Talmud Builders

    Commentary page

    Bava Kamma 51a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 51a

    Bava Kamma 51a. The full printed text of this folio side — 30 numbered segments, about 544 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    לא משום דלית ביה הבלא אבל חבטה אית ביה ואפ"ה פטור כרב:

    ולטעמיך נעביד י' דהא בעשרה מיהא מודית דיש חבטה:

    מיתה יפה שימות מהר:

    דמנוול שנעשה אברים:

    ממנו ולא לתוכו בית גבוה מרה"ר שראוי ליפול ממנו לרה"ר חייב במעקה ולא בית עמוק מרה"ר שהנופל נופל על גגו:

    גבוה ממנו י' טפחים ונופל מתוכה לתוכו כלומר שהנופל נופל מתוך רה"ר לתוכו על גגו:

    פטור מן המעקה:

    ונפל מתוכו לתוכה כלומר שהנופל נופל מגגו לרה"ר:

    23 more comments on this page.

    Rashi on Bava Kamma 51a · Sefaria

    Tosafot

    אמרי אין הבל למיתה כו' והמקשה היה סובר דלענין חבט שייך שפיר אין חבט למיתה אבל יש חבט לנזקין אבל לענין הבל היה סובר דאי יש הבל למיתה יש הבל לנזקין ואי אין הבל למיתה לנזקין נמי אין הבל:

    נעביד פחותה מעשרה והשתא מדמה טריפות דאדם לטריפות דבהמה וכן באלו טריפות (חולין דף מג. ושם) ומייתי ראיה מאיוב וקשה לר"ת דמחלק ביניהם.:

    בור של שני שותפין היכי משכחת לה ולא בעי למימר שהפקירו רשותן ובורן דפטור לכולי עלמא כדפרישית בהמניח (לעיל בבא קמא דף כח: ושם) ולא בעי למימר כגון שחפר זה עשרה וזה עשרים דאמר לקמן דכולם חייבין דאבור עשרה דמתניתין קאי:

    בור י' ובא אחר והשלימו לעשרים והוא הדין לי"א למאי דפריך עלה מסייד וכייד ומשני הא רבי והא רבנן:

    האחרון חייב דוקא הוא בשביל שחידש מיתה שלא היה מתחילה אבל ראשון ח' וזה ט' כולם חייבין בנזקין כמו זה י' וזה עשרים:

    Tosafot on Bava Kamma 51a · Sefaria

    Rashba

    עמוקה ממנו עשרה טפחים ונפל מתוכו לתוכה חייב לא פטור וחייב בתשלומין משום בור קאמר דאי לא הפקיר גגו למה חייב דמה לו בגגו של זה ואי אפקרינן פטור שהרי ברשות עשאו וכשהפקירו אינו עומד שוב בשמירתו ועוד מדקאמר שאני בית דכל פחות מי' טפחים לאו בית הוא והתורה אמרה כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ועוד נ"ל משום דאם איתא ליקשי מינה לרב דפטר בגובהה. אלא פטור וחייב בדיני שמים ומדכתיב ולא תשים דמים בביתך ויש מי שאינו גורם כלל לא מתוכה לתוכו ולא מתוכו לתוכה אלא ה"ג כיצד היתה ר"ה גבוה ממנו עשרה טפחים פטור עמוקה עשרה חייב ופטור וחייב במעקה קאמר ורש"י ז"ל גריס ליה ופי' חייב במעקה ואין הגירסא הולמת פירושו.

    הא דקאמר מכריסא לארעא כמה הוו ד'. לאו דוקא דטפי מד' ודאי איכא ואפילו נפל לחפירה פחותה מעשרה חייב וחיישינן ליה משום טרפה אלא משום דאורייתא דדלא עמיקא ששה דהיינו אמת המים ולהכי קורין לה אמה שעמוקה אמה ואמה בת ו' טפחים די לו אפילו כי ליכא מכריסא ועד ארעא רק ארבעה כנ"ל.

    הא דאקשינן למה לי י' בו' נמי סגיא. נ"ל דאליבא דשמואל בלבד קשיא ליה דמחייב אחבטה דאלו לרב לא חייבה משנתינו אלא על ההבל ובפחות מעשרה ליכא הבל למיתה והא דגמרא פריק מתניתין דאגנדר אגנדורי אליבא דשמואל בלחוד היא מתניתין אגנדר אגנדורי מסתברא לי דלאו למימרא דמתניתין דתני עשרה והיו פחותין מעשרה דוקא דאגנדר אגנדורי מסתברא לי דלאו למימרא דמתניתין דתני עשרה והיו פחותין מעשרה דוקא דאגנדר אגנדורי הא נפל כדרכיה אפילו בשיתא סגיא אליבא דשמואל דא"כ ליפלוג וליתני בדידה בד"א במתגלגל אבל נפל כדרכו אפילו בששה חייב ועוד דא"כ אפילו אגנדר ונפל לתוך ששה ומת ליחייב דהו"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס כגינדור וליחייב ועוד שהרי בור בור כתיב אחד למיתה ואחד לניזקין ואמרינן מה בור להמית עשרה אלמא בור של ניזקין אינו של מיתה ואם איתא של נזקין ושל מיתה הכל אחד וכשנפל כדרכו ורוב שוורים חרש שוטה וקטן נופלין הן כדרכן דרך הלוכן ולא דרך גינדור אלא נ"ל הכי פירושא דמתניתין דלתשלומין ואיכא מגינדור דאין בו כדי להמית בפחות מעשרה לפי' שנינו עשרה ולומר שלא חייבה תורה אלא בבור שיש בו לעולם כדי להמית ואפילו במגונדר כנ"ל.

    מתניתין היו פחותים מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור ואם הוזק חייב. תוספתא כמה שיעורו להזיק כל שהוא למיתה עשרה טפחים סומכוס אומר לעמקו ג' טפחים לארכו ולרחבו ארבעה ר' אלעזר הקפר אומר כמלא של נופלים.

    בור של שני שותפים ברה"ר היכי משכחת לה וא"ת לוקמה בשהפקירו רשותן ובורן י"ל דבכי הא לכ"ע פטור דליכא משום כי יכרה דהא ברשות קא עביד דאפילו חופר לאושין פטור ומשום ולא יכסנו ליכא דמכי הפקירו לא קאי ברשותיה ואינו חייב בשמירתו.

    אין שליח לדבר עבירה כלומר דדברי הרב ודברי התלמוד אין מניחין דברי הרב ועושין דברי התלמיד קשיא דלמא דהוו שליח נכרי י"ל דאין שליחות לעכו"ם ואפילו אינהו לדידן כדאמרינן בפרק איזהו נשך.

    כגון שעקרו שניהם חוליא והשלימוה לעשרה ואע"ג דרבנן דרשי כי יכרה א' ולא שנים אחד ולא שנים בזה אחר זה קאמר כגון כורה אחר כורה אבל בעוקרים חוליא בבת אחת כאחד חשבינן להו וה"ה בשנתנו שניהם אבן ע"פ הבור והשלימוה לעשרה וכדאמר רבא לקמן וא"ת אמאי לא אוקמה בשזה חפר עשרה ובא אחר והשלימה לעשרים דכולם חייבין לכ"ע כדאמרינן לקמן י"ל דמתניתין גבי בור עשרה קאי והוא של שותפין וכן היא בירושלמי דגרסינן התם בור של שותפין היאך עבידא בור של שותפין תפתר בשנתנו שניהם אבן האחרונה ולמה לא פתר לה בחפר בה זה עשרה וזה עשרה אי בעי מיפתריניה בבור של עשרה טפחים ע"כ.

    יצא זה שאין המיתה שלו ואע"פ שנפדה לפי שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואפילו למ"ד פודין כתב הראב"ד ז"ל דדוקא בשהיה בו מום האוסרו באכילה כשפדאו דלא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך אבל בבעל מום שמותר להדיוט לכ"ע אין פודין משום דבכי הא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך והא דפטרי רבנן כורה אחר כורה אפילו לנזקין ה"מ באחד חופר תשעה ובא אחר והשלימה לי' שנסתלק מעשה ראשון שלא היה בהן אלא נזק ובא זה והוציאו מבור של נזקין ועשאו בור של מיתה אבל אחד חופר שמנה ובא אחר והשלימו לתשעה שניהם חייבים שהרי בורו של זה כשל זה והרי הוא כא' חופר י' ובא אחר והשלימו לעשרים ואחד לשלשים שכולן חייבין.

    1 more comments on this page.

    Rashba on Bava Kamma 51a · Sefaria

    Meiri

    בית הסקילה היה גבוה שתי קומות ומפילים אותו משם לארץ וסוקלין אותו ואין עושין אותה נמוכה יותר משתי קומות מפני שצריך להשתדל במהירות מיתתו אמרה תורה ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה וכן אין מגביהין ביתר משיעור זה שמא יבא לידי נוול בבקיעת כרס ופירוד אברים זה מזה:

    חייב אדם לעשות מעקה בגגו כל זמן שהוא בית דירה כמו שיתבאר במקומו כל שגגו גבוה מרשות הרבים עשרה טפחים שמא יפול הנופל מגגו לרשות הרבים וכן אפילו מגג לבית אפילו יש לו בור עמוק או כל דבר הראוי ליכשל בו אדם בכדי מיתה ואם לא עשה כן חייב בדיני שמים ומ"מ אם היה רשות הרבים גבוה עשרה יתר על גגו אינו זקוק לעשות מעקה שנאמר כי יפול הנופל ממנו ממנו ולא לתוכו ואם נפל פטור אף בדיני שמים:

    בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אינו חייב במעקה שאינו קרוי בית ויראה מכאן שהדין כן בשאינו גבוה עשרה מתוך חללו אלא שגדולי המחברים לא הביאוה אלא שמ"מ אף הם פוסקים אותה מחמת חבט שהרי כתבו כל שיש בו סכנה עד שיכשל בו אדם וימות הא מצד שאינו בית לא הוזכרה בדבריהם ונמצא מדבריהם לדברינו חלוק לענין מזוזה ומ"מ הואיל ופתח שאינו גבוה עשרה אינו חייב במזוזה נראה דכל שכן בית אלא שאפשר להיות שוה לגג והרי יש עשרה משפת הגג ויראה מכאן שאין מצות מעקה לחשש נזקים אלא לחשש מיתה שאם כן אף בפחות מעשרה כן ואף לענין מיתה אין בדין מעקה אלא דיני שמים ופטור וחייב האמור כאן לא לענין חיוב נאמר אלא לענין חייב לעשות מעקה או פטור מלעשות ומ"מ יש גורסין היתה רשות הרבים גבוהה עשרה ונפל לתוכה פטור עמוקה עשרה ונפל לתוכה חייב ואף בזו אני מפרשה לענין מיתה וחייב ופטור בדיני שמים אבל לענין נזקים אם הוזק ולא מת פטור אף בדיני שמים ויש מפרשה לחיוב נזקים שחייב לשלמן בדיני שמים ומ"מ בדיני אדם אין פקפוק לחייבו שלא היה לו ליכנס בביתו ואפילו פועל שנכנס ברשות מ"מ אין זה בורו לחייבו עליו:

    המשנה הששית והכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי אלא שנתערב בו מעט משאר החלקים ואמר על זה בור של שני שותפין ועבר עליו הראשון ולא כסהו והשני ולא כסהו השני חייב כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה ולא כסהו השני חייב כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור לא כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב אמר המאירי בור של שני שותפין כגון שחפר האחד בור תשעה ובאו שניהם ועקרו כאחד חוליא אחת והשלימוהו לעשרה ששניהם חייבים בין למיתה בין לנזקים עבר עליו הראשון ולא כסהו ועבר עליו השני ולא כסהו השני חייב ופרשו בגמרא דוקא שהניחו ראשון לשני משתמש בבור וכל שכן אם מסר לו דליו ופרשו גדולי הרבנים בדליו כסויו ויש מפרשים דלי ממש ולפיכך נסתלק הראשון והשני חייב והוא ששאלו בגמרא וראשון מאימת מיפטר כלומר ראשון שאתה פוטרו מאימתי פטרתו ופרשו בו משהניחו משתמש הא אם לא הניחו משתמש חייב אף הראשון וגדולי הפוסקים גורסין הראשון חייב ופרשו בו אף הראשון ופירשו בשלא הניחו משתמש ומה ששאלו בגמרא מאימת מיפטר פירושו זה שאתה מחייב את הראשון עד אימתי אתה מחייבו ופרשו עד שיניחנו משתמש או שימסור לו דליו והכל עולה לענין אחד:

    כסהו הראשון כראוי ועבר עליו השני ומצאו מגולה ולא כסהו חייב השני ולא הראשון ומ"מ פירשו בגמ' שאם נודע לזה כגון שהודיעוהו עדים ושהה אחר הודעתם בכדי שילך ליער ויכרות ארזים לכסותו ולא עשה חייב אף הראשון:

    כסהו כראוי ונפל עם כל זה לתוכו שור או חמור כגון שהתליע הכסוי מתוכו פטור שזה אינו אלא אונס שלא חייבוהו לרמוס עליו ולנקש עד שיראה מתוך ניקושו אם התליע אם לאו אבל אם לא כסהו כראוי חייב שאין זה כסוי:

    זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

    חצר של שני בני אדם שהיה שם בור והפקירו רשותם אף זה בור של שותפין הוא ושניהם חייבין אבל אם כרה זה חמשה וזה חמשה אחרון חייב שהרי נסתלקו מעשי ראשון הרי אמרו החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה אחרון חייב בין למיתה בין לנזקין:

    1 more comments on this page.

    Meiri on Bava Kamma 51a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוספות בד"ה אמרי אין כו' והמקשה היה סובר דלענין חבט כו' עכ"ל ולעיל לא הוצרכו לזה כיון דסברת המקשה הוה דאיכא בפחות מי' הבל וקשיא לתרוייהו דלא חייבה התורה אהבל כלל איכא למימר היינו דוקא לגבי מיתה אבל לנזקין חייבה התורה כיון דאית ביה הבל וכדמשני ליה דליכא גם הבל פריך ליה א"ה אם הוזק כו' אבל הכא ליכא למימר הכי דאי הוה סברת רבא אע"ג דאית ביה הבל לא חייבה התורה דוקא למיתה אבל לנזקין חייבה התורה א"כ מאי קא קשיא לדברי המתרץ דלית ביה הבלא הא כיון דחבטה אית ליה אלא דלא חייבה התורה אחבטה כרב נימא דלניזקין מיהת חייבה התורה אחבטה ועוד נראה דהכא ע"כ סברת המקשה רבא הוה דליכא חבט וליכא נמי הבל דאי הוה סבר דאיכא הבל אע"ג דליכא חבט א"כ הוי סברתו הפוכה מדרב נחמן דמתרץ ליה דליכא הבל ואיכא חבט ודו"ק:

    בד"ה האחרון חייב כו' ראשון ח' וזה ט' כולן חייבין בנזקין כמו זה עשרה כו' עכ"ל נראה דאפי' למאי דמוקמי להך דזה י' וזה כ' כרבי מ"מ מרבי נשמע לרבנן דהא רבי מודה דאחר אחרון למיתה ואפ"ה הכא כיון דכ"א עשה שיעור מיתה כולן חייבין ה"נ לרבנן בניזקין היכא דכ"א לא עשה אלא שיעור נזק יש לחייב כולן ולא פליגי עליה דרבי אלא בשעשה האחרון שיעור מיתה וק"ל:

    בד"ה בור עשרה כו' וה"ה לי"א כו' ומשני הא רבי והא רבנן עכ"ל פירוש דלהאי אוקמתא דהא רבי והא רבנן אתיא הך ברייתא כפשטה דעבד קמא שיעור מיתה שהיה בו הבל למיתה והשני שסייד וכייד הוסיף הבל קצת ואפ"ה מוקמי לה כרבנן אבל לרבי גם השני חייב וא"כ באידך ברייתא דמוקי לה כרבי ה"ה לי"א דאע"ג דעשה הראשון שיעור מיתה כיון דהשני הוסיף בה קצת חייב גם הוא וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Kamma 51a · Sefaria

    Maharam

    ד"ה בור של שני שותפין ולא בעי למימר וכו' דפטור לכ"ע וכו' דהתוס' פליגי ארש"י דפירש לעיל ריש דף נ' דהפקיר רשותו ובורו ה"ל בור ברה"ר אבל התוס' לא ס"ל הכי ועיין לעיל פרק המניח טעמם של התוס':

    בא"ד דאבור עשרה דמתני' קאי ר"ל דמתני' זו דבור של שני שותפין קאי אמתני' דלעיל מינה דקתני מה בור שיש בו כדי להמית י' טפחים:

    ד"ה בור עשרה וכו' וה"ה לי"א וכו' מלשון ספר החש משמע שהוא מפרש כונת התוס' בזה דלפי דעת המקשה דפריך עלה מסייד וכייד והיה ס"ד דקודם שסייד וכייד היה בו ג"כ הבל למיתה אלא שזה בא והוסיף הבל קצת והוי כאלו חפר זה י' ובא זה והשלימו לי"א ואפי' הכי קתני האחרון חייב ולא אמרינן שהראשון לבדו יהא חייב וה"ה לרבי שכולן חייבין לאפוקי לפי מה דמשני דלא היה ביה מתחלה הבל למיתה אינו דומה לבור עשרה ובא זה והשלימו לי"א זה העולה מדבריו אבל לפי ע"ד אינו מיושב דזה אינו תלוי מידי במאי דדמי אהדדי התרתי ברייתות דמההיא דסייד וכייד לחודיה הוה מצי התוס' לאתויי והכי ה"ל להתוס' למימר וה"ה לי"א למאי דהוה ס"ד דהאי דסייד וכייד איירי שהיה בו מתחלה הבל למיתה ועוד למה להו להתוס' לאתויי הא דמשני עלה הא רבי הא רבנן לכך נראה לפרש דכונת התוס' כך הוא ר"ל דהא דקתני ובא אחר והשלימו לעשרים וה"ה לי"א למאי דפריך עלה מסייד וכייד ומשני הא רבי והא רבנן דברייתא קמייתא אתיא כרבי והואיל ואתיא כרבי א"כ לאו דוקא השלימו לעשרים אלא ה"ה לי"א דלרבי לא תלי חיובא בהאי דעביד שיעור מיתה אבל לפי מאי דמוקי לה הא והא רבנן וברייתא קמייתא אתיא נמי כרבנן דהיכא דעביד קמא שיעור מיתה מודים רבנן דחיובא תלי בשיעור מיתה צ"ל נמי דבתרא נמי עביד שיעור מיתה וא"כ עשרים דוקא וק"ל:

    Maharam on Bava Kamma 51a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    לא משום דלית ליה הבלא וכו' לישנא דתלמודא הוא ולאו דרב נחמן דהא במסקנא לא קיימא. ואידך דפרכינן מההיא דסנהדרין ומתרצינן אלא אמר רב נחמן אמר רב וכו' לאו הכא איתמר ההוא תירוצא אלא עלה דההיא דבלאו הא נמי מצטרך ההוא תירוצא. הרא"ה ז"ל.

    תא שמע בית הסקילה היה גבוה וכו' ותני עלה וקומה שלו הרי כאן שלש. וקשה לי בלא הך דתני עלה הוי מצי למפרך ממתניתין גופה דאי סלקא דעתך יש חבט בפחות מעשרה למה לי כולי האי היינו שתי קומות דקתני מתניתין. ושמא יש לומר דאי לאו הך דתני עלה הוה אמינא שתי קומות דקתני מתניתין אחת מהן קומה שלו ומשום קומה אחת בעלמא ליכא למיפרך למה לי כולי האי ומשום הכי מייתי הך דתני עלה לאלומיה לפרכיה. שיטה. ח"מ תכ"ו עמוקה ממנו עשרה טפחים ונפל מתוכו לתוכה חייב לאו פטור וחייב בתשלומין משום בור קאמר דאי לא אפקיר גגו למה חייב דמה לו בגגו של זה ואי אפקריה פטור שהרי ברשות עשאו וכשהפקירו אינו עומד שוב בשמירתו. ועוד מדקאמר שאני בית דכל פחות וכו' והתורה אמרה כי תבנה בית חדש וכו'. ועוד נראה לי משום דאם איתא ליקשי מינה לרב דפוטר בגובה אלא פטור וחייב בדיני שמים מדכתיב ולא תשים דמים בביתך. ויש מי שאינו גורס כלל לא מתוכה לתוכו ולא מתוכו לתוכה אלא הכי גריס כיצד היתה רשות הרבים גבוה ממנו עשרה טפחים פטור עמוקה עשרה טפחים חייב ופטור וחייב במעקה קאמר ורש"י גריס ליה ופירש חייב במעקה. ואין הגירסא הולמת פירושו. הרשב"א ז"ל.

    וזה לשון הראב"ד ז"ל תא שמע כי יפול הנופל ממנו ולא לתוכו וכו'. עד ונפל מתוכה לתוכו פטור. פירוש אם נפל אדם מתוך רשות הרבים לתוך גגו פטור מלא תשים דמים בביתך ואם היתה רשות הרבים עמוקה ממנו עשרה טפחים אם נפל מתוכה לתוכו חייב בעונש לא תשים דמים וכו'. ע"כ.

    וזה לשון הרא"ה ז"ל תא שמע כי יפול הנופל וכו' עד ונפל מתוכה לתוכו פטור. פירוש ונפל לאו דוקא אלא שהנופל ראוי ליפול בענין זה. ופטור וחייב כלומר פטור מלעשות מעקה או חייב או מלאו דלא תשים דמים בביתך. ואי סלקא דעתך יש חבט בפחות מעשרה למה לי עשרה. ומתרצינן אמרי שאני בית וכו'. ולישנא דתלמודא נמי הוא ולאו דרב נחמן דהא במסקנא לא קיימא. ע"כ. וזה לשון הרב המאירי ז"ל בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אינו חייב במעקה שאינו קרוי בית. ויראה מכאן שהדין כן בשאינו גבוה עשרה מתוך חללו. אלא שגדולי המחברים לא הביאוה אלא שמכל מקום אף הם פוסקים אותה מחמת חבט שהרי כתבו כל שיש בו סכנה עד שיכשל בו אדם וימות הא מצד שאינו בית לא הוזכרה בדבריהם. ונמצא מדבריהם לדברינו חלוק לענין מזוזה ומכל מקום הואיל ופתח שאינו גבוה עשרה אינו חייב במזוזה נראה דכל שכן בית אלא שאפשר להיות שוה לגג והרי יש עשרה משפת הגג. ויראה מכאן שאין מצות מעקה לחשש נזקין אלא לחשש מיתה שאם כן אף בפחות מעשרה כן ואף לענין מיתה אין בדין מעקה אלא דיני שמים ופטור וחייב האמור כאן לא לענין חיוב נאמר אלא לענין חייב לעשות מעקה או פטור מלעשות. ומכל מקום יש גורסין היתה רשות הרבים גבוהה עשרה ונפל לתוכה פטור עמוקה עשרה ונפל לתוכה חייב. ואף בזו אני מפרשה לענין מיתה וחייב ופטור בדיני שמים אבל לענין נזיקין אם הוזק ולא מת פטור אף מדיני שמים. ויש מפרשה לחיוב נזיקין שחייב לשלמן בדיני שמים. ומכל מקום בדיני אדם אין פקפוק לחייבו שלא היה לו ליכנס לביתו ואפילו פועל שנכנס ברשות מכל מקום אין זה בורו לחייבו עליו. ע"כ. מכריסה לארעא כמה הוו ארבעה לאו דוקא דטפי מארבעה ודאי איכא ואפילו נפל לחפירה פחותה מששה חייב וחיישינן לה משום טרפה אלא משום דאריתא דדלאי עמוקה ששה דהיינו אמת המים ולהכי קורין לה אמת המים שעמוקה אמה ואמה בת ששה טפחים די לו אפילו כי ליכא מכריסה ועד ארעא רק ארבעה. הרשב"א ז"ל.

    אשתכח דכי קא חביט מעשרה קא חביט ואם תאמר גבי מעקה למה לי עשרה בשיתא סגי. ושמא משום דאין רגילות לעמוד על הגג כל כך אלא לישב עליו תמיד שהרי כל תשמישן היה על הגג. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.

    אלא מתניתין דקתני מה בור תימה אמאי לא פריך לעיל מהך רישא לרב נחמן. ושמא משום דמצי למימר דהא פשיטא ליה דאיכא למימר דלענין הבלא קאמר דבעינן עשרה טפחים אבל מההיא דפחות מעשרה טפחים פטור הוה פריך ליה משום דמשמע ליה דליכא הבל ולא חבט מכח סיפא דפריך מינה לבתר הכי אבל הכא פריך מינה שפיר מהך דמה בור וכו' דליכא למידחי דלענין הבל קאמר כיון דמודה רב נחמן דאין חבט בפחות מעשרה אם כן מתניתין מיירי בין לענין הבל בין לענין חבט אף על גב דאכתי מצי למדחי לענין הבל דוקא כרב דאמר להבלו ולא לחבטו מכל מקום ניחא ליישב מילתיה דרב נחמן כשמואל רביה. ועוד דקיימא לן כשמואל בדיני אבל מעיקרא דקס"ד קסבר רב נחמן דיש חבט בפחות מעשרה לכך הוצרך לדחות ולתרץ דההיא דפחות מעשרה וכו' משום דלית ביה הבלא וכדרב. ועל כרחך צריך לומר כן דמעיקרא מוקי לה כרב דליכא לאוקמה במלא ספוגין של צמר ראם כן הוזק אמאי חייב אף על גב דתלמודא גופיה פריך הכי מכל מקום לאו משום ספוגין פריך. ועוד דלא מסתבר כלל לאוקמי מתניתין במלא ספוגין דאם כן הוה ליה לתלמודא לפרושי דומיא דפרכא קמייתא דהוה פריך מינה לרב דמסייעא לשמואל ואז ודאי מיירי במלא ספוגין כדפירשתי. וא"ת לפי מסקנא זו שבא ליישב מתניתין לרב לענין חבט כדפרישנא ואם כן מההיא דהיו פחותין נמי מצי למיפרך. ויש לומר דפריך מרישא כיון דיכול להקשות ממנה. ועוד דאי לאו רישא דמה בור וכו' הוי מצי למדחי ההיא דהוי פחותין דמכרסה דתורא קאמר אבל רישא דמה בור כדי להמית עשרה טפחים משמע בהדיא דאבור לחודיה קאמר. אי נמי ההיא דהיו פחותין פשיטא ליה דאיכא לאוקמי דאיגנדורי איגנדר. ממורי שיחיה. תלמיד הר"פ ז"ל. בשיתא נמי סגיא אליבא דשמואל בלבד קשיא ליה דאלו לרב לא חייבה משנתנו אלא על ההבל ובפחות מעשרה ליכא הבל למיתה. והא נמי דפריק מתניתין דאיגנדר וכו' אליבא דשמואל בלחוד היא. הרשב"א ז"ל. מתניתין דאגנדר מסתברא דלאו למימרא דמתניתין דתני עשרה והיו פחותין מעשרה דוקא דאגנדר הא נפל כדרכיה אפילו בשיתא סגי אליבא דשמואל דאם כן לפלוג וליתני בדירה במה דברים אמורים במתגלגל אבל נפל כדרכו אפילו בששה חייב. ועוד דאם כן אפילו אגנדר ונפל לתוך ששה ומת ליחייב דהוה ליה תחילתו בפשיעה למהלך כדרכו וסופו באונס באגנדר וליחייב. ועוד שהרי בור כתיב אחד למיתה ואחד לנזקין ואמרינן מה בור יש בו כדי להמית עשרה אלמא בור של נזקין אינו של מיתה ואם איתא של נזקין ושל מיתה הכל אחד וכשנפל כדרכו ורוב שוורים חרש שוטה וקטן נופלים הן כדרכן דרך הלוכן ולא דרך גינדור. אלא נראה לי דהכי פירושא דמתניתין דלתשלומים ואיכא מגנדר דאין בו כדי להמית בפחות מעשרה לפי ששנינו עשרה ולומר שלא חייבה תורה אלא בבור שיש בו לעולם כדי להמית ואפילו במגנדר. הרשב"א ז"ל. וכן פירש הרא"ש ז"ל וז"ל דאיגנדר פירוש לא חייבה תורה כורה בור אלא אם כן ראוי השור הנופל בו למות באיזה ענין שיפול אף באיגנדר. ע"כ.

    מתניתין עבר עליו הראשון וכו' השני חייב הכי גרס רש"י. והריא"ף ז"ל גריס הראשון חייב ורצה לומר אף הראשון חייב ואין הפרש ביניהם בדין. וצריך לומר מה שאומר עלה בגמרא וראשון מאימת מפטר וכו' לרש"י קאי אמתניתין גופה ולהריא"ף ז"ל בעיא בעלמא קא בעי תלמודא באנפי נפשה ולאו דמתניתין איירי בהכי. וזהו שכתב רש"י ז"ל ובגמרא מוקי לה בשהניחו ראשון לשני משתמש וכו' כלומר אוקמתא דמתניתין היא ואמתניתין קאי לאפוקי מדעת הריא"ף ז"ל. שיטה.

    והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל עבר עליו וכו' השני חייב כן גרס רש"י והוא ששאלו בגמרא וראשון מאימת מיפטר כלומר ראשון שאתה פוטרו מאימתי פטרתו. והריא"ף ז"ל גריס הראשון חייב ופירשו בו אף הראשון ופירושו אף בשלא הניחו משתמש. ומה ששאלו בגמרא מאימתי מפטר פירושו זה שאתה מחייב את הראשון עד אימתי אתה מחייבו ופירשו עד שיניחנו משתמש וכו'. ושתי הגירסאות עולות לענין אחד. ע"כ. עיין בפסקי הרא"ש ז"ל.

    6 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 51a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בתוספות בד"ה אמרי אין הבל למיתה וכו' והמקשה היה סובר וכו' עכ"ל עיין במהרש"א אבל באמת נראה מלשון התוספות שזה הדיבור שייך לעיל ונתחלף בדפוס וכהנה מצינו הרבה בש"ס ונראה כן מדקאמרי והמקשה היה סובר ולא נקטי ורבא היה סובר אלא די"ל דקושיא דא"ה סתמא דתלמודא מקשה זה ועוד מדנקטי תרי בבי אי יש הבל למיתה ואי אין הבל למיתה וכו' עכ"ל. וזה שייך בלשון המקשה דלעיל דהכי פירושו דלסברת המקשה דקסבר דאיכא הבל למיתה זה עיקר הקושיא ממילא יש הבל נמי לנזקין אבל מדהשיב התרצן דליכא הבל למיתה מקשה דא"כ ליכא הבל נמי לנזקין אבל המקשה דהכא ע"כ היה סובר דליכא הבל למיתה בפחות מי' דהא ודאי לא פליג רבא ארב ושמואל דמודו תרווייהו דחייב על ההבל וא"כ מדפטר פחות מי' היינו משום דליבא הבלא וא"כ אמאי נקטי התוס' כלל האי בבא דיש הבל למיתה אע"כ דשייך לעיל. ומ"מ הואיל ונפתח ברבוותא אף אני אענה את חלקי דלעיל היה אפשר לומר דהמקשה סבר דהבל לא שייכא כלל בנזקין אלא במיתה לחוד והיה סובר נמי דאף לענין חבטה אין חילוק בין מיתה לנזקין אלא בשניהם ליכא חבטא בפחות מי' אלא דהא דאמרי' דליכא חבטא פירושו שאין בו היזק ברור למיתה אבל מ"מ קרינן ביה שפיר יש בו כדי להמית אי חזינן דמית ואפ"ה פטור בפחות מי' ממיתה כיון שהחבטה אינו דבר ברור א"כ תלינן ליה שמן ההבל מת לפי סברת המקשה דלעיל דאיכא הבלא בפחות מי' אלא שאין לחייב על ההבל וא"כ א"ש סיפא דנקט אם הוזק חייב דכיון דהבלא לא שייך כלל בנזקין גרידא א"כ ע"כ כיון דחזינן דהוזק אמרינן שמן החבטה הוזק ואע"ג דבפחות מי' אין ההיזק ברור מ"מ קרינן ביה יש בו כדי להזיק אי חזינן דהוזק אבל למאי שהשיב התרצן לעיל דלעולם חייב על ההבל אלא דליכא הבל פחות מי' מקשה שפיר לרב דאמר שעל החבטה אין לחייבו משום דקרקע עולם הזיקו א"כ אם הוזק אמאי חייב דכיון דהבל בנזקין ליכא ניתלי ההיזק בחבטה ונפטר כ"ז היה אפשר לומר בסברת המקשה דלעיל שהיה סובר דאיכא הבל פחות מי' אבל המקשה דהכא שהיה סובר ע"כ דליכא הבלא אלא שהיה סובר דחבטה נמי ליכא דלגמרי סבר לה כשמואל א"כ אמאי אתי ליה שפיר סיפא דאם הוזק חייב טפי מלמאי דמשני עכשיו כרב וא"ל נמי כדלעיל שסובר שאין ההיזק ברור כל כך אבל יש בו כדי להזיק ולהמית קרינן בו אם מת או הוזק לבסוף וא"כ מקשה דלרב נפטור דניתלי בחבטה דא"כ מאי מקשה מעיקרא מיניה מדטריף להאי תורא דהא דטריף ליה משום חשש ספק טריפות הוא כיון שאפשר שיש בו כדי להמית אבל במתני' פטור מנזקין כיון שאין כאן נזק ברור וכן ראיתי שכתב הט"ז בי"ד בשם רש"ל לחלק בין נזקין לטריפות אע"כ דהמקשה לא נחית כלל להאי סברא אלא סובר דאי אמרינן ליכא חבטה בפחות מי' אפי' ספק טריפות אין כאן וכן לענין נזקין אפי' אי חזינן דמית אין בו כדי להמית קרינן ביה וא"כ הא דאם הוזק חייב לסברת המקשה על כרחך היינו משום דסובר דאין חבט למיתה אבל יש חבט לנזקין משא"כ בהבלא לא שייך לומר כן ולכך כתבו תוספות כל דבריהם על מקשה דהכא ודו"ק:

    שם בגמרא ואי ס"ד יש חבטה בפחות מעשרה למה לי כולי האי וצ"ע לדעת הפוס' דבהפילוהו אחרים מדעתו אין בו משום ריסוק אברים כמ"ש הב"י בטור יו"ד סימן נ"ח בשם הרשב"א והר"י א"כ מאי תקשה הכא מבית הסקילה שלדעתו מפילין אותו ונועץ צפרניו ואפי' בי' ליכא חבטה מיהו למאי דכתב הש"ך שם דדוקא בבית המטבחים אמרינן כן א"ש וק"ל:

    בתוספות בד"ה בור של ב' שותפין וכו' דפטור לכ"ע עכ"ל עיין לעיל במה שכתבתי בדף נ' ובפ' המניח דף כ"ח ליישב אליבא דרש"י דמחייב בכה"ג:

    שם בגמרא ואי דשוו שליח וכו' אין שליח לדבר עבירה וקצת קשה מדברי הפוסקים דכל היכא דשליח לאו בר חיובא הוא או שסובר שאין איסור בדבר יש שליח לד"ע והמשלח חייב והובא בש"ע ח"מ סימן קפ"ב וא"כ אמאי לא מוקי הכא בכה"ג ועיין בש"ך שהאריך להשיג על דין זה אם השליח אינו בר חיובא אבל מ"מ אף לדבריו כל הפוסקים מודים שאם השליח סובר דמשלח שפיר עבד פטור השליח והמשלח חייב ובאמת מוכרח כן וא"כ הוי מצי לאוקמי הכא בכה"ג כגון בהפקירו רשותן ואח"כ שלחו לחפור בור דבכה"ג כ"ע מודו דחייב או במקצה מקום רשותו לר"ה והשליח לא ידע מזה אלא סבר דהמשלח בדידיה קא חפר ויש ליישב:

    בד"ה בור יו"ד וה"ה לי"א למאי דפריך וכו' ומשני הא רבי והא רבנן עכ"ל. פי' דדוקא להאי אוקימתא הוה הכי כיון דלפי זה האי דסייד וכייד איירי דבלאו הכי נמי הוי שיעור מיתה ואפילו הכי כולם חייבים לרבי אם כן ה"ה בכה"ג ביו"ד וי"א אבל למסקנא דמוקמינן להאי דסייד וכייד כרבנן בדלא עבד קמא שיעור מיתה דווקא ליכא לחייב בכה"ג:

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 51a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמרא אין שליח לדבר עבירה עיין במ"ל פ"ב מהלכות רוצה הלכה ב ובטורי אבן חגיגה דף י ד"ה וכי זה חוטא:

    שם כי יכרה איש בור ולא שור בור לעיל דף יט ע"ב:

    תוס' ד"ה בור י' וכו' וה"ה לי"א עיין לעיל דף י ע"ב תוס' ד"ה מאי קעביד:

    Gilyon HaShas on Bava Kamma 51a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Kamma, daf 51, Amud Aleph, about 544 words in 30 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 30 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 122 words

      Opens “לָא, מִשּׁוּם דְּלֵית בֵּיהּ הַבְלָא. אִי הָכִי,…”

    2. Segment 226 words

      Opens “אֵיתִיבֵיהּ: בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה גָּבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת.…”

    3. Segment 325 words

      Opens “וּלְטַעְמָיךְ – נַעֲבֵיד עֲשָׂרָה! אֶלָּא כְּרַב נַחְמָן…”

    4. Segment 46 words

      Opens “אִי הָכִי, נַגְבַּהּ טְפֵי! מִשּׁוּם דְּמִינַּוַּול.…”

    5. Segment 59 words

      Opens “אֵיתִיבֵיהּ: ״כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ״; ״מִמֶּנּוּ״ –…”

    6. Segment 622 words

      Opens “כֵּיצַד? הָיְתָה רְשׁוּת הָרַבִּים גָּבוֹהַּ מִמֶּנּוּ עֲשָׂרָה…”

    7. Segment 721 words

      Opens “וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ יֵשׁ חֲבָטָה בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה,…”

    8. Segment 821 words

      Opens “אִי הָכִי, הַשְׁתָּא נָמֵי דְּהָוֵי מֵאַבָּרַאי עֲשָׂרָה,…”

    9. Segment 918 words

      Opens “אִי הָכִי, כִּי לָא הָוֵי נָמֵי מֵאַבָּרַאי…”

    10. Segment 1030 words

      Opens “אֶלָּא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַב נַחְמָן, סָבַר: מִכְּרֵיסָא…”

    11. Segment 1123 words

      Opens “אֶלָּא מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי: מָה בּוֹר שֶׁהוּא כְּדֵי…”

    12. Segment 125 words

      Opens “אָמְרִי: מַתְנִיתִין – דְּאִיגַּנְדַּר לְבוֹר.…”

    13. Segment 1316 words

      Opens “מַתְנִי׳ בּוֹר שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין; עָבַר עָלָיו…”

    14. Segment 1433 words

      Opens “גְּמָ׳ אָמְרִי: בּוֹר שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין הֵיכִי…”

    15. Segment 1524 words

      Opens “אֶלָּא אִי סְבִירָא לַן בּוֹר בִּרְשׁוּתוֹ פָּטוּר;…”

    16. Segment 1628 words

      Opens “אִי דְּשַׁוּוֹ שָׁלִיחַ תַּרְוַיְיהוּ, וְאָמְרִי לֵיהּ: ״זִיל…”

    17. Segment 1719 words

      Opens “הָנִיחָא לְרַבִּי – וְלִנְזָקִין, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ. אֶלָּא…”

    18. Segment 1811 words

      Opens “אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּגוֹן שֶׁעָקְרוּ שְׁנֵיהֶן חוּלְיָא…”

    19. Segment 1924 words

      Opens “מַאי רַבִּי וּמַאי רַבָּנַן? דְּתַנְיָא: אֶחָד הַחוֹפֵר…”

    20. Segment 2027 words

      Opens “מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? דְּאָמַר קְרָא: ״כִּי יִפְתַּח״…”

    21. Segment 2111 words

      Opens “וְרַבִּי אָמַר לָךְ: הָנְהוּ מִיצְרָךְ צְרִיכִי, כִּדְאָמְרִינַן.…”

    22. Segment 2215 words

      Opens “אֶלָּא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבָּנַן – אָמַר קְרָא:…”

    23. Segment 2313 words

      Opens “וְרַבִּי – הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ: ״כִּי יִכְרֶה…”

    24. Segment 246 words

      Opens “וְרַבָּנַן – תְּרֵי ״אִישׁ בּוֹר״ כְּתִיבִי.…”

    25. Segment 257 words

      Opens “וְרַבִּי – אַיְּידֵי דִּכְתַב הַאי, כְּתַב הַאי.…”

    26. Segment 266 words

      Opens “וּמִמַּאי דִּלְחַיּוֹבֵי בָּתְרָא? דִּלְמָא לְחַיּוֹבֵי קַמָּא!…”

    27. Segment 2713 words

      Opens “לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּאָמַר קְרָא: ״וְהַמֵּת יִהְיֶה…”

    28. Segment 2825 words

      Opens “וְהַאי ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרָבָא…”

    29. Segment 299 words

      Opens “אָמְרִי: וְלָאו מִמֵּילָא שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ, דִּבְהָהוּא דַּעֲבַד…”

    30. Segment 3029 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: אֶחָד הַחוֹפֵר בּוֹר עֲשָׂרָה, וּבָא…”

    Original text

    לָא, מִשּׁוּם דְּלֵית בֵּיהּ הַבְלָא. אִי הָכִי, הוּזַּק בּוֹ חַיָּיב? הָא לֵית בֵּיהּ הַבְלָא! אֲמַר לֵיהּ: אֵין הֶבֶל לְמִיתָה, וְיֵשׁ הֶבֶל לִנְזָקִין.

    Rav Naḥman responds: No, he is exempt here because there are not sufficient fumes to cause death, in accordance with the opinion of Rav. Nevertheless, the impact from hitting the ground is sufficient to cause death, and therefore an ox that fell into a water channel is suspected of being a tereifa . Rava again challenges him: If so, then how is the statement: If the animal was injured by it, he is liable, to be explained? There are not sufficient fumes? Rav Naḥman said to him: There are not sufficient fumes to cause death, but there are sufficient fumes to cause injury.

    אֵיתִיבֵיהּ: בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה גָּבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת. וְתָנֵי עֲלַהּ: וְקוֹמָה שֶׁלּוֹ – הֲרֵי כָּאן שָׁלֹשׁ. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ יֵשׁ חֲבָטָה בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה, לְמָה לִי כּוּלֵּי הַאי?

    Rava raised an objection to the opinion of Rav Naḥman from a mishna ( Sanhedrin 45a): The structure from which the punishment of stoning was implemented was a height of two people, and it is taught in that regard in a baraita : When the two-person height of the structure is combined with his height, i.e., the height of the one being stoned, there is a total height equal to that of three people. Rava explains his objection: And if it enters your mind that there is an impact capable of causing death in a pit less than ten handbreadths deep, why do I need all of this height?

    וּלְטַעְמָיךְ – נַעֲבֵיד עֲשָׂרָה! אֶלָּא כְּרַב נַחְמָן – דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, אָמַר קְרָא: ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ – בְּרוֹר לוֹ מִיתָה יָפָה.

    Rav Naḥman answered him: And according to your reasoning, let us make the structure a minimal ten handbreadths. Why must it have a height of two people? Rather, no proof can be brought from here, since the reason is in accordance with the opinion of Rav Naḥman, as Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says that the verse states: “And you shall love your fellow as yourself” (Leviticus 19:18), teaching that even with regard to a condemned prisoner, select a good, i.e., a compassionate, death for him. Therefore, the structure used for stoning is constructed sufficiently high that he dies quickly, without any unnecessary suffering.

    אִי הָכִי, נַגְבַּהּ טְפֵי! מִשּׁוּם דְּמִינַּוַּול.

    The Gemara asks: If so, let us raise the structure even more, so that his death will be even less painful. The Gemara answers: This is not done, because if he fell from a greater height, his organs would be crushed and he would become completely disfigured, which is certainly not a way one would prefer to die.

    אֵיתִיבֵיהּ: ״כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ״; ״מִמֶּנּוּ״ – וְלֹא בְּתוֹכוֹ.

    Rava again raised an objection to the opinion of Rav Naḥman: The Torah requires constructing a parapet on the roof of one’s house to prevent anyone from falling to his death, as the verse states (Deuteronomy 22:8): “You shall not bring blood upon your house, if any man falls from it.” The term “from it” teaches that liability exists only for falling from the roof of the house, but not onto the roof of a house.

    כֵּיצַד? הָיְתָה רְשׁוּת הָרַבִּים גָּבוֹהַּ מִמֶּנּוּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְנָפַל מִתּוֹכָהּ לְתוֹכוֹ – פָּטוּר. עֲמוּקָּה מִמֶּנּוּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְנָפַל מִתּוֹכוֹ לְתוֹכָהּ – חַיָּיב.

    How is this so? If an area in the public domain was ten handbreadths higher than a private house and the owner did not construct a fence between his house and the public domain, and someone fell from inside the public domain onto the house, the owner of the house is exempt. By contrast, if the public domain was ten handbreadths lower than the house, and the owner did not construct a fence on his roof, and someone fell from the roof of the house into the public domain, he is liable.

    וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ יֵשׁ חֲבָטָה בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה, לְמָה לִי עֲשָׂרָה? אֲמַר לֵיהּ: שָׁאנֵי בַּיִת, דְּכׇל פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה – לָאו בַּיִת הוּא.

    And if it enters your mind that there is a sufficiently strong impact to cause death even at a height of less than ten handbreadths, why do I need the roof to be ten handbreadths high for there to be a requirement to construct a parapet? Rav Naḥman said to him: The halakha of the parapet for the roof of a house is different, since any structure less than ten handbreadths is not classified as a house, and only a house requires a parapet.

    אִי הָכִי, הַשְׁתָּא נָמֵי דְּהָוֵי מֵאַבָּרַאי עֲשָׂרָה, דַּל מִינֵּיהּ תִּקְרָה וּמַעֲזִיבָה – מִגַּוַּאי לָא הָוֵי עֲשָׂרָה! אֲמַר לֵיהּ: כְּגוֹן דְּחַק מִגַּוַּאי.

    Rava objects: If that is so, i.e., if the requirement to build a parapet is limited to a house that is ten handbreadths high, then also now, where the house is ten handbreadths higher than the public domain when measured from the outside, remove the height of the ceiling and the plaster, which is an additional layer on top of the ceiling. When measured from the inside in this manner, its height is not ten. According to you, then, it is not classified as a house. Rav Naḥman said to him: It is a case where he hollowed out an extra space inside in the floor of the house so that its height would be ten handbreadths.

    אִי הָכִי, כִּי לָא הָוֵי נָמֵי מֵאַבָּרַאי עֲשָׂרָה – מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דְּהָוֵי מִגַּוַּאי עֲשָׂרָה כְּגוֹן דְּחַק בַּהּ טְפֵי!

    Rava challenges him: If so, in a situation where the house is not ten handbreadths from the outside as well, you can find a scenario where it is ten handbreadths from the inside, such as where he hollowed out extra space in the floor, thereby transforming it into a house with the required height. Why, then, would a person be exempt in this case?

    אֶלָּא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַב נַחְמָן, סָבַר: מִכְּרֵיסָא דְתוֹרָא לְאַרְעָא כַּמָּה הָוֵי – אַרְבְּעָה; אֲרִיתָּא דְּדַלָּאֵי כַּמָּה הָוֵי – שִׁיתָּא; הָא עַשְׂרָה. אִישְׁתְּכַח דְּכִי קָא מִחֲבַט – מֵעֲשָׂרָה הוּא דְּקָא מִחֲבַט.

    The Gemara answers: Rather, the previous explanation must be entirely rejected, and this is the reasoning of Rav Naḥman when he ruled that one must suspect that the ox’s organs were crushed upon falling into the water channel. He maintains the following argument: How far is the distance from the stomach of the ox to the ground? It is four handbreadths. How deep is the water channel? It is six handbreadths. This totals ten handbreadths. Therefore, it transpires that when the ox hits the ground, it is from a height of ten handbreadths that it hits the ground, since it landed on its stomach and not on its feet.

    אֶלָּא מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי: מָה בּוֹר שֶׁהוּא כְּדֵי לְהָמִית – עֲשָׂרָה טְפָחִים, אַף כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית – עֲשָׂרָה טְפָחִים; בְּשִׁיתָּא נָמֵי סַגְיָא!

    The Gemara asks: But with regard to the mishna, which teaches: Just as a pit that has sufficient depth to cause death when falling into it is at least ten handbreadths deep, so too, any other excavations that have sufficient depth to cause death may be no less than ten handbreadths deep, why not say that a pit with six handbreadths would also be sufficient?

    אָמְרִי: מַתְנִיתִין – דְּאִיגַּנְדַּר לְבוֹר.

    The Sages said in reply: The mishna is referring to a case where the animal rolled into the pit, in which case the pit would be required to have a depth of ten handbreadths. By contrast, if it fell while walking, the extra height from the ground to its stomach is included in calculating the ten handbreadths.

    מַתְנִי׳ בּוֹר שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין; עָבַר עָלָיו הָרִאשׁוֹן וְלֹא כִּסָּהוּ, וְהַשֵּׁנִי וְלֹא כִּסָּהוּ – הַשֵּׁנִי חַיָּיב.

    MISHNA: If a pit belonging to two partners was uncovered and the first partner passed by it and did not cover it, and then the second passed by it and did not cover it, the second is liable for any damage caused by means of the pit.

    גְּמָ׳ אָמְרִי: בּוֹר שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? הָנִיחָא אִי סְבִירָא לַן כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: בּוֹר בִּרְשׁוּתוֹ – חַיָּיב; מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶם וּבוֹר שֶׁל שְׁנֵיהֶם, וְהִפְקִירוּ רְשׁוּתָן וְלֹא הִפְקִירוּ בּוֹרָן.

    GEMARA: The Sages say: How can you find such a case of a pit belonging to two partners? This works out well if we hold in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says that one who digs a pit on his own property and then declares the property, but not the pit, ownerless, is liable for damage. According to him, you find such a case where the courtyard belongs to both of them and the pit belongs to both of them, and they renounced ownership of their property but did not renounce ownership of their pit. In that case, both are responsible for any damage caused.

    אֶלָּא אִי סְבִירָא לַן בּוֹר בִּרְשׁוּתוֹ פָּטוּר; הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דְּחַיָּיב עֲלֵיהּ – בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבִרְשׁוּת הָרַבִּים בּוֹר שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ?

    But if we hold that one who digs a pit on his own property and then declares the property, but not the pit, ownerless, is exempt from liability for damage caused, how can you find a case of a pit for which a person is liable? It can only be a case where it is located in the public domain, and how can you find a case of a pit belonging to two partners in the public domain?

    אִי דְּשַׁוּוֹ שָׁלִיחַ תַּרְוַיְיהוּ, וְאָמְרִי לֵיהּ: ״זִיל כְּרִי לַן״, וַאֲזַל כְּרָה לְהוּ – אֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה! וְאִי דִּכְרָה הַאי חַמְשָׁה וְהַאי חַמְשָׁה – נִסְתַּלְּקוּ לְהוּ מַעֲשֵׂה רִאשׁוֹן!

    If they both jointly appointed an agent and said to him: Go dig a pit for us, and he went and dug a pit for both of them, then neither is liable. This is because there is no agency for transgression, and the digger is solely responsible. And if this partner dug a pit five handbreadths deep and this partner dug five further handbreadths deep, the significance of the initial act of digging performed by the first partner has been removed. Now all responsibility rests with the second partner, who deepened the pit to ten handbreadths, which is the minimum depth for which one is liable for an animal’s death. Therefore, this is also not treated as a jointly owned pit.

    הָנִיחָא לְרַבִּי – וְלִנְזָקִין, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ. אֶלָּא לְרַבִּי – וּלְמִיתָה, וּלְרַבָּנַן – בֵּין לְמִיתָה בֵּין לִנְזָקִין; הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ?

    The Gemara notes: This works out well according to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and you find in a case of damage that both would be liable, as the Gemara will soon explain. Therefore, it qualifies as a case of a pit belonging to two partners. But according to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, the first partner is not held liable at all in a case where the pit causes an animal’s death; and according to the opinion of the Rabbis, the first partner is not held liable both in a situation where it causes death and in a situation where it merely causes damage. If so, how, can you find an instance of a pit belonging to partners?

    אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּגוֹן שֶׁעָקְרוּ שְׁנֵיהֶן חוּלְיָא בְּבַת אַחַת, וְהִשְׁלִימוּ לַעֲשָׂרָה.

    Rabbi Yoḥanan says: This is referring to a case where they both extracted a chunk of earth from the bottom of the pit simultaneously, and thereby completed it to a depth of ten handbreadths. This, then, would constitute a pit belonging to both of them.

    מַאי רַבִּי וּמַאי רַבָּנַן? דְּתַנְיָא: אֶחָד הַחוֹפֵר בּוֹר תִּשְׁעָה, וּבָא אַחֵר וְהִשְׁלִימָהּ לַעֲשָׂרָה – הָאַחֲרוֹן חַיָּיב. רַבִּי אוֹמֵר: אַחַר אַחֲרוֹן לְמִיתָה, וְאַחַר שְׁנֵיהֶם לִנְזָקִין.

    Having mentioned the dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis, the Gemara inquires: What is the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and what is the opinion of the Rabbis? As it is taught in a baraita : With regard to one who digs a pit nine handbreadths deep, and another person came and completed the digging to a depth of ten handbreadths, the latter individual alone is liable for an injury or death caused by the pit. Rabbi Yehuda HaNasi says: One follows the latter for restitution for death caused by the pit. The latter is solely liable, since only a pit of ten handbreadths renders a person liable for an animal’s death. And one follows both of them for restitution for damage caused by the pit.

    מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? דְּאָמַר קְרָא: ״כִּי יִפְתַּח״ וְ״כִי יִכְרֶה״ – אִם עַל פְּתִיחָה חַיָּיב, עַל כְּרִיָּיה לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אֶלָּא לְהָבִיא כּוֹרֶה אַחַר כּוֹרֶה, שֶׁסִּילֵּק מַעֲשֵׂה רִאשׁוֹן.

    The Gemara explains: What is the reason for the opinion of the Rabbis? As the verse states: “If a man shall open a pit, or if a man shall dig a pit” (Exodus 21:33), it raises the question: If he is liable for opening a covered pit that has already been dug, then is it not all the more so that he should be liable for digging a new pit? What, then, does that latter phrase add? Rather, the verse serves to include the case of one person who begins to dig a pit and after he does so, a second person continues to dig. By subsequently stating: “If a man shall dig a pit,” the Torah teaches that a new pit is effectively created by the second digger, whose digging removed, i.e., rendered irrelevant, the action of the first digger and who bears full responsibility for the pit.

    וְרַבִּי אָמַר לָךְ: הָנְהוּ מִיצְרָךְ צְרִיכִי, כִּדְאָמְרִינַן. וְרַבָּנַן נָמֵי מִיצְרָךְ צְרִיכִי!

    And Rabbi Yehuda HaNasi could have said to you: These two clauses in the verse are both necessary, and the second clause cannot serve to teach the halakha of the sole liability of the second digger. The reason they are necessary is as we said earlier (50a), where interpretations were cited according to both Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva. The Gemara asks: And don’t the Rabbis also agree that they are necessary for those interpretations? If so, what is the source of their opinion that responsibility for the pit rests solely with the second partner?

    אֶלָּא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבָּנַן – אָמַר קְרָא: ״כִּי יִכְרֶה אִישׁ בּוֹר״ – אֶחָד וְלֹא שְׁנַיִם.

    Rather, the previous explanation must be rejected, and this is the reason of the Rabbis: The verse states: “If a man shall dig a pit,” indicating that one person is liable, but not two. Therefore, if two people jointly created the pit, the second bears responsibility and not the first.

    וְרַבִּי – הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ: ״כִּי יִכְרֶה אִישׁ בּוֹר״ – וְלֹא שׁוֹר בּוֹר.

    The Gemara asks: And how does Rabbi Yehuda HaNasi understand the phrase “if a man shall dig a pit”? The Gemara answers: He requires that phrase to teach another halakha . The phrase “if a man shall dig a pit” indicates that a person who digs a pit is liable, but one is not liable if his ox digs a pit.

    וְרַבָּנַן – תְּרֵי ״אִישׁ בּוֹר״ כְּתִיבִי.

    The Gemara asks: And from where do the Rabbis derive this halakha ? The Gemara answers that the combination of words: Man and pit, is written twice: “If a man shall open a pit, or if a man shall dig a pit.” From one phrase, the halakha is derived that a person must do the digging, and not an animal. From the second phrase, the halakha is derived that one person bears responsibility for the damage, and not two people.

    וְרַבִּי – אַיְּידֵי דִּכְתַב הַאי, כְּתַב הַאי.

    The Gemara asks: And what does Rabbi Yehuda HaNasi derive from this repetition? The Gemara answers: In his opinion, since the Torah wrote this first clause using this wording, it similarly wrote this second clause in the same fashion. The repetition is for stylistic reasons, and is not meant to teach a new halakha .

    וּמִמַּאי דִּלְחַיּוֹבֵי בָּתְרָא? דִּלְמָא לְחַיּוֹבֵי קַמָּא!

    The Gemara continues to ask about the opinion of the Rabbis: And even if they derive from the verse that only one person is liable for damage caused through the pit, from where do they know that the Torah intends to render specifically the latter one liable for the damage? Perhaps it is to render the first one who started the digging liable for the damage.

    לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּאָמַר קְרָא: ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ – הַהוּא דְּקָא עָבֵיד מִיתָה.

    The Gemara answers: It should not enter your mind to suggest this, since the verse states: “And the carcass shall be for him” (Exodus 21:34). This indicates that it is the one who causes the death, i.e., the second one, who is liable, and not the first. This is because it is the second one who completed digging the necessary depth for causing death, and not the first.

    וְהַאי ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרָבָא – דְּאָמַר רָבָא: שׁוֹר פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין שֶׁנָּפַל לְבוֹר – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ – בְּמִי שֶׁהַמֵּת שֶׁלּוֹ!

    The Gemara asks: But isn’t this clause: “And the carcass shall be for him,” necessary for that which Rava states? As Rava says: With regard to a disqualified consecrated ox that fell into a pit, the pit’s owner is exempt, as it is stated: “And the carcass shall be for him.” Evidently, the verse is stated with regard to a case where the carcass belongs to him. This ox, which was consecrated and subsequently disqualified, does not fully belong to anybody, since its use is restricted. Since this verse serves to teach Rava’s ruling, it cannot serve to teach about the liability of the second digger.

    אָמְרִי: וְלָאו מִמֵּילָא שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ, דִּבְהָהוּא דַּעֲבַד מִיתָה עָסְקִינַן?

    The Sages said in response: And can’t you learn from the words and emphasis of the verse by itself that we are dealing with the one who caused the animal’s death, even if these words are also used to derive Rava’s ruling? Therefore, the verse can serve as a source for both rulings.

    תָּנוּ רַבָּנַן: אֶחָד הַחוֹפֵר בּוֹר עֲשָׂרָה, וּבָא אַחֵר וְהִשְׁלִימָהּ לְעֶשְׂרִים, וּבָא אַחֵר וְהִשְׁלִימָהּ לִשְׁלשִׁים – כּוּלָּן חַיָּיבִין. וּרְמִינְהוּ: אֶחָד הַחוֹפֵר בּוֹר עֲשָׂרָה, וּבָא אַחֵר וְסִיֵּיד וְכִיֵּיד – הָאַחֲרוֹן חַיָּיב.

    On a similar subject, the Sages taught: In a case of one who digs a pit to a depth of ten handbreadths, and another comes and completes the depth to twenty handbreadths by digging an additional ten handbreadths, and another comes and completes it to thirty, they are all liable for any damage caused by this pit. The Gemara comments: And one can raise a contradiction against this from a baraita : In a case of one who digs a pit to a depth of ten handbreadths, and another came and plastered it and cemented [ vekhiyyeid ] it, the latter is liable for damage, and not the first.