Talmud Builders

    Commentary page

    Bava Kamma 50a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 50a

    Bava Kamma 50a. The full printed text of this folio side — 23 numbered segments, about 560 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    בעל התקלה ולעולם ברה"ר אבל ברשותו אע"פ שהפקיר פטור כדפרישית האי דנקט ולא הפקיר בורו דאם הפקיר אף בורו הוה ליה בור ברה"ר:

    ומאי זהו דר"ע בשלמא זהו דרבי ישמעאל למעוטי דר"ע אלא זהו דר"ע למעוטי מאי הא בור ברה"ר נמי אמור בתורה כדדרשינן:

    לתשלומין בור דאית ליה בעלים נאמר אצל תשלומין כדכתיב בעל הבור ישלם ובור ברה"ר נאמר אצל הניזקין כדכתיב כי יפתח איש וכי יכרה ונפל שמה וגו' והכי קאמר ר"ע אמאי פטרת בבור ברשותו והלא זהו בור האמור בתורה אצל תשלומין:

    הנהו מיצרך צריכי ולעולם ברשות היחיד והפקיר רשותו ולא בורו דהוה ליה ממונו שהזיק חייב משום דקרינן ביה בעל הבור אבל ברה"ר דלאו ממונו הוא פטור:

    דטאים יסתום וימלא עפר:

    ומאי זהו דר' ישמעאל הואיל ולדידיה תרוייהו כתיבי:

    לנזקין בור ברה"ר פתח בו הכתוב תחלה כשדבר בנזקו ונפל שמה שור או חמור בור ברשות הרבים דבר בו הכתוב כי יפתח וכי יכרה ונפל. ואי קשיא מתני' מני רבה מוקי לה כר"ע דמחייב אתרוייהו ורב יוסף מוקי לה כר' ישמעאל:

    פטור אם נפל דרך פיו שברשותו וקס"ד אפילו הפקיר רשותו פטור אבל אם נפחתה הקמירה שקמר וכסה ברה"ר חייב דהאי תנא סבר חיובא דבור ברה"ר הוא:

    24 more comments on this page.

    Rashi on Bava Kamma 50a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    בבור ברשותו פי' בקונט' דקסבר [ר"י] דכי אפקרינא רשותאי לא ליחייב אנא בהזיקא אפקריניה משמע דרוצה לומר אם סמך הבור מתחילה לרה"ר חייב לכולי עלמא ואין משמע כן ועוד דבסמוך אמר הא לאו לאושין חייב ואוקמה רבה כר"ע אבל לרבי ישמעאל משמע דפטור וי"ל דהיינו טעמא משום דא"ל תורך ברשותי מאי בעי שלא היה לו להתקרב כל כך אצל רשותי שתפול בבור:

    אמר לך רב יוסף כולה דברי הכל היא לאו דוקא כולה אלא רישא וסיפא דאקשי מינייהו אבל מציעתא דקתני ברה"י ופתחו לרשות הרבים חייב לא אתיא אלא כרבי ישמעאל:

    כגון דארווח ארווחי לרה"ר והשתא כולה דברי הכל רישא כשלא הפקיר לא רשותו ולא בורו וסיפא דארווח ארווחי ומיהו רבי יוסי בר יהודה. דבעי הרחקה לא מתוקמא כרבי ישמעאל:

    דבר שנצטער בו וא"ת אכתי מנא ליה הא מת בנו בצמא וי"ל דמ"מ באותו דבר עצמו לא היה ראוי ליכשל בירושלמי (שקלים פ"ה הל"א ע"ש) מלאך בדמות רבי חנינא נזדמן לה:

    Tosafot on Bava Kamma 50a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    ורבי ישמעאל סבר מאי בעל הבור בעל התקלה קשיא לי דרבי ישמעאל נמי ע"כ אית ליה בעל הבור ממש ישלם דהא חופר ברשותו ופתחו לרשות הרבים חייב והתם חבטו של בעל הבור או הבלו הזיקתו דאי לא אמאי חייב ליפטר כדפטר רב בחופר ברשות הרבים כל היכא דליכא הבלא דאי משום חבט קרקע עולם הזיקתו ובמה שפי' למעלה ניחא ליה דכיון שפתחו לרשות הרבים אינו יכול לומר לו תורך בביראי מאי בעי דתנא קרי ליה בעל התקלה כשפתחו ברשות הרבים במקום ששוורים מצויים כנ"ל.

    הא דאוקי רב אשי סיפא דברייתא דקתני כגון אלו שחופרין לאושין בדארווח ארווחי קשיא ליה דא"כ אפילו לאושין אמאי פטור דאי משום ירקא עביד ברשות' מ"ש מנר חנוכה לרבנן דמחייבי וכ"ת דשאני הכא משום תקנת עולם אצטרכי' לחפור לאושין ולהרחיב מעט אכתי לא ניחא דמ"ש ממוציא זבלו לרשות הרבים דאף בשעת הוצאת זבלים אם הזיק משלם מה שהזיק לרבנן דרבי יהודה ואפשר דחפירת לאושין הוא יותר תיקון העולם וישוב המדינה וכולה מדינה ניחא להו בהני דכלהו מצריך צריכי להא.

    אמר לך רב יוסף כולה דברי הכל היא לא כולה ממש קאמר דהא מציעתא ע"כ לרב יוסף רבי ישמעאל היא ולא כרבי עקיבא דהא בור בר"ה לר"ע פטור אלא רישא וסיפא דקשיין אהדדי הוא דמתרצים וכולה רישא וסיפא קאמרינן ויש שאין גורסין כולה אלא רישא וסיפא.

    מסר לו דליו פירש"י ז"ל כסוי ור"ח ז"ל פירש כלי שלו וזהו נ"ל עיקר דכולה שמעתין דליו דקאמר כלי שלו כדאמרינן המוכר בור לחברו כיון שמסר לו דליו קנה ועוד דהא אוקימנא ברייתא דהיה מדלה מים מן הבור דרבי אליעזר בן יעקב אומר עד שימסור לו דליו וההיא במוסר לו כלי לדליותיו קאמר.

    Rashba on Bava Kamma 50a · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Meiri

    בור ברשות הרבים אע"פ שאינו ברשותו כבר בארנו שהכתוב עשאו כרשותו לחיוב נזקיו הואיל ושלא ברשות חפר שנאמר וכי יפתח וכי יכרה אם על פותח חייב על כורה לא כל שכן אלא שעל עסקי פתיחה וכרייה באה לו ר"ל שאין לו בו רשות ולא כלום אלא שעשאו וזהו בור האמור בתורה ומ"מ בור ברשותו אם הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו הרי הוא בכלל בור שחייבה עליו תורה שהרי אע"פ שברשות חפר מ"מ בורו הוא וצריך לשמרו אחר שהפקיר רשותו ולא יכול לומר מאי בעי ברשותי ומ"מ הפקיר רשותו ובורו פירשו גדולי המחברים שהוא פטור שהרי ברשות חפר ובור זה אינו שלו:

    אחד פותח ואחד כורה צריך שיכסנו בכסוי הראוי ודיו בכך אע"פ שלא סתמו מכל וכל כמו שיתבאר:

    זה שכתבנו דין חופר ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד ביאורו שכך נעשה ומ"מ אם היו מוחים בידו הרשות בידם שאין עושין חלל תחת רשות הרבים:

    החופר ברשות היחיד הסמוכה לרשות הרבים כגון אלו שחופרין לצורך יסוד פטור בכל נזק שהרי מ"מ רשותו הוא ואע"פ שמן הסתם נותן הוא רשות ליכנס לשם עד שיעשה הכותל והוה ליה כמפקיר רשותו ואפילו עשה כן שלא לצורך יסוד ואם נכנס בתחום רשות הרבים חייב:

    חפר בור ברשות הרבים והראה עצמו כמסולק ממנו עד שמסרו לבני רשות הרבים או שעשה דברים המראים כן כגון שקנה את הדלי ומסרו להם וכן כל כיוצא בזה פטור ומנהג חסידים שבדורותיהם היה לחפור בורות ברשות הרבים ושיחין ומערות כדי לספק את אחיהם מים והיו מוסרים אותם לבני רשות הרבים:

    Meiri on Bava Kamma 50a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה בבור ברשותו כו' ועוד דבסמוך אמר הא לאו לאושין כו' אבל לר"י משמע דפטור כו' עכ"ל ומהא דקתני ברשות היחיד הסמוכה לרשות הרבים פטור ליכא ראיה דכבר נזהר רש"י מזה שפירש דלא איירי בסמך הבור מתחלה לרה"ר אלא כגון מקצה מקום מרשותו לרה"ר דה"ל הפקיר רשותו כו' ודו"ק:

    בד"ה כגון דארוח כו' והשתא כו' ד"ה רישא כו' עכ"ל דהכי משמע הוא דקאמר לפרש רב אשי השתא דאוקימתא לרב יוסף לד"ה כו' דבעי לאוקמא נמי לרבה לדברי הכל אלא שלא חש לפרש אלא לר' ישמעאל אבל לר' עקיבא מתוקמא שפיר לרבה כדמשני לה לרב יוסף וק"ל:

    שם בגמרא ה"א פותח הוא דסגי ליה בכיסוי כורה לא סגי ליה בכיסוי עד דטאים כו' ק"ק כיון דחיובא דכורה לא אתיא אלא מפותח כדקאמר אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כ"ש א"כ נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ותסגי נמי הכרייה בכיסוי ויש ליישב ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Kamma 50a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Maharam

    רש"י ד"ה ברה"י הסמוכה לרה"ר כגון מקצה מקום וכו' דהוי ליה הפקיר רשותו וכו'. דברי רש"י תמוהים הם דלמה לו לפרש כגון מקצה מקום וכו' דהיינו שנתן מרשותו חלק לרה"ר דהוי ליה הפקירו דהא לעיל פרש"י גבי חופר בור ברה"י סמוכה לרה"ר וכו' פטור והיינו נמי בחופר בור ברשותו דלא מצי למימר וכו' וא"כ למה ליה לפרש הכא כגון מקצה מקום ואפשר שרש"י פירש זה לסברת המקשה דלא סלקא אדעתיה דאיירי בחופר לאושין לכך פירש דלא סלקא אדעתיה נמי דאיירי שחפר סמוך לרה"ר כגון אלו שחופרין לאושין אלא הוה ס"ד דהוה פירושו כגון מקצה מקום מרשותו לרה"ר דהוי ממש כחופר בור ברשותו והפקיר רשותו דאי הוה סלקא דעתין דאיירי בכגון אלו החופרין לאושין לא הוה פריך מידי דפשיטא דה"ל לאסוקי אדעתיה שיתרץ לו דאיירי שחופר באמת לאושין וכדמשני וק"ל:

    שם תוס' ד"ה כגון דארווח ארווחי לרה"ר והשתא כולה ר"ה וכו' נראה דכתבו כן משום דהוקשה להם דאם כוונת רב אשי לאוקמי לרבה כל הברייתא כחד תנא לוקמא רישא שלא הפקיר רשותו כדקאמר לרב יוסף ואתיא כולה לרבה כר"ע דהא לרבה ברה"ר כולי עלמא לא פליגי לכך פירשו דלהכי אוקמי סיפא בארווח ארווחי דהשתא אתיא רישא וסיפא כדברי הכל והא דקאמרה הגמרא מדרישא רבי ישמעאל סיפא נמי רבי ישמעאל ר"ל דאתי' נמי כרבי ישמעאל:

    ד"ה דבר שנצטער בו וא"ת אכתי מנא ליה הא מת בנו בצמא יש להקשות מאי קשיא להו דלמא האי עובדא דמת בנו בצמא נעשה אחרי כן ולא נודע מזה דבר בשעת מעשה הראשון ונראה דהכי מקשו דמסתמא גם רבי חנינא ידע הדרוש שדרש רב אחא על שמת בנו בצמא מפסוק וסביביו נשערה מאד ופסוק אל נערץ וגו' ונורא על כל סביביו וא"כ על מה סמך רבי חנינא במה שאמר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו הא אפשר הוא שיכשל כמו שאירע אח"כ שמת בנו בצמא וק"ל:

    Maharam on Bava Kamma 50a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Shita Mekubetzet

    ורבי ישמעאל סבר מאי בעל הבור בעל התקלה קשיא לי דרבי ישמעאל נמי על כרחך אית ליה בעל הבור ממש ישלם דהא בור ברשותו ופתחו לרשות הרבים חייב והתם חבטו של בעל הבור או הבלו הזיקהו דאי לא אמאי חייב ליפטר כדפטר רב בחופר ברשות הרבים כל היכא דליכא הבלא דאי משום חבט קרקע עולם הזיקתו. ובמה שפירשתי למעלה ניחא לי דכיון שפתחו לרשות הרבים אינו יכול לומר לו תורך בביראי מאי בעי דהוא ניהו בעל התקלת כשפתחו ברשות הרבים במקום שהשוורים מצויים. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

    טעמא דלאושין וכו' קשה לי הוא הדין דאפילו שלא לאושין נמי פטור והאי דאמר לאושין לדוגמא בעלמא נקט לה. תדע מדקאמר כגון אלו החופרין לאושין ולא קתני החופר לאושין משמע כגון אלו וכיוצא בו. ושמא יש לומר דודאי דוקא נקט לאושין דאי סלקא דעתך הוא הדין אפילו שלא לאושין הא תנא ליה רישא ברשות היחיד פטור אלא ודאי דוקא נקט למידק הא שלא לאושין חייב והיינו דקשיא ליה רישא לסיפא וכגון דקתני לאו דוקא. שיטה. וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל הפקיר רשותו ובורו. פירשו גדולי המחברים שהוא פטור שהרי ברשות חפר ובור זה אינו שלו. זה שכתבנו דין חופר ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד ביאורו שכך נעשה ומכל מקום אם היו מוחין בידו הרשות בידם שאין עושין חלל תחת רשות הרבים. ע"כ. אמר רב יוסף כולה דברי הכל היא והשתא מתניתין לרבה מיתוקמה כרבי עקיבא ולרב יוסף כרבי ישמעאל ועל כרחך לא רצו להעמיד רבה ורב יוסף פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא בענין אחד דרבי ישמעאל דוקא בור ברשות הרבים חייב ולא בור ברשותו ולרבי עקיבא דוקא ברשותו ולא בור ברשות הרבים דאם כן מתניתין אמאן תרמייה. תלמיד הר"פ ז"ל.

    כולה דברי הכל לאו כולה ממש קאמר אלא רישא וסיפא דקשיין אהדדי. ויש שאין גורסין כולה אלא רישא וסיפא. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר לך רב יוסף כולה דברי הכל. כלומר רישא דרישא וסיפא דברי הכל והיכא דפטר בשלא הפקיר לא רשותו ולא בורו ומציעתא ודאי רבי ישמעאל והא דקאמר כולה דברי הכל משום רישא וסיפא קאמר ומשום דאקשי ליה מרישא דרישא ואמר לו רבי ישמעאל ולא רבי עקיבא שני ליה איהו דאמר כי היכי דסיפא דברי הכל הכי נמי רישא דרישא דקשיא לך דברי הכל היא. רב אשי אמר וכו' כגון דארווחי ארווח לרשות הרבים וטעמא דלא אפשר בלאו הכי הא לאו לאושין חייב דהוי ליה בור ברשות הרבים ואף על גב דליתיה כוליה ברשות הרבים ורבי ישמעאל היא. ע"כ.

    כגון דארווח ארווחי קשיא לי דאם כן אפילו לאושין אמאי פטור דאי משום דקא עביד ברשות מאי שנא מנר חנוכה לרבנן דמחייב. וכי תימא דשאני הכא משום תקנת עולם איצטריך לחפור לאושין ולהרחיב מעט אכתי לא ניחא לי דמאי שנא ממוציא זבלו לרשות הרבים דאף בשעת הוצאת זבלים אם הזיק משלם מה שהזיק לרבנן דרבי יהודה. ואפשר דחפירת לאושין חוא יותר תקון העולם ויישוב המדינה וכולה מדינה ניחא להו בהכי דכולהו מיצרך צריכי להא. הרשב"א ז"ל.

    והרא"ה ז"ל כתב וז"ל הלכה כרבה דהא איפסקה הילכתא בבבא בתרא דכל רבה ורב יוסף הילכתא כרבה וכו'. וקיימא לן נמי הלכה כרבי עקיבא מחבירו הילכך לא שנא בור ברשות הרבים לא שנא בור ברשותו חייב אלא אם כן עושה מחיצה עשרה או שיתרחק ממקום דריסת רגלי אדם ורגלי בהמה ארבעה דהשתא הוי לפנים מרשותו לגמרי ושייך למימר ביה מאי בעית ברשותי והכי איתא בגמרא בהדיא. ושמעינן נמי מינה דסתם מעקה גבוה עשרה אבל החופר לאושין פטור דמילתא דלא שכיחא היא ולא קביעא ומסתברא אף על גב דארווח בהו ארווחי לרשות הרבים. והא דאמרינן בגמרא אמר רב אשי השתא דאוקימתא לרב יוסף ברשות הרבים כלומר כולה מתניתין כחד והוא מעשר הלשונות שבתלמוד שפירושם מתחלף לרבה נמי לא תוקמה כתנאי מדרישא רבי ישמעאל סיפא נמי רבי ישמעאל ודוקא אמרה טעמא דלאושין הא לאו לאושין חייב כגון דארווח ארווחי לרשות הרבים הא ודאי פשיטא דהוא הדין דמצי לאוקמה כרבי עקיבא ורישא שלא הפקיר לא רשותו ולא בורו אלא מסתברא דכיון דאיתאמרא להאי אוקמתא לעיל לרב יוסף אליבא דרבי ישמעאל פשיטא דהוא הדין דאיכא לאוקמה הכי השתא לרב ואליבא דרבי עקיבא ומשום הכי אתא רב אשי למימר דאפילו כרבי ישמעאל אתיא והיינו דפטר בחופר לאושין אפילו ברשות הרבים. ומסתברא דבהא לא שייך דפליגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא וכיון דתנא במתניתא פטורא דחופר לאושין אליבא דרב אשי אף על גב דמרווה בהו ארווחי בסתמא ופלוגתא דעלה דמחייב במפרש כרבי יוסי ברבי יהודה הלכתא כמאן דפטר כדכתיבנא. כן נראה לי. ע"כ.

    תנו רבנן חפר ופתח ומסר לרבים וכו' ויש ספרים ישנים גורסים מאי מסר לרבים דיהיב להו נטלא וכן מנהגו וכו'. ופירש הרא"ה ז"ל דנטלא הוי כסוי הבור וכיון דהכין הוי ואותו הבור הוי לצורכם פטור והם נכנסו תחתיו. עד כאן. וזה לשון הראב"ד ז"ל חפר או פתח ומסר מיד הדלי לרבים שבתחילה לא עשאו אלא לצורך הרבים פטור שלא נעשה זה בעל הבור אפילו שעה אחת. ואף על פי שהמביא נזקיו לרשות הרבים על דעת הפקר חייב בנזקיהן אף על פי שלא נעשה בעליהן אפילו שעה אחת התם כי איתנהו ברשות מיהא היה בעלים אבל הכא לא היה בעלים מעולם. אי נמי התם לית ביה צורך הרבים אבל הכא אית ביה צורך הרבים ולצורך הרבים עשה שהרי מסר להם הדלי מיד. ע"כ.

    יכשל בו זרעו ואף על גב דמת בנו בצמא מכל מקום לא נכשל באותו דבר ממש. ולרבינו נראה לפרש אמרתי כלומר השמעתי דבר זה לפני הקדוש ברוך הוא והם דבר שנצטער וכו' והסכים הקדוש ברוך הוא לדברי שכן דרכו של הקדוש ברוך הוא שמסכים לסברת הצדיקים שבדור וכשמת בנו בצמא כבר מת רבי חנינא. וכן מצינו בחגיגה שלא היו אומרים דבר במתיבתא דרקיעא בשם רבי מאיר מפני שלמד מאחר עד שאמר רבי אבהו לאליהו ומאי איכפת ליה אגוז מצא בירר את האוכל וזרק את הפסולת והסכים הקדוש ברוך הוא לדעתו ואמרו מכאן ואילך דבר בשם רבי מאיר.

    ארך אפים לצדיקים ולרשעים בפרק עושין פסין משמע לרשעים לרעה ובפרק חלק משמע שניהם לטובה. יש לומר דהקדוש ברוך הוא לטובה מתכוון ואם חוזרין לטובה הרי מאכילם לעולם הבא ואם אין עושין תשובה רעה היא להם מה שמאריכין ימים שמוסיפין על חטאתם פשע. הר"ר ישעיה ז"ל.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 50a · Sefaria · Edition: Vilna Ed · Public Domain

    Penei Yehoshua

    בגמרא ר"ע סבר בור ברשותו נמי חייב דכתיב בעל הבור בבור דאית ליה בעלים כו' אף על גב דבור ברה"ר ופתחו לרה"י אף דבור לית ליה בעלים דהא של רבים הוא מ"מ קרי שפיר בעל הבור כיון שהפתח ברשותו ודאי שהוא משתמש בו לכן קאי ברשותו לענין נזקין ועוד דעליה דידיה רמיא למלויי אף אם פתחו אחר שלא ברשותו נמצא שהחיוב בא לו מצד שהתקלה ברשותו ולא מצד מעשיו וקרי שפיר בור דאית ליה בעלים כמ"ש בסמוך:

    שם ור"י סבר בעל התקלה פי' משיעשה התקלה בידים שהחיוב בא מצד מעשיו כגון הפותח או הכורה ולא על מי שהתקלה ברשותו ומה"ט א"ש דאמאי לא מוקי ר"י בעל הבור לחופר ברה"י ופתחו לרה"ר שגוף הבור יש לו בעלים אלא ע"כ דבכה"ג לא מיקרי בור שיש לו בעלים שאין החיוב בא לו ממה שהוא בעל הבור דכיון שפתחו לרה"ר לאו עליה דידיה רמיא למלויי אם לא שפתחו הוא בכוונה נמצא שהחיוב בא מצד מעשיו:

    בפרש"י בד"ה בעל התקלה כו' אבל ברשותו כו' כדפרישית כו' האי דנקט ולא הפקיר בורו דאם הפקיר אף בורו ה"ל בור ברה"ר עכ"ל. רש"י אזיל לשיטתו במה שכתב בפ' המניח דף כ"ח ע"ב ד"ה דאפקרינהו דהפקיר בורו ורשותו חייב והתוס' שם הקשו על זה וכתבו דכ"ע מודה דפטור עי"ש ובמה שכתבתי שם. מיהו קשה לרש"י דכתב אבל ברשותו אף על פי שהפקיר פטור כדפרישית והיינו ע"כ משום דמצי אמר כי אפקרינהו לאו לאחיובי בהזיקו וא"כ איך חזר וכתב דבהפקיר נמי בורו ה"ל בור ברה"ר ומשמע מזה דר"י נמי מודה דחייב ואמאי ותיפוק ליה דה"נ שייך האי טעמא גופא דכי אפקרינהו ואם נאמר דמה שכתב רש"י לעיל דקסבר כי אפקרינהו כו' כוונתו ג"כ כפי' התוס' בד"ה בור ברשותו דעיקר הטעם שלא היה לו להתקרב כל כך אצל רשותו וא"כ לא קשה מידי דבהפקיר אף בורו לא שייך לומר כן כיון דברשות עבדי אלא דשם פרק המניח כתבתי בהכרח דלרש"י נמי הא דהפקיר בורו ורשותו חייב היינו למ"ד בור ברשותו חייב כר"ע אבל לא לר"י ומוכרח כן מקושית התוס' שם מסוגיא דבור השותפין עי"ש ולפ"ז קשה ל' רש"י דהכא ועוד דבלא"ה נמי יש לדקדק בל' רש"י כאן דהא דמקשה האי דנקט ולא הפקיר בורו כוונתו על ר"ע דנקט האי לישנא וא"כ אין לו המשך במ"ש תחילה לפרש דברי ר"י לכך נראה דאפשר דכוונת רש"י אדרבה להיפוך דבמאי שכתב אבל ברשותו אע"פ שהפקיר פטור כדפרישית וע"כ היינו משום דכיון דלית ליה קרא לרבויי בור ברשותו ממילא פטור דמרה"ר לא אתיא דשאני הכא דקסבר כי אפקרינהו כו' וא"כ ע"כ דלר"י הפקיר בורו נמי פטור מהאי טעמא גופא דרש"י לא נחית לסברת תוס' שכתבנו וא"כ הוסיף רש"י להקשות האי דנקט ר"ע בלישנא ולא הפקיר בורו ותיפוק ליה דבהפקיר בורו נמי פליג על ר"י כיון דלר"ע לית ליה האי סברא דקסבר כי אפקרינהו דהא איתרבו מקרא לחיובא ועל זה משני רש"י משום דבהפקיר בורו הו"ל בור ברה"ר וא"כ להכי לא נקט ר"ע משום דנקט בלישניה זה בור שפתח בו תחילה לתשלומין והיינו בור ברשותו דוקא היכא דלא אפקריה דילפינן מבעל הבור משא"כ בהפקיר אף בורו לא מבעל הבור יליף לה אלא מבור ברה"ר דנהי לר"י פטור מסברת דכי אפקרינהו מ"מ לר"ע דיליף מקרא דלא שייך האי סברא דאפ"ה חייב א"כ ממילא בהפקיר בורו נמי חייב כמו בור ברה"ר נמצא דלפ"ז נתיישב כל הסוגיא וצ"ע ודו"ק:

    בתוספות בד"ה בבור ברשותו פי' הקונטרס כו' משמע דר"ל אם סמך הבור מתחילה לרה"ר כו' עכ"ל. היינו היכא שבנאו ברשותו ממש סמוך למיצר ובכה"ג מיקרי נמי חופר ברה"י ופתחו לרה"י כמ"ש לעיל:

    בא"ד וי"ל דהיינו טעמא כו' כבר פירשתי שיחתי בל' רש"י שכתבתי דאפשר דרש"י נמי בע"כ נחית להאי סברא וכולה חד טעמא הוא וק"ל:

    בפירש"י בד"ה לניזקי בור ברה"ר פתח הכתוב כו' כי יפתח וכי יכרה כו' ואי קשיא מתני' מני כו' עכ"ל. נראה לי משום דמכאן מוכח להדיא דבבור בתר פתחו אזלינן דהא ר"י קאמר בור ברה"י ופתחו לרה"ר זה בור האמור בתורה בתחילה לניזקין וע"כ היינו בור ברה"ר ונראה לי ליישב דע"ז נמשך היטב קושית רש"י ואי קשיא מתני' מני משום דבלא"ה הוי מצי למימר דמתניתין אתיא ככ"ע לרבה מיתוקמא כגון שהפקיר רשותו ובורו למאי דפרישית בסמוך בלשון ראשון דלרש"י אפילו ר"י מודה בהפקיר רשותו ובורו דחייב והיינו כמ"ש התוספות דטעם פטור בור ברשותו לר"י דא"ל תורך ברשותי מאי בעי ובהפקיר בורו לא שייך האי טעמא כו' וא"כ מיתוקמא כולה מתני' בחד גוונא דכיון דכל הני בבי דמתני בור ברה"י מקרי אי לא אזלינן בתר פתחו כמ"ש במשנה בל' רש"י ובכולהו שייך תורך ברשותי מאי בעי או מצד רשות ממש או מצד הפתח שהוא ברשותו ולא היה לו להתקרב אצל הפתח וא"כ נאמר דאיירי בהפקיר רשותו ובורו דחייב בכולם אליבא דכ"ע כיון דלא שייך האי טעמא דתורך ברשותי מאי בעי ואין זה דוחק לאוקמי מתניתין בהפקיר רשותו ובורו דבלא"ה צריך לאוקמי הכי אליבא דרב דאמר בפרק המניח דחיובא דבור היינו דוקא היכא דאפקרינהו וכפי' רש"י שם להדיא דהיינו בהפקיר רשותו ובורו וא"כ ה"נ יש לפרש אליבא דרבה ואליבא דר"י פשיטא דאתיא מתני' אליבא דכ"ע בפשיטות אף בדלא אפקריה דכיון דלאו בתר פתחו אזלינן כולהו בבי דמתני' הוי בור ברשותו דכ"ע מודו דחייב לר"י והא דפליגי ר"י ור"ע בברייתא היינו ברה"ר גמור או בהפקיר רשותו ובורו דדמיא לה כל זה הייתי אומר בלא זה אם נאמר דלאו בתר פתחו אזלינן אבל עכשיו מדקאמרינן זו בור שפתח הכתוב תחילה לניזקין היינו בור ברה"י ופתחו לרה"ר משמע להדיא דבתר פתחו אזלינן דאי משום דהפקיר בורו מחייב ליה ר"י אין זה בור הכתוב בתורה תחילה לניזקין דכי יכרה וכי יפתח משמע שעל עסקי פתיחה וכריה בא לו והיינו בור ברה"ר אע"כ דלהאי נמי קרי בור ברה"ר משום דבתר פתחו אזלינן וא"כ קשיא שפיר לר"י מתני' מני דהא ר"ע פוטר בהדיא בבור ברה"י ופתחו לרה"ר ובמתני' מחייב והוצרך לומר דאתיא כר"י ולרבה נמי א"א לומר דאתיא ככ"ע ובהפקיר רשותו ובורו איירי דכיון שכבר הוכחנו מדברי ר"י דבתר פתחו אזלינן ממילא ה"ה לרבה נמי ס"ל הכי דבהאי סברא לא מצינו דפליגי וא"כ ע"כ דהאי בבא דבור ברה"י ופתחו לרה"ר אף בלא הפקיר בורו איירי דאפ"ה חייב שפיר דלא שייך כלל לומר תורך ברשותי מאי בעי דעל עיקר הרשות לא חיישינן כלל אלא על הפתח לחוד שהוא מקום התקלה ואיך יאמר היה לו להתרחק שלא ילך אצל הפתח דהא ברה"ר גמור הוא הפתח וברשות הולך שם וא"כ מדהאי בבא איירי אף בלא הפקיר בורו אינך בבא נמי איירי בכה"ג לכך הוצרך רש"י לפרש דאתיא כר"ע דר"י פוטר בבור ברשותו ולא הפקיר בורו ודוק היטב:

    בגמרא ואי כתב רחמנא כי יפתח כו' כורה לא סגי ליה בכיסוי כו'. והקשה מהרש"א איך אפשר לומר כן דדיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא ק"מ שאנו אומרין כמו שהפותחו מחויב להסיר כל מכשול ולתקנו כמו שהיה בתחילה קודם שפתחו דהיינו בכיסוי כך הכורה מחויב לתקנו כמו שהיה בתחילה והיינו דטאים לה וק"ל:

    בפרש"י בד"ה ופתחו פטור והיינו נמי כחופר בור ברשותו דאית ליה בעלים כו' דלא מצי למימר מאי בעי ברשותו כו' עכ"ל. כאן משמע דנחית רש"י לסברת התוס' דטעמא דמ"ד בור ברשותו פטור היינו מטעם דתורך ברשותי מאי בעי כו' וכמ"ש לעיל בל' רש"י אבל בסמוך פרש"י דחופר ברה"י הסמוך לרה"ר היינו כגון מקצה מקום מרשותו לרה"ר משמע דטעמא דפטור היינו דוקא מטעמא דמצי אמר כי אפקרינהו כו' כל' רש"י א"כ נראין דברי רש"י כסותרין זא"ז וכבר נתקשו בזה כל המפרשים ומהרש"ל בח"ש הגיה ומחק לקמן עי"ש. והנלע"ד ליישב דרש"י סובר דתרווייהו טעמי אית בהו באמת דכיון דר"י סובר דקרא בבור ברה"ר איירי דהתם לא שייך לומר תורך ברשותי מאי בעי לא שייך נמי לומר כי אפקרינהו א"כ כל היכא דאיכא אפי' חדא לריעותא לית לן לחיוביה וא"כ כתב לעיל שפיר טעמא דכי אפקרינהו שזהו כולל ג"כ היכא דהפקיר אף בורו וכאן רצה למצוא טעם לחייב בחופר בור ברשותו ממש אלא שהוא סמוך למיצר של רה"ר וע"כ היינו למאן דמחייב בור ברשותו דאי למאן דפטר בור ברשותו דהיינו ר"י ה"נ פטור אפי' שלא לאושין כיון דלא דמי כלל לר"ה דהכא מצי למימר מאי בעי ברשותי אבל לקמן בברייתא לסברת המקשה דלא איירי כלל מכגון החופר לאושין משמע לרש"י טפי דאיירי במקצה מרשותו לר"ה כן נ"ל ליישב בדוחק ועדיין צ"ע:

    1 more comments on this page.

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 50a · Sefaria · Edition: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain

    Ben Yehoyada

    שָׁעָה רִאשׁוֹנָה אָמַר לָהֶם שָׁלוֹם. שְׁנִיָּה אָמַר לָהֶם: שָׁלוֹם. שְׁלִישִׁית אָמַר לָהֶם: עָלְתָה. נראה לי בס"ד טעם לשלשה חלוקות אלו כי אביה היה חופר בורות לצורך עולי רגלים שהם שלש רגלים בשנה וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה לא, ב) נתנו לנו שלש רגלים כנגד שלשה אבות שהחזיקו שלשה עמודים בעולם תחלה בא אברהם אבינו וקיים עמוד גמילות חסדים וכנגד זה ניתן לנו חג הסוכות דעניינו הוא המשכת חסדים בסוכה ובלולב. ואחריו בא יצחק אבינו ע"ה ותיקן וקיים עמוד העבודה שנעקד ברצונו ושמחת לבבו על גבי המזבח וכנגד זה ניתן לנו חג הפסח. ובזה פרשתי טעם נכון למה נקרא חג הפסח על שם דבר אשר עיקרו בי"ד, כי שחיטתו והקרבת אמוריו ביום י"ד ורק אכילתו בליל יום טוב וראוי לקרותו תמיד בשם חג המצות דשייכי ביה כל ימי החג? ובזה ניחא שנקרא על שם הקרבן כי זכינו ליום טוב זה על אשר הקריב יצחק אבינו את עצמו על גבי המזבח וסוף הקריבו איל תמורתו וכאילו קרב הוא ממש ונמצא זכינו ביום טוב זה מחמת הקרבת קרבן של יצחק אבינו ע"ה לכך נקרא החג על שם קרבן פסח. ולאחריו בא יעקב אבינו ע"ה ותיקן עמוד תורה וכנגדו ניתן לנו חג השבועות שהוא יום מתן תורה וחגה של תורה. ולכן שעה ראשונה אמר להם 'שָׁלוֹם' שיגין עליה זכות אביה מה שעשה לצורך חג הסוכות שהוא זכות אברהם אבינו ע"ה אך לא תעלה בזכות זה אלא שלום לה שלא תחנק ובשעה שניה גם כן אמר להם 'שָׁלוֹם' שיגין עליה זכות אביה מה שעשה לצורך חג הפסח שהוא כנגד עמוד העבודה שיגין עליה עמוד העבודה ולא תחנק אלא שלום לה ובשעה שלישית אמר להם עלתה כי שעה זו היא כנגד חג השבועות שהוא עמוד תורה שמכריע את כולם ולכך אמר להם 'עָלְתָה' שנשלם הנס וניצולה ממש.

    זָכָר שֶׁל רְחֵלִים נִזְדַּמֵּן לִי, וְזָקֵן אֶחָד מַנְהִיגוֹ נראה לי בס"ד רמזו לה מן השמים במראה הזה שבעבור גמילות חסדים של אביה הגין עליה זכות אברהם אבינו ע"ה שהוא היה הראשון אשר הקים והעמיד עמוד של גמילות חסדים בעולם. ומה שנדמה זָכָר שֶׁל רְחֵלִים שהוא אילו של יצחק אבינו ע"ה רמזו לה בזה כמו שיצחק אבינו היה מזומן לישחט ואחר כך העלה איל במקומו והוא ניצול, כן היא היתה מזומנת ליחנק במים ובא במקומה זכר שהוא אחיה כי מאותה שעה נכתב גזר דין על אחיה שימות בצמא וכמו שאמרו 'אַף עַל פִּי כֵן מֵת בְּנוֹ בַּצָּמָא' והדמיון שוה ממש כי יצחק אבינו ע"ה בעת העקידה היה מסטרא דנוקבא ובעת העקידה פרחה נשמתו ובא לו נפש מסטרא דדכורא ולפי זה הדמיון שוה יצחק אבינו ע"ה כשהיה מסטרא דנוקבא העלה איל זכר במקומו והוא ניצול וכן היא שהיתה נקבה נכנס אחיה שהוא זכר במקומה בגזרה זו והיא נצולה. וראתה 'זָקֵן אֶחָד מַנְהִיגוֹ' רמז לזכות אבינו הזקן הקדוש דכתיב ביה וְאַבְרָהָם זָקֵן (בראשית כד, א) שהגין עליה זכות אביה שהיה עוסק בגמילות חסדים. ועטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] פירש (בספרו הבהיר מדרש אליהו דף צז) זָכָר הז"א [זעיר אנפין] שֶׁל רְחֵלִים רחל הגדולה ורחל הקטנה נִזְדַּמֵּן לִי כי הנהגת העולם הוא על ידי ז"א [זעיר אנפין] וְזָקֵן אֶחָד רמז לאבא מַנְהִיגוֹ. אי נמי זָקֵן אֶחָד רמז לאברהם אבינו שיש בו י"ג תיקוני דיקנא כמנין אֶחָד [13] מנהיגו עד כאן דבריו דפח"ח [דברי פי חכם חן].

    דָּבָר שֶׁאוֹתוֹ צַדִּיק מִצְטַעֵר בּוֹ, יִכָּשֵׁל בּוֹ זַרְעוֹ הקשו התוספות והא מת בנו בצמא? עיין שם. ונראה לי בס"ד ותחלה אדקדק עוד דקדוק אחר דתני בבריתא 'שֶׁנָּפְלָה לְבוֹר גָּדוֹל' דמאי קא משמע לן אם היה גדול או אם היה קטן? ואדרבה יזדמן קטן יש בו סכנה יותר דקשה עלייתו כי הסכנה היא מחמת העומק ולא מצד הרוחב, ואם כן הוה ליה למימר 'שֶׁנָּפְלָה לְבוֹר' סתם? ונראה לי כי נחוניא חפר כמה בורות בתורת גמילות חסדים להמציא מים לעולי רגלים ויש בהם קטנים ויש בהם גדולים ובודאי הגדולים עדיפי כי מימיהן מרובים אך טרחא דילהון היא גדולה ביותר ואם כן בחפירת בור גדול נצטער יותר וברייתא דקתני 'שֶׁנָּפְלָה לְבוֹר גָּדוֹל' מכלל דאיכא קטן וכיון שראה רבי חנינא בן דוסא שנפלה לבור הגדול ולא לבור הקטן דן בדעתו דודאי יהיה לה הצלה ותעלה. יען כי מצד נפילתה אין לעשות הכרח להצלתה כי יש לומר האי טעמא של וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד (תהלים נ, ג) דאולי לא עבד אביה המצוה כפי הצורך או היא נתחייבה מצד עון אחר חמור שדינו בחנק ואם כן איהי דאפסדא אנפשה שלא יגין עליה זכות אביה. אך בראותו דהוה בור קטן והיא 'נָּפְלָה לְבוֹר גָּדוֹל' אמר אם נאמר היא נתחייבה בשביל עון אחר ולכך נענשה בחנק או יש סיבה אחרת לדבר זה היה צריך שתפול לבור קטן כי העונש יהיה בזה כמו שיהיה בבור גדול ולמה נפלה לבור גדול במקום שאותו צדיק נצטער בו יותר מבור קטן כי חפירת בור גדול טרחתו כפלי כפלים על בור קטן? אלא ודאי זו עתידה שתנצל בנס מנפילה זו ותעלה. ועוד נראה לי בס"ד כי רבי חנינא בן דוסא דן בזה דאף על פי שטעם זה של מדקדק עם חסידיו הוא טעם אמיתי ועל כן אין להרהר אחר כחה של מצוה אך אין זה גלוי אצל המון העם דלאו כולי עלמא ידעי למתלי בהכי אלא ודאי המון העם יבואו להרהר אחר המצות שיאמרו אין בהם ממש ח"ו ואין בהם כח להציל ונפיק מזה חלול השם, על כן החליט שבודאי יהיה לה נס ותעלה ולזה אמר: כָּךְ אָמַרְתִּי דָּבָר שֶׁאוֹתוֹ צַדִּיק מִצְטַעֵר בּוֹ יִכָּשֵׁל בּוֹ זַרְעוֹ, 'אמרתי' מה דרגיל בפומייהו דאינשי למימר הכי ולכן ודאי תנצל כדי שלא יהיא חלול השם ולא יבואו להרהר אחר המצות. וכל זאת הטענה של רבי חנינא בן דוסא נתנה להאמר בהאי עובדא של הבת דהוות ראשונה קודם ענין הבן אך אחר שראו העולם תוקף המצוה בהאי עובדא שניצולה הבת בנס גדול בזכות המצוה אז השתא במעשה הבן שמת בצמא לא יבואו להרהר אחר המצוה כי המה ראו תוקף המצוה במה שנעשה לבת נס גדול ובעל כרחו יתלו ענין אשר קרה לו בצמא בדבר הנוגע אליו לומר עשה עון פלילי שנתחייב בכך ולא יתלו בוקי סריקי במצוה לומר אין בה' כח להציל ולהגין.

    מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַקְדֵּק עִם חֲסִידָיו כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה (תהלים נ, ג). פירש תורת חיים דאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה יב, טו) עלה במחשבה לברא העולם במדת הדין, ולכן יתנהג עמהם במדת הדין כפי מה שעלה במחשבה עיין שם. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן (במדבר כא, כז) ודרשו רבותינו ז"ל (בבא בתרא עח:) המושלים ביצרם, פירוש שמשלו ביצרם ולא חטאו כלל דאז אין להם חשש פחד מן מדת הדין 'בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן' לידון כפי המחשבה דלא אכפת להו שבאמת גם לפי המחשבה הם צדיקים גמורים ויצאו זכאים. ובזה יובן עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים (שיר השירים ז, ה) פירוש עֵינַיִךְ אלו הצדיקים שנקראים עינים כמו שנאמר עֵינֵי הָעֵדָה (במדבר טו, כד) בְּרֵכוֹת גם בְּחֶשְׁבּוֹן רצונו לומר כפי המחשבה דזכאים הם שגם מדת הדין תסכים בברכתם ואמר עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים קרי ביה שַׂעַר בשי"ן שמאלית שמדקדק עמהם כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה.

    Ben Yehoyada on Bava Kamma 50a · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Bava Kamma, daf 50, Amud Aleph, about 560 words in 23 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 23 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 120 words

      Opens “בְּבוֹר בִּרְשׁוּתוֹ – רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: בּוֹר…”

    2. Segment 25 words

      Opens “וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: בַּעַל הַתַּקָּלָה.…”

    3. Segment 316 words

      Opens “אֶלָּא מַאי ״זֶהוּ בּוֹר הָאָמוּר בַּתּוֹרָה״ דְּקָאָמַר…”

    4. Segment 424 words

      Opens “וְרַב יוֹסֵף אָמַר: בְּבוֹר בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד –…”

    5. Segment 538 words

      Opens “כִּי פְּלִיגִי – בְּבוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים; רַבִּי…”

    6. Segment 627 words

      Opens “וְרַבִּי עֲקִיבָא – הָנְהוּ מִיצְרָךְ צְרִיכִי; דְּאִי…”

    7. Segment 729 words

      Opens “וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״כִּי יִכְרֶה״ – הֲוָה…”

    8. Segment 816 words

      Opens “וְאֶלָּא מַאי ״זֶהוּ בּוֹר הָאָמוּר בַּתּוֹרָה״ דְּקָאָמַר…”

    9. Segment 924 words

      Opens “מֵיתִיבִי: הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּפְתָחוֹ לִרְשׁוּת…”

    10. Segment 1047 words

      Opens “הַחוֹפֵר בּוֹרוֹת, שִׁיחִין וּמְעָרוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וּפְתָחוֹ…”

    11. Segment 117 words

      Opens “טַעְמָא דִּלְאוּשִּׁין, הָא לָאו לְאוּשִּׁין – חַיָּיב;…”

    12. Segment 1211 words

      Opens “הָא מַנִּי? בִּשְׁלָמָא לְרַבָּה – רֵישָׁא רַבִּי…”

    13. Segment 1317 words

      Opens “אֶלָּא לְרַב יוֹסֵף, בִּשְׁלָמָא סֵיפָא – דִּבְרֵי…”

    14. Segment 1416 words

      Opens “אָמַר לְךָ רַב יוֹסֵף: כּוּלַּהּ דִּבְרֵי הַכֹּל…”

    15. Segment 1515 words

      Opens “אָמַר רַב אָשֵׁי: הַשְׁתָּא דְּאוֹקֵימְתַּהּ לְרַב יוֹסֵף…”

    16. Segment 1619 words

      Opens “מִדְּרֵישָׁא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, סֵיפָא נָמֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל;…”

    17. Segment 1740 words

      Opens “מֵיתִיבִי: הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וּפְתָחוֹ לִרְשׁוּת…”

    18. Segment 186 words

      Opens “אָמַר לָךְ: בְּחוֹפֵר לְאוּשִּׁין, וְדִבְרֵי הַכֹּל.…”

    19. Segment 1945 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: חָפַר וּפָתַח וּמָסַר לָרַבִּים –…”

    20. Segment 2031 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּבִתּוֹ שֶׁל נְחוּנְיָא חוֹפֵר…”

    21. Segment 2139 words

      Opens “אָמְרוּ לָהּ: מִי הֶעֱלִךְ? אָמְרָה לָהֶם: זָכָר…”

    22. Segment 2238 words

      Opens “אָמַר רַבִּי אַחָא: אַף עַל פִּי כֵן,…”

    23. Segment 2330 words

      Opens “אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כׇּל הָאוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Bava Kamma 50a · Segment 5 — “…בְּבוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים; רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים…

    • Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs

      Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…

      Source: Bava Kamma 50a · Segment 1 — “בְּבוֹר בִּרְשׁוּתוֹ – רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: בּוֹר בִּרְשׁוּתוֹ נָמֵי…

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Bava Kamma 50a · Segment 14 — “אָמַר לְךָ רַב יוֹסֵף: כּוּלַּהּ דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא, וְרֵישָׁא…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Bava Kamma 50a · Segment 23 — “…חָנָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, מַאי דִּכְתִיב:

    Original text

    בְּבוֹר בִּרְשׁוּתוֹ – רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: בּוֹר בִּרְשׁוּתוֹ נָמֵי חַיָּיב, דִּכְתִיב: ״בַּעַל הַבּוֹר״ – בְּבוֹר דְּאִית לֵיהּ בְּעָלִים קָאָמַר רַחֲמָנָא,

    in the case where one dug the pit on his own property and then renounced ownership of the surrounding area. Consequently, the entire area except for the pit is now open to public passage. In this case, Rabbi Akiva maintains that one who digs a pit on his own property is also liable, not only when the pit is located in the public domain, as it is written: “The owner of the pit shall pay” (Exodus 21:34). Clearly, the Merciful One is referring to a pit that has an owner. Therefore, the owner of the pit pays even if it is located on private property.

    וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: בַּעַל הַתַּקָּלָה.

    And Rabbi Yishmael maintains that “the owner of the pit” means that the one responsible for the hazard is liable even if he dug the pit in the public domain and then renounced ownership of it. But one who digs a pit on his own property is not liable.

    אֶלָּא מַאי ״זֶהוּ בּוֹר הָאָמוּר בַּתּוֹרָה״ דְּקָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא? זֶהוּ בּוֹר שֶׁפָּתַח בּוֹ הַכָּתוּב תְּחִלָּה לְתַשְׁלוּמִין.

    The Gemara asks: Rather, according to Rabba’s explanation, what is meant by the clause: This is the case of Pit that is stated in the Torah, in reference to digging a pit on one’s property, that Rabbi Akiva states? According to him, one is liable for damage in all cases, including digging in the public domain. The Gemara answers: It means that this is the pit with which the verse initially introduces the subject of compensation for damage caused. In that context, the Torah states: “The owner of the pit shall pay” (Exodus 21:34), indicating that even a pit owned on one’s private property renders one liable.

    וְרַב יוֹסֵף אָמַר: בְּבוֹר בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּמִחַיַּיב, מַאי טַעְמָא? ״בַּעַל הַבּוֹר״ אָמַר רַחֲמָנָא – בְּבוֹר דְּאִית לֵיהּ בְּעָלִים עָסְקִינַן.

    And Rav Yosef said that one can explain the dispute between Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva differently: With regard to one who dug a pit on his private property and then renounced ownership of the property aside from the pit, everyone agrees that he is liable. What is the reason? Since the Merciful One states: “The owner of the pit,” it indicates that we are dealing with a pit that has an owner.

    כִּי פְּלִיגִי – בְּבוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים; רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים נָמֵי חַיָּיב, דִּכְתִיב ״כִּי יִפְתַּח״ וְ״כִי יִכְרֶה״ – אִם עַל פְּתִיחָה חַיָּיב, עַל כְּרִיָּיה לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אֶלָּא שֶׁעַל עִסְקֵי פְתִיחָה וְעַל עִסְקֵי כְרִיָּיה בָּאָה לוֹ.

    When they disagree, it is in a case where the pit was dug in the public domain. Rabbi Yishmael maintains that one is also liable for a pit dug in the public domain, as it is written: “And if a man shall open a pit,” and: “If a man shall dig a pit” (Exodus 21:33), which raises the question: If he is liable for opening a pit by removing the cover of a pit that has already been dug, then is it not all the more so obvious that he should be liable for digging a new pit? Rather, the verse means that the responsibility for the pit comes to him by engaging in opening the pit and by engaging in digging the pit. Although he does not own the area itself, he is liable for creating a public hazard.

    וְרַבִּי עֲקִיבָא – הָנְהוּ מִיצְרָךְ צְרִיכִי; דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״כִּי יִפְתַּח״ – הֲוָה אָמֵינָא: פּוֹתֵחַ הוּא דְּסַגִּי לֵיהּ בְּכִסּוּי, כּוֹרֶה לָא סַגִּי לֵיהּ בְּכִסּוּי עַד דְּטָאֵים לֵיהּ.

    And Rabbi Akiva, by contrast, holds that one is liable only in the case of a pit located on private property, where he renounced ownership of the property aside from the pit, and one cannot derive otherwise from any extraneous phrases. This is because these phrases are necessary, for if the Merciful One wrote only: “If a man shall open a pit” (Exodus 21:33), I would say that it is specifically when one opens the covering of a pit that has already been dug that it is sufficient for him to place a covering on it to absolve himself of responsibility for damage it causes. This is the case where the Torah states: “And not cover it” (Exodus 21:33). But if one actually digs a pit, it would not be sufficient to place a covering on it, and one would not be exempt from damages unless he completely packs it.

    וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״כִּי יִכְרֶה״ – הֲוָה אָמֵינָא: כְּרִיָּיה הוּא דְּבָעֵי כִּסּוּי, מִשּׁוּם דַּעֲבַד מַעֲשֶׂה; אֲבָל פּוֹתֵחַ – דְּלָא עֲבַד מַעֲשֶׂה, אֵימָא כִּסּוּי נָמֵי לָא בָּעֵי; קָא מַשְׁמַע לַן.

    And conversely, if the Merciful One had written only: “If a man shall dig,” I would say that it is specifically in a case of digging that a covering is required to exempt one from liability, because he performed an action of creating the pit. But for merely opening it, where one has not performed an action, say that he does not require a covering to absolve him of liability. Therefore, the Torah teaches us that he is liable for damage caused by a pit in both cases, and one should interpret the verse that states: “The owner of the pit” (Exodus 21:34), in its plain sense, i.e., that he is the owner of the pit because it is located on his private property. Accordingly, one would not be liable for a pit dug in the public domain.

    וְאֶלָּא מַאי ״זֶהוּ בּוֹר הָאָמוּר בַּתּוֹרָה״ דְּקָאָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל? זֶהוּ בּוֹר שֶׁפָּתַח בּוֹ הַכָּתוּב תְּחִלָּה לִנְזָקִין.

    The Gemara asks: But rather, according to Rav Yosef’s explanation, what is meant by the clause: This is the case of Pit that is stated in the Torah, in reference to digging a pit in the public domain, that Rabbi Yishmael states? Isn’t one liable for any pit, including one dug on his own property? The Gemara answers: It means that this is the pit with which the verse initially introduces the subject of damage caused by Pit, as explained by Rabbi Yishmael above. Only afterward does it state: “The owner of the pit shall pay,” referring to a pit dug on one’s own property.

    מֵיתִיבִי: הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּפְתָחוֹ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד – פָּטוּר; וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲשׂוֹת כֵּן, לְפִי שֶׁאֵין עוֹשִׂין חָלָל תַּחַת רְשׁוּת הָרַבִּים.

    The Gemara raises an objection from a baraita : One who digs a pit whose hollow space is in the public domain and then opens its entrance into private property is exempt, and this is the halakha even though he does not have permission to do so. The reason he does not have permission to do so is that one may not create a hollow space under the public domain.

    הַחוֹפֵר בּוֹרוֹת, שִׁיחִין וּמְעָרוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וּפְתָחוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים – חַיָּיב. וְהַחוֹפֵר בּוֹרוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד הַסְּמוּכָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים, כְּגוֹן אֵלּוּ הַחוֹפְרִים לְאוּשִּׁין – פָּטוּר. וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה מְחִיצָה עֲשָׂרָה, אוֹ עַד שֶׁיַּרְחִיק מִמְּקוֹם דְּרִיסַת רַגְלֵי אָדָם וּמִמְּקוֹם דְּרִיסַת רַגְלֵי בְהֵמָה – אַרְבָּעָה טְפָחִים.

    One who digs pits, ditches, and caves on private property and then opens their entrances into the public domain is liable. In addition, one who digs pits on private property that is adjacent to the public domain but not actually located in the public domain itself, such as these people who dig foundations [ ushin ] for their houses or walls, is exempt. But Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, deems one liable even for damage caused by pits made to lay foundations, unless he builds a partition that is ten handbreadths high in front of the pits, or unless he distances them by four handbreadths from the area where pedestrians walk and from the area where animals walk.

    טַעְמָא דִּלְאוּשִּׁין, הָא לָאו לְאוּשִּׁין – חַיָּיב;

    The Gemara infers: The reason for the exemption is that one digs for the purpose of foundations, which is the usual and accepted practice, but if he did not dig for the purpose of foundations, he is liable. Although he did so on his own property, he is nevertheless liable, since people walk there.

    הָא מַנִּי? בִּשְׁלָמָא לְרַבָּה – רֵישָׁא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְסֵיפָא רַבִּי עֲקִיבָא.

    The Gemara clarifies: In accordance with whose opinion is this baraita ? Granted, according to Rabba, the first clause, where one is seemingly exempt for opening a pit onto private property even if he subsequently renounced ownership of the area, can be established in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, and the last clause can be established in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who maintains that one is liable for a pit dug on his own property if it is open to public traffic.

    אֶלָּא לְרַב יוֹסֵף, בִּשְׁלָמָא סֵיפָא – דִּבְרֵי הַכֹּל; אֶלָּא רֵישָׁא מַנִּי? לָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְלָא רַבִּי עֲקִיבָא!

    But according to Rav Yosef’s explanation, granted, with regard to the last clause, all agree that this is the halakha . But with regard to the first clause, which exempts one who digs a pit on his own property, in accordance with whose opinion is this? It appears to be neither that of Rabbi Yishmael nor that of Rabbi Akiva, since Rav Yosef explained that both of them maintain that one is liable for a pit on his own property, even if he subsequently renounces ownership of the area.

    אָמַר לְךָ רַב יוֹסֵף: כּוּלַּהּ דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא, וְרֵישָׁא – שֶׁלֹּא הִפְקִיר לֹא רְשׁוּתוֹ וְלֹא בּוֹרוֹ.

    The Gemara answers that Rav Yosef could have said to you: Everyone agrees with the entire passage. As for the first clause, which exempts one who digs a pit under the public domain and opens it onto his own property, it is referring to a case where one did not renounce ownership of either his property or his pit. This certainly is not included in the category of Pit with regard to damages, and the owner is therefore exempt.

    אָמַר רַב אָשֵׁי: הַשְׁתָּא דְּאוֹקֵימְתַּהּ לְרַב יוֹסֵף לְדִבְרֵי הַכֹּל, לְרַבָּה נָמֵי לָא תּוֹקְמַהּ כְּתַנָּאֵי –

    Rav Ashi said: Now that you have interpreted Rav Yosef’s explanation of the baraita as being in accordance with all opinions, then also according to Rabba, you are not required to establish it as a dispute between tanna’im .

    מִדְּרֵישָׁא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, סֵיפָא נָמֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל; וְטַעְמָא דִּלְאוּשִּׁין, הָא לָאו לְאוּשִּׁין חַיָּיב – כְּגוֹן דְּאַרְוַוח אַרְווֹחֵי לִרְשׁוּת הָרַבִּים.

    Rather, one can say that since the first clause is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, who exempts one who renounces ownership of his property but not the pit, the last clause can also be explained in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael. And it was previously inferred that the reason for the exemption when digging on one’s private property adjacent to the public domain is that one digs to lay foundations. But if it is not to lay foundations, one is liable. For instance, in a case where one widened the pit unnecessarily, extending it into the public domain, he has effectively dug a pit in the public domain itself.

    מֵיתִיבִי: הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וּפְתָחוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים – חַיָּיב. בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד הַסְּמוּכָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים – פָּטוּר. בִּשְׁלָמָא לְרַבָּה, כּוּלַּהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא. אֶלָּא לְרַב יוֹסֵף, בִּשְׁלָמָא רֵישָׁא – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אֶלָּא סֵיפָא מַנִּי? לָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְלָא רַבִּי עֲקִיבָא!

    The Gemara raises an objection from a baraita : One who digs a pit on private property and opens it into the public domain is liable. But if he dug it on private property that was adjacent to the public domain, he is exempt. Granted, according to Rabba, this mishna is entirely in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, who does not hold one liable for digging on his own property. But according to Rav Yosef, granted, the first clause works out well in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, who holds one liable even for digging in the public domain, but whose opinion is the latter clause? It appears to be neither that of Rabbi Yishmael nor that of Rabbi Akiva.

    אָמַר לָךְ: בְּחוֹפֵר לְאוּשִּׁין, וְדִבְרֵי הַכֹּל.

    The Gemara answers that Rav Yosef could have said to you: The latter clause of this baraita is referring to one who digs to lay foundations, and therefore all agree with the ruling.

    תָּנוּ רַבָּנַן: חָפַר וּפָתַח וּמָסַר לָרַבִּים – פָּטוּר. חָפַר וּפָתַח וְלֹא מָסַר לָרַבִּים – חַיָּיב, וְכֵן מִנְהָגוֹ שֶׁל נְחוּנְיָא חוֹפֵר בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת, שֶׁהָיָה חוֹפֵר וּפוֹתֵחַ וּמוֹסֵר לָרַבִּים. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, אָמְרוּ: קִיֵּים זֶה הֲלָכָה זוֹ. הֲלָכָה זוֹ וְתוּ לָא?! אֶלָּא אֵימָא: אַף הֲלָכָה זוֹ.

    § The Sages taught: If someone dug or opened a well and transferred it to the public for their use, he is exempt from damage caused by the well. If he dug or opened a well and did not transfer it to the public, he is liable. And this was the practice of Neḥunya the digger of pits, ditches, and caves, who would dig, open, and transfer them to the public so that there would be wells of water for public use. When the Sages heard about the matter, they said: This individual has fulfilled this halakha . The Gemara asks: Only this halakha and no more? Isn’t it well known that Neḥunya was a great man? Rather, say: He fulfilled even this halakha and did not forget to transfer the wells to the public.

    תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּבִתּוֹ שֶׁל נְחוּנְיָא חוֹפֵר שִׁיחִין שֶׁנָּפְלָה לְבוֹר גָּדוֹל, בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא. שָׁעָה רִאשׁוֹנָה אָמַר לָהֶם: שָׁלוֹם. שְׁנִיָּה אָמַר לָהֶם: שָׁלוֹם. שְׁלִישִׁית אָמַר לָהֶם: עָלְתָה.

    Having mentioned the deeds of Neḥunya, the Gemara relates that the Sages taught: An incident occurred involving the daughter of Neḥunya the ditchdigger, where she fell into a large cistern and no one could extricate her from it. They came and informed Rabbi Ḥanina ben Dosa so that he would pray on her behalf. When the first hour had passed from the time of her fall, he said to them: She is at peace and unharmed. After the second hour, he said to them: She is at peace. After the third hour, he said to them: She has ascended from the well, and indeed this was the case.

    אָמְרוּ לָהּ: מִי הֶעֱלִךְ? אָמְרָה לָהֶם: זָכָר שֶׁל רְחֵלִים נִזְדַּמֵּן לִי, וְזָקֵן אֶחָד מַנְהִיגוֹ. אָמְרוּ לוֹ: נָבִיא אַתָּה? אָמַר לָהֶם: ״לֹא נָבִיא אָנֹכִי, וְלֹא בֶּן נָבִיא אָנֹכִי״, אֶלָּא כָּךְ אָמַרְתִּי: דָּבָר שֶׁאוֹתוֹ צַדִּיק מִצְטַעֵר בּוֹ – יִכָּשֵׁל בּוֹ זַרְעוֹ?

    They said to her: Who brought you up out of the well? She said to them: A male sheep, i.e., a ram, happened to come to me, and a certain old man, i.e., Abraham, was leading it, and he pulled me out. They said to Rabbi Ḥanina ben Dosa: Are you a prophet? How did you know she had ascended? Rabbi Ḥanina ben Dosa said to them: “I am no prophet, neither am I a prophet’s son” (Amos 7:14), but this is what I said to myself: Shall the offspring of Neḥunya stumble by means of the very matter which distressed that righteous man?

    אָמַר רַבִּי אַחָא: אַף עַל פִּי כֵן, מֵת בְּנוֹ בַּצָּמָא. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד״ – מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַקְדֵּק עִם סְבִיבָיו אֲפִילּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. רַבִּי נְחוּנְיָא אָמַר מֵהָכָא: ״אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה, וְנוֹרָא עַל כׇּל סְבִיבָיו״.

    Rabbi Aḥa says: Although Neḥunya ensured that others would have water, even so, his son died of thirst, fulfilling that which is stated: “And around Him it storms [ nisara ] mightily” (Psalms 50:3). This teaches that the Holy One, Blessed be He, is scrupulous with those around Him, i.e., the righteous, even to the extent of a hairsbreadth [ hasa’ara ], so that even minor transgressions elicit a severe punishment. Rabbi Neḥunya says: The same idea may be learned from here, in the following verse: “A God dreaded in the great council of the holy ones, and feared by all those that surround Him” (Psalms 89:8), indicating that God is most careful and exacting with those that surround Him, i.e., the righteous.

    אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כׇּל הָאוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַתְּרָן הוּא, יִוָּתְרוּ חַיָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַצּוּר תָּמִים פׇּעֳלוֹ, כִּי כׇל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט״. אָמַר רַבִּי חָנָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, מַאי דִּכְתִיב:

    Rabbi Ḥanina says: Anyone who states that the Holy One, Blessed be He, is forgiving [ vateran ] of transgressions, his life will be relinquished [ yivatru ], as it is stated: “The Rock, His work is perfect, for all His ways are justice” (Deuteronomy 32:4). In other words, God does not waive heavenly justice. Rabbi Ḥana says, and some say that Rabbi Shmuel bar Naḥmani says: What is the meaning of that which is written