Bava Kamma 5b

Testing

ד'ה כי שדית בור בינייהו אתיא כולהו Tosfos takes issue with Rashi about how he explained that shain could be derived from bor and aish. Let us first review Rashi’s explanation. Rashi says that if the Torah wrote bor we could say; a. If bor which does not move is liable certainly shain that moves is liable. b. We would then refute the kal v’chomer by saying; you cannot compare shain to bor, for bor is initially a damager. c. We then argue; aish proves that one is liable even though it is not initially a damager. d. You cannot learn from aish because it is muod even for things that are not suitable for it, such as scorching stones. How can you derive shain from aish? Shain is muod only for food that is suitable for shain. e. Bor proves that a damager can be liable even if only for things that are suitable for it. Bor is exempt when it kills a person or destroys vessels. We see that there can be limited liability. f. From bor we see that there can be limited liability and a damager need not be liable even for things that are not suited for it. From aish we see that a damager need not be initially made as a damager. It is not the unique characteristics of bor and aish that cause them to be liable. Rather, the common characteristic, that they are likely to damage, they are your property and it is your obligation to guard them which is the reason for liability. So too, shain that shares all the common characteristics is also liable. Tosfos will show how he disagrees with Rashi on some of the steps in this derivation. Rashi explained: when discussing that shain can be derived from the common characteristics of bor and aish (in step d ), that you can refute the derivation from aish by saying: How can you compare shain to aish? Aish is muod to consume both that which is suitable for it, wood, and that which is not suitable for it stones. Can you say that shain which is muod only for that which is suitable for it, should be liable as aish is? Rashi is saying that there is a situation where shain is exempt because that which it is consuming is not suitable for it. And this is difficult: For we do not find something that is not suitable for shain. For if it ate something that is not suitable for it such as garments or vessels, it is not a toldoh of shain but a toldoh of keren since there is no pleasure for the animal from damaging it. Furthermore, even if we did find some situation that shain consumed something that is not suitable for it and that would not qualify as a toldoh of keren, we should learn from aish which is liable even for things that are not suitable for aish, that shain is liable even though the consumed article is not suitable for it. Since there is no specific exemption in the Torah that excludes non-suitable item from shain, there is every reason to believe that shain is liable even for the consumption of non-suitable items as can be seen from aish. And it appears that shain can be derived from a half-derivation. We follow step a), b), and c). Step d) is not valid as Tosfos has just explained, thus we learn that shain is liable from a kal v’chomer from bor, when the kal v’chomer is refuted on the basis that bor is initially made to damage we defend the derivation with aish, which shows that a damager need not be initially made to damage. There is no further argument. We now know that shain is a damager. Or we may learn shain from aish alone, in the following manner: If aish which is not alive is liable, shain which is alive should certainly be liable. There is no refutation to this kal v’chomer and we would know that shain is a damager. Upon careful analysis we se that the difference between Rashi and Tosfos on this issue is as follows: Rashi holds that we can present a refutation of a kal v’chomer from a non-existent situation, as when we refute the kal v’chomer from aish by saying that aish is liable even for things that are not suitable for aish such as stones, while shain is not. The statement is essentially true. There is no situation of shain where the shain consumes something that is not suitable for it and it is liable. However, the reason that this is so is because the situation does not exist as Tosfos taught us earlier. Rashi holds that despite the fact that the situation does not exist, this argument can be presented as a refutation of the kal v’chomer. Tosfos holds that this argument cannot be presented as a refutation although it is perfectly true, because the situation of shain consuming something that it is not suitable for it is a non-existent situation. Based on this analysis Tosfos will now offer a defense of Rashi’s explanation. However, it can be said in order to defend Rashi’s explanation that it is proper to present a refutation based on a situation that is non-existent in shain. For the G’moro presents this type of refutation in, in reference to a slave and a woman, where the G’moro is attempting to learn that a slave is unfit to testify from a woman. The G’moro refutes the attempt by saying; how can you compare a slave to a woman? A woman is not fit for circumcision. Circumcision for women is a non-existent situation and even so it is presented as a refutation to a kal v’chomer. This seems to concur with Rashi’s position. In step e) Rashi says that bor is proof that there can be limited liability because bor is not liable for things that are not suited for it such as a person. Tosfos questions the designation of a person as not suitable for bor. Tosfos tells us three difficulties he has with Rashi’s explanation that a person is unsuitable for a bor, first: But that which Rashi explained: bor proves that there can be limited liability because it is not muod for that which is not suitable for it such as a person is difficult for two reasons. One, because the bor owner is exempt for a person, only when he dies and not when he is injured. A second difficulty: And furthermore, is it logical that because bor is exempt for killing a person, we consider the person unsuitable to die in a bor? It is entirely possible that a person is suitable to be killed by a bor, and even so the Torah exempts the bor owner. Tosfos will prove that there may be an exemption for something that is suitable to be destroyed by a damager. Do we not find by aish as well an exemption for hidden items? Certainly, hidden items are suitable to be consumed by fire and even so the kindler of the fire is exempt for destroying them. It is clear that an exemption doesn’t necessarily make the object unsuitable for a particular damager. A third proof that a person is not considered unsuitable for a bor: And furthermore, later on 9b, when discussing the stringencies of an ox versus a bor the G’moro cannot find, according to R’ Yehudoh, who holds one liable for the destruction of vessels in a bor anything that is unsuitable for a bor. Why not? There is the possibility of a person according to Rashi who considers a person unsuitable for bor. Tosfos’ conclusion: Rather, it appears that a person is also considered suitable for a bor, because he is suitable to die in the foul air, (1) however vessels, the G’moro later considers unsuitable because the foul air does not damage them. And even though we find that new vessels shatter in the foul air as the G’moro says in the end of, even so, there are other vessels that are not ruined by the foul air and those vessels are considered not suitable for the bor. Tosfos now turns to another aspect of bor. And if you ask: How can we learn aish from bor and one of the others? How can you compare aish to the other avos, for the other avos do not combine with any other power and that is why they are liable? Can you say that the same ruling should apply to aish, which must combine with the wind, which is another power? For combining with another power is a weakness as can be seen from the G’moro that will soon ask in reference to one’s stone, knife or load: How can you compare them to bor which is not combined with another power? One’s stone, knife or load cannot be derived from a bor, because they have an inherent weakness, they damage only together with another power, the wind. Tosfos has quite adequately shown that combining with another power is an inherent weakness in a damager. If so, the question remains: how can we learn aish from any of the other avos? Aish has a weak point that none of them have, it must combine with another power, the wind. In order to find an answer to Tosfos problem we will have to take another look at the concept of a damager combining with another power. On the surface this seems to be a weakness, but perhaps there is another way of viewing it. And we can answer: that bor which is created without combining with another power, is more stringent than one’s stone, knife or load that did not damage as they were moving, but only after they came to rest, and they became a bor only because they combined with another power, the wind that brought them to the location where they would eventually damage. In this way, combining with another power is definitely a weak point. However, aish that travels and damages at a distant place, because it combines with another power, the wind, is more stringent than bor which does not travel and damages only in its place. In contrast to bor which is stationary, combining with another power in order to damage at a distant place is a stringent aspect of aish. Thus aish can be derived from bor. Tosfos has now told us that combining with another power can be viewed two ways. a. When comparing a stone that was blown into a public domain and came to rest, to a bor, it is a leniency, for the bor is totally the power of its owner and the stone became a bor only by combining with another power. b. When comparing aish to bor, combining with another power is a stringent characteristic because it gives the damager mobility as opposed to a bor that remains stationary. On 6a there is a discussion in the G’moro about deriving a stone that was blown away by the wind and rested in a public domain. The Gemara attempts to learn the stone from bor, and counters that the stone combined with another power while the bor did not. The G’moro then presents aish as proof that although it combines with another power it is liable. According to Tosfos explanation this is problematic. We need to show that the leniency of combining with another power to create a bor does not preclude liability, but the G’moro presents aish which is the stringent aspect of combining with another power because it gives the damager mobility. How can we prove from the stringent aspect of combining with another power as in aish, that the lenient aspect as in the case of one’s stone does not preclude liability? And that which the G’moro soon says on 6a, when presented with the argument that the stone is the product of combined powers, aish is proof that this does not preclude liability for aish also combines with another power and is liable. The G’moro seems to be saying that despite the weakness of being the product of combined powers aish is liable. But Tosfos said that the combined powers that make aish mobile are a stringent characteristic? What the G’moro means is as follows: even though aish combines with another power and it is considered as if it did all the damage itself, and he is liable because it is considered as if he shot an arrow, (2) so too, the stone, knife, or load, even though they combine with another power to form a bor, it is considered as if the owner himself formed this bor without another power. Tosfos attempts another solution to this problem: Our original question was that the G’moro later presents aish to prove that although a damager consists of combined powers it is liable. This seems to be saying that the combined powers of aish are a weakness and despite the weakness there is liability. But Tosfos had said that the combined powers of aish are a stringent characteristic? Tosfos now says that this might be what the G’moro on 6a means when it refutes this proof. The G’moro’s text is: How can you compare the stone, knife and load to aish? Aish normally travels and damages. Alternatively, that is precisely what the G’moro meant when it asks: How can you compare the stone, knife or load to aish where the combined powers are a greater stringency, because as a result of the combined powers it travels and damages at a distance, which is not true of his stone, knife or load that damage while stationary and therefore the combined power aspect is a leniency whereas in aish it is a stringency. Tosfos will now examine yet another aspect of bor’s characteristics. And if you ask: How can we learn all the avos from aish and bor? One can refute that by arguing: How can you compare the other avos to aish and bor, they aish and bor are circumstances of his own actions causing the damage, (3) as the G’moro explains later in reference to a bor that is rolled about by people and animals who kick it from place to place. The G’moro uses this argument to say that the bor that is rolled about cannot be learned from an ordinary bor because the ordinary bor is his own creation whereas the rolling bor is not. And aish as well is his own action that causes the damage for he lit the fire himself. And we can answer: That aish is not considered one’s own action causing the damage because the wind assists in the damaging. We now understand that “his own action causing the damage” means that the damager is totally his action. A person damaging can then be thought of as his own action causing the damage, since he does it himself. And if you ask: from a combination of bor and a person how can we learn? One could ask: How can you compare the others to bor and a person, they are cases of his own action causing the damage? Tosfos conclusion is that it is true that ordinarily a person damaging is a case of one’s own action causing the damage. However, there is a case of a person damaging that is not. And we can answer: That we learn all other avos from bor and a sleeping person (4) or a person that fell from a roof in an uncommonly strong wind, who is liable as the G’moro says at the end of the second chapter (27a). A sleeping person is not a case of ‘the action of the person’ causing the damage and we can learn liability for the other avos from this case. Tosfos now deals with yet another characteristic of bor. And if you ask: From bor and regel how can we learn the other avos? One can ask: How can you compare the other avos to bor and regel? For bor and regel damaging is a usual occurrence as we see later on 6b the G’moro considers bor as a usual occurrence. And we can answer: That damaging is not more of a usual occurrence for bor than for the other avos and the G’moro said that later on 6b only in order to mention a stringent characteristic that is equally applicable to bor, a wall, and a tree. The G’moro there is attempting to learn from bor that one is liable for a wall or tree that fell and damaged. The G’moro uses a “usual occurrence” as a common characteristic because that happens to be true of all of them, but not more so than other damagers. 1) Tosfos is referring to a dispute between Rav and Shmuel about the reason one is liable for bor. Rav says that it is because of the foul air produced by the bor. 1. Tosfos is referring to a G’moro later on 22a, where R’ Yochonon says that the liability for one’s fire is equivalent to the liability for shooting an arrow. 2. This is a reference to a G’moro on 6a that defines bor as one’s own action creating the damager. 3. Many Achronim question this designation of a sleeping person as not being a case of ‘his own action causing the damage’, especially in view of Tosfos’ telling us in the name of the Y’rushalmee that one is liable only when he laid down to sleep near vessels. It seems that his action of lying down near the vessels is causing the damage. See Otzar HaTosfos note 847.

[They] are forewarned The Gemara says that keren cannot be derived from all other avos because all other avos are initially muadim. The term initially muadim indicates that they pay in full even the first time they damage while keren is first a tam and pays half the first three times it damages. Tosafot will show that we cannot accept this simple understanding of the Gemara. Later on Bava Kamma 15a there is a dispute among the amoraim about the half payment of a tam. Rav Papa says that it is a monetary requirement. This means that an ordinary ox is assumed to be a potential damager even as far as goring by keren is concerned. His owner should be aware that he needs to be guarded to prevent him from goring others. Therefore, when one fails to guard his ox he is liable for failing to fulfill his obligation to prevent his ox from damaging. Since this reality is not immediately apparent to the ox owner, the Torah was lenient with him and requires only half payment until it is actually established that his ox is a muad. Rav Huno son of R’ Yehoshua says that an ordinary ox is not a potential damager and need not be guarded. The half payment is a fine that the Torah placed upon the owner in order to encourage extra preventative measures. One should not explain that the term initially a muad refers to the rule that they pay in full as opposed to keren which pays half, for if that were so we would learn from the other avos that keren also pays full. Since it would not be written that keren pays half, we would learn keren from all other avos and we would assume that it pays in full as do all other avos. Rather, Rabbeinu Tam explains that the term initially a muad refers to the fact that it is usual for them to damage, which is not true of keren, because ordinary oxen are assumed to be guarded according to the one who holds that half payment is a fine. Keren is not as likely to damage as are the other avos and it could therefore not be learnt from the other avos. In our Gemara the opposing opinion is presented as the one who holds that keren is more likely to be liable. According to him keren can be derived from the other avos by a kal v’chomer since he damages intentionally. Rashi says that that it is not clear who the author of this opinion is. Tosafot will inform us who he believes is the author of this opinion. And the one who says: to the contrary, keren is more likely to be liable because of his intent to damage, that is in accordance with the one who says half payment is a monetary payment, because it is common for oxen to damage and they are not assumed to be guarded. And not as Rashi says that the author of this opinion has not been clarified. Note: You will notice in the text of your Gemara that there are parentheses around most of the text of the Tosafot. There is a great controversy about whether this is actually a part of Tosafot. The objection to the text of this Tosafot is based primarily on Tosafot ד"ה אש, so we will wait till after we learn that Tosafot and then discuss the various opinions.

.. Their [unique] halakhot. It appears from the Gemara that the only purpose for the Torah writing each and every one of the avos is because of the unique laws that they each have. According to Tosafot analysis the Gemara did not have to say that we would be lacking the unique laws of each of the avos. There is one general law that applies to all of the avos that would be lacking if bor was one of the source of the damagers, the liability for vessels. The Gemara could have said that each and every av had to be written explicitly, for if they were not written, rather, we would derive them from one of the others and bor, we would exempt vessels from liability by all of the avos. Since they would all be derived from bor which is exempt for damaging vessels all the other avos would also be exempt for damaging vessels. The Gemara did not have to say that writing all the avos is necessary only because of the distinctive laws of each one. Perhaps this problem about the exemption of vessels could be resolved by adding aish which is not exempt for the destruction of vessels and all of the other avos could be derived from aish and one of the others? That is why the Gemara says that all the avos needed to be written only because of their unique laws. And if we would learn all of the other avos from any one of these avos and aish, we would have to exempt hidden objects from liability by all of the avos. Adding aish would not result in a situation where the avos needed to be written only for their unique laws. There would still be a general rule that would be lacking even after the addition of aish; liability for hidden objects. The Gemara has explained why the Torah had to write all of the avos, but why is the Mishna written as it is which leads us to believe that all the avos needed to be written because otherwise we could not learn them from each other? And our Mishna taught us in the format of that leads us to believe that each and every av had to be written, otherwise we would not know of it, only to make the Torah great and beautify it. As we study the Mishna in this format we become aware of the weaknesses and strengths of each of the avos which give us a greater understanding of the avos. This greater understanding beautifies the Torah. Eventually as we study we become aware that some of the avos could have been derived from bor and one of the others, so we are ultimately not misled.

Pit to exempt for [damage to] vessels The Gemara said that bor had to be written. It could not be derived from any of the others, since it is the only one that does not travel. Why did the Gemara say that bor was written for its unique law, the exemption of vessels? Bor had to be written because it could not be derived from the others. As the Gemara is in the mode of listing the special laws of the other avos it also mentions the unique law of bor. At this point in the Gemara it was not necessary to mention the special law of bor because bor cannot be derived from the other avos and definitely needed to be written in the Torah.

Fire to exempt a concealed [object] The Gemara seems to be saying that the only reason aish had to be written in the Torah is for its unique law that when aish destroys hidden objects it is exempt. Tosafot point out that this is not the only reason aish needed to be written. The Gemara could have said that aish was written so that it should be liable for destroying vessels, because aish cannot be derived from any of the live damagers. It can only be derived from any one of the others and bor which is exempt for the destruction of vessels, aish would then also be exempt for damaging vessels. The explanation of the Gemara that aish was written to teach us the exemption of hidden objects is only one of the reasons that aish had to be written. It is apparent from this Tosafot that if aish were not explicitly written in the Torah, it could be derived from bor and aish would also be exempt for destroying vessels. According to this Tosafot the problem seems to exist only for aish, but not for the other avos. This contradicts what Tosafot says in ד"ה להלכותיהן where it seems that this problem would be true of any av derived from bor and one of the others. Tosafot said there that all of the avos would have a general exemption for damaging vessels because they would all be derived from bor while here Tosafot is saying that only aish would have the exemption for vessels not the other avos. Based on this contradiction, Maharshal deletes most of the text of that Tosafot. Maharsho defends the text: This Tosafot is saying that if we would attempt to learn any of the avos from each other, ultimately aish would be exempt for vessels. For example we could learn that regel is liable from keren and shain. Either sources are liable for vessels, thus the derivative, regel, would also be liable for vessels. However, aish could not be derived from any of the live damagers, because we have seen in the Mishna that a spirit of life is a stringent characteristic that aish does not have. It can only be derived from bor which is also not alive, but if it is derived from bor it would have the exemption for vessels. That is why our Tosafot says that the problem of the exemption for vessels is true of aish as opposed to the other avos, because aish can only be derived from bor. The other avos might each be derived from two of the other avos, where there is no exemption for vessels in either of the sources. But why does the previous Tosafot indicate that the exemption for vessels would apply to all of the avos? Maharsho explains that the previous Tosafot is discussing the particular phrase of the Gemara that says all the avos could be learned from bor and one of the others. Tosafot correctly says that if bor was one of the sources, all the other avos would be exempt for vessels. The Tosafot ד"ה אש is considering learning any one of the avos from any two of the others, this can be done without using bor as a source. Thus all the others would not have the exemption for vessels. Aish which can be derived only from bor would have the exemption for vessels.

פיס' לא השור כהרי המבעה כו' אמר רבא וכולהו כי שדיית בור בינייהו אתיין [כולהו מבור ומקרן] בר מקרן כו':

מה שור ובור שדרכן להזיק ושמירתן עליך אף אני אביא האש מה לשור שכן יש בו רוח חיים בור יוכיח שאין בו רוח חיים. מה לבור שתחלת עשייתו לנזק שור יוכיח וחזר הדין כו' וכן כולן.

ואלא למאי הלכתא פלגינהו רחמנא ואוקמה רבא להלכותיהן. קרן לחלק בין [תמה] למועדת. שן ורגל לפוטרן ברשות הרבים בור לרבנן לפטור בו את הכלים. ולר' יהודה לפטור בו את האדם.

אש לרבנן לפטור בו את הטמון כדבעינן למימר לקמן.

הא דאמר רבא כלהון כי שדית בור בינייהו אתיא איכא לפרושי דכלהו אתיין מכל תרי כי הוי בור חד מינייהו. א"נ לאו למימרא דכי שדית בור בין כל חדא מנייהו אתו כלהו מכל תרין ותרין אלא מהני תרין ובלבד שיהא בור חד מינייהו. ואיכא נמי דאתיא חדא מחדא כרגל דאתיא מאש מק"ו ומה אש שאין הזיקו מצוי ואין בו רוח חיים ואין דרכו לילך ולהזיק אלא בכח אחר חייב ק"ו לרגל שהרי הרגל הזיקו מצוי ויש בו רוח חיים ודרכו לילך בלא כח אחר וא"ת אדרבה איכא למפרך מה לאש שכן כח אחר מעורב בו (שראי זו) [שהגמרא] לחומרא נקט לה בסמוך גבי אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה דאמרינן היכי דמי אי בהדי דקא אזלי מזקי היינו אש דמאי שנא אש כלומר איזו חומר יש באש שכן כח אחר מעורב בו אבנו וסכינו נמי כח אחר מעורב בהן אלמא כח אחר מעורב בו חומר הוא באש להתחייב עליו וכן נמי שנינו לא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק משא"כ בבור הא ליתא דבכח אחר מעורב בו אינו חומר לגבי בעלי חיים שדרכן לילך ולהזיק מעצמן בלא כח אחר אלא לגבי אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו ולומר דאע"פ שהאש אינה מזקת במקום שהבעירה בעל התקלה מ"מ שמירתן עליו לפי שבשעה שהוא מדליקה מיד עשוי כח אחר להתערב בו וכן אבנו וסכינו נמי אע"פ שהניחן ברשותו היה לו ליזהר בשמירתן שאף הן מיד בשעת הנחתן כח אחר מצוי להתערב בהן ולהפילן ולהזיק וכי נקיט במשנתינו חומר באש מבבור לא נקיט משום חומר כח אחר המתערב בו אלא משום שדרכו לילך ולהזיק דמ"מ מזיק הוא חוץ ממקום הנחתו משא"כ בבור שאין דרכו לילך ולהזיק וכדתניא נמי לקמן בברייתא (....) חומר באש מבבור שדרכו לילך ולהזיק ולא קאמר שכח אחר מעורב בו דמה זו לענין בור אדרבה קל הוא באש שאינו מזיק אלא בכח אחר ואלו הבור הזיקו בלא כח אחר ולפיכך אבנו וסכינו כשהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה כשבאנו לדון ולעשות אותן בור לבתר דנחו והפקירן הקשו לא דמו לבור דמה לבור שכן אין כח אחר מעורב (בהן) [בו] (ונעשו) [ונעשה] בורו בלא כח אחר תאמר בהני שכח אחר מעורב כלומר שלא נעשו בורו מכחו לבד אלא מכח אחר שנתערב בהם וכשחזרנו אש תוכיח (הושיבו) [השיבו] מה לאש שאינו חייב מחמת מדה זו דאדרבה קל הוא זה אלא שאני אש שעם אותו כח אחר דרכו לילך ולהזיק ואע"פ שאין הכל מבעל התקלה הי' לו (להזהיר) [להזהר] לפי שכח אחר מצוי להתערב בו עם (הדחתו) [הנחתו] מיד כנ"ל. אלא דקשיא לי דא"כ כשאתה בא לדון מבור וחדא מאידך על האש לא אתיא דאיכא למימר מה להנך שאין כח אחר מעורב בהן ואפשר כיון דכח אחר מעורב יש בו קצת קולא וחומרא לפי המקומות כמו שאמרנו לא פרכינן וה"ה דאתו שן ואדם מאש וכענין זו שאמרנו דאינהו נמי אתו מאש מק"ו וא"ת א"כ למה אנו צריכין להטיל בור בינייהו דהא כי שדית ביניהו בור לאו כולהו אתו מינייהו דהא מפקת קרן וא"כ מאש לחודיה אתו כלהו נמי חוץ מקרן ובור ולמ"ד קרן עדיפא אף קרן אתיא מאש י"ל דרבא הכי קאמר מתרי במה הצד לא אתו אא"כ שדית בור בינייהו א"נ התם אתו כלהו בר מקרן ולמ"ד קרן עדיפא אתו כלהו ואפילו קרן אבל מאש לחודיה לא אתו לעולם כלהו דהא איכא בור דלא אתי מיניה ושן אתי מבור ורגל מה מצינו ברגל אף אני אביא שן דמאי פרכת מה לרגל שהזיקו מצוי בור יוכיח מה לבור שתחלתו לנזק (רגלו) [רגל] יוכיח ואתי מבור ואש מה מצינו בבור אף אני אביא את השן מאי פרכת מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק משא"כ בשן אש יוכיח שאין תחלתו לנזק שזה מדליקו בתוך רשותו לצרכו והלכה חוץ מרשותו והזיקה וכדאיתא בהדיא לקמן בברייתא (בבא קמא ט, ב) דלא קרינן אש תחלת עשייתו לנזק וכדתניא חומר בבור מבאש וחומר באש מבבור חומר בבור מבאש שהבור תחלת עשייתו לנזק מאי פרכת מה לאש שמועד לאכול בין דבר הראוי לה בין דבר שאינו ראוי לה בור יוכיח שאינו עשוי לאכול דבר שאינו ראוי לו דהיינו כלים כדאיתא בההיא ברייתא דלקמן ואליבא דרבנן דפטרי כלים בבור ועוד י"ל אש דמועד לאכול את שאינו ראוי לה חומר הוא בלבד שהחמיר' התורה עליו באש לחייב לבעל התקלה אפילו על נזקי מה שאין ראוי לה ככלים ואבנים כמו שהחמירה בשור לשלם את הכופר ושלשים של עבד וליאסר בהנאה לאחר גמר דינו מה שלא חייבה כן בשאר הנזיקין ואין אלו מדות וכחות שיתחייב בעל התקלה מחמת כך ואין דין תשלומי נזק תלוי בכך ועל כן לא שנאום במשנתינו בכלל כחות הנזיקין שאותן הן כחות ומדו' שדין חיוב תשלומין תלוי בהן ולפיכך אין מקשין מאותן המדות כשאנו באין לדון מן הבור והאש והשאר או מן השור והבור ואדרבה אם באנו ללמוד את השן מן האש היה (ללמוד) [לנו לומר] שהוא חייב על דבר שאינו ראוי לו כדבר שראוי לו אם היה באפשר למצא אותו בשן אלא שאינו נמצא שאלו הזיקה השן אם אין הנאה להיזיקה לא הויא תולדות השן אלא תולדת הקרן וחייב על התם חצי נזק ועל המועד נזק שלם ובין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים וזה נראה ברור. אלא דקשיא לי מדאמרינן לעיל לרב דאמר מבעה זה אדם מאי לא ראי זה הכי קאמר לא ראי השור שמשלם את הכופר כראי אדם שאין משלם את הכופר ולא ראי אדם שמשלם ארבעה דברים כראי השור שאין משלם ארבעה דברים והנה נראה שבא לבנות ולסתור את הדין מן (החמורות) [החומרות] אע"פ שאין מדות וכחות כשאר שבמתניתין וי"ל דכיון דסבר רב דתנא דמתניתין תני שור וכל מילי דשור דהיינו קרן ושן ורגל ותנא נמי אדם וכל מילי דאדם ע"כ לא אפשר לפרושי לא ראי השור כראי המבעה ולא ראי המבעה כראי השור במדות וכחות דכל שיש בזה יש בזה שהשור והאדם יש בהן רוח חיים ויש הנאה להיזיקן ודרכן לילך ולהזיק ואין בכלל זה שאינו בכלל זה ולפיכך א"א לו לפרושי לא ראי זה כראי זה (ולא ראי) ששנינו בהן אלא בהלכותיהן ולו' דאצטריך קרא למיכתב תרוייהו משום הלכותיהן כנ"ל.

וקשיא לי היאך אתו כלהו מבור ושן א"נ מבור ורגל שהרי הבור חייב בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד והשן אינו חייב אלא ברשות היחיד בלחוד וכשאתה בא לחייב את השן מביניהם וכן נמי את הרגל מבין הבור והשן היאך תחייבנו ברשות היחיד כשן או אפילו ברשות הרבים כבור. הא ליתא דמ"מ אמרינן דחיובא מיהא מביניא נפיק אלא ודאי אצטריך למכתבינהו להלכותיהן וכדאמר רבא בהדיא. וא"ת היאך אתו כלהו מאש ובור דהא איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שמעשיו גרמו לו נ"ל דלא שייך למימר דמעשיו גרמו לי אלא במה שתחלת מעשיו לנזק כבור אבל מה שבשעת מעשיו לא נקרא עשוי לנזק אף אינו ראוי לומר בו מעשיו לנזק כבור אבל מה שבשעת מעשיו לא נקרא עשוי לנזק אף אינו ראוי לומר בו מעשיו גרמו שהרי לא נקרא מזיק עד לאחר שכלו מעשיו ולאחר זמן כאש שאין תחלת עשייתו לנזק כדאיתא לקמן בברייתא ואע"ג דבורו המתגלגל דבסמוך (ו, א) קרי ליה תחלת עשייתו לנזק וכשבא לדונו מבורו בעלמא פריך מה לבור שכן מעשיו מוכיחין שגרמו לו דאלמא תחלת עשייתו לנזק ומעשיו גרמו לו אינן תלויין זה בזה לא היא דאפשר דתחלתו לנזק (שאינו) [שאין] מעשיו גורמין.

אבל אי אפשר לקרות מעשיו גומרין לו אלא במה שתחלה לנזק ועוד דהתם (הכי קאמר) [נקרא] תחלתו לנזק כשהניחו ברשות הרבים ואם נזוקו בו במקום הנחתו קרינן ביה תחלת עשייתו לנזק וכן מעשיו גרמו לו אבל כשגלגלוהו רגלי אדם או רגלי בהמה והוזקו שלא במקום הנחתו ליכא למימר בכי הא מעשיו גרמו לו שהרי לא הזיקו במקום שהיו שם מעשיו כלומר במקום הנחתו כן נ"ל.

אמר רבא להלכותיהן וה"ה נמי לכל אבות דר' הושעיא ור' חייא דלעיל אלא איכא למידק נזקי אדם בשור (דכתיב) [דכתב] רחמנא למה לי שני פעמים דכתיב מכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש וכתיב מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת וי"ל דאצטריכו ג"כ תרוייהו ולא נפקי חד מאידך כולהו דמכה נפש בהמה נפש תחת נפש אצטריך לפחת נבלה כדאיתא לקמן (בבא קמא י, ב) ולאגמורי נמי אמכה אביו ואמו שאינו במיתה עד שיוצא ממנו דם כמכה נפש בהמה כדאיתא (בפ"ד מיתות ב"ד) [אלו הן הנחנקין] (פד, ב) ואידך קרא אצטריך להקישא דחזקיה דאמר (לקמן בבא קמא לה, א) מה מכה בהמה לא חלקת בו לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון.

הא דקאמר בור לפטור בו את הכלים. א"נ לפטור את האדם לאו דוקא דהא אפילו חיוביה דבור לא אתי מאידך וכדאמר רבא לכי שדית בור בינייהו כלהו אתיין מבור וחדא מאינך אבל בור לא אתיא משום דאיכא למיפרך שדרכן לילך ולהזיק משא"כ בבור אלא בגמרא נקטינן דאגב דקא מפרש הלכתא דשאר נזיקין קא אזיל ומפרש הלכות בור.

הא דקאמר חוץ מקרן משום דאיכא למיפרך מה להנך שכן מועדין מתחלתן. פי' ר"ת ז"ל דלאו למימרא שהן מועדין מתחלתן לשלם בפעם א' נ"ש קאמר דהא אם באנו ללמוד את הקרן מן השאר אף אנו נא' שלא יהא חילוק בין תמה למועדות וכולן משלמין נ"ש דממקום שבאת אלא ה"פ מה להנך שכן דרכן להיות מועדין להזיק מתחלתן משא"כ בקרן דסתם שוורים בחזקת שמור קיימי וכמ"ד פלגי נזקא קנסא והיינו דקאמר ולמ"ד אדרבה קרן עדיפא שכונתה להזיק אפילו קרן נמי אתיא והיינו למ"ד פלגא נזקא ממונא דסתם שוורים לאו בחזקת שמור קיימי ומתחלתן הן מועדין לילך ולהזיק כשאר הניזקין ועדיפ' מינייהו (שהוא) [שהיא] לעולם כונת' להזיק.

מה שבארנו בקרן שהתם אינו משלם אלא חצי נזק לא סוף דבר שור בשור אלא אף שור באדם כל שחבל בו אינו משלם אלא חצי נזק ומגופו כמו שיתבאר במסכתא זו:

בתוספות בד"ה כי שדית בור כו' ונראה דשן נמי אתי בפלגא דדינא או מאש לחוד כו' עכ"ל ולפי זה לגבי אש לא איצטריך ליה למימר כי שדית בור כו' דמאש לחוד נפקי כולהו לבד מבור וק"ל:

בד"ה להלכותיהן כו' מהרש"ל מחק כל דבור זה עד ומתני' לא קתני כו' ע"ש וכן נראה משמעו ממה שכתבו לקמן דבאש הל"ל הכי דלא אתי אלא מחד מינייהו ומבור דפטר בו כלים אבל בכל אינך בתר דכתיבי כולהו לא הוה איצטריך כל חדא מינייהו דהוה אש מב"ח והוצרך שפיר למימר להלכותיהן מיהו נראה ליישב דבריהם דהכא דמ"מ אמלתא דרבא דקאמר דמכל חד מינייהו ומבור אתיין כולהו המ"ל דהוי פטרי בהו כלים ומ"ש ואי יליף מחד מינייהו ומאש כו' ר"ל דאי משום הכי הוצרך למימר להלכותיהן דלא תקשי לילף מחד מינייהו ומאש מיהו בור נמי הוה כתיב דלא אתי מכולהו דאם כן המ"ל דהוה פטרי בהו טמון וה"ה דהמ"ל אי הוה ההוא חד או שן או רגל הוה פטרי בהו רה"ר ואי הוה ההוא חד מינייהו קרן הוה פטרי בהו תם ממש אלא דניחא למנקט הפטור במלתא דנקטי בהדיא דהיינו אש דלא אתי מב"ח ועוד אי הוה ההוא חד מינייהו אדם ליכא למפטר מידי אלא טמון כיון דמאש נמי אתי וק"ל:

רש"י ד"ה לכתוב רחמנא תרתי וכו' ולרב דאמר מבעה זה אדם תיתי הכי כי פרכת מה לשור שכן כוונתו להזיק וכו' אדם יוכיח וכו'. לפי הסוגיא דלעיל לפי שיטת רב היה לו לרש"י לכתוב ולרב דאמר מבעה זה אדם תיתי הכי כי פרכת מה לשור שכן משלם כופר וכו' אדם יוכיח וק"ל אלא דלא דק וכתב בכל הענין פירכא אחת גבי שור:

תוס' ד"ה כי שדית בור בינייהו וכו' ונראה דשן נמי אתי בפלגא דדינא וכו'. ויש להקשות לפי התוס' איך יתיישב א"כ למה נקטא הגמרא כי שדית בור בינייהו וכו' דאי נמי נקטא אש בהדי קרן אתי כולהו לבר מבור כיון דהשתא לפי' התוס' אתי נמי שן מקרן ואש דלא כפרש"י ואי משום דלא אתי בור מינייהו הא נמי השתא דנקטא בור וחדא מינייהו לא אתי קרן מינייהו וי"ל דנקטא טפי בור משום דלמ"ד קרן עדיפא קרן נמי אתי אבל אי הוה נקטא אש בהדי קרן לא אתי בור לכ"ע. א"נ לכך נקטא בור משום דמבור ומכל חדא אתו כולהו אבל אי הוה נקטא אש לא הוה אתו אלא כי הוה נקטא קרן בהדי אש וק"ל:

כלהו כי שדית בור בינייהו מה שפירש רש"י ז"ל דכי ילפינן שור מבור ואש ופרכינן מה לאש שכן מועדת לאכול בין שראוי בין שאינו ראוי אמרינן בור יוכיח שאינו מועד לשאינו ראוי לו ומאי ניהו אדם יש להקשות מאי חומרא דאש הא איהו נמי פטור באדם מן המיתה למאן דאמר אשו משום חצט. וצריך עיון לקמן. ע"כ גליון. מה שפירש רש"י ז"ל דמבור ואש לא אתי רגל ואדם אלא בפלגא דינא דכי אמרת אש תוכיח ליכא למיפרך מה לאש מידי. מורי הרב הקשה אמאי לא פריך הכי מה לאש שכן כח אחר מעורב בו ואתי רגל ואדם בהצד השוה. ופירש דכל דבר שיש בו רוח חיים הוי כח אחר מעורב בו ועד כאן לא פריך מה לאש שכן כח אחר מעורב בה אלא אאבנו ומשאו ולא על דבר שיש בו רוח חיים. והא דפריך לקמן מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו אש תוכיח הוה מצי לשנויי שור יוכיח אף על פי שכח אחר מעורב בו אלא משום הכי נקט אש דמינכר באש דכח אחר מעורב בו טפי מבשור. וכן לקמן גבי בור המתגלגל דפריך מה לבור שכן מעשיו גרמו לו תאמר בהני שור יוכיח הוא הדין דהוה מצי למימר אש תוכיח כמו שפירש ר"י כאן שאין מעשיו גרמו לו אלא משום דבשור מינכר בהדיא דאין מעשיו גרמו לו טפי מבאש. מהר"י כהן צדק ז"ל.

מה שפירש רש"י ז"ל דגבי שן איכא למיפרך האי פירכא דשן אינה מועדת לאכול אלא דבר הראוי לה וכו'. כמה קושיות יש לפירושו דקאמר תאמר בשן דאי לא כתיבא לא אתיא דאינה מועדת לשאינו ראוי לה והא אי לא כתיבא מהיכא תיתי דלא תהיה מועדת לכל דבר כמו אש דאתיא מיניה. ע"כ. רבינו ישעיה ז"ל.

אמר רבא וכלהו כי שדית בור בינייהו וכו' פירש רש"י ז"ל דהא מכל תרי מינייהו לא הוו אתו לא קרן ולא בור. וקשה והרי גם שן לא אתי מינייהו דמה לכלהו שכן אוכלין כל דבר תאמר בשן שאינו אוכל אלא דבר הראוי. וי"ל אם כן יאמר כי שדית שן בינייהו הוו אתי כלהו. עוד פירש רש"י ז"ל ואי נקט אש בהדי קרן לא אתי שן ובור מינייהו. וקשה לפירוש התוספות דשן לא תמצא דבר שאינו ראוי בור אם כן יאמר קרן ואש ואתי כלהו לבר מבור. וי"ל משום הכי נקט התלמוד כי שדית בור וכו' לבר מקרן משום דקרן נמי נוכל ללמוד מהם למאן דאמר קרן עדיפא ולא תוכל להקשות שכן מועדין שגם קרן עדיף שבחזקת שימור קיימי אבל בור לא אתי כלל דהא אין דרכו לילך ולהזיק. עוד פירש רש"י ז"ל ואי נקט קרן בהדי אש לא אתי שן ובור מינייהו ובשן פירש דכי פרכינן מה לאש שכן אוכלת כל דבר אז לא תוכל לומר קרן יוכיח. וקשה למה לא פירש כן גבי בור שאינה אוכלת כל דבר דהא פטר בו אדם כמו שפירש הוא בעצמו לעיל ולמה לא פירש גבי בור שכן דרכו לילך ולהזיק מה שאין כן בבור. וי"ל היכא דכתיב בור בהדיא בתורה איכא למימר שפטר בו אדם אבל היכא דבעינן למילף בור נילף ליה לגמרי שיתחייב אף על אדם לפיכך פירש הטעם בבור לפי שאין דרכו לילך ולהזיק. התוספות הקשו על פירוש רש"י ז"ל שאין ראוי בשן וגם הקשה על מה שפירש דאדם אינו ראוי לבור ואמרו חדא דלא פטרינן אדם אלא ממיתה ולא מניזקין. ונראה למורי הרב ליישב פירוש רש"י ז"ל דדעתו דשן אין דרכו לאכול כל דבר היינו דאינו רגיל לאכול כל דבר שאין רגילות השן לאכול כלים וכן אין רגילות שאדם יפול בבור משום דהוי ליה לעיוני לפיכך אין בעל הבור חייב על מיתתו אבל על נזקו חייב דרגילות הוא דאדם יהא נתקל בבור. עוד כתוב בתוספות אך מה שפירש בור יוכיח שאינו מועד לדבר שאינו ראוי לו כמו אדם קשה וכו'. וא"ת ולמה לא אמר בור תשעה יוכיח דאינו חייב על מיתת השור וחייב על נזקיו והיינו שאינו מועד על דבר שאינו ראוי והוי בין אליבא דר' יהודה בין אליבא דרבנן. וי"ל דהא דאינו חייב על מיתת שור בבור תשעה לאו משום דחשיב מיתת השור אינו ראוי בבור תשעה אלא משום שאין בו כדי להמית. הרב ר' ישראל ז"ל. עוד תירץ מורי הרב שאין לעשות מבור תשעה יוכיח לענין שיהא חשוב מיתת השור אינו ראוי דעיקר הלימוד אנו עושין מנזקין אם תעשה מבור תשעה יוכיח שפטר בו מיתת השור והוי אינו ראוי אין זה מטעם שאינו ראוי שהרי בנזקי השור חייב בור תשעה וראוי הוא לענין ניזקין על כן הזכירו התוספות נזקין שאמרו דלא פטר אדם אלא ממיתה ולא מנזקין כוונו בזה שאין לעשות מיתת השור אינו ראוי בבור תשעה דהא חייב בנזקין. ע"כ. עוד הקשו בתוספות וכי משום דפטר אדם חשוב אינו ראוי והלא באש פטר בו נמי טמון. פירוש אף על פי שהוא ראוי אלא ודאי אדם ראוי הוא ואפילו הכי פטור הבור מאדם. כך דעת התוספות. ותימה מה ראיה מביאים דאדם ראוי מטמון דילמא הא דקאמר כי שדית בור בינייהו ובעי למילף שן מבור ואש היינו אליבא דרבי יהודה דמחייב אש בטמון. וי"ל שדעת התוספות מדרבי יהודה נשמע לרבנן דעל כרחך הא דמחייב רבי יהודה אש בטמון לאו משום דחשיב ליה ראוי אלא מכח הפסוק כדלקמן לרבנן נמי הא דפטרי אש בטמון לאו משום דחשיבי ליה אינו ראוי אלא מכח הפסוק כדלקמן אדם נמי לרבנן הא דפטור אדם בבור אינו מטעם שאינו ראוי דלעולם חשבינן ליה ראוי אלא מכח הפסוק שור ולא אדם. וקשה נימא דרבי יהודה ורבנן בהא פליגי דרבי יהודה דמחייב אש בטמון משום דחשיב ליה ראוי ולרבנן דפטרי אש בטמון חשבי ליה אינו ראוי אם כן מודה רבי יהודה דהך דכתוב דפטור אינו ראוי ואמאי קאמר דאליבא דרבי יהודה לא משכח אינו ראוי בבור והא משכח אדם לפירוש הקונטרס אלא ודאי אדם ראוי הוא והדרא קושיא לדוכתיה ע"פ הקונטרס. גליון.

כתבו בתוספות דאדם נמי חשוב ראוי וכו' אבל כלים וכו'. ולפי זה אין לפרש כמו שפירש הקונטרס מה לאש שכן מועדת לאכול אף שאין ראוי לה תאמר בשן וכו' דאם כן ליכא למימר בור יוכיח לרבי יהודה אם לא שנאמר דרבא לא קאמר כלהו כי שדית בור אלא אליבא דרבנן. עד כאן גליון תוספות.

וכתוב בשיטה על זה וז"ל דאם כן ליכא למימר בור יוכיח וכו' קשה דמשמע דלפירוש רש"י ז"ל לכי שדית וילפינן שן מבור ואש אמרינן שפיר בור יוכיח לרבי יהודה והלא לכל הפירושים לא תוכל לומר כי שדית בור בינייהו למילף שן מבור ואש דמה לבור ואש שכן חייב בהן כלים תאמר בשן שפטר בו כלים כדלקמן. וי"ל כיון שאתה בא לעשות פירכא זו מכח הדין שיש בזה מה שאין בזה איני יכול לומר היא גופה נילף שיהא שן חייב בכלים וכי תימא אין דרך שן לאכול כלים הא אשכחן לקמן גבי ההיא גדיא דפלסיה לסלא. אבל לפי מה שהביא גליון תוספות מה שפירש רש"י ז"ל דאיכא למיפרך מה לאש שכן מועדת לאכול בין דבר הראוי ובין דבר שאינו ראוי תאמר בשן אז אין לומר בור יוכיח. ע"כ.

קשיא לי אדם ושן ורגל היכי אתו מקרן ובור ואימא שיהו תמין מתחילתן כקרן. וי"ל כיון שהזיקן מצוי במועד דשור ממועדת דידיה ילפינן בצד השוה ולא מתמות דידיה. הראב"ד ז"ל. וא"ת והיכי אתו כלהו מבור ואש מה לבור ואש שכן מעשיו גרמו לו וכו' ככתוב בתוספות. וי"ל דאם בא האש לרשותו ממילא כגון שהביאו כלב בחררה או הביאו גוי שם והניחו ברשותו והלך לו הגוי והכלב וזכה בו בעל הבית והלך האש ברוח מצויה והזיק חייב אף על פי שאין מעשיו גרמו לו. ועוד יש לומר דאש לא חשיב מעשיו גרמו לו שהרוח מסייעו. ולפי טעם זה הוה מצי למימר גבי אבנו וסכינו מה לבור שכן מעשיו גרמו לה אלא דעדיפא מיניה קאמר והא נמי בכלל דפריך מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו שנעשה ההיזק והבור בלא כח אמר דאי הוה אמר מעשיו גרמו לו הוה משמע ההיזק ולא הבור. וגבי בורו המתגלגל לנקוט לישנא דכח אחר. וי"ל דאי הוה נקיט התם מה לבור שכן אין כח וכו' כמו שכתוב בתוספות לקמן. ועוד דלא מקרי כח אחר מה שמתגלגל ברגלי אדם דהיינו מעשה אדם ולא שייך האי לישנא אלא באבנו סכינו ומשאו שנפלו ברוח ואין בו כח גמור כל כך. תוספות שאנץ.

כלהו כי שדית וכו' איכא לפרושי דכלהו אתיין מכל תרי כי הוי בור חד מינייהו. אי נמי לאו למימרא דכי שדית בור בין כל חדא מינייהו אתו כלהו מכל תרי ותרי אלא מהני תרין ובלבד שיהיה בור חד מינייהו ואיכא נמי דאתיא חדא מחדא כרגל דאתיא מאש מק"ו ומה אש שאין היזקו מצוי ואין בו רוח חיים ואין דרכו לילך ולהזיק אלא בכח אחר חייב ק"ו לרגל שהרי רגל היזקו מצוי ויש בו רוח חיים ודרכו לילך בלא כח אחר. הרשב"א ז"ל.

ואם תאמר אדרבא איכא למיפרך מה לאש שכן כח אחר מעורב בו שהגמרא לחומרא נקיט להו בסמוך גבי אבנו וסכינו וכו'. דאמרי היכי דמי אי בהדי דקא אזיל וכו' אלמא כח אחר מעורב בו הוה חומר באש ולא מחייב עליו וכן נמי שנינו לא זה וזה שדרכו לילך ולהזיק מה שאין כן בבור. וי"ל דכיון דבור קל מאש שאין דרכו לילך ולהזיק ואש דרכו לילך ולהזיק אתי אש מבור דלא חשיבא הך פירכא דכח אחר כנגד קולא דבור אבל בהני דכל קולי דבור איתנהו בהו דבתר דנייחי אין דרכו לילך ולהזיק כמו בור שאין דרכו לילך ולהזיק חשיבא הך פירכא דהואיל ומתחילה על ידי כח אחר נעשה פה בור ולא הזיקו במקום שהניחם אין לחייבם לדמותם לבור שמזיק במקום שעשאו. ע"כ מתוספות הרב ר' ישעיה ז"ל. והרשב"א ז"ל תירץ וז"ל הא ליתא דבכח אחר מעורב בו אינו חומרא לגבי בעלי חיים שדרכן לילך ולהזיק מעצמן בלא כח אחר אלא לגבי אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו ולומר שאף על פי שהאש אינו מזיק במקום שהבעירה בעל התקלה מכל מקום שמירתה עליו לפי שבשעה שהוא מדליקה מיד עשוי כח להתערב בו וכן אבנו וסכינו נמי אף על פי שהניחן ברשותו היה לו ליזהר בשמירתן שאף הן מיד בשעת הנחתן כח אחר מצוי להתערב בהן להפילן ולהזיק וכי נקט במשנתנו חומר באש מבבור לא נקיט משום חומר כח אחר המתערב בו אלא משום שדרכו לילך ולהזיק דמכל מקום מזיק הוא חוץ ממקום הנחתו מה שאין כן בבור שאין דרכו לילך ולהזיק וכדתניא נמי לקמן בברייתא חומר באש מבבור שדרכו לילך ולהזיק ולא קאמר שכח אחר מעורב בו דמה זו לענין בור אדרבא קל הוא באש שאינו מזיק אלא בכח אחר ואלו הבור הזיקו בלא כח אחר ולפיכך אבנו וסכינו כשהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה כשבאנו לדון ולעשות אותן בור לבתר דנייחי והפקירן הקשו לא דמי לבור דמה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו ונעשה בורו בלא כח אחר תאמר בהני שכח אחר מעורב בהן כלומר שלא נעשה בורו מכוחו לבד אלא עם כח אחר שנתערב בהן וכשחזרנו אש תוכיח השיבו מה לאש ואדרבה קל הוא זה אלא שאני אש שעם אותו כח אחר דרכו לילך ולהזיק ואף על פי שאין הכל מבעל התקלה היה לו להזהר לפי שכח אחר מצוי להתערב בו עם הנחתו מיד כנ"ל. אלא דקשיא לי דאם כן כשאתה בא לדון מבור וחדא מאידך על האש לא אתיא דאיכא למימר מה לאינך שאין כח אחר מעורב בהן. ואפשר כיון דכח אחר מעורב יש בו קצת קולא וחומרא לפי המקומות כמו שאמרנו לא פרכינן והוא הדין דאתו שן ואדם מאש וכענין זה שאמרנו דאינהו נמי אתו מאש מק"ו. וא"ת אם כן למה אנו צריכין להטיל בור בינייהו דהא כי שדית בור בינייהו לאו כלהו אתו מינייהו דהא מפקת קרן והרי מאש לחודיה אתו כלהו נמי חוץ מקרן ולמאן דאמר קרן עדיפא אף קרן אתיא מאש. יש לומר דרבא הכי קאמר מתרי במה הצד לא אתו אלא אם כן שדית בור בינייהו. אי נמי התם אתו כלהו בר מקרן ולמאן דאמר קרן עדיפא אתו כלהו ואפילו קרן אבל מאש לחודיה לא אתא לעולם כלהו דהא איכא בור דלא אתי מיניה. ושן אתי מבור ורגל מה מצינו ברגל אף אני אביא שן דמאי פרכת מה לרגל שהזיקו מצוי בור יוכיח מה לבור שתחילת עשייתו לנזק רגל יוכיח דאתי מבור ואש מה מצינו בבור אף אני אביא את השן מאי פרכת מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק מה שאין כן בשן אש יוכיח שאין תחילת עשייתו לנזק שזה מדליקו בתוך רשותו לצרכו והלכה חוץ מרשותו והזיקה וכדאיתא לקמן בהדיא בברייתא דלא קרינן אש תחילת עשייתו לנזק וכדתניא חומר בבור מבאש וכו' מאי פרכת מה לאש שמועדת לאכול בין דבר הראוי בין דבר שאינו ראוי בור יוכיח שאינו ראוי לאכול דבר שאינו ראוי דהיינו כלים ואליבא דרבנן דפטרי כלים בבור. ועוד נראה לי אש דמועדת לאכול את שאינו ראוי לה חומר הוא בלבד שהחמירה תורה עליו באש לחייב בעל התקלה אפילו על נזקי מה שאין ראוי לה ככלים ואבנים כמה שהחמירה בשור לשלם את הכופר ושלושים של עבד וליאסר בהנאה לאחר גמר דינו מה שלא חייבה כן בשאר הנזקין ואין אלו מדות וכחות שיתחייב בעל התקלה מחמת כך ואין דין תשלומי נזק תלוי בכך ועל כן לא שנאם במשנתינו בכלל כחות הנזקין שאותן הן כחות ומדות שהחיוב ופטור תלוי בהן ולפיכך אין מקשין המדות כשאנו באין לדון מן הבור והאש והשאר או מן השור והבור ואדרבא אם באנו ללמוד את השן מן האש היה לנו לומר שהוא חייב על דבר שאינו ראוי לו כדבר שראוי לו אם היה באפשר למצוא אותו באש אלא שאינו נמצא שאלו הזיקה השן אם אין הנאה להזיקה לא הויא תולדה דשן אלא תולדה דקרן וחייב על התם חצי נזק ועל המועד נזק שלם ובין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים וזה נראה ברור. אלא דקשיא לי מדאמרינן לעיל לרב דאמר מבעה זה אדם מאי לא ראי זה כראי זה הכי קאמר לא ראי השור שמשלם את הכופר כראי אדם שאין משלם את הכופר ולא ראי אדם שמשלם ארבעה דברים כראי השור והנה שבא לבנות ולסתור את הדין מן החומרות אף על פי שהם מדות וכחות כשאר שבמתניתין. ונראה לי דכיון דסבר רב דתנא דמתניתין תנא שור וכל מילי דשור דהיינו שן וקרן ורגל ותנא נמי אדם וכל מילי דאדם על כרחך לא אפשר לפרושי לא ראי השור כראי המבעה ולא ראי המבעה כראי השור במדות וכחות דכל דיש בזה יש בזה שהשור והאדם יש בהן רוח חיים ויש הנאה להזיקם ודרכם לילך ולהזיק ואין בכלל זה שאינו בכלל זה ולפיכך אי אפשר לו לפרושי לא ראי ולא ראי ששנינו בהם אלא להלכותיהן ולומר מדאיצטריך קרא למכתב תרווייהו משום הלכותיהן. כן נראה לי. וקשיא לי היאך אתו כלהו מבור ושן אי נמי מבור ורגל שהרי הבור חייב בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד והשן אינו חייב אלא ברשות היחיד וכשאתה בא לחייב את השן מביניהם וכן נמי את הרגל מבין הבור והשן היאך תחייבנו ברשות היחיד בשן או אפילו ברשות הרבים בבור והא ליתא דמכל מקום אמרינן דחיובא מביניא נפיק אלא ודאי איצטריך למכתבינהו להלכותיהן וכדאמר רבא בהדיא. ואם תאמר היאך אתי מאש ובור דהא איכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שמעשיו גרמו לו. נראה לי דלא שייך למימר דמעשיו גרמו לו אלא במה שתחילת מעשיו לנזק כבור אבל מה שבשעת מעשיו לא נקרא עשוי לנזק אף אינו ראוי לומר בו מעשיו גרמו שהרי לא נקרא מזיק עד לאחר שכלו מעשיו ולאחר זמן כאש שאין תחילת עשייתו לנזק כדאיתא לקמן בברייתא. ואף על גב דבור המתגלגל דבסמוך קרי ליה תחילת עשייתו לנזק וכשבא לדונו מבורו בעלמא פריך מה לבור שכן מעשיו מוכיחין שגרמה לו דאלמא תחילת עשייתו לנזק ומעשיו גרמו לו אינם תלויים זה בזה. לא היא דאפשר דתחילתו לנזק שאין מעשיו גורמין אבל אי אפשר לקרות מעשיו גורמין לו אלא במה שתחילתה לנזק. ועוד דהתם נקרא תחילתו לנזק כשהניחו ברשות הרבים ואם ניזוקו בו במקום הנחתו קרינן ביה תחילת עשייתו לנזק וכן מעשיו גרמו לו אבל כשגלגלוהו רגלי אדם או רגלי בהמה והוזקו שלא במקום הנחתן ליכא למימר בכי הא מעשיו גרמו שהרי לא הזיקו במקום שהיו שם מעשיו כלומר במקום הנחתו כנ"ל. ע"כ לשונו. ולמאן דאמר קרן עדיפא הא תריצנא לעיל דעל רב יהודה קאמר. הראב"ד ז"ל.

רש"י בד"ה לכתוב רחמנא תרתי שור ומבעה וכו' דכי פרכת מה לקרן וכו'. רש"י פי' הסוגיא כאן אליבא דרב יהודה דאמר לעיל דנקט שור לקרנו ואע"ג דאיתותב לעיל מ"מ לאו לגמרי איתותב כמ"ש לעיל שהיה יכול לתרץ דהא דלא תני לרגל בהדיא היינו משום דקחשיב ליה כחדא בהדי שן ומדקאמר הש"ס כאן ניכתוב תרתי משמע דקאי אקרן ושן דכתיבי בתרי קראי והיינו משום דסתמא דש"ס רוצה לפרש שיטת המשנה אליבא דכולהו אמוראי וכן רבא בסמוך אע"ג דמפרש לעיל בהדיא דנקט שור לרגלו מ"מ רוצה לפרש ג"כ אליבא דאינך אמוראי אבל מכ"ש דלדידיה הוי שפיר יותר טפי ונמצא שגם כאן פרש"י כן לרבותא דאפילו למ"ד שור היינו קרן ומבעה שן והני תרתי לכאורה אינן דומין זה לזה אפ"ה לא אתיא אש מינייהו ומכ"ש אי אמרת דשור היינו רגל וק"ל:

שם שן ורגל לפוטרן בר"ה אף על גב שהיה צריך למצוא בכל א' מהניזקין מה שאין בחבירו וא"כ כאן דפי' פטורא דשן ורגל כחדא ע"כ דס"ל דשן ורגל באמת מחד קרא נפקא אלא דושלח ובער איצטרכו להיכא דלא כליא קרנא ודאזלי ממילא וק"ל:

בתוספות בד"ה כי שדית בור בינייהו וכו' וא"ת והיכי אתי אש מבור וחד מהנך מה לאינך שאין כח אחר מעורב בהן וכו' מדפריך בסמוך גבי אבנו סכינו ומשאו כו' ע"כ. ויראה לי לכאורה דלק"מ דודאי לקמן דאיירי מאבנו סכינו ומשאו דאפקרינהו וא"כ לא דמי כלל להנך נזקין דקרן ושן ורגל לפי שהן ממונו והני לאו ממונו הוא ונמצא שעיקר החיוב שבהם היינו לפי שנעשה הנזק מכחו והיינו דומיא דבור וע"ז שייך שפיר מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו משא"כ בהנך שכח אחר מעורב בו אין לחייבם מחמת כחו אבל כאן אמרינן שפיר דאש אתיא מבור ומחד מהנך דאף דפרכינן שפיר מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו משא"כ באש ע"ז אמרינן שפיר שן ורגל יוכיח שלא נעשה הנזק כלל מכחו ואפ"ה מחייבין מפני שהם ממונו וכמו כן גבי אש ומכ"ש למ"ד משום חציו דאתיא במכ"ש דאית בה תרתי כחו וממונו ואף דמצינו לפעמים דאשו לאו ממונו דידיה כדאיתא לקמן דף כ"ב וא"כ נפרוך בזה מה לשן ורגל שהם ממונו נאמר בור יוכיח וחזר הדין. ויש לי ראיה ע"ז דגבי נזקי ממונו לא שייך לומר שכן אין כח אחר מעורב בו מדמתרץ לקמן דוקא לעולם דאפקרינהו וכו' ולא קאמר נמי בין דאפקרינהו ובין דלא אפקרינהו ודלא אפקרינהו לא דמי לשור דמה לשור שאין כח אחר מעורב בו. ועוד דלרב דאמר בהדיא כל תקלה דלא אפקרינהו משורו למדנו והיינו ע"כ משור ובור כמ"ש התוספות בעצמם לעיל דף ג' ע"ב ולא משור אש וא"כ האיך יליף משור ובור דמה להנך שאין כח אחר מעורב בו א"ו דגבי שור לא שייך לומר שכן כאמ"ב כיון שאין הנזק בא כלל מכחו אלא מחמת ממונו וצ"ע ודו"ק אחר כמה שנים נדפס שיטת חידושי הרשב"א ז"ל וראיתי שהאריך ליישב קושיית התוס' בענין אחר ע"ש: