Commentary page
Bava Kamma 48b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBava Kamma 48b
Bava Kamma 48b. The full printed text of this folio side — 23 numbered segments, about 461 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
הזיקו בידים זה את זה ואפי' שלא במתכוין:
או שניהן שלא ברשות כגון שניהן רצין ברה"ר:
חייבין דבנזקין לא שני לן בין מתכוין לשאין מתכוין והא דתנן בהמניח (לעיל בבא קמא דף לב.) שנים שהיו מהלכין ברה"ר והזיקו זה את זה פטורין ההוא הזיקו הוזקו הוא ולא דק בלישניה:
דברשות פטור בין היזק דבידים בין היזק דממילא ובדלא ידע ליה:
שהבאיש בשעת נפילה דהוי מזיק ממש ולא דמי לבור:
ומים כלים כל חפצים ככלים דלא חייב בבור (עלה מיתה אלא על נזקי בהמה) ושאר חפצים הזיקן זו היא מיתתן:
מאי איכא למימר הא לית ליה תורת בור וממונו הוא ומשורו למדנו ולא פטר ביה כלים:
מגופו שהיה מלוכלך בטיט:
9 more comments on this page.
Rashi on Bava Kamma 48b · Sefaria
Tosafot
שניהם ברשות פ"ה כגון ברה"ר שלא ברשות כגון ששניהם רצים ברה"ר וקשה דהיינו מתניתין בפרק המניח (לעיל בבא קמא דף לב.) ונראה לפרש כגון שנכנס לחצר בע"ה שלא ברשות או ברשות דאית ליה לאסוקי אדעתיה כמו שנתנו לו רשות כמו כן נתנו לאחר רשות או כמו שהוא נכנס שלא ברשות שמא גם אחר נכנס שלא ברשות ולכך חייבין כשהזיקו זה את זה אפי' הזיקו שלא מדעת אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות האי אית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי והאי לית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי ואם שלא מדעת הזיקו ברשות פטור שלא ברשות חייב:
דחזא ירוקא ונפל רש"י מוקי ההיא דהיה מתחכך בכותל בג' פעמים הראשונים לא היתה כונתו להתחכך אלא בכוונה להפיל על האדם ופטור דקתני התם אהך אחרונה שהיתה להתחכך והראשונות אהנו שנעשה מתוך כך מועד ובהך אחרינא חשיב ליה משונה קצת שהרג בנפילת הכותל ולכך לא נחשב מועד אלא מחמת הראשונות וזהו דוחק דחשיב משונה מה שעושה להנאתו לאכול ירוקא או להתחכך וגם תימה הוא לומר דהוי מועד בהפלת כותל אחרונה שהיתה שלא בכוונה על ידי הראשונות שהיו בכוונה ולפירושו צ"ל דהא דקאמר הכא במועד ליפול על בני אדם בבורות לא הזכיר בני אדם אלא בשביל אחרונה דבג' הראשונות לא חיישינן אלא שיהא מועד ויעשה אורחיה להפיל עצמו בבור לאכול הירק:
ושמואל אמר הלכתא כרבי לכאורה נראה דהלכתא כשמואל בדיני וצ"ע דרבא קאמר לעיל הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בו בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר משמע אבל ברשות פטור ואי כרבי אפי' ברשות חייב דלרבי סתמא חייב בעל השור וכולה סוגיא דלעיל מסיק רבא כרבנן ואפי' נשברו ברוח ואפי' חנק עצמו:
טעמא דאמר ליה שמרו כולה הך סוגיא כרבא דלעיל דלר' זירא לא קשה כלל רישא לסיפא וכולה רבי היא והוי סתמא שניהם פטורין בין ברישא בין בסיפא דאין כל אחד מקבל עליו שמירת חבירו ולרבנן הא סתמא שניהם חייבים:
אימא סיפא כו' הכא לא משני נעשה כדמשני בפרק קמא דקדושין (דף ה:) גבי נתן הוא ואמרה היא מקודשת נתנה היא ואמר הוא אין מקודשת משום דהכא אית ליה שנויא אחרינא דקאמר תברא אבל התם ליכא למימר תברא דליכא פלוגתא במילתא:
טעמא דאמר ליה שמרו כולה הך סוגיא כרבא דלעיל דלר' זירא לא קשה כלל רישא לסיפא וכולה רבי היא והוי סתמא שניהם פטורין בין ברישא בין בסיפא דאין כל אחד מקבל עליו שמירת חבירו ולרבנן הא סתמא שניהם חייבים:
Tosafot on Bava Kamma 48b · Sefaria
Rashba
שהבאיש בשעת נפילה כלומר שהיה מלוכלך וא"נ שעכרן ברפש וטיט בנפילתו.
הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור אלא לרב מאי איכא למימר ואף ע"ג דקי"ל כשמואל אפ"ה איבעיא ליה רבא אי כשמואל בלחוד אמרה או ככ"ע וא"ל דככ"ע אמרה ובשהבאיש מגופו אבל מריחו אפילו לרב דמחייב משום ממונו פטור דאינה אלא גרמא בנזקין.
אמר רב יוסף דחזא ירקא ונפל מסתברא מדלא קאמר אלא אמר רב יוסף משמע דרב יוסף אדרב קאי כלומר במועד לעולם ליפול על בני אדם כענין זה דחזי ירקא ומפיל עצמו אף ע"פ שיש שם בני אדם ולא לכונת האדם אינו משלם את הכופר אלא כמועד לכך ובין כל חדא וחדא הזהירו לשמור את שורו שלא יפול בבור על בני אדם מחמת ירקא ואף ע"פ שזה שן הוא ומועד מתחלתו אפ"ה לענין כופר מועד ג' פעמים בעינן דהא כתיב והועד בבעליו וכמו שכתבתי ג"כ בפ' שור שנגח ארבעה וחמשה משמו של הראב"ד ז"ל וכן נמי מוכח בשלהי כיצד הרגל דאמרינן התם רגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק מהו שחייב בכופר מי אמרינן מידי דהוה אקרן כיון דעביד זמנין תלתא אורחיה היא ומשלם את הכופר אלמא פשיטא דעד דעביד זמנין תלתא לא מחייב בכופר ואע"ג דרגל מועדות מתחילתה.
עולא אמר ר' יוסי הגלילי היא וסבר לה כר' טרפון וכופר שלם קאמר. תמיהא לי שמואל אמאי לא אוקמה כדעולא דכיון דמתניתין תנא חייב בכופר טפי הוה ניחא למימר דכופר שלם קאמר ונ"ל דשמואל ס"ל כר' יוסי הגלילי ולא בעי לאוקמו למתניתין דלא כהלכתא וכר' טרפון ומכאן נראה דהלכתא כר' יוסי הגלילי ועוד נ"ל כן דהא קי"ל דרגל בחצר הניזק משלם את הכופר וסמכינן אדר' יוסי דאמר תם משלם חצי כופר כדאיתא התם. והא דאקשינן הכא להדיא ואמאי הא תם הוא לאו משום דלית לן כר' יוסי הגלילי בתם אלא משום דסתם משלם את הכופר משמע כופר שלם כנ"ל.
Rashba on Bava Kamma 48b · Sefaria
Meiri
היו שניהם ברשות שוה לשניהם כגון ברשות הרבים או בחצר של שניהם או שנתן להם רשות בעל הבית ליכנס או שניהם שלא ברשות כגון שהיו שניהם רצים ברשות הרבים שהוא שלא ברשות אא"כ בערב שבת כמו שבארנו בפרק המניח אם הזיקו זה את זה בין במתכוין בין בשאינו מתכוין חייבים ואם הוזקו מאליהם כגון שנתקל אחד בחברו פטורין כמו שביארנו בפרק המניח אחד ברשות ואחד שלא ברשות את שברשות פטור ואת שלא ברשות חייב כמו שהתבאר:
כבר בארנו שכל שמכניס ברשות ואין בעל הבית מקבל שמירה אלא שאומר לו הכנס או הכניס הרי השאילו מקום בחצרו ואם בא אחר והזיקו לשם מחיובו של שן ורגל הרי הוא חצר הניזק וחייב יראה מסוגיא זו ר"ל כנוס שורך ושמרו וכו' שאם אמר לו הכנס והכניס אלא שתזהר בשמירתם או בכל לשון שהוא מזכיר לו הזהרה על שמירתן הרי הוא שוללו מרשות החצר ואין זה חצר הניזק כלל:
המשנה השלישית והיא מענין החלק הראשון אלא שנתבלבל הסדר ואמר על זה שור שהיה מתכוין לחברו והכה את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות ואדם שהיה מתכוין לחברו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות כיצד משלם דמי ולדות שמין את האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה וכמה היתה יפה משילדה אמר רשב"ג אם כן משהאשה יולדת משבחת אלא שמין את הולדות כמה הם יפים ונותנין לבעל ואם אין לה בעל נותנין ליורשיו היה גר זכה היתה שפתה ונשתחררה או גיורת פטור אמר הר"ם לפי שרצה לומר אדם שהיה מתכוין לחברו אמר שור שהיה מתכוין לחברו ואין הפרש בין שהשור נתכון לשור ונגף אשה או נתכון לאשה עצמה לא יתחייב דמי ולדות כי לא חייבה תורה בזה אלא האדם בלבד ומה שאמר בגיורת שהוא פטור על ולדה אין רצונו לומר כשנתגיירה בחיי הגר ומת הגר או כשהפילה אחר מיתת הגר לפי שעיקר הוא בידינו כי איתיה לבעל זכייה ליה רחמנא כי ליתיה לא זכי ליה ולפיכך אינו חייב דמי ולדות כשלא יהיה לגר הזה יורשים ר"ל בנים שנולדו בדת ישראל והורתן היתה כשהוא ישראל וכבר שערנו דברי רשב"ג כן וכי אשה למי שיולדת משבחת ואין לעצמה בשבח כלום וזה כי רשב"ג אומר אין דמי ולדות לבעל ושבח ולדות חולקים וחכמים אומרים שבח הריון לבעל ולפיכך משער תנא קמא השבח והדמים ונותן הכל לבעל ובזה ביאר התלמוד דברי תנא קמא ואמר כיצד שמין דמי ולדות שמין את האשה כמה היתה יפה ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
אמר המאירי שור שהיה מתכוין לחברו והרג את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות ופרשו בגמרא שאפילו נתכון לאשה פטור מדמי ולדות אלא מאחר שהיה לו להזכיר לשון זה באדם הזכירו בשור ומ"מ בשור אפילו נתכון לה פטור כמו שבארנו בפרק שור שנגח ומ"מ פירשו בגמרא שאם נגח שפחה מעוברת משלם דמי ולדות שהרי זה אינו אלא כשור שנגח פרה מעוברת:
ואדם שהיה מתכוין לחברו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות הואיל ולא נתכון לה אין כאן דין מיתה כמו שבארנו בפרק שור שנגח:
כיצד משלם דמי ולדות שמין את האשה וכו' בגמ' הקשו שזה אינו דמי ולדות אלא שבח ולדות ופרשו לשון המשנה ששני תשלומין יש בענין ולדות והם דמי ולדות ושבח ולדות ודמי ולדות לא שאל בהם היאך נישומין אלא שהם נישומין כמה שאדם מוצא בהם בפני עצמן בעוד שלא נולדו ולא שנשום אותם על גבי האם כפרה המעוברת ויש אומרים שמין כמה אדם רוצה ליתן אלו היתה שפחתו שלא תפיל וימותו הולדות אבל שבח ולדות שאל היאך הוא נשום ושבח ולדות הוא שבח הבא לאשה מחמת ולדות שהיא נראית בעלת איברים מצד העבור ונמכרת ביותר ומתוך כך שמין אותה כמה היתה יפה בשביל ולדות הללו עד שלא ילדה וכמה נפחתה מאותו השבח כשילדה ואע"פ שאותו עלוי כבר היה עתיד לילך שהרי היתה עתידה לילד אעפ"כ שמין אותו לאותו זמן הראוי לעמוד ואין זה נקרא נזק וגדולי המפרשים פרשו שאף הולדות על דרך זה הם נישומין כמו שאמרו בפרה וגורסין בכאן שבח ולדות נמי שמין את האשה וכו' וכמו שהתבאר בפרה ופרשו ששתי שומות הוא ששמין כן לולדות ולשבח האשה:
ומ"מ נמצאו בזה דמי ולדות ושבח ולדות ונזק וצער ושבת ובשת ורפוי ודמי לדות ושבח ולדות כבר פרשנום נזק הוא הפחת שנפחתה מחמת המכה וכחש גופה צער ובשת ידועים הם ורפוי אם חלתה מחמת הפלתה וכן בשבת אם שבחה מחמת שחלתה על זה יותר משלא היתה שובתת אם ילדה מעצמה:
אמר רבן שמעון בן גמליאל וכו' פרשו בגמרא שכך הוא אומר בשבח ולדות אינו חייב כלום אדרבה משילדה משבחת בדמיה שיצאה מסכנת לידה ומ"מ דוקא במבכרת אבל כשאינה מבכרת מודה הוא שיש כאן שבח לבעל כדמי הולדות ואם אין לה בעל ינתנו ליורשיו של בעל ובגמרא פרשו שדמי ולדות דוקא של בעל אבל שבח ולדות חולקין וכן הלכה ובמבכרת הלכה כרשב"ג כמו שידוע שכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו ויש חולקין ופוסקים כחכמים וכלל רשב"ג במשנתנו אינו מדוקדק לדעתם:
2 more comments on this page.
Meiri on Bava Kamma 48b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
תוס' בד"ה דחזא ירוקא כו' וגם תימה הוא לומר דהוי מועד כו' עכ"ל פי' לשמואל הוי מועד דמחייב התם בכופר ורב נמי לא פליג עליה אלא משום דכשאין השור בסקילה כו' וק"ל:
בד"ה ושמואל אמר כו' ואי כרבי אפילו ברשות חייב דלרבי סתמא חייב בעל השור כו' עכ"ל הכי מוכח מתלמודא דמדייק בסמוך בברייתא רישא לסיפא דלרבא סתמא בעל השור מקבל נטירותא אך יש לדקדק מנא ליה לתלמודא למימר הכי דאימא לרבא נמי סתמא שניהם פטורים לרבי ולא תיקשי נמי ברייתא רישא לסיפא ולא פליג רבא אדר' זירא אלא אליבא דרבנן וי"ל דודאי לפי סברת המקשה וכן לאוקמתא דר' זירא דס"ל לרבנן סתמא שניהם חייבין והאי דיוקא דמתני' ברישא טעמא שלא ברשות הא ברשות פטור בעל הקדירות והפירות והמכניס שורו לא אתיא כרבנן וע"כ אית לן לדחוקי אף בבבא דהכניס שורו דאתיא הרישא כרבי ולרבי סתמא שניהם פטורין דהרי הוא כאלו כ"א ואחד מפרש בהדיא שיפטר כמ"ש התוספות לעיל אבל לפי האמת לרבא דכולה מתני' מצי אתי שפיר כרבנן דסתמא בעל החצר מקבל עליו כל נטירותא לא יגרע מחצר השותפין דחייב כמ"ש התוספות לעיל אלא דאית לן למימר לרבי בעל הקדירות והפירות והמכניס השור הוא מקבל עליו כל הנטירות והזיק חייב הוזק פטור וק"ל:
Chidushei Halachot on Bava Kamma 48b · Sefaria
Maharam
ד"ה שניהם ברשות אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות האי אית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי והאי לית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי וכו'. נראה דהטעם דהאי דנכנס ברשות יכול להיות שידוע לו שלא נתן בעה"ב רשות ליכנס לשום אדם זולתו לכך לא אסיק אדעתיה שיכנס עוד שם אדם שלא ברשות אבל כששניהם ברשות ע"כ ליכא למימר שידע שלא יתן בעה"ב רשות לאדם אחד ליכנס דהא סופו מוכיח שנתן רשות גם לאחר לכנס ולכך היה לו לאסוקי אדעתיה כמו שנתן לו רשות כמו כן נתן לאחר וכן כששניהם שלא ברשות הדברים מוכיחין שבעל הבית זה אינו מוחה ליכנס לחצרו שלא ברשות:
רש"י ד"ה דחזא ירוקא וכו' ואע"פ שאין השור בסקילה וכו' ה"מ במועד לנגיחות בכוונה וכו' ונגח רביעית שלא בכוונה וכו'. האי דנקט רש"י ונגח רביעית וכו' לאו דוקא דהא דשמעינן ליה לרב דאמר פטור מזה ומזה קאי אמתני' דשור שהיה מתחכך בכותל לעיל (בבא קמא דף מ"ד) ע"ש אלא דנקיט הכא משום דבדין אחד הוא חלוק בין נגח ברביעית שלא בכוונה או נתחכך בכותל ונפל על האדם וכלל הענין לפרש"י דלעיל איירי דבג' פעמים הראשונים הפיל הכותל על בני אדם בכוונה ובכל פעם ערק לאגמא וברביעית הפיל הכותל שלא בכוונה שהתחכך בכותל להנאתו ולכך פטר ליה רב מכופר לעיל משום דכיון דההעדאה היתה על חיוב מיתה ובנגיחה הרביעית שעליה בא חיוב הכופר הוא פטור מן המיתה מחמת שנעשית שלא בכוונה פטור ג"כ מכופר מגזרת הכתוב דכל זמן שאין השור בסקילה וכו' אבל אין לפרש דלעיל איירי דג"פ נגח שלשה בני אדם ובכל פעם ערק לאגמא וברביעית הפיל הכותל שלא בכוונה וא"כ הוה ליה תם בנפילת הכותל ברביעית דאין סברא שיהא נחשב מועד בנפילת הכותל ברביעית משום ג' נגיחות הראשונות דמה ענין נגיחות לנפילת הכותל וק"ל והכא איירי דגם בג"פ הראשונים שנפל לבור לא היתה לכונת הריגה אלא דחזא ירוקא ונפל ולא היה בו חיוב מיתה כלל דהוי ליה שן להנאתו והא דאצטריך לג"פ ולא אייעד בחדא זימנא כשן דעלמא משום דמשונה הוא קצת וכיון דאייעד בג"פ אורחיה הוי ולכך חייב כופר אפי' לרב ברביעית אע"ג שאין השור בסקילה כמו שמפרש רש"י והולך והא דמפרש רש"י קושית המקשה דפריך א"ה בר קטלא הוא בענין אחר ממה שפירש לעיל משום דלעיל קתני במתני' פטור דפירוש פטור ממיתה לכ"ע אלא דבכופר פליגי רב ושמואל לעיל ולכך פריך המקשה לעיל בפשיטות א"ה בר קטלא הוא ומתני' קתני דפטור ממיתה אבל קושיא דפירש הכא לא קשיא שם דלפרוך והא בר קטלא הוא בהפלת הכותל ראשונה והיכי בא לידי מועד דאיכא למימר דערק לאגמא בכל פעם אבל הכא דלא קתני במתני' פטור ממיתה אלא דקתני דחייב בכופר ולכך א"א לפרש דפריך כפשוט ועיין לעיל שם בתוס' דמתרץ קושית רש"י דהכא בענין אחר:
תוס' ד"ה טעמא דא"ל שמרו וכו' דלרבי זירא לא קשה כלל וכו' ר"ל דלרבי זירא דמוקי מתני' לעיל בתרי תנאי ואמר תברא וכו' מכלל דס"ל כסברת המקשה דלעיל דרמי רישא לסיפא דהוה ס"ד דבסתמא לרבי שניהם פטורין דהוי כאילו פירשו בהדיא שיפטר כל אחד ואחד ולרבנן שניהם חייבין כמו שכתבו התוס' לעיל וא"כ ל"ק כלל דרמי דישא לסיפא בברייתא דהכא אבל לרבא דמשני לעיל כולה רבנן וכו' לא ס"ל כסברת המקשה אלא ס"ל דבסתמא לרבנן בעל החצר חייב בנזקי בעל הקדרות ובעל הקדרות פטור בנזקי בעל החצר ולרבי דבסתמא לא מקבל עליה נטירות א"כ הוי איפכא דבעל הקדרות חייב ובעל החצר פטור ועיין לעיל בתוס':
Maharam on Bava Kamma 48b · Sefaria
Shita Mekubetzet
שניהם ברשות כלומר שנכנס לחצר בעל הבית ברשות דאהא איירינן הזיקו זה את זה חייבין שהמזיק פושע דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה כי היכי דעל איהו התם ברשות או שלא ברשות אפשר דאיכא אחרינא. הוזקו פטור דהשתא ניזק בלחוד פושע דאיבעי ליה עיוני ומיזל בכדי שלא יוזק באחר כדאמרינן דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה דאפשר דאיכא איניש אחרינא. הרא"ה ז"ל. וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וזה לשונו דברשות פטור. ואין להקשות לפירוש התוספות האי דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שמא יכנס ברשות דלעולם לאו פשיעה הוי אפילו כשנכנס חבירו כמו כן ברשות אלא משום דאדם מועד לעולם. ע"כ. וזה לשון הראב"ד ז"ל שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין אפילו בלא כוונה דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה ומימר כי היכי דאת עיילת שלא ברשות אחרינא נמי עייל. הזיקו זה בזה פטורין דלא מצי למימר חד לחבריה מאי בעית הכא דהא תרווייהו כי הדדי נינהו. טעמא דשניהם ברשות או שלא ברשות הא אחד ברשות ואחד שלא ברשות הזיק ברשות לשלא ברשות פטור ודוקא דלא ידע ביה. הזיק שלא ברשות לברשות חייב ולא אמרינן כיון דבן דעת הוא איבעי ליה עיוני ומיזל כיון דכי אורחיה קא מסגי ורשותו הוא פטור. ואי קשיא לך שניהם ברשות והזיקו זה את זה אמאי חייבין אפילו שלא בכוונה והא שניהם רצים ברשות הרבים ושניהם ברשות וקתני פטורים משום דשלא בכוונה הוה. לא היא דהתם רשות הרבים היא ודרך הליכתם הזיקו ופגעו זה בזה וכל אחד ואחד הביא את עצמו בנזק שלא בכוונה לפיכך הוא פטור אף על פי שזה מזיק וזה ניזק אומרים בשניהן ברשות או שלא ברשות אם פגעו זה בזה דרך הליכתם שלא בכוונה שהם פטורים אבל הכא לאו דרך הליכתם הזיקו אלא אחד שוכב בחצר ואחד דורס עליו והזיקו דהא ודאי כיון דאית ליה רשותא נמי ואי בעי שוכב או יושב האי איבעי ליה עיוני ומיזל. וראיתי בזה תירוץ אחר ואינו כלום. ע"כ. ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל נכנס הוא עצמו לחצר בעל הבית והזיק את בעל הבית או שהוזק בו מאליו חייב ואם בעל הבית הזיקו פטור. במה דברים אמורים בשלא ידע בעל הבית שהוא חייב אבל אם ידע בו אפילו בעל הבית חייב אם הזיקו בידים אף בלא כוונה שאם יש לו רשות להוציאו אין לו רשות להכותו ולהזיקו. ויש אומרים אף בהזיק בעל הבית את שורו של מכניס. ומכל מקום זה שאמרו שאין לו רשות להכותו דוקא עד שיתרהו לצאת אבל אם התרהו לצאת ולא רצה רשאי להכותו ולרדותו כמו שביארנו בפרק המניח. ע"כ. וכתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וז"ל שור שנכנס בחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק בעל הבית את השור בשוגג פטור במזיד חייב ואם נכנס ברשות חייב בעל הבית אף על השוגג דהוי ליה לעיוני אי נפיק. נראה לומר אף על פי שלא קבל עליו לשמרו. ע"כ.
שהבאיש בשעת נפילה כלומר שהיה מלוכלך. ואי נמי שעבר ברפש וטיט בנפילתו. הניחא לשמואל וכו' ואף על גב דקיימא לן כשמואל אפילו הכי מיבעי ליה רבא אי כשמואל בלחוד אמרה או ככולי עלמא. ואמר ליה דככולי עלמא אמרה וכשהבאיש מגופו אבל מריחו אפילו לרב דמיחייב משום ממונו פטור דאינה אלא גרמא בעלמא. הרשב"א ז"ל. וגרמא בעלמא לא מחייב דהא ודאי לגבי בעלים דשור לא הוי דינא דגרמי כלל אלא גרמא בעלמא אלא אם כן כשהפילוהו הבעלים לבור דהשתא הוי דינא דגרמי ומחייב לדידן דדיינינן דינא דגרמי דהשתא נזקיו הם בידים שמפסיד המים. ואפילו הבאיש מגופו נמי לא שנו אלא בשעת נפילה אבל לאחר נפילה כיון דהאי תורא מנפשיה נפל וקיימא לן כשמואל דאמר כל תקלה בור הוא פטור מאי טעמא הוי שור וכו'. הרא"ה ז"ל.
אמר רב יוסף דחזא ירקא וכו' מדלא קאמר אלא משמע דאדרב קאי כלומר במועד לעולם לא יפול על בני אדם בענין זה דחזי ירקא ומפיל עצמו אף על פי שיש שם בני אדם ולא לכוונת האדם אינו משלם כופר אלא במועד לכך ובין כל חדא וחדא הזהירו לשמור את שורו שלא יפול בבור על בני אדם מחמת ירקא ואף על פי שזה שן הוא ומועד מתחילתו אפילו הכי לענין כופר מועד שלש פעמים הוא דבעינן דהא כתיב והועד בבעליו וכמו שכתבתי כמה פעמים בפרק ארבעה וחמשה משמו של הראב"ד ז"ל. וכן מוכח בשלהי כיצד הרגל דאמרינן התם רגל שדרסה על גבי תינוק מהו שחייב בכופר מי אמרינן מידי דהוי אקרן וכו' אלמא פשיטא דעד דעביד תלתא זימנא לא מחייב בכופר ואף על גב דרגל מועדת מתחילתה. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר רב במועד ליפול על בני אדם בבורות ובמועד שלא בכוונה משלם כופר ושמואל אמר הא מני רבי יוסי היא. קשיא לן הכא דבפרק ארבעה וחמשה בענין שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם ומת פטור אמר שמואל פטור ממיתה וחייב בכופר. ואקשינן עלה והא תם הוא ושני שמואל התם במועד להתחכך וכו'. ורב אמר פטור לגמרי. אפוכי מטרתא למה להו מאי טעמא לא מוקי רב במועד כי הכא ונימא חייב בכופר שמואל מאי טעמא מוקים לה הכא בתם וכרבי יוסי הגלילי לוקמא במועד כי התם וכוליה כופר. וחזינן בה פירוקא ולא דייק ומשום הכי לא כתיבנא לה. והכי מתרצינן לה דרב אזיל בין הכא בין התם בתר לישנא דמתניתין ושמואל אזיל בתר סוגיא דמתניתין רב אזיל בתר לישנא דמתניתין התם קתני פטור ומשמע ליה פטור לגמרי ומשום הכי מוקי לה בתם והכא דקתני משלם את הכופר ומשמע נמי כופר שלם מוקי לה במועד. ושמואל אזיל בתר סוגיא דמתניתין התם דקאי במועד כדקתני לעיל מיניה נגח עבד או אמה נותן שלשים סלעים דאלו בתם נקי מדמי עבד הוא מוקים לה לההיא במועד והכא דקתני בתם דקתני רישא שור שנגח את הפרה משלם חצי נזק לפרה מוקים לה להאיך בתם. ע"כ. ורש"י ז"ל הגיה בפירושיו פירוש סוגיא זו בענין אחר. אי הכי בר קטלא הוא פירוש בנפילות ראשונות והאיך נעשה מועד דליכא למימר דקטל וערק לאגמא וכו'. ומשני דחזא ירקא ונפל פירוש שראה עשב על פי הבור ובא לאכלו ונפל דאהך נפילה לא איכוון וכו' עד הני מילי במועד לנגיחות בכוונה. פירוש לפירושו דבשלשה פעמים הראשונות נתחכך בכותל בכוונת הפלה על האדם להרגו כדמוקי לה במועד להתחכך וכו' וכגון דערק בראשונות וברביעית הרג שלא בכוונה וכגון שהיה מתחכך בכותל להנאתו ברביעית דכיון דמועד לנגיחות בכוונה הוי ליה קרן הילכך פטור מכופר מגזרת הכתוב דכתיב השור יסקל וכו' דאף על גב דהשור בסקילה מנגיחות ראשונות מכל מקום כיון דאינו בסקילה מנגיחה רביעית לא משלם כופר אבל כיון שלא היה בו חיוב סקילה כלל אין העדאתו אלא לכופר דשן ורגל והילכך אף על גב דאין השור בסקילה מכל מקום משלם כופר מידי דהוה אשן ורגל דאמרינן לעיל דאיכא כופר אף על פי שאין השור בסקילה דהיכא דחזא ירקא ונפל תולדה דשן הוא דמתכוון להנאתו. ומכל מקום דוקא במועד על ידי שלש פעמים אבל בחדא זימנא לא דסוף סוף משונה הוא אבל כיון דאייעד ליה אורחיה הוא והוי שן. ולאוקמה להך נפילה אחרונה במתכוון דהשור בסקילה לא מצינא דלגבי כוונה תם הוא וליכא כופר דהא כל כמה דלא חזא ירקא לא אייעד. ע"כ פירוש הקונטרס שהגיה בפירושיו. ודוחק הוא פירוש זה וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"פ ז"ל.
וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וז"ל דחזא ירקא וכו' כתוב בתוספות וגם תימא הוא לומר הוי מועד בהפלת כותל וכו'. קשה ונילף מנוגח שלש פעמים בכוונה ושוב נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם דהוי מועד. וי"ל דהוה מעין קמייתא כיון שמתכוון סוף סוף ליגח אבל הכא בפעם רביעית לא נתכוון להפלת הכותל כלל לכך הוי מעשה חדש. ע"כ. וזה לשון הרא"ה ז"ל אי הכי בר קטלא הוא. פירוש ומתניתין לא משמע הכי מדקתני משלם את הכופר ותו לא ולא קתני חייב מיתה. דחזא ירקא פירוש והיינו מועד דאמר רב דהשתא הוי לה שן שהיא מועדת מתחילתה. והשתא אתי שפיר מתניתין דקתני משלם את הכופר דמשמע כופר שלם. ושמואל נדי מטעמיה דרב למימר דליכא למימר דאתי מתניתין בהכי דהא פשיטא אלא כרבי יוסי הגלילי והא אתא לאשמועינן אלא לשמואל וכו' הוא הדין דלרב אתי שפיר דכיון דהוי שן בעינן חצר הניזק אלא משום דעולא ושמואל בחדא שיטתא מקשי מדעולא לשמואל כיון דלא ניחא ליה באוקמתא דרב אמאי לא מוקי לה כעולא ותיתי כולה שפיר. ותרצינן דלא איכפת ליה אהא דאורחא דמילתא קתני. הרא"ה ז"ל.
עולא אמר רבי יוסי הגלילי היא וסבר לה כרבי טרפון וכו' תמיהא לי שמואל אמאי לא אוקמיה כדעולא דכיון דמתניתא תנא חייב בכופר טפי הוה ניחא למימר דכופר שלם קאמר. ונראה לי דשמואל סבירא ליה כרבי יוסי הגלילי ולא בעי לאוקמה מתניתין דלא כהילכתא וכרבי טרפון ומכאן נראה דהלכה כרבי יוסי. ועוד נראה לי דהא קיימא לן דרגל בחצר הניזק משלם את הכופר וסמכינן אדרבי יוסי דאמר תם משלם חצי כופר כדאיתא התם. והא דאקשינן הכא להדיא ואמאי הא תם הוא לאו משום דלית לן כרבי יוסי הגלילי בתם אלא משום דסתם משלם את הכופר משמע כופר שלם. הרשב"א ז"ל. ולענין פסק כתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וזה לשונו הכניס שורו שלא ברשות והציץ בבור וראה ירקות על פי הבור ונתכוון לאכלם ונפל שם על אביו של בעל הבור חייב בכופר ואינו נסקל בין שהוא מועד ליפול על בני אדם בין שאינו מועד לכך כיון שאין כוונתו להזיק שן הוא ולא הוי כדין רגל בחצר הניזק דמשלם כופר שהרי לא כוון ליפול הילכך אף על פי שהיה מועד ליפול על בני אדם בבורות בלא ראיית זרעים כיון שראה עכשיו בו זרעים הרי זה אינו נסקל שהרי נתכוון לאכילת הזרעים ואם נתכוון להזיק למי שהוא בבור אף על פי שהיו שם זרעים נסקל אם הוא מועד לכך. וכן כתב הר"ם ז"ל. אבל אם ראה שם זרעים או נתחכך בכותל להנאתו והפיל הכותל או נפל בבור על אביו או בנו הרי זה שוגג ואינו נסקל כיון שלא נתכוון אלא לאכילת הזרעים ואכלן אחר נפילה או נתכוון להתחכך בכותל ונתחכך בכותל הבור אחר נפילה ואף על פי שהוא מועד ליפול על בני אדם בבורות ולהתחכך בכתלים להפילן אפילו שלא להנאתו. ורבינו חננאל ז"ל פירש דחזא ירקא ונפל שהיה מועד ליפול על בני אדם בבורות בשעה שהיה רואה שם ירק ואף על פי כן כיון שאין כוונתו להזיק אינו נסקל. ואם הכניס ברשות וקבל עליו בעל חצר לשמרו ונפל לבור והוזק אף על פי שהזיק אדם שם בעל חצר חייב בנזקי השור ובעל השור פטור. ע"כ.
ושמואל אמר הלכה כרבי קשה דהא קיימא לן כשמואל בדיני ולעיל משמע דסתמא דתלמודא אית ליה כרבנן דנקט לעיל ואפילו חנק את עצמו. ורבא נמי לעיל מסיק כרבנן ואפילו נשברין ברוח. וכן קאמר רבא לעיל הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק את בעל הבית חייב משמע הא ברשות פטור ואי כרבי אפילו ברשות חייב בעל השור דהא לא קביל עליה בעל הבית נטירותא בסתמא לרבי. וי"ל דאף על גב דרבא מסיק כרבנן לא משום דסבירא ליה הכי אלא מילתא דרבנן מפרש והא נמי דנקט שלא ברשות גבי הכניס שורו לאו היינו לפי שהיה סובר כרבנן אלא נקט למילתיה לכולי עלמא אפילו לרבנן. ועוד דהא לא נחת רבא לאשמועינן מידי בלא קבול השמירה ועיקר מילתיה ממורי שיחיה. תלמיד הר"פ ז"ל.
והרא"ה ז"ל כתב לקמן וז"ל רבא אמר כולה רבנן היא וכו' ומדמה לה רבא הכא כרבנן ולא מתרץ לה כולה כרבי ואיידי דתנא סיפא אשמרנו תנא רישא נמי שומרו. שמעינן מינה דסבירא ליה לרבא כרבנן ולעיל נמי מוקי לה לכולה מתניתין כרבנן. והכי נמי מוכח ההוא עובדא דלעיל דההיא איתתא דבעיא למיפא וכדכתיבנא לעיל הילכך אף על גב דבעלמא קיימא לן כשמואל בדיני והכא ודאי קיימא לן כרב הונא ורבא דהוא בתרא ורב פפא נמי אתא לאוקמי כולה כרבי אלא דהאי תנא סבירא ליה נמי כרבי טרפון דאמר וכו'. והא כתיבנא בדוכתיה דלית הילכתא כרבי טרפון הלכך לרב נמי לית הילכתא כהא מתניתין. ע"כ.
הא גופא קשיא אמרת וכו' טעמא דאמר ליה שמרו הוא דחייב בעל השור ופטור בעל החצר הא סתמא חייב בעל חצר דבסתמא קביל עליה נטירותא אבל בעל השור פטור בנזקי בעל חצר כדאמרינן לעיל שהמפקיד אינו מקבל עליו שמירה של נפקד מפני שברשות שמירת שורו קבל עליו ואפילו סלק עצמו. הראב"ד ז"ל.
4 more comments on this page.
Shita Mekubetzet on Bava Kamma 48b · Sefaria
Penei Yehoshua
בגמרא אמר רבא לא שנו אלא שהבאיש בשעת נפילה כו' ואין להקשות דאפי' בשעת נפילה אמאי מחייב להני אמוראי דלא מוקי למתני' בחזא ירקא אלא שנפלה באונס וא"כ אמאי מחייב דהא לקמן בפרק הכונס גבי נפלה לגינה קאמר להדיא דאינה משלמת מה שהזיקה משום דאונס דלא אסיק אדעתיה הוא וכן משמע לעיל בפרק כיצד דכלב וגדי שנפלו ושברו את הכלים פטורים אם לא היה הכותל צר וכן פשוט בכל הפוסקים וא"כ מ"ש הכא דמחייב דהא שור שנפל לבור שלא לדעת אונס גמור הוא דאפי' בעל הבור פטור היכא שנפל שור פיקח והכל מטעם אחד משום דאנוס הוא אלא דאפ"ה מחייב הכא משום שהכניסו שלא ברשות והוי תחילתו בפשיעה. ונראה לענ"ד דעפ"ז צדקו היטב דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל במ"ש דאם הכניסו בסתמא והבאיש מימי הבור פטור והשיג עליו הראב"ד דלפי שיטתו שפוסק כר' דתרווייהו לא מקבלי נטירותא בסתמא יש לחייב בעל השור דלא גרע מחצר השותפין וכוונתו כמ"ש דמהיזק שעושה בידים יש לחייבו וכתב עוד דלענין מי הבור ה"ל חצר הניזק עי"ש באריכות אבל לפמ"ש דברי הרמב"ם עולים יפה דכיון דתחילת כניסתו ברשות ולא פשע מידי אף אם נאמר דלענין מי הבור הוי חצר הניזק אפ"ה פטור בעל השור משום דאנוס הוא והיינו לגמרי כמו נפלה לגינה ושאר ראיות שכתבתי דפטירי אפי' בחצר הניזק אבל שלא ברשות ודאי חייב דה"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס דקי"ל דחייב כנלע"ד ומה שהשיג הראב"ד עוד בדיני נגיחה לפי פי' ה"ה כבר כתבתי שם בביאור ל' הרמב"ם דהרמב"ם גופא מודה בהא דאף אם הכניסו ברשות חייב בעל השור בחצי נזק כדין חצר שותפין וכמו שיתבאר עוד בסמוך ואין כאן מקומו להאריך:
שם דחזא ירקא ונפל עיין לעיל דף מ"ד בתוס' שפירשו כל הסוגיא בענין אחר ועיין במ"ש שם:
שם הא גופא קשיא אמרת כנוס שורך ושמרו כו' הא דלא מוקי לה שפיר כרבי וטעמא דא"ל ושמרו הזיק חייב הוזק פטור ואי א"ל ואני אשמרנו הוזק חייב הזיק פטור אבל בסתמא שניהם פטורים דהו"ל כאילו התנו כמ"ש התוס' לעיל בהיפוך בד"ה אימא סיפא לסברת המקשה דהתם אבל כבר כתבתי שם דלמסקנא לא מיתוקמ' הכי וכ"כ מהרש"א כאן ויתבאר בסמוך באריכות:
שם ר' פפא אמר כו' ר' היא וס"ל כר"ט כו' מה שיש לדקדק כאן יתבאר בסמוך בדברי תוס' ובמה שאכתוב שם:
בתוס' בד"ה ושמואל אמר וכו' לכאורה נראה דהלכתא כשמואל וכו' וצ"ע דרבא קאמר לעיל כו' ואי כר' אפי' ברשות חייב דלר' סתמא חייב בעל השור וכו' עכ"ל. כל זה לפי שיטתם דלמסקנא סובר ר' דבסתמא בעל השור מקבל עליו נטירותא דעול ונטר קאמר וכמ"ש באריכות וכ"כ מהרש"א שהוא מוכרח מסוגיא דשמעתין דאלת"ה לא הוי מקשה דיוקי אהדדי דשפיר מצינן לאוקמי כר' וכמ"ש בסמוך וגדולה מזו דהא ר"פ דבתרא הוא אמר בהדיא לר' אי לא א"ל שמרו מ"מ מקום אקני ליה בחצר והו"ל חצר שותפין והיינו היפך סברת המקשה דלעיל אחר המשנה דלדידיה פטור בעל השור אפי' מקרן בסתמא וא"כ שדברי התוס' מוכרחים קשיא לדברי הפוסקים הלכה כר' כל קושי' התוס' דכל סוגיא דרבא הוי דלא כהלכתא ועוד ראיתי להזכיר כאן תמיה גדולה על מפרשי הרמב"ם שהבינו בדבריו דהמכניס שור ברשות מסתמא ונגח שורו של בע"ה פטור בעל השור אפי' מקרן ואיך אפשר לומר כן דהא רב פפאאיהו בתרא קאמר בהדיא דלרבי חייב בעל השור מיהת בח"נ דקרן בסתמא וא"כ איך יחלוק הרמב"ם על דברי ר"פ אמנם לפמ"ש לעיל דלענ"ד דכל הני פוסקים כרבי בע"כ סברי דלמסקנא נמי סבר דתרווייהו לא מקבלי נטירותא והיינו כסברת המקשה דלעיל וכ"כ ה"ה להדיא ע"ש אלא שסוברים דאע"ג דלא מקבלי נטירותא מ"מ חייב בעל השור בהיזק דבידים כגון בקרן דלא גרע מחצר השותפין וכדאמר ר"פ להדיא והרמב"ם נמי נראה דסובר כן ולכך הזכיר בכל חלוקי דינים דמשנתינו דאם הכניס ברשות סתמא פטור בעל השור אבל בהאי בבא דנגיחת השור לא כ"כ וסמך על מ"ש כבר דחצר השותפין חייב על הקרן אלא דבנפל לבור והבאיש מימיו פטור בעל השור אע"ג דבידים הוא והו"ל נמי חצר הניזק מ"מ פטור משום דאנוס הוא וכמ"ש לעיל בסמוך נמצא דלפי סברא זו מיתוקמא שפיר כל האי סוגיא דרבא אפילו אליבא דר' וכמ"ש כל אחד על מקומו עיין עליהם. והא דמקשה הש"ס הכא דיוקי דברייתא אהדדי ולא מוקי לה כר' לפי מה שאנו אומרים עכשיו דלדידיה בסתמא תרווייהו פטירי היינו משום דמשמע לתלמודא דכל הני בבי דברייתא בשמרו ואשמעינן בין בהזיק בין בהוזק מילתא דפשיטא הוא ולית בה שום חידוש אלא לדיוקא דידה איתמר דהכי הוא קושטא דמלתא וא"כ ע"כ דבין בבא דהזיק ובין בבא דהוזק תרווייהו לדיוקי אתמר וכה"ג כתב מהרש"א לעיל גבי מ"ש מהאשה שנכנסה לטחון וא"כ א"א לומר דמיתוקמא כר' והא דנקט ושמרו היינו לדיוקא דהזיק דברשות סתמא פטור דא"כ אכתי בבא דהוזק מאי קמ"ל ועוד תינח בשאר נזקין אבל בקרן מאי איכא למימר דהא אפי ברשות נמי הזיק חייב וא"ל נמי להיפך דלדיוקא דקרן אתי דאי א"ל ושמרו הוזק פטור אבל ברשות מסתמא חייב בקרן בח"נ דא"כ בבא דרישא דהזיק מייתרא ואם נאמר דרישא בשאר נזקין וסיפא בקרן זהו יותר דוחק מכל מאי דמשני עכשיו דכיון דכל האי ברייתא לא אתי אלא לדיוקא וכיון דאיכא למימר נמי דאתי לדיוקא דהזיק ואיכא למימר נמי דאתי לדיוקא דהוזק אכתי לא שמעינן מידי וכדאמרינן בעלמא אלא מהא ליכא למישמע מינה ואם נאמר לסמוך על סברא החצונה הדרא קושיא לדוכתא דכל הני בבא מייתרי אע"כ דתרווייהו בבי בין דהזיק בין דהוזק לדיוקי אתמר דברשות הוא להיפך וא"כ מקשו שפיר ומשני כל חד כדאית ליה ובהאי גוונא שכתבתי דתרווייהו בבי דוקא אלא דלרבא סיפא דברייתא באיידי נקט לה כדרך הש"ס בכמה דוכתי אבל בבא דרישא דוקא הוא ולר"פ נמי הכי הוא דדוקא נקט אי א"ל ושמרו הזיק חייב נ"ש הוזק פטור לגמרי אבל ברשות סתמא בין בהזיק ובין בהוזק ח"נ איכא דהה"ל חצר השותפין ואע"ג דלשיטת התוס' למסקנא לר' עול ונטר קאמר אין לפטור בע"ה מנגיחה כיון דר"פ קאמר בהדיא מקום אקני ליה. והאמת יורה דרכו דאפי' לדברי תוס' גופא צ"ל כן דאפי' לשיטתם תקשה דמאי דוחקיה דר"פ לאוקמי לר' כר' טרפון הא אפי' בלא ר"ט א"ש דנקט סיפא דוקא ואני אשמרנו והא דנקט ברישא ושמרו היינו לדיוקא דהוזק לחוד דא"ל ושמרו פטור בעה"ח לגמרי אבל לא אמר ליה ושמרו חייב בעה"ח מיהת בח"נ דע"כ הכי הוא לדברי ר"פ דהו"ל חצר שותפין אלא ע"כ מדדחק לאוקמי מלתא כר"ט היינו משום דמשמע ליה בע"כ דבין בבא דהזיק ודהוזק הכל לדיוקא אתמר והיינו כר"ט ואם כן שמההכרח לפרש כן אפי' לשיטת התוספות ממילא למה לא נפרש כן לדברי הנך רבוותא קשישאי הרי"ף והרמב"ם וראב"ד וש"פ ודוק היטב בכל מ"ש בזו סוגיא וכולה בחדא גוונא הן בסוגיא דיוקא דמשנה והן בסוגית הש"ס בבריתא דהאשה שנכנסה לטחון וכן בסוגיא זו דברייתא מכנוס שורך דבכולהו ממשניות שאינן צריכין דייקינן בה כל הני דיוקי ובהכי סלקא הסוגיא היטב לכל הפוסקים לפי שיטתם בלי גמגום בעזה"י:
Penei Yehoshua on Bava Kamma 48b · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' ריה"ג היא דאמר כר"ט קשה לי הא להדיא אר"ט כן בכופר דמשלם ברשות ניזק כופר שלם לעיל דף כו ע"א וא"כ למאי צריך ללמוד ממה דאמר ר"ט כן בנזק וגם הו"ל לומר בקיצור ר"ט היא דאמר תם משלם כופר שלם ברשות הניזק וצ"ע:
Gilyon HaShas on Bava Kamma 48b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Bava Kamma, daf 48, Amud Bet, about 461 words in 23 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 23 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 137 words
Opens “שְׁנֵיהֶם בִּרְשׁוּת אוֹ שְׁנֵיהֶם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, הִזִּיקוּ…”
- Segment 233 words
Opens “נָפַל לְבוֹר וְהִבְאִישׁ מֵימָיו – חַיָּיב. אָמַר…”
- Segment 317 words
Opens “הָנִיחָא לִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: כֹּל תַּקָּלָה – בּוֹר…”
- Segment 427 words
Opens “אֶלָּא אִי אִיתְּמַר – הָכִי אִיתְּמַר, אָמַר…”
- Segment 522 words
Opens “הָיָה אָבִיו אוֹ בְּנוֹ לְתוֹכוֹ – מְשַׁלֵּם…”
- Segment 611 words
Opens “אִי הָכִי, בַּר קְטָלָא הוּא! אָמַר רַב…”
- Segment 714 words
Opens “שְׁמוּאֵל אָמַר: הָא מַנִּי – רַבִּי יוֹסֵי…”
- Segment 823 words
Opens “עוּלָּא אָמַר: רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא –…”
- Segment 919 words
Opens “בִּשְׁלָמָא לְעוּלָּא, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי: הָיָה אָבִיו אוֹ…”
- Segment 103 words
Opens “אוֹרְחֵיהּ דְּמִילְּתָא קָתָנֵי.…”
- Segment 1118 words
Opens “וְאִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת – בַּעַל חָצֵר חַיָּיב…”
- Segment 1219 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: ״כְּנוֹס שׁוֹרְךָ וְשׇׁמְרוֹ״ – הִזִּיק…”
- Segment 1313 words
Opens “הָא גוּפָא קַשְׁיָא – אָמְרַתְּ: ״כְּנוֹס שׁוֹרְךָ…”
- Segment 1423 words
Opens “טַעְמָא דַּאֲמַר לֵיהּ ״שׇׁמְרוֹ״ דְּחַיָּיב בַּעַל הַשּׁוֹר…”
- Segment 1511 words
Opens “אֵימָא סֵיפָא: ״כְּנוֹס שׁוֹרְךָ וַאֲנִי אֶשְׁמְרֶנּוּ״ –…”
- Segment 1626 words
Opens “טַעְמָא דַּאֲמַר לֵיהּ ״וַאֲנִי אֶשְׁמְרֶנּוּ״ הוּא דִּמְחַיֵּיב…”
- Segment 1714 words
Opens “אֲתָאן לְרַבִּי, דְּאָמַר: עַד שֶׁיְּקַבֵּל עֲלֵיהּ נְטִירוּתָא…”
- Segment 1823 words
Opens “אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תַּבְרָא, מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ…”
- Segment 1918 words
Opens “רַב פָּפָּא אָמַר: כּוּלַּהּ רַבִּי הִיא; וְסָבַר…”
- Segment 2021 words
Opens “הִלְכָּךְ, אֲמַר לֵיהּ ״שׇׁמְרוֹ״ – לָא מַקְנֵי…”
- Segment 2122 words
Opens “לָא אֲמַר לֵיהּ ״שׇׁמְרוֹ״ – אַקְנוֹיֵי אַקְנִי…”
- Segment 2226 words
Opens “מַתְנִי׳ שׁוֹר שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּין לַחֲבֵירוֹ, וְהִכָּה אֶת…”
- Segment 2321 words
Opens “כֵּיצַד מְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת? שָׁמִין הָאִשָּׁה כַּמָּה…”
Sages named on this page
- Rabban Shimon ben Gamliel [III] · Third Generation of Tannaim
Rabban Shimon ben Gamliel III was a prominent Tanna, son of Rabban Gamliel of Yavneh and father of Rabbi Yehudah HaNasi.
Source: Bava Kamma 48b · Segment 23 — “…יָפָה מִשֶּׁיָּלָדָה. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:”
- Rav Yosef · Third Generation Amoraim
Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.
Source: Bava Kamma 48b · Segment 6 — “…קְטָלָא הוּא! אָמַר רַב יוֹסֵף: דַּחֲזָא יְרוֹקָא וּנְפַל.”
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Bava Kamma 48b · Segment 7 — “שְׁמוּאֵל אָמַר: הָא מַנִּי – רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא,…”
- Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im
Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…
Source: Bava Kamma 48b · Segment 8 — “עוּלָּא אָמַר: רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא – דְּאָמַר כְּרַבִּי…”
Original text
שְׁנֵיהֶם בִּרְשׁוּת אוֹ שְׁנֵיהֶם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, הִזִּיקוּ זֶה אֶת זֶה – חַיָּיבִין. הוּזְּקוּ זֶה בָּזֶה – פְּטוּרִין. טַעְמָא דִּשְׁנֵיהֶם בִּרְשׁוּת אוֹ שְׁנֵיהֶם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת; אֲבָל אֶחָד בִּרְשׁוּת וְאֶחָד שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, דְּבִרְשׁוּת – פָּטוּר, שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת – חַיָּיב.
In a case of two people who were both somewhere with permission, or two people who were both somewhere without permission, if they injure each other directly, they are both liable. If they were injured by one another through stumbling over one another, they are exempt. From this statement, it may be inferred that the reason both are liable if either damages the other is specifically that the two of them were both there with permission or the two of them were both there without permission. But if one, i.e., the homeowner, was there with permission, and the other entered without permission, then the one who was there with permission is exempt if he injured the other, but the one who entered without permission is liable if he injured the homeowner, in accordance with the opinion of Rava and Rav Pappa.
נָפַל לְבוֹר וְהִבְאִישׁ מֵימָיו – חַיָּיב. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהִבְאִישׁ בִּשְׁעַת נְפִילָה, אֲבָל לְאַחַר נְפִילָה – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? הָוֵי שׁוֹר ״בּוֹר״ וּמַיִם ״כֵּלִים״, וְלֹא מָצִינוּ בּוֹר שֶׁחִיֵּיב בּוֹ אֶת הַכֵּלִים.
§ The mishna teaches: If the ox that he brought into the courtyard without permission fell into the owner’s pit and contaminated its water, the owner of the ox is liable. Rava says: They taught this halakha only in a case where the ox contaminated the water at the time of the fall. But if it contaminated the water after the fall, e.g., the animal died there and the decomposing carcass despoiled the water, he is exempt. What is the reason? The ox, in this case, is considered as a pit, and the water has the status of utensils that fall into a pit, and we have not found a case of damage categorized as Pit that renders one liable for causing damage to utensils. Therefore, he is exempt.
הָנִיחָא לִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: כֹּל תַּקָּלָה – בּוֹר הוּא. אֶלָּא לְרַב, דְּאָמַר: עַד דְּמַפְקַר לֵיהּ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
The Gemara asks: This works out well according to the opinion of Shmuel, who says: Any obstruction is categorized as Pit, and the same halakha exempting the one responsible for the pit from damage to utensils applies to them as well. But according to the opinion of Rav, who says that one’s property is not categorized as Pit until he renounces ownership of it, what is there to say? Presumably, the owner did not renounce ownership of the ox or even of the carcass.
אֶלָּא אִי אִיתְּמַר – הָכִי אִיתְּמַר, אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהִבְאִישׁ מִגּוּפוֹ, אֲבָל הִבְאִישׁ מֵרֵיחוֹ – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? גְּרָמָא בְּעָלְמָא הוּא, וּגְרָמָא בְּעָלְמָא לָא מִיחַיַּיב.
Rather, if this statement was stated, it was stated like this: Rava says that they taught this halakha only in the case where the ox contaminated the water with its body, i.e., its carcass. But if it contaminated the water with its stench, the owner is exempt. What is the reason? It is because the damage is caused merely by an indirect action. Although the ox’s owner was initially responsible for his animal falling into the pit, the stench did not result directly from this action. It subsequently occurred on its own, and one is not liable for damage that is caused merely by an indirect action.
הָיָה אָבִיו אוֹ בְּנוֹ לְתוֹכוֹ – מְשַׁלֵּם אֶת הַכּוֹפֶר. וְאַמַּאי? הָא תָּם הוּא! אָמַר רַב: בְּמוּעָד לִיפּוֹל עַל בְּנֵי אָדָם בְּבוֹרוֹת עָסְקִינַן.
§ The mishna teaches: If the homeowner’s father or son were inside the pit at the time the ox fell and the person died as a result, the owner of the ox pays the ransom. The Gemara asks: But why does he pay a ransom? Isn’t the ox innocuous, in which case its owner is not liable to pay a ransom? Rav says: Here we are dealing with an ox that is forewarned for falling on people in pits.
אִי הָכִי, בַּר קְטָלָא הוּא! אָמַר רַב יוֹסֵף: דַּחֲזָא יְרוֹקָא וּנְפַל.
The Gemara asks: If so, the ox is liable to be put to death, because if it is forewarned for this behavior, it is considered to have acted intentionally. Rav Yosef said in response: This is a case where it saw some grass that it intended to eat on the edge of the pit, and fell in the pit instead. Since there was no intention to cause damage by falling, the ox is not liable to be put to death, but since it was forewarned for this behavior, its owner still pays ransom.
שְׁמוּאֵל אָמַר: הָא מַנִּי – רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא, דְּאָמַר: תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי כּוֹפֶר.
Shmuel said: This ox mentioned in the mishna is innocuous, and in accordance with whose opinion is this? It is the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who says: The owner of an innocuous ox that caused damage pays half a ransom. Therefore, when the mishna states that he pays a ransom, it means that he pays half a ransom.
עוּלָּא אָמַר: רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא – דְּאָמַר כְּרַבִּי טַרְפוֹן, דְּאָמַר: קֶרֶן בַּחֲצַר הַנִּיזָּק – נֶזֶק שָׁלֵם מְשַׁלֵּם. הָכִי נָמֵי, כּוֹפֶר שָׁלֵם מְשַׁלֵּם.
Ulla said: The mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who maintains that payment of a ransom is applicable even in the case of an innocuous ox, but he states his ruling in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon, who says: For damage categorized as Goring that is carried out by an innocuous ox in the courtyard of the injured party, the ox’s owner pays the full cost of the damage. So too, he pays a full ransom despite the fact that the ox is innocuous.
בִּשְׁלָמָא לְעוּלָּא, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי: הָיָה אָבִיו אוֹ בְּנוֹ לְתוֹכוֹ. אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל, מַאי אִירְיָא אָבִיו אוֹ בְּנוֹ? אֲפִילּוּ אַחֵר נָמֵי!
The Gemara asks: Granted, according to Ulla, this explanation is consistent with that which the mishna teaches: If his father or his son were inside the pit at the time the ox fell and the person died as a result, the owner of the ox pays the ransom. The mishna thereby provides a case of damage categorized as Goring in the courtyard of the injured party. But according to Shmuel’s explanation, why mention his father or his son specifically? Even if the injured party were another person, not a close relative of the owner of the property, the owner of the animal would be required to pay half a ransom, and even if it was in the public domain.
אוֹרְחֵיהּ דְּמִילְּתָא קָתָנֵי.
The Gemara answers: Indeed, that is the case, and the mishna is simply teaching this ruling by means of the typical scenario, that presumably it was someone from the family of the one who owns the property containing the pit that was inside the pit.
וְאִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת – בַּעַל חָצֵר חַיָּיב [כּוּ׳]. אִיתְּמַר, רַב אָמַר: הִלְכְתָא כְּתַנָּא קַמָּא, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הִלְכְתָא כְּרַבִּי.
§ The mishna teaches: But if he brought the ox into the courtyard with permission, the owner of the courtyard is liable for the damage caused. Rabbi Yehuda HaNasi says: The homeowner is not liable in any of the cases in the mishna, even if he gave his permission for the items to be brought onto his premises, unless he explicitly accepts responsibility upon himself to safeguard them. It was stated that the Sages disagreed with regard to the halakha in this dispute: Rav said that the halakha is in accordance with the opinion of the first tanna , and Shmuel said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״כְּנוֹס שׁוֹרְךָ וְשׇׁמְרוֹ״ – הִזִּיק חַיָּיב, הוּזַּק פָּטוּר. ״כְּנוֹס שׁוֹרְךָ וַאֲנִי אֶשְׁמְרֶנּוּ״ – הוּזַּק חַיָּיב, הִזִּיק פָּטוּר.
The Sages taught a case similar to that of the mishna: If the owner of the courtyard said to the owner of the ox: Bring your ox into my courtyard and safeguard it, then if the ox caused damage to the property of the owner of the courtyard, the animal’s owner is liable. And if the ox was injured, the owner of the courtyard is exempt. If he said to him: Bring your ox in and I will safeguard it, then if the ox was injured, the owner of the courtyard is liable; if the ox caused damage, its owner is exempt.
הָא גוּפָא קַשְׁיָא – אָמְרַתְּ: ״כְּנוֹס שׁוֹרְךָ וְשׇׁמְרוֹ״ – הִזִּיק חַיָּיב, הוּזַּק פָּטוּר;
The Gemara asks: This matter itself is difficult: You said in the first clause that if the courtyard’s owner said to him: Bring your ox into my courtyard and safeguard it, then if the ox caused damage, its owner is liable. And if it was injured, the owner of the courtyard is exempt.
טַעְמָא דַּאֲמַר לֵיהּ ״שׇׁמְרוֹ״ דְּחַיָּיב בַּעַל הַשּׁוֹר וּפָטוּר בַּעַל חָצֵר, הָא סְתָמָא – חַיָּיב בַּעַל חָצֵר וּפָטוּר בַּעַל הַשּׁוֹר, דְּבִסְתָמָא מְקַבֵּל עֲלֵיהּ נְטִירוּתָא.
The Gemara infers: The reason that the owner of the ox is liable and the owner of the courtyard is exempt is specifically that the owner of the courtyard said to the owner of the ox: Safeguard it. One can infer that if he granted permission for the ox to enter without specifying that the owner of the animal safeguard it, the owner of the courtyard is liable if the ox was injured, and the owner of the ox is exempt if it caused damage. The reason the owner of the courtyard is liable is that the tanna of this baraita holds that in an unspecified case, where the obligation to safeguard the animal was not mentioned, the owner of the courtyard implicitly accepts upon himself responsibility for safeguarding the ox.
אֵימָא סֵיפָא: ״כְּנוֹס שׁוֹרְךָ וַאֲנִי אֶשְׁמְרֶנּוּ״ – הוּזַּק חַיָּיב, הִזִּיק פָּטוּר.
The Gemara continues its analysis of the baraita : Say the latter clause: If he said to him: Bring your ox in and I will safeguard it, then if the ox was injured, the owner of the courtyard is liable; if the ox caused damage, its owner is exempt.
טַעְמָא דַּאֲמַר לֵיהּ ״וַאֲנִי אֶשְׁמְרֶנּוּ״ הוּא דִּמְחַיֵּיב בַּעַל הֶחָצֵר וּפָטוּר בַּעַל הַשּׁוֹר, הָא סְתָמָא – חַיָּיב בַּעַל הַשּׁוֹר וּפָטוּר בַּעַל חָצֵר, דְּבִסְתָמָא לָא מְקַבֵּל עֲלֵיהּ נְטִירוּתָא;
The Gemara infers: The reason that the owner of the courtyard is liable and the owner of the ox is exempt is specifically that the homeowner said to the owner of the ox: And I will safeguard it. One can infer that if the owner of the courtyard granted permission for the ox to enter without specifying that the owner of the animal safeguard it, the owner of the ox is liable if it damages the property of the owner of the courtyard, and the owner of the courtyard is exempt if the ox is damaged. The reason the owner of the courtyard is not liable is that the tanna of this baraita holds that in an unspecified case, where the obligation to safeguard the animal was not mentioned, the owner of the courtyard does not accept upon himself responsibility for safeguarding the ox.
אֲתָאן לְרַבִּי, דְּאָמַר: עַד שֶׁיְּקַבֵּל עֲלֵיהּ נְטִירוּתָא בַּעַל הַבַּיִת לִשְׁמוֹר. רֵישָׁא רַבָּנַן וְסֵיפָא רַבִּי?!
The Gemara concludes its analysis: We come to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who says that unless the homeowner explicitly accepts upon himself responsibility for safeguarding, he is not liable. Based on this understanding, the first clause of the baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, and the latter clause is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תַּבְרָא, מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ. רָבָא אָמַר: כּוּלַּהּ רַבָּנַן הִיא, אַיְּידֵי דְּנָסֵיב רֵישָׁא ״שׇׁמְרוֹ״, תְּנָא סֵיפָא ״וַאֲנִי אֶשְׁמְרֶנּוּ״.
Rabbi Elazar said: Indeed, the baraita is disjointed, and the one who taught this clause did not teach that clause. Rava said: The entire baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, and no inference should be drawn from the extra words: And I will safeguard it, in the latter clause. Since the first clause mentions that the owner of the courtyard instructed: Safeguard it, the latter clause also teaches that he said: And I will safeguard it, to maintain symmetry. The same halakha applies even when granting permission to enter without specification, since, according to the Rabbis, granting permission to enter includes an implicit acceptance of responsibility for safeguarding.
רַב פָּפָּא אָמַר: כּוּלַּהּ רַבִּי הִיא; וְסָבַר לַהּ כְּרַבִּי טַרְפוֹן, דְּאָמַר: קֶרֶן בַּחֲצַר הַנִּיזָּק – נֶזֶק שָׁלֵם מְשַׁלֵּם.
Rav Pappa said: The entire baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that if no specification was made, the owner of the courtyard does not accept responsibility, as inferred from the latter clause of the baraita . And as for the inference drawn from the first clause, he holds in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon, who says: For damage categorized as Goring that is carried out by an innocuous ox in the courtyard of the injured party, the ox’s owner pays the full cost of the damage.
הִלְכָּךְ, אֲמַר לֵיהּ ״שׇׁמְרוֹ״ – לָא מַקְנֵי לֵיהּ מָקוֹם בֶּחָצֵר, וְהָוְיָא לַיהּ קֶרֶן בַּחֲצַר הַנִּיזָּק, וְקֶרֶן בַּחֲצַר הַנִּיזָּק מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם.
Therefore, if the owner of the courtyard said to the owner of the ox: Safeguard it, he is clearly not transferring the rights to any portion of the courtyard to him, as evident from the fact that the owner of the ox must safeguard it and may not treat the courtyard as if it were his own. Consequently, if the ox gored, it is a case of damage categorized as Goring in the courtyard of the injured party, and one responsible for damage categorized as Goring in the courtyard of the injured party pays the full cost of the damage.
לָא אֲמַר לֵיהּ ״שׇׁמְרוֹ״ – אַקְנוֹיֵי אַקְנִי לֵיהּ מָקוֹם בֶּחָצֵר, וְהָוְיָא לֵיהּ חֲצַר הַשּׁוּתָּפִין, וְקֶרֶן בַּחֲצַר הַשּׁוּתָּפִין אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא חֲצִי נֶזֶק.
By contrast, if the owner of the courtyard did not say to the owner of the ox: Safeguard it, then by granting him permission to bring the ox onto his courtyard, he effectively transfers rights to an area within the courtyard. Therefore, with regard to damages, it becomes a courtyard of partners, and the one responsible for damage categorized as Goring in the courtyard of partners pays only half the cost of the damage.
מַתְנִי׳ שׁוֹר שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּין לַחֲבֵירוֹ, וְהִכָּה אֶת הָאִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ – פָּטוּר מִדְּמֵי וְלָדוֹת. וְאָדָם שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּין לַחֲבֵירוֹ, וְהִכָּה הָאִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ – מְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת.
MISHNA: In the case of an ox that was intending to gore another ox but struck a pregnant woman, and her offspring, i.e., the fetuses, emerged due to miscarriage, the owner of the ox is exempt from paying compensation for miscarried offspring. But in the case of a person who was intending to injure another but struck a pregnant woman instead, and her offspring emerged due to miscarriage, he pays compensation for miscarried offspring.
כֵּיצַד מְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת? שָׁמִין הָאִשָּׁה כַּמָּה הִיא יָפָה עַד שֶׁלֹּא יָלָדָה, וְכַמָּה הִיא יָפָה מִשֶּׁיָּלָדָה. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:
How does he pay compensation for miscarried offspring, i.e., how is their value assessed? The court appraises the value of the woman by calculating how much she would be worth if sold as a maidservant before giving birth, and how much she would be worth after giving birth. He then pays the difference in value to the woman’s husband. Rabban Shimon ben Gamliel said: