Bava Kamma 3b

אי דלא אפקרינהו לשמואל דאמר התם בהמניח את הכד (לקמן בבא קמא דף כח:) כל תקלה בור הוא ואע"ג דלא הפקיר היינו בור:

ולרב דאמר כל תקלה שלא הפקירה משור למדנו מה שור שהוא ממונו ואם הזיק חייב אף כל ממונו אם הזיק חייב:

היינו שור ולאו תולדה דבור נינהו ובשור אמרן לעיל תולדה דשור כי שור ואפי' לשמואל נמי דאמר תולדה דבור נינהו מאי חזית לאוקומי מילתא דרב פפא אתולדה דבור מאי שנא בור דחייב שכן תחילת עשייתו וכו':

הני נמי תחלת עשייתן תחילת מה שנעשו בור דהיינו כשהונחו לשם היו עומדים לנזק:

וכי קאמר רב פפא תולדה לאו כאב דידה אתולדה דמבעה:

פלוגתא דשמואל ורב במבעה לקמן בשמעתין:

אדם ניעור היינו אב:

אדם מועד ער וישן בשילהי פ"ב:

We derive it from 'his ox.' Rav says that if one owns a stone, knife or package, they cannot be considered a bor. It is Rav’s opinion that a bor is ownerless by definition. If so, from where can we learn that if one’s stone, knife or package damaged somebody, that the owner is liable? The Gemara says that it can be derived from shor, his ox. His ox is his property and he is liable for damage that it does, so too, he is liable for his stone that is his property. We have learned that shor has three avos. From which one do we learn that one is liable for the damage caused by his stone? This is one of Tosafot topics. We must keep in mind that when we learn the liability for a stone from bor or shor, it takes on the laws of shor or bor. For example, according to Shmu’aill who holds that we learn the liability for a stone from bor, one is not liable for damage to vessels, since a bor is not liable for damaging vessels. From which av of shor are we learning that one is liable for damage done by his stone, knife or package? It is keren that is the source from which we learn that one is liable for damaged caused by his property. We cannot use shain or regel as a source, for shain and regel are exempt in a public domain and that which is derived from them would have the same rule and also be exempt in a public domain. The Gemara is specifically speaking about a stone that damaged in a public domain, so the only source can be keren, which is liable in a public domain. Using keren as a source is not without problems. Theoretically, for anything that is derived from keren there should be a distinction between a tam and a muad. The Gemara makes no mention of such a distinction about damage caused by one’s stone. Why not? As far as one’s stone knife or load, we cannot distinguish between a tam and a muad, for it is only logical to make such a distinction about live animals. When dealing with live animals one can say that the first three times the animal damaged were an irregularity and he only pays half. After three times the animal has shown that he regularly damages and is liable for full payment. This distinction between the first three times and afterwards cannot be made for inanimate objects. Another problem with using shor as a source: And if you ask: How can we learn from shor, that one is liable for damages done by his inanimate objects? The comparison can be refuted with the argument: How can you use shor as a source from which to learn that one is liable for damaged caused by his stone? Shor has the characteristic that it is alive and has intent to harm, which the stone, knife and load do not have? Tosafot answers: And Rashbam explains: That they, the stone, knife and load, derived from bor and shor by the method of a common characteristic. Our Mishna said that there is a common characteristic from which we learn other forms of damaging. Later the Gemara (6a) discusses what additional forms the Mishna mean. The first suggestion by Abaye is the case presently under discussion. The Gemara there argues that if they were declared ownerless, according to both Rav and Shmuel they can be derived directly from bor, and there is no need for them to be derived from the common characteristic. If they were not declared ownerless, the Gemara says that according to Shmuel they can be learned directly from bor, the common characteristic system is not needed. There seems to have been a text which reads that, according to Rav they can be derived from shor. In the context of that Gemara this would mean that they can be learned directly from shor, and there is no need for the common characteristic method. Tosafot, however, holds that this is definitely not true. He has shown us that the inanimate objects cannot be derived directly from shor but only through the common characteristic method. And later (6a) where the Gemara discusses what can be learned from the common characteristic, where Abaye says that it comes to teach liability for one’s stone and knife, we do not have the text: if according to Rav who says that they are all learned from shor, they are shor, which implies that the common characteristic system is not needed. For according to Rav, Abaye’s statement that they are derived from the common characteristic works out well because it is derived from the common characteristic method as we explained. We mentioned earlier that when one derives a new rule from an already existing rule, the new rule has the same laws as the existing one. but there is a difficulty, since we are now saying that we are learning the inanimate objects not only from shor but also from bor, and then one should be exempt when they damage vessels as is the law by bor? Perhaps, that is in fact the rule that if the inanimate objects damage a vessel the damager is exempt? Tosafot proves that this is not so. And later in Hamainee’ach (28a) Rav says that one is liable when they, his inanimate objects, damage vessels, where the Mishna discusses one whose jug was broken in a public domain, because he holds that they are derived from shor where there is no exemption for breaking vessels. This is a contradiction to what Tosafot has just said; that inanimate objects that are one’s property are derived from shor and bor and accordingly, there should be an exemption for breaking vessels.

Your property This characterization of bor as “your property” is imprecise as far as bor is concerned, because a bor is not one’s property. The bor that the Torah speaks about is in the public domain. Obviously, it is not the property of the one who dug it. And so too, in so far as aish is concerned, the characterization of “your property” is imprecise, for it is plain that if one kindled his neighbor’s silo with another person’s fire; he is liable, even though the fire is not his property.

A subcategory [if while] asleep Later, on this page, the Gemara cites the opinion of Rav that Maveh mentioned in our Mishna means a person who damages. At the end of (4a) the Gemara asks: The Mishna says that one of the common characteristics of the four avos is that they are all likely to damage. Is a person likely to damage? The Gemara responds we are speaking about a sleeping person. It is clear from the Gemara that a sleeping person is an av. When the Gemara suggests that perhaps a sleeping person is a toldoh, the Gemara could have refuted that suggestion by arguing that later (4a) the Gemara says that our Mishna is speaking about a sleeping person who is likely to damage and he is called an av. However, the Gemara does not present this refutation because anyhow he refutes the suggestion correctly.

But didn't we learn [that] a person [is] always forewarned? The Gemara rejects the suggestion that a sleeping person is a toldoh, because the Mishna later says that a person is always muad even while sleeping. How does the fact that a person is always muad, prove that a sleeping person is not a toldoh? Perhaps a sleeping person is a toldoh and yet he is always liable? The Gemara does not mean to ask that a sleeping person is also an av, as the Gemara expounds about a person who injures another person in the Gemara in Chapter Kaitzad (later 26b) from the verse “a wound in place of a wound”, for the Gemara does not cite the verse here. Rather, the intent of the Gemara when quoting this Mishna is to show that a sleeping person is legally the same as a person who is awake and Rav Papa was not referring to a sleeping person when he said that the toldoh is sometimes not the same as the av.

Saliva or moisture Rashi says that כיחו is saliva and ניעו is moisture that runs from the nose. Tosafot proves that Rashi’s interpretation of ניעו is incorrect and offers his own explanation. Rashi explained that ניעו is moisture of the nose. And this is difficult to Rabbeinu Tam: For in Chapter Dam HaNeedoh (needoh 55b) the Gemara teaches in a Braita “כיחו וניעו and moisture of the nose”. Obviously ניעו is not moisture of the nose. And it appears that כיחו is that which emits from the throat by the strength of one’s cough, and ניעו is that which emits from the mouth by relatively light shaking.

To exempt in the public domain Rovo is not sure whether צרורות pays from the choicest assets of the damager or not. The Gemara asks: if so, in what way is צרורות a toldoh of regel? The Gemara answers: It is a toldoh of regel as far as being exempt in a public domain. It seems that it makes sense to Rovo that צרורות should have the exemption of regel in a public domain, but he is not sure whether צרורות should have the severity of regel to pay from the choicest. And if you ask: Why is it more apparent to Rovo that צרורות takes on the character of regel and is exempt in a public domain, while he is uncertain whether צרורות pays from the choicest assets as regel does? Tosafot explains that it depends on how one views the reduction in payment of צרורות. And we can answer: Since the law of regel would require that צרורות pays full damages and the halochoh to Moshe from Sinai comes to teach us that he only pays half damages, if so, we see that the halochoh to Moshe from Sinai comes to be lenient, Rovo therefore give צרורות the leniency of regel and not to be stringent, and Rovo is therefore unsure of whether to apply the stricter ruling of regel that one pays from the choicest.

But why is it characterized [as] a subcategory of trampling? Tosafot is concerned with the basis of the Gemara’s question. There seems to be a very simple reason why it is called regel, it is exactly regel because it is a usual occurrence, as is regel. Why does the Gemara neglect that reality? Although it is similar to regel in that this type of damage is common, even so the Gemara questions; why is this called regel? Because the similarity is not sufficient reason to classify it as regel. Since its rules are distinct from regel, that צרורות pays only half damages, according to Rovo צרורות should be called a name of its own. The Gemara then answers that it does have at least some laws of regel that it is exempt in a public domain and therefore it can be properly called a toldoh of regel. See Otzar HaTosafot note 511.

As Rav Yosef translates There are three possible reasons why the Gemara speaks specifically of Rav Yosef as the one translating in the Targum language. A) He was the author. There are many who believe that Rav Yosef was the author of the Targum of נביאים and כתובים. That would of course justify the Gemara referring to the Targum of Rav Yosef. Tosafot in Shabbat (115a ד"ה ובידו) disagrees with this opinion because the Gemara there refers to a Targum of Iyov in the times of the Tanoim that predates Rav Yosef. B) Rav Yosef was blind. There is a prohibition to say the words of the written law by heart. Rav Yosef could not read the words, so he always spoke of the words of Tanach in Targum. C) Rav Yosef was an expert in Targum. Tosafot will choose the reason he feels is best. The Gemara mentioned Rav Yosef because he was an expert in Targum. Expertise is required because there are many versions of Targum. And this reason is not as has been explained elsewhere (Shabbat 115a) תוספות ד"ה לא ניתנו, that because Rav Yosef was blind. And the Gemara in (Gittin 60b) says and the written Torah you may not say by heart. And that is why he said Targum. This reason is not acceptable because of the verse “it is a time to do for Hashem”, (Tehilim 119) the Gemara says there (Gittin 60a), based on this verse that it is permitted to violate the prohibition against saying the words of the written Torah by heart. And you have no “time to do” that permits one to violate this prohibition greater than this, where Rav Yosef who was blind would not be able to say the words of the Torah at all, if we were to enforce the prohibition in this case.

ואקשי' הני כי אש דמו מה אש כח אחר מעורב בה והיא הרוח שמעבירה ומציתה ולולי הרוח לא היתה האש הולכת ומזקת הני נמי כח אחר מעורב בהן והוא הרוח כו'.

ואוקימנא כי קאמר רב פפא בתולדה דרגל בחצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה כדתנן [לקמן יז.] היתה מבעטת או שהיו צרורות מנתזות מתחת רגליה ושיברה את הכלים משלם חצי נזק.

ואמאי קרי ליה תולדה דרגל לשלם מן העליה ולרבא דמבעיא ליה אמאי קרי ליה תולדה דרגל לפוטרה ברשות הרבים. פס' והמבעה רב אמר המבעה זה אדם שנאמר אם תבעיון בעיו וקיימא לן כרב דסוגיין דשמעתין כותיה. ולא עוד אלא אמוראי קיימי כותיה ואליבא דידיה שקלי וטרו.

ושמואל אמר לך מי כתיב בועה שמואל אמר זה השן [שנאמר] איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו וכדמתרגם רב יוסף איכדין איתבליש עשו אתגליין מטמרוהי.

ורב אמר לך מי קתני נבעה מכדי קראי לא דייקי לא כרב ולא כשמואל רב מאי טעמא לא אמר כשמואל.

אמר תנא ליה [שור] במתני' וכלל קרנו ושנו ורגלו ושמואל אמר לך תנא שור והוא הקרן תנא מבעה והוא השן שן אין כונתה להזיק אלא לאכול להנאתה.

מאי שנא אש דכח אחר מעורב בו טעם זה של כח אחר מעורב בו פעמים שתופסו לקולא ופעמים לחומרא כל אחד לפי מקומו דודאי קולא וחומרא יש בו וכאן תופסו לחומרא ולומר שעל כן חייבה בו תורה שאף ע"פ שבעל התקלה אינו מדליק את הגדיש ממש מ"מ מיד שהוא מדליק את האש מצוי הוא להתערב עמו מיד כח אחר שמוליכו ומזיק וכן הטעם באבנו וסכינו שהניחן בראש גגו שמצויין ליפול ברוח מצויה.

הא דאמרינן אמאי קרי ליה תולדה דרגל תולדה דקרן. הוא לאו למימרא דרב פפא בלחוד הוא דקרי לה תולדה דרגל ועליה בלחוד הוא דקא מקשה אלא כ"ע הלכתא גמירי לה דתולדה דרגל הוא. ותדע לך דאמרינן ולרבא דאיבעיא ליה אמאי קרי לה תולדה דרגל ואם איתא מנא לן דלרבא קרינן לה תולדה דרגל אדרבה לכשתמצי לומר מגופו משלם קרינן ליה תולדה דקרן אלא דכ"ע הכי גמרי לה ותלמודא הוא דקא מתמה במאי שייכא לרגל דקרא הכי אדרבה טפי שייכא לקרן דאף הוא אינו משלם אלא חצי נזק כקרן תמה ומדיהיב טעמא משום דמשלם מן העליה ומדפטרי' ברשות הרבים ולכ"ע ודאי פטורה בר"ה כרגל אלא דרב פפא סבר כיון דגמירי דתולדה דרגל היא דאלו מדינא הוה ליה לשלם נזק שלם דרגל אורחיה להזיק אלא דפטר ליה רחמנא מחצי נזק אם כן מן העליה משלם ורבא מספקא ליה כיון דאקיל ביה רחמנא שלא לחייבו אלא חצי נזק אף אנו נאמר שלא חייב בו אלא בחצי דעלמא דפי' בו שהוא מגופו. והא דאמרינן חצי נזק צרורות הלכתא גמירי לה לאו גמירי לה אלא לחצי נזק בלחוד וכן מצאתי בתוספות.

ואינו נ"ל כן דהא אמרינן בשלהי פרקין (טו, ב) בפלוגתא דפלגא נזקא קנסא או ממונא והלכתא פלגא נזקא קנסא ואקשינן תיובתא והלכתא ופרקינן אין מאי קא הוית תיובתא משום דלא קתני לא פסיקא ליה כיון דאיכא חצי נזק צרורות דהלכתא גמירא לה דממונא היא לא פסיקא ליה ואפשר דה"ק דהלכתא גמירי לה דאין משלם אלא חצי נזק וההוא על כרחין ממונא הוא דהא מועדת הוא מתחלתה לכך כנ"ל.

הא דאמרינן לרבא מבעיא ליה לרב פפא פשיטא ליה. תמיהא לי כיון דמיבעיא לרבא מי הזקיקם לשום מחלוקת בין רב פפא לרבא דהוא רביה לימא דכ"ע חצי נזק צרורות תולדה ותולדה דרגל ואמאי קרי ליה תולדה דרגל לפוטרה ברשות הרבים כדרבא ונ"ל משום דקים להו משלם מן העליה ואף ע"ג דמספקא ליה לרבא ניחא ליה לאוקמי הא דרב פפא כהלתכא.

אמר רב יהודה תני שור לקרנו ומבעה לשנו ואי אפשר לומר תנא שור לקרנו ולרגלו משום דלא הוה אפשר לפרושה בכי הא לא ראי זה כראי זה כדמפרש ואזיל וכן הדין והטעם באוקמתא דרבא דאוקי אליבא דשמואל שור לרגלו ומבעה לשנו ולא אוקמי' שור לרגלו ולקרנו.

אדם מועד לעולם ומשלם נזקיו בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן ומכל מקום פרשו בתלמוד המערב שלא חייבו את הישן אלא בכלים שהיו שם בשעה שקבע עצמו לישן לשם הא אם הונחו שם אחר שיישן פטור וכן הדעת נוטה:

בד"ה משורו למדנו כו' ובאבנו וסכינו אין לחלק בין תמות למועדות דלא שייך לחלק כו' עכ"ל ר"ל כיון דלא שייך לחלק ליכא למפרך כיון דמשורו למדנו דיו להיות כשורו דתם משלם ח"נ וק"ל:

בגמרא לרבא מבעיא ליה לרב פפא פשיטא ליה כו' נ"ל דהכי קים ליה לתלמודא לרב פפא דאל"כ איכא למימר דרב פפא נמי לא קרי ליה תולדה דרגל אלא משום לפוטרו ברה"ר וק"ל:

ברש"י ד"ה בחצי נזק צרורות וכו' דהלכתא גמירי וכו' דממונא הוא ולא קנס וכו' יש לדקדק א"כ למה אמרה הגמרא ואמאי קרי לה תולדה דרגל לשלם מן העלייה ולא קאמר דקרי לה תולדה דרגל מפני שהוא ממונא ולא קנס לפרש"י דפי' דהלכתא אתיא לאגמורי דממונא הוא א"כ ע"כ לא אתי כמ"ד פלגא נזקא דקרן ממונא הוא אלא כמ"ד דקנסא הוא א"כ הל"ל דלהכי קרי לה תולדה דרגל אע"ג דאינו משלם אלא חצי נזק משום דממונא הוא ואינו דומה לקרן דפלגא נזקא דקרן קנסא הוא ויש לתרץ משום דא"כ תקשה מאי ראית לקרות לה תולדה דרגל משום דדמי ליה במאי דהוה ממון ליקרי לה תולדה דקרן משום דדמי ליה שאינו משלם כי אם פלגא נזקא או כיון דדינא חלוק משניהם היה לה לקרות שם בפני עצמו. ואפשר שזהו גם כן כוונת התוס' במה שפירשו ואמאי קרי לה תולדה דרגל וכו' כיון שדינה חלוק היה לו לקרות לה שם בפני עצמו משום דקשה להו מאי פריך הגמרא אמאי קרי לה תולדה דרגל אלא מאי דליקרי לה תולדה דקרן הא לקרן נמי לא דמיא דאיהו ממונא וקרן הוי קנס לכך פירשו דהיה לו לקרוא לה שם בפני עצמו וא"כ אתי שפיר דאצטריכא הגמרא לשנויי דמשום הכי קרי לה תולדה דרגל לשלם מן העלייה דהשתא דמיא לרגל בתרי דינין ודו"ק אבל עיין באשר"י דכתב דהלכתא גמירי לה לא אתי לאגמורי דהוי ממונא אלא לאגמורי דאינו משלם כ"א חצי נזק ע"ש וזה יתיישב טפי דאל"כ לא הוי אתי שפיר למ"ד פלגא נזקא דקרן ממונא הוי א"כ לדידיה הלכתא לגבי נזק צרורות למה לי:

בתוס' ד"ה כדמתרגם רב יוסף נקט רב יוסף לפי שהיה בקי בתרגום ואע"ג שזהו התרגום הוא תרגומו של יונתן בן עוזיאל מ"מ יש בו כמה נוסהאות וכמה ענינים ורב יוסף היה יודע אמתתו ובקי בו:

בא"ד ולא כדפירש וכו' ר"ל מפרש אחר פירוש במקומות אחרים שבגמרא שנזכר עוד כמה פעמים בגמרא על ענינים אחרים כדמתרגם רב יוסף ופירש שם אותו מפרש דנקט רב יוסף משום דכל לימודו במקרא היה תרגום לפי שהיה סגי גהור וכו' וזה הפירוש אינו דהא משום עת לעשות לה' מותר לומר ע"פ ואין לך עת לעשות גדול מזו שהיה סגי נהור ולא היה לו באפשר ללמוד מתוך כתב א"כ הוה שרי לו ללמוד על פה:

ד"ה לא ראי הקרן וכו' ופשיעה פשע וכו' כתבו כן משום דקשה להו מאי הוה ס"ד דרב יהודה ודאי דפריך ליה ולאו ק"ו הוא לכך פירש דרב יהודה היה סבר דכשאין הנאה להזיקה הסברא היא שיתחייב יותר משום דפשיעה פשע וכו' וכן כשאין כונתו להזיק בקל היה יכול לשומרו מ"מ פריך ליה המקשה בסמוך ולאו ק"ו הוא ר"ל דהסברא הפשוטה היא דכונתו להזיק יתחייב יותר משאין כונתו להזיק וכן כשיש הנאה להזיקו יתחייב יותר מכשאין הנאה להזיקו:

היינו בור וא"ת והא רב הוא דאמר לקמן בור שחייבה תורה להבלו וכו' עד חבטה דידיה הוא ודמי לבור ברשותו דאמרינן לקמן דמודה רב משום דחבטה דידיה הוא. תלמידי ה"ר פרץ ז"ל. ומיהו קשה מדקאמר לקמן גבי כיחו וניעו היכי דמי אי בהדי דקא אזלי מזקי כחו הוא אלא בתר דנייחי. פירוש בקונטרס שהוחלק בו אדם ותימא נימא קרקע עולם הזיקתו. עד כאן. מהר"י כהן צדק ז"ל.

כתוב בתוספות בד"ה משורו למדנו אבל קשה כיון דמבור נמי יליף וכו' ונראה למורי הרב שאינו קשה כלום דהכי יליף אבנו וסכינו משור ובור במה הצד ומה שור שאין תחילת עשייתו לנזק חייב אבנו וסכינו שתחילת עשייתן לנזק אינו דין שחייבין מה לשור שכן כוונתו להזיק תאמר באבנו וסכינו וכו' בור יוכיח שאין כוונתו להזיק ותחילת עשייתו לנזק וחייב אף אני אביא אבנו וסכינו שהם כן וכיון שאין לך פירכא מה לבור שכן כך וכך כמו שדרך לעשות בכל מה הצד שבכל התלמוד ואם כן אין זה למוד גמור מבור הלכך לא תוכל לפטור בהם כלים. ועוד יש לומר אם באת לפטור בהם כלים כבור אם כן מיפרך ק"ו שעשית משור שעיקר ק"ו שאתה לומד משור אינו אלא לחייב בהם כלים ואם באת לפטור בהם כלים אם כן ק"ו של השור אינו כלום לפיכך אין לך לפטור בהם כלים. וזה התירוץ אינו כלום דכיון דלומד משור ובור צריך ליתן להם הקולא שבשניהם. ע"כ מגליון.

משורו למדנו כתוב בתוספות ולקמן גבי צד השוה דקאמר אביי לאיתויי אבנו וסכינו לא גרסינן וכו' אי נמי אגב שמואל נקטיה. מיהו קשה דאם כן רב היכי מחייב בהו כלים כיון דמשור ובור קא אתו דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ושמא לא אמרינן דיו מפלגא דינא דהיינו מחד המלמדין אלא אם כן הקולא שוה בשניהם. ובתוספות פירשו במסקנא דמשור ומאש קאתו. ולא נהירא דמה להנך שכן דרכן לילך ולהזיק. תלמיד רבינו פרץ ז"ל.

והקשה הרב אהאי לישנא ולפטרו ביה טמון ותירץ הר' יהודה דאין הכי נמי דלא אשכחן דמחייב תלמודא בטמון באבנו וסכינו ומשאו כמו בנזקי כלים דלקמן בפרק המניח. והר' משה דאיוורא היה מפרש דאף על גב דאתי במה הצד השוה משור ובור מיהו כיון דדמי לשור דין הוא להחמיר עליהם ככל משפט שור ולחייבם בכלים דאטו מלתא דאתיא בהצד השוה דכלהו אבות כגון פותקין ביבותיהן נקל עליהן כל קולות האבות חצי נזק ורשות הרבים וכלים זה לא יתכן. ומורי הרב פירש דהא דקאמר רשב"ם אבנו וסכינו דאתיא בצד השוה משור ובור פלגי דינא קאמר דכי אמרינן בור יוכיח תו ליכא מידי למיפרך דכי פרכינן מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק הוא הדין אבנו וסכינו כשהניחן ברשות הרבים עשאן לנזק. והא דמסיק לקמן מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו לא שייכא ההיא פירכא הכא דהכא הניחן ברשות הרבים אבל התם בנפלו ברוח מצויה והזיקו וכח אחר מעורב בהן. מהר"י כ"ץ ז"ל. ורבי יחיאל פירש אי לא אפשרינהו לרב דאמר משורו למדנו היינו שור דמשור ובור יליף דאחר שנכתבו תרווייהו שור ובור אין לתלות חיובן לצדדין לא חיובא דשור משום דבעלי חיים דהא בור יוכיח ולא חיובא דבור משום דתחילת עשייתו לנזק דהא שור יוכיח אלא משום דבור נחשב כממונו כמו שור לפי שפשע בו כפירוש ר"י לקמן והואיל וטעמא משום ממונו אם כן אבנו וסכינו ילפינן משור דאינהו נמי ממונו ועוד לחומרא ילפינן. והשתא נמי ניחא מה שמקשין בשם ה"ר שמחה אהא דאמרינן לקמן כלהו כי שדית בור בינייהו וכו' והיכי בעינן למילף מבור ושן ורגל אבות אחריני לחייב הא בור חיובו ברשות הרבים ושן ורגל חיובן ברשות הניזק אלא ודאי בתר דאכתבו תו ליכא למילף ולמיתלי אלא במה שהן ממונו ואם כן מאי דילפינן מינייהו כל צד חמור של שני מלמדין דלחומרא ילפינן מכל חד וליכא למיפרך אחומרא דבור דבור עשייתו לנזק בתר דנכתבו שן ורגל. וניחא נמי הא דאמרינן לקמן אש לפטור בו את הטמון אמאי לא קאמר לחייב בו את הכלים כיון דהחיוב תלוי במה שהן ממונו אם כן לחומרא ילפינן. והא דקאמר הכא כלן משורו למדנו אף על גב דמבור נמי אתיאן כדפרישית היינו משום דיהבינן לאבנו וסכינו כל חומר דשור אף לחייבו בו את הכלים. ע"כ גליון. והר"י אומר דעל כרחך נפקותא איכא במה שזה יליף משורו דהיינו לחייב כלים דהא כי אפקריה היה גם לרב בור אם כן היכא דלא אפקריה הוי שור לחייב כלים. ע"כ גליון. והרב ר' ישעיה ז"ל הניח הדבר בגמגום וז"ל ותימה כיון דמשור ובור קאתי לפטור בהו כלים ואם כן מאי קאמר היינו שור והא לאו כיוצא בו דשור הוא לענין כלים. גמגום. ע"כ.

ומהר"ם אומר דלא קשיא מידי דהכא ליכא למימר דיו דעיקר הדין משור ולא קאמר בור יוכיח אלא לסלק הפירכא. ע"כ גליון תוספות. ותוספי תוספות להרא"ש ז"ל תירצו וז"ל דמשור ובור דנזקין יליף דבור דניזקין חייב בנזקי כלים כדאיתא בירושלמי דפרק הפרה א"ר יצחק אחד בור של מיתה ואחד בור של נזקים שניהם ממקרא אחד נתרבו כשאתה בא לבור של מיתה את אמר פטור על הכלים וכשאתה בא לבור של ניזקים את אמר חייב על הכלים. ע"כ.

מאי שנא בור דממונך ושמירתו עליך אף על גב דבור לאו ממון הוא מסתברא לי דלרבותא קאמר הכי לומר דאפילו תימצי לומר כיון דאוקמה רחמנא ברשותך הוי נמי ממונך. הרישב"א ז"ל.

תולדה ישן הוה מצי למיפרך וכו' ככתוב בתוספות. ומורי פירש דשפיר קאמר אב נעור תולדה ישן דאמרינן לקמן אדם דרכו להזיק בישן דאורחיה הוא. והקשה מורי הרב וכי משום דישן אורחיה הוא על כן יקרא לכל אדם דרכו להזיק והא איכא נעור דאין דרכו להזיק. ותירץ כיון דאשכחנא שם אדם דדרכו להזיק קורא התנא דרכו להזיק לכל אדם ועל כן שפיר קאמר אי לימא אב וכו' דכיון דתנא דמתניתין קרי ליה אדם אם כן נימא אב נעור תולדה ישן. ותימה דמאי פריך לרב פפא דאמר תולדותיהן לאו כיוצא בהן אפילו למאן דאמר תולדותיהן כיוצא בהן תיקשי לרב דמאי ניהו אב ותולדה. ונראה לי דהכי פריך כיון דאמר דתולדותיהן לאו כיוצא בהן תיקשי לרב מאי ניהו אבות ותולדות אבל למאן דאמר תולדותיהן כיוצא בהן מסתמא יותר נראה להעמיד אב בנעור דעביד במזיד ותולדה ישן. אי נמי סבר הוא כדאמרינן לקמן אדם דרכו להזיק כשהוא ישן והיינו אב. ה"ר יחיאל. ע"כ ממהר"י כהן צדק ז"ל.

והא תניא אדם מועד לעולם ליכא לפרושי דהכי פריך דישן נמי הוי אב וכו' ככתוב בתוספות דמה מייתי מינה דאי משום דתנן ליה במתניתין מה בכך הא כמה תולדות שנויות במשנה. תלמיד הרב ר' פרץ ז"ל.

בגמרא ופרש"י ואי לרב דאמר כולם משורו למדנו היינו שור פרש"י היינו שור ולאו תולדה דבור נינהו ובשור אמרן לעיל תולדה דשור לאו כשור עכ"ל. כוונתו מבואר שבא ליישב שאמר כאן היינו שור ולא קאמר מ"ש שור כמו שאמר בכל הסוגיא ולעיל בסמוך גבי אי דאפקרינהו דלא קאמר ג"כ מ"ש היינו משום דסמיך אמאי דקאמר בסמוך מ"ש בור וכו' אבל בכאן פרש"י שלא הוצרך הש"ס לפרש כיון שכבר אמרו לעיל תולדה דשור כשור אבל באמת לשון רש"י תמוה מאד שהרי מ"ש לעיל תולדה דשור כשור לאו ר"פ עצמו אמרה אלא סוגיא דש"ס אמרה כן מכח קושית המקשה בכ"א מ"ש דכיון שראה דתולדות הקרן כוונתן להזיק כמו האב ותולדות השן יש הנאה להזיקן כמו השן ותולדות הרגל הזיקן מצוי כמו הרגל לא נראה לו לומר שלא תהיה כיוצא בהם ולכך אמר תולדה דשור כשור אבל כאן באבנו סכינו ומשאו היאך שייך להקשות היינו שור כיון שאין כוונתן להזיק ואין הנאה להזיקן ואין הזיקן מצוי ואם כן לא דמי לא לקרן ולא לרגל ושן וגם אין בו רוח חיים כמו השור אלא רב שלמדה משור היינו לפי שהוא ממון בעלים דלא אפקריה וא"כ למה לא נוכל לומר בזה תולדה לאו כיוצא בהם. וכן יש להקשות אף על גוף הש"ס בלא לשון רש"י. ואין לומר דמאי דפריך הש"ס היינו שור פריך מצד הדין מדחזינן באמת לרב דאמר כולם משורו למדנו הוא סבר שחייב בכל הנזקין כמו שור עצמו והוי כיוצא בו דסוגית הש"ס לא משמע כן דא"כ למה ליה להקשות בכל הסוגיא מכח מ"ש גבי תולדות הקרן ולא מקשה בפשיטות מצד הדין שהרי הדין פשוט במשנה דתולדה דקרן דהיינו נגיפה ונשיכה חייבים כמו קרן עצמו וכן בתולדות השן ורגל הדין פשוט במשניות שמשלמין א"ו דלא ניחא ליה להקשות אלא מצד הסברא כדאמרינן נמי בסמוך אלא לשמואל היינו בור מ"ש ולא מקשה מצד הדין והטעם בכולם נראה דל"ק ליה מצד הדין שהיה אפשר לדחוק המשניות ולחלק איזה חילוק בדיני התשלומין וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דמאי פריך כאן היינו שור כיון דלא שייך להקשות כלל מ"ש כיון שאינו דומה כלל לשור. לכך נ"ל ליישב דמה שאמרו בכל הסוגיא לעיל ולקמן מ"ש אין הפי' דצריך שיהיה להתולדה כל המעלות שיש להאב דהא ודאי ליתא וזה לפי מה דפרישית לעיל דכוונתו דמ"ש כיוצא בהם היינו על כללי האבות בעיקר התשלומין ואם כן לא נוכל לומר דמשום שאין לתולדות הקרן כל המעלות כמו קרן עצמה לא תתחייב בתשלומין שהרי גם לשאר אבות אין להם ג"כ המעלות שיש לקרן ואפ"ה מחייבי בתשלומין וכן בתולדות השן והרגל אף אם לא היה דומין לשן ורגל מכל צד לא היינו אומרים דמשום זה לא יהיה כיוצא בהם דהרי הבור ואש ג"כ אין להם אותן המעלות של שן ורגל ואפ"ה מחייבי וכן בכולם דמאחר שגילה הכתוב בד' מיני נזקין שיש בא' מה שאין בחבירו לא נוכל לומר בכל א' וא' שדוקא אלו המעלות גורמין התשלומין ואם כן אתרבי התולדה שפיר לעיקר התשלומין וכיון דאתרבו לעיקר התשלומין אמרינן ממילא שכל תולדה יש לה להדמות עכ"פ יותר לאותו אב ששוה לה קצת יותר מלאב אחר אע"פ שאין להתולדה כל המעלות כמו לאב שלה ונקוט כלל זה בידך שכן הסכמת כל הפוסקים בכל הני מילי דאתרבי לקמן במה הצד בדף ו' משני מיני נזיקין וא"כ ע"כ אינן שוה בכל המעלות לשום אב שהרי צריכין ללמוד במה הצד כיון דאיכא פירכא לכל א' מכל מקום כיון דאמרינן יוכיח ואתרבו במה הצד לעיקר התשלומין חוזרת אח"כ למקומה לאותו אב ששוה לה יותר כגון אבנו ומשאו שהניחן בראש גגו והזיקו ברוח מצויה שנלמדת לקמן במה"צ מבור ואש ואפ"ה לא פטרינן בה טמון כמו באש אלא חוזרת לדיני בור אף לחומרא כיון ששוה לה יותר וכן בכולהו עיין בדברי הרא"ש באריכות ע"ז. וא"כ ע"כ מה שהוצרך להקשות לעיל מ"ש היינו משום דאל"כ לא היה מוצא באותו תולדה שום מעלה מה שיש באחת מכל האבות דוק ותשכח כגון נגיפה ונשיכה אי לאו דקאמר שדומה לקרן שכוונתו להזיק לא מצינו להם שום מעלה שהרי אין הנאה להזיקן כמו השן ואין הזיקו מצוי כמו רגל ואין עשייתו לנזק כמו בור ואין מועדת לדברים שאינן ראויין לה כמו האש וא"כ מהיכא תיתי לחיובא לכך פריך מ"ש קרן וא"כ דומה לקרן וכן בכל הני דפריך מ"ש היינו כדי למצוא להתולדה שום מעלה דוק ותמצא שאין לשום תולדה שום מעלה מאב אחר אלא מאב שלה לכך פריך מ"ש בכולהו משא"כ כאן פריך הש"ס שפיר אי לרב דאמר כולם משורו למדנו היינו שור. וא"ל דאפ"ה אינה כיוצא בה כיון שאינו דומה לה מ"מ הרי הוא דומה לבור שתחילת עשייתו לנזק כדמסיק בסמוך וש"ס סמך עצמו בזה על מה שאמר בסמוך מ"ש בור וכו' וקאי אפי' לרב דאמר כולם משורו למדנו היינו משום דס"ל שדומה יותר לשור מבור כיון שהוא ממון בעלים דלא אפקריה וא"כ א"ש דפריך לרב היינו שור ולא נוכל לומר דמ"מ אינה כיוצא בה כיון שאין כוונתן להזיק ואין בו ר"ח דבזה אמרינן שפיר בור יוכיח ואם כן כיון דכבר אתרבו לעיקר התשלומין משור ומבור חוזרת למקומה דהיינו לשור ששוה לה יותר לרב כיון שהוא ממון בעלים ומטעם זה יש לה כל דיני שור ומחייב בה אפי' כלים וא"כ בע"כ הוי כיוצא בה ובזה נסתלק ג"כ תמיהת תוספות שהקשו דלפטור בה כלים כיון דאתיא במה"צ משור ובור אבל לפי מ"ש א"ש אליבא דהלכתא כהסכמת כל הפוסקים ודו"ק כי נכון הוא:

שם בגמ' מ"ש בור הסוגיא כאן תמוה שהפסיק בדברי רב וחוזר להקשות בדברי שמואל אבל לפי מ"ש בסמוך א"ש דקאי ג"כ אדברי רב לפי שאם לא היינו מוצאים הסברא דתחילת עשייתן לנזק באבנו וסכינו ומשאו ודאי היינו אומרים דלא הוי כיוצא בהם כיון שאין להם מעלה אחרת שתתחייב בעיקר התשלומין דממונא לא מיקרי מעלה כ"א ע"י צירוף דהרבה דברים מצינו בממון בעלים שהם פטורים לכך הוצרך לומר דעיקר התשלומין אף לרב היינו דתחילת עשייתן לנזק אלא שחוזרת אח"כ למקומה לשור כיון שהוא ממון בעלים:

בתוספות בד"ה משורו למדנו היינו קרן דשן ורגל פטירי בר"ה עכ"ל אין להקשות דלפי מסקנת התוספות דאתיא משור ובור וע"כ ג"כ לא ס"ל לתוספות דאחר הלימוד במה"צ חוזרת למקומה לכל דיני שור דא"כ לא הוי מקשי מידי דלפטרו בה כלים א"ו דלא ס"ל דחוזרת למקומה א"כ תקשי דאמאי לא מפרשי דאתיא משן ורגל ובור והא דמחייבי בר"ה היינו דומיא דבור אלא דלק"מ כיון דלרב דאמר משורו למדנו הוי תולדת השור לא שייך להחמיר בתולדה מן האב ומש"ה מפרשים התוס' דאתיא מקרן ומבור אלא שתוס' הקשו בסוף הדיבור שניתן לה קולת הבור לפטור בה כלים וזה שייך שפיר להקל בתולדה יותר מאב וזה הוי לאו כיוצא בהן. אבל לפמ"ש ג"כ לא קשה מידי דחיוב כלים הוא לפי שחוזרת למקומה לדיני שור ודו"ק:

בא"ד ובאבנו וכו' אין לחלק בין תמה למועדת וכו' דקדוק לשון התוספות מכוון דאחר שפרשו שא"א לומר דהוי תולדה דשן דא"כ אין להחמיר בה יותר מבאב א"כ גם עתה שנלמד מקרן הרי מחמרינן בה יותר מבאב במה שהיא מועדת מתחילתה לכן פי' שפיר דלא שייך לחלק בה בין תמה למועדת וילפינן לה שפיר מקרן דשור המועד ודו"ק:

בגמרא אי בהדי דאזלי קמזקי כחו הוי אין הקושיא דכחו הוי ממש בכלל גופו ולא שייך ביה אבות ותולדות דאם כן לרב לא מצינו שום תולדה באמת למבעה והמשנה אמרה ד' אבות מכלל דאית תולדות לכולהו ועוד שהרי בכל נזקין כחו לאו כגופיה אלא בבהמה הוי צרורות אלא דהקושיא היא שכחו חייב כמו גופו ועיין ברש"י שהוסיף לכתוב וחייב וק"ל. ולפ"ז א"ש מ"ש שם רש"י כי קאמר ר"פ תולדה לאו כאב דידיה אתולדה דמבעה ע"כ. וזה תמוה מאד למה לא הוצרך לפרש כן בכל הסוגיא אבל לפמ"ש יש ליישב דלפי דבאמת תולדה דמבעה היינו כחו ולא שייך לומר בזה כיוצא או לאו כיוצא מכלל האבות שהרי בכולהו כחו לאו כגופו לכך פי' כאן תולדה כיוצא לאב דידה ומטעם זה לא פריך כאן מ"ש דכל שאינו בכלל האבות לא שייך מ"ש דשפיר שנא ושנא כמ"ש לעיל ודו"ק:

בגמרא בחצי נזק צרורות דהלכתא גמיר' לה פרש"י ואע"ג דחצי נזק של נגיחה הוי קנס כדאמרינן לקמן האי פ"נ ממונא הוא והלכך לאו תולדה דקרן היא וכו'. יש כאן מקום תימה דהא כל סוגיא כאן אליבא דר"פ קיימא ולר"פ ודאי ס"ל דכל ח"נ אף של קרן הוי ממונא כדאיתא לקמן בהדיא דף ט"ו וכן בכתובות פ' א"נ וא"כ לפרש"י קשה דלר"פ יש לה להיות תולדה דקרן ועמ"ש בסמוך ישוב נכון:

שם לרבא דמיבעיא ליה אמאי קרי ליה תולדה דרגל לפוטרו בר"ה נראה מסוגית הש"ס דדוקא לרבא משני הכי ולא לר"פ וכן הסכימו כל הפוסקים שהדין בח"נ לשלם מעליה דאע"ג דמיבעיא ליה לרבא כיון דחזינן דפשיטא ליה לר"פ עבדינן כוותיה ועוד דבתראה הוא. וזה תימא שהרי כ"ז אינו מדברי ר"פ עצמו אלא דסוגית הש"ס שקיל וטרי אליביה מדקאמר לאו כיוצא בהם וא"כ מנ"ל דפשיטא ליה לר"פ יותר מלרבא דלמא לר"פ ג"כ מיבעיא ליה והא דקרי ליה תולדה דרגל היינו לפוטרה בר"ה כמו לרבא. ומהרש"א הרגיש בזה וכתב וצ"ל דקים ליה לתלמודא דפשיטא ליה לר"פ וזה דוחק אלא משמע דמכאן מוכח דפשיטא ליה ונראה לי דלק"מ דבודאי לר"פ לא מצינו לשנויי דקרי ליה תולדה דרגל לפוטרה בר"ה דאכתי תקשה דיש לקרותה טפי תולדה דקרן כיון דמשלמת ממש ח"נ כמותה ואי משום דהאי פ"נ ממונא הוא הא לר"פ ס"ל דח"נ של קרן הוא ג"כ ממון ולא קנס ואי משום דאתיא מכח רגל הא נשיכה גם כן מכח שן קאתי ואפ"ה לא הוי תולדה דידה כיון דלאו אורחיה א"כ כמו כן צרורות ע"כ לאו אורחיה כ"כ כמו רגל אלא לאו אורחיה קצת מיקרי בסוגית הש"ס וכמו כן קרן לר"פ דס"ל דממונא הוא מוכח דלא אמרי' דקרן לגמרי לאו אורחא דא"כ הוי קנס אלא צ"ל דהוי אורחא קצת ולאו בחזקת שימור קיימא כן כמה פעמים וכ"כ תוס' להדיא וא"כ היה לו לקרות שפיר תולדה דקרן ולומר בה תולדה לאו כיוצא בהן דקרן חייבת בר"ה והיא פטורה והוי שפיר טפי כיון שעכ"פ היא כיוצא בה בעיקר תשלומין מה שאין כן לרגל לא דמיא בעיקר תשלומין לכך לא מצינן לתרץ כן אליבא דר"פ אלא צ"ל דקרי לה תולדה דרגל לשלם מעליה וא"כ היא דומה לרגל ג"כ בעיקר התשלומין ולא מצינו לקרותה תולדה דקרן ולומר דלאו כיוצא בה שהקרן משלמת מגופיה והיא משלמת מעליה דהיאך יתכן לומר שהתולדה חמורה יותר מהאב ולא מצינו כזה בשום מקום לכך קרי ליה תולדה דרגל וא"ש דלאו כיוצא בה שאב משלם נ"ש ותולדה ח"נ. וכל זה לר"פ אבל לרבא א"ש דרבא מצי שפיר סבר דח"נ קרן הוא קנס דכן הלכה וא"כ לא דמיא צרורות כלל לקרן דקנס וממון אינם ענין כלל זה לזה וקרן משונה מכל נזקין שלא מצינו בשום א' שיהא קנס. ועוד דמאן דס"ל ח"נ קנסא ס"ל דלאו אורחא כלל אבל צרורות הוי אורחא נגד קרן וא"כ לא שייך כלל לקרן. ומה שהקשה הש"ס לרבא אמאי קרי ליה תולדה דרגל ע"כ היינו שיש להם לקרות שם בפני עצמה וע"ז משני שפיר לפטרה בר"ה ודו"ק וא"כ א"ש דרש"י פי' לעיל ואע"ג דפ"נ קנסא היינו לפי המסקנא אליבא דרבא ואליבא דהלכתא דקיי"ל פ"נ קנסא כן נ"ל ודו"ק היטב:

בתוספות בד"ה לפוטרו בר"ה וא"ת אמאי פשיטא ליה וכו' וי"ל כיון דמן הדין היה לשלם נ"ש ואתי הלכתא דלא משלם אלא ח"נ א"כ אתיא הלכתא להקל ולא להחמיר עכ"ל. פי' וא"כ דההילכתא הוא להקל מקילינן בה ג"כ לפוטרה בר"ה אבל לשלם מעליה הוי חומרא וצ"ל ג"כ לפ"ז דהתוספות מפרשי כן אליבא דרבא דס"ל פ"נ דקרן הוי קנס דאם נאמר דס"ל פ"נ דקרן הוי ממונא והיינו שמן הדין היה לשלם נ"ש כדאיתא בגמרא דף ט"ו אלא דרחמנא חס עליה א"כ לא שייך לומר דאתיא הלכתא להקל אלא נאמר דהלכתא אתא לדמותה ממש לקרן כיון דכאן וכאן היה הדין לשלם נ"ש וגזירת הכתוב לשלם חציה וא"כ היא ממש כמו קרן ויש לחייבה ג"כ בר"ה כמו קרן א"ו שהתוספות מפרש' דס"ל לרבא פ"נ דקרן הוי קנס שמן הדין היה דלא לשלם כלל כדאיתא התם בגמרא וא"כ בצרורות הוא ממש היפך הקרן דבקרן מצינו שהחמיר הכתוב יותר מהראוי ובצרורות אתי הלכה להקל לכך פטרינן לה ג"כ בר"ה ולפ"ז א"ש:

תוס' ד"ה וממונך כו' דפשיטא דאם הדליק עי' לקמן כב ע"א תוס' ד"ה אשו משום ממונו:

ד"ה כדמתרגם רב יוסף וכו' ואין לך עת לעשות גדול מזה. עי' שבת דף קטו ע"א תד"ה לא נתנו ומהרש"א שם: