Talmud Builders

    Commentary page

    Bava Kamma 27a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 27a

    Bava Kamma 27a. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 363 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    פטורין דבעינן שיכה כל נפש אדם כל הנפש ואין כאן מכה כל הנפש ופטורים ממיתה לר' יהודה בן בתירא חייב זה שקיבלו בסייף מפני שקירב את מיתתו:

    בא שור מועד:

    וקבלו בקרניו ומת:

    פלוגתא דר' ישמעאל ורבנן לענין כופר לר' ישמעאל דאמר כופר במזיק שיימינן משלם כופר אבל לרבנן דשיימינן בניזק האי לא הוה ליה דמים ופטור:

    ונתקע באשה חייב בד' דברים וכגון שנפל ברוח מצויה דהוה ליה קרוב למזיד:

    וביבמתו לא קנה אע"פ ששנינו (יבמות דף נג:) הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד קנה הני מילי היכא דנתכוין לביאת אשה אחרת אבל זה לא נתכוין לשום ביאה הלכך לא קנה ואם חזר ועשה אחד מן האחין בה מאמר פסלה עליו:

    ואם נתהפך [לאחר] שהתחיל לנפול דנתכוין לנפול על האדם להנאתו:

    חייב אף על הבשת אע"פ שלא נתכוין לשם בשת:

    16 more comments on this page.

    Rashi on Bava Kamma 27a · Sefaria

    Tosafot

    כבש עליו כו' באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עו: ושם) מפרש דרישא נקט כבש לרבותא וסיפא נקט דחפו לרבותא:

    קרע כסותי חייב תימה היכי מייתי ראיה דלמא שאני הכא שהיה לו להסיר הגחלת מעל בגדו תדע מדנקט רבה על בגדו חייב מכלל דעל בשרו פטור והתם לקמן (בבא קמא דף צב.) תנן סמא את עיני אפי' על מנת לפטור חייב אלא ע"כ על בשרו פטור משום שהיה לו להסיר כמו בעל לבו ומת וי"ל דהא פשיטא ליה דמעל בשרו יסיר הגחלת ומעל בגדו לא חייש ולא איצטריך לאתויי ראיה אלא שלא תאמר כיון שמניח על בגדו והוא שותק א"כ דעתו הוי שיפטר דהא אשכחן אפי' במצוה לקרוע דחייב:

    הניח גחלת על לב עבדו כו' כשעבד כפות ורבו עומד אצלו איירי כדפרישית לעיל ( בבא קמא דף כב: ד"ה והיה ) ומיירי שלא מת העבד אלא הוזק ולהכי מספקא ליה שמא לא יחוש הרב לסלקו מפני שישלם. לו דמי נזקו:

    מתני' המניח ואיכא נמי דקרו לחביתא כדא ולכדא חביתא. תרוייהו צריכי שאם התנה לתת לו כד והקנה לו בסודר ונתחייב הלוקח לתת דמים יכול הלוקח לומר לא אתן לך דמים אם לא תתן לי חבית דקרי ליה לחביתא כדא לפי שהוא מוחזק ולא אזלינן בתר רובא ואם התנה לתת לו חבית ונתן הלוקח דמים יכול לומר לו המוכר לא אתן לך אלא כד דקרי לכדא חביתא ולא אזלינן בתר רובא ואומר ר"ת דאפי' רב דאמר בפרק המוכר פירות (ב"ב דף צב. ושם ד"ה וליחזי) ולקמן בהפרה (בבא קמא דף מו.) הולכין בממון אחר הרוב גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן הכא מודה שיכול המוחזק לומר למוציא אע"פ שהרוב מסייעך לא תוציא ממני ממון דקים לי בנפשאי שאני מן המיעוט אבל בנמצא נגחן לא מצי אמר מוכר קים לי בנפשך שאתה מן המיעוט דזבני לנכסתא דאדרבה יאמר הלוקח למוכר אתה הטעתני דקים לי בנפשאי שאני מן הרוב דזבני לרדיא וא"ת ונחזי אי דמי כדא אי דמי חביתא כדפריך לקמן בריש הפרה (שם) ובהמוכר פירות (ב"ב דף צב.) וניחזי אי דמי רדיא לרדיא ושם אפרש בע"ה דאפילו לרבנן דפליגי אר' יהודה בהמוכר את הספינה (שם דף עז:) גבי מכר הצמד לא מכר הבקר דלית להו הדמים מודיעים פריך וי"ל דלא שייכא הכא הודעת דמים דקרובים דמי הכד לדמי החבית א"נ שמכר לו כדים או חביות שוה מאתים זוז ולא שייך לומר בזה הודעת דמים כלל ומיירי דאית ליה זוזי דלא שייך לומר שקול כדך בזוזך ולספרים דגרסי בהפרה ובהמוכר פירות אי דליתנהו להנך זוזי צריך לאוקמי שיש ללוקח מעות המכר והקנה לו אגב קרקע או אחר כך הוזלו הכדים והחביות אי נמי הכי פירושו מהו דתימא זיל בתר רובא אע"פ שהדמים מסייעים למוחזק קמ"ל וה'ה דהוי מצי למימר איפכא מהו דתימא זיל בתר חזקה קמ"ל דאין הולכין בתר חזקה אלא אחר הרוב אם הדמים מסייעין לרוב אלא משום דמתניתין מוכחא דבא להשמיענו דלא אזלינן בתר רובא דכד וחבית חדא נינהו ולפי זה אתי שפיר טפי אליבא דרב מאליבא דשמואל מדשמעינן דלא אזלינן בתר רובא אלא היכא שהדמים מסייעים למוחזק ולא שמעינן זה במקום דאין הדמים מסייעים:

    Tosafot on Bava Kamma 27a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    ותניא הרי שהיה רבו רופא ואמר לו כחול לי עיני וסימאה כו' הכיר בה ושכחה ועמד ונפלה לענין נזקין חייב ואפילו אנוס לענין ד' דברים פטור כדאמרינן. לענין גלות חייב דהא הות ליה ידיעה. לענין שבת פטור דכל מלאכה הנעשית שלא במחשבתו פטור. לענין עבד חלוקת רשב"ג ורבנן. נתכוון לזרוק שתים וזרק ד' והזיק חייב אבל בד' דברים פטור דהא לא נתכוון. לענין גלות ואשר לא צדה פרט למתכוון לזרוק ב' וזרק ד' דקרוב למזיד ולא מתכפר לו בגלות לענין שבת פטור דבעינן עקירה והנחה בכוונה לענין עבד חלוקת רשב"ג ורבנן. נתכוון לזרוק ד' וזרק ח' כו' פשוטה היא ופירושא בשבת פרק הזורק (דף צז ע"ב) ואמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור מנא תבירא תבר כלומר ואפי' לא שיברו בחיבוטו בקרקע היה ודאי נשבר. וכן אם זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וסילקן כגון שהיו קשורין בחבל והיה ראש החבל בידו בראש הגג ומשך החבל ונמשכו הכרים ונפל הכלי ונשבר פטור הזורק מפסק פסיק גירי. ואמר רבה זרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקיבלו בסייף חלוקת ר' יהודה בן בתירא ורבנן דתניא הכוהו י' בני אדם כו' לרבנן הזורקו והמקבלו בסייף שניהן פטורין הזורק מפני שלא הרג והמקבלו בסייף אדם מת קיבל לר' יהודה בן בתירא המקבלו בסייף חייב שקירב מיתתו והזורקו פטור בא שור וקיבלו בקרניו והרגו חלוקת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא היא.

    דתניא ונתן פדיון נפשו דמי ניזק ר' ישמעאל אומר דמי מזיק לרבנן דאמרי דמי ניזק חייב בעל השור בכופר שהרי שורו הרג לר' ישמעאל דאמר דמי מזיק פי' המזיק הוא היה חייב מיתה מפני שלא שמר שורו כאילו הוא הרג ורחמנא חס עליה לשלם כופר לפי שלא עשה מעשה בידים והכא אפילו הוא בעצמו בכי האי גוונא לא היה מתחייב דהא רבנן דפליגי עליה דר' יהודה בן בתירא פטרי ליה וכל שכן על שורו.

    אמר רבה היה ישן בראש הגג ונפל ונתקע באשה או כיוצא בה והזיק חייב בד' דברים דקיימא לן אין קישוי אלא מדעת והוה כאלו יש כוונה וידיעה וחייב בכל חוץ מן הבושת דתנן אינו חייב בושת עד שיהא מתכוין וביבמתו לא קנה שנאמר יבמה יבא עליה וקיימא לן עד שיתכוונו שניהן לביאה.

    ואמר רבה נפל מן הגג ברוח גדולה וחזקה והזיק ובייש פטור בד' דברים דאנוס הוא וחייב בנזק אע"פ שהוא אנוס. נפל ברוח מצויה חייב בד' דברים דהא הוי ליה למידע וקרוב לכוונה ופושע הוא אבל בבושת פטור דבעינן כוונה מוכחת ואם נתהפך והזיק ובייש כיון שבהיפוכו נתכוון להזיק קיימא לן כיון שנתכוון להזיק אע"פ שלא נתכוון לבייש חייב.

    אמר רבה הניח גחלת על לב חבירו ומת פטור מאי טעמא היה לו להשליכה מעל לבו.

    הניח גחלת על בגד חבירו ונשרף חייב אמר רבא תרוייהו תנינהו דתניא דחפו לתוך האור או לתוך המים ויכול לעלות משם ומת פטור בגדו דתנן קרע את כסותי ושבר את כדי חייב ש"מ דאפילו אם אמר לו קרע וקרע חייב וכל שכן הרואה אותו שורף את בגדיו ולא הציל שחייב השורף בנזקין ולא אמרינן היה לו להציל ממונו אלא למזיק אמרינן ליה לא היה לך להזיק ממון חבירך וכיון שהזקתה נתחייבת. בעי רבא עבדו כגופו דמי והנותן גחלת בלבו ונשרף העבד כנותן גחלת בלב אדונו עצמו דמי מה בלב אדונו עצמו פטור דאמרינן כיון שיכול להסירה מעל לבו היה לו להסירה לא הסירה הוא הרג עצמו כן דין העבד ופטור או כממונו דמי כמו הנותן גחלת בכליו או בפירותיו או על גדי ונשרף שחייב כך דין העבד וחייב בתר דבעיא הדר פשטה עבדו כגופו והנותן גחלת בלב העבד בדלא כפית ויכול להסירה ולא הסירה ונשרף ומת פטור שורו כממונו וחייב:

    הדרן עלך כיצד הרגל מועדת.

    המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור ואם הוזק בה בעל החבית חייב.

    1 more comments on this page.

    Rabbeinu Chananel on Bava Kamma 27a · Sefaria

    Rashba

    ורבי יהודה סבר האחרון חייב שהוא קירב את מיתה ואיכא לימר דלכ"ע מיהא הראשון פטור ואם אי' אמדוהו למיתה דאמרינן התם שהוא חייב היכי משכחת לה דהא הכא דהכוהו ראשון הכאה שיש בה כדי למות ואפ"ה פטרה ליה. תירצו בתוס' שם בסנהדרין דכיון דאשכחן חביש' דאורייתא דכתיב ויניחו אותו במשמר וכתיב ונקה המכה ואפילו אמדוהו למיתה שמעינן שאין ממיתין את המכה עד שנדע בבירור שמת מחמת הכאתו וכשבא אחר וקירב את מיתתו לא נתברר שמת מחמת הראשון.

    ולדידי קשיא לי דכיון דכל שאחר בא וקירב את מיתתו הראשון פטור א"כ בטלה פרשת רוצחים חדא דאם המיתו בחוץ אומרים שמא הרוח בלבלתו ואפילו המיתו בבית' דשישא אם פרכס אומרים הוא קרב את מיתתו כדאמרינן בפרק מי שאחזו אמר רב יהודה אמר שמואל שחט בו שנים ורוב שנים פטור ואם כן לא משכחת לה אלא כשהרגו בבית' דשישא ולא פרכס ומת מיד וכההוא דאסיקנא בפרק מי שאחזו וכי תימא אין הכי נמי אם כן אמדוהו למיתה ומת שהוא חייב היכי משכחת לה ונראה לי דלא אמרו כן אלא כשבא אחר והמיתו דלענין קטלא וכגון שהרגו במזיד לא אמרינן הרוח בלבלתו ופרכס וקירב את מיתתו דלענין קטלא מחמירין וכענין שאמרו למעלה גבי פי פרה אי בחצר הניזק או בחצר המזיק לענין קטלא מחמירין וכענין שאמרו למעלה גבי פי פרה אי בחצר הניזק או בחצר המזיק לענין קטלא לא אמרינן ולענין גלות בלבד הוא שאמר שמואל דכיון ששגג במיתתו ועל שגגתו אתה מחייבו אי אתה מחייבו אלא בשאין שם גורם אחר במיתתו ואפילו פרכס ואפילו רוח וא"ת א"כ בהכוהו עשרה בני אדם במזיד מפני מה אנו אומרים שהראשון פטור י"ל דשאני התם דכיון שהכהו אחד ומת אי אפשר להתברר שמת מחמת הראשון. וא"נ בעינן כל נפש אדם שתהא כל נפש מיד איש אחד ולא מיד שנים אבל כשפרכס הוא או שבלבלתו הרוח אין כאן אלא אחד כנ"ל.

    ונתן פדיון נפשו דמי ניזק רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר דמי מזיק. פירש"י ז"ל דלרבנן פטור דאין דמים לניזק דגברא קטילא הוא ור"ח ז"ל פירש בהפך דלרבנן דאמרי דמי ניזק חייב בעל השור בכופר שהרי שורו הרג לר' ישמעאל דאמר דמי מזיק פירש המזיק הוא חייב מפני שלא שמר שורו וכאלו הוא הרג ורחמנא חס עליה לשלם כופר לפי שלא עשה מעשה בידים והכא אפילו הוא בעצמו כה"ג לא היו מתחייב דהא רבנן דפליגי עליה דר' יהודה בן בתירא פטרי ליה וכ"ש שורו.

    נפל מן הגג ונתקע חייב בארבעה דברים פירוש כשנפל ברוח מצויה דכפושע גמור חשבינן ליה וחייב דדומיא דכי יתן מום הוי ואף ע"פ שלא נתכוון שאלו נתכוון חייב ואפילו בבושת אבל זה שלא נתכוון אע"פ שפשע חייב בארבעה דברים ופטור מן הבושת ומסתברא לי דדוקא כשהיו למטה האש' ומי שניזוק שאם דאז הוי פושע הא לאו הכי פטור.

    נפל ברוח שאינה מצויה חייב על הנזק ופטור מארבעה דברים תימה האיך חייב אפילו על הנזק והא אנוס גמור הוא ואנוס רחמנא פטרי וכן נמי שנינו ולקמן בפרק המניח את הכד נתקל בה ושברה פטור ואוקימנא כשהלך באפלה או בקרן זוית דאנוס הוא וי"ל דרוח שאינה מצויה אינו אונס גמור וההיא דפרק המניח משמע אונס גמור לקמן בפרק המניח נאריך בה יותר.

    הא דבעי רבה עבדו כגופו דמי או לא רש"י ז"ל פירש בעבד שאינו כפות ולענין ניזקין כלומר כיון שהעבד הוא בן דעת ויכול לסלק את הגחלת מעליו ולא עשה ולא כלום שעל העבד הי' לסלק' וכשלא סלקא הוא פשע בעצמו או דלמא כממונו דמי וחייב ואסיקנא דעבדו כגופו ושורו כממונו מפני שאין השור יכול לסלקה מעליו וכן פירש ר"ח ז"ל אבל הראב"ד וכן בתוס' ז"ל פירשו בעבד כפות ובנותן עליו בפני אדוניו ולומר אם האדון חס עליו כעל גופו להסיר הגחלת כדי שלא ישרף בגחלת או לא ולפי פירושם בעיא דרבה בין לחיוב רבא בין לניזקין היא וכן שורו כפות בפני הבעלים והקשה הראב"ד ז"ל מאי קא מיבעיא ליה בשורו וכי שורו חביב עליו מראשי אבריו דאמרינן סימא את עינו קטע את ידו אפילו ע"מ לפטור חייב ול"א הו"ל להציל א"ע דדלמא התם כגון שתקפו מיד וסמאו עד שלא היה יכול להציל א"ע ואיב"ל לרבא כאן בשהיה יכול להציל.

    למאי נפקא מינה למקח וממכר ולאשמועינן האי תנא האי דינא למה לי כל הני מתניתין לישמועינן חדא זמנא. ומסתברא דמתניתין לאו לאשמועינן האי דינא אתא אלא כאורחיה תני להו דהיינו כד היינו חבית וכי קאמר מאי נ"מ אדיוקא דגמרא דקא דייק עלה קא מהדר מאי נ"מ מהאי דיוקא. וכן נמי משמע מלשון ר"ח ז"ל שכתב למאי נ"מ כלומר מה צורך לדקדק בזה עכ"ל הרב ז"ל.

    Rashba on Bava Kamma 27a · Sefaria

    Meiri

    נפל מן הגג ברוח מצויה והזיק קרוב למזיד הוא וחייב בארבעה דברים אבל לא בבשת כמו שביארנו ואם נתקע בנפילה זו ביבמתו לא קנאה אע"פ שהבא על יבמתו בין באונס בין ברצון בין שוגג בין מזיד קנה דוקא בשמתכוין לביאה אלא שסבור שהיא אחרת וכן צריך שיתכונו שניהם לביאה:

    נפל ברוח שאינה מצויה פטור אף מארבעה דברים אלא שעל הנזק חייב כמו שהתבאר ואם כיון ונתהפך משהתחיל ליפול והזיק אפילו לא כוון אלא להצלת עצמו הואיל והוא יודע שבאותה הצלה הוא מזיק ומבייש הרי זה מכוון גמור וחייב אף על הבשת שהרי נאמר ושלחה ידה והחזיקה וכו' שאע"פ שאין כונתה אלא להציל את בעלה הואיל ומתכונת מ"מ להזיק חייבת אף על הבשת וגדולי המפרשים טרחו היכן מצינו מכוין להזיק שלא נקרא מכוין לבייש ולפי מה שפירשנו אין בזה צורך שכל שאינו מכוין אלא להצלת עצמו אע"פ שהוא מתכוין להזיק אינו מתכוין לבייש:

    מי שהניח לחברו גחלת על לבו ומת הואיל והיה זה יכול לסלקה פטור ואם לא היה יכול לסלקה חייב וכן כבשו לתוך המים או לתוך האור או דחפו ואינו יכול לעלות חייב ואם יכול לעלות פטור:

    הניח לו גחלת על בגדו אע"פ שהיו בעליה לשם והיה יכול לסלקה חייב בתשלומי הבגד שהרי מי שהיו כלים של חברו או בגדו ברשותו בפקדון או באיזו שמירה ואמר לו קרע את כסותי ושבר את כדי אם קרע ושבר חייב עד שיאמר לו על מנת לפטור או שיתנהו בידו ויאמר לו קח כלי זה ושברהו כמו שיתבאר:

    הניח גחלת על לבו של עבד כנעני והיה יכול לסלקה פטור בין ממיתה בין מתשלומין שהיה לו לברוח ואם בענין שלא היה יכול לסלקה חייב במיתה ופטור מן התשלומין ואפילו לא התרו בו הואיל ויש כאן דין מיתה היה כפות אלא שרבו עומד אצלו יראה לי שמ"מ דין מיתה יש כאן והיא שפוטרתו מן התשלומין ואין אנו צריכין לפטרו מצד שרבו לשם וגדולי הדורות כתבו בה דברים שלא נראו לי:

    הניח גחלת על לבו או גבו של שור בצד שאפשר לשור להפילה פטור שהיה לו לברוח או להפילה שאף בעלי חיים יש להם דעת לדחות היזקם ואם בצד שאי אפשר להפילה אפילו היו הבעלים לשם חייב הרי הוא כבגדו או שאר ממונו ויש בדין זה סברות אחרות ואל תחוש להם:

    ונשלם הפרק תהלה לאל:

    המניח את הכד עיקר כונת הפרק להשלים ביאור עניני העדת האדם שהוא אחד מהחמשה מועדין שהזכיר למעלה ואחר שנתגלגל תחלה בענין זה לבאר היזק הבא לבני אדם שפגעו זה בזה והזיק אחד את חברו דרך פגיעתם נתגלגל לבאר ענין נגיחת השורים זה את זה והאריך בעניני השור ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון לבאר היזק הבא על ידי אדם מצד תקלה שהוא מניח או עושה ברשות הרבים הן היזק הבא בשעת עשיית התקלה הן היזק הבא לאחר נפילה והשני היזק הבא על ידי אדם דרך פגיעתן זה בזה השלישי היזק הבא על ידי אדם אלא שאין ההיזק במקום עשיית התקלה כגון שהיה עושה התקלה ברשות אחד והלכה התקלה במקום אחר והזיקה הרביעי בשוורים שחבלו או הזיקו זה את זה הן תם בתם ומועד במועד הן תם במועד ומועד בתם ונתגלגל בזה היזק אדם באדם ואדם בשור ושור באדם החמישי קצת הפרש שהוא מחדש בין היזק שורו להיזק עצמו והוא שאחר שהזכיר נזקי שניהם הוא מזכיר הפרש שבין זה לזה הששי נזק הבא מצד השור אלא שיש ספק בדבר הן בגוף המזיק הן בגוף הניזק היאך דנין אותו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו שאר דברים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

    10 more comments on this page.

    Meiri on Bava Kamma 27a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה קרע כסותי וכו' מכלל דעל בשרו פטור כו' משום שהיה לו להסיר כו' עכ"ל ומדפטר הכא בעל לבו לא קשיא להו בפשיטות דלמא שאני הכא בעל בגדו נמי שהיה לו להסיר דאיכא למימר דהתם בקרע כסותי נמי שייך היה לו להסיר ומש"ה הוכיחו דע"כ לית לן למימר הכי דא"כ מ"ש על בשרו כו' דהכא דפטר מסימא את עינו דמחייב התם אבל קשה דמהא ליכא למשמע מידי דאדדייק מעל בגדו חייב הא על בשרו פטור נדייק מרישא על לבו פטור הא על בשרו חייב וי"ל דמשמע להו האי דיוקא דעל בשרו פטור כדקאמר עבדו כגופו דמי כו' כגופו משמע נמי דעל בשרו פטור דומיא דעבדו דמיירי שלא מת ודו"ק:

    סליק פרק כיצד הרגל

    תוספות בד"ה ואיכא נמי כו' או אח"כ הוזלו הכדים והחביות כו' עכ"ל פירוש הוזלו הכדים והחביות מכמות שהיו בשעת המקח דהשתא אע"ג דליתנהו להנך זוזי לא שייך למימר שקול כדך בזוזי דהוא לא ישלם אלא כמו ששוים עתה ונקטו נמי הוזלו החביות דלפום פירושם דהשתא דמכר לו כדים או חביות שוים מאתים זוז אפשר לפעמים הלוקח רוצה כדים יותר מבחביות ולא יכול לומר לשקול חביות בזוזך כשהוזלו עתה מכמות שהיו בשעת המקח וכן להיפך במוכר אך ק"ק בפרק הפרה דפריך אי דליתנהו להנך זוזי לשקול תורא בזוזי נימא נמי בכה"ג שהוזלו אח"כ השוורים לשחיטה מכמות שהיו בשעת המקח וי"ל דלא ניחא לתלמודא למימר דמעיקרא אייקר בישרא כדמוקי התם ואחר כך שוב הוזל בישרא ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Kamma 27a · Sefaria

    Maharam

    תוס' ד"ה ואיכא נמי דקרו לחביתא כדא וא"ת ונחזי אי דמי רדיא וכו'. ולספרים דגרסי בפרק הפרה ואי ליתנייהו להנהו זוזי וכו' רוצה לומר דלאותה הגירסא משמע דכי ליתנייהו להני זוזי ממש אפילו אית ליה זוזי אחריני מצי אמר ליה שקול כדך בזוזך אם כן איך יתישב הכא דבשלמא בהאי גיסא כשהתנה ליתן ליה חביתא וכבר נתן מעות למוכר והמוכר אמר לא מכרתי לך אלא כדא דאין צריך ליתן לו אלא כדא אתי שפיר דאיצטריך לאשמועינן דלא אזלינן בתר רובא דאי אמרינן אזלינן בתר רובא היה חייב ליתן לו חביתא דלא מצי למימר ליה שקול כדך בזוזך דאיירי דעדיין איתנייהו הני זוזי של המקח ביד המוכר לכך איצטריך שפיר לאשמועינן דאפ"ה לא יהיב ליה אלא כדא אבל לאידך גיסא אם התנה לתת לו כדא והקנה לו בסודר ונתחייב חלוקה לתת לו דמים שיכול הלוקח לומר לא אתן לך הדמים אם לא תתן לי החביתא דקרי ליה לחביתא כדא מאי איצטריך לאשמועינן דלא אזלינן בתר רובא הא בלאו הכי יכול לומר שקול כדך בזוזך אפילו אית ליה זוזי ללוקח הואיל וליתנייהו הני זוזי ממש דהכא לא שייך לאוקמי דאיתנייהו הני זוזי ממש ביד לוקח דבאיזה זכות יכול המוכר לזכות במעות המיוחדי' שנוכל לומר עליהם שהן ממש דמי המכר לכך פירשו התוס' דלעולם צריך לאוקמי כגון שיש ללוקח מעות המכר ממש וכגון שהקנה למוכר אגב קרקע שמעות נקנין אגב קרקע דוקא ולא ע"י קנין סודר דאין מטבע נקנין בחליפין ולכך שייך שפיר לומר דאיתנייהו ללוקח הני זוזי וק"ל:

    Maharam on Bava Kamma 27a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    ונתן פדיון נפשו דמי ניזק פירש רש"י ז"ל דלרבנן פטור דאין דמים לניזק דגברא קטילא הוא. ורבינו חננאל ז"ל פירש בהיפך דלרבנן דאמרי דמי ניזק חייב בעל השוד בכופר שהרי שורו הרג לרבי ישמעאל דאמר דמי מזיק פירוש המזיק הוא חייב מפני שלא שמר שורו וכאלו הוא הרג ורחמנא חס עליה לשלם כופר לפי שלא נעשה מעשה בידים הכא אפילו הוא בעצמו כהאי גוונא לא היה מתחייב דהא רבנן דפליגי עליה דרבי יהודה בן בתירא פטרי ליה וכל שכן שורו. הרשב"א ז"ל. פלוגתא דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא ואליבא דרבי יהודה בן בתירא דאמר אחרון חייב דאלו אליבא דרבנן ליכא פלוגתא דהא שור אינו נסקל דכמיתת בעלים כך מיתת השור. הר"ש ז"ל.

    נפל מן הגג ונתקע וכו' פירוש כשנפל ברוח מצויה דכפושע גמור חשבינן ליה וחייב דדומיא דכי יתן מום הוי ואף על פי שלא נתכוון שאלו נתכוון חייב אפילו בבושת אבל זה שלא נתכוון אף על פי שפשע חייב בארבעה דברים ופטור מן הבושת. ומסתברא לי דדוקא כשהיו למטה האשה ומי שנזוק שם דאז הוי פושע הא לאו הכי פטור. הרשב"א ז"ל.

    נפל ברוח שאינה מצויה וכו' חייב על הנזק. אף על גב דאונס הוא מכל מקום היה לו לשמור עצמו שלא לעלות. קשה לר"י דהכא משמע אדם המזיק חייב כשמזיק ברוח שאינה מצויה ורוח שאינה מצויה היא כעין גניבה ואבידה וכו'. ובפרק האומנין תנן המעביר הבית ממקום למקום וכו' ככתוב בתוספות ריש פרק המניח דבור המתחיל ושמואל אמר באפלה שנו וסוף פרק האומנין. וי"ל דרוח שאינה מצויה שהוא כעין אבידה וכו' אבל נתקל הוא כעין גניבה וכו'. וריב"א פירש דודאי נתקל דמי לרוח שאינה מצויה ואדם המזיק חייב בנתקל ולכך פטור שומר חנם דכיון דהוי שומר חנם לא שייך בו דין אדם המזיק שהרי עליו מוטל להתעסק בדבר ולכך לא מחייב רק בפשיעה אבל אדם דעלמא מה היה לו להתעסק בדבר כיון שאינו מוטל עליו לכך חייב בכעין גניבה ואבידה. תלמיד הר"פ ז"ל.

    וכן כתב הר"ר ישעיה ז"ל לעיל גבי מתניתין דתנן אדם מועד לעולם בין שוגג וכו'. וז"ל בין ער בין ישן בירושלמי מתניתין כשהיו שניהם ישנים אבל אחד ישן ובא חבירו וישן אצלו זה הוא המועד משמע דאינו חייב בכל האונסים וכן בפרק המניח מוקי שמואל באפלה וכן לקמן בפרק הגוזל וכו'. וצריך עיון לדון באיזה אונסין מחייב ואומר מכל מה ששומר שכר חייב הוא חייב כגון מילי דדמו לגניבה ואבידה. וכן מוכח בשמעתין דאמר רבא נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה וכו'. וקשה דבפרק האומנין אמר ר' יהודה במעביר חבית וכו'. ואומר ר"י דאדם המזיק דמי לשומר שכר דמחייב בכעין אבידה ולא דמי ליה לכל מילי דלא מחייב בכעין גניבה דאונס גדול הוא ורוח שאינה מצויה דמי לאבידה ונתקל וטבח שקלקל דמי לגניבה. וריב"א פירש דאדם המזיק דמי לשומר שכר בין לכעין גניבה בין לכעין אבידה ואם נתקל ונפל על הכלים ושברם חייב והא דפטר נתקל במעביר חבית וכן טבח שקלקל משום דכיון שמתעסקין הן לטובת הניזק לאו אדם המזיק הוא ויש להם דין שומר אם שומר חנם שומר חנם ואם שומר שכר שומר שכר. ע"כ לשונו.

    ואם כיון ונתהפך משהתחיל ליפול והזיק אפילו לא כוון אלא להצלת עצמו הואיל והוא ידע שבאותה הצלה הוא מזיק ומבייש הרי זה מכוון גמור וחייב אף על הבושת שהרי נאמר ושלחה ידה והחזיקה וכו'. שאף על פי שאין כוונתה אלא להציל את בעלה הואיל ומתכוונת מכל מקום להזיק חייבת אף על הבושת. וגדולי המפרשים טרחו היכן מצינו מכוון להזיק שלא נקרא מכוון לבייש. ולפי מה שפירשנו אין בזה צורך שכל שאינו מכוון אלא להצלת עצמו אף על פי שהוא מכוון להזיק אינו מכוון לבייש. הרב המאירי ז"ל.

    וזה לשון הראב"ד ז"ל ואם נתהפך עליו שכבר נתכוון להזיקו חייב על הבושת דכתיב והחזיקה במבושיו וכו'. כיון שנתכוונה להזיק אף על פי שלא נתכוונה לבייש. האי מימרא הוה קשה לי טובא וכי אין בושת בכלל הנזק והיכן מצינו נזק שאין עמו בושת וכשנתכוון להזיק הרי נתכוון לבייש. עד שראיתי בירושלמי פרק החובל הכהו במקום שאינו נראה וצבה נותן לו שתים צער ורפוי אבל בושת לא אלמא איכא נזק בלא בושת והוא מקום שאינו נראה. הילכך איכא לפרושי הכי שאם נתכוון להזיקו במקום שאינו נראה והזיקו במקום הנראה חייב על הבושת. ע"כ.

    ח"מ תי"ח הניח גחלת על לבו ומת פטור פירוש לפי שהיה לו לסלקה מעל לבו ולמה הניח לצערו על בגדו ונשרף חייב. פירוש דכיון דאין לו צער בזה לא סלק אבל על אחד מאבריו פטור אף על גב דלא הוי על לבו כיון דאית ליה צערא הוה ליה לסלוקי מדלא אשכח חיובא רק על בגדיו. בגדו דתניא האומר קרע כסותי וכו'. תימא אם כן על אחד מאבריו נמי היאך אמרינן דפטור כדפרשינן לעיל והא תנן לקמן קטע את ידי וכו' חייב. וי"ל דהיינו דוקא התם שקטע את ידו בבת אחת וכשאמר לו לא היה יודע שיעשה זה כדבריו אבל גבי גחלת היה שהות לסלקה ואיהו הוא דאפסיד אנפשיה כיון שהיה לו צער בזה. וא"ת אם כן מאי מייתי מהא דקתני קרע את כסותי וכו'. שאני התם דלא אפשר לו לעשות תקנה בזה דמיד שאמר לו קרע קרע אבל כשהניח גחלת על בגדו שהיה לו לסלקה איהו הוא דאפסיד אנפשיה. וי"ל דזה ודאי יודע התלמוד דגבי ממון אין לו לסלק שהוא אומר בלבו למחר תבענא ליה מיניה דדוקא גבי אחד מאבריו יש לו לסלקה כיון שיש לו צער בכך דמעוות לא יוכל לתקון הוא אבל בממון שיוכל לתבעו בדין למה יסלקנה כיון שישיב לו על ההפסד ואם כן מייתי שפיר ראיה דכי היכי דגבי קרע כסותי חייב ולא אמרינן דמחיל ליה כמו כן כשהניח גחלת על בגדיו לכך לא סלקה משום דאמר למחר תבענא ליה בדינא ולאו משום דמחיל ליה. תלמיד הר"פ ז"ל.

    הא דבעי רבה עבדו כגופו וכו' רש"י ז"ל פירשה בעבד שאינו כפות ולענין נזיקין. כלומר כיון שהעבד הוא בן דעת ויכול לסלק הגחלת מעליו ולא עשה ולא כלום שעל העבד היה לסלקה וכשלא סלקה הוא פשע בעצמו או דלמא כממונו דמי וחייב ואסיקנא דעבדו כגופו ושורו כממונו מפני שאין השור יכול לסלקו מעליו. וכן פירש רבינו חננאל. אבל הראב"ד ז"ל וכן בתוספות פרשוה בעבד כפות ובנותן עליו בפני אדוניו ולומר אם האדון חס עליו כעל גופו להסיר הגחלת כדי שלא ישרף בגחלת או לא. ולפי פירושו בעיא דרבא בין לחיוב מיתה בין לנזקין הוא וכן שורו כפות בפני הבעלים. והקשה הראב"ד מאי קא מיבעיא ליה דשורו וכי שורו חביב עליו מראשי אבריו דאמרינן סימא את עינו קטע את ידו אפילו על מנת לפטור חייב ולא אמרינן הוה ליה להציל את עצמו. ותירץ דדילמא התם כגון שתקפו מיד וסמאו עד שלא היה יכול להציל את עצמו וכי איבעיא ליה לרבא בשורו כגון שהיה יכול להצילו. הרשב"א ז"ל. וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל עבדו כגופו. תימא מאי קא מיבעיא ליה פשיטא דכגופו דמי דכיון שהוא בר דעת למה לא יסלקנה כיון שיש לו צער בזה. וי"ל דמיירי בעבד כפות דאין בידו לסלקה וכגון שהוא עומד לפני הבעלים דומיא דעל בגדו דלעיל דשמא כממונו דמי דכיון שאין לו צער בגופו אינו חושש לסלק מעל עבדו דאמר למחר תבענא ליה בדינא או שמא כגופו דמי שעל הבעלים לסלק מעל עבדו ומדלא סילק איהו הוא דאפסיד אנפשיה ואם תמצא לומר עבדו כגופו היינו משום דאיכא צער דאדם ולכך מוטל עליו לסלקו שורו מאי מי אמרינן כיון דאיכא צער בעלי חיים כגופו דמי או דילמא כממונו דמי ואין על הבעלים לסלק הגחלת מעל שורו. ע"כ. וזה לשון הראב"ד ז"ל בעי רבא עבדו כפות לפני רבו כגופו דמי והיה לו להצילו הילכך לא מחייב ביה לא מיתה ולא תשלומין או כממונו דמי וחייב מיתה עליו ופטור מן התשלומין אם תמצא לומר כגופו דמי שורו בפני רבו מאי כיון דבעלי חיים נינהו חביב עליו כגופיה ומיבעי ליה לאצוליה ופטור או כממונו דמי וחייב. ותמיהא לי טובא מאי קא מיבעיא ליה אטו שורו חמור מראשי אבריו וכו'. ע"כ.

    6 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 27a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא בא שור וקיבלו בקרניו פלוגתא דר"י ורבנן וכו' נראה דהיינו דוקא אליבא דר' יהודה בן בתירא דבסמוך אבל אליבא דרבנן דריב"ב אפילו למ"ד בדמזיק שיימינן פטור מכופר שהרי השור ודאי פטור ממיתה וכל זמן שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר כדאיתא לקמן בפ' שור שנגח ד' וה' א"ו דאליבא דריב"ב קיימינן דלדידיה שור בסקילה שהוא אחרון ודוק וכ"נ מל' התוס' פ' שור שנגח ד' וה':

    בתוספות בד"ה קרע כסותי חייב תימא היכי מייתי ראיה וכו' תדע מדנקט על בגדו מכלל דעל בשרו פטור וכו' עכ"ל. לכאורה יפלא אמאי לא מייתי ראיה מעל לבו ומת שהוא פטור והיינו ע"כ מטעם שהיה לו להסיר ועי' במהרש"א אלא שדבריו אינם מובנים לי שאף לפי פירושו היה יכול לאתויי הכל מרישא ונ"ל דהא דלא מייתי מהא דקתני על לבו פטור דהתם איירי שפטור ממיתה ואין לדמות נזקין למיתה לענין זה שהרי נזקין חייב אף באונס משא"כ במיתה לכך מייתי מעל בשרו דמשמע שפטור אפילו בנזקין גרידא ועי"ל דדוקא בעל לבו ומת שייך לומר היה לו להסיר הגחלת דאין לך אדם שימית את עצמו כדי לחייב חבירו אבל בעל בגדו ונשרף דאיכא למימר דמה שלא הסיר היינו משום שסומך על התשלומין של חבירו לכך מייתי מעל בשרו ונשרף דאיכא למימר נמי דניחא ליה בתשלומי ד' דברים ואפ"ה חייב ממילא ה"ה הכא והראשון נ"ל יותר:

    הדרן עלך כיצד הרגל

    המניח פרק שלישי

    המניח בפרש"י ואם הוזק בה הנתקל וכו' כוונתו לפרש שלא נפרש שהוזק בעל החבית בחרסים וחייב הנתקל שהיה לו לסלק השברים והא דנקט הוזק בעל החבית טפי מאינש דעלמא היינו לרבותא שאע"פ שהוא התחיל בנזקין לכך פרש"י דליתא להאי פירושא אלא אנתקל ופי' כן ע"פ סוגית הש"ס וז"ש בסמוך בעל החבית חייב מפרש בגמ' וק"ל:

    בתוספות בד"ה ואיכא נמי דקרו כו' וא"ת וניחזי אי דמי כדא או דמי חביתא וכו' ושם אפרש בעז"ה דאפילו לרבנן דפליגי וכו' עכ"ל. יש כאן מקום עיון בדברי תוספות דהא שם פירשו להדיא דהא דאמרו רבנן אין הדמים ראיה היינו שאין הודעת הדמים מבטלין רובא וחזקה א"נ שאפילו חזקה לחודיה אינה מבטלת היכא דלא שייך רובא אבל במקום דשייך רובא וחזקה אלא שהרוב וחזקה סותרים זה את זה בהא אפילו רבנן מודו שהדמים מודיעין ואם הדמים מסייעין לרוב אזלינן בתר רוב ואם הדמים מסייעין לחזקה אזלינן בתר חזקה ובהכי מיתוקמא הסוגיא דריש פ' הפרה דהתם הרוב וחזקה סותרים זא"ז לכך מקשה בגמ' וניחזי אי דמי רדיא ע"ש בתוספות ובפ' המוכר א"כ מאי מקשו תוספ' כאן דהא מיתוקמא הסוגיא דהכא שפיר כגון שהדמים הם נגד המוחזק וע"ז קאמר בגמ' מ"ד ניזיל בתר רובא פי' דהא רובא מלתא היא וא"כ הרוב וחזקה סותרים זא"ז ואזלינן בתר רובא שהרי הדמים מסייעין לה קמ"ל דלא שייך הכא למיזל בתר רובא דדוקא גבי המוכר שור לחבירו שייך רובא כמ"ש ר"ת בסמוך אבל כאן לא שייך רובא וא"כ אין הדמים מודיעין לבטל החזקה דע"כ בכה"ג איירי הסוגיא דהכא ומיתוקמא שפיר אליבא דרבנן דפליגי אר"י ונ"ל ליישב דהיא גופיה קשיא להו לתוספ' ונקשר למה שכ' בסמוך דאפילו רב דס"ל בעלמא הולכים בממון אחר הרוב מודה הכא שיכול המוחזק וכו' וע"ז מקשו וניחזי אי דמי כדא כוונתם בזה שאם הדמים מסייעין לרובא ראוי לומר באמת שהולכין אחר הרוב דכיון דאמר רב דרובא לחודי' סגי לבטל החזקה אפי' במקום שאין הדמים מודיעין א"כ עכ"פ יאמר דברובא גרוע כגון הכא יועיל בדאיכא הודעת הדמים בהדה ואין נראה לתוס' לחלק בין רובא לרובא אלא במעלה א' ולא בשתים ודו"ק:

    בא"ד א"נ ה"פ מ"ד וכו' עכ"ל זה חוזר לתחילת דברי תוספות שכתבו דהסוגיא דהכא מיתוקמא אפילו אליבא דרב והיינו שיש חילוק בין רובא דהתם לרובא דהכא ע"ז כתבו א"נ דלעולם שאין חילוק בין רובא לרובא ואפ"ה מיתוקמא שפיר לרב דהא דאמר הכא קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו שאין הרוב מבטל הודעת הדמים דאיכא בהדי חזקה אבל התם ליכא הודעת הדמים כלל כדמוקי ליה דאייקר בשרא כדמי רדיא לכך א"ר דרובא עדיף מחזקה גרידא וע"ז כ' דה"ה דהמ"ל איפכא קמ"ל דאין הולכין אחר חזקה לבטל הודעת הדמים דאיכא בהדי רובא וכמ"ש וק"ל:

    בא"ד ולפ"ז א"ש טפי אליבא דרב מאליבא דשמואל מדשמעינן וכו' עכ"ל פי' שהכוונה בזה דלפי פירושם עכשיו מיתוקמא הסוגיא דהכא טפי כרב דע"כ הסוגיא דהכא איירי שהדמים מסייעין למוחזק דא"ל דשמואל יפרש דאיירי שהדמים מסייעין לרובא ואפ"ה אינו מועיל לבטל החזקה דזה א"א דודאי אפילו שמואל מודה בהא ועד כאן לא קאמר שמואל בפ' הפרה דחזקה עדיף מרובא אלא ברובא גרידא וכן רבנן דאמרי אין הדמים מודיעין היינו דמים גרידא אבל בהדי רובא או חזקה ודאי מהני וכן נראה מדמקשה הש"ס פ' הפרה וניחזי אי דמי רדיא וכו' ומשמע דפריך בין לרב בין לשמואל והיינו ע"כ כמ"ש דכ"ע מודו בהא כמ"ש התוספות שם וא"ל ג"כ דשמואל יפרש הסוגיא דהכא דליכא הודעת הדמים כלל דזהו נמנע שלעולם דמי החבית גדול מרובה מדמי הכד הקטן א"ו דאיירי שהדמים מסייעין למוחזק וע"ז קאמר קמ"ל דלא אזלינן בתר רובא א"כ משמע דהיינו דוקא שהרוב לא יבטל החזקה שיש עמו הודעת דמים אבל בחזקה גרידא רובא עדיף וזה מוכרח דאל"כ לשמעינן האי מלתא במקום דלא שייך הודעת דמים כגון בהאי גוונא דשחיטה ורדיא וכדומה ומדאשמעינן הכא משמע דתרווייהו בעי חזקה והודעת דמים וזה כרב ולא כשמואל ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 27a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Kamma, daf 27, Amud Aleph, about 363 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 115 words

      Opens “פְּטוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: בְּזֶה…”

    2. Segment 232 words

      Opens “בָּא שׁוֹר וְקִבְּלוֹ בְּקַרְנָיו – פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי…”

    3. Segment 315 words

      Opens “וְאָמַר רַבָּה: נָפַל מֵרֹאשׁ הַגָּג וְנִתְקַע בְּאִשָּׁה…”

    4. Segment 417 words

      Opens “חַיָּיב בְּנֶזֶק, בְּצַעַר, בְּרִיפּוּי, בְּשֶׁבֶת. אֲבָל בּשֶׁת…”

    5. Segment 535 words

      Opens “וְאָמַר רַבָּה: נָפַל מֵרֹאשׁ הַגָּג בְּרוּחַ שֶׁאֵינָהּ…”

    6. Segment 625 words

      Opens “דְּתַנְיָא: מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר ״וְשָׁלְחָה יָדָהּ״ – אֵינִי…”

    7. Segment 715 words

      Opens “וְאָמַר רַבָּה: הִנִּיחַ לוֹ גַּחֶלֶת עַל לִבּוֹ,…”

    8. Segment 834 words

      Opens “אָמַר רָבָא: תַּרְוַיְיהוּ תְּנַנְהִי. עַל לִבּוֹ –…”

    9. Segment 916 words

      Opens “בִּגְדּוֹ – דִּתְנַן: ״קְרַע אֶת כְּסוּתִי״, ״שַׁבֵּר…”

    10. Segment 1020 words

      Opens “בָּעֵי רַבָּה: הִנִּיחַ גַּחֶלֶת עַל לֵב עַבְדּוֹ,…”

    11. Segment 116 words

      Opens “הֲדַר פַּשְׁטַהּ: עַבְדּוֹ כְּגוּפוֹ, שׁוֹרוֹ כְּמָמוֹנוֹ.…”

    12. Segment 124 words

      Opens “הֲדַרַן עֲלָךְ כֵּיצַד הָרֶגֶל…”

    13. Segment 1321 words

      Opens “מַתְנִי׳ הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבָא…”

    14. Segment 145 words

      Opens “גְּמָ׳ פָּתַח בְּכַד, וְסִיֵּים בְּחָבִית!…”

    15. Segment 1521 words

      Opens “וּתְנַן נָמֵי: זֶה בָּא בְּחָבִיתוֹ וְזֶה בָּא…”

    16. Segment 1632 words

      Opens “וּתְנַן נָמֵי: זֶה בָּא בְּחָבִיתוֹ שֶׁל יַיִן,…”

    17. Segment 1713 words

      Opens “אָמַר רַב פָּפָּא: הַיְינוּ כַּד – הַיְינוּ…”

    18. Segment 1816 words

      Opens “הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא בְּאַתְרָא דְּכַדָּא לָא קָרוּ…”

    19. Segment 1921 words

      Opens “לָא צְרִיכָא, דְּרוּבָּא קָרוּ לַהּ לְכַדָּא ״כַּדָּא״…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Bava Kamma 27a · Segment 2 — “…– דְּמֵי נִיזָּק. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן…

    Original text

    פְּטוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: בְּזֶה אַחַר זֶה – הָאַחֲרוֹן חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁקֵּירַב מִיתָתוֹ.

    exempt, as it is impossible to sentence any one of them to death since no one person killed the victim and there is no death penalty for partially killing a person. Rabbi Yehuda ben Beteira says: If they beat him sequentially the last one to beat him is liable for the death of the victim, because he brought the victim’s death closer. So too, in this case, although the first one threw the child, the one to impale him on his sword was the one to hasten his death, and therefore according to Rabbi Yehuda ben Beteira he would be liable to receive the death penalty.

    בָּא שׁוֹר וְקִבְּלוֹ בְּקַרְנָיו – פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא וְרַבָּנַן, דְּתַנְיָא: ״וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ״ – דְּמֵי נִיזָּק. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר: דְּמֵי מַזִּיק.

    The Gemara discusses a similar scenario: If one threw a child from a roof and a forewarned ox came along and impaled the child on its horns and the child died, the question of whether or not the owner of the ox is liable to pay ransom is dependent upon the dispute between Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, and the Rabbis. As it is taught in a baraita : The verse: “He shall give for the redemption of his life” (Exodus 21:30), indicates that he must pay the value of the injured party, i.e., the one who was killed. Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: He must pay the value of the one responsible for the damage. Since the child that was thrown off the roof had no monetary value at the time he was gored by the ox, as it was as if he were already dead, the Rabbis would exempt the owner of the ox from paying ransom. According to Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, the owner of the ox must pay his own value to the family of the victim.

    וְאָמַר רַבָּה: נָפַל מֵרֹאשׁ הַגָּג וְנִתְקַע בְּאִשָּׁה – חַיָּיב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים. וּבִיבִמְתּוֹ – לֹא קָנָה.

    § Rabba says another similar halakha : If a man fell from a roof and while falling was inserted into a woman due to the force of the fall, but he did not have the intention to engage in sexual intercourse, he is liable to pay the four types of indemnity. And if this woman was his yevama waiting for him to perform levirate marriage, he has not acquired her as his wife through this act of intercourse. This is true even though a levirate marriage is ordinarily effected through sexual intercourse, even if unintentional, i.e., if he thought she was someone else. Nevertheless, since in this case he did not intend to engage in intercourse at all, the levirate marriage is not effected.

    חַיָּיב בְּנֶזֶק, בְּצַעַר, בְּרִיפּוּי, בְּשֶׁבֶת. אֲבָל בּשֶׁת – לָא, דִּתְנַן: אֵינוֹ חַיָּיב עַל הַבֹּשֶׁת עַד שֶׁיְּהֵא מִתְכַּוֵּין.

    The Gemara explains: What are the four types of indemnity that he is liable to pay? He is liable to pay for the damage, for the pain, for the medical costs, and for the loss of livelihood. But he is not liable to pay compensation for humiliation, as we learned in a mishna (86a): One is not liable to pay compensation for humiliation unless he intends to humiliate the injured party, and that was certainly not the case in this situation.

    וְאָמַר רַבָּה: נָפַל מֵרֹאשׁ הַגָּג בְּרוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה, וְהִזִּיק וּבִיֵּישׁ – חַיָּיב עַל הַנֶּזֶק, וּפָטוּר בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים. בְּרוּחַ מְצוּיָה, וְהִזִּיק וּבִיֵּישׁ – חַיָּיב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, וּפָטוּר עַל הַבֹּשֶׁת. וְאִם נִתְהַפֵּךְ – חַיָּיב אַף עַל הַבֹּשֶׁת.

    And Rabba says another, similar halakha : If one fell from a roof due to an atypical wind, such that it could not have been anticipated in advance that he would fall, and while falling he caused damage and humiliated the injured party, he is liable for the damage but exempt from paying the four types of indemnity, as he did not intend to fall. If he fell due to a typical wind and caused damage and humiliated the injured party while falling, he is liable to pay the four types of indemnity, as his fall was caused by negligence. But he is nevertheless exempt from paying compensation for humiliation, as he did not intend to fall. But if he tumbled while falling so he could fall on this person in order to protect himself from the impact with the ground, he is liable to pay compensation for humiliation as well, because although he did not intend to cause shame he did intend to land on the person.

    דְּתַנְיָא: מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר ״וְשָׁלְחָה יָדָהּ״ – אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהֶחֱזִיקָה?! מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהֶחֱזִיקָה״? לוֹמַר לְךָ: כֵּיוָן שֶׁנִּתְכַּוֵּין לְהַזִּיק – אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּין לְבַיֵּישׁ.

    The halakha that one is exempt from paying compensation for humiliation unless he intended to strike his victim is as it is taught in a baraita : From the fact that it is stated: “And she extended her hand” (Deuteronomy 25:11), do I not know that she took hold of something? Consequently, what is the meaning when further on in the verse it states: “And she took him by his genitals”? It is to teach you that one who intends to cause damage, even if he does not intend to humiliate the injured party, is nevertheless liable to pay compensation for humiliation.

    וְאָמַר רַבָּה: הִנִּיחַ לוֹ גַּחֶלֶת עַל לִבּוֹ, וָמֵת – פָּטוּר. עַל בִּגְדּוֹ, וְנִשְׂרַף – חַיָּיב.

    And Rabba says: If one placed a hot coal over another’s heart and the latter was burnt and died, the one who placed the coal is exempt because the victim should have removed the coal from himself, and the one who placed it there did not need to assume that the victim might not remove it. If he placed the coal on the other’s garment and the garment was burnt, he is liable to pay for the damage, as it is possible that the one whose garment was burnt thought to sue the one who placed the coal on his clothes for the cost of the garment, and that is why he did not bother to remove it.

    אָמַר רָבָא: תַּרְוַיְיהוּ תְּנַנְהִי. עַל לִבּוֹ – דִּתְנַן: כָּבַשׁ עָלָיו לְתוֹךְ הָאוּר אוֹ לְתוֹךְ הַמַּיִם, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם, וָמֵת – חַיָּיב. דְּחָפוֹ לְתוֹךְ הָאוּר אוֹ לְתוֹךְ הַמַּיִם, וְיָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם, וָמֵת – פָּטוּר.

    Rava said: We have learned both of these rulings through intimation in mishnayot elsewhere. With regard to the case of the coal placed over his heart, the halakha is as we learned in a mishna ( Sanhedrin 76b): If one held another in a fire or in water, and the victim is unable to extricate himself from there and he dies as a result, the one who attacked him is liable to receive the death penalty as a murderer. If he pushed him into fire or into the water, and the victim is able to extricate himself from there but he dies anyway, the one who attacked him is exempt from the death penalty. The case of one who places a coal on another’s chest is similar to the one where he pushes the victim into the fire or the water in a situation where the victim has the ability to escape.

    בִּגְדּוֹ – דִּתְנַן: ״קְרַע אֶת כְּסוּתִי״, ״שַׁבֵּר אֶת כַּדִּי״ – חַיָּיב. ״עַל מְנָת לִפְטוֹר״ – פָּטוּר.

    With regard to the case of one who placed a coal on the garment of another, it is as we learned in a mishna (92a): If one said to another: Tear my garment, or: Break my jug, and the other person does so, the latter is liable for the damage. But if one said to another: Tear my garment on the condition that you will be exempt from all liability, he is exempt. It is therefore clear that even when one is granted permission by the owner of an item to damage it, that does not grant him an exemption from liability for the damage caused unless that exemption was stated explicitly. Consequently, in a case where the owner did not grant permission, the one who caused the damage is certainly liable.

    בָּעֵי רַבָּה: הִנִּיחַ גַּחֶלֶת עַל לֵב עַבְדּוֹ, מַהוּ? כְּגוּפוֹ דָּמֵי, אוֹ כְּמָמוֹנוֹ דָּמֵי? אִם תִּמְצָא לוֹמַר כְּגוּפוֹ דָּמֵי, שׁוֹרוֹ מַהוּ?

    Rabba raises a dilemma in summation of this discussion: If he placed a coal over the heart of another’s Canaanite slave and the slave died as a result, what is the halakha ? Is the body of the slave comparable to the body of any other person and therefore the assailant would be exempt from liability, or is it comparable to other property owned by the master and therefore the assailant would be liable? Furthermore, if you say that the body of the slave is comparable to the body of any ordinary person, as the slave had the ability to remove the coal from himself and therefore the assailant would be exempt, what is the halakha in a case where he placed the coal on the other’s ox?

    הֲדַר פַּשְׁטַהּ: עַבְדּוֹ כְּגוּפוֹ, שׁוֹרוֹ כְּמָמוֹנוֹ.

    After raising the dilemma Rabba then resolves it: The body of the slave is comparable to the body of any other person, as the slave possesses an intellect and should have the sense to remove the coal from himself, whereas the ox is comparable to other property.

    הֲדַרַן עֲלָךְ כֵּיצַד הָרֶגֶל

    We learned in the Mishnah:

    מַתְנִי׳ הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבָא אַחֵר וְנִתְקַל בָּהּ וּשְׁבָרָהּ – פָּטוּר. וְאִם הוּזַּק בָּהּ – בַּעַל הֶחָבִית חַיָּיב בְּנִזְקוֹ.

    MISHNA: In the case of one who places a kad , a type of vessel, in the public domain and another person comes and stumbles on it and breaks it, the other person is exempt from paying for what he broke. And if the one who stumbled incurred damage by it, the owner of the ḥavit , a type of vessel, is liable to pay restitution for his damage.

    גְּמָ׳ פָּתַח בְּכַד, וְסִיֵּים בְּחָבִית!

    GEMARA: The mishna began its presentation of the case in reference to a kad , stating: In the case of one who places a kad , and ended it in reference to a ḥavit , stating: The owner of the ḥavit is liable.

    וּתְנַן נָמֵי: זֶה בָּא בְּחָבִיתוֹ וְזֶה בָּא בְּקוֹרָתוֹ, נִשְׁבְּרָה כַּדּוֹ שֶׁל זֶה בְּקוֹרָתוֹ שֶׁל זֶה – פָּטוּר. פָּתַח בְּחָבִית, וְסִיֵּים בְּכַד!

    And we learned this interchanging of the words kad and ḥavit in a mishna (31b) as well: If two people were walking down the street, this one coming with his ḥavit and that one coming with his cross beam, and this one’s kad was broken by that one’s cross beam, the one holding the beam is exempt. Here too the mishna changed its wording, as it began its statement in reference to a ḥavit and ended it in reference to a kad .

    וּתְנַן נָמֵי: זֶה בָּא בְּחָבִיתוֹ שֶׁל יַיִן, וְזֶה בָּא בְּכַדּוֹ שֶׁל דְּבַשׁ; נִסְדְּקָה חָבִית שֶׁל דְּבַשׁ, וְשָׁפַךְ זֶה יֵינוֹ וְהִצִּיל אֶת הַדְּבַשׁ לְתוֹכוֹ – אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ. פָּתַח בְּכַד, וְסִיֵּים בְּחָבִית!

    And we learned this in another mishna (115a) as well: If this person came with his ḥavit of wine and that person came with his kad of honey, and the ḥavit of honey, which is more valuable, cracked, and this person poured out his wine and saved the honey by collecting it into his vessel, he receives reimbursement only for his trouble, and he cannot claim the value of the wine that he poured out since the owner of the honey did not tell him to do so. Here too the mishna changed its wording, as it began its statement in reference to a kad of honey and ended it in reference to a ḥavit of honey.

    אָמַר רַב פָּפָּא: הַיְינוּ כַּד – הַיְינוּ חָבִית. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִקָּח וּמִמְכָּר.

    Rav Pappa said: These examples show that a kad is the same as a ḥavit , and the two words are used interchangeably. With regard to what does this make a difference? This makes a difference for buying and selling. If a customer asks for a ḥavit , intending a large vessel, and the seller gives him a kad , which is a smaller vessel, the buyer cannot claim that he did not receive the item he asked for.

    הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא בְּאַתְרָא דְּכַדָּא לָא קָרוּ ״חָבִית״, וְחָבִית לָא קָרוּ ״כַּדָּא״; הָא לָא קָרוּ לַהּ!

    The Gemara asks: What are the circumstances where this is relevant? If we say that it is with regard to a locale where people do not refer to a kad as a ḥavit , nor do they refer to a ḥavit as a kad , and a ḥavit is understood to be referring to a larger vessel, clearly one who asks for a ḥavit does not wish to buy a kad , as people do not call it that.

    לָא צְרִיכָא, דְּרוּבָּא קָרוּ לַהּ לְכַדָּא ״כַּדָּא״ וּלְחָבִיתָא ״חָבִיתָא״, וְאִיכָּא נָמֵי דְּקָרוּ לְחָבִיתָא ״כַּדָּא״ וּלְכַדָּא ״חָבִיתָא״; מַהוּ דְּתֵימָא: זִיל בָּתַר רוּבָּא,

    The Gemara answers: No, it is necessary to teach that they are equivalent terms with regard to a locale where most people call a kad a kad and a ḥavit a ḥavit , i.e., most people use the term kad for the smaller vessel and the term ḥavit for the larger one, and there are also those who call a ḥavit a kad and a kad a ḥavit , not distinguishing between the two terms. Lest you say that the halakha follows the majority and the seller and the buyer must accept this distinction,