Bava Kamma 13a

לישני רבינא:

הא רבי יוסי הגלילי ורב נחמן דאמר כרבנן:

מתנות כהונה קאמרת בכור מעשרים וארבע מתנות כהונה והלכך אוקמה רבינא להא דרב נחמן כר"י הגלילי דאיהו נמי מודה בהא דכל זמן שהבית קיים משולחן גבוה זכו להו כהנים ואפילו מחיים וכי קאמר רבי יוסי הגלילי ממון בעלים הן בשלמים קאמר דבעלים ישראל לא זכו להו מחיים משלחן גבוה והא דתירץ רבינא לרבי יוסי הגלילי בבכור בחוצה לארץ ולא תירץ בשלמים משום דסיפא דברייתא מוכיח דבבכור קמיירי דקתני לא אמר בן עזאי אלא בבכור ובן עזאי מילתיה דרבי יוסי קמפרש ולקמיה מפרש מילתיה:

שלמים שטעונין סמיכה ונסכים מנחת נסכים שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש כדמפרש במנחות בפ' כל [המנחות] (דף סא.) אבל בכור לא:

בכור מבעיא ובבכור בחוצה לארץ קאמר דכיון דלאו להקרבה קאי לא זכו ליה משלחן גבוה דלא חזי לגבוה:

למעוטי מעשר בהמה שאע"פ שהוא קרב שלמים כדאמרינן בפ' בתרא דבכורות (דף ס.) אפי' הכי לא הוי מחיים ממון בעלים כשלמים:

בבכור תם נאמר אך בכור שור וגו' לא תפדה פדיון הוא דלית ליה דליפוק מקדושת בכור למכור באיטלז ולישקול בליטרא אבל נמכר הוא חי ולוקח יאכלנו בקדושתו כשיומם או אם הבית קיים יקריבנו:

במעשר נאמר לא יגאל וגמרינן בבכורות בפ' [חמישי] (דף לב.) האי לא יגאל מלא יגאל דחרמים דכתיב בהן לא ימכר ולא יגאל מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו הלכך אינו נמכר לא חי ולא שחוט כו' אלמא לאו ממון בעלים הוא:

If [it is] in accordance with the Rabbis In order to avoid confusion, see Rashi here ד"ה אי אליבא דרבנן where he says that according to the Rabonon a muad who pushes another ox into a bor must pay half of the damages and a tam pays only a quarter and the bor owner is exempt. See Maharam as indicated in the gloss who says that this is a misquote of Rashi, as can be seen from this Tosafot, where Rashi is quoted as saying that a muad must pay the entire damages and a tam pays half. This point is central to Tosafot’ critique of Rashi as we will soon learn. The Gemara is analyzing R’ Abo’s statement that when a sh’lomim damages, payment is made from its flesh and not from its sacrificial parts. Ultimately the Gemara interprets this statement as teaching us that the victim cannot collect from the flesh for the damage attributable to the sacrificial parts. For example: the flesh of a sh’lomim is worth one hundred fifty dollars and its sacrificial parts are valued at fifty dollars. The damage was one hundred dollars. There quarters of the damage is attributed to the flesh and one quarter to the sacrificial parts. The victim can collect only half of the damage that is attributable to the flesh, which is seventy five dollars. See Rambam, laws of nizkay momon 8, 3, who says that the victim can eat half of the flesh of the sh’lomim. Even though all of the flesh of the animal participated in the damage, one cannot collect that portion of the damage which is attributable to the sacrificial parts from the flesh. The victim will lose twenty five dollars. The Gemara views this situation as if there are two partners jointly damaging the victim shor. This situation is comparable to a dispute between the Rabonon and R’ Nosson later on 53a that deals with damages that are done by two parties, an attacking ox and a bor. An attacking ox pushed his fellow ox into a bor. The Rabonon hold that only the shor owner is liable and R’ Nosson holds that there is shared liability. The Gemara wonders why R’ Abo needed to teach us this ruling that the flesh does not assume the liability of the altar parts, and examines his statement in view of the dispute between the Rabonon and R’ Nosson. In order to understand this Tosafot properly we must learn the Gemara on 53a together. I will define each step of the Gemara, so that we will be able to refer to it easily as we proceed to learn the Tosafot. A) The Gemara quotes the Mishna on 52a: An ox upon hearing the sound of a workman digging in the bor fell into a bor. The bor owner is liable. B) The Gemara asks: Why is the bor owner liable? We should say that the digger caused the shor to fall into the bor. (The digger is not liable because his damage is indirect, however the bor owner should be exempt because the digger caused the shor to fall into the bor.) C) Rav Shimi bar Ashi answers: This Mishna is the opinion of R’ Nosson who says (as opposed to the Rabonon) that the bor owner does damage and when one cannot collect from one of the partners, the digger (because his action was indirect), the payment is extracted from the other partner, the bor owner. D) The Gemara explains Rav Shimi: As we learned in a Braita: an attacking ox that pushed a victim ox into a bor, the shor owner is liable and the bor owner is exempt. R’ Nosson says: the shor owner pays half and the bor owner pays half. E) The Gemara asks: But we have learned in another Braita that the shor owner pays a quarter and the bor owner pays three quarters? F) The Gemara answer: There is no contradiction. The Braita that says the shor owner pays a quarter and the bor owner three quarters is speaking about a tam. The Braita that says each pays half is speaking about a muad. G) The Gemara asks: What does R’ Nosson hold about a tam? If he holds this one did the entire damage and this one did the entire damage, the tam should pay half, because he is liable for half of the total damages and the bor owner should pay half. And if he holds that each partner did half of the damage, the shor should pay a quarter and the bor a half and the other half should be the victim’s loss! H) Rovo answers: R’ Nosson was judge and plumbed the depths of the law. Actually he holds that each of the partners did the entire damage and as to your question: each one should pay half? That is not so because the shor tam owner says to the bor owner: If I pay half what did my partners help me? Did I gain anything by your being involved in the damage? (The exact meaning of Rovo’s answer will be discussed on 53a.) I) Alternatively, Rovo answers: Actually, R’ Nosson holds each partner does half the damage. And as for your question: The bor owner should pay half and the shor owner a quarter and the last quarter should be the loss of the victim? This is not so, because the victim shor owner says to the bor owner: I found my victim shor in your bor. You killed him. What I can collect from the shor owner, I will collect. What I cannot collect from him, I will collect from you! (The exact meaning of Rovo’s answer will be discussed on 53a. See Tosafot there ד"ה לעולם ) The Gemara there on 53a has a lengthy discussion about how we view this damage. (G) Do we say that each of the parties, the attacking shor and the bor, each contributed half of the force that killed the victim ox and there should be shared liability, or do we say that each party independently contributed sufficient force to kill the victim ox, and there should be double liability. Obviously the victim need not be paid twice. We will soon see in this Tosafot that the concept of double liability might be applied when full payment cannot be extracted from one of the parties. Will the other party have to pay in full, since we do attribute all of the damage to both parties? An in-depth study of that Gemara would be very helpful in understanding this Tosafot. Rashi explains: If he, R’ Abo, follows the opinion of the Rabonon, (D) who argue with R’ Nosson, in Perek Haporoh (below 53a), in regard to an ox who pushed his fellow ox into a bor, and they, the Rabonon, say that a [tam] ox pays half of the damages and the bor owner is exempt, so we see that when one cannot be paid the second half of the damages from the shor owner because his shor is a tam and he is only liable for half payment, he, the victim, is not paid from the bor owner, even though it was in it, the bor, that the damaged shor was found. And if so, it is certain that when comparing the case of sh’lomim that damaged to the attacking ox and the bor one must conclude that one cannot collect the corresponding share of the damages attributable to the sacrificial parts from the flesh. Until here is his, Rashi’s, wording, משמע מפירושו שהשור עושה כל ההיזק ובעל הבור אין עושה כלום It is to be understood from Rashi’s explanation that the shor, who pushed his fellow ox into the bor, does all of the damage and the bor owner does nothing of the damage. Therefore, the muad shor pays in full and the tam shor pays half damages and the bor owner is exempt. It is for this reason that he can deduce that when one is not paid from one of the partners to the damage, he is not paid from the other, such as in this case where the victim is paid only half from the shor owner and is not compensated at all from the bor owner, only from the case of the tam, who pays only half, and not from the muad, who pays in full. Since the muad pays in full, there is no reason to collect from the bor owner. So too, does Rashi clearly explain later in Perek Haporoh (53a, Rashi ד"ה את). וז"ל אבל רבנן בתר מעיקרא אזלי וסברי דבעל השור כוליה הזיקא קעביד הלכך במועד בעל השור משלם נ"ש ובתם משלם חצי נזק (ובעל השור) ופלגא מפסיד And this is his wording: But the Rabonon rule on the basis of the initial contact between the two oxen, and they hold that the shor owner did the entire damage. Therefore, when the attacking shor is a muad, the shor owner pays in full and when the shor is a tam, he, the shor owner, pays half and the victim shor owner loses half. We must now keep in mind that the Gemara has drawn a comparison between the sh’lomim that damaged, where there are two ‘partners’ to the damage, the flesh and the sacrificial parts and the shor that pushed its fellow shor into a bor where there are also two partners to the damage, the attacking shor and the bor. The flesh is comparable to the attacking shor and the sacrificial parts to the bor. Tosafot will now present his difficulties with Rashi’s position: And this is difficult to R’I: How does the Gemara deduce that one cannot collect damages from the flesh of the sh’lomim that corresponds to the altar parts, from the ruling that the victim shor owner is not paid anything from the bor owner when the attacking shor is a tam and he, the victim, loses half? For there in the case of the attacking shor who pushed the victim shor into a bor, the bor owner is exempt because the bor did not do the damage at all according to Rashi’s explanation. However, in the case of the sh’lomim that damaged, where the flesh also involved in the damage as much as the sacrificial parts, we might rule that when payment cannot be made from the sacrificial parts, because they must be burned on the altar, one should be paid from the flesh, which was equally involved in the damage, whereas in the case of a victim ox pushed into a bor by an attacking ox, it is only the attacking ox that damaged and not the bor, therefore the bor owner need not pay, even when payment cannot be extracted from the attacking shor. It seems that there is no basis for a comparison between the flesh of a sh’lomim and the bor owner of the Braita on 53a, according to Rashi’s explanation of the Rabonon. The bor did not participate in the damage while the flesh parts of the sh’lomim definitely did. Tosafot holds at this point in the Gemara it is only possible to say that if the damage cannot be paid from one of the partners, i.e. from the sacrificial parts, it must be paid from the other partner, i.e. the flesh, only if we think of each partner to the damage as doing the entire damage. It is because of the concept of double liability that we can entertain the idea that if payment cannot be extracted from one of the partners, the other partner must pay in full because he did the entire damage. If we should hold that each party to the damage does only half of the damage, that is the flesh did half of the damage and the sacrificial parts did the other half, it is impossible to require that the owner of the flesh pay more than it actually damaged. This approach to understanding damages caused by two parties is discussed at length later on 53a, where the Gemara debates this issue. (G) Tosafot therefore, needs to prove that at this point the Gemara does in fact hold that each partner to the damage, does the entire damage. For it is compelling that the Gemara now holds that when two parties damaged, we view it as if this one did the entire damage and that one did the entire damage, since the Gemara at this point did not yet think of the reason mentioned later, that the shor victim’s owner can say: I found my ox in your bor. A bit later the Gemara will introduce this thought into the argument, but at this point, the Gemara was unaware of it. If so, the Gemara could not have held that each of the partners to the damage only does half of the damage. For if each individual damaging partner does only half of the damage, why, when the ox is a tam, should the bor owner pay three quarters according to R’ Nosson, which is more than it actually damaged? And without an overriding reason, such as the Gemara eventually says: “I found my victim shor in your bor”, which the Gemara was as of yet unaware, we should not say that one of the parties should pay more than it actually damaged as is evident in Perek Haporoh. The Gemara there asks: (G) If we hold that each partner to the damage, such as in the case of an attacking shor that pushed a victim shor into a bor, only does half of the damage, why does R’ Nosson hold that the bor owner must pay three quarters of the damage? We see that the Gemara holds that logically one cannot be held responsible for more than he actually damaged. The Gemara then (I) introduces the thought that the victim shor owner can argue “I found my shor in your bor etc.” It is only after the Gemara cites this argument that it can accept the idea that the bor owner might pay more than it actually damaged. In our Gemara this thought is first introduced later. At this point the Gemara was unaware of it. If so how could the Gemara possibly understand that R’ Nosson holds that the bor owner must pay more than half, if it does not hold that each party does the entire damage? Tosafot introduces another difficulty that R’I has with Rashi’s explanation. We must keep in mind that Rashi’s explanation is built upon his interpretation of the position of the Rabonon that when a shor muad pushes his fellow shor into a pit, the shor owner must pay in full and when the attacking shor is a tam he pays only half. What is the basis for this interpretation? And furthermore: How does the Gemara know that according to the Rabonon, when the attacking shor is a tam that the shor owner pays half and the bor owner is exempt? This is the ruling Rashi uses as proof that the Rabonon hold that even when full damages cannot be extracted from the shor owner, the bor owner need not pay. Perhaps, when the attacking shor is a tam, the shor owner pays only half and the bor owner pays the other half? Thus the basis for Rashi’s proof that when payment cannot be extracted from the tam shor owner, the bor owner need not pay, is unfounded. And the Rabonon who say that the bor owner is exempt are speaking of when the attacking shor is a muad. Since the Rabonon hold that it is the attacking shor that killed the victim shor, the muad pays in full and the bor owner is exempt. However, when the attacking shor is a tam, and he pays only half, the bor owner does in fact have to pay half precisely because full payment cannot be extracted from the tam’s owner. Tosafot has now explained his logical argument with Rashi’s explanation and also his apprehension with Rashi’s source. R’I offers his explanation of our Gemara: (Note that R’I’s explanation is based on an understanding of the Rabonon’s position that appears in our text of the Rashi.) And it appears to R’I that the Rabonon who say: (D) The shor owner is liable and the bor owner is exempt, mean that the attacking shor owner pays half for a muad and for a tam he pays a quarter, and the bor owner is totally exempt, in either case because the Torah holds the bor owner liable only when the shor fell in on its own, as is written (Shemot 21, 33) “and a shor will fall there – into the bor”, but when others push him, the shor, into a bor, the bor owner is exempt. Tosafot has informed us of the source for the exemption of the bor owner when an animal is pushed into his bor. This differs with Rashi’s explanation that the reason for the exemption is because the bor did not do the damage. But we must still know how we see from the Rabonon, that when payment cannot be extracted from one of the partners to the damage that the other need not pay. If we maintain that this is seen from the fact that the bor does not pay for half when the shor is a tam and only pays half, then we have not solved Tosafot’ initial problem with Rashi’s explanation. Tosafot argued that the reason for the bor owner’s exemption is because the bor did not participate in the damage, but according to Tosafot as well, there is a reason to exempt the bor owner and that is because the Torah specifically exempted him. How do we see that when there is no specific exemption, such as when the flesh of a sh’lomim participates in damaging that the flesh owner need not pay for the damage done by the sacrificial parts? Tosafot will now deal with this issue: And here where the Gemara is attempting to prove that the Rabonon hold that when one cannot be paid from one partner, he cannot extract payment from the other partner, this is the explanation: but they, the Rabonon, say, when one cannot be paid from the bor, because he is exempted by the verse, he, the victim owner, is not paid the second half from the shor owner, even though they, the Rabonon, hold that in a damage by partners, this one did the entire damage and this one etc. (did the entire damage). We see from the fact that the shor muad owner does not pay full damages even though we view his ox’s involvement as doing the entire damage, that when there are partners to a damage and payment cannot be extracted from the bor owner, because of his specific exemption, the shor owner need not pay in full. By comparison it is plain that we do not collect from the flesh of a sh’lomim for the corresponding sacrificial parts. If so, what is R’ Abo teaching us? Tosafot explanation is based on interpreting the statement of the Rabonon as saying that the shor muad owner is only liable for half, as opposed to Rashi who says that he is fully liable. It is from the half liability of the muad shor owner that Tosafot proves that he does not assume the obligation for payment of the second half from the bor owner. On 53b, (D) where the Braita informs us of the dispute between the Rabonon, the Braita clearly says that according to R’ Nosson the shor owner pays half. The opinion of the Rabonon is a bit vague. The Rabonon there say that the shor owner is liable and the bor owner is exempt. The extent of liability according to the Rabonon is not clarified within the Braita. If you ask: How does the Gemara know that the statement by the Rabonon, “and the shor owner is liable” does not mean that he is fully liable? Perhaps it means that he is fully liable as Rashi says and the Gemara’s proof is from when the attacking shor is a tam, who pays only half, as Rashi said? We can answer: That if the Rabonon and R’ Nosson were arguing about the extent of the payment of the shor owner, they, the Rabonon, should have clarified their position, and since they did not clarify, we can assume that they agree with R’ Nosson on this issue, the half liability of the shor owner. And furthermore, there is another reason the Gemara assumes that the Rabonon agree with R’ Nosson that the shor muad owner pays only half, for if it is so that the Rabonon hold the shor owner liable for the entire damage, R’ Nosson should have said that he is liable only for half. His statement that “the shor owner is liable for half” is viewed as proof that there is no dispute between him and the Rabonon in this matter. Thus, we have a clear statement from the Rabonon that when the attacking shor is a muad, his owner pays only half and the bor owner pays nothing. Why doesn't the shor owner pay the second half since the Gemara at this point holds that each partner does the entire damage? It is evident that the Rabonon hold that when payment cannot be extracted from one of the partners of the damage, it is not extracted from the other. So too, when a sh’lomim damages and payment cannot be extracted from the sacrificial parts because they are burned on the altar, payment is not extracted from the flesh owner to cover the corresponding sacrificial parts.

I found my ox in your pit The Gemara is saying that R’ Abo who teaches that one cannot collect the damages attributable to the sacrificial parts from the flesh may follow the opinion of R’ Nosson, who holds that the bor owner does in fact pay for the damages done by the tam ox together with the bor when payment cannot be extracted from the tam ox. That is because the bor can be designated as the primary damager since the carcass of the dead victim shor is located in the bor. However, in the case of the sh’lomim that damaged, neither partner can be designated as the primary damager, thus the damages attributable to the sacrificial parts cannot be collected from the flesh. It is specifically in regard to bor that he, R’ Nosson, says that the bor owner pays the portion of the damage that the shor owner does not pay, even though we hold that each of the partners does the entire damage, and the paying party should assume the payment of the non-paying partner, because he did in fact do the entire damage, it is possible to distinguish between shor and bor for this reason that the carcass was found in the bor which designates the bor as the primary damager, but when there is any other equal partnership such as the flesh and sacrificial parts of a sh’lomim one of the ‘partners’ does not assume the obligations of the other partner. However, as soon as the Gemara knows the logic of the argument ‘I found my victim ox in your bor’, the Gemara can hold that each of the partners does only half of the damage, as the Gemara says in Haporoh (ibid.), and I will explain this matter there, with the help of Hashem.

לפיכך אינו ממונם וכי קאמר ר' יוסי הגלילי בקדשים קלים שלו כגון זבחי שלמים שלו.

גופה ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממונו דברי ר' יוסי הגלילי פי' לרבות כל קדשים קלים בן עזאי אומר לרבות שלמים. ואמרי' בן עזאי למעוטי מאי אילימא למעוטי בכור שאינו ממונו השתא שלמים שטעונין סמיכה ונסכין ותנופת חזה ושוק אמרת ממוניה הוא בכור מיבעיא.

אמר ר' יוחנן למעוטי מעשר וכדתניא בבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא אוקמוה בתחלת תמורה בבעל מום.

במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר כלל כו' רבינא מתני אסיפא אבא יוסי בן דוסתאי אמר לא אמר בן עזאי אלא בבכור בלבד למעוטי מאי אילימא למעוטי שלמים כו' ואוקמ' ר' יוחנן למעוטי מעשר וכדתניא וכו' ועלתה בקשיא.

רבא אמר מאי שאין בהן מעילה שאין בהם דין מעילה ומאי [נינהו] נכסי הדיוט. ואקשי' עליה וליתני נכסין של הדיוט קשיא.

אמר רבא שלמים שהזיקו לדברי ר' יוסי הגלילי גובה מבשרן ולא מאימוריהן כו' כיון שאמר קדשים קלים ממון בעלים הן והמזיקן חייב לשלם הוצרך לומר כך אם הזיקו הן חייבין פי' שור של שלמים שחבל בשור של חולין בק' כספים חצי הנזק נ' כספים יכול למימר ליה המזיק תרי שותפי אנן בהא תורא בשרא דידי ותרבא דהקדש אנא משלימנא לך מן הבשר מנתא דמטי לי לפום חושבנא ודהקדש מטי לך או דלמא מצי אמר ליה נ' זוזי כולהו מבשרא משתלמנא דהא לא יכילנא לאשתלומי מן האימורין דלגבוה סלקי שקילנא כל קבל מנתא דמטי להו לאימורין לשלומי מבשרא ואי לא שוה הב לי בשרא אחרינא דהא את מתכפר באימורין.

ואמרי אליבא דמאן אמרה רבא להא שמעתא דשלמים שהזיקו כו' אי אליבא דרבנן פשוטה היא.

אי אליבא דר' נתן פשוטה היא וחלוקתם בפ' שור שנגח את הפרה בסופו ואני עתיד לפרשו שם באר היטב.

לא צריכא לגבות מבשרן כנגד אמוריהן כלומר ה"ק שאינו גובה מאמוריהן כלל לא מהן דלגבוה סלקי ולא מבשרן כנגדן ואקשי אליבא דמאן אמרה רבא אי אליבא דרבנן פשיטא דהא אמרינן בשדחף שור את חברו לבור אין בעל הבור משלם דונפל שמה שור אמר רחמנא שיפיל מעצמו ולא שיפילוהו אחרים ובעל השור אם תם רביע הנזק ומועד משלם חצי נזק דמיתה לאו משור בלבד היא אלא בשתוף הבור ולפיכך לא משלם אלא חצי נזקו שבנזק ואף על גב דליכא לאשתלומי חצי האחר מבעל הבור לא משתלם מבעל השור והיינו הא דרבא דאימורים ואי לרב נתן דאמר תם בעל השור משלם רביע ובעל הבור שלשה חלקים ומועד זה מחצה וזה מחצה אלמא כל דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ודלא כרבא ומשני אי בעית אימא רבנן ואצטריך ליה לאשמועינן דה"מ התם דתרי דתרי גופי אבל בחד גופא כי הכא אימא מצי אמר ליה אנא מכל היכא דבעינא משתלמנא קמ"ל וה"ג אימא מצי אמר ליה וי"מ דרבא לגבות מבשרן כנגד האימורין קאמר דכיון דלא משתלם מן האימורין משתלם כנגדן מבשרן ומאי דקאמר אי אליבא דרבנן פשיטא דליתא ואי אליבא דר' נתן פשיטא דהכין הוא ולא צריכא ליה לרבא וכי מתרץ אב"א רבנן ל"ג אימא מצי אמר ליה אלא ה"ג אבל בחד מצי אמר ליה אנא דכל היכא דבעינא משתלמנא וכן נראה דפי' ר"ח וז"ל ואמרינן אליבא דמאן אמרה רבא להא שמעתא דשלמין שהזיקו מחייב רבא מן האימורין מאי דחזי על הבשר אי אליבא דרבנן פשיטא היא ואי אליבא דר' נתן פשיטא היא והראשון כפי שיטתו של רש"י ז"ל ונראה עיקר שאין שיטת התלמוד לומר פשיטא במה שאינו עומד אלא אי אליבא דפ' קשיא.

למדת ממה שכתבנו ששור שלמים שהזיק אם מועד הוא משלם נזק שלם מנכסיו ואם תם הוא משלם חצי נזק מבשרו שהתם אינו משתלם אלא מגופו ומ"מ מגופו הוא משתלם אפילו היה כל גופו צריך לחצי הנזק משתלם כל גופו ומ"מ בשור שלמים אינו משתלם מבשרו כנגד אמוריו כיצד הרי שהשור של שלמים שהזיק שוה מאה והשור שהוזק שוה מאה ועשרים והנבלה שוה עשרים הרי שחצי הנזק חמשים דינרין והרי ששור זה של שלמים שוה מאה נמצא שנשתעבד חציו של שור זה לנזק ומ"מ הרי האימורין בכלל ההזק ואחר שיחלק השור ילכו האימורין לגבוה וחציין שהיה משועבד לנזק הופקע ונשאר שעבודו על חצי הבשר הנשאר אע"פ שאינו שוה חצי הנזק הואיל ועם חצי האימורין היה שוה כערך נזקיו ונמצא שאינו נוטל אלא חצי הבשר ואין אומרין שכל שנצטרפו שני מזיקין בהיזק אחד והופקע האחד מדין תשלומין שיפרע חלקו מן האחר אלא יפסיד כנגד חלק מה שהופקע דינו מן התשלומין ואע"פ שבשור תם שדחף את חברו לבור אנו פוסקים בדרך אחרת והוא שמשתלם מבעל השור כמה שאפשר לו והוא רביע הנזק ומה שהופקע מן השור שאי אפשר לגבות ממנו מן הדין משתלם מן הבור עד תשלום נזקו כמו שיתבאר במקום אחר במסכתא זו טעם הדברים הואיל והוא מוצא את הנזק בבורו של זה אבל בכאן לא אלא שדבר זה יתבאר במסכתא זו בריוח בע"ה:

תוס' בד"ה אי אליבא דרבנן פי' בקונט' כו' משמע אפילו שהשור עושה כל ההיזק כו' הלכך בעל השור במועד משלם נזק שלם כו' עכ"ל ודאי דכן מוכח גם מפרש"י שלפנינו שהשור עושה כל ההיזק דהא לא בא לחייב בעל הבור אלא מטעמא דכי ליכא לאשתלומי כו' וא"כ שור המועד ראוי שישלם נזק שלם שהוא עשה כל ההיזק ולא מצי למידק אלא מתם אבל בפירושו שלפנינו לא פירש כן אלא שהמועד אינו משלם אלא ח"נ ותם רביע נזק והוא מגומגם:

גמרא למעוטי מאי אילימא למעוטי בכור השתא ומה שלמים וכו' ופירש רש"י בכור מיבעיא ובבכור ח"ל קאמר דכיון דלאו להקרבה קאי וכו' יש לדקדק א"כ מאי פריך הגמרא השתא ומה בכור שלמים וכו' דמנא ליה דאתא למעוטי בכור בזמן הזה דפריך השתא ומה שלמים וכו' דלמא אימא לך דאתא למעוטי בכור של ארץ ישראל בזמן שבהמ"ק קיים דחזי להקרבה וי"ל דס"ל להגמרא דאי אתי למעוטי בכור מסתמא אתי האי תנא אליבא דבן עזאי לאפוקי ממ"ד דבכור הוי ממון בעלים לרבי יוסי כגון אבא יוסי בן דוסתאי ואבא יוסי על כרחך לא קאמר אלא בבכור בזמן הזה דלא חזי להקרבה דאלו בכור דחזי להקרבה כגון בזמן שבהמ"ק קיים ליכא למ"ד כדאמר לעיל מתנות כהונה קאמרת וכו' וא"כ האי תנא אליבא דבן עזאי אי אתי למעוטי בכור ע"כ בכור בזמן הזה קאמר ולכך פדיך הגמרא שפיר ומה שלמים וכו':

רש"י ד"ה אי אליבא דרבנן וכו' דפליגי בפרק שור שנגח גבי שור שדחף את חבירו לבור ואמרי בתם בעל השור משלם רביע וכו'. נראה דאין זה מפרש"י ואיזהו תלמיד כתבו דרש"י ס"ל לרבנן בתם בעל השור משלם מחצה ומחצה מפסיד דבעל הבור פטור ובמועד בעל השור משלם נזק שלם ובעל הבור פטור ועיין בתוס':

בתוס' ד"ה אי אליבא דרבנן פידש בקונטרס וכו' ואמר בתם דבעל השור משלם מחצה וכו' כצ"ל. הלכך במועד בעל השור משלם נזק שלם ובתם משלם חצי נזק ופלגא מפסיד כצ"ל:

בא"ד דאי כל חד פלגא הזיקא עביד למה ישלם בתם לרבי נתן בעל השור שלשה רביעים וכו'. ר"ל אלא ודאי ס"ל השתא האי כולא הזיקא עביד והאי כולא הזיקא עביד והא דלא משלם בעל השור מחצה בתם כאלו הוא עשה כל ההיזק משום דאמר א"כ שותפתאי מאי אהני לי כדאיתא פרק הפרה להאי לישנא וע"ש דאלו ללישנא דאמר תורא בבירך אשכחתיה מצי סבר כל חד פלגא הזיקא עביד ואפ"ה משלם בעל הבור שלשה רביעים כדאיתא התם אבל המקשה הכא בשמעתין דלא אסיק השתא אדעתיה טעמא דתודא בבירך אשכחתיה עד דמשני ליה לקמן א"כ ע"כ צ"ל דהוא ס"ל האי כולא הזיקא עביד והאי כולא הזיקא עביד:

בא"ד ונראה לר"י דרבנן דאמרי בעל השור חייב וכו' שלא שלא חייב הכתוב בור אלא היכא דנפל ממילא וכו' אבל לא שייך השתא לפרש טעמא דרבנן משום דס"ל שהשור עשה כל ההיזק כמו שפרש"י משום דא"כ היה לו לשלם בעל השור ה"נ בתם כאלו עשה הכל לבדו וכן במועד הכל לכך אצטריך לפירוש התוס' לפרש טעמא דרבנן משום שלא חייב הכתוב בור אלא בנפל שם ממילא וכו' וק"ל:

ואם איתא ולישני הא רבנן הא רבי יוסי הגלילי תימה דמנא ליה לרב נחמן לאוקומי מתניתין דבכור מוכרין אותו תם וכו' כרבנן ובזמן הזה דילמא רבי יוסי הגלילי היא וסבר דאין חילוק בין מתנות כהנים וגוף הבעלים דבכולם מקדשין בהם את האשה. ויש לומר דניחא ליה לאוקמוה אליבא דרבנן ולחלק בין בזמן הזה לזמן המקדש. היכי פריך רבא לרב נחמן מדרבי יוסי הגלילי דילמא ההיא משנה כרבנן. וי"ל דמסתמא סבר דההיא משנה כרבי יוסי כיון דלפי המסקנא מוכח דרבי יוסי מחלק בין שחוטה למחיים והמקשה דקאמר ואם איתא סובר דרב נחמן לא חייש אההיא סברא. מהר"י כ"ץ ז"ל. וכבר האריך בזה למעלה ה"ר ישעיה ז"ל.

ואם איתא לישני ליה וכו' כלומר ואם איתא דמחיים חשיב ממונו בזמן הבית לרבי יוסי אפילו במתנות כהונה אם כן מילתיה דרב נחמן על כרחך כרבנן והוה ליה לשנויי ההיא כרבנן וגם רבא נמי מאי סליק אדעתיה לאקשויי ממילתיה דרבי יוסי הגלילי וכי לא ידע דרב נחמן אליבא דרבנן דוקא קאמר. הרא"ש ז"ל.

אלא שאני מתנות כהונה וכו' הכי גרסינן ולא גרסינן מתנות כהונה קאמרת דמעיקרא נמי מכח מתנות כהונה קא פריך. והכי גרסינן בפירוש רבינו חננאל ז"ל אלא מתנות כהונה שאני והכי פירושו אלא לא משני (כדמשני) כדשנית מעיקרא כאן מחיים כאן לאחר מיתה דמשמע דמתנות כהונה הוי מחיים ממון בעלים אלא מתנות כהונה שאני דאפילו מחיים משלחן גבוה קא זכו ולכך המקדש בחלקו אינה מקודשת היינו בחזה ושוק אפילו מחיים וקדשים קלים דאמרינן שהם ממונו בבכור בחוץ לארץ או בשלמים שהבעלים שהקדישוה לא זכו משלחן גבוה שהם הקדישוה. הרא"ש ז"ל. וכתוב בתוספות שאנץ דאי לא גרסינן אלא הוה משמע דההיא דמותבת מינה איירי במתנות כהונה אבל ההיא דקידושין לא איירי במתנות כהונה ולהכי מוקמינן לה דוקא לאחר שחיטה אבל מחיים הוי ממונא וזה אינו דאדרבה ההיא דקידושין נמי איירי בחלק כהנים ומכח זה היה מקשה כדפירשנו לעיל.

שאני מתנות כהונה תימא דהשתא לא אתיא מתניתין אליבא דרבי יוסי הגלילי דמתניתין סתמא נתני נכסים שאין בהם מעילה והרי בכור דלית ביה מעילה והוי ממון גבוה בזמן דחזי להקרבה אפילו לרבי יוסי הגלילי ובמעשר נמי מודה כדמוכח לקמן. וי"ל דמתניתין הכי קאמר נכסים שאין בהם מעילה יש מהן דהוי ממון בעלים אבל נכסים שיש בהם מעילה הוי ממון גבוה לעולם. מהר"י כ"ץ ז"ל.

ומה שלמים וכו' אומר ר"מ דלאו קל וחומר הוא דאיכא למיפרך מה לשלמים שאין קדושתן מרחם. אלא הכי קאמר כיון דקרא סתמא כתיב מיבעי לן לאוקמי במסתבר וסבירא ליה עכשיו דשלמים חשיבי טפי ולרבינא סבירא ליה דאפילו בכור בחוץ לארץ חשיב טפי משלמים משום דקדושתו מרחם. הרא"ש ז"ל. ותלמידי ה"ר ישראל ז"ל תירצו שלא חש אפירכא דקדושתו מרחם משום דהייתי מכניס אותה בתוך הקל וחומר כי סברא היא אבל לאבא יוסי אינו כן דעביד קל וחומר שלמים מבכור. ודוק. ע"כ לשונו.

בכור מיבעיא פירש רש"י בבכור בחוץ לארץ. וקשה יאמר בבכור בארץ ישראל מהאי טעמא דטעון סמיכה. ועוד קשה לפי זה היה לו לומר ומה שלמים שהם קדשים וחזו להקרבה אפילו הכי הוי ממונו בכור בחוץ לארץ דלא חזי להקרבה מיבעיא. וי"ל דשקולין הן דבכור דקדושתו מרחם אף על גב דלא חזי להקרבה הרי הוא שקול כשלמים שראויין להקרבה ואין קדושתן מרחם. גליון. וזה לשון הרא"ש ז"ל הקשה ר"מ על פירוש רש"י אפילו בכור דאי נמי גריע טפי משלמים מהאי טעמא ועוד אמאי לא קאמר למעוטי בכור בארץ ישראל. ופירש דהוא הדין אפילו בכור בארץ ישראל נמי הוי ממונו מהאי טעמא ורבינא דאוקמה לעיל בבכור בחוץ לארץ לטעמיה דסבירא ליה דבכור חשיב טפי משלמים. עד כאן לשונו. ועוד נראה דניחא ליה לשנויי למעוטי מעשר דממעט לגמרי אבל בכור לא הוי מצי למעט אלא בכור בארץ ישראל דוקא ומשמע ליה דבן עזאי אתא למעוטי שום דבר לגמרי. ע"כ גליון תוספות.

ומהר"י כ"ץ ז"ל תירץ דלהכי לא אמרינן למעוטי בכור בארץ ישראל דאם לא בא למעוטי אלא בכור בארץ ישראל אם כן הוי ליה לפרושי בהדיא לרבות שלמים ובכור דחוץ לארץ דאז יש למעט בכורות של ענינו אבל עכשיו שלא אמר כן משמע דלא קאי מיעוטא אבכור כדפריך ומה שלמים וכו'. וכיון דלא קאי אחד בכור לא קאי אאידך אלא ודאי למעוטי מעשר. ע"כ. עוד הקשו על פירוש רש"י ז"ל איך עביד קל וחומר נימא בכור בארץ ישראל יוכיח. וי"ל איכא פירכא דחזי להקרבה. ואם תאמר אמאי לא קאמר למעוטי חזה ושוק. וי"ל דרצה למעט קרבן שלם מחיים. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל. וזה לשון תלמידי ה"ר פרץ וא"ת מאי קא פריך מבכור מיבעיא אין הכי נמי דבכור חמור לפי שהוא מתנות כהונה ומשלחן גבוה קא זכו. יש לומר כיון דאוקימנא בכור בחוץ לארץ לא שייך למימר משלחן גבוה קא זכו. ע"כ.

בכור מיבעיא וא"ת מעשר יוכיח שאין טעון תנופה ואפילו הכי לא הוי ממונו. מיהו כיון שקרב שלמים כמו שפירש רש"י ז"ל יכול להיות שטעון תנופה. גליון.

בגמרא השתא ומה שלמים וכו' בכור מיבעיא ופרש"י בבכור בח"ל והקשה מהר"ם דמנ"ל באמת לש"ס דאתי למעוטי בכור בח"ל ומקשי דאתיא במכ"ש ולמה לא נאמר דאתי למעוטי בכור בא"י בזמן הבית דהוי ממון גבוה לר"י כדאיתא לעיל עכ"ל. ונכנס בדוחק ול"נ דלק"מ דבכור דחזי להקרבה לא איצטריך בן עזאי למעוטי דמלתא דפשיט' היא כיון דלית ליה לכהן שום זכיה בהן מחיים מהיכא תיתי דהוי ממונו וזה מוכרח דאלת"ה תקשי לעיל במתני' שבכור מוכרין אותו דאמר רבה בר אבוה עלה לא שנו אלא בבכור בזמן הזה אבל בזמן הבית לא ומחמת זה הוצרך רבינא לפ' דרישא בבכור בח"ל איירי וקשה מנ"ל לרבה בר אבוה דלמא מתני' דבכור דאתיא כר"י איירי אפי' בזמן הבית א"ו דסברא דנפשיה קאמר דכיון שעומד להקרבה וטעמא דאחריות לא שייך ביה אין שום סברא לומר דהוי ממונו וכן רבינא מוקי ליה לר"י בח"ל מסברא דנפשיה אף בלא קושיא ואם כן מקשה הש"ס שפיר וק"ל:

בגמרא אי אליבא דרבנן פשיטא פירש"י אי אליבא דרבנן דפליגי וכו' בתם בעל השור משלם רביע ובעל הבור פטור וכו' עכ"ל. יש כאן ט"ס וצריך להגיה בעל השור משלם מחצה וכן כ' מהר"ם אבל הסוגיא תמוה מאד לפרש"י שאין הנדון דומה לראיה כלל וכמו שכתבו התוספ' ונ"ל דכך פירושו דאליבא דרש"י לרבנן גבי שור ובור האי כוליה הזיקא עביד והאי כוליה הזיקא עביד והטעם דבעל הבור פטור לפי שיכול לדחותו אצל בעל השור שעיקר הנזק נעשה מכחו נמצא לפ"ז תקשי תינח בשור מועד יכול לדחותו בעל הבור לפי שגובה כל הנזק מבעל השור אבל בתם אמאי אמרי רבנן שהניזק מפסיד חצי ולא יתן בעל הבור כלום כיון שהוא עשה ג"כ כל הנזק א"ו שאפ"ה יכול לדחותו דכיון שבאמת עיקר הנזק נעשה מבעל השור שהוא התחיל בנזק אלא דגזירת הכתוב הוא שפטור מחצי ואם כן אומר בעל הבור לניזק מזלך גרם שאינך נוטל כל הנזק מבעל השור ואני מאי איכפת לי כיון שעיקר הנזק נעשה מכחו כנ"ל טעם הדבר שמשום זה יכול לומר בעל הבור לדחותו לניזק אצל בעל השור אליבא דרש"י וא"כ מקשה הש"ס שפיר לפי שנראה פשוט דעיקר רבותא דר' אבא שאינו גובה מבשר נגד אימורים לפי דס"ל דהבשר ואימורים כא' כוליה הזיקא עביד דאי ס"ל דהבשר לבדו לא היה עושה כל הנזק מהיכ' תיתי שיגבה מבשר נגד אימורים א"ו דעיקר רבותא הוא דאע"פ דהבשר כוליה הזיקא עביד אפ"ה יכול לדחותו מהחצי אצל אימורים אף על גב שאינו גובה מהם כלום מ"מ יכול בעל הבשר לומר לך גבה משלמים כיון שהאימורים עשו ג"כ הנזק כמו הבשר ואי משום שאינך גובה מגזירת הכתוב מזלך גרם וע"ז מקשה שפיר פשוט דשמעינן לה מדרבנן כדפרישית:

בתוספות בד"ה הא מני פי' בקונטרס אי אליבא דרבנן וכו' משמע מפירושו שהשור עושה כל הנזק ובעל הבור אינו עושה כלום וכו' וכן פי' בהדיא לקמן פ' הפרה וכו' עכ"ל. כבר כתבתי שא"א לפרש כן דברי רש"י אלא דס"ל שהבור עושה ג"כ כל הנזק והטעם דפטור לפי שיכול לדחותו אצל בעל השור שהתחיל תחילה בנזק וממה שכתב אבל רבנן סברי דבעל השור כוליה הזיקא קעביד אין הכוונה לאפוקי דבעל הבור לא קעביד א"ו בעל הבור עשה ג"כ ההיזק ואפ"ה פטור כדפרישית והא דנקט רש"י לישנא דבעל השור כוליה הזיקא עביד היינו לפי דבמסקנא אמרו שם דר"נ סבר בעל השור פלגא הזיקא עביד ובעל הבור פלגא לכך פרש"י דרבנן ודאי סברי דבעל השור עביד כוליה הזיקא דאל"כ אמאי משלם הכל לרבנן ואע"ג דבעל הבור עביד גם כן כוליה הזיקא אפילו הכי יכול לדחותו דבעל השור התחיל בנזק וזה לשון בתר מעיקרא שכתב רש"י ועיין בחידושי פרק הפרה שם שכן מוכח להדיא מפרש"י מדלא פירש כן עד לבסוף דמסקינן לר"נ פלגא נזקא קעביד ודו"ק:

בא"ד ועוד מנ"ל לתלמודא דלרבנן בתם בעל השור משלם מחצה וכו' דלמא איירי במועד עכ"ל. והקשו כן לפרש"י אבל לכאורה יראה דלק"מ דהא פ' הפרה מייתי תרתי ברייתא ומוקי התם חדא בתם וחדא במועד ואע"ג דבאידך ברייתא דאוקמיה בתם לא מייתי מלתא דרבנן אלא דר"נ ודאי משמע דרבנן ג"כ איירי ביה דאל"כ לא שייך לישנא דר"נ והא דלא מייתי שם מלתא דרבנן היינו משום דרבנן אדרבנן לא קשיא שאמרו בשני הברייתות לשון א' אבל דר"נ לחודיה קשיא וא"כ מקשה הש"ס שפיר ופרש"י נכון וק"ל. ולפי לשון התוספתא שהבאתי בפ' הפרה אתי שפיר טפי דמבואר שם דרבנן פליגי בין בתם בין במועד ובתרווייהו פטרי ועיין שם:

גמרא אליבא דרבנן פשיטא עי' לקמן נג ע"ב תוס' ד"ה הא כרבנן וצ"ע הא: