Bava Kamma 11b

דיש מקצת שליא בלא ולד ודקאסרי לה באכילה גזירה מקצתה אטו כולה והאי דקתני סימן ולד לאו אמקצתה קאי אלא ה"ק אסורה באכילה גזירה אטו היכא דנפקא כולה ואתו למימר אין כאן ולד ואם חזרה לפנים תשתרי בשחיטת האם וקאכלי נבילה דההיא ודאי סימן ולד באשה כו' אבל גבי אשה לא ניחוש למקצת לטמא טהרות דראשון דהתם ליכא למיגזר אטו כולה דהא קחזי דמכי נפק ולד בשני מטמינא לה קמ"ל:

אין פודין אותו אין צריך לפדותו ואם מת מעצמו לא איצטריך לן למימר דהא כתיב (במדבר יח) ופדויו מבן חדש תפדה אבל השתא איצטריך לאשמועי' דלא אמרינן אי לא איקטיל הוה חי ולא נפל הוה וליפרקיה:

בכור שנטרף בכור אדם שנהרג בתוך ל' יום:

פדה תפדה אך פדה תפדה את בכור האדם:

במסירה תנן בפ"ק דקדושין דכיון דמסר לו באפסר קנאה אע"פ שלא משכה מרשות מוכר:

זו וזו גסה ודקה בהגבהה וגסה מתרצינן בקדושין שנותן חבילי זמורות תחת רגליה והיא עולה עליהן:

מה שעל בניהן ובנותיהן אין שמין דכיון דבנים ובנות לא אתו לבי דינא לא מבזינן להו למיתי:

בגדול אחי גדול האחין העוסק בנכסים להכניס ולהוציא דעד השתא ניחא להו לאחין דליכסי מדידהו במלבושים נאים כי היכי דלשתמעון מיליה:

A decree [on] part of the afterbirth [due to] the whole The Gemara is saying that if we only had the Mishna in Chulin, we might conclude that a minor portion of an amniotic sac can emerge without any part of a fetus. However, the Rabonon prohibited eating the portion of the sac that remained inside, because one who would see that it is permitted, might mistakenly conclude that the permissible ruling is a statement that there is no fetus at all in the sac and might permit eating the sac when all of it emerged, based on this erroneous belief that a sac can emerge with no fetus at all. Tosafot disagrees with the notion that one could possibly err and confuse a ruling about the emergence of a minor portion of the sac with the emergence of an entire sac, as he will now explain. The statement that one might confuse the emergence of the entire sac with the emergence of part of the sac, is imprecise, because how could we possibly err and permit eating the sac when all of it emerged, because we permitted what remained inside when a minor portion of the sac emerged, because even when a minor portion emerges, the minor portion that did emerge is forbidden by Torah law, because that minor portion is not ‘within the animal’, when the mother was slaughtered. It would seem that the fact that we are prohibiting the eating of that minor portion of the sac is a statement that whatever does emerge is prohibited. If so, how can one possibly conclude that by permitting that which remained inside the womb, we might err and believe that when the entire sac emerged it is also permitted to be eaten. Our ruling, prohibiting the portion of the sac that emerged is a clear statement that at the very least, whatever emerges is forbidden. But perhaps the Gemara here is saying that we should be concerned that one might confuse the emergence of a minor part with the emergence of the entire sac even though there isn't any compelling logical basis for such a decree, and we should always be stringent whenever any part of an animal emerges during birth? Tosafot will now prove that this is not so. This can be seen from the general ruling that when a minor portion of a limb emerges during birth, only that minor portion is forbidden, not the entire limb. See the Mishna and Gemara at the very beginning of Chulin 68a, where it is clear that when a limb of an animal emerges during the slaughtering of a cow, only that limb is forbidden the remainder is permitted because it is ‘within the animal’ during the process of slaughtering. And we do not say that it is forbidden to eat even that which remained inside the animal, because of a decree that it might be confused with the portion that is outside. Just as we do not decree that what remained inside should be forbidden because it can be confused with the portion that exited the womb, so too, we do not decree that when the minor portion of the sac departs from the womb, the entire sac should be forbidden, because we may be lenient when the entire sac left the womb. It is certainly more logical to prohibit the portion of a limb that remained inside, because of confusion with the portion that already exited the womb, than to prohibit that which remained inside the womb because of possible confusion with when the entire sac exited the womb. Even so, we do not prohibit the section of a limb that remained inside the womb. We certainly should not prohibit that which remained inside when a minor portion of the sac exited the womb because of possible confusion with when the entire sac exits the womb. And furthermore, if we decree that it is forbidden to eat that which remained inside when only a minor portion emerged, because we will be confused and permit eating the sac when all of the sac emerged, for a woman who aborts a part of the sac on one day and the remainder on the next we should also decree that she is tomay from the first day even though it is possible that no part of the fetus emerged at all. We should say that even though it is possible that no part of the fetus emerged on the first day, we decree that one must be concerned that Sunday the first may be a tomay day, because if we are lenient and rule that it is not a tomay day, when the entire sac emerges, we will also believe that there was no birth and that she is not tomay, which is of course erroneous. Tosafot must offer another explanation of the Gemara: Rather, it can be said that the Gemara is saying that eating that which remained inside the mother when only a minor portion of the sac emerged is forbidden, because it will lead to confusion when a majority of the sac emerged, but not when the entire sac emerged. For if when a minor portion of the sac emerges you will permit eating that portion, which is inside because of the verse ‘all that is in the animal’ is permitted with the slaughtering of the mother, even though it is reasonable to be concerned that the head might have emerged, in that minor portion of the amniotic sac, and there actually was a ‘birth’ which would render even the inside portion forbidden. Our ruling that the inside portion is permitted may be construed as a statement that the rule of a ‘birth’ is not in effect insofar as the prohibition of eating the fetus, and that the sole determining factor is whether the material of the dissolved fetus is in the womb or outside of it. Therefore he will come to permit the minor portion that remained inside when the majority emerged, because of the same reason. When only a minor portion remained inside, it is in fact prohibited because the emergence of the majority is a ‘birth’ and it is legally considered as if the entire sac left the womb, even though some of the sac is actually inside. And they will not know that when a minor portion of the sac emerges there is a double doubt that permits us to eat the portion of the sac that remained inside. A) It is possible that none of the dissolved fetus emerged in the minor portion of the sac. B) Even if some of the dissolved fetus emerged together with the minor portion of the sac, perhaps the majority or the head did not emerge and the portion that remained inside is not ‘born’ and therefore permissible. If a ‘birth’ actually occurred, even the portion that remained inside is prohibited. Our ruling that when a minor portion of the sac emerged, the material that remained inside is permissible is based on a double doubt, but that is not obvious to all. It may be construed as a ruling that the concept of a ‘birth’ does not apply to the material of the fetus and that the sole determining factor is whether the material is within the womb or outside of it. However, in regard to the emergence of a minor portion of an amniotic sac in a woman it is not reasonable to decree that the emergence of a minor portion of a sac should generate birth tumoh, so that they will not come to err, and not observe birth tumoh when the majority of the sac emerges, for there is no cause for an error, to compare the emergence of a majority of the sac to a minor portion of the sac. That there is a difference between when a minority and a majority of the sac emerges is fairly obvious and being lenient when the minority emerges would not automatically lead one to err and believe that when the majority emerges it is also not considered a ‘birth’. However, for an animal they will err and say that which is inside is never as if it is born, as long as it does not emerge. When ruling that the portion of the fetus that emerged is forbidden we are giving that emergence some legal significance and at the same time ruling that the remaining inside portion is permissible, we may be misleading some into thinking that the determining factor of what is permitted or forbidden is whether it remained inside or exited the womb. Some may believe that this is true for both cases; when a minor or a major portion of the sac emerged. A second reason why we are lenient as far as a human birth is concerned: Alternatively, for a woman we do not decree that she should count birth tumoh from the first day, Sunday the first, because it is a stringency that may lead to a leniency, because perhaps they will not count from the second day, Monday the second, to give her days of tumoh until and including Sunday the fifteenth. A third reason why we are lenient as far as a human birth is concerned: Alternatively, for a woman we do not decree that she should be tomay on Sunday the first, because we do not seek to increase tumoh as the Gemara says in Masechet Beitzah (7a). However, earlier (11a תוספות ד'ה דאין מקצת שליא) we explained that throughout this Gemara when discussing the status of a woman, we are not speaking about the mother generating birth tumoh, rather that she should be forbidden to have relations with her husband. If so, the last answer Tosafot mentioned that we do not institute a decree for the woman, because we do not seek to increase tumoh is irrelevant, because this Gemara is not discussing her status for tumoh at all. And Rashi explained: that for a woman who is in the process of aborting a fetus late Sunday afternoon and a minor part of the amniotic sac has emerged, it is not feasible to decree that she should be tomay if only a minor part of the amniotic sac emerged, because ruling that she is not tomay as of Sunday the first, will not lead one to err and believe that even if the entire sac emerged, there is no birth tumoh, since they see that when she gives birth on Monday the second, we do declare her to be tomay, there is therefore no room to err and believe that if an entire sac emerges she is also not tomay, because we will in fact rule in a few moments when the entire sac emerges on Sunday night that there is birth tumoh. Whereas when this question arises in the case of a cow that is in the process of being slaughtered, there will be no completion of the birth process, because the animal was slaughtered. There is no positive ruling that dispels the misconception created by the ruling that whatever remained inside the animal is permitted, because that is where the story ends in the case of an animal slaughtered in middle of the birth process. And this is difficult according to Tosafot explanation that we are concerned only about one confusing the emergence of a minority of the amniotic sac with the emergence of the majority of the sac, because that which we see that she is declared tomay on Monday the second does not prove that when a majority emerges it is considered a birth, because they will say that the reason she is tomay as of Monday the second, is because the entire sac emerged. According to Tosafot explanation there never was a question that one would confuse the lenient ruling when a minority of the sac emerges with when the entire sac emerges. The Gemara is concerned only that one may confuse the lenient ruling when a minority emerges with when a majority of the sac emerges. The possibility of that error is not dispelled when they rule on Monday the second, after the entire sac emerges that there is birth tumoh.

A firstborn that was killed within thirty days There are many steps in this Tosafot. To simplify matters, we will present an outline of all the steps and then indicate exactly where all the steps are. A) Tosafot presents Rashi’s opinion. B) Tosafot deduces that Rashi holds that when it is known that a child is viable, he may be redeemed within thirty days. C) Tosafot presents a contradiction to this conclusion. D) Tosafot alerts us to what might be the source of Rashi’s logic and shows that this is incorrect. E) Tosafot presents a second Gemara that seems to contradict Rashi’s explanation. F) Tosafot presents a third argument against Rashi. G) Tosafot presents a fourth argument against Rashi. H) Tosafot offers Rabbeinu Tam’s explanation. Usually, throughout Shas when the word טריפה is used, it refers to an injury or an ailment that causes death within twelve months. Here Rashi does not translate the word נטרף as usual. A) Rashi explains that the word נטרף used in our Gemara means: it, the firstborn, was killed, as opposed to the usual meaning of the word נטרף, which means that it developed a sickness or injury that causes its death within twelve months. Ulo is teaching us that if the firstborn was killed within the first month of its life, it need not be redeemed. And when the firstborn died of its own, there is no need for the verse to inform us that we do not redeem him, because it is written – (Bamidbor 18, 16) and those [who are to be] redeemed: from the age of a month you shall redeem. The firstborn who never reached the age of one month need not be redeemed. But if he is killed, it is necessary to inform us that he need not be redeemed, and that we do not say: if he had not been killed, he would have most probably lived and he was not a miscarriage and we should be obligated to redeem him. It seems that the verse is teaching us that we need not consider the possibility that he was a viable child if he was killed before he reached thirty days, but this is true only when there is some element of doubt in our mind about the viability of the firstborn. From the fact that Rashi says that when the firstborn dies within thirty days, there is no need for Ulo in the name of R’ Elozor to teach us from a second verse that he does not need to be redeemed, that can be understood from the verse which places the date of redemption at thirty days, but it is necessary for R’ Elozor to teach us that if the firstborn was killed within thirty days he need not be redeemed, it seems that the issue involved is how certain are we that he was a viable child. The firstborn who died was not a viable child and it is understood from the verse that there is no redemption. The firstborn, who was killed, may have been a viable child and therefore we need a second verse to teach us that there is no redemption. It follows that if we are certain that he was a viable child, because he was carried to term, even if he died before thirty days, he must be redeemed. B) It is apparent to some extent that if it is known to us about him, that he completed his months of gestation, i.e he was carried to term, and he lived beyond birth and was then killed, the father would be obligated to redeem him, even if he died before reaching the age of thirty days. It is only when we are not certain that he was a viable child and not a miscarriage that we say he need not be redeemed if he did not reach the age of thirty days, but if he definitely was a viable child there would be an obligation to redeem him even if he dies before thirty days. What emerges is that according to Rashi’s understanding the time prescribed in the Torah for redemption, thirty days, is only to be certain that the child is viable. If he does not survive thirty days, he was most probably a miscarriage and if he does survive thirty days, we know that he is a viable child. If we are certain that he is viable, then the obligation to redeem him is in effect even before thirty days. Tosafot has difficulties with this conclusion. C) And this is difficult! For in Chapter Yesh B’chor (B’choros 49a) the Gemara says in regard to one who redeems his son within thirty days, and the money was no longer intact after the time, his son is not redeemed, because after thirty days, which is the time of redemption the Kohain did not have the five s’loim in his possession. If the money was still intact the child would be redeemed, because even though the money was given to the Kohain before the time, the giving of the money is not the determining factor, it is the fact that the Kohain has the money when the child reaches the age of thirty days that is crucial. But when the money is no longer intact, the child is not redeemed. And why according to Rashi is the child not redeemed? But it is now known to us retroactively, that he was not a miscarriage, since he survived for thirty days. We should say that the redemption within the thirty day period was effective because the child was in fact viable and even though the money is no longer intact, that should make no difference, because the redemption was effective at the time the money was given within thirty days. Rather, it is certainly a decree of the Torah from the verse “and those [who are to be] redeemed: from the age of a month you shall redeem”, which teaches us that even if it is known to us that it completed its months of gestation, i.e. he was carried to term, he needs to be thirty days old in order to be redeemed and even if he is a viable child, no redemption can be effective before thirty days. Tosafot’ approach is not without its difficulties as Tosafot now tells us. The fact is that thirty days is the time that a child must survive in order for us to be convinced that he is a viable child and this is derived from the law that we must wait thirty days for redemption of the firstborn. On the surface it seems that Rashi is correct, that the thirty day waiting period is needed only to substantiate that the child is viable and not a miscarriage. It follows that if we are certain that he is viable, we can redeem him even before thirty days. D) And even though it is from this verse that we derive that any human who survives thirty days is not a miscarriage, which implies that the thirty days is needed only to be certain that the child is not a miscarriage, but if we know that he is viable he can be redeemed even before thirty days as it appears from Rashi. Tosafot will now show us that this conclusion is incorrect, because there is a similar ruling that is derived from the laws of the validity of an animal as a sacrifice eight days after its birth. There too we say that since the Torah allows us to sacrifice the animal eight days after its birth, it is proof that an animal must live eight days to prove its viability. Even so, when we know that the animal is definitely viable, it may not be offered before eight days. So too, we expound (there) that any animal that survives eight days is not a miscarriage, because it is written “from the eighth day and onward, it may offered as a sacrifice”. The Gemara uses this verse as proof that if an animal survives eight days, it is viable, and even so, when we definitely know that it completed its months of gestation i.e. it was carried to term, it may not be offered as a sacrifice because it is premature, during the first eight days of its life. We see that despite the fact that survival for eight days is the indicator of viability for an animal, even so, when we know that the animal definitely is viable before eight days, it still cannot be offered as a sacrifice. This is evident in the first chapter of Rosh HaShonoh (6b) where the Gemara says in reference to a firstborn animal, that it must be eaten within the first year of his life: From when do we count a year for him? One says, from the time that he is eligible to be offered as a sacrifice, i.e. eight days, and one says, from the time he is born. The Gemara there explains: And there is no dispute between these two opinions, this one is speaking of an unblemished animal that needs to be offered as a sacrifice and cannot be offered before eight days, therefore the year starts after eight days, and this one is speaking of a blemished animal that does not need to be offered as a sacrifice and can be eaten immediately, therefore the year starts immediately at its birth. The Gemara there asks: how can the blemished animal be eaten before eight days, it may be a miscarriage? And the Gemara there interprets the statement that the blemished animal can be eaten immediately from birth as speaking of when it is known to us that it completed its months of gestation and is definitely not a miscarriage, and even so the unblemished firstborn which must also have completed its months of gestation is not suitable to be offered until it is eight days old. It is clear that even though we derive from this verse that survival for eight days is the time needed to substantiate that an animal is not a miscarriage, even so an animal may not be offered as a sacrifice before eight days even when we know that it is viable. So too, that a human who survives thirty days is not a miscarriage is derived from the verse that requires thirty days for redemption and even so a child born at term cannot be redeemed before thirty days. E) Tosafot introduces another Gemara to prove that Rashi’s explanation of נטרף as killed is incorrect. And furthermore, that in the end of HaKomaitz Rabbah (M’nochos 37a) the Gemara obligates a father whose firstborn had two heads to give ten s’loim to the Kohain. And the Gemara challenges that ruling from a firstborn that was rendered t’raifoh who is exempt from the mitzvah of redemption, And if as Rashi says that the word נטרף means that it was killed, how is that case of the firstborn with two heads comparable to this case of the firstborn who was killed within thirty days? But if the word נטרף is translated as usual, that the firstborn became a t’raifoh, it is injured or sick and will die within a year, it is comparable to a firstborn with two heads, which must also die but is presently alive. F) A third difficulty with Rashi’s explanation: And furthermore, that he, R’ Elozor, should not have said נטרף he became t’raifoh, but נהרג-he was killed, which is the usual expression to describe a person who was killed. G) A fourth difficulty with Rashi’s explanation: And furthermore, the Gemara concludes that this ruling is derived from the word אך-but in the verse “but he must certainly redeem”, whereas the words פדה תפדה would include all situations of redemption, the word “but” qualifies the scope of the ruling and excludes a firstborn that was killed. But since he was killed within thirty days this should be derived from the verse “and those [who are to be] redeemed: from the age of a month etc.? H) And Rabbeinu Tam explains: the נטרף means, that it became a t’raifoh. It was injured or developed an illness that will not let it live more than twelve months. This cannot be derived from the verse “from the age of thirty days, you shall redeem”, because a t’raifoh does survive for more than thirty days. It can be excluded only from an additional verse – “but you must surely redeem”. And now that we are dealing with a firstborn that became a t’raifoh, the Gemara in HaKomaitz (37a) correctly compares it to a firstborn that has two heads which is also a t’raifoh. Tosafot explanation avoids all of the four problems with Rashi’s explanation: A) Tosafot explanation is that Ulo in the name of R’ Elozor is not speaking about a child that did not survive for thirty days. It did survive but it became a t’raifoh and will not survive for another twelve months. Tosafot understanding that a firstborn cannot be redeemed in the first month of its life even if it is viable is totally unrelated to the issue of a firstborn who became a t’raifoh. B) The comparison of our Gemara to the case of a two-headed firstborn is perfectly accurate since they are both t’raifoh. C) The Gemara does not describe our case as נהרג because he was not killed; he became a t’raifoh as is described. D) This ruling cannot be derived from the verse ו פדויו מבן חדשתפדה, because the baby did survive for thirty days. He is even alive now. He will not survive another year. A second verse is needed to teach us that there is no obligation to redeem him.

A large animal The primary issue is not here in Masechet Bovo Kamo, and in the first chapter of Kidushin (25b), I discussed this at length. See Tosafot Kidushin 25b, ד'ה בהמה גסה.

We do not assess what their sons and daughters are wearing Because they are embarrassed to bring them, their wives and children, to the Bais Din, in order to evaluate their clothing and they forgive each other from any differences in the value of the wives and children’s clothing. And Rav Alfas ruled that this applies specifically to weekday clothing, but Shabbat clothing we do evaluate to determine that all the brothers are receiving a fair share of the estate, and so is it in Yerushalmi.

By the oldest brother Rav Popo is saying that is to the advantage of all the heirs that the eldest brother, who is conducting the business affairs of the estate should dress well so that he will have charisma with the people with whom he conducts business and ‘his words will be heard’ i.e. he will make a favorable impression on them. It is Tosafot opinion that the brothers do not have to go along with this thinking if they feel that they are not gaining enough from the eldest brother’s fashionable clothing. If they protest that they are not happy with his spending for expensive clothing, it is their right to do so, and he may not continue to spend money from the estate for his superior clothing, but as long as they did not protest, most probably they are happy with this arrangement, so that ‘his words will be heard’. He needs finer clothing to be a charismatic person whose opinions in business matters is valued, as the Gemara says in Haneezokin (Gittin 52b) in regard to Amrom the dyer. The Gemara there relates that he was appointed as the administrator of the estate of young orphans. Their relatives complained that he was dressing very well with funds from the estate of the heirs. Rav Nachmon ruled that he is permitted to do so, because his superior clothing works in favor of the orphans, because people will listen to him on account of his fine clothing.

It is not necessary [to state concerning] an unpaid watchman who transferred, etc. Ulo says in the name of R’ Elozor: if a guard, Reuven, gives the item he is guarding to another guard, Shimon, he is exempt. The Gemara continues: it need not be said that if an unpaid guard gave the item to a paid guard, that he is exempt, because he actually improved the level of security by giving the deposited item to a paid guard, but even if a paid guard gave the item to an unpaid guard, he is also exempt. Tosafot will analyze the obligations of the unpaid guard who gave the item to a paid guard. We must keep in mind that an unpaid guard has a lower level of responsibility than a paid guard. The unpaid guard does not pay if the item was stolen or lost. He only pays if he was negligent. The paid guard must pay even if the item is lost or stolen. He is exempt only in the case of an unavoidable mishap. The explanation of an unpaid guard that deposited the item with a paid guard, the unpaid guard is exempt, means that if the item was stolen or lost, for which an unpaid guard is not liable, even in this case where the unpaid guard, Reuven, deposited the item with another guard, Shimon, Reuven is exempt. We are faced here with an interesting situation. Reuven is exempt, because an unpaid guard need not pay if an item is lost or stolen. However, Shimon was a paid guard, and he is liable for theft and loss. To whom will Shimon pay? To Reuven, who hired him as a paid guard or to the original owner with whom he has no contractual obligations at all? This issue is discussed in a Mishna in Bovo M’tzee’o 35b, which Tosafot will soon quote. The Mishna there is discussing a lessee, Levi, who rented a cow. He is liable for theft and loss, but not for accidents. Subsequently he lent the cow to Y’hudoh. Y’hudoh, as a borrower is liable for accidents. The cow died as the result of an accident. The first Tano of the Mishna holds that Y’hudoh pays to Levi, because he borrowed it from Levi. His contract and obligations are to Levi. Levi in turn is a lessee and does not owe the original owner anything. R’ Yosee disagrees. He argues: how can Levi do business and turn a profit with the leased cow that does not belong to him? Tosafot holds that the same applies in our case. Reuven the unpaid guard is doing business and turning a profit with an animal that does not belong to him. However, the paid guard who is liable for theft and loss, when he pays as he is obligated to do, he pays to the owner, as the Gemara says in HaMafkid (Bovo M’tzee’o 36b), that the halochoh follows R’ Yosee who says that this one the lessee in the case the Mishna discusses in Bovo M’tzee’o 35a, cannot do business and turn a profit with his associates, the owner’s, cow. So too in the case of our Gemara, the unpaid guard who deposited the item with a paid guard cannot profit from the owner’s item and payment must be made to the owner not to the unpaid guard. We now understand that when Tosafot initially said that the unpaid guard is exempt for theft or loss, he means that even in this situation where the paid guard will have to pay the owner, if for some reason the paid guard cannot pay, the unpaid guard is still exempt, because his contract with the owner contains no liability for theft or loss. The payment for loss or theft in this situation may be thought of as a bonus for the owner. If he can collect it from the hired guard he may do so, but this does not increase the liability of the unpaid guard in any way.

For [he] thereby increased its protection R’ Elozor is saying that when an unpaid guard deposited the item he is guarding with a paid guard, he has increased the level of security. In the reverse situation the Gemara says that a paid guard who deposited the object he is guarding with an unpaid guard has decreased the level of security. There are two ways that we might understand the phrase “he increased his guarding”: A) The level of liability is increased when an unpaid guard deposits with a paid guard. The unpaid guard is not liable for loss and theft, whereas the paid guard is liable. B) The actual degree of guarding the deposited item. One guard is more committed to his job than the other. Tosafot holds that the fundamental nature of the increase and decrease of security must be the same for both cases under discussion. It is true that when an unpaid guard deposits the object with a paid guard, there is an increase in the liability, because the paid guard will be liable for loss and theft, whereas the unpaid guard was not liable for these. However, in the reverse situation when a paid guard deposited the object with an unpaid guard, we cannot say that there was a similar decrease in liability, because the paid guard will definitely be liable for loss and theft. We should not explain that the increase of security is that if the object will be stolen, it will be returned to the owner because the paid guard is liable for loss and theft, whereas the unpaid guard was not, because the corresponding decrease of security cannot be explained that way, because the paid guard who deposited with an unpaid guard will definitely be liable for loss and theft, hence there is no decrease in the level of liability. Rather, the increase and decrease of security is that a paid guard is more committed to guard the object than an unpaid guard. The increase and decrease is in the actual level of security, not in the level of liability.

Your oath is credible to me If one guard deposited an animal with a second guard, and the animal dies, the owner can demand payment from the first guard. Even though the second guard offers to swear that the death was the result of an unavoidable mishap, the owner can argue that I deposited my animal with you, because I trusted you and I would accept your oath. I do not believe the second guard, even if he swears. According to this reason, if the second guard is more trustworthy than the first, it appears that the first guard is exempt, because the second guard can swear that the object was not lost as a result of negligence. However, in HaMafkid (36b) there is another reason given to explain why a guard who deposited with a second guard is liable, and that is because the owner can say: it is not my wish that my deposit should be in the hands of another person. The choice of a guard is a personal decision that the owner must be comfortable with, it is not within the realm of the first guard to make that decision for the owner. And these two reasons are not the same, as is evident in the Gemara there in HaMafkid. The Gemara there discusses a situation where the first guard is privy to the information about how the animal was destroyed. He can take an oath and his word must be accepted. The owner cannot claim that I refuse to believe your oath, because he did deposit the object with the first guard. According to the reason that one does not wish that his deposit be in the hands of another person, the very act of the first guard depositing the object with a second guard is a violation of their agreement and he is liable for that and cannot be exempt with an oath. And we should not ask Ulo here who holds that a guard who deposited with a second guard is exempt, how can he argue with that logic, that the depositor does not wish to have his deposit in another’s possession? But it is a Mishna in Chapter Kol HaGet (Gittin 29a), where the Mishna is discussing a person who made an agent to deliver a divorce. If the agent is unable to deliver the divorce document he may make a second agent to deliver the divorce document. However, if he, the husband, said to the agent, take from her to deliver to me a certain object, he should not send it, the divorce document, with another agent, because the owners can say: it is not my wish that my deposit, the object that he asked the agent to bring back, be in the possession of another person. Since in this instance there is a return agency involved, we assume that the husband does not want the first agent to appoint a second agent. We see that the Mishna uses this reason, it is not my desire that my deposit be in the possession of another, to restrain the first agent from appointing a second agent. How can Ulo argue with this and say that a guard may appoint a second guard in his place? And one can answer: that Mishna there is discussing what is initially preferable, and that is that a deposit should not be placed in the possession of a second guard, but we do not find in that Mishna that one would be liable post facto if he did so.

פי' השליא סימן ולד היא בין בזו בין בזו ודחי' אי ממתני' הוה אמינא דיש מקצת שליא בלא ולד וגזירה מקצתה אטו כולה וכולה כסימן הולד באשה כך סימן הולד בבהמה. והני מילי לענין אבר מן החי. פי' שליא שיצאת מקצתה ונשחטה הבהמה אותה שליא כולה אסורה באכילה דחיישינן לולד עמה והילוד אסור ואין אני קורא בה כל שבבהמה תאכלו שזה כבר נולד והמקצת חשוב ככולו וכאילו פירש ואבר מן החי הוא אבל לענין טומאה לא חיישינן לולד קמ"ל.

אמר ר' אלעזר בכור אדם שנטרף בתוך ל' יום אין פודין אותו כי כמת הוא חשוב ותניא כל מי שלא שהה ל' יום באדם הרי זה נפל שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה גרסי' במנחות סוף פ' הקומץ השני [דף לז.] איני והתני רמי בר חמא מתוך שנאמר אך פדה תפדה את בכור האדם שומע אני אפי' נטרף בתוך ל' ת"ל אך חלק וכו'.

אמר עולא אמר ר' אלעזר בהמה גסה נקנית במשיכה כמאן כי האי תנא דתניא וחכמים אומרים זה וזה במשיכה ותוב אמרינן האחין שחלקו מה שעליהם שמין מה שעל נשיהן ועל בניהן אין שמין פי' שכבר זכו בהן דתנן בפ' שום היתומין [דף כד.] אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו כו' וכיון דחזא דשקל אחוה מתפוסת הבית ומלביש לאשתו ולבניו מחל לפיכך כשבאין לחלוק אין לו לחזור ואם הוא גדול אחי דניחא ליה להתהלך במלבושין יקירין להיותי נשוא פנים במושב השרים שישמעו דבריו ויאמרו עליו אדם חשוב ויש גם לאחיו בדבריו הנאה זכה ואין עליו להחזיר ואשכחן בתלמוד ארץ ישראל בהאשה נקנית ר' בון פשט כלי רגל וכלי שבת מביאין באמצע וחולקין.

אמר עולא שומר שמסר לשומר פטור כו' רבא אמר אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר וטוען שנאנס חייב דאמר ליה את מהימנת לי בשבועה איהו לא מהימן לי בשבועה.

הא דיש מקצת שליא בלא ולד וגזרה מקצתה אטו כולה לאו דוקא דמשום כולה ליכא למגזר דליכא מאן דטעי בה דאפילו מה שיצא כ"ע ידעי דאסור מן התורה אלא מחמת מקצתו איכא למגזר שאם תתיר מה שנשאר בפנים אע"פ שלא יצא אלא מקצתה יטעו לומר שאפילו יצא רובא מה שבפנים מותר ודבר זה אסור דכל שיצא רובא אפילו מה שבפנים אסור דרובא ככולה אבל לענין טומאה אפושי טומאה לא מפשינן קמ"ל דאין שליא בלא ולד ואין כאן אלא חדא ספיקא.

ואיכא למידק היכי דמי אי ברשות הרבים אפילו בחדא ספיקא טהור ואי ברשות היחיד אפילו אתה מרבה כמה ספיקות טמא וכדתנן כל שאתה יכול לרבות ספיקות וס"ס ברשות היחיד ספיק טמא וי"ל דכולה שמעתין לא לטהרות נאמרה אלא לאוסרה על בעלה.

בכור שנטרף בתוך ל' יום פרש"י שנהרג דאלו מת מעצמו לא אצטריך לאשמועינן דהא כתיב ופדויו מבן חדש תפדה, אבל נהרג אצטריך לאשמועינן דלא אמרינן אי לא איקטיל הוא חי ולא נפל הוא (ולפריקי) [ולפירקיה] ומתוך פירושו של רבינו ז"ל משמע דכל שנודע (שאין) נפל וכגון שכלו לו חדשיו אפילו מת בתוך ל' פודין אותו וזה תימא דהא ופדויו מבן חדש תפדה כתיב וגזרת הכתוב היא ולא לאפוקי מתורת נפל אלא אפילו קים ליה דכלו לו חדשיו ותדע לך דאמרינן בבכורות בפ' יש בכור (בכורות מט, א) הפודה את בנו תוך שלשים ונתעכלו המעות אין בנו פדוי ואמאי הא איגלי דבשעת פדיון לא נפל היה וא"ת א"כ היכי נפקא לן בשבת (קלה, ב) מהאי קרא דפדויו מבן חדש תפדה דכל ששהה שלשים יום אינו נפל י"ל דודאי אי נפל הוה לא הוה מחייבא תורה לפדותו ומ"מ אפילו קים לן ביה דאינו נפל אינו בר פדיה דגזרת הכתוב היא ותדע דהא אמרינן (שם) כל ששהה שמנה ימים בבהמה אינו נפל דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה ואפ"ה אע"פ דקיל לן ביה דכלו לו חדשיו אינו בר הרצאה כדמוכח בפ"ק דר"ה דגרסינן התם (ו, ב) בכור מאימתי מונין (לה) [לו] שנה מר אמר משעה שנולד ומר אמר משעת הרצאה ולא פליגי הא בתם הא בבעל מום ומוקמינן לה התם בדקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו ואפ"ה לא חזי להרצאה עד שמונה על כן פר"ת שנטרף שנעשה טריפה ועדיין חי הוא אלא שדנין אותו כאלו מת והיינו דבמס' מנחות פרק הקומץ רבה (מנחות לג, א) מחייבים מי שיש לו שני ראשים ליתן עשר סלעים דבגולגולת תליא רחמנא ואקשי' עלה מהא דעולא ואלו לדברי רש"י ז"ל האיך אקשה מהא דעולא דנהרג אההיא דחי הוא אלא שהוא טרפה אבל לדברי ר"ת ז"ל אתי שפיר.

מה שעל בניהם ובנותיהן אין שמין ודוקא בגדי חול אבל בגדי רגל ובגדי שבת שמין והכין איתא בירושלמי בפ"ק דקדושין (פ"א ה"ד) וכתבו הריא"ף ז"ל בהלכותיו.

פעמים אפילו מה שעליהן אין שמין מ"מ אם מיחו בידו הרשות בידן ושמין מה שעליו.

הני שמעתתא דשומר שמסר לשומר כתבתיה בארוכה בפרק המפקיד בס"ד.

כבר ידעת שאין חיוב פדיון הבן חל עד שישלמו שלשים יום אע"פ שנתברר שכלו חדשיו שאין בו חשש ספק נפל שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה מת הבן בתוך שלשים ואפילו ביום שלשים פטור ואם הקדים ונתן הרי כהן חייב להחזיר ואפילו מת על ידי סבה כגון שנטרף על ידי ארי שאין הדברים מוכיחים להיות מיתתו באה מצד שהוא נפל אעפ"כ אין כאן פדיון שאף באותו שנתברר לנו שכלו חדשיו אינו בן פדיון אחר שלא השלים שלשים שאלו השלים שלשים חייב ליתן אף לאחר שמת כמו שיתבאר במקומו:

ויש מפרשים בה אפילו נטרף ולא מת ר"ל הואיל ונעשה טרפה בתוך שלשים ואי אפשר לו לחיות אע"פ שחי לאחר שלשים וכן הדבר מוכיח בתלמוד מנחות פרק הקומץ רבה דקאמר בנולד לו בן שני ראשים שחייב ליתן עשר סלעים לכהן והקשה מזו דבכור שנטרף ואין פודין אותו ותירץ שאני התם דבגולגולת תלא רחמנא אלמא נטרף דהכא פירושו שנעשה טרפה ומעתה מה שפירשו גדולי קדמונינו דדוקא בשנתחדש לו טרפות זה מעתה אבל אם נולד בסמני טרפות חייב לפדותו לאחר שלשים שהרי שני ראשים טרפות הוא שכל יתר כנטול דמי ופרשו עלה במסכת מנחות שנותן עשר סלעים לכהן מפני שהכתוב תלאן בגולגולת יראה משמועה שהזכרנו שלא נאמר כן אלא בטרפה של שני ראשים ומטעם דבגלגולת תלא רחמנא הא בשאר טרפות לא ומ"מ הם מפרשים שאני התם דכיון דהכי איתיליד ולא נטרף לאחר שנולד חייב דהא בגלגולת תלא רחמנא והוא הדין לשאר טרפיות:

הבהמה אינה נקנית במסירה אלא בין שהיא דקה בין שהיא גסה נקנית במשיכה ואין צריכין בה להגבהה אלא שאם שהגביהה קנתה בכל מקום ובמשיכה לא קנתה אלא בסימטא והוא כעין קרן זוית שאינו רשות הרבים גמורה או בחצר של שניהם אבל לא ברשות הרבים ולא בחצר שאינה של שניהם:

האחים שכבר מת אביהם והיו כלם מתפרנסים מתפיסת הבית ונתרצו לחלוק שמין מה שעליהם ומעלין זה לזה מה שהבגדים שלו שוים על של חברו ודוקא במה שלבשו אחר מיתת אביהם אבל מה שהלבישם האב בחייו זכה כל אחד בשלו כמו שאמרו בפרק יש נוחלין ב"ב קל"ט א' אם אמרו קטנים הרי אנו נושאין כמו שאתם נשאתם בחיי אבינו אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן הא מה שלבשו אחר מיתת האב אפילו לבשו כלם כאחד ובערך אחד אלא שבלו לאחד יותר מחברו שמין שאף באכילה אכל אחד יותר מחברו מה שאכל אכל והמותר יחלוקו:

ומכל מקום מה שעל נשיהם ובניהם ובנותיהם אין שמין אלא זכה כל אחד במה שיש לו מהם בשעה שנתרצו ויראה לי הטעם כל שבגופה של אחוה אין הדבר נאה להם למחות ומן הסתם לא מחלו זה לזה אבל שעל בניהם ובנותיהם ונשיהם מאחר שלא מיחו נתרצו בכך ומחלו להם מן הסתם ולא עוד אלא שכלם מתרצים בכך מצד שכבוד הוא להם כשבני ביתם מתכבדים אצל שאר העם יותר על גופם ויש מפרשים הטעם שלא לבזותם להביאם לפני בית דין ולדעת זה נמשך מה שפרשו בתלמוד המערב דוקא בגדי חול הא בגדי רגל ושבת שמין ואף לדעתנו אפשר לפרשה שמתוך שלהצנעה הם עומדים סבורים הם הרי במקומם מונח לכשנחלוק ואין כאן טעם מחילה:

ופעמים שאף מה שעליהם אין שמין והוא בגדול אחים שעומד להם במקום אב ונוח להם שיתכבד במלבושים נאים כדי שיהא נשמע בין הנכבדים ולא סוף דבר גדול בשנים אלא כל שעסקי הבית נעשים על ידו ומה שאמרו בפרק יש נוחלין אין הגדולים מתפרנסים על הקטנים כבר פרשוה שם באדם בטל שאינו יודע בטיב משא ומתן או שאינו רוצה להתעסק ומ"מ בכלם כל שהאחרים מוחין בכך בשעת עשייתן ודאי שמין:

כבר ידעת שארבעה שומרים הם ודיניהם שלשה וענינם הוא ששומר חנם חייב בפשיעה ופטור בגנבה ואבדה ואונסין ושומר שכר והשוכר חייבים בפשיעה וגנבה ואבדה ופטורים מן האונסין והשואל חייב בפשיעה ובגנבה ואבדה ובאונסין ופטור במתה מחמת מלאכה וכלן לא נפטרו אלא בשבועה והיא הנקראת שבועת השומרין והיא כוללת שלש שבועות שלא פשע בה ושאינה ברשותו ושלא שלח בה יד אלא ששליחות יד אינו בשוכר ושואל הואיל ויכולין להשתמש בה ויש מפרשים אף בהם שליחות יד והוא במה שאין עליו להשתמש בה מעתה שומר שמסר לשומר ומתה ביד השני אם נתחייב השני לראשון אע"פ שבכיוצא בה נפטר הראשון מן הבעלים חייב שאין הלה עושה סחורה בפרתו של חברו כיצד היה שומר ראשון שומר חנם ומסרה שומר זה לשומר שכר ונגנבה מיד השני הרי זה השני חייב לראשון ומאחר שכן הרי הראשון מביא את תשלומיו לבעלים אע"פ שאם אירע כן בידו היה פטור וכן הדין בשוכר שהשאילה ונאנסה ביד השואל ומ"מ בזו אם מתה מחמת מלאכה פטור אם נתברר ר"ל שלא יהא יכול לבא מטעם לא מהימן לי ומ"מ דוקא שוכר לשואל שהוא משאילה למה ששכרה הוא הא שומר חנם או שומר שכר שהשאיל או השכיר שולח יד הוא וחייב בכל ענין:

מסרה לשומר שכמותו אם שומר חנם לשומר חנם ואם שומר שכר לשומר שכר שנמצא חיוב שני לראשון כחיוב ראשון אצל בעלים ואורעה ביד השני בצד הפוטר כגון של חנם שנגנבה או של שכר שנאנסה אע"פ שהשני פטור מן הראשון הראשון חייב לבעלים שהרי אין אחד מהם פטור אלא בשבועה והרי זה אומר אתה נאמן לי בשבועה וזה אינו נאמן לי:

תוספות בד"ה גזירה מקצתה כו' וקשה דהא כו' אמרי משום דנפקא כולה עכ"ל פירוש ואכתי יטעו להשוות רוב למקצת וק"ל:

ד"ה בכור שנטרף בתוך שלשים וכו' משמע קצת דאם קים לן דכלו חדשיו וכו'. ר"ל דמפירוש רש"י משמע דטעם דאמרה תורה ופדויו מבן הדש תפדה הוא משום חשש נפל:

בא"ד ואע"ג דמהאי קרא נפקא לן כל ששהה שלשים יום וכו' ר"ל א"כ משמע דטעם מבן חדש תפדה הוי משום חשש נפל אין זה אלא גזירת הכתוב הוא אפילו קים לן דלא הוי נפל אלא דממילא משתמע נמי דכל ששהה ל' יום באדם יצא מכלל חשש נפל דאל"כ לא היה להתורה ליתן שיעור ל' יום אלא היה מן הראוי להרחיב יותר זמן להפדיון עד שיצא מכלל נפל וכן גבי מיום השמיני והלאה ירצה לקרבן:

ד"ה אפילו מן גלימא דעל כתפיה וכו' ור"ת פוסק שאין מסדרין לב"ח וטעמו של ר"ת תלוי בגירסת הגמרא שם פרק המקבל עיין שם בתוס':

וגזרה מקצתה אטו כולה כתבו בתוספות לאו דוקא כולה אבל רש"י ז"ל שפירש מטעם חזרה דעתו דהכי פירושו הוה אמינא גזרינן לאסור מקצתה היכא דיצאת כולה וחזרה נמי יתירו אותה ואינם יודעים כי במקצתה לא היה ולד ובכולה יש ולד ואיכא למיחש שמא יצא רובו. על כן מקשים התוספות לפי דעת רש"י שפירש מטעם חזרה והלא כשיצתה מקצתה היוצא אסור מדאורייתא ולא גזרינן מה שבפנים אטו מה שבחוץ ואיך היה לנו לאסור מה שבפנים לפחות יהיה כמו כולה שיצתה וחזרה שהיה עולה על דעתנו להתיר. אלא ודאי מה שבפנים מותר דאין לטעות לאסור מה שבפנים כיון שהוא מותר משום כל בבהמה הכי נמי אין לטעות להתיר כשיצתה כולה משום דחזרה כיון שביציאתה יצא הולד. גליון. כתב מהר"י כהן צדק ז"ל וקשה קצת על פירוש ר"י דפירש דבבהמה איכא למיטעי להתיר מה שבפנים אפילו ביוצא הרוב דאי מחזקינן שליא בולד אין לטעות דידעי דמכי נפיק רובו הרי הוא כילוד ותדע דתנן בפרק בהמה המקשה יצא ראשו הרי הוא כילוד אבל אם לא יצא ראשו או רובו אינו כילוד ומותר מה שבפנים דלא גזרינן מקצת אטו רובא. ולכך צריך לפרש שיש לטעות להתיר אפילו כי נפק רובא משום דאתי לאחזוקי שליא בלא ולד אבל באשה ליכא למיגזר כיון דחזו דמטמאינן לה ביום שני מכי נפק כולה כדפירש בקונטרס ופירושו עיקר. ותלמידי ה"ר ישראל ז"ל הקשו עוד לפירוש ר"י וזה לשונם ועוד קשה אפילו ברובו איכא ספק ספיקא דדילמא אין כאן ולד ואפילו יש שם ולד שמא הרוב איכא במיעוט הנשאר בפנים. ונראה דלעולם כיון שיצא רוב השליא הרי הוא כילוד. אבל קשה אמאי לא יישבו הפירוש כן דבבהמה איכא למיגזר רובא אטו מקצת דכי שרית שיצאה מקצתה משום ספק ספיקא דילמא אין כאן ולד אם כן גם כי נפיק רובא יתירו דילמא אין כאן ולד אבל באשה ליכא למיטעי דילמא יש שליא בלא ולד דהא חזינן דמטמאה ביום שני כי נפיק כולה. ע"כ.

עוד כתבו בתוספות אבל גבי אשה לא שייך למיגזר וכו' קשה כי היכי דגבי בהמה גזרינן היכא דיצאה מקצת אטו היכא דיצאה כולה לפי שיאמרו כשיצאה כולה נמי לא יצא הולד בה ויבואו להתיר באשה נמי נגזור דיצתה מקצתה ולא יצא הולד שתהיה טמאה אטו היכא דיצתה כולה שיבואו לומר לא יצא הולד בה. וי"ל דגבי בהמה יש לגזור דאי שרית ביציאת מקצתה מה שבפנים וכו' יבואו להתיר היכא דיצאה רובא של שליא דאז יש בה ולד ושמא יצא רובו ויתירו אותו מיעוט שבפנים ולא ידעו דבמקצת הוי ספק ספיקא ספק יצא וספק אם יצא רובו אבל היכא שיצתה רובא של שליא אינה אלא חד ספיקא שהרי ודאי כשיצתה רובא של שליא יצא ולד כל כך ליכא אלא חד ספיקא שמא יצא הרוב דפשיטא ליה לענין איסור דבחד ספיקא יש להתיר האסור כי יאמרו לא אסרה תורה לענין איסור אלא ודאי אסור אבל גבי אשה פשיטא ליה דאשה טמאה מספק אבל בספק ספיקא טהורה הילכך ידעו העולם דבמקצת שליא דאיכא ספק ספיקא אשה טהורה אבל כשיצתה רובא של שליא דהוי חד ספיקא ידעו שהיא טמאה ולא יבוא לטהר אותה מספק. גליון.

בכור שנטרף כתוב בתוספות משמע קצת דאם אית לן וכו'. הא דאמרינן קצת משום דהוה אמינא דדוקא היכא דנטרף דינו לא יכול למפדייה אבל היכא דחי דיכול לפדותו לא יפדנו עד שיכלו שלשים יום.

עוד כתבו בתוספות ועוד אסיק תלמודא וכו' מופדויו מבן חודש נפקא. והיינו קושיא קמייתא שהקשו בתוספות. וי"ל דהכי פירושו אם תאמר דופדויו מבן חודש היינו דוקא אם חי הוא אז יפדנו לאחר שלשים אבל נהרג דתו ליכא פדייה יפדנו בתוך שלשים להכי איצטריך אך ומשום הכי מקשין התוספות מופדויו מבן חדש נפקא כיון שהתורה נתנה שיעור שלשים לפדייה להוציא מכלל נפל אם כן ממילא היכא דנהרג דאיכא ספיקא פטור. וא"ת הוה אמינא דחייב כי רובם אינם נפלים. ויש לומר דאין הולכין בממון אחר הרוב. מיהו קשיא לי נימא דמשום מצוה הוה אמינא דהולכין בממון אחר הרוב לקיים עשה דופדויו. ע"כ. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

בכור שנטרף כתוב בתוספות פירש הקונטרס שנהרג וכו'. עוד קשה דאמרינן בירושלמי פרקא קמא דקידושין גבי בהמה גסה נקנית במשיכה רב יהודה שאל לרבי אלעזר בכור שנטרף בתוך שלשים יום מהו אמר ליה כמו שמת ונפטר ואי בנהרג קאמר מה שייך לומר כמו שמת. ועוד דלא הוה ליה למימר אלא נהרג או לימא טרפו ארי או אכלו ארי כדאמרינן בפרק אם לא הביא נפל מן הגג או אכלו ארי. תוספות שאנץ. ורבינו ישעיה ז"ל תירץ וז"ל ואין לתמוה אמאי נקט לשון נטרף דשמא סתם ולד שנהרג על ידי חיה הוא ונקט לשון המקרא דכתיב טרף טרף יוסף. והא דאמרינן בירושלמי הרי הוא כמי שמת. יש לומר דהכי פירושו הרי הוא כמי שמת מעצמו. אך קשה דמשמע לפירושו דפטורא וחיובא תליא בבן קיימא וקיימא לן ופדויו מבן חורש תפדה מקרא מלא דבר הכתוב ואפילו קים לן דכלו לו חדשיו. ואף על גב דמהאי קרא נפקא לן דכל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל לאו משום דחיובא תליא בקיום אלא טעמיה דקרא קא דריש מדתלא רחמנא חיובא בשלשים שמע מיניה בהכי לא הוי נפל אבל מכל מקום אפילו קים לן דכלו לו חדשיו בתוך שלשים לא מחייב וכו'. לכך פירש רבינו תם שנטרף שנולדו בו סימני טרפה ככתוב בתוספות. ע"כ לשונו.

וכן פירש רבינו חננאל ז"ל וז"ל בכור שנטרף בתוך שלשים יום אין פודין אותו כי כמת הוא חשוב ותניא כל שלא שהה שלשים יום באדם וכו'. הרי זה מת שנאמר ופדויו וכו'. ע"כ. וזה לשון הרב המאירי ז"ל יש מפרשים בה אפילו נטרף ולא מת הואיל ונעשה טרפה בתוך שלשים ואי אפשר לו לחיות אף על פי שחי לאחר שלשים. וכן הדבר מוכיח בתלמוד מנחות פרק הקומץ רבה וכו'. ומשום הכי ומעתה מה שפירשו גדולי קדמונינו דדוקא בנתחדש לו טרפות זה מעתה אבל אם נולד בסימני טרפות חייב לפדותו לאחר שלשים שהרי שני ראשים טרפות הוא שכל יתר כנטול דמי ופירשו עלה במסכת מנחות שנותן עשר סלעים לכהן מפני שהכתוב תלאן בגולגולת יראה משמועה שהזכרנו שלא נאמר כן אלא דטרפה של שני ראשים מטעם דבגולגולת תלא רחמנא הא בשאר טרפיות לא ומכל מקום הם מפרשים שאני התם דהכי אתיליד ולא נטרף לאחר שנולד חייב דהא בגולגולת תלא רחמנא והוא הדין לשאר טרפיות. ע"כ לשונו.

האחין שחלקו יש מפרשים אין שמין לפי שכבר זכו בהם נשיהם ובניהם דתנן בפרק שום היתומים אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו כלום וכיון דחזו אחוהי דשקל אחוהון מתפיסת הבית ומלביש לאשתו ולבניו מחלי לפיכך כשבאין לחלוק אין להם לחזור. ואפשר לתרץ לזה הפירוש גם אותו הירושלמי דמחלק בין בגדי חול לבגדי שבת דבמלבושין יקרין כל כך לא אמרינן דמחלי. הר"ר יהונתן ז"ל. וכן פירש רבינו חננאל ז"ל. וזה לשון הר"ר מאיר ז"ל מסרקסטה האחין שחלקו שמין מלבושין שקנו מתפוסת הבית אבל מה שהלביש אביהם בחייו קנה כל אחד ואחד וזכה במה שנתן לו. ואף על גב דאמרינן דשמין מה שעליהם ומשמע דקפדי אהדדי במאי דלביש חד מינייהו טפי מחבריה אפילו הכי אי איכא גדול אחי דעייל ונפיק על עסקייהו ולביש ומכפי טפי מאחוהי לא מצו מעכבי עליה דזכותא הוא לדידהו דלישתמען מיליה טפי טובא. ונראה לומר דאף על גב דפליגי ותו לא ליעול וליפוק על אחוה כיון דלבש ואיכסי קודם חלוקה אחולי אחלינהו להנהו מלבושים גביה ואין שמין אותן בחלקו כלל והוא הדין שאינו ראוי ליטול חלק בשומת מלבושי אחיו דמסתייה דשבקי ליה מלבושי דעבד לנפשיה. וצריך עיון. ע"כ לשונו.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל האחין שחלקו מה שעליהם שמין פירוש במה שלבשו אחר מיתת אביהם ואפילו לבשו כולם כאחד ובערך אחד אלא שכלו לאחד יותר מחבירו ושמין באכילה דאם אכל אחד יותר מחבירו מה שאכל אכל והמותר יחלוקו מה שעל בניהם ועל נשיהם וכו'. ונראה לי הטעם משום דכל מה שבגוף של אח אין הדבר נאה להם למחות ומן הסתם לא מחלו זה לזה אבל שעל בניהם ובנותיהם ונשיהם מאחר שלא מיחו נתרצו בכך ומחלו להם מן הסתם ולא עוד אלא שכולם מתרצים בכך מצד שכבוד הוא להם כשבני ביתם מתכבדים אצל שאר העם יותר על גופן. ויש מפרשים הטעם שלא לבזותם להביאם לפני בית דין. ולדעת זו נמשך מה שפירשו בתלמוד ירושלמי דוקא בגדי חול הא בגדי רגל ושבת שמין. ואף לדעתנו אפשר לפרשה שמתוך שבצניעות הם עומדים סבורים הם הרי במקומם מונח לכשנחלוק ואין כאן טעם מחילה. ע"כ לשון הרב המאירי ז"ל.

בתוספות בד"ה גזירה מקצתה אטו כולה לאו דוקא דהיאך נוכל להתיר כולה כיון שגם ביציאת מקצת היוצא אסור מדאורייתא ולא קאמרינן גזירה מה שבפנים אטו מה שבחוץ עכ"ל. פי' דלמה ליה לש"ס לומר גזירה אטו כולה דבזו ליכא למיחש כל כך כיון דחזי' דאסרינן ליה מה שיצא לחוץ א"כ כשיצא כולה יש לאסור כולה ואם נאמר דאפ"ה חיישינן שיאמר אין כאן ולד ואם חזרה לפנים תשתרי א"כ טפי ה"ל לש"ס לומר דגזרינן במקצת גופה שאם נתיר מה שבפנים שלא יצא יבא להתיר ג"כ מה שיצא כשחזר לפנים שיאמר אין כאן ולד. ואף על גב דהשתא קיימינן בסברא דיש מקצת שלי' בלא ולד מ"מ היוצא נאסר עכ"פ מספק דדלמא איכא ולד אלא דבמה שנשאר לפנים יש להתיר מטעם ס"ס שאינו נאסר אלא ביציאת רובא אבל היוצא ודאי נאסר ומדלא קאמר הש"ס הכי משמע לתוס' דליכא למיגזר בכה"ג ועיין בת"ח ואין להאריך כאן:

בפרש"י בד"ה חייב אפילו באונסין עכ"ל היינו אפילו כשאמר נאנסו אבל כשידענו בודאי שנאנסו אינו חייב דלא שייך לא מהימן לי בשבועה ול"ל דאפ"ה חייב כיון דתחילתו בפשיעה דודאי לא הוי פשיעה בכך שהרי מסרו לבן דעת וא"ל דרבא ס"ל דאפילו בכה"ג הוי פשיעה דא"כ וא"ל לרבא כלל הטעם דאת מהימנת לי ותיפוק לי' דהוי תחילתו בפשיעה מטעם דאין רוצה שיהיה פקדונו ביד אחר שהוא פשוט במשנה א"ו דלא הוי פשיעה בכך ומ"ש רש"י חייב אפילו באונסין היינו בטענת אונסין וכן נראה מלשון הרא"ש בפרק המפקיד ע"ש:

שם בתוספות בד"ה את מהימנת לי בשבועה לפי טעם זה וכו' ואין להקשות לעולא וכו' עכ"ל. לאו דוקא לעולא דהא לרבא נמי איכא להקשות כן דאמאי נקט טעמא דאת מהימנת וא"כ אם השני יותר נאמן מהראשון פטור ות"ל דחייב מטעם אין רוצה וכו' א"ו דפליג וא"כ יש להקשות ממתני' דגיטין וא"ל דרבא תרתי טעמי אית ליה דהא ודאי ליתא דא"כ ל"ל כלל טעמא דאת מהימנת דהא פשיטא דבטעמא דאין רוצה מתחייב יותר בכל הדינים ועוד דסוגית הש"ס פרק המפקיד לא משמע כן וכן הוא להדיא ברא"ש אלא דניחא להו להתוספות להקשות אדעולא דקשה על עיקר הדין אבל לרבא ל"ק אלא על הטעם והדיוק ובמה שמתרצין יתורץ ג"כ לרבא וק"ל:

בפרש"י בד"ה אפותיקי וכו' ואשמעינן ר"א שאם מכרו גובה ב"ח ממנו עכ"ל נראה שכוונתו לפי דמלשון הש"ס משמע דעולא בעצמו אמר לר"נ לא מיניה ואקשי ליה ר"נ ואוקמא עולא הב"ע שעשאו אפותיקי וא"כ משמע שבא להחזיק התי' דמיניה לכך פרש"י דאף לפי מאי דמשני דאיירי שעשאו אפותיקי ואפ"ה אינו גובה אלא מלקוחות וקרי ליה מיניה לאפוקי מיתמי ושייך לקרות לקוחות מיניה כיון שחוזרין עליו משא"כ בדיתמי לא שייך לקרותן מיניה ולפרש"י דאינו גובה מיתמי אפי' כשעשאו אפותיקי לפי דלא שייך לחלק כן ביתמי כמ"ש התוס' כאן בתחילת דבריהם וכן פי' ר"י במס' ב"ב ד' קע"ה דמיתומי' אינו גובה אפי' באפותיקי ע"ש: