Commentary page

Bava Kamma 109b

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Bava Kamma 109b

Bava Kamma 109b. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 396 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

מכלל דרבי יוסי הגלילי סבר מצי מחיל לנפשיה אפי' לא זקפו לרבא פרכינן:

קנאו השם הקב"ה כדכתיב המושב לה' לכהן:

קנאו השם ונתנו לכהנים אבל הודה בחיי הגר נעשה אצלו כמלוה וכי מיית גר מחיל לנפשיה:

גזל הגיורת שגזל אותה ונשבע והודה לאחר מיתה:

מהו מי נפיק לכהנים או זכה בה איהו:

איש אמר רחמנא אם אין לאיש גואל:

הרי כאן שנים תרי השבות כתיב להשיב המושב. לישנא אחרינא תרי אשמות כתיבי להשיב האשם האשם המושב:

צריכין לחזור אחריו ולשאול אם יש לו בנים קודם שתתנהו לכהן:

23 more comments on this page.

Rashi on Bava Kamma 109b · Sefaria

Tosafot

אלא גזל הגר דקאמר היכי משכחת לה ה"ה דה"מ למפרך בתחילת סוגיא כי קאמר ר' יוסי הגלילי לא שנא לנפשיה ולא שנא לאחריני מצי מחיל אלא משום דהוו ליה פירכי אחריני לא חש למפרך:

קטן אי אתה צריך לחזור עליו וא"ת גזל גר קטן היכי משכחת לה והא אין זכיה לקטן כדאמרינן בפ"ק דב"מ (דף יב.) דגזל קטן מדבריהם ולא מדאורייתא ובירושה ליכא למימר דגר אין יורש אביו דבר תורה וי"ל דדוקא מציאה דאין דעת אחרת מקנה אותו לא הוה אלא מדבריהם אבל כשדעת אחרת מקנה אותו קני מדאורייתא ובקטן שנתגייר עם אביו מיירי דלכ"ע מטבילין אותו אבל בלא אביו פלוגתא היא בפרק קמא דכתובות (דף יא.) אם מטבילים אותו על דעת בית דין: [ועי' תוס' סנהדרין סח: ד"ה קטן]

לכהן שבאותו משמר אין נראה לפרש דבשעת הודאה כשמתחייב אלא למשמר שהיה בשעת הבאה שהרי בכל הקרבנות חטאות ואשמות נדרים ונדבות אין אנו הולכים אחר שעת החיוב ליתנו לאותו משמר שהיה באותה שעה שנדר או נדב או חטא שהוא מתחייב בה אלא אחר הבאה אנו הולכים וכמו כן בכאן:

מנין שלא יאמר תימה דנקיט האי לישנא כיון דלא מקרא מייתי לה אלא מדינא:

ומה דבר שאין לו חלק בו עד שיכנס לרשותו כגון תרומה וחלה וראשית הגז שטובת הנאה לבעלים ליתן לאיזה כהן שירצה משנכנס לרשותו אין אחר יכול להוציא מידו שיתחלק לבני משמר דאין מתחלק לאנשי משמר אלא מתנות:

לא אם אמרת בדבר שאין כו' ללשון ראשון נמי דקאמר ודין הוא בשל אחרים אני זוכה יכול להקשות דיו לבא מן הדין להיות כנדון שלא יזכה בשל עצמו אלא כפי חלקו כמו בשל אחרים:

אחוזתו מה ת"ל תימה להרשב"א למ"ל אחוזתו לומר שיוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים דהיכי הוה אמינא בשל אחרים אני זוכה בשל עצמי לא כ"ש הא הכא שייך נמי למפרך כמו לעיל דיו לבא כו' ויש לומר דאיצטריך אחוזתו משום דה"א כיון שהיא תחת ידו תהא שלו דהוה ילפינן כהן כהן מגזל הגר ובגזל הגר ה"א דהוי שלו כדקאמר ואיש את.. קדשיו לו יהיו משום הכי איצטריך אחוזתו:

מנין ליוצאה לכהנים כו' ברייתא היא בערכין בפרק אין מקדישין (ערכין דף כה:):

Tosafot on Bava Kamma 109b · Sefaria

Rashba

כשהוא אומר המושב הרי כאן שנים יש לפרש דלאו ממלת המושב דוקא דריש אלא מדחזר וכתב האשם המושב (דוקא) [ותרי אשם כתיבי להשיב האשם והאשם המושב אי נמי מן המושב דייק _ ש"מ] דתרתי השבות כתיבי להשיב האשם והאשם המושב חד להשבת גזל דגר והשני להשבת גזל גיורת.

קטן אי אתה צריך לחזור עליו לומר שקטן בודאי אינו מוליד משוין ליה. ואם תאמר גר קטן מאין לו נכסים דבר תורה שהוצרכה תורה להתירן, דמציאתו אינו אלא מדרבנן ומשום דרכי שלום (גיטין נט, ב), מקחו וממכרו אינן אלא מדרבנן. י"ל כגון שהיתה הורתו ולידתו בקדושה וירש את אביו גר. ואי נמי י"ל דיש לו זכייה דאורייתא בשיש דעת אחרת מקנה וכדמוכח בגיטין פרק התקבל (גיטין סה, א) גבי (אפשר) [מעשר] שזוכין לקטן דבר תורה.

הרי בכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר פירוש בשהפריש אשמו לפי שצריך להקדים גזלו לאשמו וכדאיתא לקמן (בבא קמא קי, א) ואחר שהפריש אשמו אינו רשאי לשהות כפרתו והלכך צריך להביא אשמו באותו משמר וכיון שכן אף הוא חייב להקדים גזלו ואשמו באותו משמר ולפיכך למקום שהאיל הולך לשם גזלו הולך ומה ששנינו במשנתינו (שם) נתן את הכסף ליהויריב ואשם לידעיה יצא היינו בשהקדים הכסף עד שלא הפריש אשמו. כן כתב הראב"ד ז"ל.

מה דבר שאין לו חלק בו עד שנכנס לרשותו כגון קרבנות שהן באין במשמר (אחד) [אחר _ ש"מ] שאין לו חלק בהן ויהיה עבודת אכילתן לאותו משמר [והוא שבמשמר אחר _ ש"מ] ואין לו חלק בו. ואף על פי כן כשנכנס לרשותו דהיינו קרבן עצמו אף על פי שהוא בזמן משמר אחר אין אחר כלומר אחר מאותו משמר אין יכול להוציאו מידו אלא הוא מקריב באיזה משמר שיהיה ועבודתה [ועורה] שלו וכדתניא בסמוך מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה תלמוד לומר ובא בכל אות נפשו ושרת ומנין שעבודתה ועורה שלו תלמוד לומר ואיש את קדשיו לו יהיה.

דבר שיש לו חלק בו עד שלא יכנס (למשמרתו) [לרשותו] כגון גזל הגר שבא באותו משמר [ואשמו] מתחלק לכל המשמר באיזה בית אב שיהיה אינו דין כשהוא תחת ידו שיהיה שלו ולא יוציאנו אחר כלומר בני המשמר מתחת ידו.

אמרו לו לא אם אמרת בדבר שאין לו חלק בו דהיינו קרבן של משמר אחר שכשם שאין לו חלק בו אין לכל המשמרה חלק בו. תאמר בגזל הגר‪‬ שבא במשמרתו. שכשם שיש לו חלק בו כך יש חלק בו לכל בני המשמרה כמוהו והילכך אפילו במה שבידו לא זכה אלא שיוציא מתחת ידו. כך פירש הראב"ד ז"ל.

עבודתה ועורה פירוש עבודתה אכילת בשרה, שהוא שכר עבודתה. כן פירש רש"י ז"ל. ואינו מחוור בעיני, שהרי חולה או זקן נותן להקריב לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר וכהן בעל מום נותן להקריב לאנשי משמר ועבודתה ועורה שלו. ור"ח ז"ל פירש עבודתה מתנותיה שנאמר (במדבר יח, ז) עבדת מתנה. ונ"ל משום דכתיב ואכלו אותו אשר כפר בהם מלמד שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרים (פסחים נט, ב) נמצא שהאכילה היא העבודה.

והא כתיב ואיש את קדשיו לו יהיו וכיון שהוא יכול להקריב את אילו אפילו במשמר אחד אם כן אף גזילה אינו יוצא מתחת ידו שהרי צריך להקדים גזלה לאשמו ובמקום שהאיל הולך לשם הכסף הולך אם כן היאך מוציאין גזלו מתחת ידו. ומשני בכהן טהור קאמינא וכי קאמרינן בכהן טמא שאינו יכול לא להקריב ולא לאכול והילכך הוא אינו מקריב ועל כן יתן לאנשי משמר.

Rashba on Bava Kamma 109b · Sefaria

Meiri

גזל הגיורת שאין לה יורשים דינה כגזל הגר אם כן מה תלמוד לומר באותו ענין בפרשת נשא איש לא נאמר איש אלא למעט את הקטן ר"ל שאם הוא גדול אתה צריך לחקור עליו אם יש לו יורש אם לאו שמא נולד לו בן משנתגייר אבל קטן אי אתה צריך לחקור עליו שהרי אינו מוליד ואם היו לו אחים שנתגיירו הרי אין גר יורש הגר:

גזל הגר אינו נותנו לכל כהן שירצה אלא לכהן שבאותו משמר שנאמר מלבד איל הכפורים ר"ל איל האשם למי שזה ניתן זה ניתן ואיל האשם אינו קרב אלא על ידי כהן שבאותו משמר שנאמר לבד ממכריו על האבות כמו שיתבאר במקומו:

כהן שגזל מן הגר שאין לו יורשים וכפר ונשבע ומת הגר והודה כדי לעכבה תחת ידו מן הדין לא זכה אלא יוצאת מתחת ידו ומתחלק לשאר כהנים שבמשמרתו ואע"פ שכהן זה טהור וראוי להקריב ומאחר שכן הוא מקריב את אשמו שכהן מקריב קרבנותיו כל עת שירצה אפילו שלא במשמרתו והיה לנו לומר שמאחר שזכה באשמו זכה בגזלו שהרי הזוכה באשם הוא הזוכה בגזל כמו שכתבנו למעלה אעפ"כ בכיוצא בזה לא זכה בגזלו ואפילו הודה בשעת משמרתו:

המקדיש שדה אחזה ולא גאלה והגיע היובל מתחלקת לכהנים שבאותו משמר ונותנין דמיה לבדק הבית ואם מכרה גזבר לאחר שאינו לא מקדיש ולא בנו ולא גאלוה הבעלים מיד זה הגואל והגיע היובל יוצאה ביובל מידו של גואל זה ומתחלקת לכהנים שבאותו משמר בלא כלום שכבר נפדה מיד ההקדש גאלה כהן מיד הגזבר והגיע היובל והוא תחת יד כהן לא נאמר הואיל והיא תחת יד כהן הרי היא שלו ואפילו היה מבני משמרה זו אלא יוצאת מתחת ידו ומתחלקת לכהנים שבאותו משמר שהיובל פוגע בו כמו שיתבאר במקומו:

כהן שיש לו קרבן להביא מקריבה בכל יום שירצה אע"פ שאינו במשמרה שלו שנאמר ובא בכל אות נפשו ושרת ואפילו היה חטאת או אשם ושכר עבודתו ר"ל בשר הקרבן שלו וכן העור שנאמר ואיש את קדשיו לו יהיה ואם רצה ליתנו לאיזה כהן להקריבו נותן הואיל והוא יכול להקריב יכול למנות שליח אע"פ שאינו מבני משמרה ועורו ובשרו לאותו כהן שהקריב ושוב אינו יכול להוציאה מידו שנאמר איש אשר יתן לכהן לו יהיה:

היה כהן זה בעל מום שהוא רשאי לאכול אבל אינו רשאי להקריב הואיל ואינו יכול להקריב נותנה לכהנים שבאותו משמר והם מקריבים והעור שלהם ואכילת בשרו מחלוקת בין המפרשים אם הוא אוכל עמהם אם לאו:

Meiri on Bava Kamma 109b · Sefaria

Maharsha (Chidushei Halachot)

בגמ' אמר רבא משכחת לה כו' ומת הגר והודה לאחר מיתה כו' ואין להקשות אמאי לא מוקים ליה רבא מתניתין נמי כר"י הגלילי ובהודה לאחר מיתת אביו די"ל דהכא ודאי איכא טעמא לר"י הגלילי בהודה לאחר מיתה כדקאמר קנאו השם כו' אבל בגזל אביו ליכא לפלוגי ובהודה לאחר מיתה נמי מצי מחיל לנפשיה ולהכי לא אתיא מתניתין כר"י הגלילי וכבר כתבנו מה שכתוב בפירש"י שלפנינו דמתני' מיירי בהודה לאחר מיתת אביו דדוקא טעות הוא ודו"ק:

שם אי בשל אחרים הוא זוכה בשל עצמו לא כ"ש כו' האי דינא איכא נמי במתניתין גבי גזילת אביו אם אין יורש אלא הוא א"נ על חלקו והתם ליכא למפרך דיו כדפרכינן הכא אלא דקושטא הוא דשלו הוא שהרי ב"ח באים ונפרעים ממנו ואינו נותן לאחיו אלא כדי לקיים מצות השבה וה"נ הכא בגוזל כהן ודאי בעי למיעבד מצות השבה אלא דבעי למיעבד ק"ו שיהיה שלו ובאים ב"ח ונפרעים ממנו ולא יוציא מתחת ידו להתחלק לכל אחיו הכהנים וק"ל:

Chidushei Halachot on Bava Kamma 109b · Sefaria

Shita Mekubetzet

מכלל דרבי יוסי הגלילי סבר אפילו לנפשיה נמי מצי מחיל ואפילו לא זקפן עליו במלוה דמדקאמר מוקמת לתרווייהו כרבי עקיבא ולא כרבי יוסי הגלילי שמע מינה דרבי יוסי הגלילי אפילו בלא זקפן נמי אמר דאי לא אמאי לא מוקמת להו כרבי יוסי הגלילי וזקפן במלוה שאני ואם כן גזל הגר דאמר רחמנא דליהוי לכהנים היכי משכחת לה ניהליה לנפשיה. והוא הדין דמצי מקשה ליה לרבי יוחנן אלא דאקשי עליה קושיא אחריתי דקשיא ליה מהא. הראב"ד ז"ל.

הכא במאי עסקינן כשגזל את הגר ונשבע לו ולא הודה עד לאחר מיתת הגר דקנאו השם ונתנו לכהנים. ויש מפרשים כי ההודאה שהיא בחיי הגר נעשית עליו כמלוה ויכול למחול אבל כשלא הודה בחייו גזל הוא ואינו יכול למחול וישמענו לדקדק על זה והא לא בעינן שתהא מלוה ואי לא נשבע הכל מודים שהוא זוכה בגזלה שתחת ידו בין הודה בין לא הודה. והטעם המדוקדק בזה כי עד שלא הודה לו בחייו מת הגר אינו לא ממונו של גר ולא שלו שהרי גזלה ושבועת שקר בידו וחזר הממון למי שהכל בידו ונתנו לכהנים אבל כשהודה בחיי הגר כבר הוא ממונו של גר וזוכה הוא לעצמו מן הגר. הראב"ד ז"ל.

גזל גיורת מהו אף על גב דבכל דוכתא ממעטינן אשה מאיש רבינא מיבעיא ליה אם יש שום פסוק לרבות גיורת דלא מסתבר ליה לחלק בין ממון גר לגיורת. הרא"ש ז"ל.

קטן אי אתה צריך לחזור עליו וכו' משמע שאם גזל גר קטן ונשבע לו והודה נותן קרן וחומש לכהנים ואין צריך לחזר אחריו אם יש לו גואלים. וקשה כיון שאין נשבעין על טענת קטן אמאי משלם חומש הא אמרינן לעיל גבי גזל אביו כשנשבע הבן אין משלם חומש משום שאין משלמין חומש על כפירת שעבוד קרקעות משמע לפי שאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות אין משלם חומש על אותה שבועה הכא נמי כיון דאין נשבעין על טענת קטן אמאי משלם חומש על אותה שבועה. וי"ל מה שאין משלם חומש על כפירת שעבוד קרקעות לאו משום דאין בית דין מחייבין אותו שבועה דאפילו נשבע מעצמו משלם חומש דתנן השביע עליו אפילו חמש פעמים חייב על כל אחד ואחד והאי דמפטר מחומש בכפירת שעבוד קרקעות משום דלקמן בפרק הגוזל בתרא ממעטינן קרקעות מדין חומש ואשם מכלל ופרט אבל קטן לא אימעטי התם ואם נפשך למעוטי נמי קטן מדכתיב ואם אין לאיש איכא לאוקמי בגוזל מעוברת שנתגיירה ונשבע לה והודה וילדתו ומתה ואחר כך מת הוא בקטנותו בידוע שאין לו גואלים ובדורות הראשונים היו מולידים בני שמונה שנים כדאיתא בפרק בן סורר ומורה והיה להם סימן גדלות קודם לכן אף על גב דשתי שערות קודם הפרק הם שומא שמא היה להם שערות גדולות וזקן קודם שמונה שנים וכן האשה היו לה דדים גדולים ושער הרבה. אי נמי היינו דקאמר הכא קטן אי אתה צריך לחזר אחריו דמילתא דלא שכיח הוא ולא חיישינן להכי. הרא"ש ז"ל.

ואם תאמר גזל גר קטן היכי משכחת לה וכו' כמו שכתוב בתוספות. וי"ל כגון שהיתה הורתו ולידתו בקדושה וירש את אביו גר. ועוד יש לומר דדוקא וכו' כמו שתירצו בתוספות. הרשב"א ז"ל.

כשהוא אומר המושב הרי כאן שנים יש לפרש דלאו ממלת המושב דוקא קא דריש אלא מדחזר וכתב האשם המושב ותרי אשם כתיב להשיב האשם והאשם המושב. אי נמי מן המושב דייק דתרתי השבות כתיבי להשיב האשם והאשם המושב חד להשבת גזל הגר והשני להשבת גזל הגיורת. הרשב"א ז"ל. איש אתה צריך לחזר עליו אם יש לו גואלים שמא נולדו לו בנים לאחר שנתגייר והיתה הורתם ולידתם בקדושה והיינו דכתיב ואם אין לאיש גואל עיין עליו קטן גר אי אתה צריך לחזר עליו בידוע שאין לו גואלים ומסתמא דכהנים הוי. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

לה' לכהן קנאו ה' ונתנו לכהן תימה לר"י למאי קאמר דקנאו אי למימר דהוי ממון גביה ולא מצי מקדש בו את האשה תיפוק ליה מדקרייה רחמנא אשם כדאמרינן לקמן דאין חולקין אשם כנגד אשם. מ"ר. תוספות שאנ"ץ.

הוי בכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר פירוש כשהפריש אשמו לפי שצריך להקדים גזלו לאשמו וכדאיתא לקמן ואחר שהפריש אשמו אינו רשאי לשהות כפרתו והלכך צריך להביא אשמו באותו משמר וכיון שכן אף הוא חייב להקדים גזלו לאשמו והלכך למקום שהאיל הולך לשם גזלו הולך. ומה ששנינו במשנתינו ונתן את הכסף ליהויריב ואשם לידעיה היינו כשהקדים הכסף עד שלא הפריש אשמו. כן כתבו הראב"ד והרשב"א ז"ל.

4 more comments on this page.

Shita Mekubetzet on Bava Kamma 109b · Sefaria

Penei Yehoshua

גמרא מכלל דר"י הגלילי סבר וכו' א"כ גזל הגר היכי משכחת ליה ולפמ"ש לעיל לשיטת הרמב"ם ה"ה דהוי מצי למיפרך הכי אליבא דר"ע לענין חומש ואשם דלא משכחת אלא כשהודה לאחר מיתת הגר אלא משום דלא איירי מזה בהדיא לר"ע להכי פריך מר"י וכעין זה כתב הרב המגיד שם אבל למסקנא דמסקינן דלר"י הגלילי עיקר קרא דגזל הגר בהודה לאחר מיתה איירי א"כ מדר"י נשמע לר"ע לענין חומש ואשם דהא לא פליגי בהא והא דמחייב ר"ע בקרן בהודה מחיים היינו מקרא דוהשיב:

בפרש"י בד"ה מכלל דלר"י וכו' ואפילו לא זקפו לרבא פרכינן עכ"ל מ"ש לרבא פרכינן כ"ש לר"י ולאפוקי מדר"ש אלא דיש לדקדק מנ"ל באמת אליבא דרבא דר"י אפילו בלא זקפו קאמר דלמא דוקא בזקפו קאמר וקרא דגזל הגר היינו בלא זקפו ואי משום דמוקי רבא כר"ע דוקא ולא מוקי נמי אפי' לר"י היינו דמתניתין דמחיל לא מיתוקמא כר"י דא"כ לישמעינן בזקפו וכ"ש במחל לגמרי ויש ליישב:

שם בגמרא אמר רבא הב"ע כשגזל את הגר וכו' והודה לאחר מיתה ואין להקשות למאי דפרישית בפרש"י דמשנה דמתני' איירי כשהודה לאחר מיתת האב א"כ אמאי לא מוקי רבא אפילו כר"י הגלילי דהא בלאחר מיתה מודה די"ל דוקא בגזל הגר מודה לאחר מיתה משום דקנאו השם ונתנו לכהנים אבל בגזל האב לא שייך לחלק בין הודה מחיים להודה לאחר מיתה אלא לענין החומש דוקא ולא לענין הקרן וכמ"ש לעיל באריכות ודו"ק:

שם והכתיב ואיש את קדשיו וכו' אלא אתיא לכהן לכהן קשה דמ"מ אברייתא דלעיל תקשה ממ"נ אי ידע מג"ש דלכהן א"כ היאך בעי למילף מדינא ואי לא ידע א"כ אמאי לא קשיא ליה בפשיטות מקרא דואיש את קדשיו ונראה ליישב דהא דמקשה והכתיב ואיש את קדשיו נמי אדינא דלעיל סמיך דבלא"ה לק"מ דהא בלא"ה קשה מאי איריא שיש לכהן זכות מקרא דואיש את קדשיו ותיפוק ליה שיש לו זכות בכולו מחמת שזכה בירושת הגר מדין הפקר וכן בגזלן ישראל נמי יש לו זכות בתורת הפקר ואפ"ה הפקיעה התורה זכותו כי היכי דליהוי ליה כפרה שיוציא הגזילה מתחת ידו ואם כן כמו כן יש להפקיע ג"כ זכותו שיש לו מצד ההקרבה מה"ט גופא שיוציא הגזילה מתחת ידו ומוקמינן קרא דואיש את קדשיו בשאר קרבנות ולהכי לא קשיא ליה לתנא דברייתא מהאי קרא אלא קשיא ליה שיש לו לזכות מדין הק"ו דכהונה דא"כ לא דמי כלל לזכות שיש לו מצד הפקר דעיקר מה שקדם וזכה בה היינו באיסור גזל אתי לידיה ומש"ה מפקעינן זכותיה בזה ולא שייך לומר בשל אחרים אני זוכה וכן אינו יכול לומר שיש לו חלק עד שלא באת לרשותו משא"כ בזכות שיש לו מצד הכהונה שאפילו בשל אחרים הוא זוכה וכן בדין אחר עד שלא באת לרשותו וא"כ ע"כ משלחן גבוה קא זכי בזה ולפיכך יש לנו ללמוד ק"ו שזכה בכל בזכות הכהונה כיון שכבר נכנס לרשותו והיינו ג"כ משלחן גבוה וע"ז מסיק דק"ו פריכא הוא כיון שיש לאחרים חלק בו וכן הק"ו הראשון נמי פריכא הוא מטעם דיו כמ"ש התוספות נמצא דמ"מ זכינו לדין דבחלקו מיהא זכה מדין הק"ו ולא חיישינן שיוציא דוקא כל הגזל מתחת ידו כדאמרינן במתני' בגזל אביו והיינו ע"כ משום דשאני הכא דמשלחן גבוה קא זכי וא"כ ע"ז מקשה שפיר בגמרא דמ"מ יש לו לזכות בכל הגזל משלחן גבוה מצד ההקרבה מקרא דואיש את קדשיו ולא נחוש לקרא דוהשיב כדלא חיישינן לענין שזכה בחלקו ומה לי כולו או מקצתו כיון דמשלחן גבוה זכי ודוק היטב שנ"ל נכון:

Penei Yehoshua on Bava Kamma 109b · Sefaria

Original text

Segment 1

מִכְּלָל דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי סָבַר: אֲפִילּוּ לְנַפְשֵׁיהּ נָמֵי מָצֵי מָחֵיל?! אֶלָּא גֶּזֶל הַגֵּר דְּקָאָמַר רַחֲמָנָא נְתִינָה לְכֹהֲנִים, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ?

The Gemara questions Rava’s explanation: By inference does it follow that Rabbi Yosei HaGelili holds that he can forgive the return of the stolen item even to himself? But if so, payment for robbery of a convert who dies without heirs, about which the Merciful One says that it requires giving repayment to the priests, how can you find these circumstances if in every case where one robs a convert and the convert dies the robber can forgive the return of the item to himself?

Segment 2

אָמַר רָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּשֶׁגָּזַל אֶת הַגֵּר, וְנִשְׁבַּע לוֹ, וּמֵת הַגֵּר, וְהוֹדָה לְאַחַר מִיתָה; דִּבְעִידָּנָא דְּאוֹדִי – קְנָאוֹ הַשֵּׁם וּנְתָנוֹ לְכֹהֲנִים.

Rava said: With what are we dealing here? With a case where one robbed the convert and took an oath to him that he did not rob him, and then the convert died, and the robber admitted his false oath after the convert’s death, such that at the time that he admitted to it, the Name, i.e., God, acquired the principal and the additional one-fifth payment and gave it to the priests. Once the right to the payment is transferred to the priests the robber can no longer forgive it. By contrast, if he admitted his false oath while the convert was still alive and then the convert dies, the convert can forgive the obligation to himself, since he already took ownership of it.

Segment 3

בָּעֵי רָבִינָא: גֶּזֶל הַגִּיּוֹרֶת, מַהוּ? ״אִישׁ״ אָמַר רַחֲמָנָא – וְלֹא אִשָּׁה, אוֹ דִלְמָא אוֹרְחֵיהּ דִּקְרָא הוּא?

§ Ravina raises a dilemma: With regard to payment for robbery of a female convert, what is the halakha ? The Merciful One states in the Torah: “But if the man has no kinsman” (Numbers 5:8), indicating that the halakha applies to a male convert, but not to a woman, i.e., a female convert; if she dies after being robbed, payment is not given to the priests. Or perhaps it is the manner of the verse to employ masculine wording, but the halakha applies in the case of a female convert as well?

Segment 4

אֲמַר לֵיהּ רַב אַהֲרֹן לְרָבִינָא: תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: ״אִישׁ״ – אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ; אִשָּׁה מִנַּיִן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״הַמּוּשָׁב״ – הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם,

Rav Aharon said to Ravina: Come and hear a solution to your dilemma, as it is taught in a baraita that the verse states in its entirety: “But if the man has no kinsman to whom restitution may be made for the guilt, the restitution for guilt that is made shall be the Lord’s, even the priest’s; besides the ram of the atonement, whereby atonement shall be made for him.” I have derived only that it is referring to a man; from where is it derived that this applies equally to a woman? When it states: “The restitution for guilt that is made,” there are two instances of the phrase “that is made” here, as the verse mentions making restitution twice, to include a female convert in this halakha .

Segment 5

אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ״? אִישׁ אַתָּה צָרִיךְ לַחֲזוֹר אַחֲרָיו אִם יֵשׁ לוֹ גּוֹאֲלִים אִם לָאו, קָטָן אִי אַתָּה צָרִיךְ לַחֲזוֹר אַחֲרָיו; בְּיָדוּעַ שֶׁאֵין לוֹ גּוֹאֲלִין.

The baraita continues: If so, what is the meaning when the verse states specifically “man”? The baraita explains: To pay a convert who is a man, you need to investigate concerning him to determine if he has a kinsman or not, but to pay a convert who is a minor you do not need to investigate concerning him. It is known that he has no kinsman, since as a convert he has no kin among his birth family, and as a minor he does not have children.

Segment 6

תָּנוּ רַבָּנַן: ״לַה׳ לַכֹּהֵן״ – קְנָאוֹ הַשֵּׁם, וּנְתָנוֹ לַכֹּהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר. אַתָּה אוֹמֵר לַכֹּהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְכׇל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו״ – הֲרֵי לַכֹּהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

§ With regard to the payment to priests in the case of one who robbed a convert who then died without heirs, the Sages taught: The verse states: “Restitution for guilt that is made shall be the Lord’s, even the priest’s” (Numbers 5:8), teaching that the Name, i.e., God, acquired it and gave it to the priest who is in that priestly watch. Do you say that it is given only to the priest who is on that priestly watch? Or perhaps that is not the case, and rather he may give it to any priest that he wishes? When it says in that verse: “Besides the ram of the atonement, whereby atonement shall be made for him,” this teaches that the verse speaks of giving it to the priest who is on that priestly watch. Just as the ram that the robber brings is given only to the priest on duty who sacrifices it, so too, the money is also given only to the priest on duty.

Segment 7

תָּנוּ רַבָּנַן: הֲרֵי שֶׁהָיָה גּוֹזֵל כֹּהֵן, מִנַּיִן שֶׁלֹּא יֹאמַר: הוֹאִיל וְיוֹצֵא לַכֹּהֲנִים, וַהֲרֵי הוּא תַּחַת יָדִי – יְהֵא שֶׁלִּי? וְדִין הוּא – אִי בְּשֶׁל אֲחֵרִים הוּא זוֹכֶה, בְּשֶׁל עַצְמוֹ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?

Concerning this payment, the Sages taught: In a case where the one who robs the convert was a priest, from where is it derived that he shall not say: Since the payment usually is removed from the robber and given to the priests and it is now in my possession, it should be mine. And there is a logical derivation to support this reasoning, as follows: If a priest has the right to acquire the payment belonging to others who stole from a convert, then with regard to payment belonging to himself, which is already in his possession, is it not all the more so that he should keep it?

Segment 8

רַבִּי נָתָן אוֹמֵר בְּלָשׁוֹן אַחֵר: וּמָה דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק בּוֹ עַד שֶׁיִּכָּנֵס בִּרְשׁוּתוֹ – כְּשֶׁיִּכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִיָּדוֹ; דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בּוֹ עַד שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בִּרְשׁוּתוֹ – מִשֶּׁנִּכְנַס לִרְשׁוּתוֹ אֵינוֹ דִּין דְּאֵין אַחֵר יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִיָּדוֹ?

The baraita continues: Rabbi Natan states this logical inference with different wording: And just as with regard to a matter in which a priest has no portion until it enters his possession, e.g., teruma , which can be given to any priest, once it enters his possession another priest cannot remove it from his possession; so too, with regard to a matter in which a priest has a portion even before it enters his possession, e.g., an item stolen from a convert, in which he has a portion as one of the priests on the priestly watch, isn’t it logical that another priest cannot remove it from his possession once it is in his possession?

Segment 9

לֹא; אִם אָמַרְתָּ בְּדָבָר שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק בּוֹ – שֶׁכְּשֵׁם שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק בּוֹ כָּךְ אֵין לַאֲחֵרִים חֵלֶק בּוֹ, תֹּאמַר בְּגָזֵל – שֶׁכְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בּוֹ, כָּךְ יֵשׁ לַאֲחֵרִים חֵלֶק בּוֹ?! אֶלָּא גְּזֵילוֹ יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ, וּמִתְחַלֵּק לְכׇל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים.

The baraita continues, countering that this logical inference is not correct: No, if you said this concerning a matter in which a priest has no portion, where the reason why once it enters his possession another priest cannot remove it from his possession is that just as he has no portion in it, so too, others have no portion in it; would you say the same concerning an item robbed from a convert? As there it could be said that just as the priest who robbed him has a portion in it as one of the priests on the priestly watch, so too, other priests on that watch have a portion in it. Rather, the halakha is that the item he stole is removed from his possession and is distributed to all of his brethren, the priests.

Segment 10

וְהָכְתִיב: ״וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ״! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּכֹהֵן טָמֵא.

The Gemara raises an objection: But isn’t it written: “And every man’s hallowed things shall be his; whatsoever any man gives to the priest, it shall be his” (Numbers 5:10), indicating that a priest is not required to give to the other priests the offerings he sacrifices? Therefore, just as he has the right to the flesh of the guilt-offering that he brings to atone for robbing the convert, shouldn’t he also have the right to the payment? The Gemara answers: With what are we dealing here, in this case? We are dealing with a ritually impure priest, who is unfit to sacrifice the guilt-offering and therefore does not have rights to the flesh of the offering. In this case, he will not be able to keep the payment for himself.

Segment 11

אִי בְּכֹהֵן טָמֵא, ״דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בּוֹ״ מִי אִית לֵיהּ?! אֶלָּא אָתְיָא ״לַכֹּהֵן״–״לַכֹּהֵן״ מִשְּׂדֵה אֲחוּזָּה.

The Gemara asks: If the baraita states its ruling specifically with regard to an impure priest, how can it describe the payment as a matter in which the priest has a portion? Does he have a portion in it? Therefore, the baraita must not be referring to an impure priest. Rather, there is another reason why he has no right to the payment. This halakha is derived through a verbal analogy between the phrase “even the priest’s [ lakohen ]” (Numbers 5:8) written in this context, and the phrase “to the priest [ lakohen ]” (Leviticus 27:21) from the verse stated concerning an ancestral field, which, if consecrated and then redeemed by another does not revert to its original owner in the Jubilee Year, but is given to the priests, as the baraita will now explain.

Segment 12

דְּתַנְיָא: ״אֲחֻזָּתוֹ״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? מִנַּיִן לְשָׂדֶה הַיּוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל – וּגְאָלָהּ אֶחָד מִן הַכֹּהֲנִים, מִנַּיִן שֶׁלֹּא יֹאמַר: הוֹאִיל וְיוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל, וַהֲרֵי הִיא תַּחַת יָדִי, תְּהֵא שֶׁלִּי?

As it is taught in a baraita that the verse states: “But the field, when it goes out in the Jubilee, shall be holy unto the Lord, as a field dedicated; the possession thereof shall be to the priest” (Leviticus 27:21). The baraita asks: What is the meaning when the verse states the term: “The possession thereof”? From where is it derived that with regard to a field that goes out to the priests in the Jubilee Year and one of the priests redeemed it before the Jubilee Year, from where is it derived that a priest shall not say: Since a field that is redeemed by another goes out to the priests in the Jubilee Year, and the field that I redeemed is now in my possession, it should be mine, and not be given to the priests in general?

Segment 13

וְדִין הוּא – בְּשֶׁל אֲחֵרִים אֲנִי זוֹכֶה, בְּשֶׁל עַצְמִי לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?!

The baraita continues: And there is a logical derivation to support this reasoning, as follows: If I acquire the field belonging to others, who consecrated it and it was then redeemed, then with regard to a field belonging to me, which is already in my possession, is it not all the more so that I should keep it?

Segment 14

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ״ – אֲחוּזָּה שֶׁלּוֹ, וְאֵין זוֹ שֶׁלּוֹ. הָא כֵּיצַד? יוֹצְאָה מִתַּחַת יָדוֹ, וּמִתְחַלֶּקֶת לְכׇל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים.

The baraita continues, countering that this logical inference is not correct. The verse states: “As a field dedicated; the possession thereof shall be to the priest” (Leviticus 27:21), indicating that a field of which the priest has possession from his ancestors is his, but this field that he redeemed is not his. How so? It is removed from his possession and is distributed to all of his brethren, the priests.

Segment 15

תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן לְכֹהֵן – שֶׁבָּא וּמַקְרִיב קׇרְבְּנוֹתָיו בְּכׇל עֵת וּבְכׇל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבָא בְּכׇל אַוַּת נַפְשׁוֹ״, ״וְשֵׁרֵת״.

§ The Gemara records another baraita concerning the rights of a priest to offerings he sacrifices. The Sages taught ( Tosefta , Menaḥot 13:17): From where is it derived that a priest may come and sacrifice his offerings at any time and at any hour that he wishes and does not have to wait for his priestly watch to serve in the Temple? The verse states: “And if a Levite comes from any of your gates out of all Israel, where he sojourns, and comes with all the desire of his soul unto the place that the Lord shall choose; then he shall minister in the name of the Lord his God” (Deuteronomy 18:6–7).

Segment 16

וּמִנַּיִין שֶׁעֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ שֶׁלּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ״. הָא כֵּיצַד? אִם הָיָה בַּעַל מוּם – נוֹתְנָהּ לְכֹהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר, וַעֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ שֶׁלּוֹ.

The baraita continues: And from where is it derived that the performance of the offering’s service, i.e., eating the meat of the animal he sacrifices, and the offering’s hide, belong to him? The verse states: “And every man’s hallowed things shall be his” (Numbers 5:10). How so? If this priest was blemished, he gives his offering to another priest that is on the same priestly watch as him to sacrifice it, but the performance of its service and its hide belong to him.

Bava Kamma 109b

Bava Kamma 109b

Rashi

Tosafot

Rashba

Meiri

Maharsha (Chidushei Halachot)

Shita Mekubetzet

Penei Yehoshua

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Sages named on this page

Original text