Bava Kamma 108a

ובאו עדים דכשנשבע היתה אצלו לחייב כפל והדר הודה איהו אבתרייתא:

מאי מיחייב חומש אהך שבועה בתרייתא או לא:

והא איחייב ליה כפילא עליה דהאי ממון:

או דלמא שבועה המחייבתו כפל פוטרתו מן החומש כגון אי הוה מודה השתא אקמייתא אחר העדאת עדים הוה מיפטר מחומש אבל השתא דאבתרייתא אודי והך שבועה לא חייבתיה כפילא תחייביה חומשא והכא ליכא למימר יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה דכי אמרינן ליה היכא דאתו סהדי אשבועה שניה דאמרינן אשבועת חנם לא מחייבי כפילא אבל היכא דאודי עלה קיימא לן לעיל (בבא קמא דף קו.) השביע עליו חמשה פעמים כו' דלענין חומש ואשם לא שני ליה בין שבועת עצמו לשבועת דיינין ובלבד שיכפור ממון:

אמר לאחד מן השוק שאין שומר על שורו:

משביעך אני משום הודה מעצמו דסיפא נקט אבל משום כפל בלאו שבועה נמי מיחייב:

תרי חומשי או תרי כפילי בחד גברא מאי הכי גרסינן:

לקרן אחת אם כפר וחזר וכפר וה"ה לתרין כפילי:

ובאו עדים אקמייתא תימה דע"כ כשבאו עדים אקמייתא ואומרים באותה שעה ראינוהו ברשותו ונמצא שמכחישין גם שבועה שניה שנשבע שאבד וכשהודה אחר עדים אמאי משלם חומש הא קתני לעיל בברייתא דהיכן פקדוני כו' הודה מעצמו משלם קרן וחומש משמע דוקא הודה מעצמו אבל אחר עדים לא ויש לומר דלעולם בטענת אבד הודה לאחר עדים נמי משלם חומש כדמשמע בסמוך דקאמר מכדי האי שבועה לא מחייבא ליה כפל תחייביה חומש אלא שמע מינה ממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש משמע הא היכא דליכא כפל בהעדאת עדים כמו בטענת אבד דמתחייב חומש בהודה אחר עדים ולעיל לאו דוקא נקט מעצמו אלא הוא הדין אחר עדים ואיידי דתנא בסיפא הודה מעצמו גבי טוען טענת גנב תנא נמי ברישא:

חד [נשבע] והודה וחד [נשבע] ובאו עדים נראה דוקא נקט מתחילה הודה דאי מתחילה כפר חד ובאו עדים ואח"כ הודה חד הוו עדים קודמין להודאה ומחייבין תרוייהו כפילא דעדים כשבאו להעיד על שניהם העידו אבל כשהודה חד קודם אע"פ שאח"כ באו עדים יש לומר דפטור והכי משמע בכולה הך שמעתא דמודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור:

ותרי כפילי מחמת שנעשה פסול בשבועה שניה משעה שנמצא שקרן בראשונה אין לפוטרו משום דחשוד על השבועה מדרבנן הוא דמיפסל כדמוכח בשבועות (דף מה.) דקתני ושכנגדו חשוד על השבועה ומשמע התם דמדרבנן הוא וכיון דמדאורייתא שבועתו שבועה מחייב כפל:

טען טענת אבד ונשבע והודה וחזר וטען טענת אבד נראה דל"ג והודה דאם הודה מיד הויא ברשותו להתחייב באונסים משעה שנשבע לשקר ומה שיחזור ויטעון שוב אבד אין כופר כלום ואפי' אמר לאחר שבועה אבד אלא נראה דלא הודה אלא לאחר שבועה שניה ומיהו תימא מאי קמבעיא ליה לרב פפא הא מתניתין היא דמייתי לעיל (בבא קמא דף קו.) השביע עליו ה' פעמים בין בפני ב"ד בין שלא בפני ב"ד וכפר עליו חייב על כל אחת ואחת:

וחזר וטען טענת גנב ונשבע תימה היאך השביעוהו בית דין כיון שנפטר בבית דין בשבועה ראשונה ואפילו חזר וטען שלאחר שבועה ראשונה נגנב מ"מ למה השביעוהו והלא משבועה ראשונה שנשבע לשקר חייב באונסים נמצא שלא כפר כלום במה שטען שנגנב אחר שבועה ראשונה ואין לומר שבאו לפני בית דין אחר שלא ידעו שכבר נפטר והשביעוהו וכיון שנשבע על פי בית דין (אע"ג) שלא ידעו מיחייב כפל והא דאמרינן לעיל שכבר יצא בשבועה ראשונה היינו שאותו בית דין עצמו השביעוהו וטעו דאין סברא לחלק כלל ונראה דמיירי דאמר ליה בעל הפקדון שוב לאחר שנמצא שקרן בשבועה ראשונה רצוני שתהא עליו שומר חנם כבתחילה וחזר וטען לאחר שעשיתני שומר חנם נגנב ופוטר עצמו שהרי לא נתחייב באונסין במה שעשאו בפירוש ש"ח אבל תימה דא"כ לא הוי חד ממונא דהשתא הפקידו אצלו פעם שניה ומה לי לקחו בידו ונתן לו ומ"ל שלא לקחו אלא אמר ליה בעודו בידו תהא עליו שומר חנם:

רבא אמר למי שהפקדון אצלו וא"ת דהכא סבר רבא דאע"ג דאטרחיה לבי דינא מקני ליה כפילא ובפרק המפקיד (ב"מ דף לה.) גבי ההוא גברא דאפקיד כיפי גבי חבריה קאמר רבא שפיר עבד דלא אהדר ליה הכא אטרחיה לבי דינא התם לא אטרחיה לבי דינא ויש לומר דהתם שאני דאטרחיה לבי דינא ולא פרע ליה מידי אלא רב נחמן אגבייה לאפדנא מיניה אבל הכא אע"ג דאטרחיה לבי דינא קצת שנשבע לו תחילה מכל מקום הרי שילם לו לבסוף ולא אטרח בי דינא הלכך מקני ליה כפילא:

רבא אמר למי שהפקדון אצלו וא"ת דהכא סבר רבא דאע"ג דאטרחיה לבי דינא מקני ליה כפילא ובפרק המפקיד (ב"מ דף לה.) גבי ההוא גברא דאפקיד כיפי גבי חבריה קאמר רבא שפיר עבד דלא אהדר ליה הכא אטרחיה לבי דינא התם לא אטרחיה לבי דינא ויש לומר דהתם שאני דאטרחיה לבי דינא ולא פרע ליה מידי אלא רב נחמן אגבייה לאפדנא מיניה אבל הכא אע"ג דאטרחיה לבי דינא קצת שנשבע לו תחילה מכל מקום הרי שילם לו לבסוף ולא אטרח בי דינא הלכך מקני ליה כפילא:

מסר שורו לשני בני אדם וטענו שניהם טענת גנב אחד נשבע והודה ואחר נשבע ובאו עדים הרי זה ספק אם זה שהודה יפטר מן החומש אחר שבממון זה משתלם בכפל מצד האחר או אם ישלמנו אמר שאין חיוב הכפל עליו ומ"מ זה שבאו עליו עדים חייב בכפל בלא ספק וגדולי המחברים פסקו ששניהם משלמין את הקרן ואם תפש בעל הפקדון את הכפל אין מוציאין מידו אבל זה שהודה משלם חומש בלא ספק ככל הנשבעין שהודו ולמדנו לפי דרכנו שאם נשבעו שניהם והודו שניהם חייבין:

מי שהיה אצלו פקדון וטען שאבד ונשבע והודה שהוא אצלו חזר וטען שאבד ונשבע והודה וכן הרבה פעמים הרי זה משלם חומש על כל שבועה ושבועה עם הקרן שנאמר וחמישיתיו יוסף עליו מלמד שמשלם כמה חומשין על קרן אחד וכן בתשלומי כפל אם טען טענת גנב ונשבע ובאו עדים וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים אפילו מאה פעמים חייב כפל על כל אחת ואחת ויש מפקפקים בזו ולא פסקו כן בהדיא אלא בחומש מכח הפסוק ר"ל וחמישיתיו וכו':

בעל הבית שמסר שורו לשומר ותבעו וטען טענת גנב ונשבע ואחר שנשבע שלם מצד נדבתו אע"פ שלא נתחייב ואחר כך נמצא הגנב הרי גנב זה משלם קרן וכפל לשומר וכן הדין בשלם ולא רצה לישבע וכן בטבח ומכר משלם לשומר נשבע ולא שלם ונמצא הגנב משלם קרן וכפל וארבעה וחמשה לבעל הפקדון:

תבעוהו בעלים לשומר ונשבע השומר ונפטר והוכר הגנב ותבעו שומר והודה לו ותבעוהו בעלים וכפר להם והביאו עדים אם לא נמצאת מעילה בשבועתו של שומר זה כלל כגון שנשבע שבאונס נגנבה ונמצא כן חזקת הבעלים שעדין נוח להם בשמירתו והרי הודאת הגנב לשומר הודאה היא ופטור מדין מודה בקנס ואם נמצאת מעילה בשבועתו אע"פ שמ"מ נגנבה כגון שטענו בדרך שאינו כן כגון שטען טענת ליסטים מזויין ונמצא גנב פשוט או שטען שנגנבה ביום ונמצא שנגנבה בלילה או כל צד מעילה שבה חזקת הבעלים שאין נוח להם בשמירתו ואין הודאת הגנב לשומר הודאה כלל וחייב בכפל עמד השומר לישבע ונמצא שעל שקר היה רוצה לישבע ומ"מ לא הניחוהו בעלים לישבע הרי זה ספק אם נוח לבעלים עדין בשמירתו ותהא הודאת הגנב לשומר הודאה אחר שמ"מ לא נשבע או שמא מתוך שראהו קופץ בכך אבדה חזקתו אצל בעלים ופקעה שמירה ממנו ומעתה אין מחייבין אותו בכפל ואם תפש אין מוציאין מידו:

בד"ה ובאו עדים כו' שמכחישין גם שבועה שניה שנשבע שאבד כו' עכ"ל היינו לפי פירושם דלעיל שכתבו דמיירי שאומר מה שנשבעתי שנגנב לא כי אלא באותה שעה אבד וק"ל:

בא"ד הא קתני לעיל בברייתא דהיכן פקדוני כו' הודה מעצמו כו' עכ"ל מתניתין היא לקמן בסמוך בכל נוסחות הישנות שלפנינו ומתני' היא נמי במסכת שבועות בפ' ד' שומרין ע"ש:

בד"ה טען טענת אבד כו' אין כופר כלום ואפי' אמר לאחר שבועה אבד כו' עכ"ל לכאורה אין לשונם מדוקדק דמשמע דמכ"ש אם לא אמר דלאחר שבועה אבד דהוי ברשותו לחייב באונסין ודבריהם דלעיל בד"ה כגון שטען כו' סותר את זה שכתבו שם דדוקא בטוען דלאחר שבועה אבד הוי ברשותו וחייב באונסין ויש לחלק דלעיל שנשבע מעיקרא נגנב ואינו ברשותו אם הוא חוזר ואומר שלא נגנב אלא אבד באותה שעה ולא היה ברשותו אין כאן הכחשה לשבועה שניה והוי שפיר כפירת ממון אבל הכא בטוען בשני השבועות אבד באותה שעה א"כ כי הודה ביניהם שהיתה באותה שעה ברשותו הרי מכחיש גם שבועה שניה והוי ברשותו מיד להתחייב באונסין ואהא כתבו אפי' אמר לאחר שבועה אבד דבהודאתו אינו מכחיש שבועה שניה מ"מ הוא חייב באונסין משעה שנשבע לשקר בשבועה ראשונה ודו"ק:

בד"ה וחזר וטען כו' היאך השביעוהו ב"ד כיון שנפטר בב"ד בשבועה ראשונה ואפילו חזר וטען שלאחר שבועה כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם לפי גירסת הספרים שבאו עדים אחר שבועה ראשונה הכי ה"ל למימר היאך השביעוהו ב"ד כיון שכבר נתחייב בב"ד ע"פ עדים ואי לא הוו גרסי ובאו עדים בקמייתא דדומיא דהכי לא גרסי נמי לעיל והודה בקמייתא א"כ מאי קאמרי ואפי' חזר וטען כו' דמה תקנו בזה דאכתי למה השביעוהו כמו שחוזר וטוען כיון שהוא נאמן שלא בשבועה במגו כמ"ש התוס' לעיל ויש ליישב דבריהם דודאי לא הוו גרסי ובאו עדים בקמייתא דומיא והודה דלעיל אלא כיון דמ"מ איכא לפרושי דמיירי בבאו עדים אף בקמייתא קאמרי לצדדין דאף אם נאמר דלא באו עדים בקמייתא מ"מ תקשי היאך השביעוהו כיון שנפטר כו' ושוב כתבו דאפי' חזר וטען שלאחר שבועה כו' ונאמר דמיירי בבאו עדים בקמייתא דהשתא אין כאן מגו ואינו נפטר בשבועה ראשונה מ"מ למה השביעוהו כו' כיון שהוא חייב באונסין משעה שנשבע לשקר בין על פיו ובין ע"פ עדים ודו"ק:

בעי רבינא חומש וכפילא וכו' ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו מסר שורו לשני בני אדם וטענו שניהם טענת גנב אחד נשבע והודה ואחד נשבע ובאו עדים הרי זה ספק אם זה שהודה יפטר מן החומש אחר שבממון זה משתלם בכפל מצד האחר או אם ישלמנו אחר שאין חיוב הכפל עליו ומכל מקום זה שבאו עדים עליו חייב בכפל בלא ספק. וגדולי המחברים פסקו ששניהם משלמין את הקרן ואם תפס בעל הפקדון את הכפל אין מוציאין מידו אבל זה שהודה משלם חומש בלא ספק ככל הנשבעים שהודו. ולמדנו לפי דרכנו שאם נשבעו שניהם והודו שניהם חייבין. ע"כ.

בעי רב פפא וכו' היכי דמי שטען וכו'. הוא הדין דהוה מצי למנקט בין לענין תרי חומשי בין לענין תרי כפילי בטוען טענת גנב ולענין חומשא בנשבע והודה וחזר ונשבע והודה ולענין כפילא בשנשבע ואחר כך באו עדים וחזר ונשבע ואחר כך באו עדים אלא דניחא ליה למנקט חומשא בטענת אבד דלית בה כפילא אלא חומשא. הרשב"א ז"ל.

על מה שהקשו בתוספות בדיבור המתחיל וחזר וטען טענת גנב וכו' תירץ הרא"ש ז"ל וזה לשונו ונראה לי דסבר כרבי חייא בר יוסף דטוען טענת גנב בפקדון חייב אחר ששלח בו יד ואף על גב דאם יתברר ששלח בו יד לא מפטר בטענת גנב אפילו הכי גזרת הכתוב היא דמחייב הוא הדין נמי נשבע ובאו עדים ולא שייך הכא למימר כבר יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה כדאמרינן לעיל דכיון דמעידים עדים שהפקדון בידו קודם שחזר וטען טענת גנב הרי נתחייב על פי עדים ולא יצא עדיין ידי הבעלים. ע"כ לשונו. וזה לשון הרשב"א ז"ל ובטוען טענת גנב ונשבע ואחר כך באו עדים דקא מיבעיא ליה אי משלם תרי כפילי איכא למידק היכי משכחת לה דהא קיימא לן דמשבועה ראשונה יצא ידי בעלים ותו ליכא שבועה לחייבו עליה כפילא והא ליתא כיון דאתו עדים אקמייתא לא אפטר ליה מידי בעלים באותה שבועה. אלא דאכתי איכא למידק בטענה שניה היכי מחייב כפל דהא לא מחייב אכפל אלא בשבועה שהשביעוהו בית דין ובלא קפץ והאיך ישביעוהו בית דין שהרי חשוד הוא על השבועה מן השבועה הראשונה. וכתב הראב"ד ז"ל דאיכא למימר דהוו ידעי ביה דעבד תשובה כדאיתא בירושלמי דחשוד על השבועה מאימתי מקבלין אותו משיבא לבית דין שאין מכירין אותו ויאמר חשוד אני. ע"כ.

מאי תרי גווני קאמר רחמנא וכו' מדקא מיבעיא ליה תרי כפילי בחד ממונא מכלל דפשיטא ליה דאינו משלם כפל במקום שיש חומש כגון אם הודה ונתחייב חומש ואחר כך באו עדים לא מחייב כפל אפילו למאן דאמר מודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב מידי דהוה אממון שאין משתלם בראש שאין מוסיף חומש וילפינן כפל מחומש. ותימא לי מנא ליה הא דילפינן כפל מחומש. וליכא למימר דשמיע ליה מברייתא דמרובה דתניא אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ואשם ולא קתני כפל דהא על כרחין אי הוה סביר האי תנא דהיינו רבי יעקב מודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב הוה אמינא דמיחייב כפל אף על פי שכבר נתחייב עליו חומש דהא רבי יעקב לית ליה דרשא דממון המשתלם בראש וכו' אבל אשם אייתי. הרא"ש ז"ל.

הא תרי ממונא בחד ממונא משלם תימא מאי קא מיבעיא ליה לרב פפא דמתניתין היא השביע עליו חמשה פעמים וכו'. ויש לומר דהתם מיירי כשהודה לבסוף דכי קא מודה עדיין משתלם בראש הוא ומוסיף חומש אבל הכא כיון שנשבע והודה איחייב חד חומש אז הוה ליה ממון שאין משתלם בראש. וא"ת כיון דיש לחלק בין הודה אחר כל השבועות להודה בנתיים כדפרישית אם כן היכי פשיט רבא הך בעיא מקרא דוחמישיתו הא איצטריך קרא להודה לבסוף. וי"ל דקרא משתמע שפיר בכל ענין אבל ממתניתין דשבועות לא הוה מצי למפשט דדילמא טעמא דמתניתין מקרא אחרינא דלא משתמע מיניה אלא כשהודה לבסוף אחר כל השבועות התורה רבתה חמישיות הרבה וכל שכן כפילי דלא שמעי פטורא דכפל אחר חומש אלא מפטורא דחומש אחר כפל. הרא"ש ז"ל.

וכן כתב הרמ"ה ז"ל וז"ל אמר קרא וחמישיתו יוסף עליו התורה רבתה וכו'. ומדלא קאמרינן פשוט מיהא חדא שמע מינה דלתרוייהו קא פשטינן דכי היכי דמשלם חמישיות הרבה על קרן אחד הן הכי נמי משלם כמה כפלים על קרן אחד. ע"כ.

והרשב"א ז"ל כתב וז"ל דאמר רבא וחמישיתו וכו' כתב רבנו חננאל ז"ל השתא איכא למימר הוא הדין לכפל ואיכא למימר דוקא חומש דכתבינהו רחמנא אבל כפל לא ולא מכרעת מילתא. ע"כ. והרשב"א ז"ל כתב דכפל לא איפשיטא. אבל רש"י ז"ל כתב והוא הדין לתרי כפילי. ע"כ לשון הרשב"א ז"ל.

תא שמע דאמר רבא וחמישיתו וכו' תמיה לי היכי דריש רבא מיניה הכי והא אצטריך האי קרא לחייב חומש על חומש עד שיתמעט הקרן משוה פרוטה וכדאמרינן בפרק הזהב אמר רבא גבי גזל כתיב וכו'. ויש לומר דתרווייהו שמעינן מינה וממילא הוא דאיכא למשמע מינה ומה התם דנתן לו את הקרן מוסיף לו חומש על אותו חומש שבא לו מחמת הקרן על הקרן עצמו לא כל שכן. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

תוספות בד"ה ובאו עדים אקמייתא תימא וכו' וכשהודה אחר עדים אמאי משלם חומש עכ"ל. ותמיהא לי טובא מאי מספקא להו בזה דנראה פשוט דשייך חיוב חומש בכה"ג דהא תנן לעיל בברייתא דף ק"ו ובמרובה דף ס"ה באריכות דבע"ה שטט"ג בפקדון אם עד שלא באו עדים הודה חייב חומש אם משבאו עדים הודה משלם כפל וחומשו עולה בכפילו הרי לפניך דשייך חיוב חומש אפילו בהודה אחר עדים אלא שעולה בכפילו וכן חכמים ור"ש דמייתו בפ' מרובה מקראי משמע מכולם להדיא דחיוב כפל פוטרו מחומש ולא העדאת עדים וביותר קשה על התורת חיים שהשיג על התוספות בזה וצ"ע:

בגמרא חד נשבע והודה וחד נשבע ובאו עדים מאי וכתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות גניבה דחומש פשיטא דחייב כיון שההודאה היתה תחילה אבל לענין כפל המאוחר קא מיבעיא לן אלא שהטוח"מ בסימן שנ"ב השיג עליו וכתב להיפך והב"י מיישבו אלא שכתב ועדיין צ"ע דכפל מוציא מידי חומש שמענו אבל חומש שמוציא מידי כפל לא שמענו עכ"ל. ולענ"ד נראה שדברי הרמב"ם נכונים וכן משמע לשון הגמרא מדנקט הודה ברישא מקמי דבאו עדים וראייה ברורה מצאתי לדבריו מברייתא שהבאתי לעיל דבע"ה שטט"ג בפקדון אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ומשמע להדיא דאפילו באו עדים אחר שהודה משלם חומש ולא כפל ואמאי הניחא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אלא למ"ד חייב מאי איכא למימר ואיפכא מיבעיא ליה דחייב בכפל וממילא דפטור מחומש דכפל מוציא מיד חומש ואמאי לא מותבינן תיובתא מהכא למ"ד חייב ועוד אפי' למ"ד פטור היינו דוקא כשהודה בפני ב"ד תחילה וא"כ קשה אמאי פסיק ותני דכשהודה עד שלא באו עדים חייב חומש ופטור מכפל דמשמע אפי' הודה שלא בפני ב"ד אע"כ דבכל ענין חייב חומש ופטור מכפל בכה"ג כיון שההודאה היתה תחילה ממילא חל עליו חיוב חומש ומש"ה כשבאו עדים אח"כ פטור מכפל שהחומש מוציא מיד כפל כנ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה חד הודה וכו' נראה דוקא נקט וכו' דעדים כשבאו להעיד על שניהם העידו עכ"ל. וזה נעלם ממני אמאי פסיקא להו שבאו להעיד על שניהם וכי לא משכחת שהעדים מעידים שגנב האחד שלא לדעת חבירו. ויש ליישב דכוונת התוספות לתרץ הא דנקט מעיקרו הודה דאיכא למטעי דלענין כפל מיבעיא ליה כמ"ש בשם הרמב"ם ואינהו לא ס"ל כוותיה וא"כ קשיא להו אמאי לא נקט איפכא וע"ז כתבו דלא פסיקא ליה למימר איפכא דזימנין שבאו עדים תחילה על שניהם ובכה"ג אין מקום לאיבעיא לכך נקט הודה תחילה דהוי מלתא דפסיקא כנ"ל ודוחק:

בא"ד והכי משמע בכולה הך שמעתא דמודה בקנס וכו' גם את זה לא ידעתי מהיכא משמע להו כן מסוגיא דשמעתין ואדרבא יש לדקדק קצת להיפך ונראה שכיוונו למאי דאמרינן לקמן ע"ב גבי נפטר הגנב בהודאת שומר דהתם מוכח כן בפשיטות וק"ל:

בד"ה טוען טענת אבד וכו' נראה דל"ג והודה וכו' ומיהו תימא מאי קמיבעיא ליה עכ"ל. וזה תימא דוקא למאי דל"ג והודה דא"כ היינו ממש כגוונא דמתני' דהשביע עליו ה' פעמים אבל אי גרסינן והודה י"ל דשפיר קמיבעיא ליה ואפ"ה פשיט שפיר מדריבתה התורה חומשין הרבה אמרינן מסברא דהיינו בכל ענין כדפשטינן נמי כפל מסברא כמ"ש רש"י אבל תמיה לי למה כתבו באמת דל"ג והודה דהא יש לקיים הגירסא וכדמסקו בסמוך בד"ה וחזר וטען דאיירי דא"ל בעל הפקדון לאחר שנמצא שקרן שיהא עליו שומר כבתחילה א"כ ה"נ מצי איירי בכה"ג שא"ל כן לאחר ההודאה ואדרבא כאן יותר אורחא דמלתא שיאמר לו כן לאחר שהודה מעצמו ובא לצאת ידי שמים משא"כ התם דאיירי שבאו עדים שנשבע לשקר לא שכיחא מלתא להאמינו עוד ויש ליישב ודוחק וצ"ע:

בד"ה וחזר וטען כו' תימא היאך השביעוהו וכו' עד סוף הדיבור נ"ל פשוט דל"ג ובאו עדים קודם שטען שנית נגנב וכוונתם להקשות ממ"נ דאי איירי שחזר וטען נגנב קודם שבועה ראשונה א"כ הרי יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה וע"ז מסקו נמי בסוף דבריהם שאפילו הטענה השניה היתה בענין זה בב"ד אחר שלא ידעו שכבר נשבע מ"מ כיון ששני הבעלי דינין ידעו האמת שכבר נשבע ויצא הנתבע ידי בעלים וא"כ העמדה זו לדין שלא לצורך היה והפס"ד היה בטעות כיון ששני הבע"ד נתכוונו להעלים האמת מהדיינים נמצא דשבועה שהשביעוהו כמאן דליתא ואין לחייב כפל עליה ונראה דמה"ט גופא אפילו הודה זה בינתיים לבעל דינו ואח"ז טען שנגנב אח"כ אלא כשעמדו לפני ב"ד אחר העלימו את דבר השבועה והתובע עשה כן כדי להשביעו שנית והנתבע העלימו כדי שלא יוודע שנשבע לשקר שהרי טוען עכשיו שנגנב בזמן מאוחר לזמן השבועה דרך משל שלפני ב"ד הראשון נשבע בניסן שנגנב בניסן ואח"ז הודה לבעל דינו שהיא ברשותו ואח"ז טען לבעל דינו שנגנב אח"כ באייר וע"ז העמידו בדין לפני בית דין אחר שהרי הב"ד הראשון שידעו שכבר נשבע בניסן לא היו משביעין אותו על טענה זו השניה כמ"ש התוספות לעיל ד"ה הואיל ויצא שנאמן לומר שנגנב שלא בשבועה כיון שכבר נשבע ומה שטוען הודית לי בינתיים נמי אינה טענה כלל להשביעו עליה אם הלה כופר וליכא עדים ולכך הוצרך להעמידו בדין לפני ב"ד אחר והעלימו השבועה אלא תובעו סתם והלה משיב שנגנב באייר א"כ בזה ודאי הדין פשוט דאפ"ה ליכא חיוב כפל מטעמא שכבר יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה ונמצא שאילו הגידו לפני הב"ד השני האמת ששניהם ידעו בו שכבר נשבע לא היה כאן שום עסק שבועה הלכך שבועה זו כמאן דליתא דמי וא"כ א"א לאוקמא בהכי וע"ז כתבו התוספות עוד ואפילו חזר וטען שלאחר שבועה נגנב עכ"ל. וכוונתם בזה לומר דאיירי באמת דלא העלימו כלל השבועה אלא שניהם מודים שנשבע כבר אלא שהלה אומר אמת שנשבעתי לשקר והיה ברשותי והודה כן לפני עדים או בב"ד ואח"ז העמידו לדין על הודאה זו וטוען אמת שהודיתי אלא שאח"כ נגנב נמצא דלפ"ז מיתוקמא שפיר אפילו בב"ד א' וכ"ש בשני ב"ד שהרי העמדה לדין שנית הוא לצורך כמו בכל התביעות ושייך להשביעו שנית דתביעה חדשה היא זו ודין מיגו לא שייך כאן כיון דמתחילה הודה לפני ב"ד או בעדים אלא למחר וליומא אוחרא טוען חזר ונגנב ובכה"ג לא אמרינן מיגו דאי בעי לא הודה מעיקרא דה"ל מיגו למפרע וזה פשוט וא"כ נסתלקה קושיית מהרש"א ע"ז כתבו התוספות שפיר דאפ"ה אף ע"ג דלא שייך בכה"ג לומר שכבר יצא ידי שבועה ראשונה דתביעה חדשה יש כאן מ"מ אין לחייבו כפל כיון דבשבועה ראשונה קאי ברשותיה לחיוב אונסין וא"כ לא היה שייך להשביעו שנגנב ופטור מכפל כיון דלית בה כפירת ממון. ובזה נתיישב ג"כ דאף ע"ג דה"ט דחיוב אונסין פוטר מכפל אידחי לה ממימרא דר"י וכמ"ש באריכות היינו למאי דבעי למימר מעיקרא דאיירי שהב"ד אחר לא ידעו שנשבע לשקר דבכה"ג הוי דומיא דשליחות יד שלא נתברר בשעת השבועה ולא אסיק אדעתיה לעיל טעמא דכבר יצא ידי הבעלים וס"ד דאפי' בכה"ג פטור משום חיוב אונסין אע"ג דלא איתברר בשעת השבועה ורצה לפשוט שליחות יד ודחי לה בגמרא דה"ט דחיוב אונסין אינו פוטר כל היכא שלא נתברר בשעת השבועה וה"ה לשליחות יד אלא הכא מטעמא אחרינא פטור כיון שיצא ידי הבעלים אבל הכא דכבר אסקינן ה"ט בפשיטות שכבר יצא ידי הבעלים פוטר מכפל א"כ א"א לאוקמי בעיא דר"פ בשום ענין דלא יהא שייך לפוטרו מה"ט כמו שכתבתי באריכות דבכל ענין קשה דשייך ה"ט אלא אם נאמר דאיירי שהטענה שניה היא שמודה שנשבע לשקר ונגנבה אח"כ וא"כ כתבו שפיר דכיון שהב"ד יודעים שנשבע לשקר לא שייך להשביעו שנגנב דהא חייב באונסין ואם נשבע מלתא דפשיטא היא דפטור מכפל כיון דלית בה כפירת ממון ודוק היטב. כנ"ל נכון וברור ונתיישב היטב כל הסוגיא לשיטת התוספות בעזה"י:

בא"ד ונראה דמיירי דא"ל בעל הפקדון וכו' עכ"ל לשיטת מהרש"א משמע דלפי מסקנתם עכשיו איירי שבאו עדים אחר שבועה ראשונה וא"כ אכתי קשה איך השביעוהו שנית דהא ה"ל חשוד על השבועה ואף שמקשים התוספות בסמוך ומשני דכיון דמדאורייתא הוי שבועה חייב בכפל מ"מ הב"ד גופא היאך השביעוהו ודוחק לומר דר"פ מיבעיא ליה בב"ד טועין שעברו והשביעו אבל לפמ"ש בסמוך דאיירי שלא באו עדים אלא שהודה מעצמו שנשבע לשקר וקי"ל דאין אדם נעשה חשוד עפ"י עצמו א"כ כשא"ל המפקיד שיהא שומר כבתחילה וטוען אח"כ נגנב נמצא שב"ד השביעוהו כדין אלא דאפ"ה מקשה שפיר בסמוך שיש לפוטרו מכפל כיון דאיגלאי מילתא דבהאי שעתא לאו בר שבועה הוי כלל ואף שכתבתי לענין חיוב אונסין שאינו פטור מכפל ע"י איגלאי מלתא למפרע מ"מ שאני הכא שלא היה ראוי כלל לשבועה ובכה"ג פשיטא להו דיש לפוטרו מכפל וע"ז משני כיון דמדאורייתא בר שבועה הוא שפיר חייב ולשיטת מהרש"א יש ליישב דלמסקנא איירי שהשביעו שנית בב"ד אחר שלא ידעו שהוא חשוד ולא קשיא להו להתוספות אלא שיש לפוטרו מכפל על שבועה זו כיון שהוא חשוד ודו"ק: