Bava Batra 6a

או דילמא כיון דמוחזק לן דאין אדם פורע בתוך זמנו לא אמרינן במקום דאיכא חזקה דמרעיה לדבוריה מה לי לשקר וליהמנוהו:

אמר לו הין ובפני עדים:

אין לך בידי מפרש ואזיל מאי היא:

לא היו דברים מעולם הלכך חייב לשלם שהרי יש עדים שהודה לו בפניהם וכיון דאמר לא לויתי מודה הוא שלא פרע שכל מי שאינו לוה אינו פורע הלכך כאומר לא פרעתי דמי דאילו אמר פרעתי נאמן אפילו לוה בפני עדים דקי"ל בשבועות (דף מא:) המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים:

סמך לפלגא שלא היה כותל חדש ארוך ככותל הראשון אלא בחציו או בגובהו לא הגיע לגובהו של ראשון:

סמך לכולה חייב ליתן לו חלקו בכותל הראשון כאילו סמך כותל שני כנגד כל הראשון דכיון דהתחיל סופו לגמור ויתן תקרה ותנן אע"פ שלא נתן עליו את התקרה נותן מיד:

תוס' ויעשה עליות ע"ג תקרה ויצטרך לו כותל שהגביה חבירו. ע"כ:

ומודה רב הונא בקרנא ולופתא בחיבור שבקרן זוית. לופתא חיבור הרי שהיה סוף ביתו של ראובן דבוק לכותל זה שבין שתי חצרות ולאחר זמן נמלך ראובן זה וחיבר בנין מועט בקרן זוית של סוף ביתו ובליטת הבנין משוכה כנגד מקצת אורך הכותל המבדיל בין החצרות מודה רב הונא דלמאי דלא סמך לא סמך שאין בנין כזה עשוי לימשך:

ואמר לו פרעתיך בזמני אמאי לא כולי‎—And he said to him; ‘I paid you on time’, why is he not believed, etc. O VERVIEW The גמרא attempted to prove from our משנה that מיגו במקום חזקה לא אמרינן‎. For if he claimed פרעתי בזמני there is no reason why it is בחזקת שלא נתן‎. The משנה must be teaching us that if he claimed פרעתי תו"ז he is not believed even though he has a מיגו of פרעתיך בזמני, since it is a מיגו במקום חזקה‎. The גמרא deflected this proof; the משנה is not discussing the issue of תו"ז at all. He is not believed on account of 'מי יימר וכו‎. When refuting a resolution of an איבעיא it is preferable that the refutation maintain the exact opposite opinion from that which we were trying to prove originally. Then there remain two equal and opposite positions; maintaining the original status quo of the איבעיא‎. If however we merely deflect the proof, by maintaining that we can avoid the issue entirely, then there is no equal balance. There is the original proof which maintains one side of the issue; however there is no counterbalance. Indicating perhaps that the refutation is merely a deflection; but in essence we are biased towards the original proof since we cannot offer an interpretation that maintains the opposite view. תוספות will contend that the גמרא could have refuted the proof by maintaining the opposite opinion; instead of the actual deflection which merely avoids the issue. ----------------------- תוספות offers an alternate refutation of the proof: הוה מצי לשנויי הא דקתני בחזקת שלא נתן‎ – The גמרא could have answered that which the משנה states that it is presumed that he did not give his share in the wall – היינו בתוך זמנו או בזמנו ואמר פרעתיך בתוך הזמן דליכא מיגו כדפרישית לעיל – That is in a case where the claim and the response was made within the time; before the monies were due, or (even) that this exchange took place on the date it was due; in either of these two cases if the defendant said I paid you before the due date he is not believed. In both these cases it is understood why the defendant is not believed for there is no מיגו of פרעתיך בזמני. If the exchange too place before the due date, there is certainly no מיגו of פרעתיך בזמני, since it is before the due date. Even if the exchange took place on the due date there is still no מיגו of פרעתיך היום as I previously explained; a person does not have the חוצפה to lie and claim that I paid you today. אבל לאחר זמנו הוי בחזקת שנתן דבמקום חזקה אמרינן מה לי לשקר – However if the claim was made after the due date, then it would be presumed that he paid for his share in the wall even if he claims פרעתיך תו"ז for we do say ‘why would I lie’ even in a place where the claim contradicts a חזקה of א"א פורע תוך זמנו‎. We do say מיגו במקום חזקה‎. תוספות maintains that the גמרא could have explained that the reason he is not believed is because there is no מיגו (since it took place 'וכו זמנו תוך), however if there would be a מיגו (if it were לאחר זמנו) he would be believed. Why indeed did the גמרא not give this answer? תוספות continues: אך ניחא ליה לשנויי התם מימר אמר מי יימר דמחייבי לי רבנן דלא תיקשי נמי לאביי ולרבא: However the גמרא prefers to answer differently; that there in our משנה the defendant does surely say, ‘who says that the רבנן will hold me liable’. The reason the גמרא prefers this answer as opposed to the answer תוספות proposed is so that you should not also have a question on אביי ורבא; who maintain that אדם פורע תוך זמנו‎. According to them seemingly the defendant should always be believed even if he claims that he paid זמנו תוך‎. If we were to give תוספות interpretation of the משנה, there would be a question on אביי ורבא, why is he not believed! Therefore the גמרא answered that the ruling of our משנה disregards the whole issue of פורע תו"ז. Rather, the reason it is בחזקת שלא נתן, for the defendant himself is not sure that he is liable. A person does not pay money, if he is not sure that he owes it. S UMMARY The גמרא could have refuted this proof by maintaining that the משנה is discussing a case where the claim and response took place תו"ז However it would pose a difficulty for אביי ורבא who maintain אדם פורע תו"ז. T HINKING IT OVER What is the meaning that the claim was made תו"ז‎? Why does תוספות add 'אבל לאחר זמנו וכו'; how is this relevant?

כל האומר לא לויתי כאומר כולי‎—Whoever says I did not borrow, it is if he said, etc. O VERVIEW The ברייתא states that if a לוה originally admits (in the presence of witnesses) that he owes money and then subsequently denies that he ever borrowed; the ruling is that he liable to pay the debt. The גמרא cites the dictum of 'כל האומר וכו as the reason for this ruling. Seemingly this dictum is not at all necessary to obligate the לוה‎. He is liable because he cannot contradict his previous admission of owing the monies. תוספות will be addressing this issue. ---------------------- תוספות asks: הקשה הרב רבינו יצחק מה צריך כאן לטעם כל האומר כולי‎ – The ר"י asks: why is it necessary here to utilize the explanation of whoever says, etc. I did not borrow is as if he said I did not repay. This idea is superfluous in the case under discussion. For in our case – הא ודאי כיון שכבר הודה תו לא מהימן לומר שלא לוה‎ – Since he already admitted that he owes money, then certainly he will not be believed to restate and claim that he did not borrow. Once an admission is made, one cannot retract the admission. תוספות will now explain where this dictum is necessary: דבשלמא בשבועות (דף מא, ב ושם דיבור המתחיל כל) צריך להאי טעמא‎ – It is understood that in מסכת שבועות this reasoning of 'כל האומר וכו is necessary; for there the גמרא is discussing a case – שאומר לו מנה לי בידך והלה אומר לא היו דברים מעולם‎ – Where the מלוה says to the לוה ‘ you owe me a מנה (a hundred זוז)’ [literally I have a מנה in your hand] and this לוה responds: ‘It never happened; you never lent me money’ – ואתו עדים ואמרי ראינו שלוה ופרע‎ – And witnesses came and testified that ‘ we saw that he borrowed money and subsequently repaid it’ – השתא הא דקאמרי סהדי שלוה מהימני והא דקאמרי פרע לא מהימני‎ – Now we view this case as follows; that which the witnesses testify that the לוה borrowed, they are believed. We have therefore substantiated that the לוה owed money to the מלוה‎. However that which they testify [that] he repaid the loan – they are not believed. We assume that he still owes the money. The reason the witnesses are not believed that he repaid the loan, is – דהא איהו קמכחיש להו דאמר לא לויתי והאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי‎ – for the לוה himself contradicts them, since the לוה said I did not borrow any money from this מלוה and one who says I did not borrow it is as if he said I did not repay the loan. The לוה by claiming לא לויתי it is as if he is admitting that he did not repay. Therefore even though that the עדים testify that he did pay, his inferred admission that he did not pay is stronger than the testimony of the witnesses. A person is believed for his detriment, even against the testimony of witnesses. In מסכת שבועות it is understood why it is necessary to use the rationale of 'כל האומר וכו; otherwise he would be exempt from payment since the עדים are testifying that he repaid the loan (and he did not explicitly say that he did not pay) – אבל הכא לא צריך כלל‎ – however here in our case where he originally admitted to owing the money it is entirely not necessary to depend on the rationale of 'כל האומר וכו; for even without that reasoning he would still be obligated to pay, since originally he admitted that he owed the money, he cannot later retract and claim there was never such a loan. תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דאיצטריך לאשמועינן דלא מצי למימר האומר לא לויתי‎ – And the ר"י says it is necessary to cite the rationale of 'כל האומר וכו, in order to let us know that the לוה cannot argue and say [that which I subsequently stated] that I did not borrow from you anything, לא שלא לוה כלל אלא כאילו לא לויתי לפי שפרעתי‎ – I did not mean that [I] did not borrow at all from you but rather I meant that it is as if I never borrowed from you because I repaid the loan. When I claimed לא לויתי, I meant to say that as of now it is as if I never borrowed money from you since I already repaid it. Therefore were it not for the rule that ''כל האומר וכו', he might be believed, since according to his interpretation of his subsequent claim of לא לויתי he is not contradicting his original admission of owing money. That is why – קא משמע לן דכאילו אומר לא פרעתי בהדיא: The גמרא comes to let us know by citing the ruling of ''כל האומר וכו', that when a person claims לא לויתי he cannot later reinterpret his statement to mean that I repaid you and it is as if I never borrowed. This is not so, but rather the statement of לא לויתי is as if he explicitly stated I did not ( borrow and certainly did not) repay the loan. Therefore he cannot reinterpret his claim of לא לויתי; but rather we take it to mean לא לויתי ולא פרעתי‎. S UMMARY The dictum 'כל האומר וכו is effective in extracting a (tacit) admission from the לוה that he did not pay (even against conflicting testimony), and also preventing the לוה from reinterpreting לא לויתי to mean לויתי ופרעתי‎. T HINKING IT OVER תוספות maintains that without 'כל האומר וכו, the לוה could reinterpret לא לויתי to mean לא לויתי ופרעתי‎. However our גמרא states that the subsequent claim of the לוה was להד"ם. It would seem a bit far to reinterpret להד"ם to mean לויתי ופרעתי (even without כל האומר). Can we differentiate between what the כל האומר accomplishes in שבועות to what it accomplishes here in our גמרא‎?

סמך לפלגא סמך לכולה‎—Joining for half, is joining for the whole O VERVIEW The גמרא cited the view of רב הונא, that if the new wall that was placed adjacent to the original wall was only half the size of the original wall, nevertheless he is required to pay for half of the entire original wall. The reason is because we assume that eventually he will enlarge the new wall to the same dimensions as the original wall, and utilize the entire original wall. ------------------------------- האי לפלגא איירי בין לאורך בין לגובה: This statement, that the new wall was half the size of the old wall, is discussing both cases; whether it was half the length of the original wall, or whether it was half the height of the original wall. In both cases the same rule applies; that it is סמך לכולה, and he must pay for the cost of half the original wall. S UMMARY It makes no difference whether the new (adjoining) wall was smaller than the original wall in height or length; in both cases he must pay for half of the entire original wall. T HINKING IT OVER What would be the דין if the new wall was smaller than the original wall in both length and height?

ומודה רב הונא בקרנא ולופתא‎—And רב הונא admits by a ‘corner’ and an ‘angle’ O VERVIEW After the גמרא cited the dispute between ר"ה and ר"נ whether we say סמך לפלגא סמך לכולא or למאי דסמך סמך, the גמרא concludes that ר"ה admits to ר"נ by קרנא ולופתא and ר"נ admits to ר"ה by אפריזא ובאקבעתא דכשורי‎. In the previous תוספות (ד"ה סמך) we learnt that the מחלוקת between ר"ה ור"נ is in a case where the new wall is shorter than the party wall either in height or in length. It is therefore preferable to assume that the 'ומודה' of both ר"ה ור"נ refer to both types of cases where the new wall was shorter than the party wall either in height or length. תוספות will explain that this is indeed so. Each one was מודה to the other in these two types of סמך לפלגא‎. --------------------------- מפרש רבינו תם קרנא להיכר שלא יאריך החומה יותר‎ – The ת"ר explains that the ‘corner’ that was made in the new wall, is for a sign that he will not lengthen the wall further. תוספות goes on to explain, how in the case of 'קרנא', we can assume that the wall will not be extended any longer – שבסוף אותו כותל שסמך כייפיה לקרנא כלפי כותלו של חבירו‎ – For at the end of the wall which he juxtaposed to the party wall he turned the corner of the wall towards his friend’s party wall.. He discontinued extending the wall; but rather began building at a right angle to his wall, which caused his wall to extend in the direction towards his friend’s party wall. In this case רב הונא will admit that we do not say סמך לפלגא סמך לכולא, since it is obvious that he will not extend his wall lengthwise anymore; but rather we maintain that למאי דסמך סמך‎. This explains the case of shorter in length. תוספות will now explain the case where it was shorter in height: ולופתא הוי היכר שלא יגביה הכותל יותר‎ – And 'לופתא', a (pitched) angle is a sign that he will not raise the wall higher. תוספות goes on to explain – כגון שעשה היכר בראש החומה לפי שרגילין לעשות החומה צרה למעלה‎ – for instance; that he made an indication at the top of the wall, that he is not building higher (for) [as] it is customary to make the wall narrow on top; it is pitched at an angle – שיפלו הגשמים מחוץ לחומה ולא ישהו שם‎ – So that the rain water will fall down away from the wall and will not remain there, on top of the wall; which may cause water damage. A wall pitched on top is not extended any higher. When he built the לופתא on the wall, we are assured that he will not raise the wall any higher. Again, רב הונא will admit in this case, that 'למאי דסמך סמך וכו‎. תוספות has concluded citing both cases according to ר"ה. תוספות continues to explain both cases according to ר"נ. ומודה רב נחמן באפריזא היא היכר שיאריך עדיין הכותל‎ – And ר"נ admits to ר"ה in the case of a broken staggered wall. תוספות explains that אפריזא is an indication that he yet intends to lengthen the wall. תוספות explains that אפריזא means – שבסוף אורך החומה אינו שוה אלא אבן אחת בולטת ואחת שוקעת דודאי עדיין יאריכנו‎ – That at the end of the length of the wall it is not straight and finished properly but rather the stones are staggered, one stone protrudes lengthwise and one stone is indented lengthwise, for in this case he will yet certainly lengthen the wall. נחמן רב will agree that in this instance we maintain סמך לפלגא סמך לכולא‎. תוספות will now discuss the case of a lower wall according to ר"נ. ואקבעתא דכשורי היינו שעשה מקום הנחת ראשי קורות – And the placement of the crossbeams that means that he made on top of the new wall place to put the ends of the crossbeams. דמוכח שסופו להגביה עד שיעור גובה עלייה: For then it is evident that ultimately he will raise the wall up to the height of an attic; he intends to build a second story, which will eventually raise the height of his wall to the same height as the party wall. S UMMARY Both ר"ה and ר"נ agree that if there is a clear indication that the new wall will be definitely not extended in length or height; or that it will be definitely extended either in length or height, that we follow this indication, concerning סמך לכולא or למאי דסמך סמך‎. T HINKING IT OVER When a person begins to build a wall adjacent to a party wall, at what point is he obligated to pay for the party wall? Can he eventually exempt himself from full payment?

שאני התם דאמר מי יימר דמחייבין ליה רבנן וה"ה דהוה מצי לאוקמה בדאמר ליה ביום משלם זימניה פרעתיך בתוך זמני, וכסברא דמאן דמקשה מיניה לעיל (באביי) [לאביי] ורבא, ובכי הא ליכא מגו וכדכתבינן לעיל, אלא דקושטא קא מתרץ ליה, דאפילו בלאחר זמנו נמי לא מהימן ואפילו אמר ליה נמי לאחר זמני פרעתיך, משום דלא ידע דמחייב, דדין זה איננו גלוי לכל.

מאי לא נתתיו לך דאמר ליה פרעתיך בזמני אין לך בידי דאמר ליה בתוך זמני פרעתיך. והוא הדין דהוה מצי למימר אין לך בידי, דאמר ליה ביום משלם זמניה פרעתיך בתוך זמני דליכא מגו וכמו שכתבנו, אלא משום דמשמע דאין הפרש רישא וסופא דמתניתין ע"י זמן התביעה, שהתביעה נעשית בזמן אחד, אלא שהפרש בא מצד טענת הלוואה.

דאמר מר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי כלומר ולא מיבעיא בעומד בטענתו שהוא חייב, דהא איכא עדים דמכחשי ליה, אלא אפילו חזר וטען פרעתי אינו נאמן, דכבר הודה שלא פרע, דהאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. ואם תאמר ולמה הוצרך לזו דאמר מר כל האומר לא לויתי, דההיא לא איצטריכא אלא באומר לא לויתי ועדים מעידין אותו שלוה ופרע, כדאיתא (לקמן בפרק מי שמת) [בשבועות] (בבא בתרא מ"א, ב), אבל הכא בלאו הכי לא מהימן דהא הוחזק כפרן. י"ל דאיצטריך דאי לאו הא דאמר מר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, אילו באו עדים ואמרו שלוה ופרע הוה אמינא דפטור, קא משמע לן דאפילו באו עדים לא מהימני. אי נמי אי לאו הא הוה אמינא דמתרצי דבוריה דהכי קאמר לא היו דברים מעולם שלויתי ולא פרעתי אלא פרעתי, קא משמע לן כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. ועוד יש לומר דאיצטריך היכא דטעין שלא בבית דין לא היו דברים מעולם, משום דעביד אינש דלא מגלה טענתיה אלא בבי דינא, קא משמע לן דהודאה מתוך כפירה הודאה אלימתא היא, וכאומר בטענת ודאי לא פרעתי דמי.

ומודה רב הונא בליפתא וקרן זוית ומודה רב נחמן באפריזא ובאקבועי כשורי הפירוש הנכון דרב הונא באורך הכותל, ודרב נחמן בגובה הכותל. והכי פירושא מודה רב הונא בליפתא, שאם היה כלו לזה הבא לסמוך כותל ישן מתחלה לחצרו מצד הכותל הזה, ובא זה עכשו ומלפף לו כלומר שמחבר לו כותל ומתחיל ממנו ומאריך ובונה קצת עד כנגד כותל זה, אין מגלגלין עליו אלא למאי דסמך, שזה אינו מוכיח שהוא רוצה להאריך ולבנות עוד עד כנגד כל אורך הכותל, אלא חבור קצת הוא שמחבר ומאריך כותלו הראשון וכן נמי בקרן זוית, שאם בנה קרן זית כזה: כאן ודאי יש הוכחה שאין בדעתו עוד להאריך ולסמוך עוד; ומודה רב נחמן שאם העלה הכותל קצת ונתן קורה על ראש (על) [של] אותו קצת שבנה כעין אותו שנותנין קורה להיות ראשי קורות התקרה נסמכים עליה, הרי זה ודאי מגלה דעתו שעוד הוא רוצה להגביה, אי נמי באקבועי כשורי, כשעושה מקומות בכותל לנעוץ בו קורות תקרה, שנראה ודאי כרוצה להגביה עוד.

אמר רב נחמן בקורי לא הוי חזקה אמתניתין דבחזקת שלא נתן קאי, כלומר דאף על גב דאית ביה כקורי, אינה ראיה לזה הבא לסמוך שכבר נתן. ולאו בחזקות בעלמא קא מיירי, דאם איתא גבי חזקת הבתים הוה להו לאיתויה, ועוד דלישנא דאמינא לכי מפייס לי מוכח הכין, וכן פרש"י ז"ל. ואידך דרב נחמן נמי דאחזיק לכשורי אחזיק להודורי, איכא דמפרש דאמתניתין נמי קאי, ולומר דהיכא דאחזיק לכשורי מימר אמרינן דפיוסי פייסיה לגמרי למיסמך בכולי כותל, ולא אמרינן לא פייסו אלא לניעוץ זה בלבד, דכיון שמקום הכותל בחזקת שניהם וזה סמך במקצת, הרי כתל זה גם כן בחזקת שניהם ושניהם שוים בו, כיון שסמך בו ונעץ בו קורותיו. ולא בבא לסמוך בכותל גמור הידוע לחברו ובטענת מכירה או מחילה קא מיירי, שאין זה מקומו אלא בפרק חזקת. ואף על גב דההיא דנטפי ושופכי דסמכינן להא, בחזקת טענת מכירה היא, ההיא לא סמכוה רבנן כאן אלא מפני שהיא דומה לזו כמחלוקת דרב נחמן ורב יוסף. וההיא דרבינא נמי דכשורה דמטללתא אמתניתין מפרשינן לה דעד תלתין יומין לאו בחזקת שנתן הוא, ומשום שהניחו חברו לסמוך עליו, דעביד איניש דחביל ומשאיל לחבריה בכי הא, אבל טפי מהכין לא, ואי לאו דפייסיה לא הוה שתיק ליה. וכן פירש רבינו תם ז"ל. ואף על פי שאותה דאחזיק לניטפי הפסיק הענין וזו של רבינא נאמרה אחריה, לא שיהו שוות בדינן, אלא מפני שרצה לסדר מחלוקת רב נחמן ורב יוסף זה אחר זה ואחר כך חזר לענין משנתינו. ויש מפרשים, דכולהו בבא לטעון על כותל חברו בטענת מכירה או סבלונות הן, כההיא (הן כההיא) דנטפי ושופכי. ויש מפרשים ההיא דבי קורי אמתניתין ואידך כולהו דאחזיק להודרי ואחזיק לנטפי וכשורה דמטללתא בחזקת טענת מכירה או סבלונות, ולא הביאן כאן אלא שגררת אותה דבי קורי דאמר רב נחמן אמתניתין סמך לה אידך נמי דרב נחמן ורב יוסף דכשורי ונטפי, ובגררא דההיא הביא נמי ההיא דרבינא דדומה לההיא דאחזיק לכשורי במקצת. ואם תאמר אי ההיא דאחזיק להודרי אחזיק לכשורי [בחזקת] הבא לטעון על כותל חברו ולומר שאחר שהחזיק להודרי יכול לנעוץ אפילו קורות גדולות, תיקשי לן ההיא דאמרינן בפרק הבית והעליה (קי"ז, ע"ב) עליון שבא לשנות בשיקמים שומעים לו בארזים אין שומעים לו, אלמא להכביד יותר ממה שהיה אין שומעין לו. יש מתרצים דהכא נמי לאו למימרא שאם החזיק לשני הודרי שיכול לנעוץ שתי כשורי, אלא שאם נעץ עשרה הודרי שכובדן ככשורה אחת, יכול הוא ליתן במקומן כשורא אחת ולומר שהיזיקן שוה, ולא תאמר כשהכובד מתחלק כאן מעט וכאן מעט, דהיינו הודרי, איננו מזיק כל כך בכובד הכשורין שהכל במקום אחד, אי נמי בהפך, אלא הכל אחד. והראב"ד ז"ל כתב שם בפרק הבית והעליה שהכל תלוי במנהג, והתם בשלא נהגו להכביד וכאן במקום שנהגו שלא להקפיד ועד כדי המנהג, והביא ראיה מן התוספתא השנויה שם דקתני הבית והעליה של שנים והרי בעל העליה מבקש לעשות לו דיוטא אחרת ואין בעל הבית מניחו מקום שנהגו לעשות שתי דיוטות עושה שלש עושה, ואין משנין ממנהג המדינה. ולדידי קשיא לי מתניתין דקתני כותל חצר שנפל וכו' למעלה מארבע אמות אין מחייבין אותו, דמשמע דלזה שאינו רוצה להגביה יותר מארבע אמות הוא דאין מחייבין, הא לחברו שרוצה להגביה אין ממחין בידו ואלו בההיא דפרק הבית והעליה אמרינן עליון שבא להגביה אין שומעין לו. ומתניתין דהכא לכאורה משמע דמיירא דוקא במקום שנהגו, ואם איתא, כיון דכולה מתניתין קתני מקום שנהגו ומקום שלא נהגו והכא קתני סתמא, משמע דהאי דינא לאו במנהגא תליא. ואם תאמר דנפל שאני, שכבר היה לו זכות באותו כותל להגביה, דומיא דהבית והעליה של שנים שנפלו שהעליון מחזיר כותלים כעין שהיו, מכל מקום חברו היאך הוא רשאי לסמוך בו ולנעוץ קורותיו, דהא משמע ודאי דרשאי, מדקתני סמך לו כותל אחר אף על פי שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל, דאלמא משמע דיכול הוא לתת עליו תקרה, ומשמע נמי דבירושלמי דייק לה מהכא, דגרסינן התם סברין מימר הא אם רצה לקרות אינו מקרה, וחזר ותנא סמך לו כותל אחר אף על פי שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל, הא אם רצה לקרות אינו מקרה, פירוש בתמיה, ואף על פי שאמר שם רבי יוסי בר בון תפתר על שני מרישין, הא משמע בגמרא דאפילו על הכותל ממש סומך, מדאמר רב נחמן בי קורי לא הוי חזקא אמינא לכי מפייסת לי לא תתרע אשיתאי. ומסתברא שאם אין לו חלק בכל הכותל אלא שעבוד בלבד, כגון הבית והעליה שהתחתון אין לו למעלה מן הבית כלום והעליון אין לו בבית כלום אלא שעבוד בלבד, בזה ודאי אין לעליון לשנות להכביד אלא או להקל או לעשות כמו שהיה, לפי שהתחתון אומר אין לך להוסיף בשעבוד אלא כפי המנהג במקום שיש מנהג, אי נמי כמות שהיה בעיר חדשה שאין בה מנהג, לפי שאין לך במקום הכותל כלום, וגם אני איני יכול לסמוך למעלה מביתי, אבל בכותל חצר ששניהם שותפין במקום הכותל, וגם כל הכותל יד שניהם שוה בו, וזה יכול להשתמש בכולו וזה בכולו ולעתים שזה צריך להגביה ופעמים שזה צריך להגביה, אין אחד מהם יכול למחות ביד חברו, אלא זה מגביה ונועץ וזה מגביה ונועץ, שכל אחד על שלו הוא מגביה וזה יפה לשניהם, ובלבד שלא יגביה כל כך שיתקלקל הכותל בכל לדעת הבקיאין, שזה מפסיד הוא גם חלק חברו ואין שומעין לו. הילכך אם תמצא לומר דהא רב נחמן דאחזיק להודרי אחזיק לכשורי לאו בחזקה דגופו של כותל קאמר, שאם נפל שיחלוק (לא) [לו] במקום הכותל והאבנים, אלא חזקת שעבוד בלבד לימי הכותל, היינו במקום שנהגו, כדברי הראב"ד ז"ל, אבל אם חזקה זו חזקה גמורה היא להיות שותף בכותל ולחלוק במקום ובאבנים, הרי כעין משנתינו ונועץ ומכביד ואין ממחין בידו. כנ"ל.

אחזיק להודרי אחזיק לכשורי כתב הרב אלברגילוני ז"ל, שלא אמרו להיות מוחזק בכותל בכך לחלוק במקום ובאבנים, ואפילו בא בטענה ובחזקת שלש, שאין נעיצת קורותיו של זה חזקה למקום הכותל, מאחר שהיה ידוע לאחד, אלא לכתל זה מכר או מחל ואם נפל חזר. והרמב"ן נ"ר כתב שאם בא בטענה ובחזקה עלתה לו לגופו של כותל ומקומו, שאין לך אכילה גדולה מזו, ואם אין אתה אומר כן גופו של כותל ומקומו במה יקנה ובמה יחזיק. ומרי הרב ז"ל כתב שאם נתן קורותיו בהודרי בכותל ונתן עליהם מעזיבה החזיק בכל הכותל, ובבאו בטענה לפי שכך דרך המשתמשים בכותלים גמורין שלהן, אבל בלאו הכי אין חזקתו אלא לנעיצת הקורות בלבד.

אחזיק לנטפי אחזיק לשופכי ואסיקנא אפילו לצריפא דאורבני. וטעמא דמלתא משום דאינו מתרבה לו לבעל הדבר היזק בכך, אבל להוסיף היזק של כלום אין שומעין לו. ותדע דהא אמר רב נחמן אחזיק לנטופי אחזיק לשופכי אבל לצריפא דאורבני לא. ומאי שנא, אלא דקסבר דלצריפא דאורבני לא, דמוסיף הוא בהיזק, אבל בין נטפי לשופכי לא מיתוסף ביה היזיקא, והילכך מי שבא להגביה שופכין כדי שיהיו יורדין יותר ממקום גבוה, שזה ודאי מוסיף בהיזק, אין שומעין לו, וכן כל כיוצא בזה שיראה לבית דין שהוא מוסיף בהיזקו אין שומעין לו. והא דתניא בתוספתא (ב"מ פי"א ה"י) (ירושלמי בפרקין הלכה ה) העשוי לכביסה (אין ממחין בידו, לכביסה חמש לכביסה) אין ממחין בידו לגשמים לגשמים אין ממחין בידו לכביסה, ההיא לענין דיטות המקלחות מים לביב תניא, אבל מי שהחזיק על חברו לכביסה אחת ממחין בידו לחמש, והחזיק בידו לגשמים ממחין בידו לכביסה. וכן כתב הרמב"ן נ"ר.

וזה שביארנו בתבעו לאחר זמנו וטען שפרעו בזמנו שנאמן דוקא במה שהוא אינו מפקפק בחיובו אבל דבר שלא נתברר לו אם הוא חייב בו אם לאו אינו נאמן והוא שאמרו בזה וסמך לו כותל שהוא בחזקת שלא נתן על הדרך שביארנו במשנה:

האומר לחברו מנה לי בידך ואמר לו הן למחר חזר ותבעו ואמר לו נתתיו לך ר"ל אחר ההודאה פטור אמר לו מנה לי בידך והלה אומר לא היו דברים מעולם והביא זה עדים שהלוהו וכשראה זה עדיו טען שפרע חייב שמכיון שטען תחלה שלא לוה כבר הודה שלא פרע ואם טען שפרע אחר שחייבוהו בית דין אינו נאמן גם כן וזהו טעם הוחזק כפרן ומ"מ כתבו גדולי המפרשים שאין אומרים הוחזק כפרן אלא בשכפר בבית דין ועדים מכחישים אותו אבל מי שאינו כופר בבית דין אע"פ שמכחישין אותו במה שאמר חוץ לבית דין לא הוחזק כפרן וכן פירשו שלא נאמר הוחזק כפרן אלא בנתבע שכפר והביא הלה עדי הלואה אבל אם תבעו חברו מנה ואמר לו הן ויש עדים בהודאה זו ואמר להם אתם עדי על הדרך שיתבאר במקומו ותבעו ואמר לו לא היו דברים מעולם אין עדי הודאה עומדים במקום עדי הלואה לענין זה הואיל ואין מכחישין אותו אלא מהודאת פיו שמא נזכר שכך הוא:

זה שביארנו במלוה שבתוך זמן שגובה מן היתומים אף בלא שבועה דוקא ביתומים גדולים אבל קטנים אין נזקקים לנכסיהם אף במלוה בשטר ואפילו יש בה כל תנאי שבעולם אא"כ היתה רבית אוכלת בהם ונמצאת שדה שאינה שלו ופרעון כתבה או שצוה המוריש תנו מנה לפלני שבכל אלו מעמידין להם אפטרופוס לטעון ולדון בשבילם ונזקקין בית דין לנכסיהם ואם אמר המוריש תנו מנה זה לפלני או שדה זה אין הדבר צריך להעמדת אפטרופוס כמו שיתבאר:

מקצת גאונים כתבו שאע"פ שמלוה שבתוך זמן נגבית מן היתומים בלא שבועה מן הלקוחות מיהא אם היתה בשטר אינה נגבית אלא בשבועה וכן הדברים נראין:

זה שנסתפק לנו במה לי לשקר אם הוא נאמר במקום חזקה אם לאו כך נסתפק לנו במס' יבמות פרק האשה שלום קי"ד ב' בסוגיית החזיקה היא מלחמה בעולם ומעתה יש להקשות שבמס' קדושין בפ' האומר ס"ד א' בסוגית מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים וכו' התבאר שם להדיא במה לי לשקר שהוא מתפשט אף במקום חזקה ומ"מ אפשר שהטעם שם מפני שאין אדם חוטא ולא לו אבל זו שבכאן ואותה שבמסכת יבמות צרך עצמן הם ומתוך כך נשאר הדבר בספק ודנין בה באיסורין לחומרא ובממונות לקולא לנתבע כדין כל הספקות:

כבר ביארנו במשנה שאם סמך לו כותל אחר ואע"פ שלא נתן עליו תקרה מגלגלין עליו את הכל הרי שסמך לו במקצת ולא לכל אין מגלגלין עליו אלא לפי מה שסמך ומ"מ אם נתגלה מתוך בנינו שסופו להשלימו אף במקצת זה יתגלגל עליו חיוב הכל כיצד הרי שבנה הראשון כותלו באורך חצרו בגובה עשרים אמה ולא פרע זה חלקו אלא בגובה ארבע אמות כדינו וסמך אח"כ כותל אחר כנגדו בגובה עשר אמות לארך החצר גם כן הרי זה מתחייב לפרוע חלקו בכותל ראשון עד תשלום עשר אמות והוא שש אמות מארבע הראשונות ולמעלה ולא עוד ומ"מ אם הניח שם לסוף עשר מקום לקורות שנראה שהוא רוצה לעשות עליה על הכותל הרי נתגלה שדעתו להגביה בשיעור מה שאדם מגביה מעליה עד הגג ומגלגלין עליו את הכל או כשיעור מה שיראה מבנינו שדעתו להגביהו וכן אם לא סמך לו לכל ארך החצר אלא לחציו אין מגלגלין עליו אלא לפי מה שסמך ואם הראה בדעתו שסופו להשלימו כגון שהניח בסוף הבנין לבנים יוצאים לחוץ שיכנסו ביניהם הלבנים האחרים כשיוסיף בבנין להיות הבנין נקשר זה בזה מגלגלין עליו את הכל וכן כל כיוצא בזה ממה שיראה שסופו להשלימו:

סמך לו כותלו ולא תבעו הלה בהוצאתו וכשסמך לו הכותל בשיעור גבהו היה רוצה לעשות תקרה מכותל זה לכותל המשותף הרי זה מוחה בידו שלא להשתמש בו בכל מה שמארבע אמות ולמעלה ואפילו הניח לו בעל הכותל הראשון מקומות בכותל להניח בו קורות אין הלה אומר לו כבר החזקתי שהרי הנחת לי מקום לתקרה שאף זה אומר לו לא הנחתי מדרך מחילה אלא שכל זמן שתתפייס עמי בחלק הוצאתך לא יתקלקל הכותל בחפירת מקומות לקורות ואפילו הניח שם חתיכות עץ להקיף ראש הקורה שלא תפסידנה לחות שבכותל אע"פ שהדבר נראה בכך כמכין מקום לחברו שלא מחשש קלקול כותלו אין בכך כלום וכן הדין בכותל שכולו לאחד ולא סייע בה חברו כלל ומ"מ בראשונה חברו משתמש בה עד שיעור מקום שסייע בו ואין הלה מעכב מצד קלקול הכותל:

יש מי שאומר שאם לא הניח לו מקום לקורות ונגמר הכותל ואחר שנגמר נמלך ומתקין לו מקום שזו היא חזקת מחילה לחברו שהרי טעם שהזכרנו אינו נאמר בזו שהרי אף הוא מקלקלה עכשו הואיל וחופר בה אחר שנתיבשה ומ"מ אף הם כתבוה דוקא בשמקום הכותל בין שניהם ואין התביעה אלא בדמי הבנין הא כל שמקום הכותל לאחד אין בו חזקת מחילה שאין לגוף קרקע חזקה בלא טענה אלא בטענת מכירה ובחזקת שלש שנים כשאר דיני חזקה שבטענה:

בד"ה סומך לפלגא כו' ומודה רב הונא בקרנא כו' עכ"ל במהרש"ל עשה כאן ב' דיבורים וכן הוא גם בדפוס חדש ואין צורך אבל כוונת דבריהם דכמו דפליגי בין באורך בין בגובה כן מפרש ר"ת דמודה רב הונא בקרנא ולופתא מיירי נמי בין באורך בין בגובה וכן ומודה רב נחמן כו' מיירי בכל גוונא וק"ל:

גמ' רב יוסף אמר אחזיק להורדי אחזיק לכשורי איכא דאמרי וכו' כצ"ל ועיין באשר"י ובהרי"ף:

תוס' ד"ה ואמר לו פרעתיך בזמנו וכו' הוה מצי לשנויי הא דקתני בחזקת שלא נתן היינו בתוך זמנו. ר"ל שגם התביעה היתה בתוך הזמן או בזמנו ר"ל שהתביעה היתה ביומא דמשלם זמנו ואומר פרעתיך בתוך הזמן דליכא מגו כמו שפירשו התוס' לעיל:

שאני התם דאמר מי יימר דמחייבי לי רבנן קשיא לי והא טעמא דאביי ורבא משום דכי מטא זימניה לא ליתי ליטרדן הוא והכא נמי כי סמך לו כותל אחר הא גלי דעתיה דבעי ליתן תקרה ואז ודאי מידע ידע דמחייב ליתן אם כן אפילו מהשתא פרע דמימר אמר אי סמיכנא לא ליתי ליטרדן ויש לומר דהתם זמן פרעון על כרחו אתי ולכך אמר לא ליתי ליטרדן אבל הכא בידו היא אי בעי לא יהיב תקרה עד דהוו ליה זוזי והא שייך טעמא דמי יימר דמחייבי לי בי דינא אף על גב דמתרץ ליה השתא אליבא דמאן דסבירא ליה כאביי ורבא אפילו הכי טעמא תריצא הוא ואפילו למאן דאית ליה דריש לקיש דהא לקמן אמרינן ליה אפילו למען דסבירא ליה כריש לקיש. הרשב"א ז"ל.

מי אמרינן במקום חזקה מה לי לשקר כתוב בתוספות ושמא סוגיא דהכא לא סברה כרמי בר חמא עד כאן. אי נמי האי דנקט שטרא הוי מוחזק וכל העומד לגבות כגבוי דמי ולהכי לא אמרינן מגו להוציא. אי נמי גבי מפקיד עדיף טעמא דשטרך בידי מאי בעי טפי מבעלמא דלא שייך למימר אפשיטי דספרא זייר ליה כמו בהלואה משום דעל הלוה ליתן שכר. גליון בתוספות. עוד כתוב שם וקצת נראה דלא קשה מידי דהא פשיטא דחזקה עדיפא ממגו דמגו להוציא לא אמרינן ועל ידי חזקה זו אנו מוציאים והכא מיבעיא לן אי מהני מגו שלא להוציא על ידי חזקה ולפי זה לא יקשה אמאי לא פשיט מההיא דיבמות. ועוד נראה דהכא מיירי שיש עדים שהלוהו מדקאמר תבעו אחר זמנו ולא קאמר תבעו בתוך זמנו אי נאמן במגו דלא היו דברים מעולם ולכך כל זמן שהוא בתוך זמן עדיף מסברא דשטרך בידי מאי בעי אבל כשעבר הזמן תו אינו בחזקת חיוב ולכך מיבעיא ליה ולא דמי להא דרמי בר חמא דכל זמן ששטר ביד זה שכנגדו בחזקת חיוב ולא אמרינן מגו והכא נמי בתוך הזמן בחזקת שהלוהו ואפילו היה לו מגו לא מהימן. עד כאן מגליון תוספות.

אילימא שתבעו לאחר זמנו ואמר פרעתיך בזמני הואיל ואין הדבר רגיל שיכחישו שנים זה את זה על השעה עצמה ולטעון פרעתיך עכשיו להכי נקט כי האי לישנא שתבעו לאחר זמנו הרבה ואמר ליה פרעתיך זה ימים בזמני כלומר מיד שהגיע זמן חיובי לפרוע אחר שנגמר הכותל עד ארבע אמות. אלא לאו שתבעו לאחר זמנו ואמר ליה פרעתיך בתוך זמני ואם תאמר לוקמה כגון שתבעו בתוך זמנו קודם שסמך לו כותל אחר ואמר ליה פרעתיך. ויש לומר מדקתני ברישא סמך לו כותל אחר ותנא בתריה בחזקת שלא נתן אלמא כגון שתבעו אחר שסמך מיירי דאם היתה משנתנו עוסקת כשתבעו קודם שסמך הוה ליה למיתני מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו בחזקת שלא נתן. כן נראה לי. עליות ה"ר יונה ז"ל ותוספי הרא"ש ז"ל.

מאי לאו נתתיו לך דאמר ליה פרעתיך בזמני אין לך בידי דאמר ליה בתוך זמני פרעתיך. והוא הדין דהוה מצי למימר אין לך בידי דאמר ליה ביום דמשלם זמניה פרעתיך בתוך זמני דליכא מגו וכמו שכתבנו אלא משום דמשמע ליה דאין הפרש רישא וסיפא דמתניתא על זמן התביעה שהתביעה נעשית בזמן אחד אלא שההפרש בא מצד טענת הלוה. רבינו יונה ז"ל בעליות והרשב"א ז"ל.

למחר אמר לו תנהו לי וכו' פירוש כגון שתבעו לאחר זמנו בפני עדים והודה לו ואמר אתם עדי. מאי לאו נתתיו לך דאמר ליה פרעתיך בזמני וכו' מדקאמר אין לך בידי ולא אמר לא היו דברים מעולם משמע אין לך בידי עכשיו אבל היה לך בתחלה ואם כן היינו רישא אלא ודאי אין לך בידי כבר מזמן ארוך שכבר פרעתיך בתוך זמני אלמא לא אמרינן מגו. ושני ליה נתתיו לך אפילו בתוך זמני פטור ואין לך בידי דקתני חייב דאמר לו לא היו דברים מעולם פירוש כגון שפירש ואמר אין לך בידי מעולם לשון הראב"ד ז"ל. וזה לשון ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל תא שמע האומר לחברו מנה לי בידך ואמר הן. פירוש קבע לו זמן למחר לאחר שנשלם הזמן אמר לו תנהו לי אמר לו נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב מאי לאו נתתיו לך דאמר לו פרעתיך בזמני שהוא עת תשלום הזמן. אין לך בידי דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני שהוא קודם תשלום הזמן. ודחינא לא נתתיו לך הוי דאמר לו פרעתיך בתוך זמני אין לך בידי דאמר לו לא לויתי ממך לעולם דכיון דאיכא סהדי דמסהדי דתבעו בבי דינא מעיקרא ואמר לו הן מחייב ולא איכפת לן בהאי כפירה דכפר השתא דהא אודי ליה מעיקרא והא דאמרינן מאי טעמא דאמר מר כל האומר לא לויתי וכו' כלומר ואפילו אודי בתר הכי בעיקר ההלואה וקטעין דפרעיה לא מהימן ויש לפרש דלהאי תירוצא דאמרינן לא נתתיו לך דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני אין לך בידי דאמר ליה לא היו דברים מעולם הא אין לך בידי דקאמר ליה לאו השתא הוא דקאמר ליה אלא מעיקרא הוא דקאמר ליה והכי קאמר בברייתא האומר לחברו מנה לי בידך ואמר ליה הן למחר אמר ליה תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי כלום חייב ואם לא אמר הן מעיקרא אלא לא היו דברים מעולם ובאו עדים שיש לו ואחר כך אמר לו נתתיו לך חייב דכל האומר לא לויתי וכו'. עד כאן לשונו.

דאמר מר כל האומר לא לויתי וכו' תימה אמאי לא מתרצינן דבוריה כמו בפרק אמרו לו גבי לא נטמאתי דהכי קאמר לא עמדתי בטומאה אלא טבלתי. ואמר ריב"א דהכא לא קאמר לא לויתי לא היו דברים מעולם ולא שייך לתרוצי דבוריה אבל בפרק החובל קשה אבל אמרו יתומים אמר לנו אבינו לא לויתי כל האומר לא לויתי וכו' אמאי מתרצינן דיבוריה התם ויש לומר דהאב היה יכול לטעון כן אבל ליתומים לא טענינן מילתא דלא שכיחא. עד כאן. מגליון תוספות.

דאמר מר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וכבר הודה בפני עדים שלוה. קשיא לי למה ליה כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי נימא מפני שהוחזק כפרן שהרי הודה בעדים שהיה לו מנה בידו ועכשיו אמר ליה אין לו דהא אמר רבי יוחנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי והעדים מעידים שיש לו חזר ואמר פרעתי אינו נאמן שהוחזק כפרן לאותו ממון. ואיכא למימר אינו דומה מי שיאמר תחלה יש לך בידי ואחר כך יאמר אין לך בידי כי אלו העדים אינן מכחישים אותו אלא מהודאת פיו ויכול הוא שיאמר לא הייתי זכור בתחלה מפני שהיה לו עמי עסקים רבים ועתה חשבתי ולא היה לו בידי מעסק זה כלום. עוד יש מי שאומר שאין אנו אומרים הוחזק כפרן לאותו ממון אלא במי שכופר בבית דין ועדים מכחישים אותו אבל מי שאינו כופר בבית דין אף על פי שמכחישים אותו במה שאמר חוץ לבית דין לא הוחזק כפרן דעביד איניש דלא אמר כל טענתיה חוץ לבית דין ויש לו פנים. הראב"ד ז"ל.

וכן תירץ הרשב"א ז"ל וזה לשונו יש לומר דאצטריך היכא דטעין שלא בבית דין לא היו דברים מעולם וכו'. משום דעביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא בבי דינא קא משמע לן הודאה מתוך כפייה הודאה אלימתא היא וכאומר בטענת ודאי לא פרעתי דמי. עד כאן לשונו.

גמרא דעבד ליה הימלטי מלשון הכתוב וטמנתם במלט (ירמיה מ"ד ט'):

רש"י ד"ה אחזיק להורד כו' כגון שטוען הוא מכר לי עי' לקמן דף כג ע"א תוס' ד"ה והא: