Bava Batra 20a

שאין בה שלש על שלש שאין מקבלין טומאה:

המדולדלין שתלושין ומעורין במקצת והבהמה עומדת אצל החלון והאבר מונח על החלון ותנן בהעור והרוטב (חולין קכט.) מטמאין טומאת אוכלין במקומן וצריכין הכשר ואלו לא הוכשרו:

עובד כוכבים אינו מקבל טומאה וכן בן שמנה שהרי הוא כאבן לא חי ולא מת:

המלח לא מקבל טומאה דלאו אוכל הוא באנפי נפשיה:

וכלי חרס שאחוריו לצד אהל הטומאה:

והשלג והברד כו' הואיל ונימוקים מאליהם אין ממעטים וכן מים שבכלי הואיל ואם ינטל הכלי אין עומדים בפני עצמן אין ממעטין בחלון:

הברד גלש"א:

הכפור גריישלא"ן:

היא גופה תיחוץ‎—This itself should separate OVERVIEW The גמרא cited a משנה regarding a barrel of pressed figs whether the figs can be חוצץ or not. The גמרא here is asking, ‘the barrel itself should be the חציצה (regardless of the figs)’. Our תוספות discusses whether indeed a barrel (which will be removed) can be considered a חציצה or not. --------------------------- תוספות asks: ותימה היכי תיחוץ הא לא מבטל ליה התם – And it is astounding! How can the barrel be חוצץ; since he is not nullifying it to remain there; he intends to remove it – תוספות answers: ותירץ רבינו יצחק בן רבינו מרדכי דכיון שהתריפו הגרוגרות גם החבית נתקלקל ומבטלו‎ – And the ריב"ם answered, since the figs became wormy, the barrel was also ruined, and he is מבטל the barrel to remain in the window as a מחיצה‎ – תוספות asks: אבל קשה לרבינו יצחק דבפרק בתרא דשבת (דף קנז, א ושם) דאמר שפקקו את המאור בטפיח‎ – However the ר"י has a difficulty, for the גמרא states in the last פרק of מסכת שבת that they plugged up the window with a flask, in order to prevent the טומאה from expanding to the other house. This concludes the citation of the גמרא there, תוספות continues with his question – כי פקקו מאי הוי הא לא מבטל ליה ואינו חוצץ‎ – What does it matter that they plugged up the window with the טפיח, but they were not מבטל the טפיח to the window, so it is not חוצץ; what did they accomplish?! תוספות rejects a proposed solution: וליכא למימר דביטלו הטפיח דאם כן היה בונה בשבת‎ – And we cannot answer that indeed they were מבטל the טפיח, and intended that it remain permanently in the window, for then it would be considered building on שבת, which is prohibited מדאורייתא‎ – תוספות answers: ונראה לרבינו תם ולרבינו יצחק דכלי חרס לא בעי ביטול‎ – And it is the view of the ר"ת and the ר"י that by earthenware utensils we do not require ביטול in order that they should be חוצץ‎ – אלא שפיר חוצץ אף על גב דלא מבטל ליה – Rather they are חוצץ properly, even though he was not מבטל them to the opening – תוספות anticipates a difficulty: והא דקתני לקמן דכלי חרס ממעט בחלון ופריך כלי חרס הא חזי ליה – And this which the ברייתא taught later that a כלי חרס diminishes the size of the opening of a window, and the גמרא asked, how can a כלי חרס be ממעט; it is fit for him to use it, so he is not מבטל it to the window – תוספות responds: התם מיירי בממעט חלון מכשיעור אבל אינו סותם כל החלון להכי בעי ביטול‎ – There in the גמרא further, it is a case where the כלי חרס is (merely) diminishing the opening of the window to be less than the required שיעור, but the כלי חרס is not blocking out the entire window, therefore it requires ביטול in that specific case – אבל היכא דסותם כל החלון כי הכא דקתני חוצצין דמשמע דסותם לגמרי‎ – However in a case where the כלי חרס is blocking the entire window, like the case here where the משנה states, ‘it blocks’ (חוצצין), which (the word חוצצין) indicates that it is closing it off completely – וכן ההוא דפקקו את המאור התם ודאי [לא] בעי ביטול בכלי חרס – And similarly in that case of plugging up the window, where (the word פקקו) also indicates that the טפיח (the כלי חרס) covered up the window entirely; in those cases ביטול is not required by a כלי חרס‎. תוספות adds another case where ביטול is not required: ועוד אמר הרב רבינו שמואל דכלי עץ נמי שאינו מקבל טומאה‎ – And additionally, says הר"ר שמואל that wooden utensils which are not susceptible to become טמא‎ – כגון העשוי לנחת לא בעי ביטול‎ – For instance those wooden utensils which are made to remain stationary (like a large closet), they also do not require ביטול, like כלי חרס‎ – תוספות proves this (that כלי עץ העשוי לנחת does not require ביטול just like כלי חרס): דבפרק ב' דמגילה (דף כו, ב) גבי ההוא בי כנישתא דיהודאי‎ – For in the second פרק of מסכת מגילה regarding that Jewish בית הכנסת‎ – דהות פתיחא לההוא אינדרונא דהוה בה מיתנא ובעו כהני לצלויי בה‎ – which opened to a room in which there was a corpse, and the כהנים wanted to pray there in the ביהכנ"ס, but were concerned that the טומאה from the room (which was opened to the ביהכנ"ס) would extend into the ביהכנ"ס; see the גמרא there until the part – עד דאמר להו דלו תיבותא ואותבוה אבבא‎ – where רבא told them, ‘take the תיבה (meaning the [wooden] ארון הקודש) and place it on the opening (block the door between the מת and the ביהכנ"ס). This concludes the citation from that גמרא‎. תוסספות continues – ואי צריך ביטול מאי מהני האי תיבה דמסתמא לא ביטלוה שם‎ – And if even a כלי עץ העשוי לנחת requires ביטול in order to be חוצץ, of what avail was there of placing this תיבה in the doorway, since presumably they were not מבטל it to remain there – ועוד שלא היו יכולים לבטלה שהיה ספר תורה מונח בה ואסור לשנותה בדבר אחר‎ – And additionally (not only that we presume that they were not מבטל it, but rather indeed) they could not have been מבטל it, for there was a ספר תורה lying in the תיבה, and therefore it is forbidden to change the usage of the תיבה (as an ארון הקודש) to something else (a מחיצה for טומאה) – דמעלין בקודש ולא מורידין: For the rule is that we may only elevate in קדושה items, but we cannot lower the level of קדושה‎. Therefore once it is an ארון קודש we cannot be מבטל it from its קדושה to serve another purpose. SUMMARY כלי חרס do not require ביטול in order to be חוצץ, provided that they cover the entire opening. THINKING IT OVER תוספות teaches us that a כלי חרס does not require ביטול if it closes up the entire opening. Firstly why is a כלי חרס different from any other object, and secondly if indeed it is different, what does it matter if it closes the entire opening or it is ממעט בשיעור; it should either always be חוצץ or never be חוצץ‎?!

בחבית של מתכת‎—By a metal barrel OVERVIEW The גמרא asked, why does the משנה say that the straw and figs (in a container) can be חוצץ only under certain conditions, the barrel itself should be חוצץ (regardless of the תבן וגרוגרות that it contains). The גמרא answered that it was a metal container, and since metal is מקבל טומאה, there is a rule that anything which is מקבל טומאה cannot be חוצץ בפני הטומאה‎. Our תוספות has some difficulty with this answer. ------------------------------- תוספות asks: הקשה רבינו תם דחבית גופה תביא טומאה לבית אחר – The ר"ת asked that the metal barrel itself should convey the טומאה from the room where the corpse is to the other adjacent room – דעל ידי אהל נעשית המתכת כחלל להיות אבי אבות הטומאה כדמוכח במסכת אהלות – Since through טומאת אהל the metal barrel becomes like the corpse, to be considered an אבי אבות הטומאה, as is evident in מסכת אהלות‎ – והוי כחלל נמי לטמא אחרים באהל – And so the barrel is also considered as a corpse to be מטמא others through טומאת אהל‎ – דכוליה קרא דוכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב וגומר‎ – For the entire פסוק of ‘and anything which will touch, on the face of the field, the corpse killed by the sword, etc.’; this entre verse – דריש לה בנזיר פרק כהן גדול (דף נד, א ושם) לענין אהל – Is expounded in מסכת נזיר in פרק כ"ג regarding טומאת אהל. תוספות question is how can we establish the משנה that it was a metal barrel, for in that case the טומאה will surely be conveyed (through טומאת אהל) to the other בית‎! תוספות answers: ונראה לרבינו תם דהכא מיירי כגון שהגרוגרות בולטות חוץ לפי חבית כל סביבותיו‎ – And it appears to the ר"ת that here it is a case where for instance the dried figs extend outside the barrel on all its sides ומכסות אותו לגמרי שאין נראה כלל – And they cover the barrel completely that the barrel itself cannot be seen at all – תוספות justifies this unusual explanation: ודייק רבינו תם מדנקט גרוגרות ולא נקט פירות‎ – And the ר"ת inferred that the משנה is discussing this case (where the barrel was completely covered with the גרוגרות), since the משנה specified גרוגרות and did not instead merely mention fruits (were inside the barrel), the reason is – לפי שהם מדובקות יחד אע"פ שיוצאות חוץ לחבית אין נופלות – That since the גרוגרות stick together, so even if they extend outside the barrel, they do not fall down and can cover the barrel from the outside. תוספות supports this inference: וכי האי גוונא דייק בפרק חבית (שבת דף קמו, א) – And we find a similar instance of this type of inference in פרק חבית‎ – תוספות offers an alternate solution to the initial question: ועוד אומר רבינו יצחק דהכא מיירי בשאין חבית יוצאה חוץ לכותל – And furthermore answers the ר"י that here it is a case where the barrel does not extend outside the adjacent wall of the room where there is no מת‎ – דהשתא דרך החלון לא יבא טומאה לבית‎ – So now no טומאה can be conveyed to the adjacent room via the window opening – דטומאה רצוצה בוקעת ועולה ואינה מתפשטת לצדדין שהרי אין בו פותח טפח: For a ‘squished’ טומאה bursts upwards but does not extend sideways, since there is no opening of a טפח‎. SUMMARY The metal barrel does not convey טומאה to the adjacent room (even though חרב הרי היא כחלל [even regarding אהל]), either because it is completely covered by the sticky dried figs, or because the barrel does not extend into the airspace of the adjacent room. THINKING IT OVER 1. תוספות in the first answer writes that the figs covered the barrel entirely and therefore it is not מקבל טומאה presumably because it was not exposed to the טומאה‎. This rule that whatever is not exposed to the טומאה is not מקבל טומאה (the rule of צמיד פתיל) is only regarding to prevent the items which are טהור from becoming טמא, but there is no such rule regarding the item which it itself is טמא (like the barrel), so how can the figs prevent the barrel from being מטמא‎?! 2. תוספות in the first answer explained the case of the figs; how will that explain the case with the straw (which is not sticky)? 3. According to תוספות second answer, why did the משנה mention גרוגרות and not פירות‎?

שעלו מאיליהן‎—That grew on their own OVERVIEW The ברייתא teaches that grasses which grew on their own and covered the windows they (among other things) can reduce the opening of the window, so that the טומאה will not extend through the window. תוספות reconciles our גמרא with seemingly contradictory גמרות‎. ------------------------- תוספות asks: תימה היאך ממעטין הטפח הא תנן במסכת אהלות (פרק ח' משנה ה') – It is astounding! How can the grass diminish the טפח opening of the window, for the משנה in מסכת אהלות teaches – אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים והירקות המחוברין לקרקע‎ – ‘These items cannot bring טומאה and cannot protect from טומאה; plants and vegetables which are attached to the ground – חוץ מן הירקות שמנו פירוש הנהו דמנו לעיל דמביאין וחוצצין‎ – Except for the vegetables that have been enumerated’; meaning those vegetables that were enumerated previously, which can bring טומאה and protect from טומאה, which are – האירוס והקיסום וירקות חמור ודלעת יוונית‎ – The iris and the ivy and a squirting cucumber, and a Greek gourd – ואם כן היכי קתני דעשבין שעלו מאליהן דחוצצין‎ – So therefore the question is how can the ברייתא teach that (even attached) grasses which grew on their own can be חוצץ, when the משנה explicitly states that anything which is attached to the ground is not (מביא and not) חוצץ‎?! תוספות answers: ותירץ רבינו תם דהתם איירי לענין אהל דאין נעשין אהל לחוץ בפני הטומאה‎ – And the ר"ת answered that there in the משנה we are discussing regarding an אהל, that attached plants cannot become an אהל to protect from טומאה‎ – על מה שתחתיהם או שעליהם או להביא טומאה – On whatever is below them or above them, or that attached plants cannot bring the טומאה, the reason is – מפני שהרוח מנשבו ואינו עומד במקום אחד‎ – Because the wind blows it about and it does not remain in one place – והוי דומיא דעוף הפורח שאינו לא חוצץ ולא מביא‎ – So it is like a flying bird which is not חוצץ and not מביא; however here the function of the grass is not to be חוצץ on what is above or below the מת, but only to diminish the size of the opening, for that purpose even attached grass is sufficient – תוספות asks: הקשה רבינו יצחק דהכא בכולה שמעתין לא בעינן מירוח לא בעשבים ולא בחבית‎ – The ר"י asked that in the entire גמרא here we do not require smearing, neither regarding grasses, nor regarding the barrel; we know this – דפריך לעיל היא גופה תיחוץ‎ – For the גמרא previously asked, ‘it (the barrel) itself should be חוצץ’ – ובהגוזל קמא (בבא קמא דף קה, א) אמר רבא הרי חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילוה – However, רבא said in פרק הגוזל קמא, ‘a barrel which was pierced and the sediment closed it up, this closure by the שמרים saved the barrel from being מקבל טומאה, for the sediment seals the hole completely; if however – פקקה בזמורה עד שימרח מן הצדדין‎ – He stuffed up the hole with a twig it is not considered sealed off, until he smears along the sides of the twig with mud or some paste so the seal will be tight. So why here do we not also require that it must be tightly sealed off?! תוספות answers: ויש לומר דהתם בכלי בעינן מוקף צמיד פתיל להכי צריך מירוח אבל הכא לא בעי צמיד פתיל: And one can say that there we require that it be surrounded by a צמיד פתיל, therefore smearing is required, however here (to diminish the size of the opening) we do not require a צמיד פתיל‎. SUMMARY Attached plants cannot be an אהל (to bring or protect from טומאה), however they are effective in diminishing the size of an opening. A צמיד פתיל is required to save from טומאת אהל; however it is unnecessary when diminishing the טפח size of an opening. THINKING IT OVER 1. How can we understand the difference between the הוה אמינא of תוספות first question (regarding מחובר לקרקע) and תוספות answer? 2. How are we to understand תוספות second question (regarding מירוח); it is obvious that concerning diminishing the size of a טפח we do not need to close off the entire טפח just to make the opening less than a טפח, so what is תוספות question?!

ועוף ששכן בחלון‎—And a bird that rested in the window OVERVIEW The ברייתא included a bird which settled in the window, as one of the items that are ממעט בחלון to be חוצץ בפני הטומאה‎. Our תוספות broadens this concept. ---------------------------------- נראה דאתי אפילו לרבי מאיר דאמר (עירובין דף טו, ב) – It appears to תוספות that this ruling of עוף ששכן בחלון is חוצץ, is even according to ר"מ who maintains elsewhere – כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן לסוכה ולא לחי למבוי כולי – That anything which is alive cannot be used neither as a wall for a סוכה, nor as a slat for a מבוי, etc., nonetheless ר"מ can agree to the ruling here, for his ruling there – דהיינו לענין מחיצת עשרה טפחים דוקא – Is only regarding using a living thing as a מחיצה which needs to be ten טפחים‎ – אבל הכא לענין ממעט בחלון ממעטו בכל דבר שיבטלנו: However here regarding diminishing the opening of a window, he can diminish is with anything which he is מבטל to the window. SUMMARY ר"מ disallows using a living animal as a wall which requires ten טפחים, but allows using a living animal to reduce the size of an opening to be חוצץ on the טומאה‎. THINKING IT OVER 1. Would ר"מ permit using an animal for a מחיצה י' if the animal is tied up so that it cannot move? 2. Is there an inherent difference between the requirement for a מחיצה י', and the requirement to be ממעט בחלון‎?

ועובד כוכבים שישב בחלון‎—And a Gentile who sat in the window OVERVIEW The ברייתא includes a נכרי among those items which can be ממעט בחלון‎. Our תוספות discusses why a נכרי should not be considered a דבר המקבל טומאה, and therefore should not be חוצץ בפני הטומאה‎. ----------------------------- דעובד כוכבים אינו מקבל טומאה כדנפקא לן מקרא בפרק בתרא דנזיר (דף סא, א ושם) – A נכרי is not מקבל טומאה as we derive it from a פסוק in the last פרק of מסכת נזיר‎ – דכתיב ואיש אשר יטמא וגומר מתוך הקהל יצא עובד כוכבים שאין לו קהל‎ – For it is written, ‘and a man who is טמא etc., and he will be cut off from within the congregation’; this excludes a נכרי, for he has no קהל, so he is not מקבל טומאה – תוספות responds to an anticipated difficulty: ואף על גב דחכמים עשאום כזבים לכל דבריהם (שבת דף פג, א נדה דף לד, א) – And even though the חכמים consider the נכרים as זבים regarding all matters, nevertheless – כיון דמדאורייתא לא מקבלי טומאה חוצצין מפני הטומאה‎ – Since מן התורה the נכרים are not מקבל טומאה they can be חוצץ בפני הטומאה‎. תוספות asks: ואם תאמר דבפרק יוצא דופן (נדה דף מג, ב) אמר חומר בשרץ מבשכבת זרע – And if you will say; that in פרק יוצא דופן the ברייתא states, ‘there is a greater severity by a שרץ than by שכבת זרע‎ – שהשרץ אין לו חלוקת טומאה ומסיק שכבת זרע דחלוקה טומאה מה היא‎ – For by a שרץ there are no differences in its טומאה, however by ש"ז there is a difference in its טומאה’. And the גמרא there concludes, ‘what is this difference in the טומאה of ש"ז – אילימא בין ישראלים לנכרים הכא נמי הא איכא עכבר דים ועכבר דיבשה‎ – If you mean to say that there is a difference between the ש"ז of ישראלים (which are מטמא), and the ש"ז of נכרים (which are not מטמא), but there is also here by a שרץ a difference between a sea mouse (which is not טמא) and a land mouse (which is טמא) – משמע דשרץ אין חלוקה טומאתו בין ישראל לנכרי‎ – This indicates that regarding a שרץ there is no difference in its טומאה, whether it touched a ישראל or a נכרי, which contradicts what תוספות said previously that a נכרי is not מקבל טומאה‎ – תוספות responds: לאו פירכא היא דאף על גב דאין עובדי כוכבים טמאים בשרץ This is no challenge; for even though that נכרים are not מטמא בשרץ, nevertheless the גמרא could not have used this as a difference by שרץ (that it is only מטמא a ישראל but not a נכרי), for if that would be the difference – אין לו חלוקת טומאה דומיא דשכבת זרע‎ – The חלוקת טומאה by a שרץ would not be similar to the חלוקת טומאה by ש"ז – דבשכבת זרע גופה איכא חילוק אבל בשרץ גופיה אין חילוק‎ – Because by ש"ז the חילוק is in the טומאה itself (the ש"ז of a ישראל is מטמא, but not the ש"ז of a נכרי), however by the שרץ itself there is no חילוק‎ – אלא בהנהו דמקבלי ממנו טומאה – Rather the חילוק is only concerning those that receive טומאה from it – הילכך צריך למינקט עכבר דים ועכבר דיבשה – Therefore it was necessary for the גמרא to mention the difference between a sea mouse (which is a שרץ that is not מטמא) and a land mouse (which is a שרץ that is מטמא). תוספות responds to an anticipated difficulty: והא דאיצטריך מיעוטא (שבת פג, א נדה לד, א) דעובד כוכבים אינו מטמא בזיבה – And the reason we require another exclusion to teach us that a נכרי is not מטמא בזיבה (even though we already have the מיעוט from מתוך הקהל); the reason we need this פסוק also – משום דטומאת זיבה לאו טומאת מגע היא ומטומאה זו לא אשכחן דאימעטו – Is because טומאת זיבה is not a טומאה which one contracts by coming in contact with something else, rather it is a טומאה which issues from one’s own body, and from this type of טומאה we do not find elsewhere that the נכרים were excluded – תוספות continues to explain the next case in the ברייתא: ובן שמונה אינו מקבל טומאה כשהוא חי דלא איקרי אדם: And a baby born in the eighth month cannot be מקבל טומאה while it is still alive, for he is not considered a man. SUMMARY A נכרי is not מקבל טומאה מה"ת, and therefore he can be חוצץ בפני הטומאה even though that מדרבנן he is considered a זב‎. A בן שמונה is neither totally alive nor totally dead. Therefore he is not מקבל טומאה‎. THINKING IT OVER What is the status of a בן שמונה; if he is not considered alive, he should be מקבל טומאה like any animal which can be מקבל טומאה after it dies, and if he is considered alive why is he not considered to be a person; what other kind of living thing is he considered to be?!

And the salt—והמלח OVERVIEW The ברייתא includes salt among the items that can be ממעט the שיעור of a פותח טפח, to prevent the טומאה from expanding into the adjoining room, but not snow. ------------------------- משמע מהכא דאין מלח מקבל טומאה1If it were מקבל טומאה it could not be חוצץ בפני הטומאה‎. See ‘Thinking it over’.- It seems from the ברייתא here that salt is not מקבל טומאה - אבל2See רש"ש who maintains that from the wordsאבל השלג it is a separate אבל ה"ד תוספות, for there is seemingly no connection to what 'תוס stated previously. השלג מיירי שלא חישב עליו לאכילה דלא מקבל טומאה- However regarding the snow (which the ברייתא states is not ממעט), it is in a case where he did not plan to eat it, so therefore it is not מקבל טומאה - דאי חשב עליו תיפוק ליה 3The apparent understanding of the ברייתא is that שלג is not חוצץ since it will melt and not remain there, as is the case with גליד, ברד, etc. which are mentioned together with שלג‎. We must therefore say that he had no intention of eating it and therefore the only reason it is not חוצץ is because it will melt. דהוי דבר המקבל טומאה כדמוכח במסכת נדה [דף יז, א ועיין שם – For if he planned on eating the snow, it would be excluded from being חוצץ on account that it is something which can become טמא as is evident in מס' נדה‎– The addendum here attempts to resolve a difficulty וצריך עיון גדול4From the גמרא in נדה, it is apparent that snow is considered more of a drink than food. The גמרא there states that if he planned to eat the snow it is not מקבל טומאה, however if he planned to drink it, then it is מקבל טומאה‎., ואולי צריך לומר אבל השלג מיירי שלא חישב עליו למשקה דלא מקבל טומאה וכולי‎ – These words of תוספות require much contemplation. But perhaps תוספות needs to be amended and read; however regarding the snow it is in a case where he did not plan on it for drink, so therefore it is not מקבל טומאה, etc. - ועל פי הג"ה זו מובנים דברי התוספות על נכון]: And according to this emendation the words of תוספות will be properly understood. SUMMARY Salt is not מקבל טומאה‎. He had no intention of (eating) [drinking] the snow. THINKING IT OVER תוספות writes that it seems ((משמע from our גמרא that salt is not טומאה מקבל‎.5See footnote # 1. Why does תוספות write משמע when it is evident (מוכח) from our גמרא that salt is not מקבל טומאה‎?!

כולן אין ממעטין בחלון‎—All of them do not diminish by a window OVERVIEW The משנה mentions that snow, hail, frost and ice, do not diminish an opening of a פותח טפח in a window and cannot prevent the טומאה to expand outward. ------------------------------ וטעמא משום דאין מתקיימין ונימסין במים – And the reason they are not ממעט is because they do not last, for they melt ([like] water) – תוספות negates an alternate explanation: דליכא למימר דטעמא משום דקשו לכותל ושקיל להו‎ – For we cannot say that the reason (they are not ממעט) is because since they are harmful to the wall, so he will remove them; they are not permanent; this cannot be the reason – דהא מלח נמי קשה לכותל וקתני דממעט‎ – For salt is also harmful for the wall and the ברייתא states that it is ממעט; the explanation is – ומיירי כגון דמנחי בחספא והנך נמי ליתני דממעטי ודמנחי בחספא‎ – That it is in a case where the salt is lying on a potsherd, so it is not damaging the wall, and so therefore (if we assume that the reason snow, etc. is not ממעט, is because they are harmful) regarding also these (snow, etc.) let the ברייתא state that they are ממעט and they are lying on a חרס (just like מלח) – אלא אפילו דמנחי בחספא דלא קשו לכותל לא ממעטי: Rather since the ברייתא did not say it this way, it proves that (regarding snow, etc.) even if they were lying on a חספא so they are not harmful to the wall, nevertheless they are not ממעט, since they will melt and not last. SUMMARY Snow is not ממעט because it will melt, but not because it damages the wall. THINKING IT OVER Why is it that important what the reason is that snow is not ממעט‎?

חזי לקריעה דלבושא‎—It is fit for a tear in a garment OVERVIEW The ברייתא stated that מטלניות (rags) which are smaller than three אצבעות by three אצבעות are ממעט בחלון‎. The גמרא asked; these rags are fit to be used as a patch for a torn garment, so the owner may take it away from the window; why is it ממעט‎? Our תוספות reconciles our גמרא with seemingly contradictory גמרות‎. ----------------------------- תוספות anticipates a difficulty: ואף על גב דאמר בפרק קמא דסוכה (דף טז, א ושם) ובשבת פרק כל הכלים (דף קכה, א) – And even though the גמרא states in the first פרק of מסכת סוכה and in מסכת שבת in פרק כל הכלים‎ – דפחות משלש על שלש לא חזי לא לעניים ולא לעשירים – That material which is smaller than three אצבעות by three אצבעות is not fit neither for poor nor rich people, and therefore are not מקבל טומאה‎ – תוספות responds: ודאי לא מקבל טומאה כיון דלא מצנעו ליה‎ – That is certain that פחות מג' על ג' is not מקבל טומאה, since people do not store it (for generally it has no significant use) – אבל מכל מקום לא ממעט דלא מבטל ליה דקא שקיל ליה כי מצטרף לקריעה דלבושא: However it is nevertheless not ממעט, because he does not nullify it completely (and rid himself from it), rather he takes this מטלניות when he needs it to repair a tear in his garment. SUMMARY פחות מגע"ג is not significant to be considered a בגד (so it’s not מקבל טומאה), but people keep them to use for a patch (so it cannot be ממעט). THINKING IT OVER How did תוספות reconcile that לא חזי לא לעניים ולא לעשירים, with חזי לקריעה דלבושא‎?

ואי בעית אימא בשל מתכת איכא למידק, אי בשל מתכת, אפילו יכולין תבן וגרוגרות לעמוד בפני עצמן, אמאי חוצצין, חבית גופה תביא את הטומאה ותטמא באהל, להיותה כחלל, בין בנוגע במת בין שהוא באהל המת, וגם הוא מטמא באהל, וכדתנן במסכת אהלות (פ"א, מ"ג) אמר רבי עקיבא יש לי עוד חמישי השפוד שהיה תחוב באהל המת האהל והשפוד ואדם שנגעו בשפוד וכלים שנגעו באדם, פירוש כלי מתכות שנעשו אב הטומאה כאדם שנגעו בו ואדם שנגע בכלים הרי אלו טמאים טומאת שבעה, למדנו מכאן שהשפוד נעשה אבי אבות על ידי אהל המת ומטמא הוא באהל המת, ותניא במסכת נזיר (נג, ב) וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל על המת בחלל חרב הרי הוא כחלל או בעצם אדם זה רב עצמות, אלמא חרב הרי הוא כחלל לטמא באהל, כיון דנכתבה טומאתו עם דברים המטמאין באהל, דלהכי דרשינן או בעצם אדם זה רב עצמות, דאי בנגיעה אפילו עצם כשעורה, וכדתניא וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה. ועל כן היה רבינו תם ז"ל רוצה לאסור לכהנים ליכנס באהל שיש שם שום כלי מתכות שנטמא באהל המת כאלו יש שם מת ממש. אבל רבינו חיים ז"ל כהן השיב עליו אם כן אי זה בית אשר תבנו לי, כי אין בית אשר אין שם כלי מתכות שנטמא באהל המת, והיה הוא אומר ז"ל שאין כהן מוזהר ליכנס בבית שיש שם מחט או שפוד שנטמא באהל המת, דלא נאמרו דברים הללו אלא לתרומה וקדשים, וכדתניא בתוספתא בסופא דההוא מתניתין דאהלות דהשפוד והאהל, במה דברים אמורים לתרומה וקדשים, אבל אין הנזיר מגלח אלא על טומאת מת בלבד, ובמסכת שמחות (פ"ד) תניא כל טומאה שהנזיר מגלח עליה כהן מוזהר עליה אין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה. והשיב עליו רבינו תם ז"ל אין למדין מן הכלל הזה, דלאו דוקא הוא, דהא איכא רביעית דם דאין הנזיר מגלח עליה וכהן מוזהר בה, כדתניא (חולין עב, א) על כל נפשות מת לא יבא זה רביעית דם הבא מן המת. ולענין שמעתין י"ל דמיירי כשהגרוגרות מכסין פי החבית, והילכך כשיכולין גרוגרות לעמוד בפני עצמן ממעטין וחוצצין בפני הטומאה החבית והבית.

כיון דאיכא צער בעלי חיים לא עביד ובהמה גופה נמי אין דרך להרגה כדי ליתנה לכלב.

הכי גרסינן וכן היא במקצת הספרים חספא גופה תיחוץ דלית ביה שיעורא. ותו לא. והכי פירושא דלית בה שיעור לחוץ ולא למעט אלא עם המלח הצבור בתוכו. ויש מי שגורס חספא גופה תחוץ דלית ביה שיעורא, כדתנן חרס כדי ליתן בין פסים לחברו, ופירש רבינו תם דהכי קאמר דלית ביה שיעורא לחוץ, ולחוש שמא יצטרך לחרס כדי ליתן אותו בין פסים לחברו ועל ידי שיטול את החרס יטול גם המלח כדי שלא יקלקל את הכותל, הכא במאי עסקינן דלית ביה שיעורא נמי, דתנן חרס כדי ליתן בין פסים לחברו, ופחות מיכן לא חזי למידי. והא נמי דלית בה כי האי שיעורא. ואין הגירסא נכונה, והראשונה נכונה ממנה. ובספרי ספרד נמי לא גרסינן לה.

מעתה עשבים המרים שאין ראויים לבהמה הרי הם חוצצין מן הסתם ומ"מ אם הם עשבים שגדלו מאליהן בכותל וסתמו את החלון אינו חוצץ מן הסתם חושש הוא שמא יפסיד הכותל ואומר בשעתו לפנותן ואם היה כותל חורבא שאינו קפיד עליה או שהיה עיקרן רחוק מן הכותל שלשה טפחים והטו ראשן לצד החור וסתמוהו הרי אלו חוצצין:

מטלניות ר"ל חתכות בגדים שאין בהן שלש אצבעות על שלש אצבעות שאין מקבלים טומאה אם היו גסות עד שאין ראוי לתקן בו קרעי בגדים וכן שהן מטונפין עד שאין ראויים אף לעניים וכן שהם קשים כשק עד שאין ראויים למקיז דם לקנח בהם את הדם הרי אלו חוצצין:

אבר ובשר המדולדלין בבהמה שאין יכולין לחזור ולחיות ולא נפסקו מכל וכל וביארנו דינן במסכת חולין קכ"ז א' שהם מיטמאין טומאת אוכלין אלא שצריכין הכשר והרי אבר ובשר זה לא הוכשרו אם היתה בהמה טהורה אין חוצצין שהרי דעתו לפנותה לצורך שחיטה ומ"מ אם היא טמאה והיא קשורה שאין בריחתה מצוי וכן שהיא כחושה עד שאינה ראויה לא למלאכה ולא לימכר לגוים הרי אלו חוצצין מן הסתם ואע"פ שראויה לחתכה לפני הכלבים הואיל ויש כאן צער בעלי חיים אין דרכו של אדם בכך עד שתעשה נבלה לגמרי:

היה עוף טהור שוכן באותו חלון אינו חוצץ שהרי דעתו ליטלו לשחיטה היה טמא ושהוא קשור שאין בריחתו מצוי וכן שהוא כחוש מאד שאינו ראוי לימכר לגוי וכן שהוא מסרט ואין דעתו של אדם ליטלו לגעגע בו את התינוק הרי זה חוצץ מן הסתם:

היה גוי יושב לשם הואיל והגוי אינו מקבל טומאת אהל אם היה כפות שם על דרך שאין חשש שיבא חברו ויתירנו כגון שהיה חבוש שם מחמת מלכות הרי זה חוצץ בן שמנה חדשים שהונח שם במקרה שאינו מקבל טומאה שהרי אינו לא אדם ולא כלי ולא בגד ולא חי ולא מת אם היה שבת שאין חשש שתבא אמו ותטלנו שהרי אמרו עליו הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומיניקתו מפני הסכנה ר"ל סכנת האם הרי זה חוצץ לאותו היום שכל שבאותו היום צריך הוא על כל פנים להניחו שם ומוכרח הוא שלא ליטלו והרי זה בטול אע"פ שאין בדעתו לבטלו אלא לאותו היום הא דבר שהיה יכול ליטלו ברצונו לא היה נקרא בטול לחוץ בסתם אלא אם כן בטולו מן הסתם לכמה ימים ויש אומרים שכל שבדעתו לבטלו ליום אחד מועיל לשיעור זמנו אף מן הסתם ובבן שמנה זה אם היה בחול אינו חוצץ מן הסתם שדעת האם עליו מ"מ ליטלו משם:

היה שם מלח הואיל והמלח אינו מקבל טומאה שהרי אינו אוכל אלא מכשירי אוכל אם היה מלח מר שאינו ראוי לאכילה ושיש בו קוצים שאינו ראוי לעבוד עורות ושהוא מונח על חתכות של חרסים שאין כאן חשש קלקול הכותל ונמצא שאין דעתו של אדם לפנותו מן הסתם חוצץ וחתיכות של חרס עצמן אף הם היו חוצצות אלא שאנו עסוקים עכשו שאין בהם שיעור ר"ל שנשאר פתיחת טפח על טפח עליהן אלא שהמלח סותמת והוא ענין מה שאמרו כאן דלית ביה שעורא כלומר שאין בו בכדי ליסתם בה הנקב והמלח משלים את השיעור ואם המלח בכלי אתה מפרשה שהוא גדוש והגודש משלים את השיעור:

בד"ה היא גופה כו' אבל היכא דסותם כל החלון כי הכא דקתני חוצצין כו' עכ"ל ובמסכת אהלות פי' הר"ש ובתבן וגרוגרות דבעי ביטול משום דאין סותמין הכל דהא איכא מקום קופה וחבית עכ"ל מדברי התוס' דהכא נראה דלית להו האי סברא דהא חוצצים דקתני בתבן וגרוגרות משמע להו סותם לגמרי וצ"ל לשיטת התוס' דהכא לחלק דלא קאמרינן הכי אלא בכלים היכא דסותמין הכל לא בעי ביטול אבל באוכלין אף בסותמין הכל בעי ביטול וק"ל:

בא"ד ועוד אומר הר"ש דכלי עץ נמי שאינו מקבל טומאה כו' לא בעי ביטול כו' עכ"ל איירי נמי בסותם כל הפתח כמו שאמר הר"ש בפירוש המשנה שם אבל אינו סותם כל הפתח אינו חוצץ ובעי ביטול דהא אפי' המעמיד דבר החוצץ כגון במפתח כתבו התוס' לעיל דאינו מועיל לרבנן דר"א כיון שהוא כלי אע"פ שאינו מקבל טומאה ודו"ק:

בד"ה בחבית כו' שהגרוגרות בולטות חוץ לפי חבית כו' ומכסות אותו לגמרי שאין נראה כלל ודייק ר"ת כו' עכ"ל נראה דליכא לפרושי שהחבית מונח על צדו ושוליו כלפי הבית שהמת מונח בו ופומיה לבר פיו שלמעלה על צדו כלפי הבית הטהור דזה הוא רחוק מן השכל שיהיו הגרוגרות בולטות למעלה ומתעקמות למטה נגד דופני החבית לכסותן מבחוץ ועוד קשה דקתני חבית מלאה גרוגרות ואי החבית מונח על צדו אי אפשר שלא יפלו הפירות ממנו קצת ואם נאמר בזה דאיירי בדרוסות מדובקות יחד ולא במפורדות א"כ לא הוה צריך רבינו תם להביא ראיה לפירושו ולדייק פירושו מפרק חבית דגרוגרות משמע דרוסות ולא מפורדות כיון דבלאו הכי ע"כ צריך להיות כן אם החבית מונח על צדו ונראה לי לפרש שדרך החביות שלהן היה פתוח מלמעלה קצת ולא כולו רק מצד אחד ופומיה לגאו ולבר דקאמר לא שהיה מונח על צדו אלא אותו צד שהפה כו' והשתא במתכת ופומיה לבר דהיינו בבית הטהור והגרוגרות מדובקות בולטות ומכסות למעלה שפת פה החבית ואין חבית מאהיל עליו אבל במפורדות היו נופלות ולא היו מכסות אותו לגמרי מלמעלה ותו לא מידי וק"ל:

בד"ה שעלו מאיליהן תימה כו' אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים כו' עכ"ל וה"ה דאיכא לאקשויי ממלח דקתני התם לא מביא ולא חוצץ והכא קתני דחוצץ במלח וי"ל דה"מ לאוקמא הך דהתם במלח אסתרוקנית כדלקמן וק"ל:

בא"ד הקשה ר"י כו' לא בעינן מירוח כו' חבית שניקבה כו' פקקה בזמורה עד שימרח כו' עכ"ל נראה דליכא לפרושי לפי קושייתו שהבין דהתם נמי איירי בחוצץ באהל שלא להביא הטומאה למקום אחר וכפי' רש"י בפרק הגוזל ומשמע ליה דבעי התם מירוח כולה שלא ישאר בו שום נקב דאם כן תקשי ליה אכל הנהו משניות דסגיא להו בשיתמעט הטפח אפי' במשהו וההיא גופה תקשי ליה דלא קאמר דבעי מירוח אלא בזמורה שפקק בה אבל ברישא בחבית שסתמוה שמרים לא קאמר שימרח אותו ומאי קשיא ליה מחבית דהכא אבל ר"ל דודאי איירי התם בצמיד פתיל כפי' התוס' שם אלא דמדמה הך דהכא לדהתם כיון דבעי מירוח התם בזמורה הסותם הנקב שלא יכול לעמוד הזמורה יפה שם בלא מירוח ה"נ אית לן למימר הכא בחציצת אהל דדבר החוצץ וממעטו מטפח יהיה מירוח דבלא מירוח לא יכול לעמוד שם יפה ותירץ דיש לחלק בין צמיד פתיל דבעי טפי שיוכל לעמוד יפה מבחציצת אהל וכ"כ המרדכי וצריך שיוכל לעמוד בחלון בלא סמיכת ד"א ואם לאו אינו חוצץ מיהו מירוח אינו צריך וכו' ע"ש ודו"ק:

בד"ה כיון דאיכא כו' ולא נקט בהמה גופה דאי חזי לטיולי שקיל כו' עכ"ל דבחלון לא חזיא ליה לטיולי בבהמה כו' ושקיל לה מהתם לטייל עמה אבל בעוף ששכן כולה בחלון י"ל דמיירי דלא חזיא לטיולי ביה ומיהו לא חזיא נמי לכלבים דמיירי כעין קלניתא דלית ביה כזית בשר כדאמרינן בפ' ג"ה וק"ל:

ד"ה היא גופא תיחוץ וכו' שפקקו את המאור פירוש שסתמו את החלון בכד קטן של חרס כדי לחוץ מפני הטומאה וליכא למימר דביטלו הטפיח דא"כ היה בונה בשבת פי' משום דהוי כאילו הוסיפו בנין בכותל וסתמו החלון בשבת:

בא"ד כגון העשוי לנוח ר"ל שאינו כלי המיטלטל שאין מטלטלין אותו מפני כובדו אלא עשוי שיעמוד תמיד במקומו:

בא"ד ואסור לשנותם וכו' ור"ל התיבה אסור לשנות לתשמיש אחר כיון שהיה מתחלה כלי לס"ת ואם היו מבטלים אותה הוי כאלו עשו ממנה כותל ומחיצה בפני הפתח. ד"ה בחבית של מתכת וכו' ונראה לר"ת דהכא איירי כגון שהגרוגרות בולטות וכו'. ר"ל וכיון שאין נראות כלל לתוך הבית אינו טמא משום אהל דלא מאהיל על המתכת כלל:

היא גופה תיחוץ ותימה היכי תיחוץ כו' ככתוב בתוספות. ודוחק הוא לומר דפריך לפי דעת המקשה דסבר דאפילו עתיד ליטלו משם חוצץ. עד כאן מגליון תוספות כתיבת יד.

והמים פירוש כגון אמת המים שעוברת בחלון. ואין לפרש שניתנים בכלי דהא הכלי עצמו יחוץ כדמקשינן לקמן חספא גופה תיחוץ ולא שייך לפרוקי דלית בה שיעורא בחרס ואפילו הכי איכא שיעורא במלח שגבוה על הכלי. עליות הר"י ז"ל.

וזה לשון הרא"ש בתוספותיו כולם אין ממעטים בחלון וטעמא משום דאין מתקיימים ונמאסים כו'. ככתוב בתוספות ואם תאמר תיפוק ליה משום חספא. ויש לומר כגון שיש בו פותח טפח בלא חספא וכולהו ניחא דשלג וברד וכפור וגליד אפשר שעולים למעלה מן הכלי אבל מים קשה לי ושמא אגב אחריני נקטיה אי נמי באמת המים העוברת בחלון. עד כאן לשונו.

ותו אותביה עליה דרב טובי בר קיסנא מהא דתניא עשבים שתלשם והניחם בחלון או שעלו מאליהן בחלון וכן מטלניות שאין בהן שלש על שלש שאין מקבלין טומאה שהם מונחים בחלון וכן האבר והבשר שהם מדולדלין בבהמה או בחיה שהוא מונח בחלון כגון שהיתה זאת הבהמה או החיה יושבת בחוץ והכניס זה האבר המדולדל בה בחלון וכן נכרי וכו'. אבל השלג והברד כו' פירוש מפני שסופן שיהיו נמסין ואין יכולין לעמוד בפני עצמן. קתני מיהא עשבים שתלשם ואי סלקא דעתך דכל מידי דחזי לבהמתו אף על גב דלא חזי לדידיה לא מבטל ולא חייץ הני עשבין אמאי חייצי נהי נמי דלדידיה לא חזו הא חזו לבהמתו. ופריק הכא במאי עסקינן באפרזתא פירוש עשבים מרים דלא חזו למאכל בהמתו. ואהדרינן לגופה דמתניתין לדקדק לה ולברורה ואמרינן אי עלו מאליהן בחלון כיון דקשה לכותל שקיל להו ולא מבטל להו התם בחלון וכיון שכן אמאי הוו מחיצה וחייצי בפני הטומאה ואוקמה רבא בכותל חורבה דלא איכפת ליה לכותל ומשום הכי חשבינן ליה כגופה דכותל וממעטי בחלון דהא ליכא בדעתו למשקלינהו מהתם רב פפא אמר בבאין מחוץ לשלשה טפחים לכותל כלומר צמחו בחוץ שלשה טפחים לכותל וכשגדלו נכנסו בחלון ולפי שעיקרם רחוק מן הכותל שלשה טפחים לא קשה ליה לכותל שאלו היו בשלשה טפחים הסמוכים לכותל הוו קשו ליה לכותל ולא שביק להו התם דהא תנן מרחיקים את הזרעים מן הכותל שלשה טפחים ואוקמה רבא מפני שמחלידין את הקרקע. ואקשינן מטלניות חזו ליה. ופריק דמטנפי דלא חזו ליה ודייקינן ואף על גב דמטנפי הא חזו לאומנא לכפורי בהו החבורה. ומהדרינן בריסקא דלא חזי לאומנא כיון דקשות ומכווצות נינהו לא חזי לכפורי בהו. ואקשינן אי הכי אמאי קתני שאין בהן שלש על שלש ארבע על ארבע מיבעי ליה דהא שיעור השק לענין טומאה ארבע על ארבע הוא. ומהדרינן אלא כעין שקא כלומר לעולם מטלניות של פשתן הן אלא שהם קשה ומכווצים כמו השק דלא חזי לאומנא. ואקשינן והאבר והבשר המדולדלים בבהמה ערקא ואילא ופריק בקשורה. ואקשינן ואף על גב דקשורה שחיט לה ואכיל לההוא אבר בהדה וכיון דחזיא ליה לא מבטל ליה. ופריק בבהמה טמאה. ואקשינן והא חזי לזבונה לעכו"ם ושחיט לה עכו"ם ואכיל לההוא אבר בהדה. ופריק בכחושה דלא חזיא לאכילה. ואקשינן נהי דלאכילה דעכו"ם לא חזיא דהא כיחש הוא אכתי חזי ההוא אבר למפסקיה ולמשדיה לכלבים. ופריק כיון דאיכא צער בעלי חיים לא אתי למעבד הכי. וליכא למימר דשחיט לה ופסיק לה לההוא אבר ושדי לכלבים חדא דלאו אורח ארעא למשחט לה לבהמה כי היכי דניחתוך לה לפני כלבים. ועוד דכיון דלאו בת שחיטה היא שחיטתה נמי צער בעלי חיים דהא הריגה היא ולא שחיטה. ואם תשאל אמאי קתני האבר והבשר המדולדלים בבהמה המונחים בחלון ולא קתני הבהמה שישבה בחלון. יש להשיב משום דסתם חלון גבוה מן הקרקע ואין הבהמה יכולה לעלות ולישב בו. עוד יש להשיב משום דסתם חלון קטן ואינו מחזיק גוף הבהמה ואי קשיא לך עכו"ם שישב בחלון הא אוקמי בחבושי מלכות דאורח ארעא למכבשינהו במקום צר ודחוק. הר"י ן' מיגש ז"ל.

ועכו"ם שישב בחלון ואם תאמר והרי עשאום כזבים. יש לומר דטומאה דרבנן היא ממעט. ואם תאמר והא אמרינן באהלות אליבא דרבי מאיר דלבנה מבית הפרס אינה ממעטת אף על גב שאין טומאתה אלא מדרבנן. יש לומר שאני טומאת בית הפרס דאית ליה עיקר בדאורייתא דהא מחמת ספק אם יש שם מת היא באה. הר"ן.

קלניתא פירוש עוף טמא ואין אדם קונה אותה מפני שמנחשין בו חספא גופא תיחוץ דהא לאו כלי הוא כי היכי דלהוי דבר המקבל טומאה דלא חייץ. ופריק דלית בה שיעורא. כלומר חרס זה קטן הוא והחלון גדול שאף על פי שאנו רואים אותו כלי חרס כאלו מגופו של כותל הוא עדיין יש בו חלון טפח על טפח ולפיכך אנו צריכים לצרף המלח אצל החרס כדי שיתמעט החלון בשניהם. הר"י ן' מיגש ז"ל. וזה לשון הרשב"א ז"ל: הכי גרסינן וכן הוא במקצת ספרים חספא גופא תיחוץ דלית בה שיעורא ותו לא. והכי פירושו דלית בה שיעורא לחוץ ולא למעט אלא עם המלח הצבור בתוכו. ויש מי שגורס חספא גופא תיחוץ דלית בה שיעורא כדתנן חרס כו' ככתוב בתוספות. ואין הגירסא נכונה והגירסא הראשונה נכונה ממנה ובספרי ספרד לא גרסינן ליה. עד כאן לשונו.

גמרא חזי לה לקריעה בערוך ערך רקע הגירסא למרקע לבושא ועיין מ"ק דף כח ע"א תוס' ד"ה מאן רקיע:

תוס' ד"ה היא גם החבית נתקלקל. כדאיתא בב"מ דף לח ע"ב וברש"י שם ד"ה לקנקנים:

שם ד"ה ועכו"ם כו' יצא עכו"ם שאין לו קהל בגמרא שם דחה זה דדלמא מכרת אמעטא ולא מטומאה ומסקינן דילפינן מקרא איש אשר יטמא ולא יתחטא כל שיש לו טהרה יש לו טומאה וצע"ג: