Bava Batra 175b

גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו אע"ג דמיניה מיירי מ"מ מעות אין לו דלאו הני מעות שבק אבוהון אע"ג דהיינו מיניה קרקע אמאי יש לו אלא ודאי עיקר שעבוד הוא על קרקע אלמא שעבוד קרקע לקוחות דאורייתא:

דבר תורה ב"ח דינו בזבורית תימה היכי מוכח מהכא דשעבודא דאורייתא דלמא היינו מיניה דמיניה פשיטא דגבי בין קרקע ובין סובין ושמא עולא אמרה על הא דפ' הניזקין (גיטין דף מח:) דאין נפרעין מנכסים משועבדי' במקום שיש בני חורין ואפי' הן זיבורית דמשום פסידא דלקוחות אוקמוה אדאורייתא ומדקאמר אוקמוה אדאוריית' משמע דהתם נמי דאוריית' הוא מיהו לא אשכחן דקאמר איהו בהדיא הכי אבל הגמרא קאמר התם בהניזקין (שם נ.) כדעולא דאמר עולא כו' ומשום פסידא דלקוחות כו' ואפילו אומר בהדיא הכי לא הוה דוקא דשפיר משמע אוקמוה אדאורייתא דבמיניה הוא ונראה שמא מדקאמר בזבורית משמע קרקע זבורית מדלא הזכיר סובין ואין נראה לפרש דהאי דמ"ד לאו דאורייתא היינו אפי' מיניה דהא פשיטא שחייב לשלם ואם אין לו מעות פשיטא דאינו פטור בכך אלא יתן לו סובין או קרקע (או) ימכר ויתן לו מעות אלא בשעבוד לקוחות מיירי שמשועבדים אע"פ דכתב ליה אחריות בהדיא לאו דאורייתא הוי האי קנין דמדאוריית' לא יוכל לשעבד בחובו את נכסיו מן הלקוחות אע"פ שיכול למכרן ומה שפי' רשב"ם גבי שעבוד דאוריית' הוי האי קנין דכתיב יוציא אליך את העבוט וגבי לאו דאורייתא פי' והא דכתיב יוציא אליך העבוט במשכנו שלא בשעת הלואתו בב"מ (דף קיד:) (לא) משמע דבשעבוד דבמיניה פליגי ולא ידע רבי מאיר קאמר וגם לא הבנתי מה שאומר למ"ד לאו דאורייתא דקרא במשכנו בשלא בשעת הלואתו כ"ש דהוי דאורייתא דבשלא בשעת הלואתו הוא גבייה מחוב:

אינו גובה לא מן היורשים תימה כיון דמלוה בשטר גובה מן היורשים אע"ג דשעבוד לאו דאורייתא שלא בשטר נמי מ"ט לא גבי מה לי היכא דאית ליה קלא מה לי היכא דלית ליה קלא וי"ל מי שמלוה בעדים אינו חושש לקלא ולגבייה דלקוחות לא תקנו חכמים לגבות מן היורשין:

לא מן היורשין וקשה לר"י דבארבעה אבות (ב"ק דף יא: ושם) גבי הלכה גובין מן העבדים אמר ר"א אפילו מיתמי לא מיניה מיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה ומשני שעשאו אפותיקי ומכרו משמע אבל מיתמי לא גבי ותימה דפסקינן לקמן דמלוה ע"פ גובה מן היורשין ולא מן הלקוחות אלמא גובה טפי מן היורשין ממן הלקוחות והתם גבי טפי מלקוחות ותירץ רבי דודאי מלקוחות גבי טפי מדגבי מיורשים אע"ג דעדיפי לקוחות הכא כדאשכחן גבי מוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים דקאמר לעיל בחזקת הבתים (בבא בתרא דף מא: מב.) אפסודי אפסדי אנפשייהו ואע"ג דאינו גובה מן היורשין וטעמא משום שעשו חוצפא לקנות דבר שיש עליו קול שהיה משועבד והאי טעמא לא שייך ביורשין ומהאי טעמא גבי נמי מלקוחות התם ולא מן היורשין מיהו אין נראה לרבי שמוכר שדהו בעדים גובה מן היורשין כמו מן הלקוחות מאחר דאית להו קלא כמו שמלוה בשטר גובה מן היורשין לרב ושמואל אע"פ שמלוה ע"פ אינו גובה הואיל ואית להו קלא ומטעם תקנה כמו שתקנו במלוה דגבי משום נעילת דלת והכי נמי אשכחן בסנהדרין (דף לב.) ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה שלא תנעול דלת בפני לוין ואפילו בכל דיני ממונות שבעולם אנו דנים בלא דרישה וחקירה משום תקנת השוק בין בדיני ירושה בין בדיני מקח ה"נ טעמא משום דנעילת דלת לאו דוקא והוא הדין במקח וממכר כדפרישית וכן בעמד בדין דבסמוך ומשום קלא גובה מן היורשים ומן הלקוחות שלא תפתח דלת הלווים ובההיא דארבעה אבות (ב"ק דף יא:) נראה דבעי למימר כדפרישית התם אלא כגון שעשאו אפותיקי ועמד בדין דבסמוך מספקא לרבי אי משום קלא אי משום תפיס למוחזק דכל מעשה ב"ד אין משמיטין ואי הוה מעשה ב"ד הוה טעמא דעמד בדין משום דהוי כמוחזק בכך ואי לא מיירי אלא בכתובה הוי טעמא דעמד בדין משום דאית ליה קלא והלכך גבי מן יורשין משום פתיחת דלת בפני הגזלנין וכ"ש [מן] הלקוחות וזה נראה עיקר דעמד בדין משום קלא הוא ולא משום דתפיס דאונס ומפתה גופייהו בעמדה בדין נעשה כמלוה ומשמיטין לברייתא דתניא כוותיה דשמואל בהמביא תניין (גיטין דף יח.):

דיתבי דיינא אפומא ותימה אמאי תני ר"נ וקברו מאחר דפרשינן לה הכי וסבירא ליה אינו גובה מן הלקוחות ואומר רבי דאיכא למימר דקמ"ל שאע"פ שקרוב זה החופר למיתה מיד שהשור היה ממיתו והכהו מועיל דין שדנים שם ולא אמרינן גברא קטילא דייני:

אמר רבה דבר תורה אחד מלוה על פה ואחד מלוה בשטר אינה גובה אלא מכנסים בני חורין מאי טעמא שעבודא לאו דאורייתא. פירוש, ואין יורדין לנכסיו, אלא שכופין אותו בשוטים לקיים מצותו, דפריעת בעל חוב מצוה וכדאמרינן בכתובות (פו, א) אמר לה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא בעינא למעבד מצוה מאי אמר ליה תנינא במה דברים אמורים במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון סוכה איני עושה לולב איני נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו, אלמא אפילו לבני חרי דידיה אין יורדין, אלא שכופין אותו בשוטים לקיים מצותו. ועוד שמעינן ליה מדעולא דפליג עליה ואמר דבר תורה בעל חוב בזיבורית, וההיא מבני חרי דידיה היא, אלמא לרבה אפילו מיניה דידיה אין גובין, אלא שכופין אותו לקיים מצותו. ויש מקשים, והיאך אפשר לו לרבה לומר כן, והלא קראי כתיבי מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם (שמות כב, ד) שלם ישלם המבעיר את הבעירה (שם ה), ונתן בפלילים (שם כא, כב), ובארבעה שומרין ובכולהו נזקי תשלומין כתיבי. וכי תימא מלוה הכתובה בתורה ככתובה [בשטר] דמיא, והא הכא דמקשינן מנזקין מהחופר בו ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו אלמא רבה אפילו במלוה הכתובה בתורה נמי אמר. ותירץ הרמב"ן ז"ל, דאנן הכי קאמרינן, כיון דפריעת בעל חוב מצוה מן התורה וכופין על מצות עשה, אף אנו יורדין לנכסיו ומקיימין לו מצות עשה של בעל כרחו. ואינו מחוור בעיני כל הצורך, דהאי מאי דקאמר ליה רב פפא לרב הונא תנינן אבל מצות עשה כופין אותו עד שתצא נפשו משמע לכאורה דלמאן דאמר לא בעינא למעבד מצות פריעה קאמר שמכין אותו עד שתצא נפשו ואין יורדין לנכסיו מדלא אסיק לדידי נמי יורדין לנכסיו מדתנינא. ועוד מאי קא מקשה מדקאמר עולא בעל חוב בזיבורית, דדילמא בית דין יורדין לנכסיו ומקיימין לו מצותו ובדינו בזיבורית. ואחרים פירשו דקראי מצות פרעון ותשלומין הוא דרמו עליה דבעל חוב ושומרין ומזיק, וקא פריש קרא האי דין מצות במאי והאי במאי, ולעולם אין בית דין יורדין לנכסיו דבר תורה. ועדיין קשיא לי, דהא משמע בפרק המקבל (ב"מ קיג, א) דלכולי עלמא שליח בית דין מנתח נתוחי, ושמואל דאמר הכא שעבודא לאו דאורייתא אמרה התם דשליח בית דין מנתח נתוחי, ואיכא מאן דאמר התם דשליח בית דין נכנס לביתו וממשכנו, וכפשטה דמתניתין דהתם דקתני המלוה את חברו לא ימשכננו אלא בבית דין, מכלל דבית דין ממשכנין אותו, ותנאי נמי פליגי התם אם שליח בית דין כמלוה או כלוה, ושליח בית דין נכנס לביתו וממשכנו, ואי למאן דאמר שיעבודא לאו דאורייתא אין יורדין לנכסיו ליקשי ליה מההוא תנא דאמר דבית דין ממשכנין, ואפילו מאידך תנא מדמנתח שליח בית דין. וצריך לי עיון. ודקאמרינן פריעת בעל חוב מצוה, פירש ר"ש ז"ל מדכתיב והין צדק. ואינו מחוור, דההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב קאתי. אלא מדכתיב (דברים כד, יא) והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט.

הא דקאמר עולא דבר תורה בעל חוב בזיבורית מדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוצא אליך את העבוט מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים, ואיכא למידק, והא התם מטלטלין נינהו, ומטלטלין מיטב נינהו ואפילו טובין, דאף על גב דלא מזדבן הכא מזדבן הכא, וכדאמרינן בבבא קמא (ז, ב). והרמב"ן ז"ל תירץ, דהתם משכון הוא, ואין אומרין במשכון כל מידי מיטב הוא, שהרי אין בידו למכרו. ואחרים תירצו דמדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט ולא נתן רשות למלוה ולא אפילו לשליח בית דין ליכנס לביתו, שמעינן שהתורה חסה על הלוה לפרוע מה שירצה ואפילו פחות שבכליו.

זה שפסקנו שדבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה בעדים גובה ממשעבדי ומטעם שעבודא דאוריתא מפני שהדברים נראין כך שמדת הדין משעבדת נכסים לכל הלואה במה שדעתו של מלוה סומכת עליו כגון קרקעות שבמטלטלין לא נאמר לעולם שעבודא דאוריתא שלא סמכה עליהם דעת מלוה ואם מפני שהוא גובה מהם בחיי לוה אין זה כלום שמה שהוא גובה ממנו אינו מתורת שעבוד ואין חולק בעצמו של לוה לומר שעבודא לאו דאוריתא דודאי מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה אלא דוקא במקרקעי והיה מן הדין לטרוף מן הלקוחות אף מלוה על פה אלא שחשו לפסידת לקוחות והפקיעו מלוה על פה מדין זה ומתוך כך מלוה על פה נגבית מן היורשים אע"פ שנשתנה רשות הנכסים וכך פסקה רב פפא במסכת קדושין פרק ראשון מלוה על פה נגבית מן היורשים שעבודא דאוריתא ואינה נגבית מן הלקוחות דלית ליה קלא ואע"פ שהוא בעצמו אמר כאן מלוה על פה נגבית מן היורשים שלא תנעול דלת בפני לווין אלמא שלא מן הדין הוא לדעת עצמו אמרה וכמו שאמר למעלה פריעת בעל חוב מצוה וכבר פסקנו שאין הלכה כמותו ובמסכת קדושין אמרה שלא על דעת עצמו ראה רבים חולקים עליו ואחר שהיה הוא מודה בענין אע"פ שהיה חלוק בטעם רצה להזכירה בטעם האחרים כדי שלא יפקפקו על הענין ויש שפירש כאן מלוה על פה גובה מן היורשים ומשום שעבודא דאורייתא שאלו לא סמכוה על התורה היתה כאן נעילת דלת:

ומ"מ אין מלוה על פה נגבית מן היורשים אלא באחד מן הדרכים שהזכרנו ואף דבר תורה לא היתה נגבית מן הלקוחות אלא בתוך זמן שאם חייב מודה יש לחוש לקנוניא אלא שאפשר בשמודה בשעת מיתה ולדעתי אף בשעת מיתה שאין הודאה לחייב אחרים נאמנת אף בשעת מיתה ואם תאמר בשמתוה ומית בשמתיה הרי כל שעמד בדין כמלוה בשטר היא כמו שהתבאר במציעא וכתבו רבותי שמקבל מתנה דינו כדין יורש לדין מלוה על פה וטורף ממנו ולא יראה לי כן מפני שאף המתנה כעין מכר היא דאי לאו דמטא מיניה הנאה לידיה לא הוה יהיב לה ומ"מ גדולי המפרשים פוסקין כלשון זה שבכאן שלא אמרו בעל פה נגבית מן היורשים אלא שלא תנעול דלת הואיל וכך היא שנויה בכאן שהיא עיקר מקומה וזו שבמסכת קדושין פירושה שעשאוה כשעבודא דאוריתא משום נעילת דלת ומלוה בשטר עצמה נגבית מן הלקוחות ומטעם נעילת דלת:

ויצא לנו ממחלקת זו שאתה יודע שלא נאמר שעבודא לאו דאורייתא אלא בשלא הזכיר שעבוד נכסים בפירוש שאלו הזכיר לית דין ולית דיין שקיום תנאי מן התורה הוא ואם יש כאן מלוה בשטר סתם ומלוה בשטר במפרש שעבוד נכסים והיתה שטר סתם קדומה לדעת האומר שעבודא לאו דאוריתא מגבין את השני תחלה ששעבודה מן התורה ולדעת האומר שעבודא דאוריתא הרי הוא כהוזכר שם השעבוד בפירוש וטעם האומר שעבודא דאוריתא יראה שמוציאו מדין ערב שהוא מן התורה מדכתוב אנכי אערבנו לקח בגדו כי ערב זר אם ערבת לרעך וכמו שהוזכר למעלה וכשם שבערב על ממך ערבותו הלוה כך זה על סמך נכסיו הלוה ומרגלא בפומייהו דאנשי ניכסוהי דבר אניש אינון ערבין ביה וטעם האומר שעבודא לאו דאוריתא שאין מדמין סתם למפרש:

יש שואלין לדעת האומר שעבודא לאו דאוריתא נזקין היאך משתלמין מן היורשים הואיל ומלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא שהרי אין לבא בהם מטעם נעילת דלת והרי אמרו החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו פטור שהרי הוא גרם לתקלה לעצמו ולא עוד אלא שאם מת השור יורשי בעל הבור משלמין דמי השור לבעליו ואי אפשר להעמידה בעמד בדין שהוא כשטר שהרי הרגו והיאך עמד עמו בדין ושמא תאמר שעשאה טרפה הרי שנו עליה במקום אחר מת וקברו ר"ל שנעשה השור עליו כסוי כקבר ולא קם עוד ההרוג מתחתיו עד שילך עמו לבית דין קודם שימות ואם שמא תעמידנה בשהיו הדיינים על פי הבור ועמד בעל השור עמו לדין קודם שימות ועמד בדין כמלוה בשטר הוא מ"מ הרי זה כמלוה בשטר סתם ונעילת דלת אין כאן ותירצו דכל שעמד בדין הרי הוא כמי שהחליטו בית דין את הנכסים לניזק ויש מתרצים ועיקר שאף בנזקים יש נעילת דלת שלא להרבות נזקין בישראל ראיה לדבר במסכת סנהדרין אמרו דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה ומה טעם אמרו דיני ממונות אינן בדרישה וחקירה שלא תנעול דלת בפני לווין והגע עצמך בנזקים מפני מה אינם בדרישה וחקירה הואיל ואין בהם טעם נעילת דלת אלא שעל כרחך יש בהם צד נעילת דלת והוא שלא ליתן פתח לגזלנין ולמזיקין וחשש נעילת דלת וחשש פתיחת דלת אחד הוא ושמא תאמר נזקין שאינם בדרישה וחקירה מנא לן הרי אמרו שבכל נזקים המצויים ושיש בהם חסרון כיס הואיל וגובין אותם בבבל ומתורת שליחות ארץ ישראל כמו שהתבאר מצד נעילת דלת הוא שלא להרבות בנזקין והיא שמביאתנו לעשות שליחותם ואמרו עליהם שליחותיהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות אלמא כהודאות והלואות הם ועוד שהרי מ"מ דיני ממונות הם וכן שאמרו בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות כאן בדיני קנסות כאן בדיני הודאות והלואות אלמא בדיני קנסות דוקא מזקיקין לדרישה וחקירה אבל לא בממון ואפילו בגזלות וחבלות מפני שהודאות והלואות הדבר פסוק בהם שבכלם אין צרך לדרישה וחקירה אבל גזלות וחבלות יש לחלק ביניהם לענין זה בין המצויות ושיש בהם חסרון כיס לאותן שאין מצויות ושאין בהם חסרון כיס:

יש שואלים הואיל ופסקנו שעבודא דאוריתא ואף מלוה על פה גובה בדין מן הלקוחות במקרקעי היאך מצינו דין מודה מקצת לשבועה והרי כפירת שעבוד קרקע הוא עד שהעמידוה בכופר בפקדון במקצת או בשהזכיר בפירוש שאין שם אחריות נכסים ועיקר הדברים שמאחר שיכול לטעון פרעתי ברוב הלואות אין דעת המלוה סומכת על הקרקעות:

הבכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק ומלוה ראויה היא והילכך אינו נוטל בה פי שנים ואפילו מלוה בשטר ואפילו גבו ממנה קרקע שכך אמרו בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו וכבר ביארנוה בפרק יש נוחלין:

כבר ידעת שבעל חוב דינו לגבות חובו בבינונית מתקנת חכמים ומ"מ דבר תורה מן הזיבורית הוא גובה שנאמר בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך וכו' מה דרכו של בעל הבית להוציא פחות שבכלים ומה טעם אמרו בבינונית שלא תנעול דלת בפני לווים ויש חולקים לומר שדבר תורה בעדית היה גובה ולא הזכירוה לבינונית אלא שלא יהא קופץ להלואה מתוך חמדתו לשדה חברו וכבר ביארנו ענין זה בקמא פרק ראשון ומכאן אתה למד מ"מ ששעבודא דאוריתא שהרי זו הלכה פסוקה היא בדבר תורה אם לעדית אם לזבורית על הדרך שביארנו והיא נמשכת לדעת שעבודא דאוריתא כמו שהזכירו בסוגיא זו:

בגמרא תנא מת וקברו התם כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה דבר תורה כו' סובין ושמא עולא כו' דבמיניה הוא ונראה שמא כו' סובין או קרקע ימכרם כו' דבשעבוד דבמיניה פליגי כו' דבשלא בשעת הלואתו כו' כצ"ל:

בד"ה לא מן כו' לא מיניה מיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה לא צריכא כו' ותימה דפסקינן כו' כדפי' התם אלא כגון שעשאו אפותיקי כו' כצ"ל ור"ל למאי דמשני הב"ע שעשאו אפותיקי הוי כמו אלא דלא קאי הא דקאמר לעיל לא מיניה אלא דאפילו מיתומים ומלקוחות גבי וכגון כשעשאו אפותיקי וע"ש בתוספות:

בא"ד משום דהוי כמוחזק כו' אלא בכתובתה הוי טעמא כו' וכ"ש הלקוחות כו' ומשמיטין לברייתא ותניא כוותיה דשמואל כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דעמד בדין לא הוי כמוחזק ומשמיטין אלא דהוי ככתוב דהיינו כשטרא בעלמא דאית ליה קלא וק"ל:

בד"ה דיתבי דיינא כו' רב נחמן וקברו מאחר כו' וס"ל אינו גובה מן הלקוחות כו' עכ"ל כצ"ל וה"ה דאינו גובה מן היורשים דאליבא דרב ושמואל קיימינן הכא ודו"ק:

והרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו והאמר עולא בעל חוב דינו בזבורית. ואפילו לא הוי דאורייתא מכל מקום מיניה גבי אפילו מגלימא דעל כתפיה ושמא עולא אמרה אהא דאמר אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הן זבורית דמשום פסידת לקוחות אוקפא אדאורייתא ומייתי התם תלמודא הך דעולא ומיהו לא אשכחן מילתא דעולא אהך בהדיא ושמא מדקאמר בזבורית משמע דבקרקע זבורית קאמר מדלא קאמר סובין. מיהו קשיא לי מנא לן דשעבודא דאורייתא מלקוחות דקרא דיוציא אליך העבוט היינו מיניה. ופירוש השמועה כך אמר עולא דבר תורה כו' עד מה טעם שעבודא דאורייתא כלומר משעת הלואה חל שעבוד המלוה על נכסי הלוה ואף על גב שלא הגיע זמן הפרעון והוו כאלו הן ממושכנין לה ואי אקדיש לוה אתי מלוה וטריף כדאמרינן בפרק כל שעה וכיון דחל שעבוד (הלוה) המלוה עליה מיד אי זבנינהו גובה מנכסים משועבדים משום דחל שעבוד דידיה מעיקרא והשתא פריך שפיר והאמר רבה גבו קרקע יש לו ואי אמרת שעבודא דקודם זמן הפרעון לאו דאורייתא אם כן הוה ליה ראוי אבל אי אמרינן שעבודא דאורייתא (לא) ניחא דכיון דשעבוד אביהם חל בחייו לא הוי ראוי ובכור נוטל בה פי שנים. ורבה אמר שעבודא לאו דאורייתא דמדאורייתא לא נחתינן לנכסיה אלא מנדין אותו או מכין אותו בשוטים עד שיפרע ודריש קרא כפשטיה בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך כו' כיון דנכסי דאיניש אינון ערבין ביה רבה לטעמיה דאמר איהו ורב יוסף לעיל דלא יתבע מן הערב כלל דמצי אמר גברא אשלימת (לך) לי גברא אשלימת לך וכיון דקאי איהו לא נחתינן לנכסיה ואפילו אם תמצא לומר דנחתינן לנכסיה הני מילי מטלטלי או זוזי משום דזוזי דאינהו מטלטלי אוזפיה אבל מקרקעי לא משעבדי ומדאורייתא אם מקדיש לוה קדישי אלא רבנן אמרו דמשעבדי למלוה ולא מצי לוה לאקדושינהו ואם הקדישן לא קדשי אלא מדרבי אבהו והשתא פריך שפיר מדעולא דאמר דבר תורה בעל חוב בזבורית משום דנכסי לוה משועבדים משעת הלואה. עד כאן. וזה לשון הרא"ם ז"ל: ומי אמר רבה הכי והאמר רבה גבו קרקע יש לו. פירוש אם גבו היתומים קרקע בחובת אביהם הבכור נוטל בה פי שנים אלמא שעבודא דאורייתא וכאלו הך קרקע שבק אבוהון והוה ליה מוחזק דאי סלקא דעתך שעבודא לאו דאורייתא ומעידנא דגבי ליה בעל חוב לקרקע הוא דזכי ליה בההוא קרקע. אבל מקמי הכי לא דהא שעבודא לאו דאורייתא הכא לי גבו יתומים בחובת אביהם אמאי הבכור נוטל פי שנים והא השתא הוא דזכו ביה אינהו אבל אבוהון לא זכי ביה מחיים דהא שעבודא לאו דאורייתא וכיון שכן הוה ליה ראוי אלא לאו שמע מינה קסבר רבה שעבודא דאורייתא. עד כאן. אבל הראב"ד ז"ל כתב וזה לשונו: ומי אמר רבה הכי והאמר רבה גבו קרקע יש לו. פירוש יש לו חלק בכורה במלוה ואי שעבודא לאו דאורייתא גבו קרקע אמאי יש לו והא ראוי הוא וקא סלקא דעתין דאפילו גבו מן המשועבדים או מן היורשים אמר רבה יש לו ואי שעבודא לאו דאורייתא אמאי. עד כאן.

אינו גובה לא מן היורשים כו' ואפילו מדרבנן אינו גובה כדאשכחן לעיל גבי שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני כו' אבל בשטר גובה משום דקלא אית ליה. ותימא ניחא לקוחות אבל מן היורשים מאי נפקא מינה בהאי דקלא אית ליה טפי ממלוה על פה כיון דשעבודא לאו דאורייתא. ויש לומר משום דלא ייפו חכמים כח יתומים יותר מכח לקוחות וכיון דגבי מלקוחות משום דאית ליה קלא גבי נמי מיורשים משום נעילת דלת וכהאי גוונא אשכחן גבי שבח דבעל חוב גובה את השבח מהלקוחות משום דחוזרין וגובין מן המוכר אבל ממקבל מתנה אינו גובה את השבח משום דאין לו על מי לחזור ומיורשין גובה את השבח אף על פי שאין להם על מי לחזור משום שלא רצו ליפות כח יתומים יותר מכח לקוחות משום נעילת דלת. הרא"ש ז"ל.

מיתבי החופר בור ברשות הרבים כו' ולא עוד אלא מת השור בעל הבור חייב לשלם דמי השור לבעליו. פירוש והנה בעל הבור כבר מת מדקתני ונפל עליו והרגו ואפילו הכי כשמת השור יורשים חייבים לשלם דמי השור לבעליו ואף על גב דמלוה על פה היא אלמא מלוה על פה גובה מן היורשין. ופרקינן אמר רבי אילעאי אמר רב כשעמד בדין קודם שימות וכיון שעמד בדין ונתחייב בתשלומי השור הוה ליה כמלוה בשטר ומשום הכי כשמת אחר כך גובה מן היורשין. ואקשינן והא הרוג קתני אלמא בשעה שנפל עליו הרגו השור ונמצא שמת קודם שימות השור וכיון שכן האיך יתכן שיעמוד עם בעל השור בדין ויתחייב בדמי השור. ואוקמה רב אדא דהא דקתני והרגו לאו הרגו ממש אלא שעשאו טרפה שסופו למות וחיה יום או יומים ועמד בדין עם בעל השור ונתחייב בדמי השור ואחר כך מת ומשום הכי משתלם דמי השור מן היתומים דהעמדה בדין כמלוה בשטר דמיא. ואקשינן והא תני רב נחמן תנא מת וקברו פירוש כלומר תנא תני להאי מתניתא הכין דנפל עליו שור באותו בור ומת בעל הבור תחתיו של שור וקברו השור כלומר נעשה עליו השור כמו כיסוי קבר אלמא באותה שעה שנפל עליו השור מת תחתיו בעל הבור ולא עמד משם והאיך תאמר שעמד משם וחיה יום או יומים ועמד בדין ואחר כך מת. ואוקימנא לההיא דתני תנא בדייתבי דייני אפומא דבירא וכשנפל עליו השור מת השור קודם שימות בעל הבור ועמד עמו בעל השור בדין בהני אותם הדיינים שהיו יושבים על שפת הבור וחייבוהו בדין לשלם לו דמי השור ואחר כך מת בעל הבור שם תחת השור ונעשה עליו השור כמו כיסוי קבר. הרא"ם ז"ל.

דיתבי דייני אפומה דבירא הוא הדין דהוה מצי לשנויי משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. ותימה ואמאי תני וקברו כיון דדנוהו מחיים כו' ככתוב בתוספות. הרא"ש ז"ל.

הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים, יַעֲסֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, שֶׁאֵין לְךָ מִקְצוֹעַ בַּתּוֹרָה הַיּוֹתֵר מֵהֶן. נראה לי בס"ד דהא דקרי להו בשם מִקְצוֹעַ כי מִקְצוֹעַ בהפוך אתוון צוֹעֲקִים אם תניח חירי"ק תחת קו"ף וגם הם בהפוך אתוון עוֹקְצִים אם תניח חיר"ק תחת צד"י והכונה כי בעלי דינין של ממון הם עוקצים זה את זה וגם צועקים שאין מקבלים עליהם הדין בשתיקה ובנחת. מעשה באחד שדן עם חבירו לפני הדיין וחייבו הדיין מאה דינרים והתחיל לצעוק ככרוכייא על חיוב זה שחייבו הדיין אמר לו הדיין אם היית שואל ממני על חמץ שהיה לך בספינה בפסח ואתה לא מכרת אותו כפי הדין והייתי מורה לך שאסור והוא שוה אלפים דינרים ודנתי שתזרוק אותו לים אם היית צועק על הדין הזה שפסקתי לך או אם היית מקבלו בשתיקה? אמר לו לא הייתי צועק והייתי מקבל בשתיקה וזורקו לים. אמר לו אם כן למה אתה צועק על מאה דינרים שחייבתי אותך בהן? אמר לו החמץ הלך לאיבוד ולא הרויח אותו אדם ממני כדי שאתקנא בו גם עוד לא נצחני אדם בו לכך הייתי מקבל הדין בשתיקה, אך חיוב זה הרויח האדם שכנגדי ממני ולא עוד אלא יתפאר עלי כי נצחני! לכן קשה עלי הדבר ואצעק. ועל כן לדיני ממונות שבין אדם לחבירו קרי להו מִקְצוֹעַ שהוא בהפוך אתוון עוֹקְצִים שהם עוקצים זה את זה ולכן הם צוֹעֲקִים ואין מקבלים הדין בשתיקה הן מחמת קנאה הן מחמת הכבוד. ואומרו הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים יַעֲסֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת נראה לי בס"ד על כן מָמוֹן [136] עולה מספר עִיּוּן [136] לרמוז כי דין הממון צריך לו עיון רב דעמוק הוא ולכן נמי מָמוֹן עולה מספר סולם [136] שבדיני ממון עולה האדם בסולם החכמה ולכן ממון עם כולל האותיות עולה מספר 'חכמה בינה' [140] שצריך לו חכמה ובינה בְּתוֹרַת חַיִּים.