Bava Batra 17b

גמ' פתח בבור סמוך לבורו של חבירו והדר סיים אלא אם כן הרחיק מכותל הוה ליה למיתני אלא אם כן הרחיק מבורו דאילו מכותלו כותל הבנוי על גבי קרקע הוא:

מכותל בורו שנינו כלומר האי כותל דקתני מכותל בורו קאמר שאף הוא קרוי כותל:

וליתני מבורו של חבירו ואנא ידענא דמכותל קאמר דאי מחלל בורו קאמר אין זה כונס לתוך שלו כלום ופעמים שהוא סותר אף כותל חבירו אם הוא רחב משלשה:

הא קא משמע לן במאי דתניא מכותל בורו למדנו בה שהכותל בורו של ראשון מילא כל שלשה טפחים שהוזקק גם הוא להרחיק מן המיצר וממאי מדקתני שהחפירות חללו של זה אינה מופלגת מכותלו של זה אלא שלשה טפחים שהוא כונס לתוך שלו נמצא ששלשת הטפחים שכנס גם זה לתוך שלו הכותל מלאם ואשמועינן שיעור רוחב כותלי בור:

ונפקא מינה למקח וממכר וא"ת מנלן שהכותל הראשון הוא הוי שיעור הרחקה מן המיצר והלא לא היה לחבירו בור סמוך למיצר ופליגי בה אביי ורבא ושמעינן ליה לאביי דאמר ראשון אינו צריך להרחיק תריץ הא שמעינן ליה לאביי גופיה דאוקמה כשבאו לחפור בבת אחת ששניהן הוזקקו להרחיק כל אחד ואחד שלשה טפחים:

הבא לסמוך בורו תחילה בצד המיצר ולחבירו אין שם בור:

העשוייה לבורות כגון בית השלחין שצריכה להשקות תדיר:

אפי' לרבנן דאמרי כו' דשמעינן מינה אדם צריך לכנוס לתוך שלו כדי שלא יזיק את חבירו ולא אמרינן זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו:

פתח בבור וסיים בכותל‎—He began with a pit an ended with a wall O VERVIEW The משנה states that one should not dig a pit near his friend’s בור, unless he distances his pit from his friends wall three טפחים‎. The גמרא asked why does he begin by mentioning בור and concluding by saying a wall. אביי answered that the משנה means from the wall of the בור‎. There is a dispute between רש"י and תוספות as to what the גמרא says next. ------------------------------ בקונטרס גרס בתר דשני מכותל בורו שנינו וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו‎ – After the גמרא answered, מכותל בורו שנינו, in פרש"י the text of the גמרא continues and asks, so let the משנה state ‘unless he distances from his בור’ – ואינו נראה כמו שאפרש – And this does not appear to be correct, as I will explain – ואי גרס לה הכי גרס לה פתח בבור וסיים בכותל וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו – And if there is such a גירסא, this is how it should be read; he begins with בור and ends with כותל, but her should have taught, ‘unless he distanced himself from his בור’ – וכן משמע מתוך פירוש רבינו חננאל – And so it seems from the פי' of the ר"ח – תוספות anticipates a difficulty with his (and the sר"ח') proposed גירסא: ואף על גב דבריש המניח (בבא קמא דף כז, א) כי פריך פתח בכד וסיים בחבית‎ – And even though that in the beginning of פרק המניח, when the גמרא asks a similar question; ‘ he began with a jug and concluded with a barrel’; the גמרא there – לא קא מסיים וליתני ואם הוזק בעל הכד כולי – Does not conclude, ‘but it should have taught ‘and if he was damaged the owner of the jug’, etc. is liable’ – תוספות responds: אין לשון הגמרא שוה אלא פעמים מאריך ופעמים מקצר: The language of the גמרא is not the same everywhere, but rather sometimes he elaborates, and sometimes he abbreviates. S UMMARY The question of 'וליתני מבורו', according to רש"י is asked after the answer of 'מכותל בורו שנינו'; while according to תוספות, if anything, it is asked in conjunction and as an elaboration of the initial question פתח בבור וסיים בכותל (but not as an independent question after the answer of 'מכותל בור שנינו'). T HINKING IT OVER תוספות asks why here the גמרא adds the suggestion (of וליתני מבורו), while in המניח, the גמרא does not add וליתני וכו' בעל הכד חייב‎. Seemingly we can differentiate, that there the גמרא cannot say (with surety) וליתני בעל הכד, for perhaps the וליתני should be וליתני המניח את החבית (instead of המניח את הכד); however here the גמרא is sure that it should state מבורו (instead of מכותל חבירו). What is תוספות question?

מכותל בורו שנינו‎—We learned; from the wall of his pit O VERVIEW The משנה states that one should not dig a pit near his friend’s בור, unless he distances his pit from his friends wall three טפחים‎. The גמרא asked why does he begin by mentioning בור and concluding by saying a wall. אביי (or ר' יהודה) answered that the משנה means from the wall of the בור‎. Our תוספות explains the meaning of this answer. ------------------------------------- כלומר לא מחלל בורו קאמר אלא מכותל שיש לבור שהראשון הניח כשחפר בורו – This מכותל בורו means that the second person must distance himself not from the cavity (the interior) of his friend’s בור, but rather from the wall which the בור has, which the first person allowed space for when he dug his בור‎ – ומהך מילתא דרב יהודה דייקא לקמן דאסור לסמוך מדהוזקק הראשון להניח כותל‎ – And from this statement of ר"י (that מכותל בורו שנינו) the גמרא later infers that it is forbidden to dig a pit adjacent to the border, since the first one was required to leave space for a wall – ופריך מינה לאביי – And the גמרא challenges אביי from this inference – והשתא לא אפשר למיגרס וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו דאם כן הוה משמע מחלל בורו‎ – So now (after we answered מכותל בורו שנינו) the text cannot read 'וליתני אא"כ הרחיק מבורו', for then it would mean that he has to distance himself from the חלל בורו, when in truth he needs to distance himself from כותל בורו‎ – תוספות addresses sרש"י' rejoinder to תוספות question: ומה שפירש הקונטרס דאי הוה תני מבורו הוה ידעינא דמכותל בורו קאמר‎ – And this which רש"י explained that if the משנה would teach מבורו, ‘I would have known that it means מכותל בורו, but not חלל בורו‎ – דאי מחלל בורו קאמר אין [זה] כונס לתוך שלו כלום כולי גרסת ספרו דחקתו – For if by מבורו the משנה means חלל בורו, it would turn out that the second person need not recess into his property at all, etc.’; the reading of his text forced רש"י to say so – אבל אין נראה דודאי אי תני מבורו הוה אמינא מחלל בורו קאמר ושרי לסמוך – However sרש"י' explanation does not appear to be correct, for if the משנה would have taught מבורו, we would have assumed that it means מחלל בורו, and it is permitted to be סומך to the border – ואם הראשון הרחיק מאיליו מן המיצר ג' טפחים או יותר‎ – And additionally if the first one distanced his בור, on his own, three טפחים or more from the boundary – הוה אמינא דהשני יכול לסמוך עד המיצר – We would have assumed that the second one can be סומך up to the border – ואם כן צריך לשנות מכותלו לאשמועינן דאסור לסמוך לרבא‎ – So therefore it is necessary for the משנה to teach 'מכותלו', according to רבא, in order to inform us that it is forbidden לסמוך‎ – ולאביי צריך הרחקה בין שני הבורות ששה טפחים – And according to אביי it is necessary to state מכותל בורו to teach us that a distance of six טפחים is required between the two בורות‎ – תוספות reconsiders (somewhat): ומיהו יש ליישב הגירסא ופריך אליבא דאביי‎ – However we can justify the גירסא of רש"י, and the גמרא asks 'וליתני וכו' מבורו', according to אביי (who maintains מותר לסמוך) – דאליבא דידיה קיימא דליתני אלא אם כן הרחיק מבורו ששה טפחים: For we are discussing his view, so therefore the גמרא can ask דליתני אא"כ הרחיק six טפחים from his friend’s בור‎. S UMMARY Once we interpret מכותל to mean מכותל בורו and it teaches us that אסור לסמוך, it is understood that the גמרא cannot ask וליתני מבורו, since we would not know that אסור לסמוך‎. However according to אביי it may be possible to ask וליתני וכו' (but six טפחים). T HINKING IT OVER When תוספות writes אא"כ הרחיק מבורו ששה טפחים, does he mean that the משנה should state ו' טפחים (in which case it is not at all like גירסת רש"י), or does תוספות mean something different?

למאי נפקא מינה למקח וממכר‎—How is this relevant; for buying and selling O VERVIEW The משנה, by stating מכותל is teaching us that a בור requires a wall of three טפחים, and this is relevant to מו"מ, that when one sells a בור and its wall, the wall must be at least three טפחים‎. Our תוספות points out that there is an additional relevance to this rule that כותל בור is three טפחים‎. ------------------------------- הך נפקותא לא איצטריך לרבא דהא קא משמע לן דאסור לסמוך – According to רבא it is not necessary to mention this relevance of מו"מ, because the קמ"ל of כותל בור שלשה teaches us that it is forbidden לסמוך (within three טפחים) – אלא לאביי דקא סבר מותר לסמוך‎ – Rather this question of למאי נפק"מ was according to אביי who maintains that it is מותר לסמוך‎ – וקאמר למאי נפקא מינה‎ – So on this the גמרא asks, what is the relevance that a כותל בור is three טפחים (that the משנה chose to write מכותל) – אי לאשמועינן דבעי הרחקה ו' טפחים ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו ו' טפחים: If it is to teach us that we require a distancing of six טפחים between two בורות; the משנה could have written, he should not place his בור next to his friend’s בור, unless he distanced himself from his friend’s בור six טפחים‎. Why write מכותל‎?! S UMMARY The question of למאי נפק"מ is only according to אביי, however according to רבא it teaches us that אסור לסמוך‎. T HINKING IT OVER According to תוס' that we are not גורס the question of 'וליתני וכו''; how do we understand the words הא קמ"ל, etc.?

אביי אמר סומך דהא אינה עשויה לבורות‎— Abayay said; he may place it near since it is not designated for pits O VERVIEW אביי maintains (in opposition to רבא) that one may dig his pit adjacent to his boundary line if the other field is not designated for digging pits. תוספות discusses this ruling. -------------------------- והואיל וכן אינו מזיק לו אם הוא סומך‎ – And since this is so (that the adjacent field is not עשויה לבורות), he is not damaging his neighbor, if he is סומך, since the neighbor will not be digging any pits in his domain – תוספות asks: וקשה לרבינו שמשון בן אברהם דהא מפסיד הוא‎ – And the רשב"א has a difficulty; but his neighbor is losing, by his placing his בור adjacent to the property line – שאם יטע אילן יצטרך להרחיקו יותר מחמת שסומך זה עד המיצר‎ – For if his neighbor will want to plant a tree, he will need to distance it further back on his property, because of this one who dug his pit adjacent to the border – דמרחיקין האילן מן הבור חמש ועשרים אמה – For the rule is one must distance, when planting a tree, twenty five אמות from an existing בור‎ – תוספות answers: ויש לומר דמכל מקום אינו עושה לו היזק‎ – And one can say; that nonetheless the בעל הבור is not damaging the בעל האילן‎ – דהא דמרחיק יותר לא מפני שלא יזיקנו הבור אלא מפני שלא יזיק הוא לבור – For the reason the בעל האילן distances himself more (from the boundary) is not in order so that the בור should not damage him, but rather because the בעל האילן should not damage the בור‎ – ולהכי אין לזה להניח מלסמוך בשביל כך דאם לא כן ירחיק כל כ"ה אמה את בורו: So therefore the בעל הבור is not required to give up his right לסמוך on account of the requirement for the בעל האילן to distance himself, for if this is not so, but the בעל הבור has distance himself on account of the אילן, he should be required to distance his בור from the boundary the entire twenty-five אמות (if it is a שדה העשויה לאילנות)! S UMMARY The חיוב of distancing is only if one is directly מזיק his neighbor, but if he is causing that the neighbor needs to take precautions not be מזיק him, there is no הרחקת נזיקין‎. T HINKING IT OVER 1. Why does not תוספות ask the same question on רבא (that you cannot be סומך); but nevertheless he is causing the בעל האילן to be מרחיק כ"ה אמה‎? 2. Why does not תוספות also ask the question on אביי ורבא according to the opinion that כ"ע בשדה שאינו עשויה לבורות סומך, and also on אביי if he maintains סומך even by a שדה העשויה לבורות‎?

אביי אמר סומך‎— Abayay says, he can dig adjacent to the border O VERVIEW אביי rules that if there is no other בור in the other רשות, he can dig a בור adjacent to the property line; according to one view (only) if the other field is אינה עשויה לבורות and according to the איכא דאמרי even if it is עשויה לבורות‎. ----------------------------- אומר רבינו יצחק דלשתי הלשונות לאביי דאמר סומך‎ – The ר"י says that according to both versions of אביי, who maintains סומך‎ – אם בא אחד לחפור בור לאחר מכאן צריך הוא להרחיק כל ששה טפחים: If the neighbor comes to dig a בור afterwards he is required to distance his בור the entire six טפחים from the original בור‎. S UMMARY The second party must distance himself the entire six טפחים (according to אביי). T HINKING IT OVER Why does תוספות assume that the second party must distance himself six טפחים, perhaps he should only distance himself three טפחים to allow a כותל for the first בור, but no more?

לאביי ניחא‎—According to Abayay it is understood O VERVIEW The גמרא inferred from the משנה that if there is no בור in the adjacent field there is no need to distance his בור from the property line. This (seemingly) supports the view of אביי that even in a שדה העשויה לבורות, one may dig his בור at the boundary (as long as there is no other בור in the adjoining property). תוספות qualifies this proof. ----------------------------- השתא סלקא דעתין דמכותל בורו היינו מחלל בורו ולא דקדק בלשון: Now (when we support אביי from the inference of the משנה) we assume that when the משנה stated that he needs to distance his בור from כותל בורו, that means from the cavity of his בור, so he was not precise in his language. S UMMARY The גמרא assumes now that מכותל בורו means מחלל בורו‎. T HINKING IT OVER According to this ס"ד, how much must the second person distance his בור from חלל בורו של חבירו‎?

הכי גרסינן בספרים ישנים סלע הבא בידים כולי וזה מרחיק ג' טפחים וסד בסיד‎—This is how it is written in older texts… O VERVIEW The גמרא cites a ברייתא but does not specifically state which view is rejected by this ברייתא‎. There are also differing texts how the גמרא responded to this question and how it elaborated on this ברייתא‎. Our תוספות offers two גירסאות‎. ------------------------- וקשה לאביי – And this ברייתא presents a difficulty according to אביי‎ – תוספות continues with the גירסא of the sגמרא' answer according the ספרים ישנים: הכא נמי שבאו לחפור שניהם בבת אחת ובא בידים איצטריך ליה – The גמרא answered; here too it is a case where they both came to dig simultaneously. The גמרא continues, and it was necessary to mention that it was earth which crumbles easily in one’s hand. תוספות continues with the גירסא of the ספרים ישנים – סלקא דעתך אמינא כיון דבא בידים ליבעי רווחא טפי קא משמע לן‎ – For I may have thought that since it is בא בידים, it should required a greater spacing (more than three טפחים), the ברייתא therefore informs us that three טפחים is sufficient. This concludes the גירסא of the ספרים ישנים‎ – והשתא לא היה צריך לאסוקי ובא בידים איצטריך ליה שהרי לא הקשה כלום מבא בידים – And now, according to this גירסא, it was not necessary to conclude with the clarification that 'בא בידים איצטריך ליה', for there was no question on אביי, based on בא בידים, which the ברייתא stated – אלא אגב דאייתי ברייתא מפרש לה‎ – Rather since the גמרא cited the ברייתא, it chose to explain it; why mention בא בידים‎. תוספות present an alternate גירסא: ויש ספרים דגרסי טעמא דבא בידים הא לא בא בידים לא ופריך לרבא‎ – And there are some texts that read; the reason we require distancing is since it is בא בידים (crumbling earth) but if it would not be בא בידים there is no need for distancing (for the first person); and the גמרא is challenging רבא according to this גירסא‎ – ומשני הוא הדין אפילו לא בא בידים ובא בידים איצטריך ליה וכולי‎ – And the גמרא answers on behalf of רבא, ‘the same rule of distancing would apply even if it was לא בא בידים, but it was necessary for the ברייתא to teach בא בידים, etc.’ that even by בא בידים three טפחים are sufficient. תוספות offers conflicting views regarding differentiating between בא בידים and לא בא בידים: ואין נראה לרבינו תם לחלק לענין היתר לסמוך בין בא בידים ובין לא בא בידים – And the ר"ת does not see any difference regarding permission to be סומך, whether it is בא בידים or whether it is not בא בידים‎ – ולרבינו יצחק נראה לחלק שפיר – However the ר"י sees sufficient reason to properly distinguish between the two: דאף על גב דלא בא בידים שרי לסמוך בבא בידים אסור לסמוך‎ – That even though that by לא בא בידים it is permitted לסמוך, nevertheless by בא בידים it is אסור לסמוך‎ – לפי שהקרקע מתבקעת ונופלת קרקע של שדה חבירו: Because as soon as you start digging the earth cracks and his friend’s land caves in. S UMMARY According to the ספרים ישנים the question is on אביי and the discussion why mention בא בידים is ancillary. According to the יש ספרים the question is on רבא and the discussion of בא בידים is central. The ר"ת ור"י dispute whether there is a difference regarding לסמוך between בא בידים and לא בא בידים‎. T HINKING IT OVER 1. The ר"ת writes that אין נראה לחלק וכו' בין בא בידים ובין לא בא בידים; however in the גמרא we see clearly that there is a סברא to differentiate between לא בא בידים, where three טפחים are sufficient, and בא בידים where I may have assumed that more than three טפחים are required. How can we reconcile the ר"ת with our גמרא‎. 2. Should we assume that the ר"ת agrees with the ספרים ישנים and the ר"י agrees with the יש ספרים‎? 3. The גמרא offers two reasons why רבא maintains אסור לסמוך, either because כי היכי דאת אימלכת וכו' אנא נמי וכו', or כל מרא וכו' מרפית לה לארעאי‎. Can we apply these two reasons respectively to the שיטות of the ר"ת and the ר"י‎?

מרחיקין את הגפת כולי טעמא דאיכא כותל כולי‎—One distances the Gefes, etc.; the reason is because there is a wall, etc. O VERVIEW The גמרא derived from our משנה (which stated that we distance the גפת from the wall) that if there is no wall in the other domain one may place the גפת adjacent to the boundary, this seems to contradict רבא who maintains אסור לסמוך‎. Our תוספות clarifies this question on רבא‎. --------------------------------- פירוש וקשה לרבא‎ – The explanation of this inference is that there is a difficulty with רבא who maintains אסור לסמוך (even if there is nothing being damaged on the other property) – תוספות asks: ותימה מאי קושיא הכא ודאי מותר לסמוך בשאין כותל שאין מזיק כלום‎ – And it is astounding! what is the question?! Here by גפת וכו' it is certainly permitted to be סומך when there is no wall since he is not damaging anything – וכשיחפוץ זה לעשות כותל יסיר את הגפת – And when this other person will want to make a wall he will remove the גפת‎ – תוספות answers: ויש לומר דהני נמי מקלקלין את הקרקע ויזיק לכותל לכשיבנה אפילו שוב יסיר‎ – And one can say that these items (גפת וכו') also ruin the ground and will cause damage to the wall when it will be built, even if he will remove them before building the wall – תוספות offers an alternate answer: ועוד אומר רבינו יצחק דבכל אלו יש טורח בסילוקן‎ – And furthermore says the ר"י that by all these items (גפת וכו') there is a bother to remove them ; it is not that simple and easy – ולכך מעתה יכול לעכב עליו כי יש לחוש שמא לא ימהר לסלקו כשירצה לעשות כותל‎ – So therefore the neighbor can prevent him as of now from placing his גפת there, since there is the concern that he will not remove it promptly when the neighbor wishes to build a wall – תוספות has an additional question: ואם תאמר אכתי מאי פריך לרבא‎ – And if you will say; but still what is the challenge to רבא‎ – הא מפרש טעמא לעיל משום דכל מרא ומרא דקא מחית מרפית לארעאי – Since he previously explained the reason why one cannot be סומך a בור; since every shovel full that you bang you loosen my earth – תוספות answers: ויש לומר דההוא טעמא לא קאמר אלא אליבא דרבי יוסי והכא לא פריך אלא אליבא דרבנן: And one can say that this answer (of כל מרא ומרא וכו') was only said to satisfy the view of רבא even according to ר"י. However here the challenge to רבא was only according to the רבנן‎. S UMMARY One may not place גפת וכו' on the property line (according to רבא) either because it ruins the ground (for building a wall), or because he may not remove it promptly (ר"י). רבא does not necessarily employ the reasoning of כל מרא ומרא (according to the רבנן). T HINKING IT OVER תוספות writes in his first answer that the גפת ruins the ground and ultimately the wall. Seemingly when one builds a wall, he first digs out a foundation, so seemingly any ground which was ruined will be excavated and removed, so why cannot he be סומך the גפת to the property line.

ה"ג רש"י ז"ל פתח בבור וסיים בכותל אמר אביי ואי תימא רב יהודה מכותל בורו של חברו שנינו וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים [הא] קא משמע לן דכותל בור שלשה טפחים וגו'. והכי פירושה: פתח בבור וסיים בכותל, כלומר בכותל חצר, דקא סלקא דעתא השתא דלאו כותל בור קאמר אלא כותל חצר, ואם כן רישא לית לה סיפא; ופריק אביי ואיתימא רב יהודה, לאו כותל חצר קאמר, אלא מכותל בורו קאמר. הדר אקשי וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים, דממילא הוה שמעינן דמחצר חברו צריך להרחיק שלשה, דאי מחלל בורו אין זה מרחיק, דמרחיק לא משמע אלא בכונס לתוך שלו, ופריק דהא קא משמע לן דכותל בור שלשה טפחים דכמו שזה צריך להרחיק שלשה גם הראשון הרחיק שלשה, ומדאפקה להרחקה דראשון בלשון כותל שמע מינה דכותל בור שלש טפחים, ונפקא מינה למקח וממכר. ואיכא למידק, כיון דפרקינן דמכותל בורו שנינו, היכי מצי למיבעי ליתנו מבורו, דהא מדתנא הכי שמעינן מינה דראשון שבא לסמוך בצד המצר אינו סומך, ואי תנא מבורו אדרבה הוה שמעינן מינה דסומך, וכדאמרינן בסמוך; וכי קאמרינן נמי דנפקא מינה למקח וממכר, אדרבה הוה ליה למימר דנפקא מינה לדינא דמת ניתין גופה, ואשמועינן דראשון שבא לסמוך אינו סומך עד שירחיק שלשה. וי"ל דהאי דקא בעי ליתני מבורו לאביי דוקא הוא דקא בעי לה, כלומר לאביי דאמר סומך ומתניתין בבאו לחפור שניהם בבת אחת כדאוקימנא לה אליביה לקמן, מאי טעמא נקט לה תנא בבאו לחפור בבת אחת, דאיכא למיטעי בה ולמימר דסבירא ליה לתנא דראשון שבא לסמוך אינו סומך, ומתניתין מילתא פסיקתא קאמר בין שבאו לחפור בבת אחת בין שבאו בזה אחר זה, ליתני מבורו, דשמעינן מינה דודאי דראשון שבא לסמוך סומך, וממילא שמעינן נמי דאם באו שניהם בבת אחת שזה מרחיק שלשה וזה מרחיק שלשה; ופריק דאגב אורחיה ניחא ליה לתנא לאשמעינן דכותל בור שלשה, ונפקא מינה למקח וממכר. ומיהו, אכתי איכא למידק, דהיכי ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים, דמשמע מחלל בורו, דאי תנא הכי הוה אמינא דהרחקת שני בורות אפילו באו לחפור שניהם בבת אחת אינה אלא שלשה, זה טפח ומחצה וזה טפח ומחצה, והשתא דתניא מכותלו, דהיינו כותל בורו, שמעינן דהרחקתן ששה זה שלשה וזה שלשה, י"ל דדילמא סבירא ליה השתא להאי דבעיא לה דאם קדם ראשון וסמך למצר, שני שבא לו לחפור אינו צריך להרחיק אלא שלשה כדינו. וגירסת הגאונים ז"ל יפה מזו, שהן גורסין פתח מבורו שלשה טפחים, אמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו שנינו, ומאי קא משמע לן, הא קא משמע לן דכותל בור שלשה טפחים נפקא מינה וכו'. ופירוש פתח בבור כמו שפירשנו למעלה דס"ד בכותל חצר קאמר, ומשום הכי קא מסיים קושייה ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו, כלומר מאי טעמא כדי מבורו ולא מסיים דיניה ונקיט ליה דינא דכותל, ניתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים ופריק דלאו כותל חצר קאמר אלא כותל בור, והא דאפקא להרחקה דראשון בלשון כותל לאשמועינן אגב אורחיה דכותל בור שלשה טפחים, ונפקא מינה למקח וממכר. והא דקאמר דנפקא מינה למקח וממכר ולא קאמר קא משמע לן דראשון שבא לסמוך אינו סומך, משום דאביי הוא דמפרש לה ואמר דכותל בורו שנינו, ולדידיה אדרבה ראשון שבא לסמוך סומך, ומתניתין שבאו בבת אחת לאשמועינן אגב אורחיה דינא לגבי מוכר, ואם תאמר אכתי תיקשי לן היכי קאמר ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה, דהא הרחקת שני בורות ששה הן, י"ל דקא סלקא דעתא השתא דאינן אלא שלשה, ואפילו באו לחפור בבת אחת זה נותן טפח ומחצה, וזה נותן טפח ומחצה, ולכשתמצא לומר ששה ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חברו ששה, ואם כן הרחקת השני שבא לחפור אינו אלא שלשה כדינו. הא דמשמע להו מפשטא דמתניתין דכותל חצרו של חברו קאמר ולא כותל בורו, נראה לי משום דלישנא דמתניתין דייקא להו הכי, מדקתני אלא אם כן הרחיק מכותלו של חברו, ואי מכותל בור שכבר הזכיר קאמר, הכין הוה ליה למתני, לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו אלא אם כן הרחיק מכותלו (של חברו) שלשה טפחים, דהוה משמע מכותלו של בור, השתא דקאמר מכותל של חברו ודאי לכאורה דבכותל חבר אחר שלא הזכיר עדיין קאמר, דאי לא חברו חברו תרי זימני למה לי.

אביי אמר סומך רבא אמר אינו סומך יש מפרשים דלמאן דאמר סומך, כיון דברשות שסמך, כשבא השני לחפור צריך הוא להרחיק ששה, דהיינו כל הרחקת שני בורות, כדי שלא יקלקל בורו של חברו, ויש מפרשים דאינו מרחיק אלא שלשה כדינו, דאומר לו לראשון לא דייך שלא הרחקת מן המצר שלי אלא שתזקיקני להרחיק ולכנוס בתוך שלי יותר מדיני.

אביי אמר סומך אפילו לרבנן דאמרין מרחיקין את האילן מן הבור וכו' לא איצטריך ליה לאביי לתרוצי מתניתין אלא להאי לישנא בתרא דאמר דאפילו בשדה העשויה לבורות סומך, אבל ללישנא קמא דמודה דבשדה העשויה לבורות אינו סומך הא נמי איכא בור ועתידין השרשים לבא ולהזיק.

רבא אמר אינו סומך אפילו לרבי יוסי וכו' איכא מאן דמפרש דלרבא איצטריך לתרוצי הא דרבי יוסי בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא, אלא דנטר ליה עד השתא, משום דלהאי לישנא בתרא הוזקק התלמוד לתרוצה לרבנן אליבא דאביי, ואגב דמתרץ לה אליבא דאביי מתרץ לה נמי אליבא דרבא. ומיהו האי טעמא דכל מרא ומרא סליק אפילו ללישנא קמא, דאף על גב דשדה שאינה עשויה לבורות היא, הא סבר רבא דמצי אמר ליה כי היכי דאת אימלכת וחפרת הכי נמי אימלכנא וחפרנא, וכיון שכן אי מימליך וחפר אשתכח דמהשתא מזיק ליה בגיריה, דכל מרא ומרא מרפי לה לארעא. אבל מורי הרב ז"ל פירש, דלהאי לישנא בתרא הוא דמתנו לה לדרבי יוסי אליבא דרבא, אבל ללישנא קמא על כרחין רבא אליבא דרבנן בלחוד הוא דקאמר לה ולא לרבי יוסי, דכיון שאינה עשויה לבורות ליכא מהשתא הזיקא דמרא.

דכל מרא ומרא דקא מחית מרפית לה לארעא תמיה לי, אי משום ריפוי מרא היכי קתני וסד בסיד, דלריפוי מרא סידא מאי קא עבדא. וכל שכן למאי דאיבעי לן לקמן (בבא בתרא יט, א) וסד בסיד תנן או דילמא או סד בסיד תנן, וכי מאחר דרפייה מאריה דידיה כי הדר סד בסיד מאי מתקן ריפוייה. וצריך לי עיון.

דכל מרא ומרא דקא מחית מרפית לה לארעאי תמיהא לי, לאביי דאמר סומך וטעמא משום דהשתא מיהא לא מזיק ליה, מכל מקום הא משעבד קרקעו להרחיק ששה. ורבא נמי דקאמר אינו סומך ותלי טעמא אליבא דרבי יוסי בהיזיקא דמרא דאיתיה מהשתא הא לאו הכי סומך, אמאי הא משעבד קרקעו של חברו. והא למה הדבר דומה, לפותח חלון העשוי לאורה וליכא היזק ראיה על חצר חברו, דמהשתא לא מזיק ליה, התאמר שאין בעל החצר יכול לעכב עליו כיון שאינו מזיקו עכשיו, ולכשיבא למחר לסמוך לו כותל מרחיק ממנו ארבע אמות כדי שלא יאפיל, ולקתה מדת הדין בכך. ואפילו למאן דאמר על הניזק להרחיק את עצמו ואינו מודה אלא בנזקין דגירי, הני מילי בנזקין, אבל בבא לשעבד קרקעו של חברו לא. ואם באנו לומר שגם כאן שני שבא לחפור אינו צריך להרחיק אלא שלשה כדינו הראשון, אינו קשה לי כלל, אבל לדברי מי שפירש דשני צריך להרחיק ששה קשיא לי. וי"ל דאינה דומה לזו, דגבי חלון משל חבירו הוא נוטל, דהיינו אויר חצרו שמועיל לו, ולפיכך יכול לומר לו אינך פותח ונוטל אויר חצרי ומשעבד קרקעי לכך, אבל גבי בור אינו כן, שזה חופר הוא בתוך שלו ומים משלו הן נובעין, ויכול הוא לומר כשסמכתי ברשות סמכתי, שאיני מזיקך באותה שעה, עכשיו כשאתה בא לחפור הרחק שלא תזיקני. ותדע לך, דהא לכולי עלמא ראשון שבא לעשות אוצר בעלייתו עושה ואינו נמנע, אף על פי שבעל הבית צריך מחמת כך להמנע שלא לעשותו בביתו חנות של נחתומין, והיינו טעמא כדאמרן דזה בשלו הוא עושה ושני צריך לישמר שלא יזיקנו, מה שאין כן בחלון, דבחלון בעל החצר שבא לבנות כנגדו אינו מזיק אלא שלו הוא נוטל, וממילא הוא דנסתם אורו בפניו של בעל החלון.

תנן לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו וכו' בשלמא לאביי ניחא אלא לרבא קשיא. איכא למידק, ולאביי מי ניחא, דאי מחלל בורו קאמר, היכי קתני אלא אם כן הרחיק שלשה טפחים, ששה מיבעיא ליה. ואיכא מאן דדייק מהכא דשני שבא לחפור אינו מרחיק אלא שלשה טפחים אף על פי [שהראשון סמך למצר], דהאי מקשה ס"ל דהרחקת [שני בורות שלשה טפחים, ולפי זה] אם באו לחפור שניהם בבת אחת זה מרחיק טפח ומחצה וזה מרחיק טפח ומחצה, וכמ"ש למעלה פתח בבור וסיים בכותל ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חברו שלשה טפחים, אלמא אינו] צריך אלא ל[שלשה] ש[הוא שי]ע[ור] ההרחקה. ומסתברא לי דלדעת המקשה הזה ודאי הא דקתני במתניתין אלא אם כן הרחיק מכותלו של חברו שלשה טפחים, מכותל חצרו קאמר, וכדמשני ליה הא איתמר עלה מכותל בורו שנינו, אלמא לדידיה מכותל חצרו שנינו, ואם כן לדידיה לא איתפרש במתניתין הרחקת הבא לחפור סמוך לבורו של חברו כמה, דרישא לית לה סיפא, אלא דמכל מקום מדקתני לא יחפור סמוך לבורו של חברו שמעינן דטעמא משום דאיכא בור, הא ליכא בור סומך. והילכך לכשתמצא לומר דשני שבא לחפור מרחיק ששה, אף אנו נאמר דמתניתין הכי קתני לא יחפור סמוך לבורו של חברו אלא אם כן הרחיק מבורו של חברו ששה טפחים דהני שלשה טפחים דקתני במתניתין לאו אבור קאי אלא אכותל חצר. כנ"ל.

ואתמר עלה אמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו שנינו בשלמא שלרבא וכו'. קשיא לי, דילמא בשהרחיק הראשון מדעת עצמו, ומנין שהרחיק מן הדין, ואם תאמר אם כן מאי הזיקו לתנא למנקט במרחיק, י"ל משום דאורחא דמילתא נקט, דלאו בשופטני עסקינן שיעמול זה לריק ויחפור היום סמוך למצר חברו ויבא חברו למחר ויחפור לו באר אחרת בקרוב שלש טפחים ויפילנו לארץ. ונראה לי מכאן קצת ראיה לדברי האומרים דשני שבא לחפור צריך הוא להרחיק ולכנוס בתוך שלו כל הששה טפחים, והשתא פריך שפיר לאביי למה כנס הראשון בתוך שלו שלשה, דאי משום כותלי בורו הרי השני כשיבא לחפור צריך הוא להרחיק כל הששה משלו. ויש לדחות דסתמא דמילתא כשיבא השני גם הוא לחפור ירחיק מעצמו כל ההרחקה ואף על פי שאין מחייבין אותו מן הדין בכך, לפי שגם הוא יחוש לעצמו שלא יחפור סמוך כל כך לבורו של חברו שיפול בורו ובורו של חברו, דמה הנאה יש לו נזק חברו ונזק של עצמו.

הבא לסמוך בורו בצד המצר ר"ל שאין לחברו בור בשדהו וזה בא וחופר בסוף שדהו סמוך לו על הדרך שהתחלנו לבאר במשנה אם שדה חברו אינה עשויה לבורות כגון שהיה בית הבעל ואינו צריך למי בורות סומך עד כמה שאפשר לו ואם ימלך חברו אח"כ לחפור שם בור גם כן ירחיק ששה טפחים על הדרך שביארנו במשנה ואם שדה חברו עשויה לבורות כגון שהיא בית השלחין אין זה יכול לחפור אלא ברחוק שלשה טפחים שהרי יש לו להעלות על לב שאף חברו צריך לבור ואף הוא רוצהו בקרן זוית שבשדהו וצריך להרחיקו שלשה טפחים וכשיבא חברו ויחפור ירחיק גם כן שלשה טפחים עד שימצא עובי הקרקע מחלל לחלל ששה טפחים ולדעתנו הרי זה גירי שהרי אילו היה שם בורו של חברו היה מזיקו מעכשו ויש אומרים לשטה אחרת זו מיהא גירי היא שהרי מעכשו מרפה קרקע של תחום חברו ומקלקלו מעשיית בור:

האילן שיערו חכמים שהתפשטות שרשיו מזיק לבור עד כדי שירחיקו ממנו נטיעתו חמש ועשרים אמה ומ"מ אין השרשים עכשו בעולם מעתה ראובן שהיה לו שדה אצל שמעון ואין לראובן בור בתוך שדהו הרי שמעון נוטע בשלו סמוך לו ואינו חושש הגע עצמך שיש לראובן בור בשלו אף זו לכתחלה ראוי לו להרחיק הא אם לא רצה נוטע ואין זה יכול לעכב ולומר הרי שרשיו מתפשטין ונכנסין לבור שהרי עכשו מיהא אין כאן שרשים ואין הנזק בא מעכשו אלא שמתילד לאחר זמן וכל שכגון זה זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו כמו שהקדמנו במשנה:

מאחר שביארנו ששדה העשויה לבורות הבא לסמוך לה אינו סומך משנתנו אתה צריך לפרשה בשדה שאינה עשויה לבורות וכבר סמך חברו כמו שביארנו ומ"מ אם תרצה לפרשה בעשויה לבורות אתה מפרש מכותל בורו שכבר הרחיק האחר שלשה טפחים ולא הוצרך לומר כן אלא לגלגל הזכרת ענין כותל להשמיענו דין כותל הבור כמה שיעורו וסוגית שמועה זו ר"ל תנן לא יחפור וכו' מוכחת כן שתירץ בה הא איתמר עלה מכותל בורו שנינו כלומר שאף הראשון הוזקק להרחיק כדי כותל שהוא שלשה טפחים וכל שבאים לחפור בבת אחת אין ספק שבין עשויה לבורות בין אינה עשויה כל אחד מרחיק שלשה וכן כל אחד סד בסיד וכן אני אומר בכל שהתחיל האחד קודם שהשלים חברו:

קרקע תיחוח שבא בידים אף בו אין צריכין להרחיק אלא בכדי שיהו ששה טפחים מחלל לחלל כך שערו חכמים ששעור זה מספיק אף לקרקע הבא בידים:

בד"ה בכותל בורו כו' גירסתו דוחקתו אבל אין נראה כו' עכ"ל ורש"י גופיה סותר דבריו דהכא שפירש לקמן גבי אלא לאביי קשיא כו' וע"כ לא הוזכר שם כותל אלא ללמדנו כו' עכ"ל דמשמע מדבריו שם דאי לא הוה תנא אלא מבורו לא הוה שמעינן הרחקה מכותל וק"ל:

בא"ד ומיהו יש ליישב הגירסא ופריך אליבא דאביי כו' עכ"ל נראה מדבריהם דאף לאותה גירסא ל"ג אלא וליתני אלא א"כ הרחיק מבורו וכן מוכח בדבריהם דלעיל דהשתא קאמרי דאיכא לפרושי ביה דששה טפחים קאמר וק"ל:

בד"ה אביי אמר כו' וקשה לרשב"א דהא מפסיד הוא שאם יטע אילן כו' עכ"ל ולרבא דאינו סומך ובעי הרחקה שלשה טפחים שהוא כותל בורו ודאי דצריך להרחיק בעל האילן שלא יקלקלו שרשיו כותל בור של חבירו שהוא בגבול חבירו אבל לאביי הרי מפסיד מגבול עצמו שצריך להרחיק עשרים וחמשה אמות ממיצר שלו שלא יקלקל כותל בור חבירו שבגבולו ודו"ק:

בד"ה ה"ג בספרים כו' אלא אגב דאייתי ברייתא מפרש לה כו' עכ"ל ומיהו אע"ג דידע סברא דאיכא לארחוקי טפי בבא בידים לא ניחא ליה לשנויי הכי בא בידים שאני דאפשר לומר להך גירסא דאין נראה לו לתלמודא לחלק לענין היתר לסמוך בין בא בידים ובין לא בא בידים וק"ל:

גמרא פתח בבור ומסיים בכותל ליתני אלא א"כ הרחיק מבורו של חברו וכו'. ובסמוך איתא בספרים לפי גירסת רש"י וליתני אלא א"כ הרחיק מבורו של חברו כד מעיינת שפיר בתוס' חדא מנייהו מיותר דלפי גירסת רש"י דלא גריס האי לישני דלעיל בקושיא דפתח בבור אלא בסמוך גריס לה בתר דמשני מכותל בורו שנינו ולפי סברת התוס' לעיל בתחלת הקושיא יש לגרוס וליתני וכו' אבל בתר דשני מכותל בורו שנינו לא גרסי וליתני וכו':

שם איכא דאמרי ואתמר עלה אמר אביי וכו' ר"ל דאיכא דאמרי דהמקשה שהקשה תנן לא יחפור וכו' סיים מלתיה ואתמר עלה וכו' והקשה מדאתמר עלה על אביי גופיה וק"ל:

רש"י ד"ה הא קמ"ל במאי דקתני מכותל בורו למדנו בה שהכותל בורו של ראשון מילא כל השלשה טפחים וכו' רצונו לומר דכל אותו שיעור קרקע המפסיק בין הבור ובין המיצר הוא נקרא כותל הבור ומדקתני מתני' מכותל בורו של חבירו דהיינו הראשון שמע מינה שגם הראשון אסור לו לסמוך בורו להמיצר רק חייב להניח הפסק והרחקה שהוא כותל בין בורו ובין המיצר כמו השני ומסתמא אותה ההרחקה שמחויב הראשון להרחיק מן המיצר הוא שלשה טפחים כשיעור הרחקה של השני וכל אותה ההרחקה שהרחיק הראשון מחלל בורו עד המיצר דהיינו שלשה טפחים קרי התנא כותל בורו של ראשון שמע מינה דשיעור כל כותל בור הוא ג' טפחים זהו כוונתו של רש"י הגם שאין זה לשונו ממש:

(בא"ד) בד"ה ונ"מ למו"מ ואם תאמר מנא לן שהכותל ראשון הוא הוי שיעור הרחקה מן המיצר וכו' ופליגי בה אביי ורבא ושמעינן לאביי דאמר ראשון אינו צריך להרחיק תריץ וכו' אריכות לשון זה אינו ממנהגו ודרכו של רש"י וגם הקושיא והתירוץ זה דברי מותר הן דהיינו הן דפרכה הגמ' לאביי בשמעתין בסמוך באיכא דאמרי ומשני אמר לך אביי מתניתין שבאו לחפור בבת אחת לכן אני אומר שאין לשון זה מפי רש"י רק הוא איזה הגה"ה שהגיה איזה תלמיד כמו שנמצא כמה פעמים לעיל בפ"ק כמה הגהות ברש"י:

ד"ה הא אתמר עלה דמכותל בור שנינו ולמדנו בה שאף הראשון שהוזקק להרחיק וכו'. יש מקשין לשון רש"י דידיה אדידיה דהכא משמע מדבריו דלא שמענו שאף הראשון הוזקק להרחיק אלא מהא דאוקמא מכותל בורו ולעיל פי' רש"י וליתני מבורו של חברו ואנא ידענא דמכותל קאמר דאי מחלל בורו קאמר אין זה כונס לתוך שלו וכו' משמע מדבריו דאפי' לא הוה קתני כותל אלא מבורו הוה ידעינן שפיר דהראשון צריך להרחיק וא"כ דבריו סותרין אהדדי וכן ראיתי בתשובות בן לב שהקשה קושיא זו ולי נראה דאין זה קושיא כלל דלא פי' רש"י לעיל דשמעינן מבורו דהראשון חייב להרחיק אלא דאם הרחיק בורו מן המיצר חייב השני להרחיק בורו שלשה טפחים מכותל בורו של ראשון ולא מחלל בורו דאי מחלל בורו קאמר אין זה כונס לתוך שלו כלום וכו' אלא שיש להקשות לפירוש רש"י א"כ מאי פריך וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו ולא ליתני כותל דלמא הא גופא דגם הראשון חייב להרחיק אתא לאשמועינן בהא דקתני כותל הלא קושיא זו כבר הקשו התוס' בד"ה בכותל בורו:

תוס' ד"ה מכותל בורו שנינו וכו' גירסת ספרו דחקתו וכו' וא"כ צריך לשנות מכותל לאשמועינן דאסור לסמוך לרבא ולאביי שצריך הרחקה בין שני הבורות ששה טפחים וכו'. ר"ל גירסת ספרו של רש"י שהיה הגירסא כתובה בספרים שלו וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו בתר דשני מכותל בורו שנינו דוחקו לפרש כן אבל אין נראה פירושו ואין לגרוס כן דהא בתר דשני מכותל בורו שנינו לא שייך לאקשויי תו וליתני אלא א"כ הרחיק מבורו דהא השתא צריך למיתני כותל לרבא לאשמועי' דגם הראשון אינו סומך למיצר ולאביי דמוקי לה במסקנא דבאו לחפור בבת אחת אצטריך למיתני כותל לאשמועינן דבבאו בבת אחת כל אחד צריך להרחיק שלשה טפחים משום דבעינן הרחקה בין שני בורות ששה טפחים:

בא"ד ומיהו יש לישב הגירסא ופריך אליביה דאביי וכו' משמע דאפי' לפי' זה לא גרסינן וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו שלשה טפחים כמו שהוא בספרים שלפנינו אלא הכי גרסינן וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו ותו לא ולהכי כתבו התוס' דיש לישב דר"ל דפריך המקשה דליתני אלא אם כן הרחיק מבורו ששה טפחים ולא ליתני כותל דהא לאביי אם לא באו בבת אחת אלא הראשון בא מתחלה לבורו הוא סומך למיצר ממש ואחר כך כשבא השני לחפור גם הוא בור צריך להרחיק מבורו של ראשון ששה טפחים לכך פריך לא ליתני כותל אלא ליתני לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו וכו' אא"כ הרחיק מבורו של חבירו ששה טפחים וממילא הוה ידעינן דכשבאים לחפור שניהם בבת אחת זה מרחיק שלשה טפחים וזה מרחיק שלשה טפחים דבמה דקתני כותל בורו דאשמועינן בזה שהראשון ג"כ הניח כותל ג' טפחים דהיינו כשבאים לחפור בבת אחת אין בזה שום חדוש כי אם הא דשמעינן מינה דבעינן הרחק בין שני הבורות ששה טפחים א"כ ליתני אלא א"כ הרחיק מבורו של חברו ששה טפחים ודין דבאו בבת אחת ממילא נשמע מינה ומשני דלהכי קתני כותל דשמעינן מינה דגם הראשון הרחיק ג' טפחים דהיינו כשבאו בבת אחת נקרא כותל דקמ"ל דסתם כותל בור ג' טפחים ונפקא מינה למקח וממכר:

ד"ה למאי נפקא מינה וכו' הך נפקותא לא אצטריך לרבא וכו' ר"ל אפילו לגירסת התוס' דלא גרסינן וליתני אלא א"כ הרחיק מבורו אלא גרסינן מכותל בורו שנינו ולמאי נפקא מינה וכו' ולשנויא דמשני מכותל בורו אתי שפיר בין לרבא בין לאביי דלרבא אשמועינן דגם הראשון אסור לו לסמוך ולאביי דאיירי דבאו שניהם בבת אחת ואתא לאשמועינן שצריך הרחקה בין שני בורות ששה טפחים מ"מ הוקשה להגמ' דלאביי למאי נפקא מינה קתני כותל דאי לאשמועינן דבעי הרחקה ששה טפחים ליתני אא"כ הרחיק מבורו של חברו ששה טפחים ועל זה קאי למקח וממכר ואע"פ דאין קושיא זו בהדיא בגמ' לפי גירסת התוס' מ"מ רמוזה היא במאי דקאמר למאי נפקא מינה וכו' אבל לרבא לא אצטריך למימר הך נפקותא כלל והשתא לפי זה אתיא כל סוגיא זו לפי המסקנא דלקמן:

גמרא פתח בבור וסיים בכותל. בקונטרס גריס כו' ככתוב בתוספות ואף על גב דבריש המניח כי פריך פתח בכד כו' ככתוב בתוספות. ועוד יש לומר דהתם ידוע דחבית היינו כד ולא מתמה אלא על שנוי הלשון דהכא קרי ליה חבית והכא קרי ליה כד אבל הכא פריך טעותא קתני דמשמע ליה דכותל היינו דוקא כותל בית. מכותל בורו שנינו. הכי גריס רש"י ז"ל וליתני כו' ופירש ואנא ידענא דמכותל בורו דאי מחלל בורו כו'. ואין לשונו ז"ל מובן דאדם הראשון הרחיק שלשה מן המצר אי הוה תני מבורו הוה אמינא מחלל ויסמוך השני על המצר וגם מה שפירש שהוא סותר אף כותלו אם הוא רחב משלשה תימה האיך יסתרנו אם הראשון כנס לתוך שלו יותר משלשה האיך יסתור השני כותלו אי אפשר לו לסתור בגבול חברו. הילכך נראה דלא גרסינן ליה הכא אלא הכי גרסינן למאי נפקא מינה למקח וממכר. ור"מ ז"ל מקיים הגירסא ופריך אהא דקאמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו דפריך וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו כלומר מחלל בורו לאביי דסבירא ליה דמותר לסמוך וסמך הראשון אצל המצר השני כשבא לחפור גם הוא די לו אם ירחיק שלשה מחלל בורו דנהי דחברו היה רשאי לסמוך אצל המצר מכל מקום אין לו לשני להפסיד כל כך בסמיכת הראשון שהוא לבדו יעשה כל ההרחקה ששה טפחים כיון שגם חברו מזיקו לאחר זמן אין זה היתר גמור כל כך לכוף את השני שיעשה כל ההרחקה שלו ושל חברו ודלא כפירוש רש"י ז"ל שפירש לקמן דהשני מרחיק ששה טפחים ומשני הא קא משמע לן דכותל דבור שלושה טפחים ומילתא אגב אורחיה קמשמע לן נפקותא למימר וכגון שבאו לחפור בבת אחת כדלקמן. ורבינו דוד ממיץ פירש וליתני אלא אם כן הרחיק מבור של חברו וכו' ואנא ידענא דמכותל בורו קאמר דאי מחלל בורו קאמר ליתני אלא אפילו הרחיק ממנו דעל בורו דרישא קאי כדפרישנא לעיל בונים אותה מבעי ליה. תוספות הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל הכי גרסינן ז"ל פתח בבור וסיים בכותל אמר אביי ואי תימא רב יהודה מכותל בורו של חברו שנינו וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים הא קא משמע לן דכותל בור שלשה טפחים כו'. והכי פירושו פתח בבור וסיים בכותל. כלומר בכותל חצר. דקסלקא דעתין השתא דלאו כותל בור קאמר אלא כותל חצר ואם כן רישא לית ליה סיפא. ופריק אביי ואיתימא רב יהודה לאו כותל חצר קאמר אלא מכותל בורו קאמר. הדר אקשי וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים דממילא הוה שמעינן דממצר חברו צריך להרחיק שלשה טפחים דאי מחלל בורו אין זה מרחיק דמרחיק לא משמע אלא בכונס לתוך שלו. ופריק דהא קמשמע לן דכותל בור שלשה טפחים דכמו שזה צריך להרחיק שלשה גם הראשון הרחיק שלשה ומדאפקה להרחקה דראשון בלשון כותל שמע מינה דכותל בור שלשה טפחים ונפקא מינה למקח וממכר. ואיכא למידק כיון דפרקינן דמכותל בורו שנינו היכי מצי למבעי ליתני מבורו דהא מדתני הכי שמעינן מינה דראשון שבא לסמוך בצד המצר אינו סומך ואי תנא מבורו אדרבה הוה שמעינן מינה דסומך וכדאמרינן בסמוך. וכן קאמרינן נמי דנפקא מינה למקח וממכר נימא נפקא מינה לדינא דמתניתין גופה ולאשמועינן דראשון שבא לסמוך אינו סומך עד שירחיק שלשה טפחים. ויש לומר דהא דקא בעי ליתני מבורו לאביי דוקא הוא דקבעי ליה כלומר לאביי דאמר סומך. ומתניתין כשבאו שניהם לחפור בבת אחת כדאוקימנא לה אליביה לקמן מאי טעמא נקט תנא בבאו לחפור בבת אחת דאיכא למטעי ביה ולמימר דסבירא ליה לתנא דראשון שבא לסמוך אינו סומך דמתניתין מילתא פסיקתא קאמר בין שבאו לחפור בבת אחת בין שבאו בזה אחר זה לתני מבורו דשמעינן מינה דודאי דראשון שבא לסמוך סומך וממילא נמי שמעינן דאם באו שניהם בבת אחת שזה מרחיק שלשה וזה מרחיק שלשה. ופריק דאגב אורחין ניחא ליה לתנא לאשמועינן כו' דכותל בור שלושה ונפקא מינה למקח וממכר. ומיהו אכתי איכא למידק דהיכי ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים דמשמע מחלל בורו דאי תנא הכי הוה אמינא בהרחקת שני בורות אפילו באו לחפור שניהם בבת אחת אינה אלא שלשה זה טפח ומחצה וזה טפח ומחצה והשתא דתנא מכותלו דהיינו כותל בורו שמעינן דהרחקתה ששה זה שלשה וזה שלשה. יש לומר דדילמא סבירא ליה השתא דלהאי בעי לה דאם קדם ראשון וסמך למצר שכל שבא לחפור אינו צריך להרחיק אלא שלשה כדינו. וגירסת הגאונים ז"ל יפה מזו שהם גורסים פתח בבור וסיים בכותל ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים אמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו שנינו ומאי קמשמע לן הא קא משמע לן דכותל בור שלשה טפחים ונפקא מינה וכו'. ופירוש פתח בבור כמו שפירש למעלה דסלקא דעתך דכותל חצר קאמר ומשום הכי קא מסיים קושיא ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו כו'. עד כאן. ואף על גירסא זו הקשה ה"ר יונה בעליותיו וז"ל: ומאי קמשמע לן כו'. פירוש מאי קמשמע לן מאי דקתני מכותל בורו ולא תנא מבורו כדרך שפתח סמוך לבורו. ואם תאמר הא אצטריך למתני מכותל לאשמועינן שצריך להרחיק שלשה מכותל הבור דאי תנא מבורו הוה אמינא מחללו של בור מרחיק שלשה טפחים ובהדיא דייקינן בשמעתין מדקתני מכותלו הראשון הרחיק גם כן מן המצר אף על על פי שלא היה שם בור עדיין ודייק מיהא רבא שאינו סומך ואביי דאמר סומך מוקי לה כשבאו שניהם לחפור בבת אחת ולפיכך מרחיקים שניהם ואם כן מאי האי דקא בעי תלמודא מאי קא משמע לן הרי אם היה שונה מבורו הייתי אומר שהראשון לא הרחיק יש לתרץ דלאביי קא בעי ליה דהוא מרא דשמעתא דמפרק לה למתניתין דמכותל בורו שנינו והכי פירושו מאי שנא דקתני מכותל בורו וכגון שבאו לחפור שניהם בבת אחת ליתני מבורו וכגון שסמך הראשון למצר דהא אית ליה לאביי כשבא לסמוך לצד המצר סומך והשני בלבד הוא שמרחיק והכי הוה ליה למיתני לא יחפור אדם בורו סמוך לבורו של חברו אלא אם כן הרחיק מבורו ששה טפחים והוה שמעינן מינה שהראשון יכול לסמוך וממילא נמי הייתי למד שאם באו לחפור בבת אחת שזה מרחיק שלשה וזה מרחיק שלשה. עוד יש לומר דהכי קא בעי מאי קא משמע לן במה שקרא הרחקת חברו כותלו ולא שנה בפירוש שזה מרחיק שלשה וזה מרחיק שלשה כלישנא דקתני בברייתא דקא מייתי לקמן בשמעתין. ונראה בעיני דלאביי דהוא מרא דשמעתא לדידיה הוא דקשיא ליה לתלמודא מאי קא משמע לן דתנא מכותל חברו דכיון שבאים לחפור בבת אחת והרחקתם אחת למה שנה הרחקה זו בלשון כותל וזו שנה בלשון הרחקת שלשה טפחים דאלו לרבא לא קשיא דכיון דמוקי לה זה אחר זה לפיכך שנה הרחקה אצל השני לפי שאנו לומדים ממילא טעם ההרחקה משום דחפירת בור קשה לבור הסמוך לו אבל אלו שנה הרוצה לחפור בור אצל שדה חברו ירחיק שלשה טפחים לא היינו יודעים טעם ההרחקה אלא אם כן האריך ופירש הטעם שמא יעשה למחר חברו שם בור על כן לא שנה התנא לשון חיוב הרחקה אצל הראשון ושנאה אצל השני והשמיענו בלשון כותל בורו של חברו שגם הראשון הרחיק ועל דרך זה כולהו בבא דמתניתין דקתני מרחיקים את הגפת כו' מרחיקים את הכותל ואת הזרעים כו' מן הכותל. ומפרקינן לקמן בשמעתא אליבא דרבא הוא הדין אף על גב דליכא כותל והא קמשמע לן דהבלא דמיתונא קשה לכותל שאלו שנה מרחיקין מקרקע חברו לא היינו יודעין למה מרחיקין. עד כאן לשונו ז"ל. ואם תאמר אכתי תקשי לן היכי קאמר ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים דהא הרחקת שני בורות ששה הם. יש לומר דקסלקא דעתך השתא דאינם אלא שלשה ואפילו באו לחפור בבת אחת זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה וכשתמצא לומר ששה ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חברו ששה ואם כן הרחקת השני שבא לחפור אלא שלשה כדינו. הא דמשמע להו מפשטא דמתניתין דכותל חצר של חברו ששה ואם כן הרחקת השני שבא לחפור קאמר ולא כותל בורו. נראה לי משום דלישנא דמתניתין דייקא להו הכי מדקתני אלא אם כן הרחיק מכותלו של חברו ואי מכותל בור שכבר הזכיר קאמר הכי הוה ליה למיתני לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו אלא אם כן הרחיק מכותלו שלשה טפחים דהוה משמע מכותלו של בור השתא דקאמר מכותלו של חברו משמע ודאי לכאורה דבכותל אחר שלא הזכירו עדיין קאמר דאי לא חברו חברו תרי זמני למה לי. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"ן ז"ל אמר אביי כו'. מכותל בורו שנינו. כלומר לאו כדקא סלקא דעתך דהאי כותל מכותל חצר קאמר אלא מכותל בורו שנינו ושל חברו דקתני נראה לי דקתני לאשמועינן דכשהראשון הרחיק עסקינן דאי תנא מכותלו בלחוד היה אפשר לפרושי כשהראשון סמך למצר ונמצא שנעשה שדהו של חברו כותלו של בור להכי תנא מכותל חברו לאשמועינן דכשהראשון הרחיק עסקינן. ומקשינן תו וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חברו שלשה טפחים. כלומר למה לי למנקט מילתיה כשהראשון הרחיק ליתני סתמא אלא אם כן הרחיק מבורו של חברו שלשה טפחים והוה ידענא דלעולם בין הרחיק ראשון בין לא הרחיק צריך שיכניס לתוך שלו שלשה דלא מצלת אמרת דילמא הוה אמינא דמתניתין בלא הרחיק ראשון ומשום הכי צריך שירחיק זה שלשה טפחים אבל הרחיק ראשון שלשה אין צריך להרחיק כלל לא מצית אמרת הכי דאם כן כל הרחקה דבין שני בורות אינה אלא שלשה טפחים וכיון שהראשון סמך למצר למה נחייב את השני לעשות כל ההרחקה דאפילו למאן דאמר בא לסמוך בצד המצר סומך הני מילי לומר שאין הראשון צריך להרחיק כלל אבל מכל מקום אין מחייבינן את השני אלא מחצי ההרחקה המוטלת עליו וכיון שכן ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו והיה משמע דבין שהראשון הרחיק בין שלא הרחיק צריך להרחיק שלשה טפחים ולא יותר. וכי תימא אכתי איכא למימר דלהכל תנא מכותלו של חברו לאשמועינן שהראשון הוצרך להרחיק והיכא שבא לסמוך בצד המצר אינו סומך. לאו מילתא היא דלאביי דקא מקשינן ליכא למימר הכל דהא סבירא ליה הבא לסמוך בצד המצר סומך ולרבא במי לא שמעינן מידי דהא אפשר לאוקמה כשבאו שניהם לחפור בבת אחת וכדמוקים לה אביי. ומפרקינן הא קמשמע לן דכותל בור שלשה טפחים כלומר להכי נקט מכותלו לאשמועינן דכשהראשון הוצרך להרחיק שלשה טפחים כדינו עסקינן אי לרבא משום דבא לסמוך בצד המצר אינו סומך אי לאביי כגון שבאו לחפור בבת אחת וכיון דקרי ליה כותל שמע מינה דסתם כותל בור שלשה טפחים ונפקא מינה כו'. זהו פירוש לפירושו של רש"י ז"ל. עד כאן לשונו. וזה לשון הראב"ד ז"ל: מכותל בור שנינו. יש נוסחא שכתוב בה וליתני מכותל בורו כלומר מאי טעמא תני כותל סתם. הא קא משמע לן דכותל בור שלשה טפחים פחות משאר כתלים דהיינו כותל לבנים. נוסחא אחרינא מכותל בורו שנינו ומאי קמשמע לן הא קמשמע לן דכותל בור שלשה טפחים. ולא מקשינן וליתני מכותל בורו דאפשר דהאי מכותלו דקתני אבור קאי מכותלו של בור הניכר אלא הא קשיא ליה למה ליה למימר כותל כלל ליתני ברישא אלא אם כן הרחיק מבורו אלא הא קמשמע לן דבור אית ליה כתלים וסתם כותל שלשה טפחים ולמאי הלכתא למקח וממכר. ואי קשיא לך להאי לישנא למה ליה למימר למקח וממכר לימא הא קמשמע לן דקמא נמי בעי רחוקי כדאיתא לקמן בתיובתא דאביי ורבא. לא היא דהא איכא לאוקמה בבאו לחפור בבת אחת ולא שמעינן מינה מידי. עד כאן לשונו.

מכותל בורו שנינו כלומר האי כותל דקתני מכותל הבור רצה לומר שנמצא מרחיק מחלל בור חברו ששה טפחים והא קמשמע לן דכותל בור שלשה טפחים. ואם תאמר מאי טעמא קתני סתם מכותלו של חברו דמשמע מכותל בית מיירי ליתני בפירוש אלא אם כן הרחיק מכותל בורו של חברו שלשה טפחים. הא קא משמע לן להכי תנא סתמא דדיניה דכותל בור שלשה טפחים ככותל בית בעלמא שדינו בשלשה טפחים כדתנן בלבנים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה ונפקא מיניה למקח וממכר דלא תימא הני משום הרחקה הוא אלא לענין מקח וממכר כלומר להכי תנן כותל סתם דאפילו לענין דינא בכותל דעלמא ומי שקבל עליו לבנות משלו באבני גזית או בכפסים או בלבנים כותל לבורו של חברו בכך וכך מעות שנותן לו לא יפחות לו משלשה טפחים. אי נמי כדתניא האומר לחברו כו'. רבינו יהונתן ז"ל.

אביי אמר סומך אפילו לרבנן דאמרי מרחיקין את האילן מן הבור כו' לא אצטריך ליה לאביי לתרוצי מתניתין אלא להאי לישנא בתרא ברישא דאמר דאפילו בשדה העשויה לבורות סומך אבל ללישנא קמא דמודה דבשדה העשויה לבורות אינו סומך האיכא בור ועתידים השרשים לבא ולהזיק. הרשב"א ז"ל.

רבא אמר אינו סומך ואפילו לרבי יוסי זה לא הוזקק התלמוד לפרש בלישנא קמא כדברי רבא דאמר אינו סומך דאפילו לרבי יוסי אמר הכי משום דנטר תלמודא עד לישנא בתרא דהוה מסקנא דשמעתא לברר טעם דברי רבא וסליקא טעמא לתרי לישני. ועוד דבהאי לישנא בתרא הוזקק התלמוד לפרש טעם בין לדברי אביי בין לדברי רבא דבלישנא קמא לא הוצרך להאריך בדברי אביי כמו שפירשנו. ולי נראה לפום לישנא קמא~ רבא אליבא דרבנן דוקא אמרה למילתיה דאלו לרבי יוסי כיון דאינה עשויה לבורות סומך דלא הוו גיריה דיליה דליכא למימר כל מרא כו' שאין זה נקרא נזק עכשיו כיון שאינה עשויה לבורות אבל כשעשויה לבורות הרי זה נזק דמזיק בארעיה ומקלקל בה לגבי בורו אבל לדעת רבנן אף על פי שאינה עשויה לבורות קאמר רבא דאינו סומך אף על פי שאין במעשיו היזק עכשיו הרי יהיה נזק להבא אם ימלך חברו ויחפור בור מידי דהוה אנטיעת אילן שאין הנזק מצוי עכשיו אלא כשיתפשטו השרשים לפיכך לא אמרו בלשון ראשון ואפילו לרבי יוסי. עליות ה"ר יונה ז"ל. עיין בתשובות הרשב"א ז"ל שהביא מוהר"י קארו ז"ל סימן קנ"ה רמז ב'.

דכל מרא ומרא כו' תמיה אי משום רפויי מרא היכי קתני וסד בסיד דלרפויי מרא סידא מאי קא עבדא וכל שכן למאי דאבעיא לן לקמן וסד בסיד תנן או דילמא או סד בסיד תנן וכי מאחר דרפייא מרא דידיה כי הדר סד בסיד מאי מתקן רפוייה וצריך לי עיון. דכל מרא ומרא כו'. תמיה לי לאביי דאמר סומך וטעמא משום דהשתא מיהא לא מזיק ליה מכל מקום הא משעבד קרקעו של חברו במה שהוא עושה דכשיבא חברו לחפור יצטרך להרחיק ששה. ורבא במי דקאמר אינו סומך ותלי טעמא אליבא דרבי יוסי בהיזקא דמרא דאיתיה מהשתא הא לאו הכי סומך אמאי קא משעבד קרקעו של חברו והא למה הדבר דומה לפותח חלון העשוי לאורה וליכא היזק ראיה על חצר חברו דמהשתא לא מזיק ליה התאמר שאין בעל החצר יכול לעכב עליו כיון שאינו מזיקו עכשיו וכשיבא למחר לסמוך לו כותל מרחיק ממנו ארבע אמות כדי שלא יאפיל ולקתה מדת הדין בכך ואפילו למאן דאמר על הניזק להרחיק את עצמו ואינו מודה אלא בנזקים דגיריה הני מילי בנזקים אבל בבא לשעבד קרקעו של חברו לא ואם באנו לומר שגם כאן שני שבא לחפור אינו צריך להרחיק אלא שלשה כדינו הראשון אינו קשה כלל אבל לדברי מי שפירש דשני צריך להרחיק ששה קשה לי. ויש לומר דאינו דומה לזו דגם חלון משל חברו הוא נוטל דהיינו אויר חצרו שמועיל לו ולפיכך יכול לומר לו אינך פותח ונוטל אויר חצרי ומשתעבד קרקעי לכך אבל גבי בור אינו כן שזה חופר הוא בתוך שלו ומים משלו הם נובעים וכשסמכתי ברשות סמכתי שאיני מזיקך באותה שעה עכשיו כשאתה בא לחפור הרחק כדי שלא תזיקני. ותדע לך דהא לכולי עלמא ראשון שבא לעשות אוצר בעליתו עושה ואינו נמנע אף על פי שבעל הבית צריך מחמת כך להמנע שלא לעשות בביתו חנות של נחתומין והיינו טעמא כדאמרינן וזה בשלו הוא עושה ושני צריך להשמר שלא יזיקנו מה שאין כן בחלון דבחלון בעל החצר שבא לבנות כנגדו אינו מזיק אלא שהוא נוטל וממילא הוא דנסתם אורו בפניו של בעל החלון. עד כאן הרשב"א.

תנן לא יחפור אדם בור סמוך לבורו כו' קשיא לי ולאביי מי ניחא כיון דקא סלקא דעתך דמחלל בורו קאמר ולא מכותל בורו לפי שהראשון סמך לצד המצר איך שנינו אלא אם כן הרחיק שלשה טפחים תבעי הרחקת ששה טפחים כיון שהראשון סמך ברשות. וכן יש להקשות במה שאמרו בתחלת השמועה פתח בבור וסיים בכותל ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים כיון דסלקא דעתך דמחלל בורו קאמר היכי סגי בהרחקת שלשה טפחים. ויש ללמוד מכאן דאף על פי שהראשון סומך בהיתרא לאביי אמן השני מרחיק אלא כדי שלשה טפחים כדי נזקו. ויש לומר דהשתא דקא סלקא דעתך דתלמודא דחלל בורו קאמר קסלקא דעתך דשיעור הרחקת שני בורות שלשה טפחים זה טפח ומחצה וזה טפח ומחצה אבל בתר דשנינן דמכותל בורו שנינו ולמדנו דשיעור הרחקת שני בורות ששה טפחים מעתה אם סמך הראשון לצד המצר לאביי צריך השני להרחיק ששה טפחים כן תירץ מורי רבינו משה ז"ל ואל תתמה אם היה טעם משנתנו דחוק לדעתיה המקשה דהכי נמי הוה איכא לאקשויי לדעתיה דמקשה דקסלקא דעתיה דמחלל בורו קאמר פתח בבור וסיים בכותל. עוד יש לומר וקסלקא דעתיה דשלשה טפחים דקתני אכותל בית תנא להו ולעולם צריך להרחיק ששה מן הבור. ואינו מחוור עוד נראה לי דהשתא נמי הוה ידעינן דמכותל בורו שנינו וכשבאו לחפור בבת אחת לדעת אביי הוה קשיא ליה לדעת רבא למה לא נשנית ההרחקה לגבי חפירת הראשון אף על פי שלא היה שם אלא בור אחד. ומפרקינן הא איתמר עלה כו' וכיון דמכותל בורו שנינו הרי נשנית הרחקת הראשון מכלל משנה זו. והא דאמרינן בריש פירקין נמי ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חברו פירושו מכותל בורו ועיקר קושיית התלמוד למה סיים בכותל בית. עליות ה"ר יונה ז"ל. וזה לשון הרשב"א ז"ל: ומסתברא לי דלדעת המקשה הזה ודאי הא דקתני במתניתין אלא אם כו הרחיק מכותלו שלשה טפחים מכותל חצרו קאמר וכדמשני ליה הא איתמר עלה מכותל בורו שנינו אלמא לדידיה מכותל חצרו שנינו ואם כן לדידיה לא אתפרש במתניתין הרחקת הבא לחפור סמוך לבורו של חברו במה דרישא לית לה סיפא אלא דמכל מקום מדקתני לא יחפור סמוך לבורו של חברו שמעינן דטעמא משום דאיכא בור הא ליכא בור סומך. דהלכך כשתמצא לומר דשני שבא לחפור מרחיק ששה אף אנו נאמר דמתניתין הכי קתני לא יחפור סמוך לבורו של חברו אלא אם כן הרחיק מבורו של חברו ששה טפחים דהני שלשה דקתני במתניתין לאו אבור קאי אלא אכותל חצר כן נראה לי. עד כאן לשונו. והר"ן ז"ל כתב דלאביי ניחא דמצי אמר לך מתניתין מילתא פסיקתא קתני דאפילו באו שניהם לחפור בבת אחת צריך להרחיק שלשה משום דאיכא בור הא ליכא בור סומך לגמרי. אלא לרבא קשיא דמדקאמר לא יסמוך היכא דאיכא בור משמע הא ליכא בור סומך. עד כאן לשונו.