Bava Batra 153b

השתא ומה ספינה שרובן לאבד כו' הקשה הר"ר יצחק בר' מאיר אמאי לא פריך ליה מדתנן בגיטין (דף כח. ושם) הניחו זקן או חולה בחזקת שהוא קיים ואוכלת אשתו בתרומה ולא אמרי' דלמא מת ואינה קושיא דהתם לא מת לבסוף אבל הכא מת לבסוף ולא הוי לנו לומר שעמד אי לא משום דמדמינן ליה לספינה המטורפת בים דהוי כמו שסופן לאבד במים ואפ"ה חשבינן להו בחזקת שהם חיים עדיין א"נ מההיא משנה לא היה יכול להוכיח אלא שהוא בחזקתו כמו שהניחו אבל מהך משנה יש להוכיח שניצול מחליו כמו בני הספינה המטילים בים שנצולו מן המים:

כמאן אזלא הא שמעתא דרבה כר' נתן וא"ת אמאי לא קאמר כר"מ דרבה גופיה מוקי לקמן ר' נתן כר"מ דמתני' וי"ל דמשום דר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא ומטעם זה פי' רבינו שמואל דהלכה כרבה אי נמי דמתני' לא מוכחא בהדיא שהוא בחזקת בריא עתה אבל ממילתיה דרבי נתן משמע הכי בהדיא:

והן אין מוציאין מידו אלא בראיה וא"ת פשיטא כיון שהוא מוציא מידם בלא ראיה שהן אין מוציאין מידו בלא ראיה וי"ל דהא קמ"ל דהא בראיה מוציאין אע"פ שאין השטר מוכיח שהיה בריא:

רבי נתן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראיה כו' אומר ר"י דהך סוגיא דהכא לית לה כההיא סוגיא דפ' בתרא דקדושין (דף עט.) דקאמר התם קדשה אביה בדרך ונתקדשה היא עצמה בעיר והרי היא בוגרת רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו ושמואל אמר חוששין לקדושי שניהם וקאמר התם לימא כתנאי מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידם בלא ראיה כו' לימא רב דאמר כרבי נתן ושמואל דאמר כרבי יעקב אמר לך שמואל אנא דאמרי אפי' כרבי נתן עד כאן לא קאמר ר' נתן התם אלא דכולי עלמא בחזקת בריאים קיימין [והאי] דמפיק נפשיה מחזקת בריאים עליו להביא ראיה אלא הכא מי מפיק נפשיה מחזקה וא"כ ה"נ איזו ראיה מייתי מר' נתן לרבה התם היינו טעמא דכ"ע בחזקת בריאים קיימי אבל הכא אין לנו לומר שהיה בחזקת שכיב מרע שלא עמד דשמא עמד ומסיפא נמי דקתני אם שכיב מרע הוא עליהן להביא ראיה שהיה בריא אינו ראיה דהתם היינו טעמא דאוקי ממונא אחזקיה ובדרבה דהכא איכא חזקת ממון לגבי יורשים אלא לאו ש"מ דלית לה להך סוגיא סברא דהתם:

רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה בפ"ק דשבת (דף ו:) פליגי בה אמוראי איכא מאן דמוקי לה בבקעה שהוקפה מארבע רוחות רה"ר לטומאה שאפי' חצר שנכנסים בה בזו ויוצאין בזו אמרי' בעירובין (דף ח.) דהוי רשות הרבים לטומאה כ"ש בקעה שהולכים בה תדיר ואיכא דמוקי לה בלא הוקפה והוי כרמלית ואמאי קרי לה רשות היחיד לפי שאינה רה"ר:

בימות הגשמים רשות היחיד לכאן ולכאן פי' רבינו חננאל דבימות הגשמים אין בני אדם נכנסין בתוכה מפני רוב הגשמים ואין נראה שאין זה מחמת מילוי מים אלא מפני התבואה כדקתני בתוספתא (פ"ז דטהרות) שהביא רבינו חננאל דקתני אלו ימות החמה משתעקר התבואה ממקומה והא דקתני סיפא את ימי הגשמים משתרד רביעה שניה לאו היינו מפני רוב המים אלא שמשם ואילך גדלים הזרעים ודריסת הרגל מזקת להם כדתניא בס"פ מרובה (ב"ק דף פא.) מהלכים בשבילי הרשות משתרד רביעה שניה שמשם ואילך דריסת הרגל מזקת לזרעים ולתבואה:

אמר רבא לא שנו אלא שלא עברו עליה ימות הגשמים פי' רשב"ם שעברו עליה ימות הגשמים משנגדרה הבקעה ואפ"ה בימות החמה חשיבא רשות היחיד ואין נראה כלל כי איזו סברא היא דכיון שנגדרה ועברו עליה ימות הגשמים הויא רשות היחיד אפי' בימות החמה וקודם שעברו ימות הגשמים לא תהיה רשות היחיד ועוד דלא מצי לאוקומא למילתיה דרבא דהכא אלא למ"ד בפ"ק דשבת (שם) והוא שיש לה גדר מד' רוחותיה ועוד אמאי קאמר רבא למילתיה הכא יותר מכל שאר מקומות שבגמרא שהביא הך משנה ופי' רבינו חננאל דלענין טומאה קאי וה"ק לא שנו אלא שלא עברו על טומאה זו ימות הגשמים ואז אם נכנס בימות החמה הוי רשות הרבים אבל אם עברו על טומאה זו ימות הגשמים אפילו נכנס בה בימות החמה ובא לשאול בימות החמה הוי רשות היחיד גם על פירוש זה (קשה) תמיה גדולה היא למה יחשב רשות היחיד כיון דנכנס בימות החמה ובא לשאול בימות החמה ודוחק לומר דחומרא דרבנן היא ועוד תקשה למה אומר רבא דבריו בכאן יותר מבשאר מקומות דמייתי הך משנה וי"ל דהא נמי לא קשיא היא כדפירש רבינו חננאל דרבא חולק אדר"א ולא כתב יותר ונראה דחולק בענין זה מדאמר רבא אם עברו עליה ימות הגשמים הוי רה"י אפילו בא לשאול בימות החמה ונכנס בימות החמה א"כ לא אזיל בתר השתא בתר שעת שאילה ושמא כדברי ר' יוחנן רוצה לומר כדאיתא בירושלמי עלה בפרק מי שמת אמר ר' יוחנן נטמא בספק בקעה בין בימות החמה בין בימות הגשמים מחלוקת ר"מ וחכמים בא לשאול בימות [החמה נשאלין לו בימות החמה בימות הגשמים נשאלין לו בימות הגשמים א"ר יוחנן ובלבד ימים הסמוכים לגשמים] ותנן בתוספתא ואלו הן ימות החמה משתעקר התבואה מתוכה ימות הגשמים משתרד רביעה שניה ונראה לר"י לפרש ל"ש דבקעה רה"ר לטומאה אלא שלא עברו עליה ימות הגשמים פי' על הטומאה שנודע שלא עברו עליו ימות הגשמים משעבר שם ולא ידע אם בימות החמה נכנס או בימות הגשמים נכנס שאם בא לשאול לפנינו יש לנו לחושבה רה"ר דבתר השתא אזלינן אבל אם עברו עליה בימות הגשמים פי' שלא נודע לו אם בימות החמה או בימות הגשמים נכנס ומשבאה ספיקא עברו עליה ימות הגשמים אפילו הוא בא לשאול בימות החמה הוי רה"י לטומאה דליכא למימר בתר השתא אזלינן כיון שקרוב היה לימות הגשמים יותר ורשות היחיד לכאן ולכאן הכי פירושא לגבי שם טומאה כמו לגבי שבת והשתא ניחא דמייתי הכא הך מילתא אי אזלינן בתר השתא דאיירי בה בהך שמעתא:

כמאן אזלא הא דאמר רבה כרבי נתן איכא למידק, אמאי לא אקשי ליה מדתנן בפרק (השולח) [כל הגט] (גטין כח, א) הניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים, ואמרינן נמי התם הרי הוא כחי לכל דבריו ואשתו אוכלת בתרומה. וי"ל דהתם ש[א]ני, שאף על פי שהניחו חולה מכל מקום חי הוא, והילכך מחזיקין אותו כחי כמו שהניחו, אבל הכא הרי מת וקברו מוכיח עליו. וספינה אפילו שמטרפת בים לא ראינו אחד מהם מת, והילכך נותנין עליהם חומרי חיים. ואביי סבר כיון שאבדה בים ורובן למיתה, אם איתא דמי שהיה חולה ועכשיו מצאנוהו מת אמרינן דחזקה מתוך אותו חולי מת, בספינה נמי הואיל ורובן ליאבד הוה לן למימר דמתוך אותו טירוף מתו. ורבה לא חש לה, דאיהו כרבי נתן סבירא ליה דאמר אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע דבתר השתא אזלינן, והכא נמי דמת קברו מוכיח עליו ובתר השתא אזלינן.

כמאן אזלא הא דרבה כרבי נתן דאזיל בתר אומדנא. השתא איכא למידק מה טעמא שביק רבי מאיר דמתניתין ונקיט רבי נתן דברייתא, דהוא הדין דהוה מצי למימר דאזיל כרבי מאיר דאמר עליו להביא ראיה ששכיב מרע היה. ורבי מאיר ורבנן בפלוגתא דרבי נתן ורבי יעקב פליגי וכדמוקי' להו רב הונא בסמוך. תירץ מורי ז"ל משום דאיכא למימר דרבי מאיר אפילו בשכיב מרע קאמר, וטעמא דידיה משום דכיון דכתבו מתנה סתם וסתם מתנות מתנה קיימת משמע, דהיינו מתנת בריא, דאילו מתנת שכיב מרע היתה הוה להו למכתב בה כד קציר ורמי בערסיה, לפיכך הוא שאמר דשכיב מרע היה עליו להביא ראיה, הילכך לא שמעינן מדרבי מאיר דאזלי בתר השתא, ולפום כן לא מצו לאוקמה לדרבה כרבי מאיר ואוקמוה כרבי נתן, דאיהו ודאי אזיל בתר השתא ואפילו לאפוקי ממונא, מדקאמר אי בריא הוא עליו להביא ראיה ששכיב מרע היה. ואי נמי י"ל דאי אמר כרבי מאיר הוה לן לאקשויי שביק רבנן ואמר כרבי מאיר, משום הכי קאמר דסבר לה כרבי נתן דרבי נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא.

ספינה שטבעה בים נותנים לאותם שהיו בתוכה חומרי חיים וחומרי מתים ואם היה גט אחד מהם ביד שליח אינו נותנו בחזקת שהוא חי ואם נתנו הרי זו ספק מגורשת שמא חי הוא וכן אם היה שם כהן אוסרין את אשתו מלאכול בתרומה שמא מת לו ואם היתה בת כהן והיה לה שם בן אין מחזירין אותה ללחם אביה שמא בנה חי וכן כל כיוצא בזה ועיקר דבר זה יתבאר במסכת גיטין פרק שלישי:

כבר ביארנו במשנה שמתנה בכל שהיא כתובה סתם ר"ל שלא נאמר בה שהוא מצוה מחמת מיתה הוא אומר ששכ"מ היה ובטלה מתנתו והמקבלים אומרים שבריא היה וכבר קנו ממנו באחת מדרכי ההקנאות הנכסים בחזקת הבעלים והוא שאמרו מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידם בלא ראיה אפילו החזיקו שהנכסים בחזקת הבעלים ואין אומרים הואיל ועכשו מיהא בריא הוא עליו להביא ראיה ששכ"מ היה הכל כמו שביארנו במשנה:

אף לענין טומאה דנין כן ר"ל שאין מדקדקין להעמיד את הדבר בחזקת מה שהוא עכשו כיצד הבקעה שיש בה שדות הרבה והיא מוקפת גדר בימות הגשמים שיש שם זרע ואין רגלי כל אדם מורשים לילך לשם הרי היא רשות היחיד בין לענין שבת לחייב המטלטל מרשות הרבים לתוכו בין לענין טומאה לטמא את ספקו ובימות החמה והוא משנעקרה התבואה עד שתרד רביעה שניה הרי היא רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה ומ"מ דוקא שמזמן שאירע לה ספק טומאה זו לא עברו עליה ימות הגשמים אבל אם עברו עליה ימות הגשמים משאירע בה ספק טומאה זו הואיל וירדה לה שם רשות היחיד אין הטומאה נפקעת משם בימות החמה ואע"פ שאמרו בטהרות פ"ו מ"א רשות היחיד ונעשה רשות הרבים רשות הרבים ונעשה רשות היחיד בזמן שהוא רשות היחיד ספקו טמא בזמן שהוא רשות הרבים ספקו טהור ואין אומרים כיון שעברו עליה ימים שהיה רשות היחיד אינו נדון עוד כרשות הרבים פירושה בשנפלו המחיצות ויש הכר גדול בין עכשו לזמן שהיה רשות היחיד אבל זו אין בה היכר אלא מצד מרמס רגלי העוברים ואין זה היכר מפורסם ויש מפרשים בזו שלא עברו עליה ימות הגשמים מעולם אלא אפילו קודם שבאה הטומאה לשם כגון שנעשית הבקעה מתחלה בימות החמה:

בד"ה ר' נתן כו' חוששין לקידוש שניהם וקאמר כו' מייתי מר' נתן לרבה כו' ומסיפא נמי דקתני אם ש"מ כו' להך סוגיא סברא דהתם עכ"ל ובד"ה בימות הגשמים כו' כדקתני בתוספתא שהביא ר"ח כו' משתרד רביעה שניה לאו כו' בסוף פרק מרובה מהלכים כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אמר רבא לא שנו כו' ונראה דחולק בענין זה כו' א"כ כו' ושמא כדברי רבי ר"ל כדאיתא בירושלמי עלה כו' וחכ"א בא לישאל בימות החמה כו' ונראה לר"י לפרש לא כו' כצ"ל מתוספות ישנים ונ"ל לפרש דבריהם משום דר"ח בפירושו סתם דבריו לומר דלענין טומאה קאי אלא שהתוס' הבינו לעיל דבריו דאם עברו על הטומאה ימות הגשמים אף אם נכנס בודאי בימות החמה הוי רה"י והקשו ע"ז למה יחשב רה"י כו' ועוד למה אמר רבא דבריו בכאן כו' וע"ז כתבו שוב דכל זה לא קשיא לפי מה שפר"ח דרבא חולק אדר"א ולא כתב יותר אלא שיש לפרש דבריו דמדחלק רבא בענין זה כו' ושמא בירושלמי ר"ל עלה כדברי רבי דהיינו כפי שהביאו לקמן לפנינו בשם ר"י דאיירי בספק לו אם נכנס בימות החמה או בימות הגשמים ולזה נתכוין גם ר"ח בפירושו בסתימת דבריו לקצר במקום שהיה לו להאריך ולזה לא כתבו התוס' ולרבי נראה לפרש כו' כחולק על פי' ר"ח אלא ונראה לרבי לפרש לא כו' דאפשר דלזה גם נתכוין ר"ח ודו"ק:

אמר רבה הרי מת והרי קברו מוכיח עליו והכי הלכתא ולא חיישינן שמא עמד. ומיהו אם לא נתקיים השטר בחותמיו לא גבי בהאי שטרא דקיימא לן כרב נחמן בדיני דאמר בפרק ב' דכתובות מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואם כן נאמנים היורשים לומר עמד וחזר במגו דאי בעו אמרי מזויף הוא. הרי"ף פסק ואין הלכה כרבה. הרא"ש ז"ל.

אמר ליה אביי השתא ומה ספינה שרובן לאיבוד כו' יש תמהים על תשובת אביי שהרי רבה פירש טעמו ואמר הרי קברו מוכיח עליו אלמא לאו משום חולי הראשון מחזיק בו שלא עמד מחליו אלא מפני שמת ומוכיח הדבר שלא עמד מחליו אי נמי משום דבתר השתא אזלינן ומעתה מה שיש להקשות על זה מספינה שנותנים עליו חומרי חיים הלא שאני התם שאין שם דבר מוכיח על ביטול חזקת חיים הילכך מוקמינן ליה על חזקת חיים. ונראה לי דהכי קשיא ליה לאביי מכדי ליכא למיזל בתר השתא אלא היכא דאיכא תרתי לריעותא כגון ההיא דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גבו למפרע טמאות דאזלינן בתר השתא משום דאיכא אחריתי לריעותא דאמרינן העמד טמא על חזקתו כדאיתא בקידושין פרק האומר ובתחלת נדה תנן נמי כל הנשים דיין שעתן ולא פליג הלל עליה לענין דבר תורה אלא להחמיר מדבריהם דלא אמרינן העמד אשה בחזקת טהרה ולמיזל בתר השתא לומר דהשתא הוא דחזאה והיינו דאמר שמואל קדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת חוששין לקדושי שניהם דלא אזלינן בתר השתא אלא היכא דמסייע חזקה אחריתי דהוו להו תרתי לגבי חד ורב דאמר הרי היא בוגרת לפנינו על כרחך טעמא דידיה דקא אזיל בתר השתא לפי שאין בכך סתירת חזקה דהא מוקמינן לה התם ביומא דמשלם שתא דחזקת נערות עומדת להשתנות ועבידי סימני בגרות למיתי בצפרא הילכך כיון דלא אזלינן בתר השתא לסתור חזקה אלא היכא דאיכא תרתי אם כן מאי טעמא דרבה דאמר הרי מת וקברו מוכיח עליו להוציא ממון מחזקתו על כרחך טעמא דידיה משום חזקת חולי הראשון שהיא מסייעתא למיזל בתר השתא והלא ספינה שרובן לאיבוד נותנין עליו חומרי חיים משום דאזלינן בתר חזקת חיים כל שכן חולים שרובן לחיים שיש להחזיק שעמד מחוליו ונמצא שאין חזקת חולי הראשון שמחזיקו שמת מתוך חוליו הילכך ליכא למיזל בתר השתא שאין שם חזקה אחרת מסייעא להוציא ממון מחזקתו.

כמאן אזלא הא שמעתא (דרבא) דרבה כרבי נתן כו' רבי נתן אומר אם בריא הוא עליו כו' אלמא אזלינן בתר השתא לאפוקי ממונא ומוקמינן ליה בחזקת בריא למפרע ואף על גב דלא אזלינן בתר השתא לענין ראיית דם נדה משום דליכא אחריתי לריעותא התם ליכא למיזל בתר השתא לומר למפרע ראתה כיון דבחזקת טהרה הויא קיימא אבל הכא כי אזלינן בתר השתא ומוקמינן לה בחזקת בריא אין חזקה אחרת סותרת חזקה זו. ולענין הא (דרבא) דרבה נמי אזלינן בתר השתא להוציא ממון ומוקמינן ליה בחזקת שכיב מרע משעה שחלה אף על גב דרוב חולים לחיים וסבירא ליה (לרבא) לרבה כהאי דסלקא דעתך בתלמוד בפרק האומר דתנא קמא ורב נחמן פליגי אי אזלינן בתר השתא דרב נחמן סבר אזלינן בתר השתא אפילו להוציא ממון ואף על גב דליכא חזקה אחריתי שמסייעת לדין זה ולדעתיה (דרבא) דרבה גבי ראיית נדה דלא אזלינן בתר השתא יש לפרש משום דאמרינן אשה מרגשת בעצמה דהאי טעמא נמי אתמר התם. ובפרק האומר דחי עד כאן לא קאמר רב נחמן אלא משום דרובא בחזקת בריאים הוו קיימי ומעיקרא דלא הוה סלקא דעתך הכי דכיון דאין הולכים בממון אחר הרוב לא הוה מסייע ההוא טעמא כלל להוציא ממון אי לא משום דאזלינן בתר השתא בלא סיוע רוב או חזקה ואפילו להוציא ממון ולא קיימא לן כרב. והאי דקאמר רב הונא בריה דרב יהושע כמאן אזלא האי שמעתא (דרבא) דרבה כרבי נתן ולא נקט כרבי מאיר והוצרך להביא מן הברייתא ושבק מתניתין משום דאיכא למימר רבי מאיר לאו בתר השתא אזלא אלא אפילו אם שכיב מרע הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע בשעת המתנה דבתר רובא אזלינן ורוב בריאים הם. אי נמי אפילו תימא לכולי עלמא אין הולכים בממון אחר הרוב איכא למימר דטעמא דרבי מאיר דאם איתא דשכיב מרע הוה לא היו כותבים מתנה סתם כי נראה שמעידים על מתנה קיימת דהיינו מתנת בריא. ועוד דכיון דרובה בחזקת בריאים סתם מתנה משמע מתנת בריא הילכך אם איתא דשכיב מרע היה היו מבררים כן בשטר המתנה ולא הוו מעידים על מתנה סתם אבל מדרבי נתן יש ללמוד דאזלינן בתר השתא דכיון דקאמר אם שכיב מרע עליהם להביא ראיה שהיה בריא אלמא הא דקאמר אם בריא עליו להביא ראיה לאו מן אילין טעמי הוא אלא טעמא דידיה משום דאזלינן בתר השתא אפילו להוציא ממון. ובהך סברא נמי מיתרצא הא דאמר ליה אביי (לרבא) לרבה מאי טעמייהו דרבנן אי נימא מדכולהו כתיב בהו כד הוה מהלך על רגלוהי בשוקא כו' אדרבה מדכולהו כתיב בהו כדקציר כו'. ויש להקשות דהא אביי לא אזיל בתר השתא ולית ליה בההוא עובדא דלעיל הרי מת והרי קברו מוכיח עליו ומתרצא במאי דפירש אביי אף על גב דלא אזיל בתר השתא הוה סבירא ליה דעליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע מדכלהו כתיב בהו כד קציר והא לא כתיב בה כלומר והאי טעמא עדיף טפי דליכא למימר מדכלהו כתיב בהו כד מהלך כו' אדרבה אם איתא דשכיב מרע הוה לא היו מעידים על סתם מתנה דמשמע שהם מעידים על מתנה קיימת. כן נראה לי.

כמאן אזלא הא שמעתא (דרבא) דרבה כרבי נתן דאזיל בתר השתא דקאמר אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע דכיון דעכשיו הוא בריא מחזקינן ליה בריא למפרע ואפילו להוציא ממון ואין לפרש דמסיפא דקאמר אם שכיב מרע הוא כו'. קא פשיט דאזיל רבי נתן בתר השתא דהתם אוקמי ממונא הוא וליכא למיגמר מינה דאזלינן בתר השתא לאפוקי ממונא. עליות.

הוא מוציא מידן בלא ראיה כו' ותימה כיון דאפילו אם תפסו הוא מוציא מידן בלא ראיה פשיטא שאם לא תפסו שלא יוציאו מידו בלא ראיה. ויש לומר דסלקא דעתך אמינא דאפילו בראיה לא יוציאו מידן דכיון דלא כתיב ביה כד מהלך על רגלוהי בשוקא מסתמא דעתו היה להקנות כדין שכיב מרע ולחזור בו אם ירצה קמשמע לן דבראיה מיהא מוציאים ואגב דנקט הוא מוציא מידם נקט חלופו והם אינם מוציאים מידו מכל מקום עיקר החדוש הוא שמוציאים בראיה. הרא"ש ז"ל. וזה לשון הרא"ם ז"ל: מי מוציא מיד מי. כלומר כשטוען הנותן שמתנתו כשהיה חולה נתנה ומתנת שכיב מרע היתה ויש לו עכשיו לחזור בו ובעלי המתנה טוענין שבריא היה ומתנתו מתנת בריא היתה על מי להביא ראיה ומי הוא המוציא מחבירו כדי שנצריכו להביא ראיה מי אמרינן שבעלי המתנה הם המוציאים ממנו הואיל והנכסים הם בחזקת הנותן היו יודעים קודם לכן או דילמא דנותן הוא המוציא מידם הואיל ויש בידן שטר מתנה בנכסים אלו מקויים כדת והוא טוען שיש בידו לחזור בו. והשיב התנא הוא מוציא מידן בלא ראיה והם אין מוציאים מידו אלא בראיה רבי נתן אומר אם בריא הוא עכשיו עליו להביא ראיה (שבריא) ששכיב מרע היה פירוש דקסבר רבי נתן שאין לנו להעמיד הדבר ולהחזיק אלא כפי מה שאנו רואים עכשיו ומי שטוען שלא היה כך קודם לכן ועכשיו הוא שנשתנה עליו להביא ראיה והיינו סברא (דרבא) דרבה ונמצאו דבריו כדברי רבי נתן וכיון דאשכחן תנא דקאי כוותיה איסתלקא לה ההיא קושיא דאקשי עלה אביי. עד כאן לשונו ז"ל.

אמר רבי אלעזר ולענין טומאה במחלוקת דתנן הבקעה בימות החמה כו' האי מימרא דרבי אלעזר חזינא ליה לחד מן רבוותא דפרשיה הכי כלומר כמו חלוקתו כאן לענין טומאה. והאי פירושא לא דייק גבן חדא דלא אשכחן פלוגתא בהאי ענינא לענין טומאה כי היכי דנימא כחלוקתן כאן כך חלוקתן לענין טומאה ועוד דלשון ולענין טומאה משמע דלאו לאשוויה ענין טומאה להאי ענינא דאפליגו ביה הוא דקא אתי אלא לאפלוגי דיניה מיניה הוא דקא אתי כמה דאת אמר ולענין טומאה אינו כן הילכך האי פירושא לא דייק והכי אתחזי לן בפירושיה אמר רבי אלעזר ולענין טומאה במחלוקת כלומר אף על גב דלענין מתנת שכיב מרע קסבר (רבא) רבה שמעמידים את הדבר בחזקת מה שהוא עכשיו כרבי נתן לענין טומאה מיהא כמחלוקתו של רבי נתן סבירא ליה כלומר כתנא קמא החולק על רבי נתן בכך ואינו מעמיד הדבר בחזקת מה שהוא עכשיו ולא איכפת ליה בהכי מדקאמר לא שנו שהבקעה בימות החמה רשות הרבים לטומאה אלא שלא עברו עליו ימות הגשמים אבל אם עברו עליו ימות הגשמים והטומאה באותה בקעה כיון שהוחזקה אותה בקעה להיותה רשות היחיד לענין אותה טומאה שיש בה ואף על פי שהרי באו עליה ימות החמה ואלו היתה בה עכשיו טומאה חדשה לא היינו דנין אותה לענין אותה טומאה אלא שהיא רשות הרבים לענין ההיא טומאה ישנה מיהא אין אנו דנין אותה בחזקת מה שהיא עכשיו אלא בחזקת מה שהיתה קודם לכן בימות הגשמים שיהא רשות היחיד. הנה לענין הטומאה לא העמיד רבא הדבר בחזקת מה שאנו רואים עכשיו אותו ולא הועיל אצלו בדין היותה עכשיו בתורת רשות הרבים אילו היתה בה טומאה חדשה אחרת שלא עברו עליה ימות הגשמים כלום כסבריה דתנא קמא שהיא מחלוקתן של רבי נתן דלא איכפת ליה להעמיד הדבר בחזקת מה שהוא עכשיו ואין ענין זה המועיל אצלו בדין זה כלום. הרא"ם ז"ל. והראב"ד ז"ל כתב וזה לשונו: אמר רבי אלעזר לענין טומאה במחלוקת. כלומר הא דרבי נתן דאזיל בתר השתא כעין מחלוקת לענין טומאה שאינו שוה לענין ממון דתנו בקעה בימות החמה רשות היחיד לשבת שהרי יש לה מחיצות והיא כעין קרפף ורשות הרבים לטומאה שאין בה מים וטיט ועוברים בה רבים ואינו מקום סתירה דילפינן לה מסוטה בימות החמה אבל עברו עליה ימות הגשמים כיון שנעשות רשות היחיד לטומאה שעה אחת שוב אינה חוזרת רשות הרבים שכיון שהוחזק אותו מקום בטומאה שוב אין מטהרין אותה ואינו בדין שיחזור חלילה עכשיו טמא בימות הגשמים ועכשיו טהור בימות החמה. ואי קשי לך הא דתנן במסכת טהרות פרק ששי ממקום שהיה רשות היחיד ונעשית רשות הרבים וחזר ונעשה רשות היחיד כשהוא רשות היחיד ספקו טמא כשהוא רשות הרבים ספקו טהור. התם שנשתנה גוף הרשות כגון שנפלו מחיצות ודרסו בו רבים וחזרו ונבנו שהשינוי מוכיח עליו אבל בקעה זו שלא נשתנו מחיצותיה אם משנין טומאתה וטהרתה מזמן לזמן אתי לקלקולי והוו מילי דרבנן כחוכא ואטלולא. הנה עתה דלענין טומאה לא אזלינן בתר השתא וכעין מחלוקת היא ואינה מחלוקת גמורה דענין טומאה שאני דאזלינן בה לחומרא. אי נמי לענין שכיב מרע היינו טעמא דרבי נתן כיון דכולי עלמא בחזקת בריאים והוא נמי בחזקת בריא היה והשתא נמי בריא הוא ומפיק נפשיה מהנך חזקות משום הכי מפקינן מיניה ממונא מחזקתיה. ואמר רב גרסינן ולא רבא ולא רבה. עד כאן לשונו.