Bava Batra 145b

ואין השביעית משמטתה דלא קרי ביה לא יגוש מכאן היה מביא ר"ת ראיה דקיימא לן כלישנא בתרא דפרק קמא דמכות (דף ג: ושם ד"ה א"ד) דאמר רב יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו ואע"ג דאתי לידי לא יגוש השתא מיהא לא קרינן ביה לא יגוש דהכי נמי משמע הכא דכיון דלא קרינא ביה בשושבינות לא שייך ביה למימר דשביעית משמטתה ועל ידי כן מגיה ר' יעקב מה שיסד הפייט ר' אליהו הזקן זמן עשר כסף כי ילונו בחצי ימיו יעזבנו ולישנא קמא דפרק קמא דמכות (שם) אית ליה דהמלוה לחבירו לי' שנים שביעית משמטתו ואין ר"ת פוסק כן אלא כלישנא בתרא דאית ליה אין שביעית משמטתו ומגיה זמן עשר כסף כי ילונו ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ואין נראה לר"י ראיה מכאן דלא שייכא כלל שושבינות למלוה שהרי מכמה דברים הם חלוקים זה מזה כדמשמע הכא והכא הכי פירושו אין שביעית משמטתו דלא קרינא ביה לא יגוש ושמא לעולם לא יבא לידי לא יגוש שיכול לומר לו בבתולה אני עושה עמך או שמא לא ישא אשה אבל מלוה שלבסוף בא לידי לא יגוש שביעית משמטתה:

ואין הבכור נוטל פי שנים דהוה ליה ראוי כו' ואפילו למאן דאמר לעיל בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכד:) מלוה לא הוי ראוי שושבינות מיהא הוי ראוי כי שמא לא יפרע לו לעולם:

עשה עמו באחת ובקש לעשות עמו בשתים פי' שיפרע לו בשתי נשים בכל אחת חצי שרוצה לישא זו אחר זו יכול לומר באחת אני עושה עמך כדרך שעשית עמי ולא אטרח בשתים והר"ר יצחק בר מרדכי פירש דגרסינן איפכא עשה עמו בשושבינות בשתי נשים ובקש שיעשה עמו באשה אחת יכול לומר לו כשתשא אשה אחרת אביא לך בשתים פי' ולא אתן לך הכל בזאת האשה ומיהו גירסת הספרים אתי שפיר כדפרישית:

נכסי לבני אסיקנא דקרו אינשי לחד ברא בני ואם תאמר אם כן למה ליה למימר הכי, לישתוק וההוא ברא ירית ליה. י"ל דילמא כתב נכסיו דייתיקי מעיקרא לאחר והשתא הדר ביה ולביטולא לקמיתא הוא דאמר כן, דדייתיקי מבטלת דייתיק. ואפילו בבריא שכתב כן, אפשר שכתב נכסיו לאחר מתנת בריא בתנאי אם לא יחזור בו. כירושלמי בשני דייני גזירות (כתובות ה"א) והביאו ר"ח ז"ל בכאן בפירוש':] מי שהיה במדינת הים ואמר ינתנו אלו לבנים בנותיו בכלל אמר בשעת מיתה ינתנו לבני אין הבנות בכלל. עד כאן. ומסתברא לי שאין כן דעת גמרין, דאם כן לא הוו שתקי הכא מנחלה ומלפרש כן כאן. ועוד שמעתין דהכא אף בבריא ה[י]א, מדמתניתין גבי בעיא דבר ברא תניא כמאן דאמר לא קא(מר) קרו אינשי לבר ברא ברא (הנולד) [המודר מן הבנים מותר בבני בנים ומינה דכולה שמעתין אפילו בבריא היא, דכולהו בעיין בחד גוונא נינהו, מדלא פריש. כנ"ל. ואיפשר דהאי דירושלמי בדברים העשויים ללבישה לבנים ולבנוטת כפסקי דשיראי דגמרין.

מתני' השביחו גדולים את (הקטנים) [הנכסים] השביחו לאמצע. יש מפרשים שאפילו טרחו אין נותנין ואין צריך לומר שאין נוטלין כיורד ברשות, ואף על פי שאמרו (לעיל בבא בתרא מב, ב) שותף כיורד ברשות דמי, דהכא אחים מוחלין הן אצל אחיהן ואפילו שכר טרחן. וכן פירש [ר"ש] ז"ל וכן דעת הרמב"ן ז"ל. ומיהו דוקא בשלא עשו מלאכה בגופן לנטוע ולבנות וכיוצא בזה, דהתם השביחו לעצמן כדאיתא בגמרא, אבל טרחו לשכור פועלים או שמוכרין וקונין טרח כזה הוא שמוחלין, וכמו שכתוב בגמרא.

ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו השביחו לעצמן יש מפרשים שאפילו השביחו בכל הנכסים בין בחלקן בין בחלק אביהן נוטלין לעצמן כל השבח, כיון שאין הקטנים יכולין להשביח את חלקם. והביאו ראיה ממעשה דרב ספרא דאמרינן בגמרא דשבק אבוה זוזי ושקלינהו ועבד בהו עיסקא ואמרינן דמשום דגברא רבא הוא ולא שביק גירסיה וטרח לאחריני אף על פי שלא אמר ראו מה שהניח לנו אבינו (ו)הוה ליה כאילו אמר, ומשמע דכולהו שקל ובכולהו עבד עיסקא, דאי לא שקיל אלא כנגד חלקיה אפילו איניש דעלמא נמי כן, דהאי זוזי כמאן דפליגי דמי. ויש אומרים דכל השבח אי אפשר, דלקתה מדת הדין בכך, דמאי אולמייהו משאר אריסין או שותפין דעלמא אלא נוטלין בחלק אביהן מחצה ונוטלין מחצה שלהם ומחצה בחלק אחיהם או שליש או רביע כשאר אריסין שבעיר וכשותף שהוא כיורד ברשות. ורב ספרא נמי ליטול מחצה שלו וחצי מחצה בשל אחיו קאמר.

גמרא לא שאנו אלא שהשביחו נכסים מחמת נכסים. יש מפרשים כגון ששבחו נכסים מעצמן כגון דיקלא [ואלים] ארעא ואסקא שירטון, ומחת עצמן כגון שטרחו בהן לשכור פועלים. ואינו מחוור, דאם כן רישא דמתניתין למה לי לתני, פשיטא, וסופא נמי היכי אפשר דכי אמרינן ראו מה שהניח לנו אבינו שיהו נוטלין שבח דיקלא דאלים. ותו רב ספרא דשקיל זוזי ועביד בהוכ עיסקא הא טרח בהו, ומאי שנא רב (פפא) [ספרא ד]גברא רבא הוא אפילו איניש דעלמא נמי. ותו דגרסינן בפרק המפקיד (ב"מ לט, ב) גבי מרי בר איסק דאמר אחוה ליפלוג לי בבוסתני ופרדסי דשתל, ואמר רב חסדא דינא קאמר ליה דתנן הניח בנים גדולים וקטנים השביחו הגדולים את הנכסים השביחו לאמצע, ולהאי פירושא אמאי, והלא רב מרי בר איסק הוא השביח את הנכסים בעצמו, שטרח לשכור פועלים לבנות ולנטוע. ויש מפרשים השביחו נכסים מחמת נכסים (כמו) [נמי] כגון ששכרו פועלים מממון תפיסת הבית, ואף על פי שטרחו להכניס פועלים ולהוציא פועלים ולקנות ולסחור ולישב בחנטות כרב ספרא מוחלין הן בכך. אבל השביחו מחמת עצמן, כיון שהוציאו הוצאות משל עצמן, השביחו לעצמן, דאין אדם עשוי למחול ממון שהוציא בשל אחרים, וכמי שהתנו דמי. וכן הדין במה שטורחין בגופן כגון שנוטע או מביא משא על כתפו ועושה מלאכה שאין הקטנים יכולין לעשות. וכן פירש הראב"ד ז"ל וכן פירש ר"ח ז"ל. והיינו אודייני, דהוה ליה כמשבחין מחמת עצמן, אלא שאמרו דלנטירותא עבידא ואפילו קטנים מצי מנטרי לה.

לעולם יהא אדם זריז ללמוד ולא יהא לבו בטוח על מה שלמד שכל עוד שהוא חוזר ללמוד חדודו מתחזק ומתחדשים לו הרבה דברים או שמא תתחדש ידיעת מה שלא למד וכדי שיחזיק אדם עצמו בחסר ובבלתי נשלם העירו בכאן שמיני הידיעה חלוקים ואי אפשר להמצא בשלמות אלא אחר היגיעה והוא שאמרו עתיר נכסין עתיר פומבי זהו בעל אגדות והמשל בזה שהוא קורא ניכסין עבודת האדמה וחרישתה שהוא דבר שבמעט עושר אדם טריד בה כל השנה ופומבי הוא בלשון פרסי צמר גפן והיא סחורה שכמותה גדול ובמעט סחורה ממנו ימלאו כמה בתים וכך היא דרכם של בעלי אגדות דורשין ברבים וידמה מהם שתהא חכמתם עולה עד לרקיע וכשתריח בקנקנם כלה הריח בקירוב ארבע אמות עתיר סלעין עתיר תקוע זה בעל פלפול וזה שעתיר סלעין הוא שיש לו כספים לסחור בהם וריוח שלו מתוסף בכל יום וכן עתיר תקוע ר"ל בתים שהם קבועים ואין ידו של אדם צריכה להיות עובדת בהם ופירותיהם יוצאים בלא טרח עבודה וכן שיש לו מסים וארנוניות והקרן קיים והפירות באין תמיד וכן בעל פלפול מיתוספת ידיעתו בכל יום וקרנו קיימת עתיר משח עתיר כמוס זהו בעל שמועות ר"ל בעלי ידיעת הסוגיא והגמ' בלא פלפול ודמה אותם לשמן ומרגלית שהם דברים נכבדים או שמא מצד שידיעתם אינה אלא בשופי אבל אם יבאו למשא ומתן ומחלקת אין להם כח לעמד בו כשמן זה שהוא מבקש מנוחה וכשאדם מנידו מעט הוא מתבלבל ונעכר וכן עתיר כמוס ר"ל טמון של מרגליות וענינם שאין אדם יכול להנידן כל כך בלא קלקול ומ"מ הכל צריכים למרי חטיא ר"ל ידיעת התלמוד אלא שצריך אדם להזדרז עד שיהא שליט בכל:

בד"ה ואין השביעית כו' זמן עשר כסף כו' ומגיה זמן עשר כסף כו' ולא במשפט בחצי כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דאין הדין נותן שיעזבנו בחצי ימיו דאינו משמט כלישנא בתרא דפ"ק דמכות ולשון מקרא הוא בס' ירמיה וק"ל:

בד"ה ואין הבכור כו' ואפילו למ"ד כו' מלוה לא הוי ראוי כו' עכ"ל ק"ק ומאי קושיא דמשמע התם דאפי' למ"ד מלוה לא הוי ראוי היינו מלוה בשטר אבל מלוה בע"פ מודה דהוי ראוי ויש ליישב דשושבינות אע"ג דע"פ הוא מ"מ דומה למלוה בשטר כיון דנגבית בב"ד בעונתה ואין נאמן עליה לומר פרעתי ודו"ק:

בד"ה עשה עמו כו' וריב"ם פי' דגרסינן איפכא עשה כו' כצ"ל:

ואין בה משום רבית דלאו אדעתא דהכי יהב ליה כלומר זה שמרבה בשושבינות לכבוד עצמו הוא עושה לעשות לו שם ולא משום רבית. הראב"ד.

שמע קל טבלא פירוש אפילו ליתיה במתא אלא הוא סמוך לעיר שיכול לשמוע קול טבלא. לא שמע כלומר היה סמוך לעיר ולא שמע איבעי ליה לאודועיה. תוספי הרא"ש ז"ל.

כללא דשושבינותא הוא במתא איבעי ליה למיתי. ואם לא בא אפילו עברו ימי החופה משלם וכן שמע קל טבלא. לא הוה במתא ולא שמע קל טבלא איבעי ליה לחתן לאודועיה ואי לא אודועיה תרעומת אית ליה להאיך אבל שלומי מיהא משלם. ופירש הרב הצרפתי והוא שלא עברו כל שבעת ימי המשתה. ואני תמה אם לא עברו ימי המשתה מה תרעומת יהיה לו. וכי יש קבע בימים שיאמר ביום ראשון הייתי רוצה לעשות כדרך שעשית עמדי. אלא לעולם אפילו שעברו ימי המשתה מפני שכבר הגיע זמן הפרעון ומלוה שעבר זמנה אם לא תבעה בזמנה לא יגבה אותה לעולם שלא יאמר מחלת אותה גם זה יכול לומר גם אני לא ידעתי שלא היית יודע בחופתי והייתי ממתין אותך עד שעברו ימי חופתי ולא באת. ומה ששנינו בברייתא (בסופה) עשה עמו בפומבי כו'. זה ודאי מפני שיאמר אני חייב להתכבד בך. ובאשה שניה מפני שיאמר עדיין לא הגיע זמן הפרעון. ואתת ושתים שיאמר גנאי היא לי שאבא בבית אחד בחצי שושבינות אי נמי משום דטריחא ליה מילתא לבא שתי פעמים. עד זוזי אתא בכריסיה אכליה ואינה נגבית מזוזא ועד ארבעה משלם פלגא על מה שיוסיף על זוזא אינו משלם אלא המחצה מפני שהוא מביא עמו או בנו או שמש אחר לשמשו בשפע המנחה להביאה ואוכלין עד המחצה מכאן ואילך איניש איניש כחשיבותיה משלם כפי מה שירבה עמו ואינו פוחת מפני האוכלין הבאים עמו ולפי שמספיקין לו שמשין. ארבעה ~למעלה כמו עד ארבעה נמצא עכשיו לעולם הוא פוחת לו זוזא והמחצה עד ארבעה והשאר משלם. ודוקא במי שמשלם לאחר ימי המשתה שהוא משלם לו דמים אבל במי שמחזיר שושבינות בעונתה דהיינו בימי המשתה לא יפחות כלום שאם בא זה בכריסו ובשמשיו ואכלה גם זה יבוא כמו כן עם שמשיו ויאכלו. נמצא מפירושינו זה קושיא על פירוש הרב צרפתי. הראב"ד ז"ל. וזה לשון הרא"ם ז"ל: היכא דשניהם קיימין ולא מת אחד מהם ונשא עכשיו אשה המשלח ועשה ימי משתה ולא שמח עמו מי שנשתלחה לו השושבינות דינא שאם קרא לו המשלח אליו לשמוח עמו ולא בא נתחייב מי שנשתלח להחזיר כל השושבינות בלי לגבות ממנו כלום שכיון שמשלח הרי עשה ימי משתה ושלח לו ולא בא מאי הוה ליה למשלח למעבד והיינו דאמר רב פפא כללא דשושבינותא הוא במתא איבעי ליה למיתי. וזה שאמר רב פפא שמע קל טבלא איבעי ליה למיתי במקום שנהגו בכך הוא אבל במקום שלא נהגו לבא אלא בשליחות אינו חייב להחזיר כלום אלא עד שיקרא לו וישגר בשבילו ואם לא קרא לו המשלח ולא שגר בשבילו איבעיא ליה לאודועיה. וזה שלא שמח עמו מחמת שלו קרא לו אין אומרים כיון שלא שמח מפסיד משלח השושבינות מכל וכל דכי אמרינן הכי הני מילי דלא שמח עמו מחמת דמית המשלח וקא תבעו השתא יורשים דיליה למי שנשתלחה השושבינות. דיכול למימר אלו הוה אבוכון קיים ונשא אשה היה קורא לי והייתי שמח עמו כמו ששמח עמי עכשיו שמת תנו לי שושביני ואשמח עמו אבל היכא דמשלח חי ונשא אשה ולא קרא לו למי שנשתלחה השושבינות לשמח כיון שלא קרא לו הרי גלה דעתו שלא רצה להתערב עמו בשמחה הילכך מנכה לו מה שאכל ושתה עמו בעת ששלח לו השושבינות שלו והשאר מחזיר לו והיינו דאמרינן לא שמע קל טבלא איבעי ליה לאודועיה. לא אודועיה תרעומת לית אית ליה שלומי משלם. ועד כמה כו' עד זוזא אתא בכריסיה אכליה כלומר ולא משלם ליה מידי ומזוזא עד ארבעה מנכה לו פלגא ומשלם פלגא מכאן ואילך איניש בחשיבותיה כלומר אם זה המשלח אדם חשוב מוא כו' ככתוב במגיד משנה פרק ד' מהלכות זכייה עד והשאר מחזיר לה והכי נמי עבדינן היכא דלא הוה במתא דמנכה ליה מאי דאכל ושתה עמו כפום הדין מנהגא דאמר אביי ויהיב ליה שארא והיינו דאמרינן כללא דשושבינא הוה במתא איבעי ליה למיתי כלומר וכיון דלא אתא משלם ליה לכולא שושבינות מכלל דאי לא הוה במתא לא אמרינן איבעי ליה למיתי ומחייב לשלומי כולה שושבינות אלא מנכה ליה האי דאכל בהדיה ומשלם ליה שארא כמנהגא דאמר אביי. נקוט האי כללא בידך לענין שושבינות בדרך קצרה דגבייתה בבית דין לא הויא אלא שישא המשלח אשה אבל קודם שישא המשלח אשה וכל שכן מי שמת בלא אשה לעולם אינה נגבית שהרי כשישא בצנעא יכול לומר בפומבי אני עושה כל שכן אם לא נשא כלל וזה אין צריך לא לפני ולא לפני ולפנים ולאחר שנשא המשלח אשה אם שמח עמו מי שנשתלחה הרי נתחייב בודאי להחזיר השושבינות לו בין מת אחר כך המשלח בין לא מת ואם לא שמח עמו מי שנשתלח לו הא ודאי רואים אם המשלח קרא לו ולא רצה לבא הרי נתחייב להחזיר השושבינות כולה דמאי הוה ליה למעבד ואם לא קרא לו ולא שגר בשבילו אי נמי לא הוה במתא כלל והוא הדין אם מי שנשתלחה לו מת והיה אותו מקום שנהגו להחזיר היורשים שושבינות בכי הא עבדינן כפום מאי דאמר אביי נהוג בני גנני כו' אבל ודאי יש לחלק בדבר בין היכא דהויא במתא להיכא דלא הוה במתא דהיכא דהוה מילתא במתא ולא קרא לו יש לו תרעומת אבל לענין תשלומין דינם שוה כמו שביארנו. עד כאן לשונו.

עשו עמו בפומבי כלומר בגלוי. עשו עמו בראשונה יכול לומר כו'. פירוש אבל עשו בראשונה ובקש לעשות עמו בשניה מדקא קרית ליה להאי דנשא עכשיו שניה מכלל בשעה שעשה עמו השושבינות נשוי הוה או אלמן וכיון שכן הדבר ידוע שעל מנת שיחזיר לו השושבינות כשישא אשה אחרת קיבלה ממנו ולפיכך משלם השושבינות כשישא אשה אחרת. ואם תשאל כשעשה עמו בבתולה ובקש לעשות עמו באלמנה יכול לומר בבתולה אני עושה עמך מפני שהדבר ידוע שהשמחה בנישואי אלמנה גריע אלא עשה עמו בשניה אמאי יכול לומר לו בשניה אני עושה עמך כדרך שעשית עמדי. וכי מה שמחה יש בנישואי שניה יותר מנשואי ראשונה. מסתברא לן דהיינו טעמא דיכול לומר לו בשניה אני עושה מפני שבנשואי ראשונה לבו של חתן טרוד כדתנן חתן פטור מקריאת שמע כו' ואוקימנא בגמרא משום טרדא דמצוה אבל בנשואי שניה אין לבו טרוד הואיל וכבר היה לו אשה ובקי בדבר וכיון דבנשואי אשתו ראשונה לבו טרוד לפיכך יכול לומר לו בשניה אני עושה עמך כדרך שעשית עמי משום שבנשואי שניה בדיחא דעתיה ויותר הוא שמח מנשואי ראשונה. הרא"ם ז"ל.

עַתִּיר נִכְסִין עַתִּיר פֻּמְבִּי, זֶהוּ בַּעַל הַגָּדוֹת נראה עַתִּיר נִכְסִין שמסתחר בסחורות ושולח ומביא מעיר לעיר סחורות מרובות שלוקח בהקפה ואינם שלו ונמצא נראה עשיר מכח רבוי נכסים שנמצאים בידו וְעַתִּיר פֻּמְבִּי זה שיבואו לו סחורות מכמה מקומות כדי למכור והוא לוקח קומסיון ונקרא זה בלשון לעז פ'אטור וכן לוקח וקונה בשביל אחרים ונראה עשיר אך אין לו משלו כי אם רק הוא מפורסם בנאמנות ולכן שולחים ומביאים על ידו. ולאלו השנים דומה בעל הדרשות שדורש מתורתן של חכמים ונראה בעיני המון העם שהוא חכם גדול מחמת עריבות הדרשה בעיני המון העם והוא אין לו משלו ואינו חכם כי כדי לדרוש בציבור פשטים אין צריך לזה חכמה גדולה. וְעַתִּיר סְלָעִין הוא כמו באנ״ק שיש לו מעות משלו וקונה שטרות בפחות ומוכר פוליסה בהקפה וקונה מלוה על פה והכל עושה במעותיו. ולזה ידמה בעל הפלפול שאם אין לו חכמה משלו לא יוכל לסדר דברי פלפול וחריפות כי אין אלו דרשות של פשטים שיוכל כל אדם לאומרם וגם זה ידמה לְעַתִּיר תָּקוּעַ שהוא בעל קרקעות וחוכרם ושוכרם שכל אלו משלו הם. וְעַתִּיר מְשַׁח עתיר כמס זה בעל שמועות שיש בידו חבילות חבילות של שמועות שיוכל להשביע בהם רבים כן זה עַתִּיר מְשַׁח עַתִּיר כְּמַס מוכר לרבים שיעורין גדולים ואינו כחנווני שמוכר מעט מעט. ומה שאמר הַכֹּל צְרִיכִין לְמָרִי חִיטֵּי זה בעל גמרא כי חטה [22] גימטריא כ"ב כמנין כ"ב אותיות התורה והגמרא מבארת כל התורה כולה שהיא בנויה בכ"ב אותיות.

"בּוֹקֵעַ עֵצִים יִסָּכֶן בָּם", אֵלּוּ בַּעֲלֵי תַּלְמוּד (קהלת י, ט) נראה לי בס"ד אם תבקע אותיות עֵצִים היוצאים במבטא לחצאין יהיה אותיות הַמַּלְכָּה והגמרא היא המלכה העיקרית בתורה שבעל פה דכתיב בה בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ (משלי ח, טו). ובזה פרשתי בס"ד מה שאמרו בפסחים (פסחים ק.) שאמר לו רבי יוסי לרבן שמעון בן גמליאל בכל יום אתה מחבב דברי לפני רבי יהודה ועכשיו אתה מחבב דברי רבי יהודה לפני (אסתר ז, ח) הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת עיין שם ולפי האמור שפיר דבר רבי יוסי במליצה זו של המלכה דקרי לגמרא דידיה בשם המלכה.

"כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים", זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה רָעָה "וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד", זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה טוֹבָה (משלי טו, טו). נראה לי בס"ד דרך הלצה כי מנהגן ודרכן של השותין יין או שכר בכל לילה ששותין קודם אכילה ונמשכין בשתייתם שלש וארבע שעות ואחר כך אוכלין התבשיל אך ודאי האשה והבנים לא ימתינו עד ארבע שעות מן הלילה אלא יאכלו בערב ותניח האשה תבשיל של בעלה על הכירה ואם היא אשה רעה תישן מעת ערב וישאר הבעל שותה לבדו ואחר שיגמור השתיה ויבא לאכול ימצא התבשיל שנתקרר על הכירה ואי אפשר לאכלו ומי יחמם לו התבשיל מאחר דאשתו ישינה או שיבא חתול ויאכל התבשיל מפני שהאשה לא נזהרה לשמור אותו היטב על הכירה אם כן יזדמן דרוב הלילות ישן בלא אכילה! וזהו ' כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים ' זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה רָעָה שזה מוכרח לבטל שתייתו או לשכב רעב אבל ' טוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד ' זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה טוֹבָה דאף על פי שאוכלת מן הרעב משמרת סעודת בעלה היטב והיא יושבת וממתנת דאינה ישינה עד שתביא לו ויאכל הנה זה משתה תמיד שבטוח לבו שלא ישאר רעב מחמת כן.