Avodah Zarah 74a

מתני' אלו אסורין ואוסרין בכל שהו כל מקום שנתערבו שם אפי' אחד באלף לא בטיל ואוסרין את כולן:

יין נסך חבית באלף חביות:

ועבודת כוכבים צורה שעבדוה ונתערבה באלף צורות שאינן עבודת כוכבים:

ועורות לבובין דהוו נמי איסורי הנאה כדאמרן באין מעמידין (לעיל עבודה זרה כט:):

וציפורי מצורע וחולין שנשחטו בעזרה איסורי הנאה הן ובמס' קדושין (דף נז.) מפרש להו:

ושער נזיר דאיסורי הנאה הוא דכתיב (במדבר ו׳:י״ח) ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים:

ופטר חמור דאסור בהנאה כל זמן שלא נפדה:

[ובשר בחלב] חתיכת בשר שנתבשלה בחלב ונאסרה בנותן טעם וחזרה ונתערבה באלף חתיכות אוסרת כולן בהנאה והאי תנא סבר בשר בחלב איסור הנאה דפלוגתא היא בכל הבשר בשחיטת חולין (דף קטז.) ויש שלמידים ממשנתנו דבשר בחלב במשהו וסבורין דהאי בכל שהו דקתני כגון טיפת חלב שנפלה לקדירה או חתיכת בשר קטנה שנפלה לקדירה ואפילו אין בה נ"ט וטעות הוא בידם דהא מפרשינן בגמרא דתנא דבר שבמנין קתני כגון חתיכה בחתיכות משום דדרכן לימנות חשיב ולא בטיל ואי בבשר שנתערב טעמו בחלב קמיירי או בטיפת חלב שנפל לקדירת [בשר] מי הוי דבר שבמנין ועוד הא אוקימנא כל איסורין שבתורה שלא במינו בנ"ט ואפי' לרב ושמואל דאמרי במשהו בשלא במינו מודו ובכולה שחיטת חולין אמרינן בשר בחלב בנ"ט:

אלו אסורין ואוסרין בכל שהו יי"נ פ"ה מיירי בחבית יין נסך שנתערב באלף חביות כדאמרינן לקמן בגמ' דדבר שבמנין קחשיב ועבודת כוכבים צורת עבודת כוכבים שנתערבה באלף צורות ובשר בחלב חתיכת בשר שנתבשלה בחלב ונאסרה בנ"ט וחזרה ונתערבה באלף חתיכות דהיתר אוסרות כולם והאי תנא סבר דבשר בחלב אסור בהנאה כדמוכח בגמ' דהאי תנא אינו קחשיב רק דאיכא תרתי איסורי הנאה ודבר שבמנין ופלוגתא היא בפ' כל הבשר (חולין דף קטז.) אי אסור בהנאה אי לא רבותיו של רש"י רוצין לפסוק מתוך משנתנו דהכא דבשר בחלב נאסר במשהו ומפרשים דאסורין בכל שהוא דקתני מתני' היינו טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר גדולה אע"ג דליכא טעמא אי נמי חתיכת בשר קטנה שנפלה בקדירה מלאה חלב אע"ג דלא יהיב טעמא וטעות הוא בידם דהא מפרש בגמ' דלא מיירי מתני' אלא בדבר שבמנין כגון חתיכה בחתיכות ומשום דהוי דרכן להימנות לא בטיל ואי בטיפת חלב מיירי או בחתיכת בשר קטנה הא לא הוי דבר שבמניין ועוד הא אסקינן (לעיל עבודה זרה דף עג:) כל איסורין שבתורה בנ"ט ואפילו רב ושמואל דאמרי מין במינו במשהו בשלא במינו מודו ועוד דבכולה שמעתא דטיפת חלב דכל הבשר מיירי בהדיא דבשר בחלב בנ"ט:

הא תנא ליה התם הראוי לערלה ערלה כו' וא"ת לעיל נמי דפריך וליתני חתיכת נבילה היה לו לתרץ משום דהא תנא ליה במס' חולין פ' גיד הנשה (חולין דף צו:) דתנן חתיכה של נבלה שנתערבה באלף כולן אסורות וי"ל דודאי גבי חתיכת נבילה ליכא לשנויי הכי דאע"ג דתנא ליה התם בחולין מ"מ הדר איבעי ליה למתנייה הכא (מדקתני) בשר בחלב וליכא למימר דבא לאשמועינן דבמשהו זה אינו דע"כ מיירי בחתיכה חשובה הראויה להתכבד דאי בחתיכה כל דהו פשיטא דבטלה וליכא למימר משום דהוי איסור הנאה לא בטלה אע"ג שאין בה חשיבות שהרי ערלה (וכלאים) וכלאי הכרם איסורי הנאה נינהו ואפ"ה אמרינן יעלו באחד ומאתים אלא ודאי מיירי בחתיכה חשובה כי ההיא דחולין אלמא הדר תני ליה אע"ג דכבר תנא ליה התם ולכך הוה פריך וליתני חתיכה של נבילה וא"ת ויי"נ דקתני לה במתני' על כרחך מיירי בחביות סתומות כיון דתרתי אית ליה וא"כ אמאי תנייה הכא הא כבר תנא ליה התם במס' ערלה (פ"ג מ"ז) דקתני וחביות סתומות וצ"ל דאיצטריך לאשמועינן חומרא אפי' בסתם יינם אע"פ שהוא מדבריהם ועוד איכא למימר דיי"נ הכא במכילתין עיקר הוא למתנייה לכך תנייה אע"פ ששנה כבר במקומות אחרים כה"ג אבל שאר דברים שאינו שונה אותן כאן כי אם אגב גררא דיין נסך שם אני אומר שלא חש לשנות אותם השנויים במקום אחר:

למעוטי דבר שבמנין ואין איסורי הנאה לכאורה משמע דאתא למעוטי דלא הוי במשהו וא"כ פליגא הך דהכא לההיא דפ' גיד הנשה (חולין דף ק. ושם) דקתני התם דחתיכת נבילה אינה בטלה משום דהוי דבר שבמנין אע"ג דלא הוי איסורי הנאה וקשיא דא"כ ה"ל לתלמודא לאתויי מתני' דהתם ולמפרכה מיניה אההיא דהכא לכך נראה לי למעוטי דקאמר הכא היינו דלא חשיב הכא דבר שבמנין ולא איסורי הנאה שלא ירד לשנות רק היכא דאיכא תרתי וכה"ג איכא פ"ק דב"ק (דף ה.) למעוטי מסור ומפגל דהוי נמי פי' שלא ירד לשנותם אע"ג דמחייב עלייהו [ועיין תוס' חולין דף ק. שילהי ד"ה שאני]:

אי נמי למעוטי איסורי הנאה כו' הכא הוי ודאי למעוטי איסורי הנאה דלא הוי במשהו אלא בטל כיון דלא הוי דבר שבמנין כדפירש לקמן וקשה השתא לא הוי למעוטי דסיפא דומיא דלמעוטי דרישא דרישא היינו שלא ירד לשנות דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה אבל מ"מ אמת הוא דהוי במשהו וסיפא אמר דאתא למעוטי דלא הוי במשהו כלל כדפרישית ושמא יש ליישב למעוטי דסיפא נמי דהיינו שלא ירד לשנותו אבל מ"מ אמת הוא דאיכא איסורא דהוי במשהו כגון חמץ בפסח שאסור בהנאה והוי במשהו אפי' בלא חשיבות דבר שבמנין דהא אפי' תערובת דחמץ בעלמא הוי במשהו והשתא ניחא דלמעוטי דרישא ודסיפא ממעט הנך ב' דברים שהקשה התלמוד מהם חתיכת נבילה וחמץ בפסח מיהו הא לא מתוקמא אלא לרב דאמר (בפסחים כט:) חמץ במשהו:

אמר רב הלכה כרשב"ג בחבית דאמר ימכר כולו לעובד כוכבים כו' וא"ת וכי פליג רשב"ג אסתם מתני' דקתני יין נסך במשהו ואוקמינן בחבית בין החביות וקאמר במשהו וי"ל דרשב"ג מוקי לה לענין שלא יכול למכור כל אחד ואחד לבדו לפי שאינו בטל למיהוי היין נסך היתר ע"י ביטול אבל כל התערובת (כחד) ודאי יוכל למכור חוץ מדמי חבית שבו:

מתני' ואלו אסורין ואיסורן בכל שהם. פירוש בכל מקום שנתערב, ואפילו נפל אחד מהם באלף, והאי בכל שהן אינו חוזר על האסור לומר אע"פ שאין האיסור אלא משהו אוסר כל תערובתו, דהוא בגמרא מוקמינן לה להא מתניתין דוקא בדבר שבמנין, כדאמרינן בגמרא האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה, אלא האי בכל שהו נופל על דבר ההיתר שנתערבו אלו ביניהן, ולומר שבכל מה שאין אסורין, דכיון שהאסור הוא דבר שבמנין לעולם אוסר את תערובתו ועושה את תערובתו כיוצא בו, כלומר שאסורין בהנאה כיוצא באלו. ובשר בחלב דקתני לאו כגון שנפלה טפה אחת על גב בשר הרבה, אלא כגון בשר שנאסר באסור בשר בחלב ונפלה חתיכה ראויה להתכבד בה בתוך חתיכות בשר של היתר, וכן פירש רש"י ז"ל, ומיהו דוקא בשאר אסורי הנאה דקתני הכא בעינן שיהא האסור דבר שבמנין, אבל ביין נסך וע"ז ועורות לבובים שכל אלו אסורות משום לתא דע"ז, לעולם אסורין ואוסרין את תערובתם במינם במשהו ואפילו בהנאה, וטעמא משום שאסור להנות מאיסור ע"ז, וכדאיתמר בירושלמי (בפרקין הי"ג) דגרסינן התם יין נסך וע"ז ועורות לבובין משום שנאמר: לא ידבק בידך מאומה (דברים יג, יח), והיינו נמי דלא קתני בהני שם חשיבותן, דהא לא קתני חבית של יין נסך וצורה חשובה של ע"ז, אלא שם איסורן בלבד קתני כלומר יין נסך וע"ז ועורות לבובין דמשמע כל שהן, ובשאר קתני בהו חשיבותן, שור הסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע, ועלייהו מפרשינן דהאי תנא תרתי אית ליה איסורי הנאה ודבר שבמנין. והכי נמי מוכח בבבא אחריתי דמתניתין דקתני יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה, ויין נסך סתמא קאמר דאוסר את הכל בהנאה. ורש"י ז"ל שפירש יין נסך חבית באלף חביות וע"ז צורה שעבדוה ונתערבה באלף צורות, דמשמע דסבירא ליה דבכולה מתניתין בדבר שבמנין מיירי ואפילו באיסורי ע"ז, לא מיחוור. והאי דקתני נמי דאוסרין כל תערובתן ואפילו כי נפיל חד באלף, הני מילי בשעומד האיסור בעינו אלא שאינו ניכר בהם, דכל זמן שעומד בעינו דבר שבמנין הוא ודבר שבמנין מיקרי, אבל אם הוא נימוח או שנבלל זה בתוך זה אינו אוסר כי אם אחד בששים כשאר איסורין, דכל שנימוח או שנבלל לאו דבר שבמנין הוא. ומיהו באיסורי ע"ז כיון שאין הדבר תלוי בדבר שבמנין אלא שאוסרין בכל שהן, אף באסור בלול ונמוח אסור לעולם במשהו בהנאה.

גמרא תנא מאי קא חשיב, אי דבר שבמנין קא חשיב, ליתני נמי חתיכת נבלה. כלומר שאוסרת את תערובתה להיות כמוה ואפילו באלף, דדבר שבמנין הוא שראוי להתכבד בה לפני האורחים, ותנן במסכת חולין (צו, ב) אם אין מכירה כלן אסורות. אי איסורי הנאה קא חשיב, דקסבר דכל שאסור בהנאה אוסר את תערובתו כיוצא בו במשהו, ליתני נמי חמץ בפסח דאף הוא נמי מאיסורי הנאה הוא ואמאי לא תני ליה, ומתרצינן האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה. ונראה מדברי רש"י ז"ל דהכי מפרש לה, האי תנא לית ליה איסור אוסר תערובתו להיות כמוהו אלא באסור דאית ביה תרתי דהוי דבר שדרכו לימנות ואיסור הנאה, אבל דבר שבמנין ולאו איסור הנאה כגון חתיכת נבלה בטלה, ואיסורי הנאה דלאו דבר שבמנין [אינן אוסרין תערובתן בכל מה שהן]. ולפי פירוש זה מתניתין דהכא פליגא אמתניתין דגיד הנשה (חולין שם), דהתם תנן גיד הנשה שנתבשל עם הגידין וכן חתיכה של נבלה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות, בזמן שמכירין בנותן טעם, ואם לאו כלם אסורין. והוינן בה (שם צט, ב) וליבטיל ברובה, ופריקו בריה שאני, פירוש דגיד בריה הוא, וגבי [חתיכה של נבלה] מתרץ (שם ק, א) שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה לפני אורחים, אלמא משמע מהתם דחתיכה הראויה להתכבד בה לפני האורחים אינה בטלה לעולם אלא אוסרת את כל החתיכות במה שהן, והכא אמרינן שאין חתיכת נבלה אוסרת במה שהיא ואף על פי שהיא ראויה להתכבד בה. ולישנא דגמרא דהכא הכי נמי משמע דהאי תנא פליג אדהתם, מדקאמר האי תנא תרתי אית ליה מכלל דאיכא תנא אחרינא דלית ליה תרתי. ויש מחכמי הדור שאומר שזו היא סברתו של הרי"ף ז"ל בחולין שלא כתב בהלכותיו אותה משנה שבפרק גיד הנשה, וכאן כתב דליתיה להאי כללא דהא איכא חמץ בפסח, אלמא משמע דסבירא ליה דבשארא איתא, אבל הרמב"ם ז"ל (הל' מאכלות אסורות פט"ז ה"ה) פסק כאותה משנה דחתיכה הראויה [להתכבד] לעולם אינה בטלה, וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל. (ולפיכך) [ולפי] מה שפירש כאן הראב"ד מתניתין דהכא ודהתם לא פליגא כלל, דהכא הכי קאמר, האי תנא לא איירי במתניתין אלא באסורי הנאה ודבר חשוב, משום דאית ליה לתנא דאפילו איסורי הנאה אין אוסרין את תערובתן להיות כמותן, כלומר: אסורין בהנאה, אלא אם כן הוא דבר שבמנין, ומשום הכי לא קתני נבלה בדבר שבמנין, דהא לא קתני אלא איסורי הנאה ונבלה היא גופה שריא בהנאה, וחמץ בפסח נמי לא קתני, משום דלא הוי דבר שבמנין, ונהי דאוסר את תערובתו איסור אכילה במשהו אבל בהנאה אינו אוסר במשהו. והא דאמרינן הרי אלו למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה, הכי קאמר, משום הכי סתם התנא את דבריו כך, לומר שאלו בלבד ראויין לשנותן כאן, אבל דבר שבמנין ואסורי אכילה אינן ראויין לשנות כאן, דבאיסורי אכילה שאוסרין את תערובתן באכילה כיוצא בהן לא מיירי, ושאר איסורי הנאה נמי אין ראוי לשנות כאן, דכל אסורי הנאה שאינו דבר שבמנין אינו עושה תערובתו כיוצא בו לאסור בהנאה, אבל דבר שבמנין ואסורי הנאה אוסרין את תערובתן בהנאה במה שהן, והיינו הני דקתני הכא ודקתני במסכת ערלה (פ"ג מ"ז), ולעולם דבר שבמנין באיסורי אכילה נמי אוסרין הן את תערובתן במשהו באכילה. והכי מוכח במסכת תמורה פרק כל האסורין (תמורה כח, א) דקא מקשה התם ומאי שנא לענין תערובת קדשים דקתני איסורי הנאה ואסורי אכילה בהדי הדדי, דהתם קתני הרובע והנרבע דלאו איסורי הנאה נינהו ואוסרין בכל שהן, דאלמא כל איסורין שבמנין עושין תערובתן כיוצא בהן, ותערובת דחולין פסיק ותני איסורי הנאה לחוד ואסורי אכילה לחוד, פירוש דבמתניתין דהכא דמתנייא בחולין לא קתני אלא איסורי הנאה, ופריק כי קאי בע"ז משום דבעי לפרושי איסורי דיין נסך פריש נמי כל אסורי הנאה דדמיין ליה, כי קאי הכא משום דבעי לפרושי מוקצה ונעבד אתנן ומחיר מפרש נמי כל האסורים לגבי מזבח דדמו להו, אלמא כי קתני הכא אסורי הנאה הוא הדין לאסורי אכילה שדינן כן שעושין את תערובתן כיוצא בהן בדבר שבמנין. וגרסינן נמי הכא בירושלמי (פ"ה הי"ב) למה לא תנינן עמהון נבלה, אמר ר' יוסי לא אתינא מתניתין אלא שאסור בהנאה, התיבון הרי חמץ בפסח, [חמץ בפסח] יש בו כרת ואלו אין (בו) [בהם] כרת.

הרי אלו למעוטי מאי וכו' כתב הרי"ף ז"ל דכללא דמתניתין ליתא, דהא קיימא לן חמץ בפסח אוסר במשהו. ותפס עליו הראב"ד ז"ל דמאין לו לרב ז"ל שחמץ בפסח אוסר את תערובתו בהנאה במשהו, זה לא נזכר בשום מקום, ואי משום דהנך דאלו עוברין (פסחים מב, א) כותח הבבלי וחביריו השנויים שם במשנתנו, הנהו לאו משום משהו מתסרי אלא משום נותן טעם הרבה שיש בהם, וכבר פירשו בגמרא (שם ע"ב) אחד מהם ואמרו: זיתום המצרי תלתא חטי, [תלתא] קורטמי, תלתא מלחא, והוא מעיד על השאר שיש בהן חמץ הרבה, ועוד דהנהו שאני שאין גוף המאכל נעשה זולת החמץ שבהן, וכיון שהחמץ שבהן הוא מכשיר המאכל הרי הן חשובין כאלו הכל חמץ, וכיון שכן מאין לנו לדחות סוגיא אחת שבכאן שאמר שאין כל דבר אוסר את תערובתו בהנאה אלא אם כן הוא דבר שבמנין ונדחה אותה בלא ראיה, ושמא הרי"ף ז"ל פירש משנתינו לענין אכילה, ואינו אלא לענין הנאה כמו שפירשנו למעלה, והרמב"ן נ"ר אומר דאפשר שדעת הרב הגדול ז"ל לומר דקיימא לן דחמץ בפסח אסור בהנאה, וכיון שכן אוסר את תערובתו במה שהוא ודבר שבמנין, ולרבות ככרות של בעל הבית בחמץ בפסח אתא. ואם תאמר והלא אפילו בערלה וכלאים פליגי רבנן עליה דר' עקיבא (ערלה פ"ג מ"ז), דאלמא לא חשיבי להו ככרות של בעל הבית לאסור את תערובתן בהנאה. יש לומר דלתנא דמתניתין מיהא לא גרעי משער נזיר. ולא נתבררו לי דבריו, דאי משום הא למה לי לרבנו ז"ל למימר דליתיה להאי כללא, דהא בעינן ליה בגמרא וליתני ככרות של בעל הבית, ואמרינן דאין הכי נמי למאן דאית ליה חמץ בפסח אסור בהנאה דהיינו ר' עקיבא, ור' עקיבא נמי תנא ליה התם בהדיא. פסק. כתב הראב"ד ז"ל הלכה למעשה: יין נסך גמור יין ביין משהו אוסר את תערובתו בהנאה. ואם נתחלפה לו חבית של יין נסך בחבית של היתר ולא הכיר אי זו היא של היתר ואיזו של אסור האחת מותרת בהנאה והאחרת אסורה בהנאה. סתם יינן אפילו יין ביין ימכר כלו לגוים חוץ מדמי אותו יין. ולענין [שאר] איסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם וכיוצא בהם, אם נתחלף אכל באכל אפילו הוא דבר שבמנין כגון אגוזי פרך ורימוני באדן שהן אוסרין את כל תערובתן, הני מילי באכילה, אבל בהנאה אהניא להו חשיבותייהו דדמיהן אסורין לעולם ויוליך הנאה לים המלח (והשאר) [אבל תערובתן] מותר בהנאה כדין חבית של יין נסך. ואם נימחו בשל התר בזה נשתנה דינם מיין נסך, דיין נסך אוסר את תערובתו בהנאה, ושאר איסורי הנאה כגון ערלה ודכוותה אם נימחו בטלים במאתים, ומותרים אף באכילה. ולענין חמץ בפסח, אם נתערב לו פת בפת והוא מככרות של בעל הבית הכל אסור באכילה, ואינו אוסר בהנאה אלא דמי אותה הפת דומיא דחבית בחבית. ואם נימוח בשל היתר בזה דינו חמור מיין נסך, כי יין נסך במינו במשהו, שלא במינו בנותן טעם, אבל חמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו במשהו לאכילה, דהכין איפסיקא הלכתא בפרק כל שעה (פסחים ל, א). ולענין איסור הנאה דינו קל מיין נסך, שאינו אוסר את תערובתו בהנאה בין במינו בין שלא במינו אלא אם כן הוא ממכשירי המאכל, כגון כותח הבבלי ואותן השנויין במשנת אלו עוברין (פסחים מב, א) שהן חשובין כאלו הכל חמץ, וכנגדו ביין נסך בשאינו מינו, כדאמרינן בכבשים פרק אין מעמידין (עבודה זרה לח, ב) לדעת חזקיה, דאם ידוע שנתן לתוכו יין אסורין בהנאה, אבל במינו אוסר את הכל בהנאה. ויין במים נמי אם נתערב בו כדי שיהיו המים ראויים לשתות על ידו בתורת יין אפילו על ידי הדחק הרי הוא ככבשים ואוסר הכל. ויין ביין מסתם יינן אם נתערב בו הרבה כדי שכנגדו במים יהיו ראויים לשתיה על ידו אסר הכל בהנאה, שלא אמר יין ביין להקל אלא להחמיר. ואנו כבר כתבנו בפרק אין מעמידין דההיא מתניתין דהתם אתיא דלא כרשב"ג, וחזקיה נמי מתניתין הוא דמפרש, אבל לרשב"ג אפילו בידוע ימכר כלו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו. ומיהו סעד מצאתי לדברי הראב"ד ז"ל בירושלמי הכא (הי"ג), דגרסינן בירושלמי גבי פלוגתא דחכמים ורשב"ג, אמר ר' יוסי חד מן רבנין נפק מבי וועדה אמר איתפלגון ר' יוחנן ור"ל, חד אמר הלכה כרשב"ג וחד אמר אין הלכה כרשב"ג, ומודה רשב"ג ביין לתבשיל שהוא אסור, אלמא בכל מכשירי האוכל מודה רשב"ג מפני שהוא כגופו של יין נסך. ומיהו מה שכתב הרב ז"ל דיין ביין בסתם יינן אם נפל בו הרבה כדי שכנגדו המים יהיו ראויים לשתיה על ידו אסר הכל, קשיא לי, חדא, דיין נסך שנפל לבור סתמא קתני במתניתין, לא חלקו בין רב למעט, ולעולם קאמר רשב"ג ימכר כלו לגוים והלכתא כוותיה, והכי נמי נראה מן הירושלמי שכתבנו למעלה, דקאמר דמודה רשב"ג ביין לתבשיל, וההוא ודאי ביין המכשיר את התבשיל קאמר כגון יין שנפל לכבשין וכיוצא בו כדברי חזקיה, ומשמע דדוקא יין לתבשיל, אבל יין ביין בענין הזה, כלומר שיש בו כדי שיכשיר בכנגדו במקום אחד מתיר רשב"ג למוכרו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו. ועוד דרב נחמן דפסק הלכה בגמרא, דחשיב ואזיל כרוכלא יין ביין וחבית בחבית ביין נסך ובסתם יינן וחלק כל הדינין אחד לאחד לא הוה שתיק מניה לעולם, שהרי הוא לפרש בא ולא לסתום. ועוד דרב נחמן הוא דקאמר בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה נח, א) וכי שכשוך עושה יין [נסך], כלומר בתערובתו, אלמא משמע דאין שכשוך עושה יין נסך לעולם בתערובתו, ואפילו אם נפל מן המשוכשך הרבה לתוך ההתר ימכר כלו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו. ועוד דאמרינן בגמרא אמר רב הלכה כרשב"ג חבית בחבית אבל לא יין ביין, ושמואל אמר אפילו יין ביין, ולכאורה משמע דיין ביין דומיא דחבית בחבית קאמר, כן נראה לי. ובמה שכתב הרב ז"ל דכל שאר אסורי הנאה שנתערבו אכל באכל דינו כיין נסך וימכרו כלם לגוים חוץ מדמי אסור שבהן כדין חבית בחבית, גם הרמב"ן נ"ר מודה לו בכך [שכתב], וכן כתבנו בפרק כל הצלמים (עבודה זרה מט, ב ד"ה רבי אליעזר) דאפילו בשאר איסורין שרי רשב"ג כדין יין ביין, וקיימא לן כוותיה, ולא עדיף דבר שבמנין מיין ביין. ומיהו צריך להזהר בדברים הנקחים מן הגוים שלא למוכרן להם, שמא יחזור הגוי וימכר לישראל. וכתב עוד דמסתברא דחבית בחבית אם נפלה אחת מהן לים הגדול מותרות, בין ביין נסך בין בסתם יינן בין בשאר איסורין שבתורה, דקיימא לן כרב דאמר בפרק התערובות (זבחים עד, א), טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן, דאמרינן האי דאיסורא נפל, והוא הדין לחבית, כריש לקיש דאמר התם (שם ע"ב) חבית של תרומה שנפלה למאה ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן, דאמרינן הך דאיסורה נפלה. ולפום פשטה משמע דאפילו באכילה תלינן להיתר, דהא חבית של תרומה לאו איסורי הנאה היא אלא דבאכילה שרינן לה, וכן בחבית של יין נסך. ומיהו לפי דעתינו שאין אנו מבטלין ביבש חד בתרי יש לומר, דדוקא שנפלה לתוך ששים דמדינא בטיל, והוה ליה כתרומה למאה ובע"ז לרבוא דמדינא בטיל ומשום חומרא דע"ז אסור, וכיון שנפלה אחת מהן לים הגדול הותרו דתלינן לקולא, אבל לפחות מששים כיון דאיכא נותן טעם בתערובתן ואפילו בשאר איסורין נמי אסור לא תלינן בנפילה לקולא, שלא אמר לתלות אלא תערובת החומרות כגון תרומה למאה וע"ז לרבוא והוא הדין לדבר שבמנין, אבל נותני טעמים אינם בטלים בנפילה. ודוקא שנפלה מאליה, אבל ליטול אחת מהן להוליכה לים המלח אסור, ואם עשה כן מסתברא במזיד אסורות בשוגג מותרות כדאמרינן במבטל איסור לכתחלה (תרומות פ"ה מ"ט). ואיכא נסחי דגרסי התם אמר רבא לא הכשיר ר"ל אלא בטבעת אבל תאנה לא, ואף על גב דפליג עליה רב יוסף הלכתא כרבה, וזו היא גרסת הרמב"ם ז"ל (הל' תרומת פט"ו ה"ד). שוב ראיתי במסכת תרומות ירושלמי (פ"ד ה"ז) היו לפניו עשרים תאנים ונפלה אחת לתוכן ואבדה אחת מהו, רשב"ל אומר ספקן בטל ברוב, ור' יוחנן אומר כלן נעשו הוכח, מודה ר' יוחנן שאם רבה מהם על מקום אחר או שרבה ממקום אחר עליהן ספקן בטל ברוב, ומשמע ודאי דהלכה כריש לקיש דהוא אמרה להא שמעתא בגמרא דילן ולא פליג עלה ר' יוחנן, הילכך אפילו נותני טעמים אם נפלו מהם בטלו ביבש, דאמרינן שאני אומר בדרבנן, ושם בירושלמי אמר דלכתחלה אסור כמו שכתבתי, וצריך עיון. ומה שכתב רש"י ז"ל למעלה שחתיכה נבלה כיון דלאו איסורי [הנאה] הוא בטלה ומשליך אחת מהן לכלבו ואידך שרו באכילה, (תנו רבנן) תמהני עליו שכל האיסורין שבטלו אינם צריכין להרים אותן חוץ מאיסורי מתנות כהונה [כגון תרומה] וחלה מפני גזל השבט, והכי איתא במשנת מסכת ערלה (פ"ב מ"א) עד כאן. וכן הסכימה דעת רבותינו הצרפתים ז"ל דאין צריך להרים בשאין מכיר האיסור אלא הכל מותר, שלא הצריכו להרים אלא באסורי מתנות כהונה [כגון תרומה] וחלה, וכדמפרש בירושלמי (שם ה"א) דהיינו מפני גזל השבט, אבל באיסור הבטל בהיתר ליכא למימר שום גזל אם הם של אדם אחד ואין צריך להרים.

ואי קשיא לך כל איסורין שבתורה היאך בטלין ברוב כגון נבלה וכיוצא בה בששים ותרומה באחד ומאה, וכן כלם זה כדינו וזה כדינו, ואמאי לא אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכדמשמע פרק התערובות, דתנן התם (זבחים ע, ב) כל הזבחים שנתערב בהן שור הנסקל או אחת מן החטאות המתות אפילו אחת ברבוא ימותו כלן, ופריך בגמרא (שם עג, ב) ונכבשינהו דנינידן, פירוש: נעמידם במקום צר כדי שילכו משם מחמת דוחק המקום, וכל אחת ואחת כשפורשת נימא כל דפריש מרובא פריש, ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע, אלמא משמע מהתם דבתערובת האוסרין איכא למימר נמי כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכל דפריש מרובא פריש. יש לומר דלא שייך למימר כל קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא בדבר שהאיסור נכר וידוע ועומד לבדו, וההיתר ניכר ועומד לבדו, ואם לקח מן האחד ואינו יודע מאיזו לקח אסור, וכדאמרינן (חולין צח, א) בתשע חנויות שכלן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה, אבל בדבר מעורב שאין ניכר איזה היתר ואיזה איסור לא שייך למימר כל קבוע, אלא הולכין בו אחר מה ששערו בו חכמים, תרומה באחד ומאה וערלה באחד ומאתים ונבלה וכיוצא בה בששים, והא דמשני פרק התערובות גזירה שמא יקח מן הקבוע, לאו למימרא שיהא דינו כדין קבוע דאיתמר בעלמא דהוי כמחצה על מחצה ולאו לישנא דוקא קאמר, אלא הכי קאמר גזירה שמא יקח ממקום שקבועין בו עדיין ולא פירשו ואז ודאי אסירי משום דבעלי חיים לא בטילי כדמפרש התם, או משום דהוי דבר שבמנין, כך תירץ רבנו יצחק הזקן ז"ל..

מתני׳ אלו אסורין ואוסרין בכל שהן פי׳ לא במשהו קאמר דהא אמרינן בגמרא דהאי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה אלא ה״פ שאוסרין בכל מה שהן ואפי׳ באלף ורבוא והיינו דנקט האי לישנא ודעת גדולי המפרשים ז״ל והיא דעת רבותי דלא אמרו בגמרא דבעי תנא דבר שבמנין אלא בשאר השנוין במשנתינו אבל עבודה זרה ויין נסך ועורו׳ לבובין אוסרין הן במשהו ואפי׳ בהנאה משום חומרא דעבודה זרה דכתיב בה לא ידבק בידך מאומה מן החרם כדאיתא בירושלמי וכדתנן יין נסך אסור ואוסר בכל שהו והיינו נמי דלא קתני בהכי שם חשיבותן דהא לא קתני חבית של יין נסך וצורה חשובה של עבודה זרה אלא שם אסורן בלחוד ובאידך קתני שם חשיבותן שור הנסקל ועגל׳ ערופה וצפורי מצורע וזה שלא כדברי ר״שי ז״ל שפירש יין נסך חבית בין החביות וע״ז צורה שעבדוה ונתערבה באלף צורות והדבר ידוע שאין דבר שבמנין אוסר אלא כשנתערב ועודו בחשיבותו אבל אם נתפצע או נמוח חזר לדינו ובשר בחלב דקתני הכא היינו חתיכה הראויה להתכבד עם האורחין שנתבשלה עם החלב ונאסרה ואחר כך נתערבה באלף חתיכות:

גמרא האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסו׳ הנאה פי׳ ר״שי ז״ל דדוקא היכא דאיכא הני תרתי דחשיבותא אבל פרוסה דחמץ בפסח דלא חשיבה אי נמי חתיכת נבלה דחשיבה ולא אסירא בהנאה בטלין הן ומשליך אחד מהן לכלבו והשאר מותר באכילה ולפי׳ זה מתני׳ דהכא פליגא המתני׳ דפרק גיד הנשה דתנן חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא שנתבשלו עם החתיכו׳ בזמן שמכירן בנותן טעם ואם לאו כולן אסורות ופריש׳ טעמא משום דהויא חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין דהוי דבר שבמנין ונראה שזהו דעתו של רבינו אלפסי ז״ל שלא כתב בהלכותיו אותה משנה משמע ליה דפליגא אהא דהכא וסמך על סתמא זו והוא מה שכתב כאן דליתיה להאי כללא דהא איכא חמץ בפסח משמע דבשארא איתיה אבל רבותינו הצרפתים ז״ל והר״אבד ז״ל ורוב המפרשים ז״ל סברי דלא פליגי מדלא אמרו לה בגמרא והכא הכי פירו׳ דהאי תנא דהכא לית ליה במניניה כלומר דלא איירי אלא בדאיכא הני תרתי דבר שבמנין ואיסורי הנאה כי בא להשמיענו שאין איסורי הנאה אוסרין תערובתן בהנאה אלא היכא דהוו דבר שבמנין ומשום הכי לא איירי אלא בהני תרתי אבל ודאי מודה הוא שאף באיסורי אכילה חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין אוסרת היא אפילו באלף חתיכות כשאינה נכרת כמתני׳ דהתם והא דאמרינן לקמן הרי אלו למעוטי דכר שבמנין ולאו איסורי הנאה פירושו למעוטי דלא איירי ביה הכא ואיידי דנקטי׳ למעוטי איסורי הנאה ולאו דבר שבמנין דהוי דוקא כדפרישנא כייל באידך נמי לישנא דלמעוטי וכן עיקר וכן אמרו כאן בירושל׳ למה לא תנינן עמהון נבלה אמר רבי יוסי לא אתיא מתני׳ אלא איסורי הנאה וכן מוכיח קצת בגמרא דילן במסכת תמורה פרק כל האסורין וכן נראה דעת הר״מבם ז״ל שפסק כמשנתינו וכמשנת פרק גיד הנשה גם מה שכתב רש״י ז״ל ומשליך אחת מהן לכלבו והשאר מותר זה אינו דבכל האסורין כל שנתערב בדבר המבטלו הכל מותר ואין צריך לסלק כלום ולא אמרו כן אלא בתרומ׳ ומעשרות מפני גזל השבט כדאיתא בירושלמי וכן היא במשנת מסכת ערלה.

ולתני ככרות של בעל הבית הא תני ליה התם כו' ושמעינן מהכא שאין חמץ בפסח אוסר תערובתו בהנאה אליבא דתנא דידן אלא בככר חשוב שהוא דבר שבמנין מעתה הא דפסק רבא דחמץ בפסח אוסר במשהו הני מילי לאכילה אבל בהנאה אינו אוסר אפילו במינו עד שיהא דבר שבמנין או שיהא דבר המכשי׳ כל המאכל ככותח הבבלי וחבריו השנוין במשנת אלו עוברין אבל רבי׳ אלפסי ז״ל כתב דליתיה להאי כללא דהא איכא חמץ בפסח שהוא אוסר במשהו וכבר הגיה עליו הר״אבד ז״ל דההיא לענין איסור אכילה הוא ואפשר שרבינו אלפסי ז״ל כך רצה לומר שאין כלל השנוי במשנתינו דוקא דהא איכא חמץ בפסח דאוסר בכל מה שהו כשהוא דבר שבמנין וכדקתני ליה רבי עקיבא במתניתין דערלה ואשמועינן דהלכתא כרבי עקיבא דסתם מתני׳ דהכא בדידיה אוקימנא אלא דסמיך אמאי דתני ליה התם כרבי עקיבא ודעת רבי הר״אה ז״ל דחמץ בפסח אינו אוסר במשהו בהנאה אבל בנותן טעם אוסר ומסתמא דנין אותו כחמור שבנותני טעמים דהיינו כלאי הכרם שהן מקדשין ואוסרין בהנאה במאתים.

אמר רב נחמן הלכה למעשה יין נסך יין ביין אסור פירוש במשהו ואין לו תקנה חבית בחבית מות׳ פירוש מותר כרבן שמעון בן גמליאל ונראין דברים דאפי׳ חבית חשובה ודבר שבמנין קאמר כדנקיט לה סתמא דאף על גב דקתני לעיל אלו אוסרין בכל שהן הני מילי שאוסרי׳ אותם כל זמן שלא עשו תקנה להם ושאין להם תקנה להתירם אלינו אבל מכל מקום יש להם תקנ׳ למכור לגוים חוץ מדמי חבית זה וזה ברור.

סתם יינם אפילו יין ביין ימכר כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו ונראה ודאי דמילתא פסיקא נקט ואפי׳ נפל בו יין מרובה שכיוצא בו נותן טעם במים דאי לא הוה ליה לפרושי כדפריט אידך ושלא כדברי הר״אבד ז״ל ומיהו בירושלמי אמרו דמודה רבן שמעון בן גמליאל ביין לתבשיל שהוא אסור ואין לו תקנה פירוש בין שהוא מכשיר כל התבשיל וחשוב כאילו הכל אסור וכיון שנותן בו טעם אין לו תקנה ואפשר שאין זה בגמ׳ דילן מדפריט הכא טובא ולא פריט הא וכבר כתבנו לעיל במכלתין דתקנתא דרבן שמעון בן גמליאל איתא בכל האיסורין חוץ מן הדברים שהן נקחין מן הגוים שאין עושין תקנה זו שמא יחזור בו גוי וימכרם לישראל וכתב רבינו הר״מבן ז״ל דמסתברא דחבית בחביות אם נפלה אחת מהן לים מותרות בין ביין נסך ושאר כל האסורין דקיימא לן כרב דאמר בפרק התערובות טבעת של עבודה זרה שנתערבה באלף ונפלה אחת מהן לים הגדול כולן מותרות דאמרינן האי דאיסורא נפל וריש לקיש דאמר כן התם בחבית של תרומה שנתערבה במאה ונפלה אחת מהן לים הגדול ולפום פשטה משמע שהותרו אפי׳ באכילה דהא תרומה אינה אלא איסורי אכילה וטעמא משום דמדאורייתא חד בתרי בטיל לעולם בכל מין במינו וכיון דכן אמרינן אני אומר להיתרא כרבנן ודוקא נפלה מאליה אבל להוליך אחת מהן לים המלח אסור ואם עשה כן במזיד אסורות משום קנסא בשוגג מותרות כדין כל מבטל אסורין.

המשנה התשיעית והכונה בה להשלים באור עניני תערובת שבשאר איסורין [ואמר] ואלו אסורין בכל שהן יין נסך וע"ז ועורות לבובין ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפרי מצורע ושער הנזיר ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה הרי אלו אסורין ואוסרין בכל שהן אמר הר"ם כבר נתבאר לך בפרק ג' ממסכת ערלה דעת ר' מאיר שהוא סובר את שדרכו למנות מקדש ולשם ביארנו זה הענין תכלית הביאור וזה התנא סבר שכשיהיו בדבר האסור שני הענינים האחד שיהיה דרכו לימנות והשני שיהא אסור בהנאה שהוא אסור בכל שהו ואמר יין נסך ר"ל חבית של יין נסך כשנתערבה באיזה דבר שנתערב מן החביות תאסר הכל בהנאה לפי שהשני ענינים הנזכרים נתקבצו בו וכמו כן דינר ע"ז על דרך משל בדינרין הרבה וצפור בצפרים הרבה ואגדה משער נזיר באגדות שער הרבה ופטר חמור בחמורים הרבה וחתכה בשר מבשר שנתבשל בחלב או מן חולין שנשחטו בעזרה בחתכות הרבה אפי' יהיה הרבוי כמה שיהיה הכל אסור בהנאה ובשור הנסקל ועגלה ערופה ופטר חמור נהרג הכל וכבר בארנו בשני מקדושין שאלה כלם אסורין בהנאה וראיית כל אחד מהם והיות כל אחד מהם דבר שדרכו למנות מבואר ותשלום לשון המשנה הרי אלו אסורין ואוסרין כל שהן למעוטי דבר שבמנין ואינו אסור בהנאה כגון חתכת נבלה עם חתכת בשר או אסור בהנאה אינו במנין כגון ערוב קמח כלאים או יין כלאים עם קמח חולין או יין חולין וזה העקר אינו נוהג בכל לפי שהדין בחבית של יין נסך שנתברר שנתנסך לע"ז כשנתערבה בחביות הרבה ומכר הכל לגוים ויטול שעור רוב דמי אותה חבית וישליכו לים המלח וזהו פירוש יוליך הנאה לים המלח שקדם לנו זכרו בפרק שלישי מזו המסכתא ואין גם כן כל מה שזכרו למנות והוא אסור בהנאה מקדש כלומר אוסר בכל שהו לפי שהנבלה וכלאי הכרם הן מאסור הנאה ואין מקדיש בהם זולתי שבעה דברים בלבד ר"ל מהם אוסרים בכל שהוא כמו שבארנו בסוף ערלה ודע כי מה שזכר בזאת המשנה כי הם אוסרין בכל שהו הוא נכון וברור מלבד יין נסך שהוא אוסר בכל שהו לשתיה בלבד אבל כשנתערבה חבית בחביות אינו אוסר הכל בהנאה כמו שבארנו וחמץ בפסח בלבד בין במינו בין שלא במינו במשהו ואמנם יצא מדין כלל איסורין שבתורה... הדבור בו אבל אסור תלוי הוא בזמן וכשעבר הזמן סר אסורו ולפיכך לא התנה בו התלמוד כמו שהתנה ביין נסך וטבל כמו שהקדמנו והבן אלו הענינים כלם ותפריש ביניהם ותדע קו היושר בכלם:

אמר המאירי אלו אסורין ואוסרין בכל שהן ר"ל שכל מה שנתערב בו נאסר ויראה לי שמשנה זו לענין איסור הנאה נאמר ואמר בכל אלו שאם נתערבו אפילו אחד באלף כלם נאסרו בהנאה ומ"מ אין המדה שוה בכל אלו שהוזכרו שיש מהם שנאמר עליהם כן אף במשהו ויש מהם שהם צריכים לדבר שבמנין אבל משהגיעו לאותו שיעור אף אם נתערבו באלף הכל אסור ואוסרין בכל שהן האמור בהן אין פירושו על מיעוט האיסור אלא על רבוי ההתר כלומר שאפילו נתערבו ברבוא אינו בטל בהם ומה שאמרו בגמרא האי תנא תרתי אית ליה אשארא קאי ולא אאיסורי ע"ז שלא נאמר על מה שאוסר במשהו של איסור אלא במה שאוסר בכל כמה שהוא ההתר וכן מה ששאלו האי תנא מאי קא חשיב לא קאי אאיסורי ע"ז אלא על השאר ומה שאוסר במשהו הוא כל מה שאיסורו משום ע"ז והם יין נסך וע"ז ועורות לבובין והוא הדין לכל תקרובת ע"ז וכבר בארנו ענין עורות לבובין בפרקים הקודמים ושור הנסקל ר"ל קודם שנסקל אלא שנגמר דינו והוא מפני חשיבותו וכן כל בעלי חיים כמו שהתבאר במסכת זבחים ע"ג א' וגדולי המפרשים פירשוה בחתכה מבשרו וראויה להתכבד ואין הדברים נראין ועגלה ערופה וצפרי מצורע ר"ל השחוטה שבהם ושער נזיר שאף הוא דבר שבמנין שאדם עשוי למכור ממנו כמה גזין לעשות מהם שקים והוא אסור בהנאה ששער נזיר טהור בשריפה ושל טמא בקבורה ופטר חמור לאחר עריפה ובשר בחלב ר"ל לאחר שנעשית חתכה זו בשר בחלב שבתחלתה אינה נעשית בשר בחלב אלא בטעם כמו שאמרו טפת חלב שנפלה בבשר אם נתנה טעם בה וכו' אבל לאחר שבעשית החתכה בשר בחלב אף באלף כמוה לא בטלה ומ"מ דוקא חתכה שהיא דבר שבמנין כמו שהתבאר במסכת חולין וכן חולין שנשחטו בעזרה שאף הם אסורין בהנאה שכל אלו אסורי הנאה הם כמו שהתבאר כל אחד במקומו הראוי לו ומ"מ חקר בעל התלמוד על משנה זו שהרי מ"מ היה לו להזכיר כל שעושה תערבתו כמהו בכל מה שהוא אע"פ שאינו בדין איסור הנאה שמאחר שהוא אומר' אוסרין בכל שהן רוצה בו שעושה את תערבתו כמהו בכל מה שהיה אף אחד באלף ואע"פ שלא נמנו בכאן אלא איסורי הנאה שאוסרין תערבתן בהנאה מ"מ יש אסורי אכילה שאוסרין באכילה בכל מה שהן גם כן וביאור הדברים אלו אוסרין בכל שהן לעשות תערבתן כמותן בכל מה שהן ומתוך כך שאלו עליה בגמרא אם דעתו לדון באסור הנאה היה לו למנות חמץ בפסח שאף הוא אוסר בכל שהוא אף בהנאה ואע"פ שעל דרך האמת אין חמץ אוסר תערבתו בהנאה במשהו אא"כ בנותן טעם מ"מ דעת המקשה כן ואף גדולי הפוסקים פסקוה אלא שאין הדברים נראין שכל אותן שבפרק אלו עוברין גוף המאכל נעשה מהם או שהם נותנין טעם הרבה כמו שהעידו בזיתום המצרי שהוא תלתא שערי וחזר להקשות על איסורי אכילה שאם דעתו לדון בדבר חשוב והוא הנקרא דבר שבמנין היה לו למנות חתכה של נבלה הראויה להתכבד לעשות תערובתה כמוה מיהא לענין אכילה ותירץ תרתי אית ליה כלומר שלא היה דעת המשנה לדון אלא בשניהם ר"ל שיהא איסור הנאה ודבר שבמנין ומגדולי הפוסקים פירשו בה שאין זה התנא אומר בשום דבר לעשות תערובתו כמהו בכל מה שיתערב בו אפילו באלף אלא בדבר שבמנין ר"ל דבר חשוב ואסור הנאה הא כל שאינו בשניהם אינו עושה תערבתו בכל שיעור שיתערב בו כמהו מעתה פרוסה של חמץ אע"פ שהוא אסור הנאה אינו דבר חשוב לאסור תערבתו בהנאה כמהו כמו שכתבנו וחתכת נבלה אע"פ שהוא דבר חשוב אינו אסור הנאה לאסור תערובתה כמוה אף באכילה בכל מה שהיא ומתוך פירושם פסקו עליה בענין חמץ שאין הלכה כן שהרי חמץ בפסח לדעתם בכל שהו אף בהנאה ומ"מ לדעתנו אינו נאסר בהנאה בכל שהוא כמו שבארנו ויש חושבים עליהם שלענין אכילה הם סבורים בפירוש משנה זו שלא יהא חמץ אוסר בכל מה שהוא ומתוך כך לא פסקו בה כמותה ומ"מ נמשכו אחר משנה זו בענין חתכת נבלה וראויה להתכבד שלא לאסור תערבתה ביתר מששים וכנגד מה שאמרו במשנה פרק גיד הנשה שהחתכה הראויה להתכבד אינה בטלה וזהו שלא הביאוה שם בהלכות אלא שגדולי המחברים פסקוה ומ"מ לדעתנו משנה זו הלכה פסוקה היא ופירוש המשנה מעיקרו אינו נראה כן שאם כן אף טפת יין נסך אינו דבר חשוב ונעשה תערבתו כמהו ומ"מ הם העמידוה חבית בחבית וא"כ לענין יין עצמו שאוסר בכל שהו בהנאה מיהא אין הלכה כן כמו שיתבאר למטה בחבית בחבית:

ועיקר הדברים שזה התנא מה שאמר עליו תרתי אית ליה כך פירושו שלא כיון להורות בה אלא בדברים שאוסרין בהנאה ולא לאיסור אכילה כלל אע"פ שעושה תערבתו כמהו בכל מה שהוא ומתוך שהוא סובר שאין שום דבר אוסר תערובתו בהנאה אלא באכילה לא דבר אלא בדברים שאין איסורי הנאה ודבר חשוב ועליהם אמר אלו וכו' שהוא לשון מדוקדק בלא שיור ומה שהוזכר בה יין נסך פירושו חבית בחבית וע"ז בצירה שנעבדה שנתערבה בשאר צורות ובשר בחלב בחתכה הראויה ושער נזיר בשנקשרו ונעשו גזין גזין עד שאדם אומר עליהם כמה גזין בסלע או בשנעשית מהם צורה בבגד וכמו שהעמידוה במסכת תמורה בצפרתא ר"ל שעשה בשער הנזיר צורת צפור שהוא דבר חשוב ושאר הדברים כפשטן או שמא כל שבע"ז אינו בכלל זה כמו שבארנו במשנה והוא שואל שהיה לו למנות ככרות של חמץ בפסח ואגוזי פרך של ערלה וחברותיה שהם דבר חשוב ואיסורי הנאה והשיב שכבר סמך על מה שהוזכרו במקומן אבל איסורי הנאה שאינן דבר חשוב או דבר חשוב שאינו אסור הנאה לא כיון לשנותם כאן איסור הנאה בלא דבר חשוב מפני שאינו עושה תערבתו כמהו שאינו אוסר במשהו אלא באכילה כחמץ בפסח שאינו נאסר בהנאה בכל מה שהוא אלא בדבר שבמנין כגון ככר או בנתינת טעם ודבר חשוב בלא איסור הנאה מפני שאע"פ שעושה תערבתו כמהו אינו מתעסק באיסור אכילה ומ"מ חתכה הראויה להתכבד אוסרו בכל מה שהוא אלא שאין לה מקום בכאן ולא חלק בכאן על מה שהתבאר במסכת חולין בחתכה אלא שלא התעסק בה וכן ככרות של חמץ אוסרות את תערבתן אם לא הוזכרו ואע"פ שיין נסך אוסר תערבתו יין ביין אף בלא חשיבות חומרא דע"ז שני ואף בזו יש מי שאומר דוקא ברביעית אלא שאין להם ראיה ועוד שהרי לא הועילו שהרי מ"מ ע"ז ותקרובתה אסורין בכל שהן אף בלא חשיבות ומה שאמרו חבית בחבית מותר פרושה לדעתם בפתוחות שאין זה דבר שבמנין הא בסתומות נאסרו כלן בהנאה וכמו שנאמר עליהם... ערלה סתומות כלן ידלקו... שמא תאמר והלא בפרק שני... שנתערבו יוליך הנאה לים המלח ואע"פ שהוא דבר שבמנין ואיסור הנאה פרשו בזה חכמי הצרפתים ענין החבית בפתוחות וענין פת ובגד מתוך שעיקר איסורן אינו דבר שבמנין והוא הכרכר והעצים שמצדם נאסרו וי"מ ענין החבית לאחר פדיון כמו שביארנו שם שיש פדיון לע"ז אבל קודם פדיון אסור הא יין ביין אף לאחר פדיון אסור ויש שפירש בהפך שיין ביין לאחר פדיון מותר הא חבית בחבית אף קודם פדיון מותר והם פירשו בערלה וכלאי הכרם שאמר עליהם בסתומות ידלקו שטעם הדבר מפני שאין להם פדיון וכבר כתבנו מזה בפרק שלישי ודברים אלו הנזכרים במשנתנו שהם איסורי הנאה ודבר שבמנין כבר כתבנו בפרק שלישי שלדעת גדולי הדורות אין להם תקנה בהולכת הנאה לים המלח או במכירה לגוי חוץ מדמי האיסור אבל גדולי המפרשים כתבו שאף באלו כן שהרי הבגד שארגו בכרכר נחשב כלו איסור והועיל בו אחד מאלו על הדרך שהתבאר:

זהו ביאור המשנה ואע"פ ששאר מפרשים תופשין בה שטה אחרת מכל מקום כך נראה לי לפרש להמשיך הפירוש עם הפסק וכן נראה דעת גדולי המפרשים ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה העשירית והכונה להשלים בה ביאור עניני תערובת שביין נסך והוא שאמר יין נסך שנפל לבור כלו אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכר כלו לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו אמר הר"ם כבר נתבאר שיין נסך שנתנסך לע"ז אוסר כל שהו במינו וחבית בין חביות יוליך הנאה לים המלח וזה הבור הנזכר בכאן הוא בור של יין ואם הוא יין שלוק שהוא נקרא סתם יינן שאין אנו יודעין אם נתנסך או לא נתנסך הוא כשנתערב בבור של יין פסק ההלכה בו כרשב"ג ואע"פ שהוא אסור בהנאה גם כן ר"ל סתם יינן כמו שאמרנו שלשה יינות הם יין נסך אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית סתם יינן אסור בהנאה ומטמא טומאת משקין ברביעית והמפקיד יינו אצל הגוי אסור בשתיה ומותר בהנאה וטומאה חמורה הוא שיטמא אדם וכלים במגע ובמשא כמו הנבלה וטומאת משקין היא טומאה קלה מטמא אוכלין ומשקין לבד וכששתה מהם אדם רביעית נפסלה גויתו ולא יטמא ועוד יתבארו עקרי אלה הטמאות במקומותיהן:

אמר המאירי יין נסך שנפל לבור כלו אסור בהנאה אף בסתם יינן ורשב"ג מתיר למכור כלו חוץ מדמי יין נסך שבו ואפילו יין נסך גמור ופי' בגמ' שהלכה כרשב"ג בסתם יינם אבל לא ביין נסך הגמור והוא שאמרו בפסק זה יין נסך יין ביין אסור חבית בחבית מותר במכירת כלו חוץ מדמי חבית של איסור סתם יינן אפילו יין ביין למכר כלו חוץ מדמי יין נסך שבו והוא הדין לכל האסור במגע גוי שהכל בכלל סתם יינן:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שיין במים אם נעשו המים ראויים לשתיה על ידו אפילו על ידי הדחק הרי הם ככבשים שדרכן לתת לתוכן יין שנאסרו בהנאה וכן דעתם ביין שנתערב ביין אף בסתם יינן אם נתערב שם כל כך שכנגדו במים יהו ראויין לשתיה על ידו ואין הדברים נראין ואף בכבשים כבר פרשנו לדעתנו שימכרו חוץ מדמי יין נסך שבהם אלא שהם סוברים בהם שכל שמכשיר את האוכל הרי הוא עיקר הדבר וכן העידו בתלמוד המערב בלשון זה מודה רשב"ג ביין לתבשיל שהוא אסור ומ"מ הדברים זרים:

יין שנתערב ביין נסך ודאי שנאסר אף במכירה חוץ מדמי יין נסך יש מי שמתיר בהולכת הנאה לים המלח והם סוברים שהולכת הנאה לים המלח גדולה ממכירה חוץ מדמי יין נסך והם נסעדים בה משמועה שבסוף פרק כל הצלמים וגורסין דאיערבא חמרא דאיסורא בחמריה ויש חולקין בה לומר שאין לה שום תקון ואע"פ שיש פדיון לע"ז דוקא בדבר שאינו בלול וגורסין בה בדרך אחרת כמו שהתבאר שם ומ"מ בסתם יינן מותר בהולכת הנאה לים המלח ויש אומרים שבסתם יינן וחבית ביין נסך אין הולכת הנאה לים המלח מועלת אלא מכירה חוץ מדמי יין נסך והם סוברים שמכירה חוץ מדמי יין נסך גדולה יותר מהולכת הנאה ואין בדברים אלו הכרע ולדעתי הולכת הנאה ומכירה חוץ מדמי יין נסך בדבור אחד נאמרו לענין התר אלא שלענין פירוש מכירת כלם חוץ מדמי יין נסך חמורה יותר. שהרי בהולכת הנאה משתמש בגוף האסור כגון לזלוף וכיוצא בזה:

בד"ה הא תנא ליה כו' אמאי תנייה הכא הא כבר כו' ובד"ה אי נמי למעוטי כו' דבר שבמנין כדפי' וקשה השתא כו' במשהו כלל כדפרישית ושמא יש כו' כצ"ל:

ד"ה הא תני ליה התם וכו' וי"ל דודאי גבי חתיכת נבילה ליכא לשנויי הכי וכו' מדקתני בשר בחלב וכו'. ויש להקשות דהכל טעמא מאי דכיון דחזינן דהאי תנא לא תני מאי דתני לה התם מדלא קתני אגוזי פרך ודומיהם לא לתני נמי לא נבילה ולא בשר בחלב וי"ל דמשום הכי תנא בשר בחלב כדי שתקשה לן ליתני נמי חתיכת נבילה ונצטרך לשנויי האי תנא תרתי אית ליה וכו' ונשמע מינה דאין איסור כל שהוא אלא בדבר שיש בו תרתי דהיינו דבר שבמנין וגם הוא איסורי הנאה אלא שלפי מה שכתבו התוס' בדבור שאחר זה דלמעוטי דהכא אינו ר"ל דלמעוט ממש שאינו במשהו אלא דלא חשיב ליה א"כ הדרא קושיא לדוכתא וי"ל מ"מ אתא למעוטי שאר איסורי הנאה שאינן דבר חשוב שאינו במשהו חוץ מחמץ בפסח כדמשמע בתוס' בדבור שאחריו: