Avodah Zarah 56a

ואין בוצרין עם ישראל כו' משום דגורם טומאה הוא. ואף ע"ג דסבירא לן השתא מותר לגרום טומאה לחולין כדקתני סיפא ה"מ דעובד כוכבים אבל דישראל טבולים הם לתרומה ואסור לגרום טומאה לתרומה דכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר וכ"ש שאין דורכין שדריכתן מטמאתן ומסייע ידי עוברי עבירה:

יין משיקפה הוי גמר מלאכה לענין מעשר ליאסר בו שתיית עראי. משיקפה לשון צף כמו קפא תהומא דמסכת סוכה (דף נג.) שצפין החרצנים על היין כשהוא נח בבור:

ואע"פ שקפה מה שבבור קולט מן הגת העליונה ושותה שאותו שלא ירד לבור לא נגמר מלאכתו:

מן הצנור מקום דרך מרזב המקלח היין לבור:

ש"מ קיפוי דבור קאמר מדקתני ואע"פ שקפה קולט מן הגת דאי בחביות מה ענינו אצל גת:

בדבי ר' אושעיא במתני' דבי ר' אושעיא:

משישלה בחביות לשון השולה דגים מן הים (חולין דף סג.) משישלה היין מן הבור להנתן בחביות וכן מפרש בב"מ בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף צב:) ולעיל קתני לרבנן משירד לבור ולר"ע משיקפה:

אלא מתניתין דקתני עד שירד לבור הא ירד לבור אע"פ שלא קיפה הוי יין:

ואין בוצרין עם ישראל וכ"ש שאין דורכין פי' ואפילו בסוף דריכה דאיכא סיוע לטומאה דאורייתא והא דאיצטריך למיתני כ"ש הכא טפי מבמשנה ראשונה היינו משום דאי לא תנא הכא כ"ש ה"א טעמא דאין בוצרין אינו משום סיוע אלא משום גרם טומאה וקמ"ל השתא דטעמא משום סיוע כמו בסוף דריכה:

שמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י פרש"י ואפילו הכי אין בוצרין עם ישראל דה"מ שמותר לגרום טומאה בשל עובד כוכבים אבל בשל ישראל טבולים הם לתרומה ואסור לגרום טומאה לתרומה דכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר וקשיא מההיא דמייתי בפ"ק דנדה (דף ו: ושם ד"ה נולד) תנן התם נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה משגלגלה תעשה בטהרה כו' וקסבר חולין הטבולין לחלה כחלה דמו אלמא אמרינן דקודם גלגול שלא חלה עליה עדיין חיוב חלה אמרינן דתעשה בטומאה והכא נמי אינם ראוים לתרומה עד שיעשו יין ולמה לא יעשו בטומאה כיון שמותר לגרום טומאה ויש שדוחין לומר דשאני התם דכל זמן שהוא קמח אין כאן חיוב חלה כלל אבל תרומה ראויה משעה שהיא בענבים מידי דהוה אמעשר שהקדימו בשבלים אכן דבר תימה הוא להחשיבה טבול לתרומה קודם מירוח ועוד הקשה רבינו יהודה דבהדיא תניא בתוספתא דחלה (פ"א ע"ש) בתר הך דנולד ספק טומאה כו' וכן פירות שנולד להם ספק טומאה עד שלא נגמרה מלאכתן יעשו בטומאה משנגמרה מלאכתן יעשו בטהרה ותרומתן תלויה באיזה ספק אמרו בדבר הספק לתרומה אלמא אפילו בפירות נמי אמרינן הכי אכן יש לתרץ דשאני התם שכבר נולד להם ספק טומאה וא"א עוד להיות טהור לגמרי אבל כאן יש לו ליזהר שלא לטמאותה לכתחלה מיהו קשיא מההוא דפרק הניזקין (גיטין דף סא. ושם ד"ה רישא) דקאמר רישא בטומאת חולין פירוש שמותר לסייע קודם שתטיל למים לפי שאין שם אלא טומאת חולין ואף על פי שיבא להפריש לבסוף חלה בטומאה ומ"ש מהאי דהכא ואור"ת דבגיטין ליכא אלא חשדא בעלמא שחשודה לעשות פירותיה בטומאה אבל כאן דודאי עושה פירותיו בטומאה אסור לסייע לו אפי' מתחלה וקשה לפי' זה דמתני' קתני לא לשין ולא עורכין משמע הא ברירה וטחינה שריא ובפ' הניזקין (גיטין דף סא.) תנן בוררת וטוחנת גבי אשת עם הארץ ופר"ת התם דוקא דאין כאן אלא חשד בעלמא שחשודה לעשות בטומאה אבל אם עושה בודאי בטומאה לא שרינן והא הכא דעושה בודאי בטומאה ומשמע דברירה וטחינה שרי ואומר ר"ת דהכא מיירי בפירות שלא הוכשרו ולכך שרינא בה ברירה וטחינה אף בעושה בודאי בטומאה וההיא דגיטין מיירי בפירות שהוכשרו כבר ולכך ודאי אם עושה בודאי בטומאה אסור אף לברור ולטחון מיהו בירושלמי תני עלה דמתני' לא בוררין ולא טוחנין עמו ופריך מההיא דגיטין דקתני בוררת וטוחנת ומשני כאן בלותת כאן בשאינו לותת פי' הכא מיירי שהוכשרו וההיא דגיטין בלא הוכשרו ואינו יורד לחלק כלל בין חשוד לעושה בודאי ולדברי ר"ת נוכל לומר לא לשין ולא טוחנין כדברי הירושלמי ומיירי בין הכא בין התם בהוכשרו וטעמא דהכא משום דעושה בודאי בטומאה הוא ולכך לא בוררין ורבי יהודה מצא פי' אחד בפי' רבינו שלמה כתב ידו אבל לא בוצרים עם ישראל כו' ואע"ג דסבירא לן השתא דמותר לגרום טומאה לחולין כדקתני סיפא ה"מ דעובד כוכבים או ישראל חבר שלא יאכלם רק בימי טומאתו אבל בישראל רשע עובר עבירה הוא שסופו לשתותו טמא ודריכתה לכך עומדת הלכך אסור לסייעו ע"כ לשונו:

רבי עקיבא אומר משיקפה תימה כיון דר"ע מיקל הוא עד שיקפה מיבעי ליה כדאמרינן בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ דף פח: ושם ד"ה עד) גבי קישואין ודילועין מאי לאו משיפקסו בשדה לא משיפקסו בבית אי הכי עד שיפקסו מיבעי ליה וי"ל דשאני התם דאיכא למיטעי ולמימר פקס דשדה אבל הכא ליכא למיטעי מידי דודאי אין שום קיפוי קודם ירידתו לבור:

ואע"פ שקפה קולט מן הגת העליונה פי' אבל מן התחתונה כלומר מן הבור אסור לשתות אף עראי שהרי הוקבע למעשר תימה האי גת היכא קאי אי בשדה הוא כדרך כל גתות שלהם שהיו בשדה כדמוכח בפרק המוכר את הבית (ב"ב דף עא.) דתנן מכר את השדה לא מכר את הגת וגבי בית לא תני ליה וא"כ דבגת שבשדה מיירי לישתרי אפילו מן התחתונה שהרי לא ראה פני הבית ואמרינן (ב"מ דף פז:) אין הטבל מתחייב עד שיראה פני הבית וכ"ת דמיירי הכא בגת העומד בבית והכניס שם הענבים א"כ איך יוקבע שוב למעשר כדאמר גבי תבואה שהכניסה במוץ שלה וי"ל דלעולם אימא לך דמיירי בגת שבשדה וה"ק קולט מן הגת ויכניסנו לבית וישתה שכל זמן שלא ירד לבור לא נגמרה מלאכתן ואין ראיית פני הבית מתחייב במעשר אלא בדבר שנגמרה מלאכתו אבל ודאי לא יקח מן הבור ויכניסנו לבית וישתה ואיבעית אימא לעולם מיירי בגת שבבית ולא דמי לתבואה שאין דרכה להכניסה לבית במוץ הלכך כי הכניסה במוץ תו לא מיקבע למעשר אבל יין שדרכו להכניסו בענבים ושם נעשה גרנו ודאי בעשיית גורן שלו נקבע וראיה מקישואין ודילועין דאמרינן פ' הפועלים (בבא מציעא דף פח: וש"ה לא) דמשיפקסו בבית הוי גמר מלאכתן למעשר ואע"פ שהכניסה בפקס שלהם:

תרצה נמי להך קמייתא ומתני' דאע"פ שקפה דדייקינן מינה ש"מ קיפוי דבור אתיא כרבנן:

לימא תלתא תנאי נינהו תימה אמאי לא קא משני מתניתין עד שירד לבור ויקפה כדמתרץ למתני' קמייתא וי"ל דא"כ אדמפליג בסיפא בין ירד לשאר שבגת ליפלוג בירד נמי בין קיפוי לשאינו קיפוי אלא לאו ש"מ דקסבר מתני' דמה שבבור אף קודם קיפוי אסור וא"ת (ברייתא) דמעשר (פ"א מ"ז) נמי דתני בה ואע"פ שקפה קולט מן הגת כו' אדמפליג בין מה שבבור למה שבגת ליפלוג וליתני במה שבבור בין קיפוי לשאינו קיפוי וי"ל דאין ה"נ דהא תנא ליה רישא יין משיקפה אלמא אינו נעשה יין עד שיקפה אלא בסיפא רבותא נקט דסד"א כיון שאותו שבבור קפוי ויש איסור גמור לפניו ליגזור על מה שבגת ובצנור אטו דבור דבקל יבא לטעות אם נתיר לשתות מן הצנור שישתה ג"כ מן הבור הסמוך לו אבל במתני' דתני ברישא אינו נעשה יין נסך עד שירד לבור ולא הזכיר קיפוי כלל אם איתא דהוה מפליג בין קיפוי ולא קיפוי הוה ליה למיתנייה ואין לומר דהכא נמי אשמעינן רבותא דאע"ג דמה שבבור אסור איסור גמור מ"מ השאר מותר ולא גזרינן הא אטו הא דאין זו רבותא דבהא ודאי אין לטעות אם נתיר כשנגע העובד כוכבים במה שבגת להתיר גם מגעו בבור שהרי הגרגותני מפסיק ביניהם והכל יודעים שהגרגותני עושהו יין ואדרבה הוה ליה למנקט רבותא לפלוגי בין קיפוי לשאינו קיפוי:

וכל שכן שאין דורכין אבל בוצרין עם העובד כוכבים בגת שמותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל:

פיסקא אין עושין יין נסך עד שירד לבור ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר. איני והתניא משיקפה נעשה יין נסך. ופרקינן מתניתין רבנן היא ברייתא ר' עקיבא דתניא יין משירד לבור רבי עקיבא אומר משיקפה. פי' קיפוי הסרת הקצף מעל היין. כדכתיב כקצף על פני המים (כאן חסר שיטה אחת מן הכתב) ואבעיא להו קיפוי דתנן קיפוי דבור הוא או קיפוי דחבית.

ופשיט תא שמע דתנן במעשרות פרק ראשון היין משיקפה פי' אסור ליטול ממנו עד שיתעשר שכבר נגמרה מלאכתו למעשר. ואע"פ שקיפה קולט מן הגת העליונה ומן הצינור ושותה. ש"מ קיפוי דבור ש"מ.

ומדתני רב זביד רבי עקיבא אומר משישלה מתרץ נמי לברייתא דתני ר' עקיבא אומר משיקפה תני לה הכי ר' עקיבא אומר משיקפה וישלה בחביות כי היכי דלא תקשי דרבי עקיבא אר' עקיבא ומתניתין דקתני יין נסך עד שירד לבור משום חומרא דיין נסך תני משיקפה.

רבי עקיבא אומר משיקפה פי׳ ר״שי ז״ל לשון צף כמו קפה תהומה דבמסכת סוכה שצפו החרצנים על היין כשהוא נח והר״אבד ז״ל פי לשון הקופאים על שמריהם שהשמרים יורדין למטה והיין צף למעלה והא דקתני משיקפה יש מקשים דהא קפוי מאוחר ועד שיקפה מיבעי ליה כדפרכינן בבבא מציעא עד שיפקסו מבעי ליה ויש לומר דרבי עקיבא לאו על ת״ק קאי אלא כששאלו לו מאימתי קרוי יין אמר משיקפה והתנא הביא דבריו כלשונו ולא חש לכך כיון שהדבר ידוע לכל דקפוי מאוחר לירידת בור והרבה יש כיוצא בזה.

לענין מעשר אין היין נקרא יין גמור להיות נגמרה מלאכתו למעשר ליאסר בשתיית עראי עד שיקפה קפוי של חביות הנזכר במשנה וישלה החרצנים והזגים מעל פני החביות אבל אם קפה בבור אף כשהוא שולהו משם להניחו בחביות שותה ממנו עראי וקולט מן הגת ומן הצנור ושותה:

לענין יין נסך מכיון שהתחיל היין להמשך נעשה יין נסך אלא שדעות המפרשים חלוקות בענין זה והוא שחכמי התוספות פירשו שהתחיל לימשך ר"ל לצאת מן הצנור לירד לבור אע"פ שלא ירד הקלוח לבור עדין ואמר שמכיון שהתחיל לימשך מן הצנור נעשה יין נסך ואף מה שנמשך בגת הן שנגע גוי במה שנמשך בגת הן שנגע בקלוח אבל כל שלא התחיל לצאת מן הצנור אע"פ שנתכנסו הענבים לצד הגבוה של גת ונמשך היין על שטח הגת ולא יצא עדין מן הצנור אין זה נקרא נמשך כלל ליאסר במגע גוי ומכאן סמכו לדרוך הנכרי בגיגיות שלנו בשמירת ישראל שלא יתן מן היין לכוס ויחזיר לשם וכדברי תלמוד המערב שכתבנו למעלה הואיל ואין שם המשך דרך צנור אחר שיזהר שלא להוציא ממנו דרך הברזא ואע"פ שהוא מכנס הענבים לצד אחד שבגיגית והיין נמשך לצד האחר ודבר זה אי אפשר להעמידו שאם כן לא הוצרכו בגמרא לתרץ במשנה ראשונה ולהעמידה בגת פקוקה ר"ל סתומה ומלאה שהרי בסתומה לבד היה מספיק לו הואיל ולא היה היין נמשך לצאת מן הצנור אלא שאפשר לי לפרש לדעתם דארחא דמילתא נקט שכל שהיא מלאה דרך בני אדם לסתמה מפני שהענבים מתפשטים לצד המרזב ואדם מתירא שמא יפלו מהם לתוך הבור דרך המרזב אבל כשאינה מלאה אדם מניח הענבים לצד הגבוה של גת ואין חששא ליפול מהם לבור ואין דרך בני אדם לסתמה שאינו חושש אם היין נמשך ויורד לבור אדרבה ניחא ליה ומ"מ יש להם קושיא ממה שאמרו בתוספתא הלוקח עביט של ענבים ומצא תחתיו גממיות ר"ל מלאות יין צלול מותר הואיל והענבים עליהם בצדו גממיות אסור אע"פ שלא יצא דרך צנור ואף זו אינה קושיא לדעתי שהגממיות הרי הם כבור וכנתינה בכוס מאחר שהיין שבתוכם צלול ואינם תחת הענבים הדרוכים אלא שהלשון מוכיח שלא כדבריהם שאין לשון המשך נופל במשקה אלא כשהוא נגר באיזה שטח אם של עץ אם של אבן אם של קרקע כמו מעין המושך שאובה שהמשיכוה ממשיכין יין בצנורות וכשהוא נגר בקלוח ודרך אויר ואינו בא אלא בלשון קלוח או בלשון ירידה פרצופות המקלחות מים וכן ירדו גשמים אלא עיקר הדברים כפירוש גדולי הרבנים שכל שהוא נמשך אף בגת עצמו מראשו הגבוה לצד ראשו התחתון נעשה יין נסך וא"כ כל דריכת גוי אסורה אא"כ הגת פקוקה ומלאה שאין כאן המשכה לא דרך צנור שהרי סתומה היא ולא בשלוח גת עצמו שהיא מלאה ואין היין מתפרד מן הענבים שאין לו מקום להמשך אף בשטח גת עצמו ואי אתה מוצא מלאה אלא בשהיתה הגת גדושה כל כך מתחלתה שאחר שנדרכו עדין היא מלאה שאם תאמר מלאה מתחלתה אף בשנדרכו מתמעט שיעורם ואינה מלאה ויש מקום ליין לימשך ומ"מ כל שפנה הענבים עד שנתן מקום ליין לימשך נעשה יין נסך הא כל שאין שם שום המשכה כגון פקוקה ומלאה מותר בדריכת נכרי שאף לרב הונא שהמשכת גת עושה יין נסך בפקוקה ומלאה שאין בה שום המשך מודה ומגדולי הדורות אוסרים מפני שאותו תירוץ כבר נראה ולא הוצרכנו לו אלא כשהיינו סבורים להעמיד דברי רב הונא כמשנה ראשונה ומאחר שהעמדנום כמשנה אחרונה אדחי ליה ואתסר כל שהיין רבה בגת עד שהולך באורך וברחב אע"פ שמעורב ואין דברים אלו כלום שבודאי לא נדחה אלא שאינו צריך לפרשה כן אבל כל שהיא כן ר"ל פקוקה ומלאה אף רב הונא מודה זהו דעת גדולי הרבנים וכלל הדברים שכל שהיין אינו נמשך לעצמו אע"פ שהוא רבה על הענבים וצף על ידיו הואיל והוא מעורב לשם עם אשכולות וחרצנים אינו נעשה יין נסך וכמו שאמרו בתלמוד המערב גממיות שתחת האשכולות מותרות ואע"פ שחלק שם ר' אבא ואמר אף הן עצמן נעשות יין נסך אין הלכה כן שהרי היא כנגד תנא קמא שלו וכנגד התוספתא וכנגד תלמוד שלנו שאף רב הונא לא אמרה אלא בהמשכה מעתה אין הנכרי דורך בגיגיות שלנו שהרי בדריכתו מכנס הענבים לצד אחד שבגיגית והיין נמשך לצד אחר שבו ומ"מ אם דרך לשם עד שלא יגיע לשיעור זה אע"פ שהיין רבה על הענבים מותר בדיעבד כל שנתברר לנו שלא המשיך ואם העלים עיניו חוששין לו וכן התבאר בתלמוד המערב כמו שכתבנו למעלה ומ"מ יש בזו דעת שלישית לגדולי המפרשים והוא שאף על פי שלא פנה הענבים לצד אחד כל שהיין רבה בגת או בגיגית עד שהיין הולך שתי וערב ונצלל מעט מן האשכולות עד שהידים צפות בתוכו נעשה יין נסך אע"פ שהאשכולות בתוכו שאין זה פחות מגממיות שבצדו ונמצאת דריכת הנכרי אוסרת בשיעור מועט ולדעתם מה שאמר כיון שהתחיל לימשך פירושו כל שהתחיל לימשך או שנברר כך כר שראוי לימשך אלו היה לו מקום לימשך בו ואין ענין פקוקה ומלאה מעלה ומוריד כלל אצלם לענין פסק ואע"פ שהוא נבלל עם הענבים מאחר שהוא ראוי לימשך אין בילה מעכבת בו ועיקר הדברים כדעת שניה:

מכיון שנמשך היין אע"פ שחזרו ועירבוהו עם האשכולות והחרצנים או שחזרו וערבו האשכולות והחרצנים לתוכו אין חזרתו מפקעת תורת יין ממנו ואין אומרין בו שיהא מעשה מבטל מעשה על הדרך שאמרו בירידת טומאה לכלים או עלייתם מהם אלא לעולם תורת יין עליו ליאסר במגע וכח ומעתה זה שנהגו עכשו בדריכה בגיגיות לצלול היין דרך הסל הרי זו המשכה גמורה ואין חזרתו בתוך חרצנים וזגים או חזרת חרצנים וזגים לתוכו מפקעת ממנו תורת יין ויש מפקפקין בה ואל תחוש לדבריהם:

איסור החרצנים שהזכרנו בפרק שני תלוי באיסור היין כל שנעשה יין ליאסר נאסרו חרצניו ואע"פ שאמרו עליהם בתלמוד המערב דוקא במשלה אותם מתוך הבור לא נאמר אלא לדעת משנה ראשונה ואע"פ שגדולי הפוסקים הביאוה בהלכותיהם לא כיונו אלא ללמוד הימנה לדין משנה אחרונה שהשולה חרצנים ממקום שהאשכולות מעורבים עם היין אינן אסורות:

כל מה שביארנו שמאחר שהתחיל לימשך נקרא יין אם לאסור את של נכרי כל שנמשך בדריכתו אם לאסור את שלנו במגע יראה מלשון גדולי המחברים דוקא בענבים הדרוכים אבל ענבים שלא נדרכו אלא שמתוך שאדם מאסף מהם הרבה בגת נעצרים בעצמם ויין נמשך מתחתיהם אין זה נעשה יין נסך כלל שאין זה אלא כעין מיחל האמור בזיתים ויש חולקים מצד התוספתא שהזכרנו למעלה אלא שאפשר להעמידה בדרוכים:

מה שכתבנו שהיין משהתחיל לימשך נעשה יין נסך נחלקו בו המפרשים לשני שטות מהם מי שאמר שמכיון שהתחיל לימשך נאסר אף מה שלא נמשך הן אם נגע הגוי במה שלא נמשך אע"פ שהיין והאשכולות מעורבין הן שנגע במה שנמשך שנאסר הכל בנגיעה אף מה שלא נמשך אחר שנודע בנצוק שהוא אוסר כמו שיתבאר ועל דרך האמת לשון הגמרא יעיד כן נראין הדברים שכך הוא אומר הואיל והתחיל לימשך נעשה הכל כמהו ואלו לא היה דעתו אלא על הנמשך לא היה לשון התחלה נופל יפה ואף סוגיא שלמטה בגרגותני מוכחת שטה זו לדעת קצת ר"ל שכבר פי' בה שאם החזיר גרגותני לגת אסור וסתם המשנה נגרר אחר הפירוש ומ"מ גדולי הדורות שלפנינו פירשוה דוקא במה שנמשך אבל מה שלא נמשך מותר ולא נאסר לא במגע עצמו ולא במגע הנמשך וראייתם שאין התחיל לימשך למשנה אחרונה חמור מירד לבור למשנה ראשונה שאמרו עליה ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר וסתם המשנה אף בשהחזיר גרגותני לגת שהוא נצוק הגמור ואינו נאסר לא במגע עצמו ולא במגע הנמשך מתורת נצוק שאין נצוק אוסר מה שלא נאסר אף במגע עצמו ואע"פ שפרשה רב הונא בשלא החזיר גרגותני הא החזיר הכל אסור וכן בשלא החזיר הגרגותני הוא עצמו מיהא ר"ל הגרגותני אסור ואע"פ שגרגותני לא היה נאסר משום מגע ונאסר משום נצוק למשנה ראשונה לדעת ביאור זה כמו שיתבאר אין הלכה כביאור זה אלא כסתם המשנה ואפילו תפרשה כן מ"מ מתוך שהחמרת במשנה האחרונה לאסרו משהתחיל לימשך הקלת שלא לאסור אלא הנמשך ואינו דומה למשנה ראשונה שאתה אוסר מה שנמשך בגת שהרי מ"מ יש כאן המשך קצת מה שאין כן במשנה אחרונה שאסור מה שלא נמשך הוא בחרצנים וזגים ולשון התחיל לימשך נאמר כן לפרש ולהודיע שלא מהמשכת הצנור הוא אומר אלא מהמשכת הגת וכן נעשה מעשה בלוני"ל שהיו מוציאין מיין הגיגית דרך הברזא בשעת הדריכה ולא היה מה שבתוכה בא לכלל יין נסך ונגע גוי בקלוח והתירו את השאר והוא הדין שהוא מותר אם נגע בהם הגוי אלא שלדעתי מעשה זה אין בו ראיה ולא בקושית היאך המשך גת חמור למשנה אחרונה יותר מירד לבור לראשונה שירידה לבור הוא כלי אחר ולא מגוף הגת ואין נגיעת מה שבכלי אחד ראויה לאסור מה שבכלי אחר וכן מה שיוצא מן הגיגית דרך ברזא אבל הגת כל שנאסר מקצתו אינו אלא כחבית יין שנגע גוי באחד מקצותיה שנאסר כלו ואע"פ שאני נוטה לומר כדבריהם מכח הסברא ראיה מיהא איני רואה בה הכרח ומ"מ גדולי המפרשים פי' לדעת זו שאע"פ שאין הנשאר נאסר במגע ובנצוק שהוא כדין ערוב מ"מ נאסר הוא בתערובת יין ממש אף בשלא נפל לשם שיעור נתינת טעם וכן יראה משמועת גרגותני ודעתם בזה שכל לגבי תערובת מיהא יין הוא נקרא לעשות מין במינו כמו שכתבנו למעלה ויש אומרים לדעת זו לאסרו משום נצוק שעקר איסורו משום עירוב כמו שיתבאר ולא יאסר משום מגע ואין הדברים נראין ועיקר הדברים להקל ואע"פ שהנצוק משום עירוב כמו שיתבאר מ"מ כל שאינו נאסר במגע עצמו הקלו בנצוק שבו אע"פ שיאסר בעירוב ממש ואפילו לדעת האוסרים בנצוק בזו וכן בעירוב עצמו יש לקצת חכמי הצרפתים סברא להתירו מטעם אחר והוא שהיין המעורב בענבים כשנתערב בו יין גמור יש לנו לומר בו סלק את מינו כמי שאינו ונשארים חרצנים וזגים שאינם מינו כמו שיתבאר והם רבים עליו ומבטלין אותו כמו שיתבאר וזה שאסרוהו מפני שלא היה רב הונא סובר דעת רואין את מינו וכו' ומ"מ הלכה כן כמו שיתבאר או שמא אין האיסור מצד היין אלא מצד חרצנים וזגים מעורבים עם היין שבגרגותני שהכל מין אחד עם מה שבגת וכן פרשוה קצת רבני צרפת ויש מכריעין לומר שלא לאסור את שאינו נמשך במגע הנמשך אלא שיאסר במגע עצמו:

גמרא ת"ש דתנן יין משיקפה אע"פ כו' וכן בתוספות בד"ה תריץ נמי להך קמייתא ומתניתין דאע"פ כו' ובד"ה לימא תלתא כו' וא"ת מתני' דמעשר כו' כצ"ל דמתני' היא בפ"ק דמעשרות ע"ש:

תוס' בד"ה ואין בוצרין כו' למתני כ"ש הכא טפי מבמשנה ראשונה כו' עכ"ל הא ודאי האי לישנא אין בוצרין עם ישראל כו' וכ"ש שאין דורכין כדקתני הכא לא איצטריך למתני לעיל כיון דקתני אין בוצרין עם העובד כוכבים כ"ש דאין בוצרין עם ישראל דאיכא תרתי כמ"ש התוספות לעיל אבל ה"מ למתני בהאי לישנא אין בוצרין עם העובד כוכבים וכו' וכ"ש שאין דורכין עם הישראל דאיכא סיוע לטומאה דאורייתא כדקתני הכא ואהא תירצו דתני הכא כ"ש ללמד דטעמא דאין בוצרין עם הישראל נמי אינו משום גורם טומאה אלא משום סיוע כמו באין דורכין מה שאין כן לעיל דקושטא הוא דטעמא דאין בוצרין עם העובד כוכבים משום גורם טומאה ואין דורכין טעמא אחרינא משום סיוע בסוף דריכה הוא כמ"ש לעיל ונראה מדבריהם דטעמא דאין בוצרין משום סיוע הוא שהסכימו כפי' רבי יהודה שמצא כן בפרש"י כמ"ש התוספות לקמן:

ד"ה ר"ע אומר משיקפה וכו' וי"ל דשאני התם דאיכא למטעי וכו' מקשין התלמידים מאי בעי בגמרא קיפוי דבור או קיפוי דחביות פשיטא דהוי קיפוי דבור דאם איתא דהוי קיפוי דחביות הול"ל עד שיקפה דבשלמא קיפוי דבור לא אצטריך למתני עד משום דליכא למטעי דקודם זה ליכא שום קיפוי ול"נ דלא קשה מידי דכוונת התוס' הכי הוא דבשלמא התם גבי משיפקסו דמדלא קתני עד משמע מיד שיפקסו אפילו קודם שהכניסם לבית חייבים במעשר דאם איתא דבעינן גם כניסת הבית הל"ל עד שיפקסו דהוי משמע אפילו הכניסן לבית אינן חייבין במעשר עד שיפקסו והיינו דקא מתרצי התוס' דשאני התם דאיכא למטעי וכו' אבל הכא ליכא למטעי ר"ל דלא שייך למימר דה"נ ליתני עד שיקפה דיהא משמע אפי' אחר שירד לבור שאינו חייב במעשר עד שיקפה אבל השתא דלא תנא עד משמע מיד שיקפה אפילו קודם שירד לבור חייב במעשר דזה אינו דקודם שירד לבור לא שייך שום קיפוי והשתא לפי זה ל"ק מידי דאפילו אי הוי הכא קיפוי דחבית לא קשה דליתני עד שיקפה דהא אפילו אי תנא עד לא הוי נשמע שבא למעט קיפוי דבור דאין במשמעו אלא שבא למעט קודם שום קיפוי וק"ל. ועוד נוכל לומר דהכי קא מיבעי ליה קיפוי דבור או קיפוי דחבית אבל קיפוי דבור לא מקרי כלל קיפוי וליכא למטעי ביה כלל ולכך לא שייך גם כן למתני עד שיקפה דליכא למטעי בקיפוי אחר כלל וק"ל: