Talmud Builders

    Commentary page

    Avodah Zarah 46b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Avodah Zarah 46b

    Avodah Zarah 46b. The full printed text of this folio side — 12 numbered segments, about 282 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    נעבד דבעלי חיים אסור לגבוה ואע"ג דשרי להדיוט וקמיבעיא ליה מי חייל שם נעבד על המחובר לאסרו לגבוה או לא:

    ואם תמצי לומר יש נעבד אצל גבוה אכתי מיבעיא ליה הכי האי נעבד דלאו לקרבן גופיה קא בעי לה אלא לבנין מזבח דמכשירי קרבן מי אמרינן כקרבן דמי ונעבד אסור בהן או לא:

    אסור במחובר לגבוה ואפי' למכשירי קרבן דכתיב בית ה' דמשמע אפילו לבנין הבית וכתיב אתנן סתמא לא שנא תלוש כו':

    או חילוף כיון דלא משכחת קרא בהדיא דאסר אתנן במחובר לגבוה אלא משום דקרא סתמא כתיב אסרת ליה במחובר והדר ילפת נעבד מיניה לאיסורא אימא איפכא דהא קרא סתמא שרי נעבד במחובר:

    דכתיב [אלהיהם על ההרים] ולא ההרים אלהיהם אימא אפי' לגבוה שריא והדר נילף אתנן מיניה למשרייה במחובר:

    ואי משום בית ה' ובעית למימר דבית הוי מחובר וקאסר ודרשת ליה הכי לא תביא אתנן של בית שאם נתן לה בית באתננה אסור להקדישו לצורך בנין הבית:

    ההוא מיבעי ליה כו' פרה אדומה שאינה באה לבית ששחיטתה בהר הזיתים דכתיב והוציא אותה אל מחוץ למחנה:

    רקועים טסי זהב שעושין ציפוי לכותל היכל לבית קדשי הקדשים כדאמרינן בשקלים בפרק התרומה דכיון דנוי הוא מיתסר:

    12 more comments on this page.

    Rashi on Avodah Zarah 46b · Sefaria

    Tosafot

    יש נעבד במחובר אצל גבוה או אין נעבד במחובר נ"ל דהמדקדק בלשון בעיא זו דאמר דרמי בר חמא דקמיבעיא ליה סבר דאיכא לחלק בין בעלי חיים בין מחובר ולכך היה מסופק אם יש נעבד במחובר והא דבעי במכשיריו אם תמצי לומר קאמר דאי פשטינן דשרי כ"ש מכשיריו אבל אי פשטינן דאסור מכשיריו מאי:

    ואי משום בית ה' ובעית למימר דבית הוי מחובר וקאסר ודרשת ליה הכי לא תביא אתנן של בית שאם נתן לה בית באתננה אסור להקדישו לצורך בנין בית המקדש לשון רש"י והוא שינה לשונו ממה שפירש למעלה גבי מילתיה דרבא שכן פירש לעיל אסור במחובר לגבוה ואפי' למכשירי קרבן דכתיב בית דמשמע אפילו לבנין הבית ונראה דיפה דקדק לפי שיטת התלמוד וק"ל מיהו מה שפירש הכא דאתנן דבית קרי מחובר קשיא דהא לקמן בשמעתין חשיב רב יהודה בית תלוש משום דהוי תלוש ולבסוף חברו לכן נראה לפרש ואי משום בית דתדרוש שנתן לה עצים ואבנים לבנות בית ויהיה אסור להקדישן וסתם עצים ואבנים שבונין מהם רגילים להיות מחוברים במקומן אי נמי יש ליישב פרש"י דכתב רחמנא בית ולא חלק בין בית של בנין לבית חצוב במערה שלא היה שם תלוש מעולם:

    יש שינוי בנעבד כו' תימה במחובר מהיכא יליף לאיסור מאתנן דיו לבא מן הדין להיות כנדון דבאתנן פשיטא דיש שינוי כדדרשינן במרובה (ב"ק דף סה:) הם ולא שינוייהם וי"ל דמדאורייתא ודאי פשיטא ליה דיש שינוי בנעבד כמו באתנן אלא מדרבנן הוא דקא מיבעי ליה משום דעבודת כוכבים יש לאסור אע"ג שנשתנה:

    כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין משמע הכא דשינוי אינו מועיל כלום לגבי אם וגבי שינוי קונה (ב"ק דף צג:) למאן דאית ליה שינוי קונה תנן גזל רחל וילדה גזילה חוזרת בעיניה ואינו משלם אלא דמי הפרה אלמא מהני שינוי לגבי אם ויש לחלק לגבי תקנת השבים דוקא מהני ולא לגבי מזבח:

    כשנרבעו ולבסוף עיברו וגבול יש לה כדאמרינן לעיל פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כד:):

    Tosafot on Avodah Zarah 46b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    מכשירי קרבן כגון [אבני] המזבח כקרבן הן וכשם שהנעבד פסול לקרבן כך פסול למכשירי קרבן אי לא.

    א"ל רבא ק"ו ומה אתנן זונה שמותר בתלוש להדיוט אסור לגבוה אפי' במחובר שנאמר לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' וגו' סתם אתנן כתיב לא שנא תלוש ולא שנא מחובר אסירי. נעבד שאסור בתלוש. פי' כיון שיש בו תפיסת ידי אדם אסירי אפילו להדיוט. אינו דין שיהא אסור במחובר לגבוה: ופשט ליה שאסורין.

    א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרבא ואימא חילוף ומה נעבד שמותר במחובר לגבוה דכתיב אלהיהם על ההרים הרמים ולא ההרים אלהיהם סתם כתיב. לא שנא לגבוה ולא שנא להדיוט. ותרוייהו שרו אסור בתלוש להדיוט. אתנן שאסור בתלוש כו'. ופשט ליה להיתרא ולא אשכח רבא תשובה למידחה ואמר ליה אנא מחמיר בשל תורה ואנת מיקל קולא וחומרא פרכינן לקולא מקמי חומרא:

    א"ל רב פפא לרבא איני והא הזאה דפסח דר' אליעזר מחמיר ומחייב ליה בפסח ור' עקיבא מיקל דקא פטר ליה מלעשות פסח. והוא של תורה. ופריך רבי עקיבא הדין שדן רבי אליעזר לחומרא.

    דתנן השיב ר' עקיבא הזאה תוכיח שהיא מצוה כו' ודחינן התם לא אתא ר' עקיבא לדחות הדין של ר' אליעזר.

    אלא ר' אליעזר שכח גמריה דהוה גמיר דהזאה אע"פ שהיא מצוה והיא משום שבות אינה דוחה את השבת. ואתא ר' עקיבא לאדכוריה גמריה והיינו דקאמר ליה כך אני מקובל ממך הזאה שבות ואינה דוחה שבת:

    בעא רמי בר חמא המשתחוה לחטים קמחא מהו למנחות יש שנוי בנעבד כמו שיש שנוי באתנן דאמרינן הן ולא שנוייהן אי לא.

    ת"ש כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין ותני עלה ר' אליעזר אוסר ואמר רב נחמן מחלוקת ר' אליעזר ותנא דמתני' בנרבעו ולבסוף עיברו. אבל עיברו והוקדשו ולבסוף נרבעו אסור'. והני חיטי כי עיברו ולבסוף נרבעו דמו דהא הוקדשו החטים ואחרי כן טחנן.

    Rabbeinu Chananel on Avodah Zarah 46b · Sefaria

    Ritva

    המשתחוה לקמה פירוש שזרעה ולבסוף עבדה דשריא להדיוט אליבא דרבנן אי נמי לרבי יוסי וכגון דלית בה תוספת למאי דסביר׳ לן השתא חטים מה הן למנחות יש שינוי בנעבד לגבוה או לא פירוש דאלו המשתחוה לחטים כיון דאסירי להדיוט פשיטא דאין שינוי דהא כל מה שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו אבל במחובר דשרי להדיוט ואסירה לגבוה בלחוד משום דמאיס מספקא לן דדילמא כיון דנשתנה לא מאיס וליכא למימר אסור שבו להיכן הלך דלא מאסיה רחמנא אלא כל דאיתיה בעיניה או דילמא לא שנא דמחובר לגבוה כתלוש להדיו׳ מדמינן ליה ואין שינוי הכי השתא התם מעיקרא בהמה כו׳ כלומר החטי׳ ועשאן קמח הוי שינוי אבל עובר שנולד לא הוי שינוי ואיכא דקשיא ליה דהא לב״ה גבי אתנן דשרו ולדותיהם ואסרי שנוייהם מכלל דעובר שנולד חשיב שנוי טפי ואף על גב דב״ה שרו שנוייהם גם כן התם מדרשא דקרא הוא. ויש לומר דהתם טעמא אחרינא הוא דכיון דכתיב שניהם למיעוטא וכתיב גם לב״ש לרבויא משמע להו דשנוייהם הוי טפי בכלל הם ודרשי הם ולא ולדותיהם ודרשו גם לרבות שנוי הם שהוא יותר בכללם ואף על גב דקמח הוי שינוי טפי גזירת הכתוב הוא ומיהו ב״ה לית להו שום רבויא ודרשי תרי מיעוטי הם ולא ולדותיהם ולא שנוייהם דכי כתיב שניהם הני תרי ממעטי כחדא ואמרינן התם גם לב״ה קשיא.

    Ritva on Avodah Zarah 46b · Sefaria

    Meiri

    אע"פ שבארנו שהמשתחוה להר לא נאסר בהנאה וכל המשתחוה לדבר של חברו דוקא להדיוט אבל לגבוה כל שנעבד בין שלו בין של חברו בין באונס בין ברצון בין במזיד בין בשוגג אסור ולא סוף דבר לקרבן עצמו אלא אף למכשירי קרבן מעתה המשתחוה להר אבניו פסולות למזבח ויש מתירין בשאין ההר שלו שכל שאינו שלו למכשירי קרבן מיהא מותר:

    היה לו הר או קרקע ונתנו לזונה באתננה אבניו פסולות למזבח כתלוש עצמו ואע"פ שנתדלדלו האבנים אין זה נקרא שנוי גמור להתירו בשנוי כדין אתנן על הדרך שיתבאר בסמוך הואיל ולא נשתנית צורתן כגון מחטין לקמחין והדומה לזה:

    אתנן זונה כל שנשתנה מותר מעתה אין אסור אתנן אלא כשנתן לה דבר שגופו ראוי למזבח כגון בהמה טהורה ויינות וסלתות וכיוצא בזה הא אם נתן לה דמים ולקחה מהם קרבן מותר וכן חטים ועשאתן סולת וכיוצא בזה וכשר לבדק הבית שהרי משתנה ומ"מ להשתמש בו בגופו כגון לעשות ממנו רקועים אסור ופרה אדמה אע"פ שהיא כקדשי בדק הבית אם נתן פרה אדמה באתננה פסולה חטאת קראה הכתוב:

    כבר ידעת על קרבן פסח שהוא נשחט בארבעה עשר אחר תמיד של בין הערבים כמו שהתבאר במקומו חל ארבעה עשר להיות בשבת דוחין את השבת מלפניו ומ"מ יש בו מלאכות שאינן דוחות את השבת הא כיצד שחיטתו וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו ואמוריו דוחין שהרי אי אפשר לעשותם קודם השבת אבל הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו אין דוחין את השבת שהרי אפשר לעשותן קודם השבת והתבאר במקומו בענין יבלתו שני דברים אחד שאם יכול להעבירה בידו עושה אפילו בשבת אפילו לחה ואם היתה יבשה חותכה בכלי שאין זה חתיכה גמורה והרי היא שבות ואין שבות במקדש וכן צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין את השבת שאפשר לעשותן אחר השבת:

    כבר ידעת ביום טוב שכל אוכל נפש הותר בו אפילו במלאכה גמורה ושאר דברים אפילו אותם שאין אסורים אלא משום שבות נאסרו וכמו שבארנו במסכת יום טוב ויש מהם שאף מצוה נאסר דבר שאינו אלא משום שבות כגון פקוח הגל לשופר והדומה לזה כמו שהתבאר במקומו:

    הזאה אינו דוחה שבת ואף לצורך עשיית הפסח ואע"פ שלא היה אפשר לו לעשותה מערב שבת וכיצד אתה מפרש דבר זה התבאר במקומו בטמא מת שחל שביעי שלו בערב פסח בחול אע"פ שטבל והוזה ושהוא ראוי לאכול קדשים בערב שאין שוחטין עליו ונדחה לפסח שני הואיל ונטמא בטמאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן ואם נטמא בטמאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן שוחטין עליו אחר טבילה והזאה מעתה אינך צריך לומר בטמא מת שטומאתו מאותם שהנזיר מגלח עליהם שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הפסח שאין הזאתו דוחה שבת שהרי אינה מועלת לו אלא אף אם חל שביעי שלו בשבת והוא שלשה עשר בניסן בזמן שמקדשין על פי הראיה אינה דוחה שבת וידחה למחרתו ולא ישחטו עליו וכן אם נטמא בטמאות שאין הנזיר מגלח עליהן וחל שביעי שלו בשבת ערב הפסח אע"פ שהיתה הזאתו מועלת אינה דוחה שבת:

    המשתחוה לקמה אם היא תלושה נאסרה אף להדיוט ואפילו נעשית קמח שאין שנוי מועיל בה שכל שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמהו ואין לה תקון אלא בשל גוי ובבטולה ואם היא מחוברת נאסרה לגבוה אף לאחר בטול ומ"מ אחר שאינה ע"ז גמורה קמחה מותר למנחות הואיל ונשתנית נשתנית והוא הדין לבהמה שנתפטמה בכרשיני ע"ז שמותרת למזבח:

    כל האסורים למזבח ולדותיהם מותרין למזבח ומ"מ יצאו מכלל זה ולד הנעבד והמוקצה והנרבעת ושהמיתה את האדם כמו שהתבאר במסכת תמורה ודוקא בשעברו ואח"כ נפסלו שהולד היה עמה בשעת הפסול אבל נפסלו ולבסוף עברו אף באלו ולדותיהן מותרין ובביצת ע"ז שנעשית אפרוח נחלקו בה בתלמוד המערב כמו שכתבנו בפרק שני ויראה שמותר:

    Meiri on Avodah Zarah 46b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא יש נעבד במחובר אצל גבוה מכשירי כו' כצ"ל:

    גמ' ואתמר עלה ואמר רבא אמר רב נחמן מחלוקת כו' כצ"ל:

    בפרש"י בד"ה דתנן השיב כו' משום דרישא דמלתא כו' עכ"ל פי' דבר"פ אלו דברים לא תנן הכי אלא השיב רבי עקיבא הזאה תוכיח כו' ובסיפא תנן א"ל ר"ע או חילוף כו' ואהא קאמר משום דהשיב רבי עקיבא רישא דמלתא הוא נקט ליה הכא מיהו כיון דעיקר אתקפתיה דרב פפא מאו חילוף לא חש לאתויי כולה מלתא דרישא וק"ל:

    Chidushei Halachot on Avodah Zarah 46b · Sefaria

    Maharam

    ד"ה יש נעבד במחובר וכו' נ"ל דהמדקדק בלשון בעי' זו וכו' נראה דכתבו כן התוס' משום דאפשר לעלות על הדעת לומר דמדנקט רמי בר חמא בעייתו המשתחוה להר אבניו מהו למזבח ר"ל לבנין מזבח דהוי מכשירי קרבן ש"מ דקרבן גופיה פשיטא ליה דאסור דאל"כ ליבעי ליה בקרבן גופיה [אלא] ודאי קרבן גופיה פשיטא ליה משום דהוי ליה כמו ב"ח דאע"ג דלהדיוט שרי אסירי לגבוה וה"ה למחובר ואע"ג דנקיט בתר הכי את"ל יש נעבד במחובר דרך פשיטותא נקט ליה ור"ל אע"ג דפשיטא לן דיש נעבד במחובר בקרבן עצמו מ"מ במכשירי קרבן קא מבעי לן לכך קאמרו התוס' דהמדקדק בלשון הבעיא אומר דאינו כן דמדנקט בלשון הבעיא יש נעבד במחובר וכו' את"ל וכו' ש"מ דאעיקר הקרבן נמי קא מיבעי אי יש נעבד או לא וס"ל דיש לחלק בין בעלי חיים למחובר והא דקתני בעייתו באבנים מהו למזבח דהיינו מכשירים לא משום דאעיקר קרבן לא קא מיבעיא ליה אלא שקיצר לשונו בסוף הבעיא ונקט במלתיה דרך את"ל את"ל דקרבן גופיה יש נעבד עדיין קא מבעיא לן המשתחוה להר אבניו מהו למזבח דהיינו מכשירי' והדר מפרש דבריו דהכי קא מיבעי ליה יש נעבד וכו' את"ל יש נעבד וכו' מכשירי קרבן כקרבן וכו' וק"ל:

    ד"ה כשנרבעו ולבסוף עיברו וגבול יש לה וכו' משום דקשה להו והא רביעה מעקר לה לבהמה וא"כ איך שייך לומר ולבסוף עיברו לכך קאמר וגבול יש לה פחותה מבת ג' נעקרת אבל לאחר ג' אינה נעקרת ועיין לעיל (עבודה זרה דף כ"ד:)

    Maharam on Avodah Zarah 46b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Avodah Zarah, daf 46, Amud Bet, about 282 words in 12 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 12 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 111 words

      Opens “יֵשׁ נֶעֱבָד בִּמְחוּבָּר אֵצֶל גָּבוֹהַּ, אוֹ אֵין…”

    2. Segment 214 words

      Opens “אִם תִּמְצֵי לוֹמַר יֵשׁ נֶעֱבָד בִּמְחוּבָּר אֵצֶל…”

    3. Segment 335 words

      Opens “אָמַר רָבָא, קַל וָחוֹמֶר: וּמָה אֶתְנַן שֶׁמּוּתָּר…”

    4. Segment 443 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ…”

    5. Segment 525 words

      Opens “וְאִי מִשּׁוּם ״בֵּית ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ…”

    6. Segment 613 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא קָאָמֵינָא לְחוּמְרָא, וְאַתְּ אָמְרַתְּ…”

    7. Segment 738 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: וְכֹל הֵיכָא…”

    8. Segment 823 words

      Opens “דִּתְנַן, הֵשִׁיב רַבִּי עֲקִיבָא: אוֹ חִילּוּף, וּמָה…”

    9. Segment 930 words

      Opens “הָתָם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר גַּמְרֵיהּ, וְאִיַּיקַּר לֵיהּ תַּלְמוּדָא,…”

    10. Segment 1016 words

      Opens “בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְקָמַת חִטִּים,…”

    11. Segment 1120 words

      Opens “אָמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: תָּא…”

    12. Segment 1214 words

      Opens “וְלָאו אִתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר…”

    Sages named on this page

    • Rav Huna bar Rav Yehoshua · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Huna bar Rav Yehoshua was a fourth-generation Amora, a close student of Abaye and Rava, known for his erudition, medical understanding,…

      Source: Avodah Zarah 46b · Segment 4 — “אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא: אוֹ…

    • Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs

      Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…

      Source: Avodah Zarah 46b · Segment 7 — “…וּפָטַר, וְקָא פָרֵיךְ רַבִּי עֲקִיבָא לְקוּלָּא!

    Original text

    יֵשׁ נֶעֱבָד בִּמְחוּבָּר אֵצֶל גָּבוֹהַּ, אוֹ אֵין נֶעֱבָד בִּמְחוּבָּר אֵצֶל גָּבוֹהַּ?

    The Gemara explains the dilemma: An animal that was worshipped is rendered unfit to be sacrificed as an offering in the Temple. The Gemara previously established a principle that objects attached to the ground are not rendered forbidden by idol worship. The question here is this: With regard to an item that is attached to the ground and that was worshipped, is it rendered unfit for the Most High, i.e., for the Temple, just like an animal? Or is the halakha that with regard to an item that is attached to the ground and that was worshipped, it is not rendered unfit for the Most High, just as it is not forbidden with regard to an individual’s deriving benefit from it?

    אִם תִּמְצֵי לוֹמַר יֵשׁ נֶעֱבָד בִּמְחוּבָּר אֵצֶל גָּבוֹהַּ, מַכְשִׁירֵי קׇרְבָּן כְּקׇרְבָּן דָּמוּ אוֹ לָא?

    Furthermore, if you say that with regard to an item that is attached to the ground and that was worshipped, it is rendered unfit for the Most High, are the items that merely facilitate the sacrifice of an offering, such as the altar, viewed the same way as an offering itself, or not? Perhaps the principle that items worshipped in idolatrous practice are disqualified for use in the Temple applies only to offerings, and not to the items used to facilitate the bringing of offerings.

    אָמַר רָבָא, קַל וָחוֹמֶר: וּמָה אֶתְנַן שֶׁמּוּתָּר בְּתָלוּשׁ לְהֶדְיוֹט, אָסוּר בִּמְחוּבָּר לְגָבוֹהַּ, דִּכְתִיב: ״לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב״, לָא שְׁנָא תָּלוּשׁ וְלָא שְׁנָא בִּמְחוּבָּר, נֶעֱבָד שֶׁאָסוּר בְּתָלוּשׁ לְהֶדְיוֹט — אֵינוֹ דִּין שֶׁאָסוּר בִּמְחוּבָּר לְגָבוֹהַּ?

    Rava says: The dilemma can be resolved with an a fortiori inference. The Torah prohibits the sacrifice of an animal as an offering or a donation to the Temple if it was given in payment to a prostitute or exchanged in the sale of a dog. And if it is so that concerning deriving benefit from an item that served as payment to a prostitute, which is permitted to an ordinary person even in a case where the item is detached from the ground, nevertheless, such an item is forbidden to use for the Most High even in a case where it is attached to the ground, as it is written: “You shall not bring the payment to a prostitute or the price of a dog into the House of the Lord your God for any vow” (Deuteronomy 23:19), where there is no difference whether the payment is unattached to the ground and there is no difference whether it is attached; concerning an object worshipped in idolatrous practice, which is rendered forbidden in a case where it is detached even for the use of an ordinary person, is it not logical that it should be prohibited to use it for the Most High even in the case of an object attached to the ground?

    אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא: אוֹ חִילּוּף, וּמָה נֶעֱבָד שֶׁאָסוּר בְּתָלוּשׁ אֵצֶל הֶדְיוֹט — מוּתָּר בִּמְחוּבָּר לְגָבוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים״ וְלֹא הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶם, לָא שְׁנָא לְהֶדְיוֹט וְלָא שְׁנָא לְגָבוֹהַּ; אֶתְנַן שֶׁמּוּתָּר בְּתָלוּשׁ לְהֶדְיוֹט — אֵינוֹ דִּין שֶׁמּוּתָּר בִּמְחוּבָּר לְגָבוֹהַּ?

    Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rava: Or one can reverse the claim. And if an object that was worshipped, which is forbidden in a case where it is detached from the ground even for the use of an ordinary person, is yet permitted for use even for the Most High in a case where it is attached to the ground, as it is stated that the mitzva is to destroy: “Their gods, upon the high mountains” (Deuteronomy 12:2), but not the mountains themselves that are their gods, and therefore with regard to such items, there is no difference between use for an ordinary person and for the Most High; concerning payment to a prostitute, which is permitted for use for an ordinary person in the case of a detached item, is it not logical that it should be permitted to use for the Most High in a case where the payment is an item attached to the ground?

    וְאִי מִשּׁוּם ״בֵּית ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״בֵּית ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ — פְּרָט לְפָרָה שֶׁאֵינָהּ בָּאָה לַבַּיִת, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לְרַבּוֹת אֶת הָרִיקּוּעִים.

    Rav Huna, son of Rav Yehoshua, continues: And if one would say that it should still be prohibited to use it in the Temple due to that which the verse states: “You shall not bring the payment to a prostitute, or the price of a dog, into the House of the Lord your God,” which indicates a blanket prohibition, this verse is already necessary to teach another halakha , namely, that which is taught in a baraita : The phrase “into the House of the Lord your God” excludes its use as a red heifer, which is not brought to the Temple, rather it is sacrificed outside the city on the Mount of Olives; this is the statement of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say: It is stated to include the prohibition against hanging in the Temple beaten plates of gold that were used in the payment of a prostitute. Even though they are not used in the Temple service, it is prohibited to hang them up.

    אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא קָאָמֵינָא לְחוּמְרָא, וְאַתְּ אָמְרַתְּ לְקוּלָּא — קוּלָּא וְחוּמְרָא לְחוּמְרָא פָּרְכִינַן.

    Rava said to Rav Huna, son of Rav Yehoshua: I am stating an a fortiori inference that leads to a stringency, and you are stating an opposite a fortiori inference that leads to a leniency. And the principle is that whenever there is the option to employ an a fortiori inference that leads to a leniency or one that leads to a stringency, we infer the stringency.

    אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: וְכֹל הֵיכָא דְּאִיכָּא קוּלָּא וְחוּמְרָא, לְקוּלָּא לָא פָּרְכִינַן? וְהָא הַזָּאָה דְּפֶסַח, דִּפְלִיגִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי עֲקִיבָא, דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר לְחוּמְרָא וְקָא מְחַיֵּיב לֵיהּ לְגַבְרָא, וְרַבִּי עֲקִיבָא לְקוּלָּא וּפָטַר, וְקָא פָרֵיךְ רַבִּי עֲקִיבָא לְקוּלָּא!

    Rav Pappa said to Rava: And is it so that anywhere that there is an option to employ an a fortiori inference to infer a leniency or a stringency, we do not infer the leniency? But isn’t there the case of sprinkling the purifying water of a red heifer upon one who has contracted ritual impurity through contact with a corpse, in order to thereby obligate him in the sacrificing and eating of the Paschal offering? As Rabbi Eliezer and Rabbi Akiva disagree with regard to whether it is permitted to do this on Shabbat, each of them employing an a fortiori inference to support his opinion. As Rabbi Eliezer holds that a stringency should be inferred and he thereby deems the man obligated to purify himself and bring a Paschal offering, even if he can purify himself only on Shabbat, and Rabbi Akiva infers a leniency and exempts him from the obligation to bring the offering. And clearly, contrary to Rava’s claim, Rabbi Akiva infers a leniency.

    דִּתְנַן, הֵשִׁיב רַבִּי עֲקִיבָא: אוֹ חִילּוּף, וּמָה הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת — אֵינָהּ דּוֹחָה [אֶת] הַשַּׁבָּת, שְׁחִיטָה שֶׁהִיא דְּאוֹרָיְיתָא — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?

    This is as we learned in a mishna (see Pesaḥim 65b) that Rabbi Eliezer reasoned: If slaughter, which is generally prohibited on Shabbat by Torah law, is permitted for the sake of sacrificing the Paschal offering, all the more so is it not clear that sprinkling the purifying water of a red heifer, which is prohibited on Shabbat merely due to a rabbinic decree, should override Shabbat? Rabbi Akiva replied: Or one can reverse the claim. And if sprinkling the purifying water on Shabbat, which is prohibited merely due to rabbinic decree, does not override Shabbat, then with regard to slaughter, which is prohibited by Torah law, all the more so is it not clear that it should not override Shabbat? Contrary to Rava’s claim, Rabbi Akiva clearly infers a leniency instead of the stringency inferred by Rabbi Eliezer.

    הָתָם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר גַּמְרֵיהּ, וְאִיַּיקַּר לֵיהּ תַּלְמוּדָא, וַאֲתָא רַבִּי עֲקִיבָא לְאַדְכּוֹרֵיהּ. וְהַיְינוּ דַּאֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, אַל תַּכְפִּירֵנִי בִּשְׁעַת הַדִּין, כָּךְ מְקוּבָּל אֲנִי מִמְּךָ — הַזָּאָה שְׁבוּת, וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת.

    The Gemara answers: There, Rabbi Akiva does not employ a real a fortiori inference. Rabbi Eliezer himself taught him this halakha , which he knew as a tradition, but he had forgotten his own learning and Rabbi Akiva came to remind him of it by drawing an a fortiori inference that would cause Rabbi Eliezer to remember that which he himself had taught. The Gemara offers a support for this interpretation from the continuation of that discussion, which is recorded in a baraita : And this is what Rabbi Akiva said to him: My teacher, do not deny my contention at the time of judgement, i.e., during deliberation of this matter, as this is the tradition I received from you: Sprinkling is prohibited by rabbinic decree and does not override Shabbat.

    בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְקָמַת חִטִּים, מַהוּ לִמְנָחוֹת? יֵשׁ שִׁינּוּי בְּנֶעֱבָד, אוֹ אֵין שִׁינּוּי בְּנֶעֱבָד?

    § Rami bar Ḥama raises a dilemma: In the case of one who bows to a stalk of wheat, what is the halakha with regard to using it for meal-offerings? Does the wheat lose its forbidden status after it is ground into flour, or not? Does a change in the form of a worshipped object revoke its forbidden status, or does a change in the form of a worshipped object not revoke its forbidden status?

    אָמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: תָּא שְׁמַע, כׇּל הָאֲסוּרִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ — וַלְדוֹתֵיהֶן מוּתָּרִים, וְתָנֵי עֲלַהּ: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר.

    Mar Zutra, son of Rav Naḥman, said: Come and hear a resolution from that which is taught in a mishna ( Temura 30b): The principle is that concerning all items that are forbidden with regard to sacrificing them the altar, their offspring, i.e., whatever products are derived from them, are permitted. And it is taught with regard to this mishna: Rabbi Eliezer deems the offspring forbidden.

    וְלָאו אִתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: מַחְלוֹקֶת כְּשֶׁנִּרְבְּעוּ וּלְבַסּוֹף עִיבְּרוּ,

    The Gemara asks: But wasn’t it stated with regard to this dispute that Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: The dispute is with regard to a case where it became prohibited to use the animals as offerings because a person engaged in bestiality with them and later they became pregnant.