Commentary page
Avodah Zarah 37b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerAvodah Zarah 37b
Avodah Zarah 37b. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 410 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
סוסביל אין ראשו ארוך אבל אין כנפיו חופין את רובו לראות לעינים אלא בצמצום ע"י מדידה:
ה"ג בכנפיו חופין את רובו ע"י הדחק קמיפלגי ולא גרסינן וקרסולין דהני קרסוליים לא חפו מידי שהן ב' רגלים ארוכין מן הארבעה ובהן הוא מדלג והיינו כרעים ממעל לרגליו לנתר וגו':
רובא דמינכר רוב הנראה לעינים:
טומאת משקין דרבנן ובמסכת פסחים (דף טז.) פרכינן והכתיב וכל משקה אשר ישתה וגו' ומשני מאי יטמא הכשר:
לטמא אחרים אבל טומאת עצמן מדאורייתא רמיא עלייהו אם נטמא:
ואתו אינהו גזור על דיקרב בדיקרב ואתא איהו יוסף ואסהיד על דיקרב למיתא מסאב דהא דאורייתא היא אבל דיקרב בדיקרב לא גזרינן עליה והיינו יוסף שריא:
ואתא איהו ואוקמיה אדאורייתא והכי קאמר על דיקרב למיתא מסאב טומאת שבעה אבל דיקרב בדיקרב לא מסאב אלא טומאת ערב:
וכל אשר יגע בו הטמא יטמא אותו שנגע במת קרי טמא וקאמר כל מי שיגע בו אותו טמא יטמא:
13 more comments on this page.
Rashi on Avodah Zarah 37b · Sefaria
Tosafot
בראשו ארוך כולי עלמא לא פליגי דאסור קשה דאמרינן באלו טריפות (חולין דף סו.) תנא דבי ר' ישמעאל ראשו ארוך מותר ומתני' נמי דהתם משמע דראשו ארוך מותר מדלא קחשיב ליה בהדי סימני טהרה אין ראשו ארוך ובסוף פרק ר"ע (שבת דף צ:) אמר נמי דשושיבא מותר דהא חזייה רב לרב כהנא דהוה מיעבר שושיבא אפומיה א"ל רב שקליה דלמא קאכיל ליה חי ועבר משום בל תשקצו משמע דדוקא חי אסור אבל מת שרי לכן נראה לר"ת דגרסינן הכא ראשו ארוך דכ"ע לא פליגי דמותר וגירסא זו נמצאת בפר"ח [בחולין סה. ד"ה אלו כתבו וכן מצא בס' ישן]:
דיקרב בדיקרב בחיבורין פי' כגון ראובן שנגע במת ובא שמעון ונגע בו בעודו נוגע במת וטומאה בחיבורין ודאי הוה דאורייתא והא דאמר רבא לא תתלו ביה בוקי סריקי ברב נחמן לאו משום דאית ליה טומאה בחיבורין לאו דאורייתא אלא משום דקסבר דיוסף בן יועזר לא איירי בהכי וכן משמע בנזיר פרק שלשה מינין (נזיר מב: ושם ד"ה בחבורי):
הא הלכתא מסוטה גמרינן לה לאו דוקא מסוטה גמרינן דספק טומאה ברה"ר היכא דאיכא חזקת טהרה לא הוצרכנו ללמוד מסוטה אלא אמרינן העמד דבר על חזקתו ולא גמרינן מסוטה אלא לומר דברה"י ספיקו טמא דבסוטה נמי הוי ספק טומאה ברה"י:
והשלקות מנהני מילי אומר ר"ת דמדבעי תלמודא בשלקות וקסבר מדאורייתא היא שמא גזירה קדמונית היא ולא נגזרה עם הפת ושלקות היא עניני תבשיל כדמשמע בהך שמעתא ומתחלה גזרו עליה מטעם חתנות ועל הפת לא גזרו משום דלא שייך ביה חתנות כ"כ עד שבאו שמאי והלל וגזרו בי"ח דברים גם על הפת ואע"ג דבמתניתין תני פת מקמי שלקות מ"מ שלקות גזירה קדמונית יותר היתה וכשהתירו את הפת לא התירו שלקות מהאי טעמא דפת ושלקות תרי מילי נינהו ואור"ת נמי דצריך לערב עירובי תבשילין בפת ושלקות ומביא ראיה מדאמרינן בפ"ב דביצה (דף טו:) ר"א אומר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל שנאמר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו וכן פי' בה"ג אכן ר"י אומר דבעירובי תבשילין סגי בחד או בפת או בתבשיל ולית הלכתא כההיא דר"א דשמותי הוא וגם הולך בשיטת חנניה אליבא דב"ש דבעי פת ותבשיל וחמין טמונין וב"ה מתירין ובירושלמי דביצה פליג ר' יהושע בהדיא עליה דר' אליעזר והכי איתא התם את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ר' אליעזר אומר אופין על האפוי ומבשלין על המבושל רבי יהושע אומר אופין ומבשלין על המבושל ואמרינן בשל סופרים הלך אחר המיקל ורבי יהושע מיקל הוא ועוד דבתלמוד שלנו חנניה אליבא דבית הלל לא מצרכו אלא חד ומיהו העולם נהגו לערב בפת ותבשיל הואיל ויצא דבר מפי ה"ג ור"ת [וע"ע תוס' ביצה יז: ד"ה אמר רבא]:
Tosafot on Avodah Zarah 37b · Sefaria
Rabbeinu Chananel
ת"ק סבר בעינן קרסולים וכנפיו חופין רובו אע"ג דלא מינכר אלא בכל דהו שרי.
ועל משקי בית מטבחיא דכן חלקו רב ושמואל. רב סבר דכן ממש קסבר אין טומאה למשקין מן התורה כלל. ורבנן הוא דגזרו בהו טומאה.
וכי גזור במשקין דעלמא אבל במשקי בית מטבחיא לא גזור כלל ושמואל סבר דכן מלטמא אחרים אבל הן עצמן מיטמאין כו'. כבר פירשנוהו בפסחים:
ועל דיקרב למיתא מסאב אתינן לאוקמה התיר הנוגע בנוגע מת כיצד מן התורה הנוגע במת (בנוגע) הוא טמא בלבד והנוגע בנוגע מן התורה טהור הוא וגזרו רבנן עליה טומאה בא הוא וטיהרו והעמידו בשל תורה. ודחינן לה ואמרינן נוגע בנוגע נמי טמא הוא מן התורה שנאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא ומוקמינן לה הכי מן התורה טומאה בחיבורין שבעה ימים. פי' כגון אדם ידו אחת נוגעת במת ועודנה במת נגע דברים אחרים הכל טמאין טומאת שבעה שנאמר הנוגע במת לכל נפש אדם יטמא שבעת ימים.
אבל הנוגע במת ונתפרד ממנו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב כיצד יתקיימו מקראות הללו. ופרקינן בחיבורין טומאת שבעה. שלא בחיבורין טומאת ערב. ובא רב נחמן ודחה הכל ואמר ספק טומאה ברשות הרבים התיר להן ואף על גב דהלכתא גמירי לה מסוטה מה סוטה ספק טומאה ברה"י היא וכתיב ונסתרה והיא נטמאה מכלל דספק טומאה ברה"ר טהורה מן התורה.
א"ר יוחנן גמירי לה הכי אבל אין מורין אותה [ואתא] יוסי בן יועזר ואורי להו ספק טומאה ברה"ר טהור:
תניא כוותיה דרב נחמן קורות נעץ להם עד כאן רשות היחיד וספיקו טמא ע"כ רה"ר וספיקו טהור. כי אתו לקמיה דר' ינאי הוה מחמיר ואמר להו זילו טבולו בנהר:
והשלקות של עובדי כוכבים רבנן גזרו בהו איסור והאי קרא אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי אסמכתא בעלמא.
Rabbeinu Chananel on Avodah Zarah 37b · Sefaria
Ritva
והשלקות פירוש כל דבר שבשלו גוי ואפילו בכלים כשרים ומסקנא דגמרא דאיסורא דרבנן הוא משום חתנות והא ודאי מדקתני הפת והשמן והשלקות מכלל דכל חדא גזרה באנפי נפשה הות ולא נגזרו פת ושלקות ביחד ולהכי עייל תנא שמן בנתים. ודעת ר״ת ז״ל כי על השלקות גזרו תחלה תדע שהרי היו סבורין בגמרא דאיסור תורה הן אלמא גזרה קדמונית היתה ואעפ״י שגזרו על השלקות לא נכלל פת בכללם דאף על גב דפת יש בו משום בישול אעפ״י כן אינו נכלל בלשון שלקות ולא בלשון בשולי גוים וכדאמרינן אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל ואחרי כן בימי תלמידי שמאי והלל גזרו על הפת בכלל י״ח דבר והביא ר״ת ז״ל עוד ראיה לדבריו שאין פת בכלל שלקות מדאתינן לומר בגמרא דאיסור שלקות מדאורייתא מדכתיב אוכל בכסף תשבירני ומים בכסף תתן לי מה מים שלא נשתנו מבריתן על ידי האור כו׳ ופרכינן מידי אור כתיב ואמאי לא פרכי׳ דאם כן אף פת נמי יהא אסור מן התורה אלא ודאי מדלא פרכינן הכי מכלל דאפיה אינה בכלל בשול ואין זו ראיה דהא אפילו לדברי ר״ת ז״ל נמי תקשה לך אמאי לא פרכינן מפת דהא בקרא לא כתיב שלקות ולא בשול אלא אוכל ופת אוכל הוא אלא על כרחין יש לנו לומר דבדין הוא דמצינן למפרך הכי אלא דניחא ליה למיפרך טפי מידי אור כתיב וגם ה״ר רבינו יונה ז״ל כך פירש בשם רבותיו ז״ל כפירושו של ר״ת ז״ל ויהיב טעמא למילתא כי בתחילה לא רצו לגזור על הפת מפני חיי נפש כי הרבה סומכין על הפלטר מה שאין כן בשלקות ואחרי כן כשראו שצריך לגדור בדבר יותר ושהיה לו קירוב עם הגוים מחמת הפת גזרו עליו והא דקתני תנא מעיקרא גזרת פת מפני שהית׳ גזרה חדשה וקרובה יותר חביבה ליה ואקדמה אבל רבינו הר״ם ז״ל פירש שאין צורך לכך אלא ודאי על הפת גזרה תחלה כדרך ששנו במשנתינו ומשום דשכיח קירוב דידיה ועל השלקות לא גזרו דלית ביה קירוב כולי האי ואחרי כן ראו שהיו צריכין לגזור גם השלקות וגזרו עליהם ומה ששאלו בגמרא על השלקות מנא הני מילי ולא שאלו כן על הפת טעמא דמילתא משום דשלקות ליכא קירוב כולי האי והיה נראה להם שאין ראוי לגזור עליהם משום תקנות ונכון הוא.
ומיהו מה שכתב הרב ז״ל שאילו גזרו על השלקות בתחל׳ אף הפת היתה בכלל דההוא גם כן מתבשילי של גוים וכדאמרינן בירושלמי ופת לאו מתבשילי גוים זה ואינו מתחוור שאין דרך העולם לכלול פת בכלל שלקות ולא בכלל לשון בשול וגם אין טעמם שוה דשלקות גזירה שהיו יכולין לעמוד בה טפי מפת שהיא חיי נפש ורגילות בני אדם לסמוך בו על של אחרים.
מה אוכל שלא נשתנה מברייתו פי׳ מצורתו שהיה בתחלת ברייתו אף אוכל שלא נשתנה מצורתו מה שאין כן בקליות דלא חשיב שנוי ברייתו על הדרך שפירשנו ואעפ״י שאי אפשר לחזור לברייתו אבל חטין ועשאן קמח הוי שנוי מבריתו ולהכי פרכינן מינה כן פירש רבינו והוא הנכון.
אלא כמים כו׳ וכל הסוגיא הזאת מלשון המפרש משמע כי כשאמרו בתחילה מה מים שלא נשתנו כך היה דעתינו לומר שלא נשתנו על ידי האור אלא דנקטינן לישנא קיטא וכיוצא בזה בפרק כל הצלמים בשמעת׳ דדמות צורות לבנות ואחרים הרבה בתלמוד.
כל שנאכל כמות שהו חי פי׳ שראוי לאוכלו כמות שהוא חי ואעפ״י שאין הרגילות לאוכלו אלא מבושל והכי רהיט כוליה פרקין.
Ritva on Avodah Zarah 37b · Sefaria
Meiri
משקה בית המטבחים שבעזרה והוא הדם היוצא משחיטת הקדשים והמים שמשתמשין בהם בעזרה טהורים לגמרי ולא סוף דבר שאין מטמאין שאר משקין אלא שאף הם עצמן אינם מקבלים טומאה וכן אין מכשירין שום אוכל לקבל טומאה וכבר כתבנוה במסכת חולין:
הנוגע במת טמא טומאת שבעה אבל הנוגע באדם זה אינו טמא מן התורה אלא טומאת ערב אפילו היה הראשון מחובר במת עדין בשעה שזה השני נגעו ומ"מ מגזרת חכמים כל שכיוצא בזה ר"ל שהראשון מחובר עדין למת בשעה שזה השני נגעו אף השני טמא טומאת שבעה ומ"מ התבאר במסכת נזיר מ"ב א' פרק שלשה מינין שלא נאמר כן אלא לענין תרומה וקדשים אבל לנזיר ולעושה פסח אפילו בשעת חבור אינו טמא אלא טומאת ערב:
הלכה רווחת לענין טומאה שכל ספק טומאה ברשות היחיד טמא וברשות הרבים טהור ואף אם בא לישאל מטהרין אותו לגמרי ומ"מ מגדולי החסידים היו משיבים לשואליהם דרך עצה לילך ולטבול ולצאת מידי ספק:
Meiri on Avodah Zarah 37b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה דיקרב בדיקרב כו' והא דאמר רבא לא תתלו כו' לאו משום דאית ליה טומאה כו' עכ"ל לדבריהם צ"ע דמהיכי תיסיק אדעתין למימר דמש"ה קאמר רבא לא תתלו ביה בוקי סריקי ברב נחמן דמוקי לה בהכי משום דאית ליה טומאת חיבורין לאו דאורייתא הוא דמכ"ש הוא דאיכא לאוקמי הך דיוסי בן יועזר כדלעיל ולא איצטריך ליה לאוקמא בספק טומאה ברה"ר כו' ויש ליישב בדוחק ודו"ק:
Chidushei Halachot on Avodah Zarah 37b · Sefaria
Maharam
תוס' ד"ה דיקרב בדיקרב וכו' והא דאמר רבא לא תתלו ביה בוקי סריקי בר"נ לאו משום דאית ליה טומאה בחבורין לאו דאורייתא וכו' יש לתמוה על דברי התוס' הללו דהיכי הוה ס"ד לומר דמשום הכי קאמר רבא הכי משום דאית ליה טומאה בחבורים לאו דאורייתא אדרבה א"כ כ"ש דלא הוי להדורי משינויא קמא אלא ה"ל למימר דטומאה בחבורים התיר להם דמדאורייתא דיקרב טמא דיקרב בדיקרב טהור ואתו אינהו וגזור אפי' דיקרב בדיקרב ואתא איהו ואוקמא אדאורייתא וטפי הוי לן למימר דמשום הכי קאמר רבא הכי והדר משינויא קמא משום דס"ל דאפי' טומאה שלא בחיבורין הויא דאורייתא ויש ליישב בדוחק דהוי ס"ד למימר כן משום דלישנא דלא תתלו ביה בוקי סריקי וכו' משמע שבא להקל ולומר שאין כאן שום טומאה ודברים של ריק הן וה"א דמשום הכי הדר משינויא קמא דכיון דאין שום טומאה בחיבורים דאורייתא לא שייך כלל שום גזירה דליכא למימר דאתו אינהו וגזור אפילו דיקרב בדיקרב משום דאי לא מטמא דיקרב בדיקרב אתו למימר דיקרב נמי טהור דאין זה סברא דלא אתו למטעי בזה ואם כן למה הוצרך יוסף בן יועזר להתיר להם דבשלמא אי הוי טומאה בחיבורים דאורייתא ואתו אינהו וגזור אפילו שלא בחיבורים שייך שפיר גזירה דאי מטהרי שלא בחיבורים אתו לטהר אפי' בחיבורים דאתו למיטעי בזה אבל אי אפילו בחיבורים לאו דאורייתא לא שייך למגזר ולכך הוה ס"ד למימר דרבא ס"ל דטומאה בחיבורים לאו דאורייתא ולכך הדר משינויא קמא והוצרכו התוס' לומר דלאו משום הכי הדר ביה משינויא קמא אלא משום דקסבר דיוסף בן יועזר לא איירי בהכי ודו"ק נ"ל:
Maharam on Avodah Zarah 37b · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' הא מיא בשיקעתא עיין טהרות רפ"ה ובהר"ש שם:
Gilyon HaShas on Avodah Zarah 37b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Avodah Zarah, daf 37, Amud Bet, about 410 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 129 words
Opens “סוּסְבִּיל, בְּרֹאשׁוֹ אָרוֹךְ — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא…”
- Segment 221 words
Opens “וְעַל מַשְׁקֵה בֵּי מַטְבְּחַיָּא דְּכַן. מַאי ״דְּכַן״?…”
- Segment 321 words
Opens “רַב אָמַר: ״דְּכַן מַמָּשׁ״, קָסָבַר: טוּמְאַת מַשְׁקִין…”
- Segment 427 words
Opens “וּשְׁמוּאֵל אָמַר: דְּכַן מִלְּטַמֵּא אֲחֵרִים, אֲבָל טוּמְאַת…”
- Segment 527 words
Opens “וְעַל דְּיִקְרַב לְמִיתָא מְסָאַב, וְקָרוּ לֵיהּ ״יוֹסֵף…”
- Segment 618 words
Opens “דְּאוֹרָיְיתָא, דְּיִקְרַב — טָמֵא, דְּיִקְרַב בִּדְיִקְרַב —…”
- Segment 712 words
Opens “דְּיִקְרַב בִּדְיִקְרַב נָמֵי דְּאוֹרָיְיתָא הוּא, דִּכְתִיב: ״וְכֹל…”
- Segment 838 words
Opens “אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרָבָא, מִשְּׁמֵיהּ דְּמָר זוּטְרָא…”
- Segment 927 words
Opens “דְּאוֹרָיְיתָא מַאי הִיא? דִּכְתִיב: ״הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכׇל…”
- Segment 105 words
Opens “כָּאן בְּחִיבּוּרִין, כָּאן שֶׁלֹּא בְּחִיבּוּרִין.…”
- Segment 1123 words
Opens “אֲמַר לְהוּ רָבָא: לָאו אָמֵינָא לְכוּ לָא…”
- Segment 1213 words
Opens “וְהָא הִלְכְתָא מִסּוֹטָה גָּמְרִינַן לַהּ, מָה סוֹטָה…”
- Segment 1313 words
Opens “הָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה וְאֵין מוֹרִין…”
- Segment 1431 words
Opens “תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, קוֹרוֹת…”
- Segment 1532 words
Opens “וְהַשְּׁלָקוֹת. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר…”
- Segment 1632 words
Opens “אֶלָּא מֵעַתָּה, חִטִּין וַעֲשָׂאָן קְלָיוֹת — הָכִי…”
- Segment 1738 words
Opens “אֶלָּא מֵעַתָּה, חִיטִּין וּטְחָנָן הָכִי נָמֵי דַּאֲסוּרִין?…”
- Segment 183 words
Opens “מִידֵּי אוּר כְּתִיב?…”
Sages named on this page
- Rabbi Hiyya bar Abba [HaKohen] · Third Generation of Amoraim
Rabbi Hiyya bar Abba was a prominent disciple of Rabbi Yohanan, known for his precision in transmitting his teacher's teachings.
Source: Avodah Zarah 37b · Segment 15 — “…מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי…”
Original text
סוּסְבִּיל, בְּרֹאשׁוֹ אָרוֹךְ — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר, וְהָכָא בִּכְנָפָיו חוֹפִין אֶת רוּבּוֹ עַל יְדֵי הַדְּחָק קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר רוּבָּא כֹּל דְּהוּ בָּעֵינַן, וּמָר סָבַר רוּבָּא דְּמִנְּכַר בָּעֵינַן.
it is a susbil , and accordingly, with regard to a long-headed locust, everyone agrees that it is prohibited. And here they disagree with regard to a locust whose wings barely cover most of its body: One Sage, Yosei ben Yo’ezer, holds that we require only a minimal majority of the locust’s body to be covered by its wings, and one Sage, the Rabbis, holds that we require a noticeable majority of the body to be covered.
וְעַל מַשְׁקֵה בֵּי מַטְבְּחַיָּא דְּכַן. מַאי ״דְּכַן״? רַב אָמַר: דְּכַן מַמָּשׁ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: דְּכַן מִלְּטַמֵּא אֲחֵרִים, אֲבָל טוּמְאַת עַצְמָן יֵשׁ בָּהֶן.
§ It was stated above: And Yosei ben Yo’ezer testified with regard to the liquids of the slaughterhouse in the Temple that they are ritually pure. The Gemara asks: What did Yosei ben Yo’ezer mean when he said they are pure? Rav says: He meant that they are actually ritually pure. And Shmuel says: They are pure in the sense that they do not impart ritual impurity to other substances; but they themselves can contract impurity.
רַב אָמַר: ״דְּכַן מַמָּשׁ״, קָסָבַר: טוּמְאַת מַשְׁקִין דְּרַבָּנַן, וְכִי גְּזוּר רַבָּנַן טוּמְאָה בְּמַשְׁקִין דְּעָלְמָא, אֲבָל בְּמַשְׁקֵה בֵּי מַטְבְּחַיָּא לָא גְּזַרוּ רַבָּנַן.
The Gemara explains the reasons for these opinions. Rav says that these liquids are actually pure, as he maintains that the ritual impurity of liquids applies by rabbinic law, and when the Sages decreed impurity upon liquids, they did so only with regard to ordinary liquids. But the Sages did not issue their decree with regard to the liquids of the slaughterhouse in the Temple.
וּשְׁמוּאֵל אָמַר: דְּכַן מִלְּטַמֵּא אֲחֵרִים, אֲבָל טוּמְאַת עַצְמָן יֵשׁ בָּהֶן, קָסָבַר: טוּמְאַת מַשְׁקִין דְּאוֹרָיְיתָא לְטַמֵּא אֲחֵרִים דְּרַבָּנַן, וְכִי גְּזַרוּ רַבָּנַן בְּמַשְׁקִין דְּעָלְמָא, בְּמַשְׁקִין בֵּי מַטְבְּחַיָּא לָא גְּזַרוּ.
And Shmuel says: The liquids are ritually pure in the sense that they do not impart impurity to other substances; but they themselves can contract impurity, as Shmuel maintains that the ritual impurity of liquids themselves is by Torah law, whereas their capacity to impart impurity to other substances is by rabbinic law. And when the Sages issued this decree, they did so only with regard to ordinary liquids. But they did not issue their decree with regard to the liquids of the slaughterhouse in the Temple.
וְעַל דְּיִקְרַב לְמִיתָא מְסָאַב, וְקָרוּ לֵיהּ ״יוֹסֵף שָׁרְיָא״. ״יוֹסֵף אָסְרָא״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! וְעוֹד, דְּאוֹרָיְיתָא הִיא, דִּכְתִיב: ״וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת וְגוֹ׳״!
§ It was stated: And Yosei ben Yo’ezer testified with regard to one who touches a corpse that he is impure, and as a result they called him: Yosef the Permissive. The Gemara questions this: Since he issued a stringent ruling, they should have called him: Yosef the Prohibiting. And furthermore, this halakha is explicitly written in the Torah, as it is written: “And whosoever in the open field touches one that is slain with a sword, or one that is dead, or a bone of a man, or a grave, shall be impure seven days” (Numbers 19:16).
דְּאוֹרָיְיתָא, דְּיִקְרַב — טָמֵא, דְּיִקְרַב בִּדְיִקְרַב — טָהוֹר, וַאֲתוֹ אִינְהוּ וּגְזוּר אֲפִילּוּ דְּיִקְרַב בִּדְיִקְרַב, וַאֲתָא אִיהוּ וְאוֹקְמַהּ אַדְּאוֹרָיְיתָא.
The Gemara explains: By Torah law one who touches a corpse is ritually impure, but one who touches another who has touched a corpse is pure. And the Sages came and decreed that even one who touches another who has touched a corpse is also impure. And Yosei ben Yo’ezer came and established the halakha in accordance with the original, more lenient Torah law.
דְּיִקְרַב בִּדְיִקְרַב נָמֵי דְּאוֹרָיְיתָא הוּא, דִּכְתִיב: ״וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא״!
The Gemara raises a difficulty: One who touches another who has touched a corpse is also rendered impure by Torah law, as it is written: “And whatsoever the impure person touches shall be impure” (Numbers 19:22).
אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרָבָא, מִשְּׁמֵיהּ דְּמָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן, דְּאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: דְּאוֹרָיְיתָא דְּיִקְרַב בִּדְיִקְרַב, בְּחִיבּוּרִין — טוּמְאַת שִׁבְעָה, שֶׁלֹּא בְּחִיבּוּרִין — טוּמְאַת עֶרֶב, וַאֲתוֹ אִינְהוּ וּגְזוּר אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בְּחִיבּוּרִין טוּמְאַת שִׁבְעָה, וַאֲתָא אִיהוּ וְאוֹקְמַהּ אַדְּאוֹרָיְיתָא.
The Sages stated this difficulty before Rava in the name of Mar Zutra, the son of Rav Naḥman, who said a response in the name of Rav Naḥman: By Torah law, one who touches another who touches a corpse while the second individual is in concurrent contact with the corpse is impure with seven- day impurity. If this occurs while the second individual is not in concurrent contact with the corpse, he contracts impurity until the evening. And the Sages came and decreed that even where there is no concurrent contact, one still contracts seven- day impurity when he touches someone who touched a corpse. And subsequently Yosei ben Yo’ezer came and established the halakha in accordance with the original Torah law.
דְּאוֹרָיְיתָא מַאי הִיא? דִּכְתִיב: ״הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכׇל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים״, וּכְתִיב: ״וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא״, וּכְתִיב: ״וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב״, הָא כֵּיצַד?
The Gemara asks: What is the source of this halakha , prescribed by Torah law? As it is written: “He that touches the dead, even any man’s dead body, shall be impure seven days” (Numbers 19:11), and it is written: “And whatsoever the impure person touches shall be impure” (Numbers 19:22). These two verses indicate that one contracts ritual impurity for seven days. And yet it is also written: “And the soul that touches him shall be impure until evening” (Numbers 19:22). How can these texts be reconciled?
כָּאן בְּחִיבּוּרִין, כָּאן שֶׁלֹּא בְּחִיבּוּרִין.
The Gemara answers: Here, in the first two verses, the Torah is discussing concurrent contact, which results in impurity of seven days; there, in the last verse, it is discussing a case where there is no concurrent contact, and therefore the individual in question is impure only until the evening.
אֲמַר לְהוּ רָבָא: לָאו אָמֵינָא לְכוּ לָא תִּתְלוֹ בֵּיהּ בּוּקֵי סְרִיקֵי בְּרַב נַחְמָן? הָכִי אָמַר רַב נַחְמָן: סְפֵק טוּמְאָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הִתִּיר לָהֶן.
Rava said to the Sages who suggested that explanation citing Rav Naḥman: Didn’t I tell you not to hang empty pitchers [ bukei ] upon Rav Naḥman, i.e., not to attribute incorrect statements to him? Rather, this is what Rav Naḥman said: Yosei ben Yo’ezer permitted for them a case of uncertain impurity contracted in a public domain. In other words, Yosei ben Yo’ezer ruled leniently that one who is unsure whether or not he came in contact with a corpse in the public domain is ritually pure.
וְהָא הִלְכְתָא מִסּוֹטָה גָּמְרִינַן לַהּ, מָה סוֹטָה רְשׁוּת הַיָּחִיד, אַף טוּמְאָה רְשׁוּת הַיָּחִיד!
The Gemara raises a difficulty: But didn’t we learn this halakha from the case of a woman suspected by her husband of having been unfaithful [ sota ]: Just as a sota can be made to drink the bitter waters only when she is suspected of engaging in adultery in a private domain, so too, uncertain ritual impurity is considered impure only when one suspects that he came into contact with it in a private domain? This shows that even by Torah law one who is unsure whether or not he touched a corpse in the public domain remains pure.
הָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה וְאֵין מוֹרִין כֵּן, וַאֲתָא אִיהוּ וְאוֹרִי לֵיהּ אוֹרוֹיֵי.
Rabbi Yoḥanan said in explanation: This is the halakha , but a public ruling is not issued to that effect. Consequently, the masses treated this matter with stringency. And Yosei ben Yo’ezer came and instructed the masses to follow the original instruction of the Torah. Therefore, his ruling was in fact a leniency.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, קוֹרוֹת נָעַץ לָהֶם, וְאָמַר: עַד כָּאן רְשׁוּת הָרַבִּים, עַד כָּאן רְשׁוּת הַיָּחִיד. כִּי אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי, אֲמַר לְהוּ: הָא מַיָּא בְּשִׁיקַעְתָּא דִּבְנַהֲרָא, זִילוּ טְבוּלוּ.
The Gemara provides support for Rabbi Yoḥanan’s explanation. This is also taught in a baraita : Rabbi Yehuda says that Yosei ben Yo’ezer drove stakes into the ground for the people and said: Until here is the public domain, and until there is the private domain, so that they would know the halakha if they suspected that they had touched a corpse. The Gemara relates that when people came before Rabbi Yannai because they suspected that they might have come into contact with a source of impurity in the public domain, he said to them: Why involve yourselves in matters of uncertainty? There is deep water in the river; go immerse yourselves in it, and resolve the problem in this manner.
וְהַשְּׁלָקוֹת. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָמַר קְרָא ״אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי״, כַּמָּיִם — מָה מַיִם שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנּוּ, אַף אוֹכֶל שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנָּה.
§ The mishna teaches: And boiled vegetables prepared by gentiles are prohibited. The Gemara asks: From where is this matter derived? Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: The verse states that when Moses asked Sihon, King of the Amorites, for passage through his land, he said: “You shall sell me food for money, that I may eat; and give me water for money, that I may drink” (Deuteronomy 2:28). By juxtaposing food and water, the verse teaches that food is like water: Just as Moses wished to purchase water that was unchanged, so too, he wished to purchase food that was unchanged, i.e., uncooked. Evidently, this is because foods cooked by gentiles are prohibited.
אֶלָּא מֵעַתָּה, חִטִּין וַעֲשָׂאָן קְלָיוֹת — הָכִי נָמֵי דַּאֲסוּרִין? וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי, וְהָתַנְיָא: חִיטִּין וַעֲשָׂאָן קְלָיוֹת — מוּתָּרִין! אֶלָּא, כְּמַיִם — מָה מַיִם שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנּוּ מִבְּרִיָּיתָן, אַף אוֹכֶל שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנָּה מִבְּרִיָּיתוֹ.
The Gemara raises a difficulty: If that is so, then in a case where a gentile had wheat and made it into roasted grains by roasting it in the oven, the wheat should also be prohibited, as it was cooked. And if you would say: Indeed that is so, this cannot be the halakha , as isn’t it taught in baraita : If a gentile had wheat and made it into roasted grains, it is permitted? The Gemara suggests a different explanation: Rather, food is like water in the following manner: Just as Moses wished to purchase water that was not altered from its original state, so too, he wished to purchase food that was not altered from its original state. Roasting wheat kernels does not alter their original state.
אֶלָּא מֵעַתָּה, חִיטִּין וּטְחָנָן הָכִי נָמֵי דַּאֲסוּרִין? וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי, וְהָתַנְיָא: חִיטִּין וַעֲשָׂאָן קְלָיוֹת, הַקְּמָחִים וְהַסְּלָתוֹת שֶׁלָּהֶן מוּתָּרִין! אֶלָּא כַּמָּיִם — מָה מַיִם שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנּוּ מִבְּרִיָּיתָן עַל יְדֵי הָאוּר, אַף אוֹכֶל שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנָּה מִבְּרִיָּיתוֹ עַל יְדֵי הָאוּר.
The Gemara raises another difficulty: If that is so, then if a gentile had wheat and ground it into flour, the flour should also be prohibited, as the wheat has been altered from its original state. And if you would say: Indeed that is so, this cannot be the case, as isn’t it taught in baraita : If a gentile had wheat and made it into roasted grains, it is permitted; similarly, flours and fine flours belonging to gentiles are permitted? Rather, food is like water in the following manner: Just as Moses wished to purchase water that was not altered from its original state by fire, so too, he wished to purchase food that was not altered from its original state by fire. Although wheat ground into flour is altered from its original state, this change is not accomplished by means of fire.
מִידֵּי אוּר כְּתִיב?
The Gemara raises a difficulty: Is fire written in the verse? There is no mention of fire in the verse at all. How can it be assumed that this is the similarity between water and food?