Commentary page
Avodah Zarah 35b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerAvodah Zarah 35b
Avodah Zarah 35b. The full printed text of this folio side — 21 numbered segments, about 476 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
כאן קודם חזרה אותה משנה דשחיטת חולין דקיבת עובד כוכבים נבלה ואסורה נשנית קודם שחזר בו ר' יהושע מדבריו שאמר לו לר' ישמעאל מפני שמעמידין אותה בקיבת נבילה וסבר לאו פירשא היא:
וכאן לאחר חזרה הך דשני שמואל מפני שמעמידין אותה בעור אבל קיבה עצמה שריא לאחר חזרה שחזר בו ר' יהושע מפני תשובתו של ר' ישמעאל:
ומשנה הנשנית בשחיטת חולין (דף קטז.) קודם חזרה:
לא זזה ממקומה לא עקרוה לגמרי דהואיל ונשנית נשנית אבל אין הלכה כמותה שהרי חזר בו:
שמעמידין אותה בחומץ שהחומץ מעמיד חלב. ולקמן פריך לה א"כ ליתסר בהנאה:
בקטפא דגוזא בשרף היוצא מן העץ:
אבל בקטפא דפירי בשרף הפירי עצמו:
מגולה ריחה נודף והיינו דכתיב שמן תורק שמך כשמגלין אותה ומריקין שמנה. כלומר כשאתה מלמד תורה לתלמידים אז יצא לך שם:
22 more comments on this page.
Rashi on Avodah Zarah 35b · Sefaria
Tosafot
מפני שמעמידין בשרף ערלה וערלה של עובדי כוכבים אסורה כמו שנפרש בפ"ה בעה"י (עיין בתוס' קידושין דף לו: ד"ה כל מצוה):
דברים המכוסין ממנו מתגלין לו פי' שבני אדם מגלין לו רזיהן לפי שנהנין ממנו עצה ותושיה כמו שמפרש במס' אבות (פ"ו מ"א):
לגבינה איכא דקאי ביני אטפי פירוש ליקח חלב מן העובד כוכבים לעשות גבינה אבל לעיל גבי ליקח גבינה של עובד כוכבים ליכא למיחש לחלב טמא כיון שעושה אותו לצרכו ליכא למיחש דלמא עירב בו חלב טמא כיון שאינו עומד:
מכלל דאיכא למאן דשרי מדקאמר פת לא הותרה בב"ד מכלל דאי בעי הוה שרי ליה אלמא לא פשט איסורו ומכאן סמכו עתה לאכול פת של עובדי כוכבים כיון שלא פשט איסורו בכל ישראל ויש לסמוך על דברי רשב"ג ור"א בר צדוק דאמרי אין גוזרין גזרה על הצבור אלא א"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בו ועוד ראיה דאמר לקמן (עבודה זרה דף לז.) בימינו תתיר אף את הפת ולא הניח להתיר אלא משום דהוו קרו ליה ב"ד שריא ואחריו באו בית דין אחר שהתירוהו ועוד דאמרי בירושלמי דפרקין ובפ"ק דשבת פת עמדו עליו והתירוהו ומי שנזהר מפת של עובדי כוכבים מותר לאכול עם מי שאינו נזהר בקערה אחת אע"פ שטעם פת עובד כוכבים מתערב בפת ישראל דאין להחמיר לאסור ע"י תערובת כדאמר בפ"ק דחולין (דף ו.) דלא גזרו על תערובת דמאי וכה"ג במנא דעובדי כוכבים שרי דליתיה לפת בעיניה דלא גזרו אלא היכא דאיתא בעיניה:
Tosafot on Avodah Zarah 35b · Sefaria
Rabbeinu Chananel
ופרקינן לא קשיא כאן קודם חזרה וכאן לאחר חזרה פי' הא דתנן קיבת עובד כוכבים ושל נבילה ואוקמא שמואל קיבת עובד כוכבים נבילה ואסורה קודם שחזר בו ר' יהושע היתה הקיבה עצמה אסורה. וטעם אותה המשנה תירץ אחר שהשיבו ר' ישמעאל והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה ומותרת. וחזר בו ר' יהושע והודה כי קיבת נבילה מותרת ואמר מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי עבודת כוכבים אחר שחזר בו כמו שמפורש במשנה זו אמר שמואל לטעמיה דהא מתני' מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה. אבל הקיבה עצמה של נבילה מותרת. ומפני מה שנו אותה המשנה ואינה שנויה כהוגן. מפורש בפ' כל הבשר א"ר יוחנן לא קשיא כאן קודם חזרה וכאן לאחר חזרה ומשנה לא זזה ממקומה.
רב מלכיא אמר רב אדא בר אבא מפני שמחליק פניה בשומן של חזיר. רב חסדא אמר מפני שמעמידין אותה בחומץ. רב נחמן בר יצחק אמר מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה. כדתנן המעמיד בשרף ערלה ר' אליעזר אומר אסור.
אפילו תימא ר' יהושע ע"כ לא פליג ר' יהושע עליה דר' אליעזר אלא בקטפא דגווזא פי' קטף של עץ. אבל בקטפא דפירא מודה ליה.
דתנן א"ר יהושע שמעתי בפירוש המעמיד בשרף (הערלה) [העלין] בשרף העיקרין מותר בשרף הפגין אסור מפני שהוא פירי.
ולרב חסדא ולרב נחמן בר יצחק תיתסר בהנאה דהא החומץ של עובדי כוכבים שהיה מתחלתו יין איסורי הנאה הוא. וכן הערלה איסורי הנאה היא תיתסר גבינה זו אפי' בהנאה קשיא:
מתני' ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו. אוקימנא איסוריה דחלב שחלבו עובד כוכבים חיישינן דלמא מערב ביה חלב בהמה טמאה. ואסיקנא השתא דאתית להכי גבינה נמי משום חלב בהמה טמאה. ואי אמרת חלב בהמה טמאה לא קא חיישינן דלמא הני דמתחזי בגבינה כדתקוני לה כמין נקב ההוא דקאי ביני ביני בגבינה כמין טיפין הוא החלב הטמא לפיכך אסורה:
ירושלמי אמר ר' ירמיה חלב עובד כוכבים למה הוא אסור מפני תערובת חלב בהמה טמאה. ר' יהושע בן לוי אמר משום גלוי. ויעמיד.
אמר ר' שמואל מפני ארס הנתון בין הנקבים ותני כן שלשה ארסין הן. אחד צף ואחד שוקע ואחד דומה לשבכה. ישראל יושב בצד העדר ועובד כוכבים חולב ומביא לו ואינו חושש משום תערובת בהמה טמאה. פת של עובדי כוכבים אסורה.
3 more comments on this page.
Rabbeinu Chananel on Avodah Zarah 35b · Sefaria
Rashba
השתא דאתית להכי לגבינה נמי איכא דקאי ביני אטפי כלומר, הא דאמרן אי דקא בעי ליה לגבינה הכי נמי דשרי לא היא, דהא איכא למיחש לצחצוחי חלב טמא, דילמא קאי ביני אטפי, לפיכך חלב הנמצא ביד נכרי לעולם אין לו תקנה, וכן חמאה הנמצאת בידו לעולם אסורה, משום חשש דקאי בינה. והר"מ במז"ל (הלכות מאכלות אסורות פ"ג הט"ו) כתב: החמאה של נכרים, מקצת הגאונים אסרוה מפני צחצוחי חלב שישאר בה, שהרי (ריקום) [הקום] שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שיבטל במיעוטו, וכל חלב שלהן חוששין שמא עירב בו חלב טמא. ואין טעם דברים אלו מחוורין בעיני, וזה יצא לו לרב ז"ל מן העיקר שתלה בו טעם איסור הגבינה. שהוא ז"ל כתב (שם הי"ג) שאיסורו מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של נבילה, והואיל ודבר האסור הוא הכל אסור, וזה בשיטת תירוצו של הרב אבן מיגש ז"ל שכתבנו למעלה. ולפיכך הוא ז"ל סבור שמן הדין היה לנו להתיר את החמאה שיש בה תערובת מעט חלב טמא מפני שבטל במיעוטו, ולא נאסרה החמאה אלא מפני שהקום של חלב טמא אינו מעורב בחמאה, ואין דרכו בזה הדבר ישר, ולא טעם איסורו מחוור, לפי שהגבינה הרבה טעמים יש בה, ואחד משום דקאי ביני אטפי (לה, א: א"ר חנינא לפי שא"א לה בלא צחצוחי חלב), ואף על פי שהוא דבר מועט אין הולכין באיסורי נכרים אלו בנתינת טעם, וכתירוצו שלראב"ד ז"ל שכתבנו למעלה והוא העיקר, ולולי זה היה לנו להתיר את החמאה, שהטעם שכתב הרב ז"ל: מפני שהקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה שיבטל במיעוטו, אינו מחוור כלל, שהביטול ברוב דעלמא אינו מצד שהמיעוט מתערב בתוך הרוב, שהרי חיטים של תרומה או גרוגרות של תרומה (תרומות פ"ד מ"ח) שנפלו לתוך החולין, אף על פי שזה בפני עצמו עומד וזה בפני עצמו עומד בטלין בשיעורן שכל שאין אתה יכול לברוח דבר מתוך דבר, אלו היית אוסר הרוב מפני המיעוט נמצא שאין המיעוט בטל אלא בבלול לח כגון יין או שמן וכיוצא בזה אבל חתיכה בחתיכות גדולות לא, וגדולה מזו אמרו (שם משנה יב) בשתי קופות בשתי עיירות שמצטרפות ומעלות את האיסור, כל שכן בקום שבחמאה שאי אתה יכול לברור אותו מתוך החמאה ולסלקו, דרוב כל האיסורין המתבטלין ברוב בטלין בכיוצא בזה, אלא שלא הלכו בדברים אלו אחר הרוב או אחר נתינת הטעם כמו שאמרנו. עוד כתב הרב ז"ל (שם הט"ז): "יראה לי שאם לקח חמאה מן העו"ג ובשלה עד שהלכו צחצוחי החלב הרי זו מותרת, שאם תאמר שנתערבו עמה ונתבשל הכל בטלו במיעוטן". גם זה אינו מחוור כלל, תדע לך, שהרי הקשו בגמ' חלב למאי ניחוש ליה, אי משום איערובי טהור קאים טמא לא קאים, ואמרינן אי דבעו ליה לגבינה הכי נמי, הכא במאי עסקינן דבעי ליה לכמכא, ואסיקנא דאפילו בעי ליה לגבינה, משום דאיכא דקאי ביני אטפי, ולומר דחלב שחלבו עו"ג דקתני במתניתין מילתא פסיקתא קתני, לא שנא בעי ליה לכמכא ולא שנא בעי ליה לגבינה ולא שנא בעי ליה לחמאה, ואם איתא אי בעי ליה לגבינה או לחמאה לשתרי, ויבשל עד שיהלכו צחצוחי חלב שבהם, אלא שכל זה מן העיקר שאמרנו שכל איסורי נכרים כאלו הלכו בהן לחומרא. והראב"ד ז"ל כתב עליו בהשגות במקום זה (הו"ד במ"מ שם), דבר זה אינו, שכל האסורין הנוהגין בגבינה נוהגין בחמאה. ומה כתב שהלך האיסור ונתמעט ונתבטל, כמה מכוער שנקנה מהם חשש איסור מפני בטולו ברוב. עד כאן (תוה"ב שם).
א"ר חלבו אפילו למאן דאמר פלטר עו"ג הני מילי במקום שאין בו פלטר ישראל אבל במקום שיש בו פלטר ישראל אסור, ורבי יוחנן אמר אפילו תימא פלטר עו"ג הני מילי בשדה, אבל בעיר לא, משום חתנות. ויש לפרש דרבי יוחנן לא פליג אדר' חלבו, אלא לטפויי היתרא קאתי, דאפילו בעיר כל היכא דליכא פלטר ישראל, מפלטר עו"ג שרי מדר' חלבו, ואתי ר' יוחנן למימר דבשדה אף על גב דאיכא בעיר הסמוכה לו פלטר ישראל, לא מטרחינן ליה לשדורי ולמזבן מההוא פלטר ישראל שבעיר, כיון שבשדה מיהא אין פת פלטר ישראל מצויה. וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל, שהוא ז"ל הביא בהלכות הא דגרסינן בירושלמי: במקום שאין פת ישראל מצויה בדין הוא דליהוי פת של עו"ג אסורה, ועמעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש, משמע דכל היכא דליכא פלטר ישראל התירוה ואפילו בעיר, ואף על גב דלפום (גמריה) [גמרין] משמע דפת לא הותרה בבית דין כדאמר רב כהנא פת לא התירוה, וכדאמרינן התם (לז, א), מיסתמיך ואזיל רבי יהודה נשיאה אכתפיה דרבי שמלאי שמעיה, אמר לו: שמלאי לא היית אתמול עמנו בבית המדרש כשהתרנו את השמן, אמר לו: בימינו תתיר את הפת, ואמר לו: אם כן קרו לן בי דינא שריא, והא דרבי חלבו ורבי יוחנן דהכא למאן דאמר התיר רבי את הפת קאמר ולדידהו לא סבירא להו, מכל מקום מדשקלי וטרו בה ר' חלבו ור' יוחנן, משמע דנהוג בה היתר, ובכל כי הא דליכא פלטר ישראל מניחין אותן על היתירן ליקח מפלטר עו"ג, וטעמא דמילתא משום דגזרת הפת הוה לה גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה, וכל גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה יכול בית דין לבטל דברי בית דין חברו אף על פי שאינו גדול כמוהו בחכמה ומנין, כדאיתא התם בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לו, א), ולפיכך עמעמו עליה אמוראי והתירוה מפני חיי נפש כדאיתא בירושלמי, ולפיכך פסק הרב אלפסי ז"ל בהלכות כדברי הירושלמי.
ומיהו דוקא מן הפלטר דבגמרא דילן פלטר עו"ג הזכירו, ואיתמר נמי בירושלמי פלטר, ודוקא במקום שאין פלטר ישראל וכדאמר ר' חלבו, אבל מבעל הבית אפילו אין לו מה יאכל אסור, אלא אם כן משום סכנת נפש כגון שהתענה הרבה, וכתב הרמב"ם ז"ל כגון שהתענה שלשה ימים. והרמב"ן ז"ל כתב: ראיתי מי שכתב, מצאתי בתשובת הגאונים ז"ל, מותר לאכול פת של עו"ג בשבת אם אין לו פת אחרת, דבשבת אסור להתענות, הלכך מותר, ולפי מה שפירשנו, אף בחול בכי האי גוונא כגון שאין שם פלטר ישראל ואין לו פת אחרת מותר, אלא שהתירו בשבת אפילו מבעל הבית אם אין שם פלטר, עד כאן. ומורי הרב ז"ל כתב: ואלו בני אדם שמתאכסנין עם הנכרים, אין להם לאכול מפת בעלי בתים, אלא יש להם לחזר וליקח מן הפלטר, עד כאן.
והאוכל לחם של בעלי בתים אפילו חוץ לביתו של עו"ג ואפילו שלא בעיר שאין שם חשש חתנות עובר על גזירות בית דין, שבכל מקום אסרוהו, ואם תלמיד חכם הוא אסור לספר שמועה משמו, דגרסינן התם: איבו מנכית ואכיל אמצרי דמתא, אמר להו רבא, לא תשתעי מיניה דאיבו, דאכיל נהמא דארמאי.
וטעמא דפלטר דשרי דכיון דעשוי למכור לכל אין בלקיחתו קירוב הדעת כל כך, אבל בבעל בית יש בו קירוב הדעת טפי, ואיכא למיגזר ביה טפי משום חתנות. ואלא מיהו במקום שיש פלטר ישראל אפילו מפלטר עו"ג אסור, שלא התירו אלא במקום שאין פת ישראל מצויה ומשום חיי נפש, כדאיתא בירושלמי, ומי שיש בידו פת או שיש פלטר ישראל, ויש פלטר עו"ג עושה יפה ממנו או ממין אחר שאין בידו של פלטר ישראל, מותר לקנות מפלטר עו"ג, דכיון דהותרה לגמרי הותרה כל היכא דליכא פלטר ישראל כמוהו, דכיון שדעתו של זה נוחה יותר בפלטר זה מפני חשיבותו בעיניו, הרי זה כפת דחוקה לו, וכן נהגו, וכן דעת מורי ז"ל.
וליקח מבעל הבית פת של פלטר או ליקח מפלטר פת של בעל הבית. יש לדקדק אם נלך בהן בתר מעיקרא או בתר בסוף, ומסתברא דלבתר מעיקרא אזלינן בהו להקל ולהחמיר, והלכך פת של פלטר שנמצאת ביד בעל הבית מותרת כדמעיקרו, ופת של בעל הבית שנמצא ביד פלטר אסור כדמעיקרו, וכן נראית דעת הראב"ד ז"ל. ויש להביא ראיה מהא דגרסינן בפרק השוכר את הפועל שבעבודת אלילים (סה, ב): ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דיין נסך, שרייה רבא לזבוני לעו"ג, איתביה רבה בר ליואי לרבא, בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לנכרי ולא יעשה ממנו מרדעת לחמור, אבל עושה אותו תכריכין למת, לא ימכרנו לנכרי מאי טעמא, לאו משום דילמא אתו לזבוני לישראל, הכא נמי דילמא אתו לזבוני לישראל, הדר שרא למיטחניה ולמיפיה ולזבוניה לנכרים שלא בפני ישראל, אלמא שלא בפני ישראל דוקא, אבל בפני ישראל לא, דחיישינן דלמא אזל ישראל וזבין מיניה דנכרי כיון דחזא דמישראל הוה. שמעינן מינה דכל דנאפה בהיתר אע"ג דזבין ליה נכרי לא חשבינן ליה כפת של עו"ג, דלא גזרו חתנות אלא בפת האפויה באיסור ביד עו"ג, ומינה דכל שנאפה ביד עו"ג בעל הבית אסור. ועוד דאי לא תימא הכי, אינו אסור אלא לישראל הלוקחו בעצמו אבל לקח זה מותר לישראל אחר ואינו, אלא כמו שאמרנו (תוה"ב בית שלישי שער ז').
Rashba on Avodah Zarah 35b · Sefaria
Ritva
מה שאמרו טמא אינו עומד לאו דאינו עומד כלל דהא חזינן דקאי אלא שרובו אינו עומד ורובו נעשה נסיובי.
ג״ה השתא דאתית להכי ורש״י ז״ל גורס איכא דאמרי גבינה נמי כו'.
מכלל דאיכא מאן דשרי אין דכי אתא רב דימי כו' איכא למיידק טובא היכי מוכח מהני עובדי דאיכא מאן דשרי שהרי אין כאן אלא מה שהיו העם טועים וסבורים בדברי ר׳ ועוד הרי התלמוד צווח ואומר ולא היא לא התיר ר׳ את הפת ויש שפירש מכלל דאיכא מאן דסבר דשריוה בית דין ואמאי אין דכי אתא כו׳ ולפי זה אין לנו שום היתר בפת של גויה לא בדברי רבי חלבו ולא בדברי רבי יוחנן כי כל דבריהם במה שסוברים העם לומר וזה דעת הר״ם הלוי ז״ל ודחה גם כן הירושל׳ שהביא ורבינו אלפסי ז״ל ואומר שהוא חולק על גמרא שלנו והוא כדעת כסבורים העם לומר ויש מרבותי אומר כי באמת אין לנו היתר בפת של גוים כלל מתוך דברי ר׳ ותדע שהרי אמרו לרבי יאודה נשיאה בימין תתיר לנו את הפת ואין לנו היתר אלא מדברי הירושלמי בלבד שאומרים שנמנו עליו האחרונים והתירוהו משום חיי נפש וכיון דהלכה רופפת היא וגזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה כדאי הוא הירושלמי בזה לסמוך עליו ונראה שאין זה דרך הגאונים ז״ל ולא דרך התוספות שכולם התירו פת של פלטר גוי גם כדברי רבי יוחנן וכדברי רבי חלבו גם תמהני מאד היכי שקלו וטרו רבי יוחנן ורבי חלבו לפרש מה הטעות הדעת שהיו סבורים העם לומר ועוד דדייק רבי יוחנן בלישניה לומר לא והנכון בעיני כי בימי האמוראים נהגו היתר בפת פלטר של גוים ועל זה אמר רב כהנא אמר רבי יוחנן דעת זה שאלו נוהגין היתר לא הותרה בבית דין אלא האחרונים התירוהו מפני חיי נפש ותלו ההיתר במה שסוברין העם לומר בדברי ר׳ שהתירו שנהגו עליו היתר ואף על פי שהיה מנהג בטעות הוראה לית לן בה דהא תלמודא פת גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה היא ולכך אמרו לרבי יאודה נשיאה בימינו תתיר לנו את הפת והשיב דאם כן קרו ליה בי דינא שריא הא לאו הכי היה מתיר להם והיינו ודאי מן הטעם שאמרנו שהוא עצמו הטעם שהתיר את השמן כדאיתא לקמן וכל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה שורת הדין שאין צריך שום בית דין להתירו אלא שחשו לכבוד בית דין הראשון להצריך לו ב״ד קצת ואפילו הוא בית דין קטן מן הראשון מאד ולפיכך כל שנהגו היתר העם בתלוים באילן גדול וכהיתר ב״ד חשוב לא חשו לאסור להם וקיימו מנהגם ומכל מקום לא התירו אלא כפי מה שנתלו בהוראת בית דין החשוב לפי סברתם דתו ליכא למיחש לזלזול בית דין הראשון וזהו שאמרו כאן מכלל דאיכא מאן דשרי וטרחו לפ׳ מה שסוברים העם לומר לפי שמכאן יצא להם ההיתר וזהו מה שקיימו האחרונים המנהגם ועשו מה שלא הותר בבית דין כאילו הותר:
וזה נראה לי טעם נכון ומישב לשון הגמרא וכן הסכי׳ על ידי מ״ו הר״א הלוי ז״ל וזהו מה שאמרו בירוש׳ פת מהלכות של טמטום הוא כלומר שלא בא ההית׳ ברור אלא מגומגם נמנו עליו והתירוהו מפני חיי נפש ובלבד מן הפלטר ע״כ וזה מבואר כדברינו. ולפי זה מה שאמרו לרבי יאודה נשיאה בימיך תתיר לנו את הפת לא הוצרכו לכך אלא מפני פת של בעל הבית או של פלטר במקום פלטר ישראל בעיר דאידך כבר הותר.
הא דאמרינן במעשה דרב דימי כסבורין העם לומר התיר רבי את הפת פירושו שהתירו בשדה כמעשה שהיה פת של בעל הבית בדרב דימי לא הוזכר פלטר ועל זה אמר רב יוסף שלא כך היה מעשה שלא דבר כלום בפת של בעל הבית.
אמר רבי יוחנן אפילו למאן דאמר פלטר גוי הני מילי בשדה אבל בעיר לא מדקאמ׳ אמר רבי יוחנן כו'. ולא אמרו רבי יוחנן אמר נראה דלא פליגי רבי יוחנן ורבי אבהו והכי פירושו אמר רבי יוחנן ואפי׳ למה שהיו סבורין העם לומר שהתיר פלטר גוי במקום פלטר ישראל הני מילי בשדה שלא רצו להטריחו ללכת לעיר לקנות מן הפלטר ישראל אבל בעיר לא מכיון שיש שם פלטר ישראל ומכל מקום הוסיף לנו רבי יוחנן התיר פלטר גוי במקום פלטר ישראל בשדה וכן הלכה דכל כי האי גוונא לקולא נקטינן ומיהו לא שרינן פת של בעל הבית אפילו בשדה כסבורין דלישנא קמא דהא כולהו אמוראי ובירושלמי לא סמכי אלא על לישנא בתרא דרב יוסף שלא הותר אלא של פלטר דוקא והעולה בידינו דפת של גוים בעלי בתים אסור לעולם ואפילו בשדה והיינו עובדא דאיבו דבסמוך דאכיל ליה אבי מצדי ואין לו הית׳ אלא אחר שעברו עליו שלשה ימים שלא אכל פת לדברי הגאונים ז״ל והר״מבם ז״ל אי נמי בשבת לכבוד שבת לפי מה שכתב הר״מבן זכרונו לברכה בשם תשובת הגאונים ז״ל ופת פלטר גוי במקום שאין שם פלטר ישראל מותר אפילו בעיר ואם יש שם פלטר ישראל בעיר אסור ובשדה מותר ויש אומרים דאם פת של פלטר ישראל אינו נאה הרי הוא כאילו אין שם פלטר וכן אמרו בשם הרב רבי׳ יונה ז״ל ופת פלטר ביד בעל הבית גוי מ״ו הר״א הלוי ז״ל היה אוסרו כי הכל הולך אחר הגוי הנותנו או המוכרו לנו דבדידיה איכא חתנות. ויש מרבותי אומרים בהפך כי הכל הולך אחר העושה ויש ראיה לדבריו מדאמרינן לקמן בפרק השוכר גבי ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה יין נסך ושרייה רבא למיטחניה ולמפייה ולזבוני לגויים שלא בפני ישראל שאילו היא בפני ישראל היו לוקחין מן הגוים אלמא הכל הולך אחר האופה ויש לדחו׳ דשאני התם דפת של ישראל היתר גמור בכל מקום שהוא פת של גוים שנאסר מתחלה הכל אין לנו אלא מה שהותר בו דהיינו פת של פלטר ומידו של פלטר ופשוט הוא דפת של גוי האסור אעפ״י שבא לישראל על ידי ישראל אמר הרי הוא אסור לו שכבר נאסר ביד ישראל ראשון ואסור לו ליתנו לישראל אחר ולא עוד אלא שאם אין אתה אומר כן התרת פת של גוים שנוטלו ישראל זה ונותנו לישראל אחר וידוע הוא שלא נאסר פת של גוים אלא משום חתנות בנותיהן וכדאיתא לקמן אבל לא חשו לגיעולי גוים לפי שסתם כליהם של גוים אינן בני יומן והוא נותן טעם לפגם ומותר וכן עיקר.
מנכית ואכיל אבי מצרי פי׳ בשדות כדפירש ר״שי ז״ל ופת של בעלי בתים היה שאין לו היתר ללישנא בתרא דקיימא לן כותיה כדכתבי׳ לעיל דאילו של פלטר מות׳ הוא כדכתי׳ לעיל.
לא תשתעו מיניה דאיבו פי׳ הגאונים ז״ל לא תזכירו שמועה משמו בבית המדרש והכי דייק לישנא לומר מידה כנגד מידה כי הוא מזלזל בדברי חכמים ז״ל ותקנותיהם ולכן אין מקלסין דבריו בבית המדרש וכן כתוב בתשובות הגאונים ז״ל שהאוכל פת של גוים אין כח בבית דין להלקותו כיון שהיא גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה אלא שאין מזכירין שמועה משמו בבית המדרש.
Ritva on Avodah Zarah 35b · Sefaria
Meiri
וזה שבארנו שהמעמיד בשרף ערלה אסורה בהנאה דוקא בשרף הפגין אבל שרף עלין ועיקרין לא שמא תלמוד מכאן שהערלה נוהגת בשל גוי ר"ל בנטיעת גוי בשלו ואף שמועות מפוזרות שבתלמוד מורות כן וכן פסקוה גדולי המחברים ובמסכת ערלה אמרו בפירוש נכרי שנטע פטור מן הערלה שנאמר ונטעתם ולא גוים לפיכך צריך שתדע שחכמי הצרפתים פי' שכל שהנכרי נוטע בשלו פטור הא בשדה ישראל ובשליחותו חייב בערלה כמו שיתבאר במקומו:
מתוך מה שבארנו שלא באו באסורם מחמת חומץ ושרף ערלה אע"פ שאפשר לעשות כן הדבר מוכיח שלא מחשש כל הדברים האסורים שאפשר להעמיד בהם נאסרו אלא לפי מה שראו בזמנם שהיו רגילים בו ושהיה ראוי לחוש עליו באותו זמן ומתוך כך הקלו עכשו באיסורו בקצת מקומות מצד מה שידוע במנהגם ידיעה ברורה שאין דרכם בעירוב דבר טמא ושהדבר מאוס להם וכן שלפי מה שכתבנו אין חשש זה בגבנה אלא בחלב ושלפי תלמוד המערב אף בחלב טעם אחד הוא וכן שידוע מהם שאין טחין פניהם בשומן חזיר מצד שאוכלין אותו בימים שהבשר אסור להם וכן אין חוששין לעור קיבה מצד זה ומצד שציצי הפרחים מצויים הרבה ביניהם וידוע שהם רגילים בה וכן שאף המעמידין בה כותשים עמה החלב הכנוס בתוכה שהוא פרש בעלמא ונמצא זה וזה גורם וכל שכן בסתם גבנותיהם שאנו פוסקים שטעם איסורם משום נקור מטעם שכתבנו והרי עכשו אין אנו נזהרים מגלוי כלל אף במים ויין וחלב ועל סמך זה כתבו בתוספות שלדעת אחרוני הרבנים גבנת הגוים מותרת ומ"מ יש משיבים ששאר הגלויים לא נאסרו במנין אבל זה שנאסר במנין אי אפשר ליבטל אלא על ידי גדול ממנו אלא שלדעתם כל שהוא נאסר במנין מחשש סכנה או מחשש איסור ונודע או שהידים מוכיחות שאין בדבר אותו חשש או אותו איסור אין דבר שבמנין מעכבו שהרי מוריס שבמשנתנו במנין נאסר ומחשש תערובת יין והותר במוריס אומן בכל מקום ואף של הדיוט במקום שהיין ביוקר אחר שאין באלו חשש תערובת יין ואע"פ שקצת מפרשים נדחקים לומר שעיקר הגזרה במוריס כך היתה דברי נביאות הם שסתם מצאנוהו במשנתנו ובתלמוד המערב בראשון של שבת בשמועת שמנה עשר דבר וכמו שאמרו בו ביום גזרו על פתן ועל גבנתם ועל צירן ועל מורייסן וכו' ואעפ"כ הותר בכל שהידים מוכיחות שאין בו אותו חשש שנמנו עליו לאסרו ואף הגבנה כן הן שנבא באסורה מחשש סכנה הן מחשש איסור שהרי אף בחלב אמרו ונשקול קלי ונוקים אלמא כל שאפשר לברר או להוכיח שאין שם אותו חשש מותר ונראה לי סעד לדבריהם ממה שאמרו למטה כשהתירו את השמן בשלמא לדידי דאמינא משום זליפתם של כלים אסרוהו היינו דשרייה אע"פ שהיה קטן מהם דסבר נותן טעם לפגם מותר ולא אמרו אין בית דין יכול וכו' אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אלא דוקא במה שנעשה מצד תקנה או גדר כגון פרוסבל ותוספת שביעית ומה שאמרו בכרם רבעי בראשון של יום טוב ה' ב' שכל שבמנין אפילו עברה הסבה שעליה תקנו אין בית דין אחר מבטלה אא"כ גדול וכו' דוקא בדבר שאין לעלות על לב המתקנים שתהא הסבה עוברת כאותה שבכרם רבעי שלא עלה על הדעת שבית המקדש יחרב אבל כל שנמנו עליו מחמת חשש איסור והדבר מוכיח שאינו אין אומרים כן ואף בתוספות הזכירו מחוזות גדולות שביניהם שנהגו בו התר ועוד כתבו בספר אחד לרבני צרפת שקראוהו ספר חתום בשם אחרוני הרבנים שאין לחוש לעירוב חלב טמא אלא כשהגוי חולבו למכרו בחלב אבל כל שחלבו לעצמו או לעשות גבנה אף למכור את הגבינים אין לחוש ובחבורי קצת חכמי בדירש מצאתי שגאוני נרבונה סמכו במלכותם לאכול גבנת הגוים מפני שרובם מעמידים בפרחים וספק סופרים להקל ומ"מ יש לי לדון נהי שיהו בית דין יכולים לבטל מ"מ מנין הוא צריך לבטל ובלא בטול מנין אינו מותר וזו לא הותרה על ידי שום מנין וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אם גדול ממנו אם שכמותו או קטן הימנו לפי מה שהוא ענין אבל להתיר את הענין ממילא או על ידי דורות הללו שאם ראשונים בני מלאכים אנו בני חמורים היאך יהו נוהגין היתר בדבר שנאסר במנין:
ומ"מ כשעיינתי בדבר מצאתי שדבר שנאסר במנין בטולו חלוק לחמשה דרכים הראשון הוא ששמנה עשר דבר עצמן כל שהצבור יכולין לעמוד בהם אין שום בית דין יכול לבטלם אפילו גדול מהם וכמו שאמרו כאן עליהם שאפילו יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו ופירשו הטעם בפרק זה הואיל ופשטו בכל ישראל ר"ל או ברוב ישראל ובתלמוד המערב בראשון של שבת פירשו הטעם הואיל ומסרו עליהם נפשותיהם כמו שאמרו שם שתלמידי בית שמאי ותלמידי בית הלל נתקוטטו עליהם והרגו מהם זה את זה הרבה ועיקר הדברים כטעם הנזכר בתלמוד שלנו ומעתה אם היה בהם גזרה שלא פשטה בכל ישראל או רובו אבל רוב צבור יכול לעמוד בה צריך בבטולה בית דין גדול או קבוץ כל בתי דינין שבדור וכן כל גזרה מהם שפשטה אבל אין רוב צבור יכול לעמוד בה לא פשטה ברוב צבור וכן אין רוב צבור יכולין לעמוד בה מתבטלת אף על ידי בית דין קטן הימנו וזהו התר השמן על ידי ר' יהודה נשיאה שהוצרך ללא פשטה ולאין רוב צבור יכולין לעמוד בה:
השני שאר הדברים שהם דרך תקנה וגדר כגון פרוסבל ותוספת שביעית שגדול מהם יכול לבטל אע"פ שפשטה ושרוב צבור יכולין לעמוד בה אבל קטן מהם לא אחר שפשטה ברוב צבור ושרוב צבור יכולין לעמוד בה ואפילו עברה הסבה שעליה תקנו אא"כ התנו שכל הרוצה לבטל יהא רשאי בכך או שהיה דעתם בכך כגון שהיא תקנה שראוי להעלות על לב שסבתה עוברת הא כל שלא התנו ושלא היה דעתם בכך כגון שלא היה ראוי להעלות על לב שתהא אותה סבה עוברת כגון זו של כרם רבעי שבראשון של יום טוב אין בית דין יכול לבטל אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין:
השלישי גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה ואינה משמנה עשר דבר וכל בית דין יכול לבטלה אפילו פשטה בכל ישראל ומ"מ צריכים הם למנין וכן הדין בפשטה אם אין רוב צבור יכול לעמוד בה עכשו:
הרביעי שהראשונים תקנו הענין מחמת סברת איסור והאחרונים ראו באחרים שסוברים בה התר ומצטרפים ומבטלים אפילו היו קטנים מהם אפילו פשטה ושרוב הצבור יכולין לעמוד בה וזו היא שמועת השמן לדעת האומר בה שמחמת גיעולי גוים אסרוהו שהיו סוברים נותן טעם לפגם אסור ומתוך שהאחרונים רואים באחרים שסוברים מותר מצטרפים עמהם ויכולים לבטל דברי הראשונים אף בשקטנים מהם ומ"מ למנין הוא צריך אחר שהם מבטלים דברי הראשונים לגמרי ואף בזו צריכים הם למנין:
החמישי שהראשונים גוזרים מחשש תערובת איסור והוא איסור שאף האחרונים מודים בו אלא שמצאו מקומות או צדדים שאין אותו איסור מתערב בו ואף האחרונים מודים שכל מקום או כל צד שיהא ראוי לחוש לאותו תערובת אסור ואחר שכן זו אינו בטול דברי הראשונים אדרבה גזרתם במקומה עומדת בדרך או במקום הראוי לה וזהו ענין המוריס וראיה גדולה אצלי לדעת זה שהרי בראשון של מועד קטן ג' ב' בתוספת שביעית אמרו רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים אלו והתירום ובגיטין פרק רביעי ל"ו ב' בענין פרוסבל אם אישר חילי אבטליניה ובפרק זה ל"ו א' ר' יהודה נשיאה ובית דינו נמנו על השמן והתירוהו ובתלמוד המערב בראשון של שביעית בענין שדה שניטייבה בשביעית שלא תזרע מוצאי שביעית עבר וזרעה מותר שלא גזרו אלא על הגדר שיכול לעמוד בו והקשו וכי איזה בית דין עמד וביטל ובזו שבמוריס אמרו בהדיא מוריס אומן מותר כלומר שאינו צריך מנין שהרי גזרת מוריס במקום הראוי כגון במקום שהיין בזול אף בשל בעלי בתים במקומה עומדת והרי אף הגבנה במין זה וממקום אטו מקום אחר אין גוזרים שהרי המוריס מותר כאן ואסור במקום אחר וכן שבמסכת שבת אמרו אמימר שרא זילחא במחוזא טעמא מאי אמור רבנן משום אשווי גומות הכא ליכא גומות ואם נפשך לומר שהגבנה משמנה עשר דבר אינה כן שכל אלו השנויים במשנתנו אין בהם משמנה עשר דבר אלא פתן ושמנן ויינן כמו שהוזכר למטה בפרק זה ובראשון של שבת ואע"פ שבתלמוד המערב הוזכרו בראשון של שבת ביחד וכמו שאמרו שם בו ביום גזרו על פתן ושמנן ויינן וגבנתן ומוריסן ועל כבושיהן ושלוקיהן ועל מלוחיהן וכו' בודאי בו ביום גזרו על הרבה דברים אבל לא היה בכלל השמנה עשר דבר אחת מכל אלו אלא פת ושמן ויין ובנותיהם כמו שנזכר בראשון של שבת ואף כשנאמר כן כבר ביארנו שזו אינה בטול והרי סתם יינן נאסרה הנאתו במנין והרי כמה גאונים מתירין אותה בזמן הזה להצלת חובו וכן חומץ של שכר אסרוהו משום דמערבין ביד דורדיא דיין נסך ואמרו עליו ושל אוצר שרי כלומר שהדבר מוכיח שאין נותנין וכן ביין תפוחים אמרו שהבא מן האוצר מותר והנמכר לפני החנות אסור כלומר שאותו שבאוצר אין מערבין בו יין נסך ומ"מ בסוף הדברים יש לי לדון שאע"פ שחקרו טעם הגזרה ומצאוה ותלויה באיסור נראה שלא על טעם האיסור לבד היתה הגזרה עד שיהא הכל תלוי באותו חשש מכל וכל שאם כן היה לנו להקל מצד הראיות שכתבנו אלא הגזרה כך היתה והראיה שהרי החלקת פניה דיה בקליפה ואף עור הקיבה צונן בצונן הוא וכדברי גדולי קדמונינו אלא שהאיסור גזרה גמורה מאיזה טעם שיהיה ואף כשיעמידוה בהתר כל שהו שלא בפני ישראל ומעתה אין להקל ומקצת רבותי היו נוהגים בו התר כשמזדמן שמוצאים מן הפרח בגבנה אלא שגדולי המחברים כתבוה לאיסור על כל פנים ואף כשהעמידוה בהתר ומגזרה אטו אותה שיעמידוה באיסור אלא שאף הם היו מפרשים דבריהם במקום שקצתם עושים באיסור וקצתם בהתר הא כל שכל המקום נוהגים לעשותו בהתר לא:
חמאה של גוים מקצת גאונים מתירין אותה הואיל ולא גזרו עליה ויש אוסרין מפני שהיא נכללת לדעתם בגזרת הגבנה ולטעם צחצוחי חלב טמא שאע"פ שחלב טמא אינו נעשה חמאה לדעתם צחצוחי חלב נשארים בה ושמא תאמר יבטלו במיעוטן שהרי אין כאן מעמיד פי' גדולי קדמונינו שכל שנמלכו לאסרו בשל גוים לא הלכו בו בנותן טעם וגדולי המחברים מפני שנוטים לדברי רבותיהם בתירוץ הקושיא הנזכרת למעלה שהיא תלויה בדבר המעמיד ובזו אין כאן מעמיד פי' הטעם מפני שהקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שיבטל במיעוטו ואין הדברים נראין שהרי יבש ביבש בטל בששים אע"פ שזה עומד בעצמו וזה בעצמו הואיל ואין נכרים אלא שהטעם כמו שכתבנו ואם בשלוה גדולי המחברים מתירין אותה מפני שכבר הלכו כל צחצוחי החלב אלא שאם בשלוה בכליהם יש לחוש בה מצד גיעוליהם על הצד שביררנו ענין פליטת כלי בפרק גיד הנשה וכן הדין בחלב או גבנה שנתבשלו שם ואם הגבנה נמלחה שם בצונן אין מליחה מפלטת את הבלוע בכלי ואף בבת יומא מותר וכן אם נמלחה במלח הבלוע בציר נבלה או חזיר או דם משערים אותו בששים בכנגד כל המלח ואע"פ שהמלח נותן טעם בפחות מששים אין דנין בו אלא כדין הבלוע אחר שאינה אסורה מצד עצמה אלא מצד בליעתה ויש אוסרין בחמאה אף בנתבשלה ומצד שלדעתם בכלל הגזרה היא ואין לנו בבטולה כלום כשם שבהחלקת פניה בשומן חזיר לא דיינו בקליפה ואנו נוהגים להקל בחמאה בכל ענין והרבה גאונים ורבנים כתבוה בהדיא כן וכבר ביארנו דינין אלו בפרק כל הבשר וכן ביארנו שם דין גבנה של ספק טרפה:
24 more comments on this page.
Meiri on Avodah Zarah 35b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
גמרא לא תשתעו מניה דאיבו כו' כצ"ל ועיין הפירוש בפירוש הר"ן:
תוס' ד"ה לגבינה איכא כו' לצורכו ליכא למיחש כו' עכ"ל כצ"ל:
Chidushei Halachot on Avodah Zarah 35b · Sefaria
Maharam
ד"ה מכלל דאיכא למ"ד דשרי וכו' וכהאי גוונא במנא דעובד כוכבים וכו' פירוש אם אוכל ישראל בכלי דעובד כוכבים שנבלע בהן טעם פיתו:
ד"ה זליפתן פ"ה פליטתן ונראה שאותה פליטה באה מכח השמן שהוריקו וכו' כדאמרינן לקמן. מהראיה שהביאו התוס' מהא דבפרק בתרא נראה דר"ל שהשמן כשמריקין אותו תוך איזה כלי אותו העירוי מפליט מה שנבלע בו ואם כן ה"נ לשמואל שאוסר השמן מטעם פליטת הכלי ר"ל נמי שמתוך שעירו והוריקו השמן לתוך הכלי האסור נפלט ממנו האיסור לתוך השמן וא"כ לשון התוספות שלפנינו שכתוב שהוריקו מכלי האיסור אינו מיושב לפ"ז והיה נראה להגיה שהוריקו לכלי האיסור ודו"ק ומה שהוכרחו התוס' לפרש כן משום דתקשה לשמואל דמפני מה אסרו השמן יותר מכל יתר הדברים ועוד קשה לישנא דזליפתן ולא קאמר פליטתן או גיעולן כמרגלא תמיד בגמרא דקאמר גיעולי עובדי כוכבים לכך כתבו דאותה פליטה באה מכח עירוי לכך קרי לה זליפה ואע"פ כן מסיימי התוס' ולשון זילוף קצת קשה משום דלא מצינו בגמרא דעירוי מקרי זליפה וק"ל:
Maharam on Avodah Zarah 35b · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' בשרף הערלה עיין בריטב"א קדושין דף לח ד"ה דתנן:
Gilyon HaShas on Avodah Zarah 35b · Sefaria
Ben Yehoyada
לְמַה תַּלְמִיד חָכָם דּוֹמֶה? לִצְלוֹחִית שֶׁל פְּלַיְטוֹן (שיר השירים א, ג) נראה לי בס"ד דימהו לתלמיד חכם לצלוחית ותורה שבתוכו לפלייטין היינו דהתורה נקראת אֵשׁ דכתיב הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ (ירמיה כג, כט) ואותיות אֵשׁ במילואם מלוי אלף-'פל' שֶׁל פְּלַ יְטוֹן ומלוי שין-'ין' שֶׁל פְּלַיְט וֹן שהם ב' אותיות ראשונות וב' אותיות אחרונות לומר שהתורה היא מזון הנפש כבשמים שהם מזון הנפש כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות מג:) איזהו דבר שהנשמה נהנית בו? זה הריח. וכן כשתלך לגן עדן ניזונת מן ריח הטוב בלבד ודימה התלמיד חכם לצלוחית כי התורה שלומד החכם ומפרש אותה היטב נקראת בשם צליית בשר דכתיב וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר (קהלת יב, יב) ואמר רבא כל הלוהג בה טועם טעם בשר (עירובין כא:) והבנת התורה וביאור שלה יכונה בשם צליה כמו שאמרו על מאמר אדם הראשון מסב בגן עדן היה ומלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין (סנהדרין נט:) והיא רמוזה באות חי"ת על שם ח' דרגין שיש בה שהם כשר ופסול טמא וטהור חייב וזכאי אסור ומותר וחלק תיבת 'צְלוֹחִית' לשתים וקרי 'צלו חית' היא התורה שיש בה חי"ת דרגין.
וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁמְּכֻסִּין מִמֶּנּוּ מִתְגַּלִּין לוֹ (שיר השירים א, ג) פירוש מדה כנגד מדה הוא פותח לבבות אחרים בלמדו אותם כן הקדוש ברוך הוא יפתח לבבו בדברים הסתומים ממנו שלא יהיה נצרך ללמדם מאחרים. ואמר נמי ' וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת אוֹהֲבוֹ ' היינו על פי מה שאמרו בגמרא דחגינה (חגיגה ד:) בעובדא דהוה שטעה שלוחו של מלאך המות באשה ששמה מרים שהמית אשה אחרת ושאל רב ביבי למלאך המות שנים של זו שנספית בלא משפט מאי עבדית בהו? ואמר לו אי חזינא צורבא מרבנן דמעביר במיליה מוסיפנא ליה כי אלו השנים של הנספה בלא משפט מסורים בידו לתתם למי שירצה כך היא גזרת השם יתברך, ולזה אמר שיהיה מלאך המות אוהבו להוסיף לו מאותם הנספים בלא משפט. והנה הוא עקרו 'אויב' אך בעבור זאת נעשה 'אוהב' שיהיב אות ה"ה במקום יו"ד ואז אויב נהפך לאוהב כי אות ה"ה במלואה מספרה עשר כמנין יו"ד פשוטה.
Ben Yehoyada on Avodah Zarah 35b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Avodah Zarah, daf 35, Amud Bet, about 476 words in 21 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 21 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 110 words
Opens “כָּאן קוֹדֶם חֲזָרָה, כָּאן לְאַחַר חֲזָרָה, וּמִשְׁנָה…”
- Segment 230 words
Opens “רַב מַלְכִּיָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה…”
- Segment 316 words
Opens “כְּמַאן? כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר…”
- Segment 420 words
Opens “אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, עַד כָּאן לָא…”
- Segment 521 words
Opens “וְהַיְינוּ דִּתְנַן, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: שָׁמַעְתִּי בְּפֵירוּשׁ,…”
- Segment 611 words
Opens “בֵּין לְרַב חִסְדָּא, בֵּין לְרַב נַחְמָן בַּר…”
- Segment 727 words
Opens “דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בְּרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, מַאי…”
- Segment 844 words
Opens “וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁמְּכוּסִּין מִמֶּנּוּ מִתְגַּלִּין…”
- Segment 924 words
Opens “מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁל גּוֹיִם אֲסוּרִין וְאֵין…”
- Segment 1030 words
Opens “וְהַשְּׁלָקוֹת, וּכְבָשִׁין שֶׁדַּרְכָּן לָתֵת לְתוֹכָן יַיִן וָחוֹמֶץ,…”
- Segment 1127 words
Opens “גְּמָ׳ חָלָב לְמַאי נֵיחוּשׁ לַהּ? אִי מִשּׁוּם…”
- Segment 1213 words
Opens “אִי דְּקָא בָעֵי לִגְבִינָה, הָכִי נָמֵי. הָכָא…”
- Segment 1315 words
Opens “וְנִשְׁקוֹל מִינֵּיהּ קַלִּי וְנֵיקוּם! כֵּיוָן דִּבְטָהוֹר נָמֵי…”
- Segment 1411 words
Opens “וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אֲפִילּוּ תֵּימָא דְּקָבָעֵי לֵהּ לִגְבִינָה,…”
- Segment 1516 words
Opens “וְהַפַּת. אָמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:…”
- Segment 1633 words
Opens “אִין, דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: פַּעַם…”
- Segment 1718 words
Opens “אֶלָּא, מָה רָאוּ חֲכָמִים לְאוֹסְרָהּ בַּשָּׂדֶה. כִּסְבוּרִין…”
- Segment 1840 words
Opens “רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵּימָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה,…”
- Segment 1938 words
Opens “אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר פַּלְטֵר…”
- Segment 2022 words
Opens “אַיְבוּ הֲוָה מְנַכֵּית וְאָכֵיל פַּת אַבֵּי מִצְרֵי,…”
- Segment 2110 words
Opens “וְהַשֶּׁמֶן שֶׁלָּהֶן. שֶׁמֶן, רַב אָמַר: דָּנִיאֵל גָּזַר…”
Sages named on this page
- Rav Yosef · Third Generation Amoraim
Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.
Source: Avodah Zarah 35b · Segment 18 — “רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵּימָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, אָמַר: לֹא…”
- Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim
Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.
Source: Avodah Zarah 35b · Segment 15 — “וְהַפַּת. אָמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פַּת לֹא…”
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Avodah Zarah 35b · Segment 18 — “…יוֹסֵף, וְאִיתֵּימָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, אָמַר: לֹא כָּךְ…”
Original text
כָּאן קוֹדֶם חֲזָרָה, כָּאן לְאַחַר חֲזָרָה, וּמִשְׁנָה לֹא זָזָה מִמְּקוֹמָהּ.
Here, with regard to the mishna in Ḥullin , Shmuel’s comment reflects the explanation of Rabbi Yehoshua before Rabbi Yehoshua’s retraction of the assertion that it is prohibited to derive benefit from the stomach contents of an animal carcass. There, with regard to the mishna in Avoda Zara , Shmuel’s statement is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua after his retraction of that claim. And although this indicates that the mishna in Ḥullin presents an outdated ruling that was later rescinded, a mishna does not move from its place. In other words, once it has been taught in a certain manner, the tanna will not change the text of a mishna in order to reflect a change of opinion, so as to avoid confusion.
רַב מַלְכִּיָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁמַּחְלִיקִין פָּנֶיהָ בְּשׁוּמַּן חֲזִיר. רַב חִסְדָּא אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּחוֹמֶץ. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בִּשְׂרַף הָעׇרְלָה.
The Gemara suggests additional reasons for the decree of the Sages. Rav Malkiyya says in the name of Rav Adda bar Ahava: The cheese is prohibited because gentiles smooth its surface with pig fat. Rav Ḥisda says: It is because they curdle it with vinegar produced from their wine, from which it is prohibited to derive benefit. Rav Naḥman bar Yitzḥak says: It is because they curdle it with sap that is subject to the prohibition against consuming the fruit of a tree during the first three years after its planting [ orla ].
כְּמַאן? כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַמַּעֲמִיד בִּשְׂרַף הָעׇרְלָה — אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא פֶּירִי.
Parenthetically, the Gemara asks: In accordance with whose opinion is Rav Naḥman’s claim that the cheese of gentiles is prohibited because it is curdled in the sap of orla ? The Gemara answers: It is in accordance with the opinion of this tanna , as it is taught in a mishna ( Orla 1:7): Rabbi Eliezer says: With regard to one who curdles cheese with the sap of orla , the cheese is prohibited, because the sap is considered to be fruit of the tree.
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, עַד כָּאן לָא פְּלִיג רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֶלָּא בְּקִטְפָא דִּגְוָזָא, אֲבָל בְּקִטְפָא דְּפֵירָא מוֹדֵי.
The Gemara comments: You may even say that the statement is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, who disagrees with the opinion of Rabbi Eliezer, as Rabbi Yehoshua disagrees with Rabbi Eliezer only with regard to the sap of a branch, but with regard to the sap of a fruit Rabbi Yehoshua concedes that it is prohibited as orla . Rav Naḥman’s statement can be understood as referring specifically to the sap of the fruit, which would mean that it is in accordance with the opinions of both Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua.
וְהַיְינוּ דִּתְנַן, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: שָׁמַעְתִּי בְּפֵירוּשׁ, שֶׁהַמַּעֲמִיד בִּשְׂרַף הֶעָלִין וּבִשְׂרַף הָעִיקָּרִין — מוּתָּר, בִּשְׂרַף הַפַּגִּין — אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא פֶּירִי.
The Gemara adds: And this is in accordance with that which we learned in the continuation of that mishna: Rabbi Yehoshua said: I heard explicitly that with regard to one who curdles cheese with the sap of the leaves and the sap of the roots of an orla tree, the cheese is permitted. But if it is curdled with the sap of unripe figs it is prohibited, because that sap is considered to be fruit.
בֵּין לְרַב חִסְדָּא, בֵּין לְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, תִּתְּסַר בַּהֲנָאָה, קַשְׁיָא.
The Gemara raises a difficulty against the last two suggested reasons for the decree of the Sages. According to both Rav Ḥisda, who holds that the cheese is prohibited because it is curdled with vinegar made from wine of gentiles, and Rav Naḥman bar Yitzḥak, who maintains that it is prohibited because it is curdled with the sap of orla , one should be prohibited from deriving benefit from the cheese, as one may not derive benefit from either the wine of gentiles or orla . The Gemara concludes: Indeed, this is difficult.
דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בְּרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, מַאי דִּכְתִיב: ״לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים״, לְמָה תַּלְמִיד חָכָם דּוֹמֶה? לִצְלוֹחִית שֶׁל פִּלְיָיטֹין: מְגוּלָּה — רֵיחָהּ נוֹדֵף, מְכוּסָּה — אֵין רֵיחָהּ נוֹדֵף.
§ Rav Naḥman, son of Rav Ḥisda, interpreted a verse homiletically: What is the meaning of that which is written: “Your ointments have a goodly fragrance” (Song of Songs 1:3)? This is a metaphor for a Torah scholar: To what is a Torah scholar comparable? To a flask of pelaitin : When it is exposed, its scent diffuses; when it is covered, its scent does not diffuse.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁמְּכוּסִּין מִמֶּנּוּ מִתְגַּלִּין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ״, קְרִי בֵּיהּ ״עֲלוּמוֹת״; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת אוֹהֲבוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ״, קְרִי בֵּיהּ ״עַל מָוֶת״; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁנּוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמוֹת, אֶחָד הָעוֹלָם הַזֶּה וְאֶחָד הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֲלָמוֹת״, קְרִי בֵּיהּ ״עוֹלָמוֹת״.
The Gemara remarks: And moreover, when a Torah scholar spreads his knowledge, matters that are generally hidden from him are revealed to him, as it is stated: “Maidens [ alamot ] love You” (Song of Songs 1:3), and one may read into the verse: The hidden [ alumot ]. And moreover, the Angel of Death loves him, as it is stated: “Maidens [ alamot ] love You,” and one may read into the verse: The one appointed over death [ al mot ] loves you. And moreover, a Torah scholar inherits two worlds: One is this world, and the other one is the World-to-Come, as it is stated: “Maidens [ alamot ] love You,” and one may read into the verse: Worlds [ olamot ].
מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁל גּוֹיִם אֲסוּרִין וְאֵין אִיסּוּרָן אִיסּוּר הֲנָאָה: חָלָב שֶׁחֲלָבוֹ גּוֹי וְאֵין יִשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ, וְהַפַּת וְהַשֶּׁמֶן שֶׁלָּהֶן. רַבִּי וּבֵית דִּינוֹ הִתִּירוּ הַשֶּׁמֶן.
MISHNA: This mishna lists items belonging to gentiles which it is prohibited to consume, but from which it is permitted to derive benefit. And these are items that belong to gentiles and are prohibited, but their prohibition is not that of an item from which deriving benefit is prohibited: Milk that was milked by a gentile and a Jew did not see him performing this action, and their bread and oil. The mishna notes that Rabbi Yehuda HaNasi and his court permitted the oil of gentiles entirely.
וְהַשְּׁלָקוֹת, וּכְבָשִׁין שֶׁדַּרְכָּן לָתֵת לְתוֹכָן יַיִן וָחוֹמֶץ, וְטָרִית טְרוּפָה, וְצִיר שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָה כִּלְבִּית שׁוֹטֶטֶת בּוֹ, וְהַחִילֵּק, וְקוֹרֶט שֶׁל חִלְתִּית, וּמֶלַח שְׂלָקוֹנְדִית — הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין, וְאֵין אִיסּוּרָן אִיסּוּר הֲנָאָה.
The mishna resumes its list: And boiled and pickled vegetables, whose usual manner of preparation involves adding wine and vinegar to them, and minced tarit fish, and brine that does not have a kilbit fish floating in it, and ḥilak , and a sliver of ḥiltit , and salkondit salt (see 39b); all these are prohibited, but their prohibition is not that of an item from which deriving benefit is prohibited.
גְּמָ׳ חָלָב לְמַאי נֵיחוּשׁ לַהּ? אִי מִשּׁוּם אִיחַלּוֹפֵי — טָהוֹר חִיוָּר, טָמֵא יָרוֹק! וְאִי מִשּׁוּם אִיעָרוֹבֵי — נֵיקוּם! דְּאָמַר מָר: חָלָב טָהוֹר עוֹמֵד, חָלָב טָמֵא אֵינוֹ עוֹמֵד.
GEMARA: The Gemara asks: Concerning milk, with regard to what need we be concerned? Why is the milk prohibited? If it is due to the concern that a gentile might exchange the milk of a kosher animal with the milk of a non-kosher animal, this concern is unfounded, as kosher milk is white whereas non-kosher milk has a green tinge to it, and therefore they are easily distinguishable. And if it is prohibited due to the concern that it might be mixed with non-kosher milk, let the Jew curdle the milk obtained from the gentile, as the Master said: Milk from a kosher animal curdles, but milk from a non-kosher animal does not curdle.
אִי דְּקָא בָעֵי לִגְבִינָה, הָכִי נָמֵי. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? דְּקָא בָעֵי לֵיהּ לְכַמְכָּא.
The Gemara answers: If one desires to eat it as cheese, indeed, one can simply curdle it, as the milk of non-kosher animals does not curdle. What are we dealing with here? We are dealing with a case where one desires to use the milk in kamkha , also known as kutaḥ , a food item that contains milk.
וְנִשְׁקוֹל מִינֵּיהּ קַלִּי וְנֵיקוּם! כֵּיוָן דִּבְטָהוֹר נָמֵי אִיכָּא נַסְיוּבֵי דְּלָא קָיְימִי, לֵיכָּא לְמֵיקַם עֲלַהּ דְּמִילְּתָא.
The Gemara raises a difficulty: But in that case, let him take a bit of milk and curdle it, to test whether or not it has been mixed with the milk of a non-kosher animal: If it curdles completely, it is kosher; if some milk is left over, it is not. The Gemara explains: Since there is also whey in kosher milk, which does not curdle, there is no way to establish the halakhic matter with regard to it. Even kosher milk will not curdle completely, and therefore this is not a reliable method to determine the halakhic status of the milk.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אֲפִילּוּ תֵּימָא דְּקָבָעֵי לֵהּ לִגְבִינָה, אִיכָּא דְּקָאֵי בֵּינֵי אִטְפֵי.
The Gemara presents an alternative suggestion: And if you wish, say instead that you may even say that the concern applies where he intends to use the milk to make cheese, as there is milk that remains between the crevices of curdled cheese, and therefore there is a concern that drops of non-kosher milk might be mixed with it.
וְהַפַּת. אָמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פַּת לֹא הוּתְּרָה בְּבֵית דִּין, מִכְּלָל דְּאִיכָּא מַאן דְּשָׁרֵי?
§ The mishna teaches: And bread belonging to gentiles is prohibited for consumption. Rav Kahana says that Rabbi Yoḥanan says: Unlike oil, bread was not permitted by a court. The Gemara asks: From the fact that Rabbi Yoḥanan states that bread was not permitted in court, can it be inferred that there is a different opinion that claims that a court did permit it?
אִין, דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: פַּעַם אַחַת יָצָא רַבִּי לַשָּׂדֶה, וְהֵבִיא גּוֹי לְפָנָיו פַּת פּוּרְנִי מַאֲפֵה סְאָה. אָמַר רַבִּי: כַּמָּה נָאָה פַּת זוֹ, מָה רָאוּ חֲכָמִים לְאוֹסְרָהּ? מָה רָאוּ חֲכָמִים?! מִשּׁוּם חַתְנוּת!
The Gemara answers: Yes, as when Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: Once Rabbi Yehuda HaNasi went out to the field, and a gentile brought before him a se’a of bread baked in a large baker’s oven [ purnei ]. Rabbi Yehuda HaNasi said: How exquisite is this loaf of bread! What did the Sages see that caused them to prohibit it? The Gemara asks, incredulously: What did the Sages see that caused them to prohibit it? It was prohibited due to the concern that Jews might befriend gentiles while breaking bread with them, which could lead to marriage with gentiles.
אֶלָּא, מָה רָאוּ חֲכָמִים לְאוֹסְרָהּ בַּשָּׂדֶה. כִּסְבוּרִין הָעָם הִתִּיר רַבִּי הַפַּת, וְלָא הִיא, רַבִּי לֹא הִתִּיר אֶת הַפַּת.
The Gemara explains that Rabbi Yehuda HaNasi was not asking why bread was prohibited in general. Rather, he asked: What did the Sages see that caused them to prohibit bread even in the field, where this concern does not apply? The Gemara notes that upon hearing of this incident the people thought that Rabbi Yehuda HaNasi permitted the bread of gentiles. But that is not so; Rabbi Yehuda HaNasi did not actually permit such bread. This is why Rabbi Yoḥanan emphasized that the bread of gentiles was never permitted by Rabbi Yehuda HaNasi’s court.
רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵּימָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, אָמַר: לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה, אֶלָּא אָמְרוּ: פַּעַם אַחַת הָלַךְ רַבִּי לְמָקוֹם אֶחָד וְרָאָה פַּת דָּחוּק לַתַּלְמִידִים, אָמַר רַבִּי: אֵין כָּאן פַּלְטֵר? כִּסְבוּרִין הָעָם לוֹמַר פַּלְטֵר גּוֹי, וְהוּא לֹא אָמַר אֶלָּא פַּלְטֵר יִשְׂרָאֵל.
The Gemara records an alternate version of this episode. Rav Yosef, and some say Rav Shmuel bar Yehuda, says: The incident did not occur in this manner. Rather, they said: Once Rabbi Yehuda HaNasi went to a certain place and saw that bread was scarce for the students in the study hall. Rabbi Yehuda HaNasi said: Is there no baker [ palter ] here who can prepare bread? Upon hearing of this incident, the people thought to say that Rabbi Yehuda HaNasi was referring to a gentile baker, which would indicate that bread baked by a professional baker is permitted, even if he is a gentile. But in reality, Rabbi Yehuda HaNasi stated his question only in reference to a Jewish baker.
אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר פַּלְטֵר גּוֹי, לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵיכָּא פַּלְטֵר יִשְׂרָאֵל, אֲבָל בִּמְקוֹם דְּאִיכָּא פַּלְטֵר יִשְׂרָאֵל — לָא. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר פַּלְטֵר גּוֹי, הָנֵי מִילֵּי בַּשָּׂדֶה, אֲבָל בָּעִיר — לָא, מִשּׁוּם חַתְנוּת.
The Gemara cites two qualifications of the leniency that people inferred from the above incident. Rabbi Ḥelbo said: Even according to the one who thought to say that Rabbi Yehuda HaNasi was referring to a gentile baker, we said that the bread is permitted only where there is no Jewish baker, but in a place where there is a Jewish baker, the leniency would certainly not apply. And Rabbi Yoḥanan said: Even according to the one who thought to say that Rabbi Yehuda HaNasi was referring to a gentile baker, that statement applies only in the field, but in the city it would not apply, and the bread would still be prohibited due to the possibility of marriage with a gentile.
אַיְבוּ הֲוָה מְנַכֵּית וְאָכֵיל פַּת אַבֵּי מִצְרֵי, אֲמַר לְהוּ רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לָא תִּשְׁתַּעוּ בַּהֲדֵיהּ דְּאַיְבוּ, דְּקָאָכֵיל לַחְמָא דַּאֲרַמָּאֵי.
The Gemara relates: Aivu would bite and eat bread of gentiles at the boundaries of the fields. Rava said to the students in the study hall, and some say that it was Rav Naḥman bar Yitzḥak who said to them: Do not speak with Aivu, as he eats bread of Arameans in deliberate violation of a rabbinic decree.
וְהַשֶּׁמֶן שֶׁלָּהֶן. שֶׁמֶן, רַב אָמַר: דָּנִיאֵל גָּזַר עָלָיו, וּשְׁמוּאֵל אָמַר:
§ The mishna teaches: And their oil was originally prohibited but later permitted by Rabbi Yehuda HaNasi and his court. The Gemara cites a dispute with regard to the origin of the prohibition of oil. Rav says: Daniel decreed that oil is prohibited, and Shmuel says: