Avodah Zarah 11a

נתפרדה חבילה אהבתינו שנקשרה נפש בנפש:

גונדא גדוד:

ניפיורא נקיט נורא לאפיפיורא נוטל ומוליך האבוקה לפני אפיפיור. כולן מיני שררה הן זה למעלה מזה:

קומא מלך:

שני גיים כתיב וקרינן גוים:

אנטונינוס ורבי זה בא מעשו וזה בא מיעקב:

חזרת לייטוג"א בלע"ז:

צנון רפנ"א בלע"ז:

Radishes and Horseradish, Not in Summer, Not in Winter The Gemara in Eruvin 56a says seeing radishes is like seeing a life-saving remedy. But another Baraita calls them the "poison of death"! This is resolved by noting that in summer they're healthy, but in winter, harmful. [So why praise Rebbi and Antoninus for always having them?] Perhaps the Gemara refers to when they're beneficial. Some texts say the leaves are harmful but the roots always healthy, and our Gemara refers to the roots. [But Rebbi didn't benefit from this world!] True, but he had many guests at his table.

Radishes Never Left Their Table This isn't remarkable in itself, but rather indicates lavish meals requiring much cutting and turning of food to make room in their stomachs.

If It's a Chukah, How Can We Burn? Why is this a question? Perhaps it is a Chukah (ritual), and since it's in the Torah, we're not bound by the prohibition against following their rituals. Sanhedrin 52b discusses execution. The Rabbis say to use a sword as the kings do. Rebbi Yehudah prefers an axe, citing the prohibition against following their rituals. The Rabbis counter that since "killing" is in the Torah, we're not emulating them. [If so, why question burning for kings?] Perhaps our Mishnah's Rabbis follow Rebbi Yehudah, who does consider it following their rituals. [But we conclude burning isn't a Chukah!] Rabbeinu Yitzhak explains there are two types: those for idolatry, and those out of silly custom. Our Gemara refers to idolatry. Rebbi Meir holds burning for kings isn't idolatrous, hence the question. If it were idolatrous, it'd be forbidden, even if mentioned in the Torah, like the matzeivah (stone altar), loved when the Patriarchs used it, but hated when the Amorites made it idolatrous. The Gemara concludes it's not idolatrous, just silly custom. Sanhedrin 52b understands "Chukah" as something important, based on this conclusion. Thus, even Rebbi Yehudah agrees it's permitted if in the Torah and not idolatrous. If not in the Torah, we wouldn't follow it, even if just silly. "Killing" doesn't specify "sword," so an axe is fine. Even for a condemned city, "by the sword" might include an axe. The Rabbis there prefer a sword to avoid a gruesome death.

Severing for Kings Why doesn't the Gemara ask about causing pain to animals, as it does later regarding marketplaces of idolaters? There, it's not bal tashchit (wastefulness), as it's for the king's honour, like expensive shrouds. But animal suffering remains! Perhaps a king's honour is different, representing all of Israel, thus overriding animal suffering.

Severing That Causes Treifah Rashi explains it's forbidden to make an animal unfit for consumption by severing the sciatic nerve. [But are they sacred animals? And what about bal tashchit for non-kosher animals?] The Tosefta (Tosefta Shabbat 8:10) implies "forbidden/permitted" refers to eating. It states, "Severing the sciatic nerve for kings is permitted, and not like Amorite ways. Severing that causes treifah is forbidden for eating but permitted for benefit. Severing without treifah is permitted for eating." [Why state the obvious about treifah?] It clarifies that benefit is permitted, despite the king's honour. It also clarifies that eating is permitted in the other case, again despite the king's honour.

אונקלוס בר קלוניקוס איגייר שדר קיסר גונדא דרומאי בתריה משכינהו בקראי גיירינהו הדר שדר אחריני ואמר להו לא תימרו ולא מידי אמר להו אימא לכו מילתא בעלמא ניפרא נקיט נורא לאפיפירא שהוא פחות ממנו האבוקה לפניו וכן אפיפירא לדוכסא דוכסא להגמונא הגמונא לקומא קומא הוא המלך מי נקיט אבוקה קמי חד אמרו ליה לא אמר להו והא בישראל כתיב וה' הולך לפניהם יומם וגו' יש אומה בעולם כמותם איגיור הדר שדר וכו'.

ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך שני גאים בדור אחד זה אנטונינוס ורבי שלא פסק משולחנם לא חזרת ולא קישות קישואים קטנים ולא צנון:

מתני' יום הלידה ויום המיתה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים כל מיתה שאין בה שרפה וכו' ש"מ דשרפה חוקת עבודת כוכבים היא אי הכי הא דתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי אנן היכי שרפי' ובחקותיהם לא תלכו ודחי' לא דכולי עלמא שרפה לאו חוקת עבודת כוכבים היא חשיבותא היא ובהא פליגי ר' מאיר סבר לא שנא מיתה שיש בה שרפה ולא שנא מיתה שאין בה שרפה חשיבא להו ופלחי בה לעבודת כוכבי' ורבנן סברי מיתה שיש בה שרפה כלומר מיתת אדם חשוב שיש בה שרפה פלחי לה לעבודת כוכבים מיתת שאר בני אדם שאין בה שרפה לא חשיבא להו ולא פלחי בה לעבודת כוכבים:

גופא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי שנאמר בשלום תמות ובמשרפות אבותיך וגו'. וכשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים ומה שורפין עליהם מיטתן וכל כלי תשמישן ומעשה ומת רבן גמליאל ושרף עליו אונקלוס בשבעים מנה צורי.

ותניא עוקרין על המלכים ואוקימ' בסוס שהיה רוכב עליו ומקשי' ובהמה טהורה אין עוקרין עליו והתניא עיקור שיש בה טריפה אסור עיקור שאין בה טרפה מותר.

גירסת רש״י ז״ל אלמא שריפה לר״מ לאו חזקה היא ולרבנן חזקה היא ופי׳ הוא ז״ל מדלא תלי ר״מ טעמא דידיה בשריפה מכלל דלאו הוא חוק לגוים לשם ע״ז ורבנן דתלו טעמייהו בה סברי חוק הוא להם ע״כ. פי׳ לפירושו דכיון דלר״מ זימנין דעבדי שריפה וזימנין דלא עבדי שריפ׳ מכלל דס״ל דהוי חוקה והאי דלא עבדי ליה שריפה היינו לפי שאינן ראוי׳ למלוכה דהא ודאי מסתמא לא עבדי איד אלא למיתת מלך ראוי או מקובל וכיון דכן על כרחין ס״ל דשריפה לאו חוקה היא למלכים ואיד בלחוד הוי חוק ורבנן סברי דשריפה נמי חוקה וכל דלא עבדי ליה שריפ׳ איד נמי לא עבדי לה דלאו מלך מקובל הוא עליהם והיא חוקה היא תקשי אליבא דרבנן הא דתניא שורפין על המלכים ומסתמא ההיא בריתא הלכה היא ורבנן היא ופרקינן דכ״ע שריפה לאו חוקה היא ואפילו לרבנן אלא בחשיבותא היא כלומר ואיד ושריפה דעבדי רבנן לאו משום חוק הוא אלא לפי מה שהמלך ההוא היה חשוב ומרוצה להם דפעמים יהא המלך מקובל עליהם ומזרע המלוכה ולא עבדי ליה לא איד ולא שריפה משום דלא חשיב להו. וקשה לגירסא זו קצת דכיון דכול׳ קושיין ופרוקנן על רבנן הוא למה לן למידק מעיקרא מידי כדר״מ ובכל הספרים שלנו גורסין אלמא שריפה חוקה היא ויש לפרש כי מלשונם של חכמים נראה שאף לרבי מאיר היו נוהגין גוים לעשו׳ שריפה למלכי׳ כשהם מקובלין אלא דבהא פליגי דר״מ סבר אע״ג דלא עבדי ליה שריפה משום דלא הוי מלך מקובל איד מיהת עבדי כיון שמלך עליהם מכל מקום ורבנן סברי דאף איד לא עבדי אלא למלך מקובל ואם כן קשיא בין לר״מ בין לרבנן אנן היכי שרפינן. ומהדרינן דלעולם דכ״ע לאו חוקה היא כלל וזמנין דהוי מלך מקובל ולא עבדי שריפה דלא מצד שהוא מקובל עבד לה אלא למי שהיה חשוב ואהוב להם ורוצין לעשות לו כבוד ובאיד הוא דפליגי דרבי מאיר סבר דעבדי ליה לכל מלך ורבנן סברי דלא עבדי ליה אלא למלך חשוב להם וזו שיטת ר״ת ז״ל ומיהו אכתי איכא למידק השמעתין דהכא משמע דכל היכא דאמרת חוקה היא כיון דכתיב׳ באורית׳ לא אסירא לן דלאו מינייהו גמרינן ובתוס׳ תירצו דסוגיי׳ פליגן אהדדי וההיא דהתם עיקר דהיא דוכתא ויש עוד לומר דהתם המסקנא דהכא קיימי וכי אמרינן התם דכל היכא דכתיבא לא אסירא כשהוא חק האומה ואינו חק דרך לע״ז דומיא דהריגה אסיף אבל הכא קס״ד דלרבנן חק הוא לע״ז וכל כי האי גוונא הא ודאי אסור אע״ג דכתיבה באוריתא ואסיקנא דכ״ע לאו חוקה דע״ז היא אלא חוקה דמלכים היא ומשום חשיבותא דמלכותא בלחוד וכיון דכן שרי דלאו מינייהו גמרינן ונראה שלזה כתב רש״י ז״ל בפירושיו חק הוא לגוים לשם ע״ז ולא משום דסובר מרן ז״ל דלא אסר רחמנא אלא חוקה דע״ז בשום מקום שהרי אי אפשר לומרכן אלא ודאי כדאמרן כנ״ל.

עקור שיש בה טריפה אסור פרש״י ז״ל דאע״ג דאין סופן ליהנות ממנה אסור לגרום טריפות לבהמה בידים ע״כ ואפשר דטעמא משום דהוי צער בעלי חיים טפי כשעוקרה במקום שעושה אותה טריפה והכי אמרינן לקמן גבי ההולכין ליריד של גוים דקתני בהמה תעקר ודוק ותשכח:

וי״ל עוד דטעמא דעקור שיש בו טריפה שהוא אסור היינו משום בל תשחית דאע״ג דבשריפת כלי תשמישו ליכא משום בל תשחית כיון דמשום כבודו הוא שאני הכא שאין זה תשמיש חשוב כל כך אלא בתשמיש דתשמיש ולפיכך דיינו למנעה מאותו תשמיש ומכל מלאכה ולא לאוסרה בהנאה ובאכילה מה שאין כן בכלי תשמישו וסוס שרוכב עליו דמנעינן להו מכל הנאה.

שריפה זו שהוזכרה במשנה שהיו שורפין עליו בגדיו וכלי תשמישו אין זה חק קבוע להם מדרך חוקי ע"ז שיאסר משום דרכי האמורי אין חק זה אלא דרך חשיבות ואחר שכן הואיל ושריפה כתובה בתורה כדכתוב ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים וגו' אין בה משום דרכי האמורי דכתיב בהו ובחוקותיהם לא תלכו וכמו שאמרו עליה בתלמוד סנהדרין אנן לאו מניהו גמרינן ומעתה שורפין אף למלכי ישראל או אף לנשיאיהם ואלו היה חק מדרך ע"ז לא היינו מתירין אע"פ שכתובה שריפה בתורה הואיל ועשאוה חוק לע"ז שהרי מצבה נכתבה וחזרה ונאסרה הקמתה ומה הם שורפין עליהם מטתם ובגדיהם וכל כלי תשמישם כמה שהם ואין בזה לא משום דרכי האמורי ואף לא משום בל תשחת שכבוד מלכים דוחתו וכשמת רבן גמליאל שרפו עליו בשוה שבעים מנה צורי מכלי תשמישו וכן מעקרין על המלך בהמות שהיה רוכב עליהן ואם היתה בהמה טהורה בכלל כלי תשמישו כגון עגלה המושכת בקרון רשאי לעקרה אלא שמ"מ בזו צריך להזהר שלא יעקרנה מן הארכובה ולמעלה כדי שלא יעשנה טרפה שאסור לעשות טרפה בידים ועל זו אמרו עקור שיש בה טרפה אסור אין בה טרפה מותר ואע"פ שיש בה צער בעלי חיים וצער בעלי חיים דאוריתא אף זה כבוד מלכים דוחתו:

בהמות טמאות שעקרן על המלך מותרות בהנאה וטהורות שעקרן שלא במקום טרפות מותרות באכילה שאין אלו כשאר נויי המת שאסורין בהנאה כמו שיתבאר במקומו וגדולי המפרשים פי' כן זו שאמרו עקור שיש בה טרפה אסור כלומר אסור באכילה ומותר בהנאה הא שאין בה טרפה מותר באכילה ובא ללמד שאינו כשאר נויי המת כמו שבארנו:

תד"ה צנון וחזרת כו' י"ל דאיירי הכא בעת כו' ועוד יש ספרים דגרסי התם כאן בעלין כו' עכ"ל תירוציהם מגומגמים וקשים להולמם לפי הגרסאות שהביאו אבל בפ' כיצד מעברין כתבו גם כן תירוצים אלו ומתיישבים נכון לפי הגרסאות שכתבו שם דהיינו לתירוצם ראשון גרסינן כאן בעלין כאן באמהות כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים כלומר עלין ואמהות חד מעלי בימות החמה וחד מעלי בימות הגשמים והיינו שכתבו כאן דמיירי הכא בעת שהוא סם חיים בכל אחד ולתירוצם שני גרסינן ואיבעית אימא הא והא בעלין כאן בימות החמה כו' אבל אמהות לעולם מעלי והכא מיירי באמהות וכן נראה להגיה הכא בתוס' הגירסות בדרך זה ודו"ק:

ד"ה ואי חוקה היא וכו' וכיון דכתיב באורייתא לא גמרינן מינייהו פי' דאפילו אם עושין אנו כמו שהן עושין כיון דאותו ענין כתוב בתורה לא מקרי שאנו לומדין מהם ועושין כמעשיהם אלא מדאורייתא הוא דגמרינן לעשות כן:

בא"ד ומיהו הא לא קשיא דאיכא למימר דרבנן דמתני' היינו רבי יהודה דהתם וכו'. ר"ל דהמקשה ס"ל דכיון דר"י אסר התם הריגה בסייף אע"ג דכתיב באורייתא אלמא דלא חייש לכתיבה דאורייתא וא"כ תקשה לדידיה הקושיא שהקשו אותה החכמים והביאו ראיה משורפין על המלכים אלא ע"כ צ"ל דאיהו ס"ל דטעמא דשורפין על המלכים אינו אלא משום דס"ל דלאו חוק לעבודת כוכבים הוא ולכך פריך המקשה לדידיה למאי דס"ל דרבנן דהכא היינו ר"י ואי חוקה היא אנן היכי שרפינן וכו' ר"ל הא ע"כ לר"י הא דשורפין על המלכים הוי מטעם דס"ל דלאו חוקה היא כדכתבינן וכ"ת מנ"ל להמקשה להקשות דלמא רבנן דהכא אינן ר"י דהתם י"ל דס"ל דכיון דרבנן דהכא ר"מ פליג עלייהו מסתמא רבי יהודה דבר פלוגתא דר"מ הוא רבי יהודה אלא שמה שכתבו התוס' אח"כ אכן קשה דהכא מסקינן וכו' והתם משמע דחוקה היא לכו"ע וכו' לא מתיישב דהא למאי דכתיבנא ס"ל השתא דטעמא דר"י דהתם הוי מטעם דס"ל דשרפה לאו חוקה וי"ל הא דכתבינן הכי היינו לפי סברת המקשה דהוה סלקא אדעתיה דפליגי הכא בהא אי הוה חוקה לעבודת כוכבים או לא ולכך הוה מסתבר ליה נמי למימר דהתם בפ' ד' מיתות נמי פליגי בה וס"ל לר"י דהתם דלאו חוקה הוא ולכך הוה פריך מאי דפריך אבל לפי המסקנא דלא פליגי הכא בהא התם נמי לא מסתבר לן למימר דפליגי בהא אלא כ"ע ס"ל דהוי חוקה אי לאו טעמא דכתיבא באורייתא ולכך הקשו התוס' שפיר מה שהקשו:

בא"ד בסופו ורבנן סברי דאיכא טעמא התם דקופיץ מיתה מנוולת וכו' י"ל על דברי התוס' הללו דהא אמר התם בהדיא דטעמא דרבנן משום דכתיבא הריגה באורייתא אנן לא גמרינן מינייהו וי"ל דיש לפרש דברי התוס' דה"ק ורבנן סברי אע"ג דא"ל דקופיץ הוא בכלל חרב כיון דקופיץ הוי מיתה מנוולת מ"ה אמרינן ודאי הריגה דכתיבא באורייתא לא איירי בקופיץ שהתורה דרכיה דרכי נועם ומסתמא ר"ל סייף ואם כן כתיבא סייף באורייתא לכך אע"ג דהוי חוקה לא גמרינן מינייהו אלא מדאורייתא:

נִיפְיוֹרָא נָקַט נוּרָא קַמֵּי אַפִּיפְיוֹרָא (שמות יג, כא) נראה לי בס"ד זכר כאן ארבעה מינים שיש להם שררה והם פיפיורא דוכסא הגמונא קומא כי ניפיורא אין לו שום שררה דהא לא נקטי נורא קמיה וארבע אלו כנגד ארבע מלכיות שנשתעבדו ישראל אצלם שהם בבל מדי יון אדום.

אָמַר לֵיהּ אַמַּאי קָא מְחַיֶּכֶת קשא כיון דמלכם צוה אותם 'אל תדברו עמו' איך עברו על גזרת מלכם ודברו עמו? ונראה לי דהוא בעת ששחק הראה להם סימן בשחוק שהוא משחק עליהם על אשר שנו ועברו על מצות הקיסר ולא הרגישו בעצמם ומאחר שהם יודעים שלא שנו ולא עברו על מצות מלכם ולכך לא יכלו להתאפק ואמרו לו 'אַמַּאי קָא מְחַיֶּכֶת' רצונו לומר מה ראית בנו שעשינו איזה דבר נגד מצות המלך כדי שאתה מצחק עלינו.

לֹא צְנוֹן וְלֹא חֲזֶרֶת וְלֹא קִישּׁוּת נראה לי בס"ד רמזו רבותינו ז"ל בלשון מליצה זה על פרי צדקתם שהיו נזונים ונהנים משלחנם בעלי תורה ואלו רמוזים בחזרת אשר חלק החשוב הנאכל הוא למעלה נגלה לעיני הכל והחלק שאינו נאכל טמון למטה בארץ, כן התלמיד חכם תורתו אשר נהניה ממנה הכל היא גלויה ומפורסמת לעיני הכל ומוכרח הוא לגלותה בריש גלי כמו שנאמר הִיא בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ (משלי א כ- כא) בְּרֹאשׁ מְרוֹמִים עֲלֵי דָרֶךְ וכו' (משלי ח, ב) יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה וכו' (משלי ה, טז) אך הצנון להפך דחלק הטוב הנאכל הוא מכוסה וטמון בארץ והעלין נגלין וזה דמיון לבעלי מעשים שצריך להיות מעשיהם הטובים מכוסים אבל הקישות הם רמז לתינוקות של בית רבן שמעלתם גדולה ביותר מאד מן האנשים הגדולים מפני שהם הבל שאין בו חטא ומעלים על ידי תורתם את המלכות למקום עליון שאין הקליפות מגיעים שם וכן דרך הקשות שהקטנים הם טובים ומשובחים יותר מן קשות הגדולים ואנטונינוס המלך אף על פי שלא היו ישראלים אוכלים על שלחנו ממש מכל מקום מאחר שהיה מספיק ומחזיק בצנעה ביד ישראל שפיר נחשבים אוכלי שלחנו.