Yevamot 73a

הטהור שטהרתי לך כאן מכלל שהוא טמא לדבר אחר כגון טבול יום שטמא לתרומה דאי ס"ד טהור ממש לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא דטמא אסור בפרה דהא חטאת קרייה רחמנא אלא מאי טהור טהור כל דהו ואשכחן טבול יום דמיקרי טהור דכתיב (ויקרא י״ד:ח׳) ורחץ במים וטהר:

אנינות גבי מעשר כתיב ולא בפסח ומיניה ילפינן:

מיתה טמא האוכלה כדכתיב (שם כב) ומתו בו כי יחללוהו ובכורים כתרומה דאמר מר (מכות יז.) ותרומת ידך אלו הבכורים:

וחומש זר האוכלן בשוגג אבל במעשר שני לא דהא זרים אכלי ליה ואין חומש אלא בפודה את מעשרו:

והן (הן) נכסי כהן לקדש בהן את האשה וליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה אבל מעשר לא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה ואין אשה מתקדשת בו וסתם משנה ר"מ דאמר (ב"ק דף סט:) מעשר ממון גבוה הוא ואע"ג דקולא הוא לגבי תרומה ובכורים אפ"ה חשיב ליה והכי נמי אמרינן בב"מ פ' הזהב (בבא מציעא דף נג.) דקולא הוא:

באחד ומאה אבל מעשר בטל ברוב ולא בעי אחד ומאה:

וטעונין רחיצת ידים אפילו הן פירות דסתם ידים שניות הן מדרבנן ופוסלות את התרומה אבל מעשר וחולין קי"ל (חולין דף קו.) הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח:

והערב שמש כדילפינן בהאי פירקא (לקמן יבמות עד:) טבול יום מותר במעשר ואסור בתרומה:

לימד על טבול יום שכשר בפרה וא"ת מהיכא תיסק אדעתיה לפסול דאי משום דחטאת קרייה רחמנא הא לא דמי הזאה לשאר עבודה שהרי הזר כשר בה וי"ל מדקפיד קרא אהנחה במקום טהור וא"ת והיכי ילפינן מהזאה להכשיר טבול יום בשאר עבודות דפרכינן מה להזאה שכן זר כשר בה וי"ל דאפ"ה כיון דעיקר טהרה בהזאה אתיא ואכשר בה רחמנא טבול יום כל שכן בשאר עבודות וא"ת ואימא לרבות מחוסר כפורים שהעריב שמשו דלא מחסר אלא כפרה לחודה אבל טבול יום לא ואמר ר"י דמוקמא קרא בטומאה דכתיבא בהאי פרשה כגון טומאת מת דלא שייך כפרה והכי אמרינן בזבחים בפ"ב (דף יז: ושם) דמאן דמכשיר מחוסר כפרה קסבר טומאה דכל התורה כולה דבכל טבול יום מכשיר אפילו הוא מחוסר כפרה ומאן דפסל קסבר טומאה דאותה פרשה היינו טבול יום דמת [דלא בעי כפרה] אבל דזב ומצורע ויולדת אפי' העריב שמשו לא:

קל מחמור לא יליף וא"ת מאי מיבעיא ליה פשיטא דהיכי נילף קל מחמור וי"ל דמספקא להו הא דיליף פסח ממעשר אי בג"ש דממנו יליף ילפינן נמי מעשר מפסח אע"ג דהוי קל מחמור או בק"ו יליף ולא בג"ש א"נ מספקא ליה אי ג"ש מופנה או אינו מופנה:

ואסורים לזרים וא"ת כיון דתנא דחייבין חומש אמאי איצטריך תו למתני ואסורים לזרים ואין לומר משום דבעי למתני משא"כ במעשר דשרי לזרים דהא במסכת חלה (פ"א מ"ט) קתני (התרומה והבכורים) חייבין עליהן מיתה וחומש ואסור לזרים אע"ג דלא מסיים התם משא"כ במעשר ותירץ בערוך ערך טען דאסור לזרים איצטריך לחצי שיעור דאסור למאן דאמר מדרבנן ולמ"ד מדאורייתא עוד פי' לשון אחר ואסור לזרים אפי' ע"י פדיון ואין נראה פירוש זה דאין להם פדיון אמרינן לקמן דשייר:

נכסי כהן בפרק הזרוע והלחיים (חולין קלא.) מפרש למה אמרו בכורים נכסי כהן ליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה משא"כ במעשר שני כדתנן במסכת מעשר שני (פ"א מ"ז) ומייתי לה בקידושין בפ"ב (דף נו.) אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות ממעות מעשר שני ולכאורה משמע דדוקא הני הוא דאסירי אבל ליקח מהן מלבושין שרי וכן תנן במסכת מעשר שני (פ"ה משנה יב) ומייתינן לקמן (יבמות דף עד.) לא נתתי ממנו למת ליקח לו ארון ותכריכין משמע הא לחי דומיא דמת נתתי דהיינו מלבושים דהכי דייק לקמן גבי סיכה וקשה דבירושלמי אמר בהדיא לא נתתי ממנו למת מה אנן קיימינן אם להביא ארון ותכריכין דבר זה אסור לחי ולמת משמע דאסור לקנות מלבושים לחי ובכמה מקומות תנן במסכת מעשר שני (פ"א מ"ז) דאסור לעשות שום סחורה במעשר ולא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה ואר"י דמ"ל דהנהו משניות דאסרי אתו כר"מ דאמר (בקידושין דף נב:) ממון גבוה הוא והנך כר"י דשרי דאמר (שם) ממון הדיוט הוא והא דמשמע בפ"ב דקידושין (דף נד: ושם) דליכא אלא חד סתמא כרבי יהודה אע"ג דההיא דשרי מלבושים אתיא כוותיה מ"מ יש יותר סתמות כר"מ עוד נראה לר"י דהמשניות אינן חולקין זו על זו ומן התורה לא אסירי אלא עבדים וקרקע ובהמה טמאה אבל מלבושים שרו ומדרבנן אסרו אפילו מלבושים והא דדריש בירושלמי לא נתתי למת ליקח לו ארון ותכריכין לחי נמי אסור אסמכתא בעלמא היא ואכילת בהמה דשריא במעשר שני בשעת דישה למ"ד ממון הדיוט הוא נראה דבשלא בשעת דישה אסור מיהא מדרבנן ולמ"ד ממון גבוה נראה דאסור מן התורה להאכיל לבהמה:

מה שאין כן במעשר תימה כיון דלקמן (יבמות עג ע"ב) ילפינן בכורים ממעשר דאסורין לאונן מדאיתקוש למעשר שני נילף נמי מעשר מביכורים שיתחייב מיתה האוכלו בטומאת הגוף ולענין איסור זרות ניחא דבהדיא שריא רחמנא לזרים וי"ל דדרשינן ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כ״ב:ט׳) בו ולא במעשר כדדרשינן ביש מותרות (לקמן יבמות פו. ושם) בו ולא במעשר ראשון דאפילו לר"מ דאסר לזרים לא מחייב מיתה ודרשינן נמי בהנשרפין (סנהדרין פד. ושם) בו ולא במעילה והא דמעשר שני בטל ברוב היכא דאין לו מתירין ולא ילפינן מבכורים דעולים באחד ומאה משום דבכורים גופייהו בטלים ברוב מדאורייתא והא דדרשינן בספרי מאת מקדשו ממנו אסמכתא בעלמא היא כדאמר בהניזקין (גיטין דף נד: ושם) נפלו ונתפצעו והא הכא דמדאורייתא בטלי ברובא כו' אלמא ערלה וכלאי הכרם בטלים ברוב מדאורייתא ועוד בשילהי פירקין (לקמן יבמות פב.) גבי שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו דתלינן להקל כשרבו חולין על התרומה משמע דבטל ברוב מדאורייתא ומיהו קשה דנילף בכורים ממעשר לענין דלא ליהוי נכסי כהן דהיינו לחומרא ולא מתרומה לקולא ואם מעשר גופיה הוי מדרבנן הא דאין לוקחין בהמה טמאה ועבדים וקרקעות הוה ניחא אבל אי אפשר לומר כן למאי דפרישית לעיל דמדרבנן אפי' כל מילי נמי אסור (אבל לענין ערל כי קאמר תנא ושייר ק"ק אמאי לא יליף מעשר מבכורים ולמאי דפי' לעיל דאיכא למעוטי א"ש) וא"ת והיכי קתני לענין רחיצת ידים משא"כ במעשר והתניא בפ"ב דחולין (ד' לג:) כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים אסיר בתרומה ומותר בחולין ובמעשר דברי ר"מ וחכמים אוסרים במעשר ואר"י דהתם לאכילה והכא לנגיעה וא"ת וליתני חלה דבכורים ותרומה פטור מן החלה ומעשר חייב וי"ל דהא תנן במסכת חלה (פ"א מ"ג) מעשר שני והקדש שנפדו חייבים בחלה נפדו אין לא נפדו לא:

טעונין הבאת מקום אע"ג דתרומה נמי ילפא מבכורים כדמוכח בהעור והרוטב (חולין קכ:) שמא לענין שתהא טעונה הבאת מקום אין ללמוד:

וטעונין וידוי אע"ג דדרשינן בפ' בתרא דמ"ש (מ"י) וגם נתתיו ללוי זו תרומה אר"י דלא היה מתודה על התרומה אלא אגב מעשר אבל אם אבד המעשר לא היה מתודה עליה בפני עצמה:

וחייבין בביעור פי' ריב"ן דביעור מעשר לאו כביעור בכורים דביעור מעשר בשנה ד' וביעור דבכורים לאחר החג כדאמר במכות (ד' יח: ושם) הפריש בכורים קודם החג ועבר עליהן החג ירקבו ואין נראה לר"י דאין זה ביעור והתם טעמא דירקבו לפי שנראו לקריאה ונדחו וביעור דבכורים הוי כשל מעשר דכי נתנן לכהן קודם החג או הפרישן לאחר החג יכול לשומרן עד שנה ד' וא"ת תרומה נמי טעונה ביעור כדתנן במסכת מעשר שני (פ"ה משנה ו) כיצד היה הביעור תרומה ותרומת מעשר לבעלים וי"ל דתרומה א"צ ליה רק ליתנה לכהן והכהן יכול לשומרה כל זמן שירצה אבל מעשר שני ובכורים צריך לבערם מן העולם בכל מקום שהן ור"ש דפטר בבכורים היינו שאין הכהן צריך לבערם אבל ישראל צריך ליתנם לכהן כתרומה והכי תנן בפרק בתרא דמעשר שני עי"ט של שנה רביעית ושל שביעית היה הביעור כיצד היה ביעור נותן תרומה ותרומת מעשר לבעליו ומעשר ראשון לבעליו אבל מעשר שני ובכורים מתבערים בכל מקום שהן ור"ש אומר בכורים ניתנין לכהן כתרומה:

או דלמא חמור מקל ילפינן קל מחמור לא ילפינן איכא למידק פסח ממעשר במאי יליף, אי בגזירה שוה אפילו קל מחמור ניליף, ואי בקל וחומר ודאי קל מחמור לא ילפינן. ואיכא למימר דהיינו בעיין אי בגזירה שוה ילפינן או בקל וחומר, ואתיא למפשט דבגזירה שוה ילפינן ולאיסורא. ור' יצחק נמי יליף לה בגזירה שוה לקמן.

וחייבין עליו מיתה פירש רש"י ז"ל טמא האוכלה דכתיב גבי תרומה ומתו בו כי יחללוהו, ובכורים נמי משום דאיקרו תרומה דכתיב ותרומת ידיך ואמר מר אלו הבכורים (מכות יז, א) ואי קשיא לך אם כן מעשר נמי ליחייב מיתה האוכלה בטומאת הגוף דהא איתקש לבכורים. יש לומר מעשר ותרומה לגבי טומאה חלוקין הן זה מזה, שהרי טבול יום מותר במעשר ואסור בתרומה, הלכך לא גמירי מהדדי כלל, והיקשא לדברים אחרים היא, וי"מ חיייבין עליה מיתה זר האוכלן (ועיין תוס').

ואסורין לזרים פירש רש"י בפרק הזהב (בבא מציעא נג, א ד"ה ואסורים) אף על גב דתנא חיבין עליה חומש תנא אסורין לזרים משום דבעי למיתנא סיפא מה שאין כן במעשר שמותר לזרים. ואיכא למידק דהא בפרק קמא דחלה (משנה ט) תנן החלה חייבין עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים, אף על גב דלא קני התם מה שאין כן במעשר כלל. והרב בעל הערוך ז"ל כתב בערך טען פי' אסורין לזרים אף לאחר פדיה. וליתא דהא אמר רב אשי לקמן דהכא שייר אין להן פדיון, אלמא לא תני ליה הכא כלל. אבל בירושלמי במסכת בכורים פ"ב ה"א) פריקו לחצי שיעור נצרכא שאסורה לזרים ואין חייבין עליהם חומש.

ועולין באחד ומאה ומדרבנן קאמר ואסמכוה אקרא דכתיב את מקדשו כדתניא בספרי (פר' קרח פי' קכא) דבר המורם ממנו מקדשו. ותדע לך דמדרבנן קאמר אבל מדאורייתא חד בתרי בטל, שהרי הערלה שלמדו מן התרומה למאתים שמתוך שכפל איסורא הוכפל שיעורא, ואף על פי כן אמרו במסכת גיטין (נד, ב) דמדאורייתא חד בתרי בטל. ועוד דגבי תרומה עצמה אמרינן בשלהי פרק יוצא דופן (נדה מו, ב) עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה פטורה מן החלה, ואקשינן התם אי אמרת בשלמא תרומה בזמן הזה דרבנן אתי דמועה ומבטל חלה דרבנן אלמא דמוע דרבנן היא, והיינו דלא גמרינן מעשר מבכורים לאחד ומאה וכן פירשו בתוס'.

וטעונין וידוי ואי קשיא לך תרומה נמי טעונה וידוי כדאמרינן וגם נתתיו זו תרומה ותרומת מעשר, וכדאיתא בפרק בתרא דמעשר שני (מ"א). יש לומר דשאני התם דבגררת וידוי המעשר מתודה על הכל, אבל תרומה בפני עצמה אין מתודה עליה. והכי מפורש בירושלמי פרק ב' דבכורים (ה"ב).

וחייבין בביעור ואם תאמר והלא אף התרומה צריכה ביעור כדתנן התם במעשר שני (מ"ו) הביעור נותן תרומה ותרומת מעשר לבעלים ומעשר ראשון לבעלים ומעשר עני לבעליו ומעשר שני והבכורים מתבערין בכל מקום. ליתא דביעור דתרומה הוא שמבערה מן הבית ונותנה לבעלים. וביעור דמעשר ובכורים שמתבערין מן העולם כענין ביעור החמץ, וכדתנן במתניתין מתבערין בכל מקום, כלומר שורפן או אוכלן קודם זמן, והיינו דקתני התם ר' שמעון אומר הבכורים ניתנין לכהן כתרומה, ור' שמעון אזיל לטעמיה דתני הכא ר' שמעון פוטר כלומר פוטרן מביעור גמור כמעשר.

מכלל שהוא טמא פי' מייתור דהטהור דרשי' ליה דליכתוב והזה בלחוד דממיל' ידעי' דטהור בעי' אלא ודאי לימד דבטהור כל דהוא דהיינו טבול יום וכן לימד על כלל כלו דקי"ל דכל מעשי' של פרה בטבול יום אלא במה מצינו לא ילפי' דמה להזאה שכן כשרה בזר:

או דילמא חמור מקל יליף קל מחמור לא יליף ק"ל מאי קא מספקא ליה דהא פשיטא דאי בתורת ק"ו אין למדין קל מחמור להחמיר עליו ואי בתורת ג"ש לגמרי דיינינן לה י"ל דהיא גופא מספקא ליה ליה אי יליף פסח ממעשר בתורת ק"ו או בג"ש ולא ידע מאי דדריש ר' יצחק לקמן ממנו ממנו לג"ש:

והנכון דשפיר ידע דבג"ש יליף אלא דמספקא ליה אם היא מופנ' ואין משיבין לו או לא מופנ' הוא ולמדין ומשיבי' וכדפרכי' התם עלי' דר' יצחק:

התרומה והבכורים חייבים עליהם מיתה וחומש ואסורי' לזרים פי' חייבים עליהם מיתה זר האוכלן וכן כהן שאוכלן בטומאת הגוף כדכתי' ומתו בו כי יחללהו ובכורים איקרו תרומה שנא' ותרומת ידיך אלו בכורים אבל מעשר מותר לזרים ואין בו מיתה אפילו לאוכלו חוץ לירושלים וכן יש חומש בתרומה לזר האוכלה בשוגג כדכתי' בקרא בהדיא וה"ה לבכורים שנקראו תרומה אבל אין באכילת מעשר שום חומש ואפי' לאוכלו קודם פדיון חוץ לירושלים ואין חומש במעשר אלא בפדיונו בלבד. והא דקתני ואסורי' לזרים ק"ל ל"ל למתנייה דהא פשיטא כיון שיש מיתה על זדונו ורש"י ז"ל פי' בפרק הזהב דנקטי משום דבעי למתניתין מש"כ במעשר דגבי מעשר אפי איסורא ליכא וא"ת והא במס' חלה קתני הכי ואע"ג דלא קתני בה מש"כ במעשר וי"ל דנקטי התם אגב ריהטא דהכא ויש שפי' דה"ק ואסורים לזרים אפי' לאחר פדיון כלו' שאין פדיון מועיל בהם מש"כ במעשר שמותר בפדיון לאוכלו חוץ לירושלים ולא נהירא חדא דה"ל למיתני בהדיא ואין להם פדיון ועוד דלקמן אמרי' בשמעתין דהאי תנא ושייר דיש להם פדיון מש"כ במעשר והנכון כדברי רש"י ז"ל ובירושלמי פי' שלא נצרכה אלא לחצי שיעור שאסור לזרים ואין בו מיתה ולא חומש וזה יותר נכון:

והם נכסי כהן פי' להוציאו לכל צרכיהם ולקדש בו את האשה מש"כ במעשר שאין בו לא אכילה ושתיה וסיכה ואסור ליקח בו חלוק ובהמה טמאה ואין מקדשין בו את האשה וסתמא כר' מאיר דאמר מעשר ממון גבוה ומשלחן גבוה זכו ואע"ג דהא קולא בחרומה ובכורים תנא מני מאי דאיכא בנייהו בן מעשר בין לקולא בין לחומרא:

ועולין באחד ומאה פי' מש"כ במעשר שהוא בטל ברוב או חד בתרי מדאורייתא או בס' מדרבנן כדהוי לח בלח ובדין הוא דהוה ליה למיתני ואין עולין אלא בא' ומאה אלא דנקט לישנא דאידך וחומרא זו מדרבנן היא דאלו מדאוריתא כל מין במינו חד בתרי בטל. וכדאמרינן בהדיא בפ' הנזיקי' (דף נ"ד ע"ב) אפילו בערלה וכלאי הכרם החמורים יותר שהם בא' ומאה ואפי' לר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל היינו לח בלח כדיליף מדם הפר ומדם השעיר וכדפרי' התם בפ' יוצא דופן (נדה דף מ"ו ע"א) תנינן בהדיא דטומאה דרבנן ואעפ"י דבספרי אמרי' תרומה בא' ומאה מדכתיב את מקדשו דבר המורם ממנו וכו' אסמכתא בעלמא הוא כדפר"י ז"ל ועיקר וכבר פירשנו זה בכמה מקומות. ותדע דלקמן אמרי' תרומה עדיפא שכן מחפ"ז ואמרי' ואידך נפישא ולא נקטי בתרומה הני חומרי שעולה בא' ומאה וברכת נטילת ידים משום דחומרי דרבנן נינהו:

וטעונים רחיצת ידים פי' אפי' לנגוע ומדרבנן שעשו סתם ידים שנייו' לתרומ' שהשני עושה בה שלישי מש"כ במעשר דלנגוע לא בעי רחיצת ידים אבל לאכילה בעי כדאית' בהחולץ ובסוטה:

והערב שמש פי' האי חומרא דאוריתא כדתנן טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה וכדמוכחין לקמן מקראי. שהמעשר והבכורים טעונים הבאת מקום פירוש שאין נאכלין אלא בירושלים ותרומה נאכלת בגבולים וכו' :

הערל כשם שהוא פסול לתרומה כך הוא פסול באכילת מעשר שני אלא שבנגיעה מותר כמו שביארנו ובזו נשתוה מעשר שני לתרומה ומכל מקום בהרבה דברים נתחלפו דיניהם זה מזה והוא שאמרו התרומה והבכורים חייבים עליהם מיתה ר"ל זר האוכלם במזיד או כהן טמא שאכלם חייב מיתה בידי שמים שהרי נאמר בתרומה ומתו בו כי יחללוהו ובכורים הוקשו לתרומה וכמו שדרשו ותרומת ידך אלו הבכורים וכן חייבים בהם חומש ר"ל זר שאכלם בשוגג ואסורים לזרים ואם תאמר מה בא ללמדנו ומאחר שהזר האוכלן במיתה יודע אני שאסורים לו פירשו בו ברבים אפילו לאחר פדיון כלומר שאין להם פדיון ואין זה כלום שמאחר שאין להם פדיון ידוע הוא שהאוכלן אף לאחר פדיון חייב מיתה ואין צריך לומר שאסורים לו ועוד שהרי אמרו עליה בסוגיא זו דתנא ושייר מדלא קתני ואין להם פדיון כבמעשר אלמא שלא הוזכר כאן דין פדיון כלל וגדולי הרבנים פירשו בה בפרק הזהב דמשום סיפא נקט ליה דקאמר מה שאין כן במעשר ואלו לא תנייה הכא הוה אמינא מה שאין כן במעשר במיתה וחומש הא איסורא איכא תנא ליה הכא ואסורים לזרים מה שאין כן במעשר דאפילו איסורא ליכא ואף זה יש לנו בו קושיא מצד אחר שהרי בראשון של חלה אמרו החלה והבכורים חייבין עליהם מיתה וחומש ואסורים לזרים ואע"ג דלא תני עלה מה שאין כן במעשר ומתוך כך יש מפרשין בה אסורים לזרים אף בהנאה בכל דבר שיש בו כלוי הקרן כמו שביארנו בפרק אלמנה ס"ו ב' בענין כרשני תרומה ובתלמוד המערב פירשוה במסכת בכורים במקום שאין בו מיתה וחומש כגון בחצי שיעור ועל דעת האומר חצי שיעור אסור מן התורה ויש מפרשים מיתה בטמא שאכלם ואסורים לזרים בזר ואע"ג דמדקאמר נמי בשוגג משלם חומש ממילא ידעינן דבמזיד איכא איסורא דילמא הוה אמינא דבחומש לישתרי לכתחלה וקמ"ל דאסור ואין זה כלום שאין רגילות הלשון ליחס שם איסור לבד במה שחייבים בו מיתה:

והן נכסי כהן ר"ל לקדש בו את האשה הן בכהן בתרומות שנתנו לו הן בישראל באותן שנפלו לו מבית אבי אמו כהן וכן ליקח בהן כל דבר אף מה שאינו ראוי לאכילה אלא שהמקבלם נוהג בהם בקדושתם או מוכרם לכהנים:

ועולים באחד ומאה ר"ל שאם נפלה סאה תרומה במאה של חולין מעלה סאה ונותנה לכהן והשאר מותר לזרים הא בפחות ממאה אינה עולה והכל אסור לזרים ומוכרם לכהנים בזול חוץ מדמי אותה סאה וילפינן לה מדכתיב בתרומת מעשר והרמותם ממנו את תרומת ה' המורם ממנו אם נפל לתוכו מקדשו ותרומת מעשר הוא אחד ממאה לכרי שניטל ממנו המעשר ודוקא מין במינו אבל בשאינו מינו בנותן טעם ואף במינו אינה אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכמו שאמרו במסכת נדה פרק דופן עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה פטורה מן החלה והקשו ממאי בשלמא אי אמרת תרומה דרבנן אתי דמועא דרבנן ומבטל חלה דרבנן אלמא דמועא דרבנן היא וכן מצינו בערלה וכלאי הכרם שלמדום מן התרומה לאחד ומאתים דמתוך שכפל איסורן מאכילה להנאה כפל שעורן ואעפ"כ אמרו בערלה פרק הניזקין נ"ד ב' דמדאוריתא חד בתרי בטיל:

וטעונין נטילת ידים ר"ל אף לפירות ואפילו לנגיעה ומפני שהידים גזרו עליהם טומאה שניה ושני עושה שלישי בתרומה ויש גורסין רחיצת ידים ורגלים ושיטפת לשון הוא ולא נכתב בכונה וכן טעונין הערב השמש שאם טבל ועלה אינו אוכל בתרומה עד שיעריב שמשו ונוהגין בכל שנה ושנה חוץ משנת השמיטה שאין אדם זורע בה ואין להם פדיון מה שאין כל אלו במעשר חוץ מנטילת ידים כמו שביארנו בשני של חגיגה י"ח ב' שהרי מיתה לזר אין בו שכל עצמו לזרים הוא נאכל ואם מפני שאוכלו חוץ לירושלים בלא פדיון אין כאן מיתה אלא מלקות וכן אין חומש לאוכלו בשוגג חוץ לירושלם שאין חומש לאכילת שוגג אלא למי שיש בו מיתה במזיד ואין חומש במעשר שני אלא בפדיונו ואם לאוכלו בטומאת הגוף שבירושלם לוקה וחוצה לה מכין אותו מכת מרדות מכל מקום אין בו מיתה ומעתה אף איסור לזרים אין בו לאחר פדיון וכן אינו ממון בעלים לקדש בו את האשה או ליקח עבדים וקרקעות שממון גבוה הוא ולא זכה בו אלא לאכילה ושתיה וסיכה ואע"פ שזו קולא היא אצל תרומה מנאה עמהם הואיל ומכל מקום ישנה בתרומה ובכורים ולא במעשר והעלאה באחד ומאה אין בו שאם נתערב בחולין איפשר לפדותו ולחלל קדושתו בכל מקום שהוא והרי יש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אף באלף לא בטיל ואם תמצא לומר שאין בחומשו שוה פרוטה ולדעת האומר שכל שאין בו שוה פרוטה אינו בר פדיה אע"פ שאין הלכה כן כמו שביארנו במקומו ב"מ נ"ג ב' הרי מכל מקום יכול להעלותו לירושלם ואם תמצא לומר שניטמא שאינו בר אכילה מכל מקום אף הוא בטל ברוב והערב השמש אין בו שהרי טבל ועלה אוכל במעשר ואינו נוהג אלא בשנה שלישית וששית של שמטה ויש לו פדיון שנאמר וצרת הכסף:

כשם שביארנו קצת דברים שהתרומה והביכורים שוים בהם ושנשתנה דינם בהם מן המעשר כך מצינו דברים שהמעשר והבכורים שוים בהם ושנשתנה דינם בהן מן התרומה והוא שאמרו יש במעשר ובכורים מה שאין כן בתרומה שהמעשר והבכורים טעונים הבאת מקום לירושלם וכדכתיב בהו בהדיא והתרומה נאכלת בגבולין ר"ל בכל ארץ ישראל מעשר ובכורים טעונין ודוי שהרי בבכורים כתיב ועתה הנה הבאתי גו' ובמעשר כתיב כי תכלה לעשר גו' בערתי הקדש מן הבית והתרומה לא מצינו בה שתהא טעונה ודוי ועוד שכך היא המדה כל שטעון הבאת מקום טעון ודוי כל שאין טעון הבאת מקום אינו טעון ודוי ואע"פ שדרשו וגם נתתיו לרבות תרומה ותרומת מעשר פירשו בתלמוד המערב בשני של בכורים שמי שיש לו מעשר להתודות עליו מתודה על הכל אגבו אבל תרומה בפני עצמה אינו מתודה עליה וכן מעשר ובכורים אסורים לאונן מעשר דכתיב לא אכלתי באוני ממנו ובכורים מדכתיב ושמחת בכל הטוב ולא באנינות אלא שבבכורים מיהא אינו לוקה באנינות שבהם שהרי לא נאמר בו לאו אלא עשה והתרומה לא נאסרה לאונן שהרי אמרו זרות אמרתי לך ולא אנינות וכן מעשר ובכורים חייבין בביעור דכתיב במעשר בערתי הקדש מן הבית והוא הדין לבכורים הואיל וטעונין הבאת מקום והתרומה אינה טעונה ביעור ושמא תאמר והלא אף בתרומה אמרו וגם נתתיו לרבות את התרומה וכן שאמרו במסכת מעשר שני פ"ה מ"ו כיצד היה הביעור נותן תרומה ותרומת מעשר לבעליה אף אנו משיבין השמיע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך שהרי סיומה של אותה משנה ומעשר שני והבכורים מתבערים בכל מקום והענין הוא ששני מיני ביעור הם אחד שמוציאו מן הבית ונותנו לראוי לו וזה ודאי נוהג אף בתרומות שכל ששהא אותם שלש שנים חייב ליתן אותם לכהן וכן בתרומת מעשר ובמעשר ראשון אבל מעשר ובכורים כל שלא העלם לירושלם בשנה שלישית צריך לבערו מן העולם והוא שאמר מתבערים בכל מקום והוא שאמרו שם ר' שמעון אומר הבכורים ניתנין לכהנים כתרומה ומפני שר' שמעון הולך לשיטתו שפוטר בכורים מן הביעור והלכה כתנא קמא:

וביעור זה יש מפרשים בו שריפה או זריקה לים המלח אבל גדולי הדורות מתמיהים היאך הוא יכול לשרוף מעשר בידים ולבערו אלא שיחללוהו על מעות ויעלו המעות לירושלם ויקח מהם דבר מועט בדמים יקרים כדי שיהו כלים מהרה וכן מעשר ובכורים אסור לבער מהן בטומאה ר"ל להדליק מהם אם ניטמאו שאין טומאתם מתירתם להדלקה וכשם שבטהור אסור שהרי לא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה אף כשניטמא כן שנאמר במעשר לא בערתי ממנו בטמא ואף בכורים הוקשו להם לענין זה שאם ניטמאו אסור להדליקן או להסיקן תחת תבשילו כקדש גמור שאין ספק בשמן קדש שניטמא שאסור להדליקו והתרומה אם ניטמאת מותר להדליקה או להסיקה תחת תבשילו שנאמר לא בערתי ממנו ממנו אי אתה מדליק אבל אתה מדליק בשמן תרומה שניטמא אע"פ שבטהרתה לא ניתנה אלא לאכילה ושתיה וסיכה וכן שהמעשר והבכורים אם אכלן בטומאת עצמן ר"ל שהמעשר או הבכורים טמאין לוקה אבל אם אכל תרומה טמאה אינו לוקה שאין בה לאו אלא איסור עשה שבפסולי המוקדשין כגון בעלי מומין אחר שנפדו שמותרין לזר שנאמר בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדו אפילו טמא וטהור אוכלין בקערה אחת והרי הטהור אוכל מה שניטמא מצד הטמא אלמא שאוכלן בטומאת עצמן ודרשו בו בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר:

בפרש"י בד"ה מיתה טמא האוכלה כדכתיב ומתו בו גו' עכ"ל וה"ה דה"מ לפרש מיתה בזר האוכלה במזיד וכן פרש"י אהך מתני' בפרק אין דורשין אלא דחדא מינייהו נקט ובפ' הזהב פרש"י תרוייהו מיתה בזר וטמא:

תוס' בד"ה משא"כ במעשר תימה כו' וא"ת והיכי קתני לענין רחיצת ידים משא"כ במעשר והתניא כו' ומותר בחולין ובמעשר דר"מ וחכמים אוסרים במעשר ואר"י דהתם לאכילה והכא לנגיעה כו' עכ"ל ויש לתמוה דמי הכריח אותם למימר הכי הא איכא למימר דאתיא הך מתני' דמייתי הכא כר"מ דמתיר במעשר והכי איתא בהדיא בפרק אין דורשין דמוקמינן לה כר"מ ומיהו למאי דמסיק התם ובפרק ב' דחולין דמודו רבנן בנגיעה דמעשר מותר ולא פליגי אלא באכילה דמעשר קושטא דמלתא הוא דמצי אתיא הך מתני' אפילו כרבנן ואיירי בנגיעה וע"ש בתוס':

תוד"ה לימד על טבול יום וכו' וא"ת מהיכא תיסק אדעתיה לפסול וכו' אם כוונת התוס' בזה לאקשויי מהיכא תיסק אדעתיה לפסול טבול יום אין כאן מקום לקושיא כלל דהוי ס"ד הואיל וטבול יום הוא טמא לתרומה ולקדשים הוי נמי טמא לפרה דהא לעיל אצטריך לאשמועינן דהזאה כשרה בערל משום דאסור בתרומה וקדשים כי טמא כ"ש טבול יום דאתי מטומאה ממש וכ"ת דטומאה עצמו מהיכי הוה ס"ד למפסל א"כ ה"ל לתוס' לאקשויי בהיפוך מנלן דטבול יום כשר בהזאה אי משום דכתיב והזה הטהור וגו' הא איצטריך לגופיה לפסול טמא בהזאה דלא הוה ידעינן כלל דטמא אסור בהזאה דאי משום דחטאת קרייה רחמנא הא לא דמי הזאה לשאר עבודות וכו' ונ"ל דאין ה"נ דקושיית התוס' זה מנלן דטבול יום כשר בהזאה דאי מדכתיב והזה הטהור ונו' הא אצטריך לגופיה למיסר טמא בהזאה דאי לאו קרא מהיכי תיסוק אדעתיה לפסול טמא בהזאה דאי משום דחטאת קרייה רחמנא הא לא דמי וכו' כנ"ל:

בא"ד וי"ל דאפילו הכי כיון דעיקר טהרה מהזאה אתיא וכו' כ"ש בשאר עבודות. מקשין העולם סוף סוף איכא למפרך מה להזאה שכשרה בזר וי"ל דהשתא ס"ל לתוס' דלענין טהרה יש קפידא להחמיר יותר בהזאה מבשאר עבודות אע"ג שכשרה בזר היינו משום דאינו עבודה כ"כ אבל לענין טומאה יש להחמיר בה יותר כיון דעיקר טהרה אתיא על ידה ואפ"ה אכשר בה רחמנא טבול יום כ"ש שאר עבודות וסברא זו ס"ל לתוס' דוקא אחר שמצינו דקפיד בה קרא אהנחה במקום טהור אבל בלא זה לא הוה אמרינן הכי אלא הוה אמרינן אע"ג דחטאת קרי' רחמנא כשרה בטמא משום דלא דמי הזאה לשאר עבודות שהרי זר כשר בה ובזה יתיישב למה לא תירצו התוס' בסברת' הקושיא ראשונה שהקשו מהיכי תיסוק אדעתין לפסול וכו' ה"ל לשנויי משום דעיקר טהרה בהזאה אתיא ולכך ס"ד לפסול וק"ל:

ד"ה קל מחמור לא יליף וכו' עד וי"ל דמספקא ליה וכו' מקשין העולם הא לעיל בדף ע' ע"ב ד"ה דפסח גופיה וכו' כתבו התוס' בהדיא דליכא למילף כלל ק"ו ממעשר דאיכא למיפרך מה למעשר שכן טעון כסף צורה וכו' ואין זה קושיא כלל דהתם לא כתבו התוס' אלא לפי סברת רבא אבל שאר אמוראי ס"ל דילפינן שפיר כל הקדשים ק"ו מפסח כדאמר פרק טבול יום וכדאמר רבי שמעון במכות דיליף מלקות באוכל תודה ושלמים חוץ לחומה ק"ו ממעשר אלא דרבא פריך התם האי פירכא דכסף צורה ארבי שמעון והני בעי מינה לא ס"ל הא דרבא:

ד"ה מה שא"כ במעשר וכו' עד אבל לענין ערלה כי קאמר תנא ושייר ק"ק וכו' ולמאי דפרישית לעיל דאיכא למעוטי מבו א"ש כצ"ל ור"ל דלעיל בדף ע"א בד"ה המרת דת פוסלת בו כתבו התוס' בו דכל ערל לא בעי למדרש הכי דאין ערלה פוסלת במעשר וכו' הלכך איכא למימר כי קאמר תנא ושייר וערלות אינו אסור במעשר איכא למימר הא דלא גמרינן מעשר מבכורים לאסור ערל היינו משום דס"ל להאי תנא דבו דכתיב גבי ערל דרשינן ג"כ בו ערלות פוסל ואין ערלות פוסלת במעשר ורב ששת דפשיט לאיסורא ס"ל דבו אתי למצה ולמרור כדלעיל בגמרא:

גמ' משא"כ בתרומה עי' מנחות טו ע"א תד"ה לחם: