Commentary page
Yevamot 7a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerYevamot 7a
Yevamot 7a. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 372 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
רציחה דוחה אותה שאם היה רוצח כהן ורוצה לעבוד עבודה ב"ד שולחים ומביאין אותו למות אלא א"כ היה על גגו של מזבח ועבודה בידו:
שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות ולא מעל מזבחי:
ומאי או אינו דקאמר הואיל ומקל וחומר אתיא דדחיא היכי מצינו למימר או אינו אלא אפי' מיתת ב"ד לא דחיא:
קבורת מת מצוה דחיא עבודה מולאחותו בפ"ק דמגילה (דף ג:) ואינו דוחה את השבת אף אני אביא רציחה דאף על פי שדוחה עבודה לא תדחה שבת. והאי דהדר אמר או אינו אלא אפילו בשבת הכי הדר ואמר קבורת מת מצוה גופה תדחה שבת כו':
ולמאי דסליק אדעתיה למימר מעיקרא דהאי דאיצטריך ליה קרא משום דאי לא כתביה ה"א אתי עשה ודחי לא תעשה:
מאי או אינו היכי מצי למימר או אינו דלא דחי במאי תיתי לן דלא תדחה:
אימור דאמרינן כו' היינו דהדר ואמר או אינו אלא אפי' במיתת ב"ד לא תדחי לאו דשבת שהרי יש בו כרת:
הדר אמר אטו עשה דדחי וכו' היינו דהדר ואמר או אינו אלא אפילו בשבת:
18 more comments on this page.
Rashi on Yevamot 7a · Sefaria
Tosafot
ומה עבודה שהיא חמורה ודוחה שבת רציחה דוחה אותה הקשה הר"ר יעקב דאורלינ"ש נימא דיו מה רציחה אינו דוחה עבודה אלא בשב ואל תעשה שבת נמי לא תדחה אלא בשב ואל תעשה וי"ל דאתיא כרבי טרפון דאמר (ב"ק כה.) היכא דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו והא דאמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לה.) ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מקל וחומר לא משום דסבר כר"ט אלא לא מסיק אדעתיה לחלק בין קום עשה לשב ואל תעשה כי היכי דלא מסיק אדעתיה הש"ס בפ' מי שמתו (ברכות דף כ. ושם) ורבי יוחנן דלא מהדר ליה דיו משום דמהדר ליה שפיר טפי רציחה תוכיח דאפילו לרבי טרפון ליכא ק"ו ועוד נראה לומר דהכא דיינין הכי ומה עבודה דקילא דחיא שבת רציחה וקבורת מת מצוה דחמירא לא כל שכן ובמה הם חמורים דעבודה נדחית מפניהם ובפ' כיצד הרגל (ב"ק דף כה. ושם) דאמרו רבנן לר"ט דיו ולא דיינין ומה שן ורגל דקילי חייבים ברשות הניזק נזק שלם קרן לא כ"ש משום דאי נעביד קל וחומר הכי איכא למפרך טובא דאיכא בשן ורגל וליכא בקרן כגון יש הנאה להזיקן:
שנאמר מעם מזבחי ואפי' אם אין שם כהן אחר ראוי לעבודה שהעבודה נדחית וא"ת ודלמא התם לאו משום דרציחה דחיא עבודה אלא משום דגברא הוא דלא חזי כדאמרי' (ברכות דף לב:) כהן שהרג נפש לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו וכ"ש עבודה וי"ל דע"כ חזי דאין מחלל עבודה דמעם מזבחי ולא מעל מזבחי ולא ישא את כפיו חומרא בעלמא הוא ועוד דוקא לא ישא את כפיו לפי שהרגו בידו ואין קטיגור נעשה סניגור וכדכתיב בההוא קרא ובפרישכם כפיכם:
תלמוד לומר לא תבערו וא"ת אמאי איצטריך בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לו.) מזבחי המיוחד לי למילף דרציחה דוחה אפילו קרבן צבור תיפוק ליה מדאיצטריך לא תבערו לאפוקי מק"ו ש"מ דרציחה דוחה אפי' קרבן צבור דדחי שבת דאי קרבן יחיד א"כ ליכא קל וחומר וי"ל דאי לאו דכתיב מזבחי לא הוה מוקמינן קרא מסברא בקרבן צבור דכדי לדרוש לא תבערו לאפוקי מק"ו אלא הוה מוקמינן קרא בקרבן יחיד ולא תבערו הוה דרשינן ע"כ לשום דרשא אחריתי א"נ השתא דכתב לא תבערו הוה מוקמינן קרא בקרבן יחיד מק"ו דאביי דאמר בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לה:) השתא דאמרת אין רציחה דוחה שבת אין רציחה דוחה עבודה מק"ו ומה שבת שנדחית מפני עבודה אין רציחה דוחה אותה כו':
לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש מה שחטאת מצורע טעונה נסכים ושאר חטאות אין טעונות לא חשיב דבר חדש ואין קרוי דבר חדש אלא כשסותר כללו כי הכא דשאר אשמות טעונות כל הדם לגבי מזבח ואשם מצורע נותן ממנו לבהונות וכגון אשת אח שנאסרו כל העריות וזו הותרה שסותר כללו אבל מה שחטאת מצורע טעונה נסכים אין סותר את כללו וא"ת ולמ"ד בריש איזהו מקומן (זבחים דף מט:) דכללו גמר מיניה יהיו כל אשמות טעונות מתן בהונות ולילפו נמי כולהו עריות מאשת אח וי"ל דלא גמר מיניה אלא דבר דלא חדש בו כגון שחיטת צפון לעכב אבל לענין חידוש לא גמר מיניה כדפרש"י התם דאם כן היה יוצא לידון בדבר החדש כיוצא בו ללמד על הכלל כולו [ואין זה חידוש]:
Tosafot on Yevamot 7a · Sefaria
Rashba
ותהא קבורת מת מצוה דוחה כו' ת"ל לא תבערו כלומר, כיון דגלי לן קרא דרציחה אינו דוחה, תו לא אתיא קבורת מת מצוה מק"ו, דהא איפריך ליה מרציחה דאינה דוחה. וא"ת היכי ילפינן מלא תבערו רציחה עצמה, דשאני הבערה דאינה אלא מכשירי מצוה, אבל סקילה או סייף תדחה את השבת. ויש לומר דכיון דגלי רחמנא דלא אמרינן מה לי חומרא זוטא מה לי חומרא רבה תו לא דחי אפילו רציחה עצמה את השבת. ולמאן דיליף מקל וחומר על כרחין לא אתא לא תבערו אלא לאפוקי מקל וחומר, וכיון שכן על כרחין האי לא תבערו לרציחה עצמה אתא, דלגבי רציחה הוא דכתיב מעם מזבחי תקחנו למות ואתא לאפוקי מהאי קל וחומר.
Rashba on Yevamot 7a · Sefaria
Ritva
הדר אמר קבורת מת מצוה גופה דוחה שבת מק"ו ת"ל ולא תבערו פירוש ואשמועינן קרא דלא נעביד דאי קרא דרציחה לדחות שבת ומינה שמעינן נמי לקבורת מת מצוה שלא תדחה שבת בק"ו דהא ההוא ק"ו לא איכא למפרך ביה מרציחה שיש בה אותו ק"ו עצמו ואינו דוחה שבת מה לי חומרא רבה מה כי חומרא זוטא פירוש היינו למאי דס"ד מעיקרא דבעי לאתויי ראיה מהבערה אבל אנן סברי' כמאן דדחי לה וכן למאן דשיילי לעיל ושקלי' וטרינ' הכא אשכחן דדוחה עשה ול"ת שיש בו כרת דהפרש איכ' בין חומר' רבה לחומר' זוטא וכדפי' לעיל וזה ברור מאד:
אלא סד"א תדחי אשת אח זו כלומר אל' להכי אצטריך עליה משום דסד"א ומשום הכי קתני תנ' שומע אני וכן מתפרש כל סד"א דשמועה זו ופשוט הוא:
והלא שלמים בכלל קדשים היו פי' דהא כתיב קר' אחרי' שהוא כולל לכל אוכל שום קדשים בטומאת הגוף שהוא בכרת כדכתיב כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכר' יצאו קדשי בדק הבי' פי' הרי שיצא ולמד היתר על כל הכלל שאין כרת באכילת קדשי בדק הבית שלא בטהרה ה"נ האי אשת את בכלל כל העריות ולהכי נקט כל דבר שהיה בכלל השלמים ולא נקט הרבה שיש כיוצא בו בתלמוד מפני שזה הכלל יצא ללמד היתר על הכלל ואעפ"י שלא יצא ללמד על עצמו כלום וכ"ש אשת אח שיצא ללמד התר על עצמו שילמד התר על הכלל כלו:
מי דמי התם כלל באיסור ופרט אבל הכא כלל באיסור ופרט התר פירש"י ז"ל דהתם שהכלל באיסור והפרט בהתר הפך הכלל ואין לומר בו למה יצא דלגופיה אצטריך אין לומ' שיצא ללמד על הכלל וק"ל הא דאמרי' בפסחים תניא ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' וכו' מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות מאי טעמ' הוה ליה למימר דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא פי' דבר שהיה בכלל שבעת ימים מצות תאכלו והא התם שהכלל באיסור והפרט בהתר ויצא ללמד על הכלל כלו. ונ"ל דשאני התם שאין הכלל באיסור מפורש שאפילו שבעת ימים מצות תאכלו משמע רשות ודע שלא מצינו פרט היוצא מן הכלל ללמד על הכלל לסותרו כולו והכ' הא עקר ליה שאין באכילת כל ז' חובה אלא ודאי גלויי מילתא בעלמא ולהכי כתיב בהדיא ששת ימים וכו' שהוא רשות ואמאי דהא נפק בדבר שהיה בכלל משביעי אלא ודאי מפני שדומה לכלל באיסור פרט בהתר אצטריך לומר שהלשון הזה שפיר משמע רשות ואין זה אלא גלוי מילתא:
הא לא דמי אלא לדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו פירש"י ז"ל ולא לדמות כלל אליו וע"כ יש לנו לפרש כן לפום שמעתין דאתינן למימר דלגמר כלליה מיני' ומיהו ק"ל דהא איכא מ"ד בזבחים דאיהו לא הדר לכלליה אבל כלליה גמר מיניה וה"ל למימר הכא הניח' למ"ד כלליה גמר מיניה וכדאמרי' בעלמא ורש"י ז"ל פי' במס' זבחים דכי אמרי' התם כלל גמר מיניה היינו דבר שאינו חדש כבהן יד וכבהן רגל דכ"ע לא גמר מינה דא"כ היינו דבר שהיה בכלל ויצא ללמד על כל הכלל ואי לא אהדרי' קרא הוה אמינ' למאי דנפק נפק ולמאי דלא נפקל"נ. זה הלשון ותימה מאד דתנן אתינן למימר דאי לא מהדר ליה קרא לא היה הדר לכלליה ולא גמר כלליה מיניה ואילו אנן אמרי' דאי לא מהדר ליה למאי דנפק למילף מעלמא נפקא ולמאן דלא נפק לא נפק למהוי כההוא דנפק למילף מינה וי"ג מאי דנפק נפק ומאי דלא נפק ל"נ אבל אין הגירס' הזאת בכל המפרשי' אבל יש לפרש דרבותא נקט דאפי' מדברי' שהן בכלל הראשון וישנם באותו שיצא ללמוד ממנו לא היה ללמוד מן השני לחזור ראשון עד דמהדר ליה קרא בזבחים התם דאפי' נותן דמיו ואימורין שישנן בחטאת כמו בכלל הרא' לא היינו דנים אותם באשם מצורע אי לאו דאהדריה קרא וכ"ש ודאי בעלמא דלא גמר מיניה שום דבר חדש וא"ת מ"מ השתא דאהדריה קר' לילף כלליה מיניה וי"ל דשאני הכא דלא גמרי' מכפר ממכשיר ותו דהא אמעיט רחמנ' זאת תורת האשם וא"ת א"כ גמרי' מהכא דלא גמר כלליה מיניה י"ל דהא פרישנ' דאנן בתורת טעמא אתינן דכיון דבדידיה אמרי למאי דנפק נפק בלחוד אי לאו דאהדריה קרא ולפי' לעלמא דלא הדר לכלליה כצ"ל:
Ritva on Yevamot 7a · Sefaria
Meiri
זה שביארנו שמיתת בית דין דוחה עבודה דוקא על הדרך שביארנו ר"ל שהיה רוצה לעבוד ולא התחיל עדין אבל אם התחיל בעבודה ממתינין לו עד שיגמור שנאמר מעם מזבחי ולא מעל מזבחי:
אף קבורת מת מצוה אינה דוחה שבת ומכל מקום דוחה היא את העבודה ואין צריך לומר הטומאה לבד ר"ל שאם אין לו קוברים רשאי הכהן לדחות לאו דלא יטמא ליטמא לו ולקוברו ואפילו היה כהן גדול ונזיר והולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו הכל נדחה מפני מת מצוה כמו שביארנו במסכת ברכות י"ט ב':
טמא שאכל בשר קדש בטומאה חייב כרת שנאמר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה והוא הדין לשאר קרבנות ובשגגה מביא קרבן עולה ויורד ואף טבול יום או מחוסר כפורים בדין זה אלא שגדולי המחברים כתבו באלו שלוקה ואין בו כרת ומכל מקום הקדיש אוכלין לבדק הבית ואכלן בטומאה אין כאן כרת והוא שאמרו שלמים בכלל הקדשים היו שנאמר בהם כל איש אשר יקרב מזרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וטומאתו עליו ונכרתה למה יצאו להקיש אליהן ולומר לך מה שלמים מיוחדין שהם קדשי מזבח אף כל כו' כך היא המדה כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא:
מדה זו אינה אלא כשהכלל והפרט בענין אחד או שניהם באיסור או שניהם בהיתר שמאחר שנמצאו שניהם בענין אחד יש לדון בו למה יצא ודאי להקיש אליו לידון הכלל כעין הפרט אבל כל שהכלל בענין אחד והפרט בענין אחר מדה אחרת היא והוא דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש ודינו שלא להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש הא משהחזירו הכתוב חזר הפרט לכללו ואף דבר החדש שבו נידון על כל הכלל אלא אם כן נתמעט ממנו צד אחר וכבר ביארנו דבר זה למעלה בביאור הסוגיא:
Meiri on Yevamot 7a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה ומה עבודה כו' ובפרק כיצד הרגל דאמרו רבנן לר' טרפון דיו ולא דיינינן ומה שן ורגל כו' עכ"ל צ"ע דהתם במתני' קבעי ר' טרפון למילף משן ורגל ואפ"ה השיבו לו דיו ולא פרכינן ליה משום שיש הנאה להזיקן וע"ש בתוס':
בד"ה ת"ל לא תבערו וא"ת אמאי כו' השתא דאמרת אין רציחה דוחה שבת אין רציחה דוחה עבודה מק"ו כו' עכ"ל וליכא למימר דמת מצוה יוכיח דאינו דוחה שבת ודוחה עבודה דאיכא למימר השתא דמת מצוה דוחה שבת מק"ו דשמעתין דהשתא ליכא למימר רציחה תוכיח דהא רציחה אינו דוחה לא שבת ולא עבודה מק"ו וכה"ג פירשו התוס' מכח קושיא אחרת התם ע"ש:
Chidushei Halachot on Yevamot 7a · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' לאו ל"ת חמור מיניה עיין רמב"ן פרשה יתרו בפסוק זכור את יום השבת:
תוס' ד"ה לפי כו' דא"כ היה יוצא לידון בדבר החדש עיין תשובת רשד"ם ח"א סימן לג:
Gilyon HaShas on Yevamot 7a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Yevamot, daf 7, Amud Aleph, about 372 words in 15 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 15 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 126 words
Opens “וּמָה עֲבוֹדָה, שֶׁהִיא חֲמוּרָה וְדוֹחָה שַׁבָּת —…”
- Segment 238 words
Opens “וּמַאי ״אוֹ אֵינוֹ״ דְּקָאָמַר — הָכִי קָאָמַר:…”
- Segment 318 words
Opens “מִ״וּלְאַחוֹתוֹ״, שַׁבָּת שֶׁנִּדְחֵת מִפְּנֵי עֲבוֹדָה — אֵינוֹ…”
- Segment 413 words
Opens “וּלְמַאי דִּסְלֵיק אַדַּעְתֵּיהּ מֵעִיקָּרָא דְּאָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי…”
- Segment 526 words
Opens “הָכִי קָאָמַר: מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״מְחַלְּלֶיהָ מוֹת…”
- Segment 639 words
Opens “הֲדַר אָמַר: אֵימַר דְּאָמְרִינַן דְּאָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי…”
- Segment 712 words
Opens “מָה לִי חוּמְרָא זוּטָא וּמָה לִי חוּמְרָא…”
- Segment 828 words
Opens “אֶלָּא [אִיצְטְרִיךְ], סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: תִּיהְוֵי הַאי…”
- Segment 99 words
Opens “דְּתַנְיָא: דָּבָר שֶׁהָיָה בַּכְּלָל וְיָצָא מִן הַכְּלָל…”
- Segment 1034 words
Opens “״וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים וְטוּמְאָתוֹ…”
- Segment 1126 words
Opens “הָכָא נָמֵי: הָא אֵשֶׁת אָח בִּכְלַל כׇּל…”
- Segment 1212 words
Opens “מִי דָּמֵי? הָתָם: כְּלָל בְּאִיסּוּר, וּפְרָט בְּאִיסּוּר.…”
- Segment 1341 words
Opens “הָא לָא דָּמֵי אֶלָּא לְדָבָר שֶׁהָיָה בַּכְּלָל,…”
- Segment 1428 words
Opens “כֵּיצַד? ״וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט…”
- Segment 1522 words
Opens “לְפִי שֶׁיָּצָא אֲשַׁם מְצוֹרָע לִידּוֹן בְּדָבָר הֶחָדָשׁ,…”
Original text
וּמָה עֲבוֹדָה, שֶׁהִיא חֲמוּרָה וְדוֹחָה שַׁבָּת — רְצִיחָה דּוֹחָה אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת״, שַׁבָּת, שֶׁנִּדְחֵת מִפְּנֵי עֲבוֹדָה — אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּהֵא רְצִיחָה דּוֹחָה אוֹתָהּ?
If the Temple service, which includes the sacrifice of offerings, is so severe that it overrides Shabbat, as offerings were brought on Shabbat, and yet the halakha of murder overrides it, i.e., the obligation to execute a sentenced convict overrides the Temple service, as it is stated with regard to one sentenced to death: “You shall take him from My altar, that he may die” (Exodus 21:14), then in the case of Shabbat, which is overridden by the Temple service, is it not right that the halakhot of murder should likewise override it?
וּמַאי ״אוֹ אֵינוֹ״ דְּקָאָמַר — הָכִי קָאָמַר: קְבוּרַת מֵת מִצְוָה תּוֹכִיחַ, שֶׁדּוֹחָה אֶת הָעֲבוֹדָה, וְאֵין דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. הֲדַר אָמַר: קְבוּרַת מֵת מִצְוָה תִּדְחֶה שַׁבָּת מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה עֲבוֹדָה שֶׁהִיא דּוֹחָה שַׁבָּת — קְבוּרַת מֵת מִצְוָה דּוֹחָה אוֹתָהּ,
§ The Gemara analyzes a puzzling statement in the above baraita . And what is the meaning of the claim: Or perhaps it is only the case that capital punishments may be administered even on Shabbat, which the tanna stated in an unexplained reversion to his previous suggestion? The Gemara explains that this is what he is saying: The a fortiori reasoning can be refuted, as the obligation to bury a corpse with no one available to bury it [ met mitzva ] can prove otherwise, as the obligation to bury a met mitzva overrides the Temple service, and yet it does not override Shabbat. The tanna then retracted his statement and said that one can claim that the burial of a met mitzva overrides Shabbat by means of the same a fortiori inference: If the Temple service overrides Shabbat, and the burial of a met mitzva overrides it.
מִ״וּלְאַחוֹתוֹ״, שַׁבָּת שֶׁנִּדְחֵת מִפְּנֵי עֲבוֹדָה — אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּהֵא קְבוּרַת מֵת מִצְוָה דּוֹחָה אוֹתָהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תְבַעֲרוּ״.
The Gemara pauses in the middle of the a fortiori inference to explain this last point. This is derived from the superfluous phrase “or for his sister” in the verse “He shall not make himself ritually impure for his father, or for his mother, for his brother, or for his sister, when they die” (Numbers 6:7), which is referring to a nazirite. This verse teaches that even a nazirite on his way to sacrifice the Paschal lamb must render himself ritually impure to bury a met mitzva . The Gemara resumes the a fortiori inference: If so, as Shabbat is overridden by the Temple service, is it not right that the burial of a met mitzva should override it? Therefore, the verse states: “You shall kindle no fire throughout your habitations on Shabbat day” (Exodus 35:3).
וּלְמַאי דִּסְלֵיק אַדַּעְתֵּיהּ מֵעִיקָּרָא דְּאָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי לֹא תַעֲשֶׂה, מַאי ״אוֹ אֵינוֹ״ דְּקָאָמַר?
This concludes Rav Shimi bar Ashi’s interpretation of the baraita , that the tanna suggested that a court-administered death penalty might override Shabbat not because of the principle that a positive mitzva overrides a prohibition, but due to a potential a fortiori inference. The Gemara asks: And according to that which entered his mind at the outset, that the assumption of the tanna was indeed based on the principle that a positive mitzva comes and overrides a prohibition, what is the meaning of the clause: Or perhaps it is only the case that capital punishments may be administered even on Shabbat, that the tanna said? How should the baraita be explained according to the initial interpretation?
הָכִי קָאָמַר: מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״מְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמָת״ — בִּשְׁאָר מְלָאכוֹת חוּץ מִמִּיתַת בֵּית דִּין. אֲבָל מִיתַת בֵּית דִּין דָּחֵי שַׁבָּת, דְּאָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי לֹא תַעֲשֶׂה.
The Gemara explains that this is what the tanna is saying: It would have been possible to say the following: How do I establish the verse “Every one who profanes it shall surely be put to death” (Exodus 31:14)? This applies to other prohibited labors, except for court-imposed capital punishment. However, court-imposed capital punishment overrides Shabbat, as a positive mitzva comes and overrides a prohibition.
הֲדַר אָמַר: אֵימַר דְּאָמְרִינַן דְּאָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי לֹא תַעֲשֶׂה — לֹא תַעֲשֶׂה גְּרֵידָא, לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּדָחֵי? הֲדַר אָמַר: אַטּוּ ״עֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה״, לָאו לֹא תַעֲשֶׂה חָמוּר מִינֵּיהּ, וְקָאָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי לֵיהּ?
The tanna then retracted his statement and said: You can say that we stated the principle that a positive mitzva comes and overrides a prohibition, yet this is true for a regular prohibition alone. However, did you hear that it overrides a prohibition that includes karet ? The tanna then said, hinting at a counter-claim: Is that not to say, with regard to the principle that a positive mitzva overrides a prohibition, that the prohibition is more stringent than the positive mitzva? After all, the court punishes one who violates a prohibition with lashes, which is not the case for a failure to uphold a positive mitzva. And yet by Torah law the positive mitzva comes and overrides it.
מָה לִי חוּמְרָא זוּטָא וּמָה לִי חוּמְרָא רַבָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תְבַעֲרוּ״.
If so, what difference is it to me if it is a case of a minor stringency and what difference is it to me if it is a major stringency? Once the Torah has stated that a positive mitzva supersedes a prohibition, there should be no difference between a relatively stringent prohibition and a lenient one. Therefore, the verse states: “You shall not kindle.” In sum, the Gemara has not found a clear proof for the opinion that a positive mitzva supersedes a prohibition that incurs karet .
אֶלָּא [אִיצְטְרִיךְ], סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: תִּיהְוֵי הַאי אֵשֶׁת אָח דָּבָר שֶׁהָיָה בַּכְּלָל וְיָצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד — לֹא לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ יָצָא, אֶלָּא לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל כּוּלּוֹ יָצָא.
Consequently, the Gemara suggests a different interpretation. The superfluous phrase “with her” indeed teaches that the obligation of levirate marriage does not override the prohibition with regard to women with whom relations are forbidden. However, this derivation is required not because one might have thought that a positive mitzva supersedes a prohibition that incurs karet . Rather, this phrase is necessary because it could enter your mind to say: Let this case of a brother’s wife, to whom the mitzva of levirate marriage applies, be treated in accordance with a well-established hermeneutical principle: A matter that was included in a generalization, but emerged to teach, emerged to teach not just about itself but to teach about the entire generalization.
דְּתַנְיָא: דָּבָר שֶׁהָיָה בַּכְּלָל וְיָצָא מִן הַכְּלָל וְכוּ׳, כֵּיצַד?
The Gemara explains the application of this principle to the current case. Since the prohibition proscribing a brother’s wife is included in the general prohibition with regard to women with whom relations are forbidden, it can be claimed that the halakha of levirate marriage renders not only a brother’s childless wife permitted, but in this case it renders permitted all women with whom relations are usually forbidden. As it is taught in a baraita that clarifies this hermeneutical principle: A matter that was included in a generalization, but emerged to teach, emerged to teach not just about itself but to teach about the entire generalization. How so?
״וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים וְטוּמְאָתוֹ עָלָיו״, וַהֲלֹא שְׁלָמִים בִּכְלָל קֳדָשִׁים הָיוּ, וְלָמָּה יָצְאוּ — לְהַקִּישׁ אֲלֵיהֶן, וְלוֹמַר לָךְ: מָה שְׁלָמִים מְיוּחָדִים קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ — אַף כֹּל קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. יָצְאוּ קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת.
The baraita provides an example of this principle by citing a verse: “But the soul that eats of the flesh of the sacrifice of peace-offerings that belong to the Lord, with his ritual impurity upon him, that soul shall be cut off from his people” (Leviticus 7:20). But aren’t peace- offerings included in the general category of all consecrated offerings? And why were they explicitly singled out from of the rest in the above verse? To draw an analogy between them and to say to you: Just as peace- offerings are unique in that they are consecrated for the altar, so too, this halakha that one who eats of them is liable to receive karet applies to all food that is consecrated for the altar, which excludes objects that are consecrated for the Temple maintenance.
הָכָא נָמֵי: הָא אֵשֶׁת אָח בִּכְלַל כׇּל הָעֲרָיוֹת הָיְתָה, וְלָמָּה יָצְתָה — לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ, וְלוֹמַר לָךְ: מָה אֵשֶׁת אָח שַׁרְיָא — אַף כׇּל עֲרָיוֹת נָמֵי שַׁרְיָין.
The above baraita provided an example of the principle that an item singled out from a general category teaches a halakha with regard to the entire category. Here too, one can argue: This case of a brother’s wife was included in the general category of all women with whom relations are forbidden, and why was she singled out? To compare to her and say to you: Just as a childless brother’s wife is permitted, so too, all women with whom relations are forbidden are likewise permitted.
מִי דָּמֵי? הָתָם: כְּלָל בְּאִיסּוּר, וּפְרָט בְּאִיסּוּר. הָכָא: כְּלָל בְּאִיסּוּר, וּפְרָט בְּהֶיתֵּר.
The Gemara raises an objection: Is it comparable? There, in the case cited as an example of this hermeneutical principle, the generalization, i.e., all offerings, are included in the prohibition against eating offerings while ritually impure, and the detailed case of peace-offerings is also included in the prohibition. Consequently, it can be said that the specific case was singled out to teach about the entire category. By contrast, here, in the case of levirate marriage with forbidden relatives, the generalization is included in the prohibition against engaging in forbidden relations, and yet the detailed case is permitted. Therefore, it cannot be said that the detail has been singled out so as to clarify some aspect of the general category; rather, its halakha differs from the rest.
הָא לָא דָּמֵי אֶלָּא לְדָבָר שֶׁהָיָה בַּכְּלָל, וְיָצָא לִידּוֹן בְּדָבָר הֶחָדָשׁ — שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לְהַחֲזִירוֹ לִכְלָלוֹ, עַד שֶׁיַּחְזִירֶנּוּ לְךָ הַכָּתוּב בְּפֵירוּשׁ. דְּתַנְיָא: דָּבָר שֶׁהָיָה בַּכְּלָל, וְיָצָא לִידּוֹן בְּדָבָר הֶחָדָשׁ — אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְהַחְזִירוֹ לִכְלָלוֹ, עַד שֶׁיַּחְזִירֶנּוּ לְךָ הַכָּתוּב בְּפֵירוּשׁ.
Instead, this case is comparable only to those that fit a different hermeneutical principle, concerning a matter that was included in a generalization but emerged to discuss a new matter. If a novel aspect or special ruling is taught with regard to a specific case within a broader general category, then you cannot return it to its generalization even for other matters, to the extent that this case has been entirely removed from the general category until the Torah explicitly returns it to its generalization. As it is taught in a baraita : With regard to a matter that was included in a generalization but emerged to discuss a new matter, you may not return it to its generalization until the Torah explicitly returns it to its generalization.
כֵּיצַד? ״וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעוֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כַּחַטָּאת הָאָשָׁם״, וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כַּחַטָּאת הָאָשָׁם״?
How so? The baraita provides an example of this principle. With regard to the guilt-offering of a leper, the verse states: “And he shall slaughter the sheep in the place where they slaughter the sin-offering and the burnt-offering, in the place of the Sanctuary; for as the sin-offering is the priest’s, so is the guilt-offering” (Leviticus 14:13). As there is no need for the verse to state: “As the sin-offering … so is the guilt-offering,” since apparently this comparison does not teach anything new because the halakhot of guilt-offerings are already stated elsewhere (Leviticus 7:1–10), then what is the meaning when the verse states: “As the sin-offering … so is the guilt-offering”?
לְפִי שֶׁיָּצָא אֲשַׁם מְצוֹרָע לִידּוֹן בְּדָבָר הֶחָדָשׁ, בְּבֹהֶן יָד וּבֹהֶן רֶגֶל הַיְמָנִית. יָכוֹל לֹא יְהֵא טָעוּן מַתַּן דָּמִים וְאֵימוּרִים לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ —
Since the guilt-offering of a leper was specified from the general category of all guilt-offerings to discuss a new matter, i.e., that the blood is placed on the thumb of the right hand and the big toe of the right foot of the leper, one might have thought that this guilt-offering does not require placement of the blood and sacrificial parts on the altar, as for this guilt-offering the placement of blood on the leper is sufficient.