Yevamot 27b

בעלת הגט ובעלת מאמר אחיו שמת ולו ב' נשים ועשה זה מאמר לזו וגט לזו ושוב אסור לייבם דקם ליה בלא יבנה כיון שהתחיל לגרש אי זו מהן הגונה לחלוץ ולפטור צרתה:

ומודה ר"ג דאמר לקמן בפ"ה אין גט אחר גט מודה הוא שיש גט אחר מאמר כגון ב' יבמות מאח א' ועשה מאמר בזו ואח"כ נתן גט לזו מהני גט לפסול הראשונה עליו משום לא יבנה ולהאסר בקרובות שנייה כבראשונה ולא אמרי' מאמר ככנוסה ואדחאי שנייה מיניה ולא מהני בה גט:

ומאמר אחר גט אם נתן גט לראשונה ואח"כ עשה מאמר בצרתה לא אמרי' גט קמא במקום חליצה קאי ותו לא קני מאמר יבמין בצרה אלא ודאי מהני וצריכה גט למאמרו ואסור גם בקרובותיה:

כי הדדי נינהו ותפשוט בעיין שהאחת פוטרת חברתה ויחלוץ לאיזו שירצה שחליצת שתיהן גרועה:

לראשונה שנפלה ראשון:

הותרה לשוק:

חלץ לשנייה הותרה לשוק. וה"ה אם חלץ לשנייה ואח"כ לראשונה:

מתה ראשונה בלא חליצה מותר לייבם את השניה. ואע"פ שבשעת נפילתן אחות זקוקת ראשונה היתה ואין אני קורא בה יבמה יבא עליה כי מתה קמייתא פקעה זיקה ושריא הך ולית ליה הא דשנינן בפ' כיצד (לעיל יבמות דף כג:) הך מתני' דהכא אי למ"ד יש זיקה יש זיקה כו' דאוקימנא לעיל דהואיל ונאסרה עליו בשעת נפילה תו לא משתריא ואיכא לאותובי ממתני' דקתני חולצות ולא מתייבמות אמאי ליחלוץ חדא ולישתרי אידך ולקמן מותבינן ליה מינה אסיפא דמילתיה ולא מתרץ:

בעלת הגט עדיפא פי' שנעשה בה מעשה עדיף טפי מחברתה אבל ריב"ן פי' בעלת הגט עדיפא דאתחיל בחליצה ולכך יגמור בה חליצתו ולפירושו לא יהא עדיפא דהכא פירושו כההוא דאי מאמר עדיף או גט עדיף דבסמוך ומיהו עדיפא משמע קצת דהיינו קודמת דקאי אאיזו מהן קודמת דקאמר מעיקרא:

תא שמע ומודה ר"ג כו' מדרבנן דשמעינן להו פרק ר"ג (לקמן יבמות דף נ. ושם) דיש גט אחר גט ומאמר אחר הגט אין יכול להביא ראיה דלדידהו דיש גט אחר גט אפי' עדיף קמא מהני גרוע בתריה לתפוס במה ששייר הראשון אבל ר"ג דאית ליה דאין גט אחר גט סברא הוא דאי עדיף גט ממאמר או מאמר מגט לא מהני הגרוע לתפוס אחר קמא דעדיף כמו שאין מועיל גט אחר גט ומאמר אחר מאמר:

אי גט עדיף לא תיהני מאמר בתריה אע"ג דאפילו אחר חליצה קידושין תופסין היינו משום דהוי קידושין דאורייתא אבל ביבמה דלא הוי מאמר אלא מדרבנן אין לו להועיל אחר הגט אי גט עדיף א"נ אומר ר"י דבריית' דמודה ר"ג קיימא אמתני' דפ' ר"ג (לקמן יבמות ד' נ.) דמוקמינן לה כר"ע התם בגמ' (דף נב:) ולא מהני קידושין אחר חליצה וה"ה דאין להם להועיל אחר הגט אי גט עדיף דגט במקום חליצה קאי:

אלא כי הדדי נינהו ותפשוט דאחת פוטרת חברתה והיינו כשמואל וכלישנא דקאמר דאחד חולץ לכולן אאמצעי' וכרב אשי אבל ללישנא דהתחיל ולא התחיל קאמר היכי דכי הדדי נינהו צריכות שתיהן חליצה דהא התחיל באחיות לא יגמור אפי' בצרות ולא מיפטרה רחל בחליצת צרתה דעדיפא והכא הך בעיא על כרחין אליבא דמ"ד יש זיקה איירי דלמ"ד אין זיקה אפילו חלץ לבעלת הגט נפטרה צרה:

חלץ לראשונה הותרה וא"ת מאי קמ"ל פשיטא דהותרה ואר"י דקמ"ל דהותרה אפי' צרתה דרב אית ליה אין זיקה וחלץ לאחיות נפטרו צרות כדפרישית לעיל:

ורב לית ליה האי סברא והאמר רב כל יבמה כו' ממתני' הוה מצי למיפרך דבהדיא תנן בפירקין (לקמן יבמות דף לב.) ב' אחין נשואין ב' אחיות ומת אחד מהן ואח"כ מתה אשתו של שני הרי זו אסורה עליו עולמית הואיל ונאסרה עליו אלא ניחא להקשות דבהדיא אמר רב אותו לשון עצמו שאמר ר' יוחנן שכל יבמה שאין אני קורא כו' ועוד נראה דממתני' לא הוה מצי לאקשויי דהתם הוא משום דכבר נפטרה לשוק ומשום דמתה אשתו אח"כ לא תחשב עוד זקוקה עדיין לחליצה אבל היכא דעדיין זקוקה לחליצה לא אבל מדרב פריך שפיר דרב איירי אפילו היכא דאיכא אחין דלא מידחיא מהאי ביתא (לגמרי) כדאמר לקמן (ג"ז שם):

אבל הכא זיקה דרבנן היא פר"ח דרב לטעמיה דאמר אין זיקה דאע"ג דאסיר משום ביטול מצות יבמין לא חשיב הך איסור לאוסרה עולמית אף כשתבא לכלל היתר אבל למ"ד יש זיקה ראוי לאסור משום שנאסרה עליו שעה אחת:

איתיביה רבי יוסי בר חנינא לרבי יוחנן לעיל פי' בקונטרס דלרב נמי פריך אבל ריב"ן פירש דלא פריך לרב משום דרב ס"ל חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחים דהאחת צריכה חליצה משניהן ושוב השנית א"א לייבם משום דלכל אחד הויא אחות חלוצתו אבל רבי יוחנן סבר כשמואל דאינה צריכה לחזור ולהכי פריך ליה ואע"ג דרב דאמר צריכה לחזור היינו אליבא דמ"ד יש זיקה וליה לא ס"ל מ"מ מצינו למימר דרב מוקי לה כמ"ד יש זיקה דפלוגתא דתנאי היא ואע"ג דלעיל בריש פ' כיצד (יבמות דף יח.) מוקי לה סתמא דהש"ס כר"מ דאמר אין זיקה רב לא מוקי לה כוותיה ולר"ח נמי דפי' לעיל דרב דלית ליה הואיל ונאסרה עליו שעה אחת לטעמיה דאמר אין זיקה אתי שפיר נמי דלא פריך לרב דמוקי למתני' כמ"ד יש זיקה אבל ר' יוחנן סבר דעל כרחך יש זיקה דאי אין זיקה א"כ ב' אחיות שנפלו לפני שני אחין יתייבמו שתיהן דהא ר' יוחנן לא חייש למיתה ומפירכא דפריך רבי יוסי בר חנינא ואמאי וליקו חד מנייהו כו' משמע דלא שרי רבי יוחנן לייבם אלא חדא על כרחך סבר יש זיקה ואפ"ה שרי לראשונה ולית ליה הואיל ונאסרה שעה א' שתאסר עולמית מש"ה פריך לה ומיהו נראה לר"י כדפרישית לעיל (יבמות דף כד. ד"ה אי) דלרב דחייש למיתה משום דלא מסקי אדעתיה דמיית אידך לא מצי פריך דגזרי' דלמא אתי לייבם ברישא אבל לעיל במתה אחת מהן ליכא למיגזר דלמא אתי לייבם בלא מתה אחת מהן כיון דליכא אלא אח אחד ולא אתי לבטל מצות יבמין להדיא אבל רבי יוחנן היה יודע רבי יוסי בר חנינא דלא הוי חייש למיתה להכי (לא) פריך ליה (א"נ לפי שהיה אצל ר' יוחנן הקשה לו):

הא דאמרינן בעלת גט עדיפא משום דאתחיל בחליצה איכא למידק אדרבה כיון דאתחיל בחליצה גריעא טובא משום דנקלשה זיקתה ונגרעה. והא נמי דאמרינן או דלמא בעלת מאמר עדיפא משום דקרובה לביאה, אדרבה מההיא טעמא גריעא ולא עדיפא. וראיתי בתוס' (ד"ה בעלת) שפירשו בעלת הגט עדיפא כלומר נעשה בה מעשה גדול והלכך אינו בדין שתפטור בעלת מאמר דלא עדיפא, כלומר שלא נעשה בה מעשה גדול כל כך. או דלמא בעלת מאמר עדיפא שנעשה בה מעשה גדול ולא פטרה לבעלת הגט. ופירוש נכון הוא להלכה, אלא דלשון עדיפא לא משמע שפיר הכין.

אמר רב הונא אמר רב שתי אחיות יבמות שנפלו לפני יבם אחד חלץ לראשונה הותרה שניה הותרה. והא לא אצטריכא ליה, אלא משום דבעי למיתני דינא דסיפא נקט לה. ולרב הותרה שניה וצרתה נמי שנפלה עמה, דהא רב אין זיקה סבירא ליה ולמאן דאמר אין זיקה הא קא מודה רב דחליצה פסולה פטרה צרתה, כדמשמע לעיל וכדאיתא בריש פרק ר"ג (יבמות נא, א).

והא דאמרינן הכא זיקה דרבנן היא לאו זיקה ממש קאמר, דהא רב אין זיקה סבירא ליה (לעיל יבמות יז, ב. כו, ב) אלא הכי קאמר מחיים הוא דאסירא ליה משום דקא מבטל ליה לזיקה, ואסור לבטל מצות יבמין מדרבנן אבל מתה מותרת. ור"ח ז"ל כתב ורב אזיל לטעמיה דאמר אין זיקה וקיימא לן כשמואל דאמר יש זיקה מדקאי ר' יוחנן כותיה. נראה מדבריו דמחלוקתן של רב ור' יוחנן דהכא באין זיקה ויש זיקה שייך, דלמאן דאמר יש זיקה מדאורייתא קאמר הואיל וקא באפיה זיקה דאורייתא בשעת נפילה הויא לה כאשת אח שיש לה בנים. ואינו מחוור דודאי זיקא דרבנן הויא, ותדע לך שהרי חולצת היא ואי מדאורייתא אפילו לחליצה אינה עולה, וכדר' שמעון (לעיל יבמות כו, א) דאמר בזמן שנעשו צרות זו לזו בזיקה לא יהא לך לקוחין באחת ואמרינן נמי לקמן (להלן כח, ב) מהו דתימא במקום מצוה עבוד רבנן, כלומר כיון דזיקה דרבנן הוא במקום מצוה עבוד רבנן אסור מצוה כערוה, אלמא זיקה דרבנן היא. והא דאמר ר' יוחנן עלה כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה, לאו שתהא ממש כאשת אח שיש לה בנים ולומר דזיקה דאורייתא והרי היא ככנוסה אצלו משעת נפילה דאם כן היתה הראשונה מתיבמת והשניה יוצאה משום אחות אשה כדאמרן. ואפילו עשה בה מאמר בראשונה שנינו בית שמאי אומרים אשתו עמו ובית הלל אומרים מוציא אשתו בגט וחליצה ואשת אחיו בחליצה, אלא ר' יוחנן כעין קאמר, כלומר כיון דאלו עמדה בפניה ערוה דאורייתא לא הייתי קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה והיתה אסורה עולמית דבר תורה, השתא נמי דקיימא באפיה זיקה דרבנן כיון דיש זיקה ואין אני קורה בה משעת נפילה יבמה יבא עליה מדרבנן הולכין בה להחמיר עליה כשל תורה וחולצת ואינה מתיבמת והאי דקאמר רב אבל הכא זיקה דרבנן היא לאו למימר דלר' יוחנן זיקה דאורייתא, אלא הכי קאמר אבל הכא זיקה דרבנן היא לכולי עלמא ובזיקה דרבנן לא נחמיר בה כל כך. ואפשר לומר דר"ח ז"ל גם כן לאו שתהא זיקה דאורייתא קאמר, אלא דמאן דאמר אין זיקה כלל לאו אלימא מלתא כל כך שתהא הראשונה אוסרת השניה אפילו לאחר מיתת הראשונה, אלא שכיון שמתה ואין לחוש לבטול מצות יבמין מותרת לגמרי אבל לר' יוחנן דאית ליה יש זיקה, אלמא זיקה לשווייה כערוה לעולם דכעין דאורייתא תקון.

ורב לית ליה האי סברא והא אמר רב יהודה אמר רב כל יבמה וכו'. וממתניתין (להלן יבמות לב, א) דקתני הרי זו אסורה עליו עולמית הואיל ועמדה עליו שעה אחת באיסור הוה מצי לאותוביה, אלא דניחא ליה לאקשויי מדידיה לדידיה. אי נמי דרב עדיפא ליה דאמר כל יבמה ומשמע ליה אפילו לא קאי באפיה אלא זיקה דרבנן, אבל מתניתין הא קיימא באפיה ערוה דאורייתא.

הא דאותיב ר' יוסי בר חנינא לר' יוחנן ממתניתין דארבעה אחין פרש"י ז"ל (לעיל ד"ה מתה ראשונה) דהוא הדין דקשיא ליה לרב. ולא נהירא דאם כן כי אותביניה לר' יוחנן (להלן יבמות כח, א) מסיפא דמתניתין דקתני היתה אחת מהן אסורה על זה איסור ערוה אסור בה ומותר באחותה והשני אסור בשתיהן, ופריק ר' יוחנן בנפלה הך דאינה חמותה ברישא, אמאי לא אותיב מינה לרב דלרב לא משכחת לה דשני אסור בשתיהן, וכי תימא אמר לך רב דכולה מתניתין אינה יודע מי שנאה ליתא דכולי האי לא לישתבש תנא ואזיל, אלא ודאי מתניתין לרב לא קשיא דאמר לך מהני משום דאסור לבטל מצות יבמין היא, ולמיתה חיישינן וכדשמעינן ליה בהדיא דסבירא ליה אין זיקה ואסור לבטל מצות יבמין, ומשום הכי אין כאן דין יבום כלל. ולמאן דאמר אין זיקה ואסור לבטל מצות יבמין ליכא לאקשויי מידי כדמוכח בסמוך דאקשינן לר' יוחנן ונימא ליה שמא ימות ואסור לבטל מצות יבמין ופרקינן למיתה לא חייש, אלמא למאן דאית ליה הכין ניחא דסלקו רבנן דין יבום מאחיות משום דכיון דאין זיקה ולא פגעי בערוה לעולם קילא להו, ואי לא עקרינן מיניהו דין יבום אתו לאקולי בהן וזמנין דמיבם ברישא ואתי לבטולי מצות יבמין והיינו דשני אסור בשתיהן. ויש מי שתירץ (ריב"ן בתוס' ד"ה איתיביה דמשום הכי לא אקשי מינה לרב משום דאמר לך רב מתניתין כמאן דאמר חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין, וכיון שאי אפשר לאחת מהן ליפטר בחליצת האח האחד אלא שניהן חולצין לה, אם כן הוי שניה אחות חלוצה לשניהן, ואף על גב דרב לית ליה כמאן דאמר צריכה לחזר על כל האחין, משום דאיהו אין זיקה סבירא ליה, מכל מקום איהו מוקי לה למתניתין כמאן דאית ליה יש זיקה וצריכה לחזר. ואינו נרא ליה דאם כן ליקשי ליה מיהא מסיפא דמתניתין דאפילו נפלה חמותה לבסוף מכל מקום ליקום חתן ולייבם לראשונה ותהי חמותה לגבי אידך יבמה שנאסרה וחזרה והותרה דשריא לרב.

הא דאמר ר' יוחנן אחיות איני יודע מי שנאן איכא למידק אמאי לא אמר ליה חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין וכיון שחלצו שניהם לשניה אידך הויא לה אחות חלוצה. וכי תימא ר' יוחנן כשמואל סבירא ליה דאמר נפשה פטרה, מכל מקום הוה לן לאקשויי ולימא ליה חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין כדאקשינן כל הני קושי' לימא ליה הכי ולימא ליה הכי. ויש לומר דמפשט פשיטא לתלמודא דר' יוחנן כשמואל סבירא ליה מדלא תריץ ליה הכין ר' יוחנן גופיה בהדיא.

ולימא ליה גזרה דלמא קדים וחליץ לה לראשונה ברישא תמיהא לי ואם אמר ליה הכין אכתי לר' יוחנן מי ניחא דאם כן לדידיה נמי איכא כי האי גזירה דלמא מתה ראשונה ברישא ומיבם לה לשניה. ויש לומר דהכא דתרוייהו רמייאן קמן איכא למגזר משום איחלופי דהני ממש, אבל בדר' יוחנן דליכא למגזר בהני ממש דהא שניה מתה, משום איחלופי בעלמא לא גקזרינן כנ"ל. [הגהה: ואם תאמר אם כן היאך הקשה לו ממתניתין דהתם שאני דאיכא לאיחלופי, יש לומר שהמקשה היה סבור דאין לחלק בין קיימן תרווייהו ללא קיימן אלא חדא דמתה שניה ע"כ הר"ר שמואל הלוי ן' חכם ז"ל.

בעלת הגט עדיפא דהתחיל בה בחליצה או דילמא בעלת מאמר עדיפא משום דקריבה לביאה תמיה מילתא בעלת הגט למה יפה כחה משום דהתחיל בה בחליצה אדרבא כיון דהתחיל בה בחליצה איחלש' זיקת' טפי ועוד בעלת מאמר מאי עדיפות' דידיה מפני שקרובה לביאה אדרבא כל שקרובה לביאה איחלשא כח חליצה מינה דאפילו לנפשא לא פטרה ואיפכ' הל"ל בעלת הגט עדיפא שאינה קרובה לביאה או דילמא בעלת מאמר עדיפא דלא התחיל בה חליצה וראיתי שפי' בתוס' ר"י ז"ל דהאי עדיפא לאו עדיפא למעליותא דחליצה אלא עדיפא דמעשה גדול שנעש' בה לאחלושי כח חליצה מינה מי אמרי' דבעלת הגט נעשה בה מעשה גדול דהתחיל בה בחליצה ואיחלשא זיקה ואינה ראוייה לפטור צרתה אע"ג דפטרה נפשה או דילמא בעלת מאמר נעשה בה מעשה גדול יותר שנתקרבה לביאה מדין חליצה וחליצתה גרועה אפי' למפטר נפשה וכ"ש למפטר צרתה והענין נכון אלא דלישנא דעדיפא או בעלת מאמר עדיפ' קשה ועוד דכיון דאמרי' איזה מהן קודמת כי אמרי' בעל גט עדיפא או בעלת מאמר עדיפא עדיפא לקדם משמע לכן נראה לפרש דהכא חליצ' בעלת הגט וחליצת מאמר דשתיהן גרועות גריעות' משונה זו מזו דאלו גריעות' דחליצת בעלת גט היא גריעות בגופא של חליצה דאיחלש לה קצת כיון דהתחיל בה בחליצה מ"מ עושה היא פעולה גמורה בנפשה ומצלא נפשה ובעלת מאמר היא בהפך דכח חליצתה קיים כמות שהיה ואדרבא נתחזק זיקתא טובא וגריעותה דידה היינו לפי שאינה פועלת בעצמה פעולה גמורה ולהכי מספקא לן הי מינייהו עדיף לקדם אם אותה שנתחזק בה פעולתה לגמור בנפשה ואע"ג דחלישה או אותה שנתחזק בא זיקתה וצריכותה אעפ"י שנסתלק כח פעולתה שאינה יכולה לגמור בנפשה ואתא רב אשי ופשט דכיון דחזינן דגט חייל אחר מאמר לגרוע כח המאמר ומאמר חייל אחר גט כי הדדי שווינהו רבנן הילכך חליצותי' גרועות ושוות וכל א' מהן פוטרת לחברתה וכן הלכה:

שיש גט אחר מאמר פי' להצריך חליצה לבעלת הגט ולאסור קרובותיה עליו וקרוביו עליה ולא אמרינן מאמר דכניס' דמי למיפקע דין גט מחברתה ומאמר אחר גט פי' להצריך גט לבעלת המאמר ונפסול קרובות ואע"ג דעביד חליצה בבעלת הגט לפטור לזו ולא אמרינן כיון דעבד בזו גט לפסלן לשתיהן נסתלק דין מאמר אפי' מחברתה ולענין פסק מסקנא דשמעתי' דכל היכא דאיכ' חליצה מעולה לא מיפטרה צרה בחליצה גריעה ומיהו נפשה פטרה כלישנ' בתרא דשמואל דלעיל ואם שתיהן גרועות בשוה אפי' לצרתה פטרה כדאסיק רב אסי וכדאמרו גבי בעלת גט ובעלת מאמר וכל היכא דכי הדדי נינהו חדא פטרה לחברתה וכדפרש"י ז"ל וחליצה פסולה אינה צריכה לחזר על כל האחים כשמואל דהלכתא כוותיה מטעמ' דכתיבנ' לעיל וזהו עיקר הפסק בזה ומוכרח מעצמו וכבר הארכתי עליו בראיו' בחדושי' הארוכי' בס"ד:

אמר רב הונא אמר רב וכו' האי מימרא מיירי שנפלו בבת א' כלו' שנפלה השנייה קודם שנפטרה הראשונה ואסרו כל אחד לחברתה בזיקה דהויא כל חד מינייהו אחות אשה בזיקה ומיהו השנייה נאסרת משעת נפילה בזיקה זו אבל הראשונה מותרת היתה בשעת נפילה אלא שנאסרו בנפילת השניה ובודאי כל שנחלצה או מתה א' מהן פגע (פקע) זיקה ושורת הדין שחזרה חברתה להתירה אלא דר' יוחנן סבר דשניי' שנאסרה משעת נפילה ממש שוב אין לה התר ורב סבר דאפי' שנייה יש לה התר כיון שלא היה איסור' אלא מדרבנן וכדמפרש ואזיל והלכתא כר' יוחנן זו הוא הצע' מחלקותם והא דאמ' רב חלץ לראשונה הותרה חלץ לשנייה הותר' כלומר הותרה לשוק פשיט' היא אלא דנקטו משום סיפא או אפשר דנקט בריש' חלץ לראשונ' או לשניי הותר' כלומ' הותר' היא לבדה אבל צרתה לא פטרה למ"ד יש זיקה מיהת כיון דאית לה חליצה מעולה וכדאמר שמואל לעיל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות דרב מודה בהא למ"ד יש זיקא כדאסיקנ' בסוגיי' ובההיא דפ' י"נ והשתא דאתינן להכי אתיא שפיר מאי דאמרינן בסמוך אבל הכא זיקה דרבנן הוא אלמא מימר' דרב דהכא אפילו למ"ד יש זיקה נסיב להו וכנ"ל אבל יש שפי' דרב לסבריה דנפשיה אמר לה דסבר אין זיקא והותרה אפי' צרתה קאמר מדלא פריש תלמודא כדפריש לעיל וזיקה כרבנן דאמרו בסמוך לאו דוקא אלא לאיסור ביטל מצות יבמי' וקרי זיקא והראשון יותר נכון ולא אמר תלמוד' הכא דרב למ"ד יש זיקה אבל הכא עיקר מימר' למ"ד יש זיקה וכ"ש למ"ד אין זיקה לגבי נפשה:

משום דהוי יבמה שהותרה וכו' קשי' לי היכי נקיט טעמ' להתר ראשונ' דאדרבה בהיתר' של שניה אשמועינן רבותא טפי דבדידיה הוה למנקט טפי וי"ל דמשום דאמר אין צריך לו' מתה שנייה נקט טעמא דאצ"ל מאי רבותא דראשונה וממיל' שמעי' לטעמ' דשנייה. והא דאמר רב יהודה אמר רב כל יבמה שנאסרה וכו' והקשו בתוס' אי מאשת אח שנאסר' בשעת נפיל' מדאוריית' בעו לאותבי' לרב ליתבי ממתני' דלקמן ותירצו דמדרב אדרב ניחא ליה לאקשויי א"כ דאנן לא ס"ד לאותובי' מדאורייתא' דהא ידעי' דלא דמו כלל אלא דס"ד דכיון דאמר רב כל יבמה אע"ג שאין אני קורא בה יבמה עליה מדרבנן קאמר שעשאום כעין של תורה ואי הוה תריץ לן דלא כדאורייתא בלחודא ואשמועי' מאי דמפרש תלמודא לקמן בפרקי' בדוכתא והא דמפרש רב אבל הכא זיקה דרבנן הוא לאו למימר' דר' יוחנן לית ליה הכי דא"כ דזיק' דאורייתא אפי' בחיי שתיהן אין השנייה צריכ' חליצ' וסוגיי' בכולהו פרקי' דזיקה מדרבנן וכדאמרי' לקמן סד"א משום מצוה עביד רבנן אלא דר' יוחנן סבר שגזרו חכמים בזיקה דידהו כעין איסורא דאורייתא דבשעת נפילה:

אחיות איני יודע מי שנאן כלומר זו אינה משנה וכדפרש"י ז"ל וא"ת ולישני ליה דקסבר חליצה פסולה צריכה לחזר כל האחים הילכך שניה' צריכים לחלוץ לשנייה והוי' לה אחות חליצה לכל חד וחד והיכי לא פריך תלמודא דלישני הכי כדפרכי' כל אידך פירכי דבסמוך יש מתרצי' דהא ליתא דהא מצי לחלוץ לצרתה של שנייה ונפטרה שנייה והויא אידך מותר בראשונה דמותר אדם בקרובת צרת חלוצתו ואע"ג דמתני' לא הוזכרו צרות מ"מ מתני' סתמ' קתני בכל שתי אחיות ואפי' יש ממ"ה (מאה) צרות ואין זה נכון דהא ודאי כיון דבמתני' לא הוזכרו צרות בפי' שפיר מצי לאוקמי כפשטה בלא צרות דהא עדיפא טפי מכל מאי דפרכי' לקמן לימא הכי וכ"ש דעדיפ' מלאפוקי מתני' מבי מדרשא ולומר דאינה משנה אבל הנכון דרבי יוחנן ס"ל דלכולי עלמ' ואפילו למ"ד יש זיקא חליצה פסולה אינה צריכ' לחזר על כל האחים כסבר' דשמואל דלעיל ואילו סבירא ליה כרב בלא ספק היה מתרץ כן וכיון דאיהו גלי דעתיה ודאי כשמואל ס"ל ותו לא פריך ליה תלמודא אלישני הכי ואשמועי' מינה אגב אורחין דהלכתא כשמואל בהא כדפסיק לעיל ושמעינן נמי דליתא למאי דפרש"י דה"ה אקשי' מתני' לרב וס"ל דמשנה זו אינה משנה וליתא דרב מוקים מתני' דקסבר יש זיקה וחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחים ואע"ג דרב גופיה סבר אין זיקה מ"מ כיון דפלוגתא דתנאי היא שפיר מצי למימר דמתני' למ"ד יש זיקא ועוד דהא בסמוך אמרי' דר' יוחנן מצי מתרץ ליה דטעמ' דמתני' משום דאסור לבטל מצות יבמי' אי לאו דר' יוחנן סבר דלמיתה לא חיישי' וכיון דכן רב דסבר אין זיקא ואסור לבטל מצות יבמי' הא מצי מפרק לה שפיר וזה ברור:

ה"ג ונימא ליה דחליץ לראשונה ברישא ול"ג דחלץ דהא ודאי לא ס"ד דמתני' בדיעבד קתני כלל אלא ה"פ דלימא ליה דכי קתני חולצות מיירי כשבאין לחלוץ לראשונה ברישא כגון שהשנייה חולה וכיוצא בה ופרקי חולצות לכתחלה קתני דמשמע שכך דינו ואין להם תקנה אחרת וכן פרש"י ז"ל ולימא ליה גזירה דילמא קדים וחליץ לראשונה ברישא וא"ת א"כ ר' יוחנן נמי ליגזר דילמא מתה ראשונה ברישא י"ל דר' יוחנן מיירי בדיעבד שמתה שנייה כבר דבהכי ליכא למיחש למידי ומשום אחיו דעלמא לא גזרו אהני אבל במתני' דאיירי לכתחלה איכא למיגזר דאי אמרינן שיחלוץ לשנייה ותתייבם לראשונה דמחליפא לה למילתא דאמרינן מאי שנא הא מהא כן פר"י ז"ל:

כבר ביארנו שכל שיש כאן חליצה פסולה וכשרה מחזרין על הכשרה ואפילו שתיהן פסולות מחזרין על אותה שאיסורה קלוש יותר על הדרך שביארנו מכל מקום אם היו כאן בעלת גט ובעלת מאמר שאלו כאן אי זו קודמת לחליצה והענין הוא שמן התורה אין ביבמה דרך לכנוס אלא ביאה ולא להוציא אלא חליצה אבל חכמים תקנו שיהא מאמר קונה במקצת וגט דוחה במקצת ונמצא שהמאמר קונה ליאסר בקרובותיה ולהצריכה גט למאמרו ולאסור לו צרתה ומכל מקום צריכה היא חליצה להוציא שאין המאמר קונה בה כל כך שיהא גט מוציאה וגט דוחה לאסרה היא וצרותיה על כל האחים ולאסור בעל הגט בקרובות בעלת הגט ומכל מקום צריכה היא חליצה שאין הגט מוציאה ומעתה כל שמת לו אח ולו שתי נשים ועשה זה מאמר בזו ונתן גט לזו נמצא ששתיהן חליצה פסולה הן שהרי אין ראויות ליבום ומתוך כך שאל בהן אי זו משובחת מחברתה אם של בעלת הגט הואיל והותחל בה כעין חליצה אם של מאמר הואיל והותחל בה כעין כניסה והעלו בה ששוות הן לגמרי ויחלוץ לאי זו שירצה ונפטרה חברתה ואע"פ שכתבנו דכל ששתיהן שוות בפסול אין האחת פוטרת חברתה דוקא באחיות וצרותיהן דאיכא זיקה כדכתיבנא והביאו ראיה שבזו שתיהן שוות ממה שאמרו מודה רבן גמליאל שיש גט אחר מאמר ומאמר אחר גט והענין שרבן גמליאל ורבנן נחלקו בגט אחר גט ובמאמר אחר מאמר שלדעת רבן גמליאל אין גט אחר גט ואין מאמר אחר מאמר ר"ל שאם יש כאן שתי יבמות שנפלו לזה מבית אחד ונתן גט לזו תחלה ואחר כך נתן גט לזו או עשה מאמר לזו ואחר כך לזו אין גיטה של שניה או מאמרה מועיל ליאסר בקרבותיה כלל שלא אמרו בגט שדוחה אלא שמא יבאו לטעות שאף חליצה אינה דוחה ולא אמרו במאמר שקונה אלא שלא יבאו לטעות שאף הביאה אינה קונה לגמרי ומעתה כשם שאין חליצה אחר חליצה או ביאה אחר ביאה כלום כך גט אחר גט ומאמר אחר מאמר אינו כלום וחכמים סוברים יש גט אחר גט ומאמר אחר מאמר ליאסר בקרובות שניה וליפסל מן הכהונה דהואיל ותקנו מאמר לקנות במקצת וגט לדחות במקצת לא חלקו בדבריהם ואע"ג דביאה אחר ביאה לא כלום היא ר"ל ביאה סתם שאם לשם קדושין הרי אין כאן אלא לאו דלא יבנה וקדושין תופסין בה אבל ביאה סתם של זו אחר ביאה של זו אינו כלום וכן אע"פ שחליצה אחר חליצה אינו כלום התם הוא דביאה קמא ביאה גמורה היא וחליצה שמא חליצה גמורה היא אבל הכא לא מאמר של ראשונה או גט שלה קונה לגמרי או דוחה לגמרי ורווחא לחברייהו שבקו אם לקנות אם לדחות והלכה כחכמים ומכל מקום אמרו על זו שמודה רבן גמליאל שיש גט אחר מאמר ר"ל שאם עשה מאמר בזו ונתן גט לזו נפסלה הראשונה עליו מחמת גט השניה ונאסר אף בקרובות השניה וכן מודה שיש מאמר אחר גט ר"ל שאם נתן גט לזו ועשה מאמר בזו אף המאמר מועיל להצריכה גט ולרבן גמליאל מיהא אי גט עדיף לא הוה מהני מאמר אבתריה ואי מאמר עדיף לא הוה מהני גיטא דבתריה אלא כי הדדי נינהו כמו שכתבנו:

שתי אחיות יבמות נשואות לשני אחים ונפלו לפני יבם אחד בזו אחר זו והרי לענין הוצאה צריך הוא לחלוץ לכל אחת מהן וכשחלץ לזו הותרה היא ולא צרתה שהרי מכל מקום חליצה פסולה היא שהרי אינן ראויות ליבום ואע"פ שלדעת רב מיהא אף צרתה נפטרה עמה דהא רב אין זיקה סבירא ליה מכל מקום לענין פסק היא ולא צרתה וכן כשחלץ לזו הותרה היא ולא צרתה אבל לענין כניסה אם לא חלץ לאחת מהן הרי אינן ראויות ליבום שכל אחת זקוקה וכל אחת אחות זקוקה ומכל מקום אם מתה שניה מותר הוא בראשונה ר"ל אותה שנזדקקה תחלה שהרי הראשונה ראויה היתה בשעת הזיקה שהרי עדיין לא היתה לו לזה זיקה אצל אחותה ונתחדש לה איסור בשעת זיקת אחותה וכשמתה השניה חזרה הראשונה להיתרה אבל אם מתה הראשונה נחלקו בה רב ור' יוחנן שלדעת רב מותר אף בשניה שהרי אף אחות אשה דעלמא מותרת לאחר מיתה ואע"פ שבחייה אסור אף לדעת רב דאע"ג דקאמר אין זיקה הני מילי בשני יבמים שאפשר להיות זה מיבם אחת וזה מיבם אחת או זה חולץ לאחת וזה מיבם לאחת אבל ביבם אחד אף רב מודה שאינו יכול ליבם אחת מהן בחיי אחותה שאם כן אחותה במאי מישתריא אי חליץ לה הויא לה אידך אחות חלוצה ולאפוקה בכדי משום אחות אשה לא שרינן מכל מקום לאחר מיתת אחותה מותרת ואע"פ שלא היתה שניה זו ראויה בשעת זיקה וכל יבמה שאיני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה לא נאמר כן אלא בשאינה ראויה מן התורה כגון שהיא אחות אשתו אבל זו אף לדעת האומר יש זיקה לאיסור קרובות אינו אלא מדרבנן דמדאוריתא יבמה יבא עליה קרינא ביה ולא הוצרך רב לטעם זה אלא לדעת האומר יש זיקה דלדידיה דקאמר אין זיקה בדין היה ליבם לאחת אף בחיי אחותה אלא דמשום דלא שרינן דתיפוק אחותה בלא כלום וצריכה חליצה והויא לה אידך אחות חלוצה אסרינן ומאחר שמתה קודם חליצה אין לחוש לכלום אלא שאף לטעם יש זיקה הוא אומר כן ולר' יוחנן אסורה הואיל ולא היתה ראויה בשעת זיקה ואע"פ שמן התורה ראויה היתה כל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון ומחמירין בה שאינה [אלא] חולצת ולא מתיבמת שלא נאמר הרי היא כאשת אח שאין לה בנים להקל עליה ליפטר בלא כלום אלא להחמיר להיות חולצת ולא מתיבמת והלכה כר' יוחנן ומשנתנו שהקשו לו ממנה תירץ הוא דלא כהלכתא היא והוא שאמר אחיות איני יודע מי שנאן ומה שראוי לפסוק במשנתנו לדעת ר' יוחנן ולפי היוצא מסוגיא האמורה כאן כבר ביארנוהו במשנה ולענין ביאור זה שהקשו ממנה לר' יוחנן וכל שכן דקשיא לרב משום דרב אין זיקה סבירא ליה ותנא הוא ופליג אבל ר' יוחנן דאית ליה יש זיקה ושאמר הלכה כסתם משנה קשיא:

תוס' בד"ה איתיביה ריב"ח כו' ואע"ג דלעיל בר"פ כיצד מוקי ליה סתמא דתלמידא כר"מ דאמר (א) אין זיקה כו' עכ"ל וצ"ל לפ"ז דסתמא דתלמודא אית ליה דאפילו למ"ד אין זיקה אמרינן הואיל ונאסרה עליו שעה אחת אסורה עולמית דאל"כ תקשי להו הך פירכא לחלוץ לחדא כו':

בא"ד אבל ר' יוחנן דסבר דע"כ יש זיקה כו' ומפירכא דפריך ריב"ח כו' עכ"ל יש מקשים כיון דלא הוכיחו אלא מכח פירכא דפריך ריב"ח דע"כ הוה ידע דר' יוחנן סבר יש זיקה הא מהך פירכא גופא דפריך ריב"ח יש להוכיח כן דאי לא הוה ידע ריב"ח בר' יוחנן דסבר יש זיקה א"כ לא הוה קא מקשה ליה מידי כמו דלא קשיא ליה לרב וי"ל דמכח קושיא זו אין להוכיח כלל דה"ל תדע מכח קשיא ואדרבה אית לן למימר מכח קושיא זו דאין הפי' של ר"ח אמת אלא כפריב"ן או כפר"י ולכן הוכרחו להוכיח מכח קשיא דאמאי קפריך ריב"ח וליקו חד מנייהו כו' ולא קפריך ויתייבמו שניהם דלכל הפירושים צ"ל מכח הך קושיא דידע ריב"ח בר' יוחנן דסבר יש זיקה וק"ל:

בד"ה ולימא ליה דלמא קדים וחליץ לראשונה כו' אבל במיתת שניה לא שייך למגזר כה"ג ומשני כו' עכ"ל פי' לדבריהם דאע"ג דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה למימר למיתה לא חייש מ"מ אית ליה מסברא כיון דהמיתה גופה אינה אלא חששא בעלמא אין לחוש בהן כה"ג דהיינו שיטעו להתיר השניה במיתת הראשונה שלא הותרה מתחלה בשביל שנתיר הראשונה במיתת שניה שכבר הותרה מתחלה דאע"ג דמחיים בחליצה יש לחוש בכה"ג לפר"י השתא מ"מ כיון דהמיתה גופה אינה אלא חששא אין לחוש בכה"ג ומהרש"ל האריך בזה בדחוקים ואין להאריך:

גמ' והאמר רב כל אשה עי' לעיל ב' ע"א תוד"ה ואחות אשתו ולעיל יז ע"ב תוד"ה אשת אחיו:

שם איני יודע מי שנאן בב"מ נא ע"א ב"ב קטו ע"א ודף קמא ע"ב:

תדה ורב וכו' ממתני' הוה מצי למפרך וכו' עי' כתובות נה ע"ב תוד"ה מתנת שכיב מרע וחולין קטז ע"ב תוד"ה ומי אמר וקכא ע"ב תד"ה ומי אמר ויומא לד ע"ב תד"ה הנ"מ: