Commentary page
Yevamot 103b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerYevamot 103b
Yevamot 103b. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 393 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
רעה היא ששונאים הרשעים וקצה נפש צדיק בהנאתן הלכך לאו הנאה היא:
שמא דעבודת כוכבים למה גנבת את אלהי (בראשית ל״א:ל׳):
נעל מ"מ חלוץ הנעל:
פרט לסנדל המסוליים הנפחת שאין לו עקב שול"א. לישנא אחרינא על שם מקומו נקרא מסוליים לשון מור"י:
הב ליה סנדלך ליבם ותחלוץ בו:
יהיב ליה דשמאלא במתכוין עבד דלא סבירא ליה לאביי דסנדל שאין שלו מותר לכתחלה:
אמר ליה רב יוסף אימר דאמור רבנן במתניתין בשל שמאל בימין חליצתה כשרה דיעבד לכתחלה מי אמור:
הב ליה ואקני ליה שיהא שלו במתנה:
21 more comments on this page.
Rashi on Yevamot 103b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Tosafot
ת"ל נעל מ"מ אע"ג דדרשינן ליה לעיל דלא נימא תחש אין מידי אחרינא לא שקולים הם ויבואו שניהם וא"ת והיכי דרשינן הנך דרשות מנעל הא איצטריך לגופיה שצריך לקרוא חלוץ הנעל ויש לומר דדרשינן שפיר ממה שצריך לקרות דה"נ דרשינן במתניתין (לקמן יבמות דף קד:) מככה עיכובא אע"ג שהוא עיקר קריאה:
שאין חופה את רוב הרגל אבל הכא לא סגי בשמיטת רוב עקב דאין קרוי מנעל אלא כשחופה רוב הרגל אבל לענין חליצה סגי בשמיטת רוב העקב כדאמר לעיל (יבמות דף קב.) דחשיב שפיר גילוי כרעיה בהכי:
המסוליים שם סנדל אחד כן דאמר בירושלמי ר' יהושע בן לוי נפק בסולייא בלילי צומא רבה ואמרינן נמי (מדרש רבה ש"ה) מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתא דכתיב ראשית חכמה יראת ה' וכתיב עקב ענוה יראת ה' וגו' והא דאמר במדרש (שם) ג' דברים שקולים זה כזה חכמה יראה ענוה אר"י דשקולים היינו דהא בלא הא לא סגי אבל ענוה גדולה מכולן:
מטמא מאחוריו פי' אם נגע בנגע מאחוריו של בית ומיהו מספקא לר"י בבית מוסגר אם נגע בנגע שמתוכו בלא ביאה אי חשיב כאחוריו דמוחלט דמטמא בנגיעה או שמא גרע ומתוכו דמוסגר היינו שנכנס כולו לבית כדפירש בקונטרס ובת"כ דריש כנגע נראה לי בבית מתוכו מטמא ואין מטמא מאחוריו והאי קרא במוסגר כתיב משמע שדורש דנגע הנולד בתוך הבית מטמא ולא הנולד מאחוריו:
כיון שנכנס רובו לבית טהור טמאתו אמר ר"י אע"פ שלא ישב שם אלא שהכניסה והוציאה טמא ואע"ג דתנן ומייתינן לה בפרק קמא דקידושין (דף לג:) טמא עובר תחת האילן וטהור יושב טהור היינו דוקא גבי אילן שאין שם מחיצות בעינן שיהא יושב כדכתיב בדד ישב אבל בבית דאיכא מחיצות כאילו יושב תחתיו הטמא ומטמא הבית ואם תאמר דהכא משמע דמצורע מטמא באוהל ובריש מסכת כלים (פ"א מ"ד) אמר למעלה מהן מת שמטמא באהל מה שאין כולן מטמאין והתם לעיל חשיב מצורע בהדייהו ואמר רבינו יהודה דמ"מ מת חמור דאפילו עובר תחת האילן מטמא באהל כל מה שתחת האילן ועוד דמת חמור שמטמא אפי' מה שבבית אחר אם יש בו חלון פותח טפח מה שאין כן במצורע דאין מטמא אלא בבית שנכנס בו דכתיב והבא אל הבית:
סנדל של עבודת כוכבים לא תחלוץ פי' בקונט' דמיירי בעבודת כוכבים של עובד כוכבים וקודם ביטול דכיון דראוי לבטל לא מכתת שיעוריה אף על פי שלא נתבטל עדיין וכן פי' בפ' ראוהו ב"ד (ר"ה כח.) גבי שופר של עבודת כוכבים לא יתקע ואם תקע יצא ותימה דאמרי' בסוף פרק כסוי הדם (חולין פט. ושם) שופר של עבודת כוכבים לא יתקע בו ואם תקע לא יצא ומפרש התם משום דעבודת כוכבים כתותי מכתת שיעוריה וי"ל דהתם בעבודת כוכבים של ישראל דלא סגי לה בבטול דכי האי גוונא משני בפרק לולב הגזול (סוכה לא: ושם) אהא דאמר רבא לולב של עבודת כוכבים לא יטול ואם נטל יצא ופריך ממתני' דלולב של אשרה פסול ומשני באשרה של משה וא"ת אי בעבודת כוכבים של ישראל מאי קאמר דמכתת שיעוריה והא טעונה גניזה דמפיק לה בפ' רבי ישמעאל (ע"ז דף נב:) מושם בסתר וי"ל כיון דטעונה גניזה אין כתותי שיעור גדול מזה א"נ בעבודת כוכבים של עובד כוכבים שעבדה לדעת ישראל שטעונה שריפה וא"ת ובעבודת כוכבים דעובד כוכבים מכי אגבה הויא דישראל כדאמר בפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מב.) גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה וי"ל כגון שהגביה השופר והסנדל על מנת שלא לקנותו דהא תנן (לעיל יבמות דף קא.) במנעל שאינו שלו חליצתה כשירה ולולב איירי ביו"ט שני ובסוכה הוה מצי לשנויי דאיירי ביו"ט ראשון ולא הוה צריך לאוקומי באשרה דמשה אלא משום דקתני אשרה דומיא דעיר הנדחת דאפילו ביו"ט שני והא דנקט בסנדל של תקרובת עבודת כוכבים חליצתה פסולה הוה מצי למנקט סנדל עבודת כוכבים של ישראל אלא ניחא ליה למנקט כוליה מילתא בעבודת כוכבים של עובד כוכבים ור"ת מפרש דכולהו בעבודת כוכבים דעובד כוכבים והכא לאחר ביטול והתם קודם ביטול ולאחר ביטול נמי לכתחלה לא יתקע ולא יחלוץ דמאיס לענין מצוה לפי שהיה עליו שם עבודת כוכבים אפילו אם תמצא לומר דשרי לכסות בעפר של עבודת כוכבים לכתחילה כמו בשל עיר הנדחת לא דמיא כסוי לחליצה דלענין כסוי לא חיישי' למיאוס והא דמשני בסוכה מתני' באשרה דמשה ולא משני בדעובד כוכבים וקודם בטול משום דאפילו נקצץ לולב מן הדקל נתבטל והא דקתני בסוף פ' כסוי הדם (חולין דף פט. ושם) דלולב של עבודת כוכבים אם נטל לא יצא איירי שהלולב בעצמו (של) עבודת כוכבים אבל לולב של אשרה משמע שנלקט מן האשרה והכי הוי מצי למנקט בסמוך דאם חלצה קודם בטול פסול וליפלוגי בשל עבודת כוכבים עצמה אלא אגב אורחיה אתא לאשמועינן דתקרובת עבודת כוכבים אינה בטילה עולמית ואם תאמר כיון דבבטלה איירי רבא מאי קמבעיא ליה לר"ל בפרק כל הצלמים (ע"ז מז.) דקל של עבודת כוכבים שבטלו לולבו מהו למצוה תפשוט מדרבא דסוכה לכתחלה לא יטול ואם נטל יצא וי"ל דלרבא פשיטא ליה ולריש לקיש מיבעיא ליה אע"ג דפשיטא ליה התם מר' יוחנן רביה מכל מקום מדרבא לא בעי למפשט:
Tosafot on Yevamot 103b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Rashba
הטיל בה זוהמא משל לגבורת היצר, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן נחלש ונפסק, כענין משכהו לבית המדרש (סוכה נב, ב) גוים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן ועדיין יצרן גדול, כענין וזרמת סוסים זרמתם, והיינו דאמרינן דקא שדו בה זוהמא וכענין כי חרפה היא לנו (בראשית לד, יד).
נעל של כל אדם מנין ת"ל נעל נעל ריבה והא דקתני בסנדל שאינה שלו חליצתה כשרה, דיעבד אין לכתחלה לא וכדאיתא בסמוך, מדרבנן היא, דאי מדאורייתא מנא תיתי דמרבינן נעל של כל אדם [מנעל]. ותמיהא לי מאי טעמא אצרכוה רבנן נעל שלו לכתחלה, דלמאי איכא למיחש אי חליץ בנעל שאינה שלו לכתחלה. ואפשר לומר דלכתחלה גזרה משום קטן או גדול שאין יכול להלך בו או שאינו חופה את רוב רגלו, דכל שאינו שלו אינו עשוי כמדת רגלו ממש.
אחד סנדל המוסגר ואחד סנדל המוחלט לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה פירוש טעמיה דרבא משום דכתיב ושרף את הבגד אפילו בשעת שריפה קרוי בגד. ואף על גב דמטומאה לא גמרינן, שאני הכא דגלויי מלתא בעלמא הוא. וכן פירש רש"י ז"ל (ד"ה חליצתה כשרה) ומיהוא לכתחלה לא תחלוץ דאתי לאיחלופי בשאר הנשרפים כגון סנדל של תקרובת עכו"ם ושל עיר הנדחת.
של עכו"ם לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה פירש רש"י הואיל ולהלוכא עביד ומשמשי עכו"ם לאו לשריפה קיימי ואית להו תקנתא בבטול, ואי משום איסורי הנאה, מצות לאו ליהנות נתנו. ואי משום שנהנית שנתרת לעלמא בכך, מכל מקום עכובה משום מצוה דרמיא עליה היא ומצוה לאו הנאה היא. ומיהו לכתחילה לא תחלוץ מפני שנראית כנהנית מע"ז. אי נמי משום דכל למצוה מאיס כדאיתא בע"ז (מז, א) גבי דקל של עכו"ם, ויש מפרשים (הביאם הרמב"ן) דלכתחלה לא תחלוץ משום דנהנית שניתרת לינשא על ידי כך, אבל בדיעבד חליצתה כשרה דנהי דעבדה איסורא חליצתה לא מיפסלא בהכי. והרמב"ן נר"ו הקשה לפי זה מהא דגרסינן במסכת ר"ה בפרק ראוהו ב"ד (ראש השנה כח, א) רבא אמר אחד זה ואחד זה לא יצא הדר אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא מאי טעמא מצות לאו ליהנות ניתנו אלמא טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו, הא אלו ניתנו ליהנות בהן לא יצא. וטעמא דמילתא דכיון דאם לא יצא לא נהנה ולא עבד איסורא אמרי דלא יצא, דכשאתה אומר יצא עכשיו הוא שנהנה. ואם כן הכא הוה לן למימר חליצתה פסולה כדי שלא תהנה ולא תעבור. (עיין עדל"ז שיישב קושיא זו).
של תקרובת עכו"ם פירש רש"י שהקריבוהו ומסרוהו לפניה לשם דורון. ואינו נראה דהא אין הקדש לעכו"ם, ואי משום שהקריבוהו לפניה הא קיימא לן דתקרובת המשתבר בעינן כעין פנים כדאיתא בריש פרק ר' ישמעאל (ע"ז נא, א) אלא הכא כגון ששחטה לשם עבודה זרה ועשה עורה כסנדל.
Rashba on Yevamot 103b · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain
Ritva
הב לה ואקני לה קאמינא לך פי' מדרבנן בעלמא לקיים פשוטו של מקרא דכתי' נעלו דאלו מדאורייתא יוצא הוא בשל כל אדם דנעלו הראוי לו קאמר ומפני שפעמים אין סנדל מצוי ליבם אמרי' בסנהדרי' כלי הדייני' שיפורא רצועא וסנדלא וכו' וא"ת והיאך לא היו לרב יוסף כלי הדיינים י"ל דשלא בבית דינו היה ודרך מקרה בא המעשה:
מאי תנא אמר שמואל ר"מ תני לה דהא לר"מ מנעל גמור הוא דשר' ליה בשבת לכתחלה וה"ה דכי אוקימנא במחופה עור אליבא דרבנן דשרי' אפי' לכתחלה דכל שמחופה עור מנעל גמור הוא:
אחד המוסגר וא' המוחלט לא תחלוץ בו פי' או משום דמאיס או משום דלא ליתי לאיחלופי במוחלט דמכתת שיעוריה. ואם חלצה חליצתה כשרה פי' דאפי' מוחלט שעומד לשריפה הכתוב קראו בגד וילפי' איסורא מטומאה דגלוי מילתא בעלמ' הוא:
של תקרובת עבודת כוכבים פרש"י ז"ל שהקריבוהו ומסרוהו לפניה לשם דורון ולא נהירא דהק"ל שאין הקדש לעבוד' כוכבי' ואי משום שהקריבו' לפניה אינו נאסר משום תקרובת עבודת כוכבים אלא כשהוא כעין פנים או שהיא עבודה המשתמרת וכדאית' במ' כל עבודת כוכבים והנכון דהכא כגון ששחט בהמה לעבודת כוכבים לתקרובת ועשו מעורה סנדל:
Ritva on Yevamot 103b · Sefaria · Edition: Chidushei HaRitva Yevamot; Lvov, 1861. · Public Domain
Meiri
חלצה בסנדל שאינו שלו בדיעבד מיהא חליצתו כשרה אבל אם חלץ אדם קטן בנעל גדול עד שאינו יכול להלך בו או גדול במנעל קטן שאינו חופה את רוב רגלו או במנעל וסנדל שאין להם עקב חליצתו פסולה וכן אם חלצה מעל רגל שמאלו ואפילו היתה רגל ימינו חתוכה אבל אם חלצה מנעל שמאלי מעל רגלו הימנית חליצתו כשרה:
סנדל שפרחה בו צרעת הן שהוא מוסגר הן שהוא מוחלט לא תחלוץ בה לכתחלה במוסגר שמא יבאו לטעות לחלוץ במוחלט שעומד לשריפה וכל שכן במוחלט עצמו ומכל מקום אם חלצה חליצתה כשרה אף במוחלט ואע"פ שעומד לשריפה והיה לנו לומר כתותי מיכתת שיעורה שאני התם דרחמנא אחשביה דכתיב ושרף את הבגד אפילו בשעת שריפה קראו בגד ואע"פ שאין למדין חליצה מטומאה הא לאו מילף הוא אלא גלויי מילתא בעלמא:
סנדל של ע"ז והוא שנותנין סנדל ברגליה כשמסיעין אותה ממקום למקום אין חולצין בה לכתחלה משום דכל מידי דע"ז למצוה מאיס או שנראית כנהנית מע"ז שהרי ניתרת לינשא בכך אבל אם חלצה חליצתה כשרה שהרי עשויה היא להלוך אחר שמוליכין אותה במנעל זה ואי משום דלשריפה קיימא בדגוי עסיקינן ומשמשי ע"ז יש להם בטילא ואם מאיסור הנאה מצות לאו ליהנות ניתנו והרי מכל מקום אין לה הנאת הגוף מגוף המנעל ומה שהיא ניתרת בכך מאיליו הוא בא והוה ליה כמודר הנאה ממעין שטובל בו בימות הגשמים הואיל ואין לו הנאת הגוף מן המעין אע"פ שהותר בכך לאכילת קדשים וטהרות ומכל מקום בע"ז דישראל כתותי מיכתת שיעורה וחליצתה פסולה ושמא תאמר והרי משחלץ בה שלו היא איפשר ששאלה או שלא נתכון לזכות בה אלא לחליצה:
סנדל של תקרובת ע"ז חליצתה פסולה שהרי אין לה בטילא וכתותי מיכתת שיעורא ובלבד בשקצעו מתחלה לכך דהוה ליה כשחיטה והויא לה כעין פנים וכן של עיר הנדחת חליצתו פסולה:
Meiri on Yevamot 103b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown
Maharsha (Chidushei Halachot)
תוספות בד"ה שאין חופה את רוב הרגל אבל הכא לא סגי בשמיטת רוב עקב כו' עכ"ל לאו מדנקט שאין חופה את רוב הרגל כתבו כך דהא איכא למימר דהיינו רוב הרגל היינו רוב העקב כו' כדאמרינן לעיל גבי שמיטה אלא מסברא דנפשייהו קאמרי דהכא דוקא רוב הרגל נקט דאין קרוי מנעל אלא כשחופה רוב הרגל:
גמ' סנדל של עץ מאן תנא אמר שמואל רבי מאיר היא כו' והא דקתני ברישא דמתני' באנפיליא חליצתה פסולה היינו משום דלא מגין וכשנויא דרבא דמפליג בין מגין ללא מגין ולמאי דאוקמא אבוה דשמואל נמי מתני' במחופה עור וד"ה צ"ל נמי דמפליג בין מגין ללא מגין דאל"כ לא אתיא רישא דמתני' באנפיליא פסולה כד"ה דהא לא אתיא כר"מ והשתא ניחא דלא תקשי ליה לאבוה דשמואל כדמקשי ליה רבא לעיל לאביי דליפלוג וליתני בדידיה במתני' אדתני ברישא באנפיליא פסולה ליפלוג בסנדל של עץ בד"א דכשר במחופה עור אבל אין מחופה עור פסול דהשתא כיון דכר"מ נמי אתיא לא ה"מ למתני במקום באנפיליא פסולה סנדל של עץ פסול דלר"מ כשר הוא אפילו באינו מחופה עור כיון דמגין וכשנויא דרבא ומיהו לפי זה לעיל בברייתא נמי הוה מצינן לאוקמא בהכי דאתיא ככ"ע ומיירי במחופה עור דהשתא לא תקשי ליפלוג וליתני בדידיה כיון דאתיא נמי כר"מ אלא דרבא נחית לעיל למימר אלא דכר"מ ע"כ אתיא ויש לנו לחלק בין מגין ללא מגין אבל כרבנן אינו מוכרח דאתיא מיהו מצינן למימר דאתיא נמי כרבנן ואיירי במחופה עור כאוקמתא דאבוה דשמואל הכא במתני' ודו"ק:
בפרש"י בד"ה יהיב ליה דשמאלא במתכוין עבד דלא ס"ל לאביי כו' עכ"ל עיין בנ"י אבל לא רצה לפרש דעבד כן משום דהוה ס"ל דשמאל מותר לכתחלה ומש"ה יהב שמאלא דמה לי ימינא ומה לי שמאלא דלא ניחא ליה לשוייה לאביי דטועה הוה במתני' דקתני לשון דיעבד בכולהו:
בד"ה סנדל המוסגר כו' לא תחלוץ בו כו' משום דלא ליתי למיעבד במוחלט עכ"ל ולא ידענא מי הכריחו לפרש כן דהא ע"כ למ"ד אחד המוסגר ואחד המוחלט לא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשירה ליכא לפרש משום דלא ליתי למיעבד כן במוחלט דהא א"נ עבד כן במוחלט חליצתה כשירה ואם נימא שם טעמא אחרינא אשלא תחלוץ במוסגר אמאי לא נימא נמי ההוא טעמא הכא גם למ"ד דאם חלצה במוחלט פסולה:
בד"ה מאי לאו מוחלטת ואפ"ה אמרת שדי מיעוטא בתר רובא כו' ואי כמאן דמכתת דמיא כו' עכ"ל וצ"ע דהא א"נ בדעיילא כולה תקשי ליה כיון דכמאן דמכתת דמיא אין כאן בבית בגד ג' על ג' וי"ל בדוחק דמשמע ליה לרש"י כיון דמסיפא לא פריך בפשיטות כיון דכמאן דמכתת דמיא אין כאן בבית שיעור כזית אית ליה לתלמודא דודאי בדעיילא כולה אית לן שום יתורא ללמוד מיניה דמטמא בשיעורו ולא אמרינן ביה כמאן דמכתת דמיא אבל ממאי דלא עייל פריך שפיר אמאי שדינן ליה בתר רובא כיון דכמאן דמכתת דמיא ודו"ק:
תוס' בד"ה סנדל של עבודת כוכבים כו' משום דאפי' נקצץ לולב מן הדקל נתבטל כו' עכ"ל פירוש דודאי אם קצץ הלולב לצרכו דהוי כוונת ביטול והדקל עצמו נתבטל אלא אפילו נקצץ הלולב ממילא בלי כוונת בטול דהדקל אסור מכל מקום הלולב מותר כדאיתא פרק כל הצלמים גבי שפיים דמותרים משום דזריק להו ולא פלח להו ע"ש ולשון נקצץ ממילא בלי כוונה משמע מדלא נקטי קצץ כמו שדקדק הרמב"ן אהא דתנן בסמוך לקמן חרש שנחלץ ולא קתני שחלץ משום דחרש לאו בר כוונה הוא ע"ש:
בא"ד (בדף קד) וא"ת כיון דבבטלה איירי רבא מאי קמבעיא לי' לר"ל כו' עכ"ל אבל אי מיירי רבא בקודם ביטול י"ל דר"ל קמבעיא ליה בבטלה אם שרי ליטול לכתחלה דבקודם בטול קאמר רבא דלא יטול לכתחלה ועיין בתוס' פ' לולב הגזול שהאריכו שם בהך אבעיא דר"ל אפילו אי מיירי רבא בקודם בטול וע"ש:
Chidushei Halachot on Yevamot 103b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Maharam
תוד"ה מטמא מאחוריו כו' עד ומתוכו דמוסגר היינו שנכנס כולו לבית כדפירש הקונטרס ר"ל כדפירש הקונטרס בלשון שני שהיה כתוב ברש"י עוד לשון ב' וז"ל מטמא מתוכו מטמא כל דבר שכולו בתוכו אפי' אין שם ביאה כגון הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו דקי"ל במסכת שבועות דאין זו ביאה ואפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור כי נכנס כולו מיהו טמא דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית כו':
ד"ה כיון שנכנס וכו' עד הוי כאילו יושב תחת הטמא וכו' נ"ל להגיה כאלו יושב תחתיו הטמא וכו':
Maharam on Yevamot 103b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Gilyon HaShas
רש"י ד"ה חליצתה כשרה ואי משום איסור הנאה. עי' ערכין כ ע"ב תד"ה אע"פ:
Gilyon HaShas on Yevamot 103b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
What this page contains
A full text unit for Yevamot, daf 103, Amud Bet, about 393 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 133 words
Opens “רָעָה הִיא אֵצֶל צַדִּיקִים. שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִשָּׁמֶר לְךָ…”
- Segment 213 words
Opens “בִּשְׁלָמָא הָתָם, דִּלְמָא מַדְכַּר לֵיהּ שְׁמָא דַּעֲבוֹדָה…”
- Segment 332 words
Opens “דְּקָא שָׁדֵי בָּהּ זוּהֲמָא. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:…”
- Segment 424 words
Opens “חָלְצָה בְּמִנְעָל שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן:…”
- Segment 527 words
Opens “אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״נַעֲלוֹ״? נַעֲלוֹ…”
- Segment 627 words
Opens “אַבָּיֵי הֲוָה קָאֵי קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אֲתַאי…”
- Segment 724 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, סַנְדָּל שֶׁאֵין שֶׁלּוֹ…”
- Segment 828 words
Opens “סַנְדָּל שֶׁל עֵץ. מַאן תַּנָּא? אָמַר שְׁמוּאֵל:…”
- Segment 927 words
Opens “אָמַר רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: סַנְדָּל הַמּוּסְגָּר…”
- Segment 1020 words
Opens “רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: אֶחָד סַנְדָּל…”
- Segment 1114 words
Opens “מֵיתִיבִי: בַּיִת הַמּוּסְגָּר — מְטַמֵּא מִתּוֹכוֹ. מוּחְלָט…”
- Segment 1212 words
Opens “וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כְּדִמְכַתַּת דָּמֵי — וְהָא…”
- Segment 1312 words
Opens “שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת״,…”
- Segment 1426 words
Opens “תָּא שְׁמַע: מַטְלֵית שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלֹשׁ עַל…”
- Segment 1516 words
Opens “אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: הָיוּ בָּהּ כַּמָּה…”
- Segment 1614 words
Opens “אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מוּחְלֶטֶת, הַיְינוּ דְּאִיתַּקַּשׁ לְמֵת.…”
- Segment 1712 words
Opens “שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״וְשָׂרַף אֶת הַבֶּגֶד״,…”
- Segment 186 words
Opens “וְלִיגְמַר מִינֵּיהּ! אִיסּוּר מִטּוּמְאָה לָא גָּמְרִינַן.…”
- Segment 1926 words
Opens “אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא: אֶחָד סַנְדָּל הַמּוּסְגָּר, וְאֶחָד…”
Sages named on this page
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Yevamot 103b · Segment 8 — “…מַאן תַּנָּא? אָמַר שְׁמוּאֵל: רַבִּי מֵאִיר הִיא, דִּתְנַן: הַקִּיטֵּעַ…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Yevamot 103b · Segment 6 — “אַבָּיֵי הֲוָה קָאֵי קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אֲתַאי יְבָמָה לַחְלוֹץ.…”
Original text
רָעָה הִיא אֵצֶל צַדִּיקִים. שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע״, בִּשְׁלָמָא רַע — לְחַיֵּי, אֶלָּא טוֹב אַמַּאי לָא? אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: טוֹבָתָן שֶׁל רְשָׁעִים — רָעָה הִיא אֵצֶל צַדִּיקִים.
is a disadvantage for the righteous, as a righteous individual gains no pleasure from this so-called beneficial act. As it is stated by God to Laban: “Take heed to yourself that you speak not to Jacob either good or bad” (Genesis 31:24). Granted, speak no bad; this is rightly so, i.e., understandable. But speak no good? Why not? Rather, learn from here that even something that would be a good benefit to the wicked like Laban, is a disadvantage for the righteous.
בִּשְׁלָמָא הָתָם, דִּלְמָא מַדְכַּר לֵיהּ שְׁמָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה. אֶלָּא הָכָא, מַאי רָעָה אִיכָּא?
The Gemara asks: Granted, there, in Laban’s words to Jacob, it is understandable that there could be a certain repulsive aspect to a wicked man speaking nicely to a righteous individual, as perhaps he will mention to him the name of the idol he worships and even though he means well, it still would repulse Jacob. But here, what disadvantage is there if she derives benefit from licentious relations with a wicked man?
דְּקָא שָׁדֵי בָּהּ זוּהֲמָא. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שֶׁבָּא נָחָשׁ עַל חַוָּה הֵטִיל בָּהּ זוּהֲמָא. יִשְׂרָאֵל, שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינַי — פָּסְקָה זוּהֲמָתָן. גּוֹיִם, שֶׁלֹּא עָמְדוּ בְּהַר סִינַי — לֹא פָּסְקָה זוּהֲמָתָן.
The Gemara answers: He implants filth in her and contaminates her, as her body accepts his semen. As Rabbi Yoḥanan also said, based on his understanding that the serpent seduced Eve into having sexual relations with him: When the serpent came upon Eve, he infected her with moral contamination, and this contamination remained in all human beings. When the Jewish people stood at Mount Sinai their contamination ceased, whereas with regard to gentiles, who did not stand at Mount Sinai, their contamination never ceased. Therefore, Yael was repulsed by the contamination that she allowed into her body, and she did not benefit from relations with Sisera.
חָלְצָה בְּמִנְעָל שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״נַעֲלוֹ״, אֵין לִי אֶלָּא נַעֲלוֹ. נַעַל שֶׁל כׇּל אָדָם, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נַעַל״ — נַעַל מִכׇּל מָקוֹם.
§ It was taught in the mishna that if she performed ḥalitza using a shoe that was not his, the ḥalitza is valid. The Sages taught: From the verse “And remove his shoe from on his foot” (Deuteronomy 25:9), I have derived only that the yavam may wear “his shoe,” i.e., a shoe that belongs to him; from where do I derive that he may wear any person’s shoe? The verse states the words “shoe” and “shoe” twice: “And remove his shoe” (Deuteronomy 25:9), and “The house of he who had his shoe removed” (Deuteronomy 25:10), to teach us that in any case it is acceptable, i.e., the shoes of another person may also be worn for ḥalitza .
אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״נַעֲלוֹ״? נַעֲלוֹ הָרָאוּי לוֹ. פְּרָט לְגָדוֹל שֶׁאֵין יָכוֹל לַהֲלוֹךְ בּוֹ, וּפְרָט לְקָטָן שֶׁאֵינוֹ חוֹפֶה רוֹב רַגְלוֹ, וּפְרָט לְסַנְדָּל הַמְסוּלְיָים שֶׁאֵין לוֹ עָקֵב.
But if so, what is the meaning when the verse states: “His shoe,” which seems to indicate that he must own the shoe that he is wearing? It teaches that one must wear “his shoe,” i.e., a shoe that is fitting for him, excluding a shoe so large that he is unable to walk in it, and excluding a shoe so small it does not cover most of his foot, and also excluding a heelless sandal [ sandal hamesulyam ], a sandal that has only a sole but does not have a heel and is not fit for walking.
אַבָּיֵי הֲוָה קָאֵי קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אֲתַאי יְבָמָה לַחְלוֹץ. אֲמַר לֵיהּ: הַב לֵיהּ סַנְדָּלָךְ, יְהַיב לֵיהּ סַנְדָּלָא דִשְׂמָאלָא, אֲמַר לֵיהּ: אֵימַר דַּאֲמוּר רַבָּנַן, דִּיעֲבַד, לְכַתְּחִלָּה מִי אֲמוּר?
The Gemara relates: Abaye was standing before Rav Yosef and a yevama came to perform ḥalitza . Rav Yosef said to Abaye: Give the yavam your sandal so that the ḥalitza may begin. He gave him his left sandal. Rav Yosef said to him: Granted, one can say that the Sages said that it is permitted to perform ḥalitza with the left shoe after the fact, but did they say that it is also permitted ab initio ?
אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, סַנְדָּל שֶׁאֵין שֶׁלּוֹ נָמֵי: אֵימַר דַּאֲמוּר רַבָּנַן דִּיעֲבַד, לְכַתְּחִלָּה מִי אֲמוּר? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי קָאָמֵינָא לָךְ: הַב לֵיהּ וְאַקְנִי לֵיהּ.
He said to him: If so, then also with regard to a sandal that does not belong to him, say that the Sages said that it is permitted after the fact; however, did they say it is permitted as well to perform ḥalitza using another’s shoe ab initio ? Rav Yosef said to Abaye: This is what I was saying to you: Give him your sandal and transfer ownership to him by giving it to him as a temporary gift so that it will be his, and therefore the ḥalitza will be performed in an ideal manner, without any question as to its validity.
סַנְדָּל שֶׁל עֵץ. מַאן תַּנָּא? אָמַר שְׁמוּאֵל: רַבִּי מֵאִיר הִיא, דִּתְנַן: הַקִּיטֵּעַ יוֹצֵא בְּקַב שֶׁלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל אוֹמֵר: בִּמְחוּפֶּה עוֹר, וְדִבְרֵי הַכֹּל.
The mishna taught that if the yevama performed ḥalitza while the yavam was wearing a wooden sandal the ḥalitza is valid. The Gemara asks: Who is the tanna who taught that it is permitted to use a wooden sandal? Shmuel said: It is the opinion of Rabbi Meir, as we learned in a mishna ( Shabbat 65b): One with an amputated leg may go out on Shabbat with his wooden leg, as it has the legal status of a shoe; this is the statement of Rabbi Meir. And Rabbi Yosei prohibits it, since he does not consider it to have the legal status of a shoe. Alternatively, the father of Shmuel says: Here the mishna is referring to a wooden sandal that is covered in leather, and all agree. This halakha was taught in accordance with all opinions, as even Rabbi Yosei agrees that the leather covering makes it a shoe.
אָמַר רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: סַנְדָּל הַמּוּסְגָּר — לֹא תַּחֲלוֹץ בּוֹ, וְאִם חָלְצָה — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. סַנְדָּל הַמּוּחְלָט — לֹא תַּחֲלוֹץ בּוֹ, וְאִם חָלְצָה — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה.
Rav Pappi said in the name of Rava: One should not perform ḥalitza on a yavam wearing a quarantined sandal, i.e., a sandal examined by a priest who found its signs of leprosy to be inconclusive, and places the sandal in isolation for a waiting period of up to two weeks to see if clear indications of leprosy develop. But if she did perform ḥalitza while the yavam was wearing it, her ḥalitza is nevertheless valid after the fact. On the other hand, if the sandal with leprosy is a confirmed sandal, i.e., a sandal that was definitively ruled to have leprosy, one may not perform ḥalitza with it, and if she did perform ḥalitza while the man was wearing it, her ḥalitza is disqualified. As an object with confirmed leprosy must be burned, it is considered halakhically as if it were already burnt, and is consequently considered to lack the qualities of a shoe necessary for ḥalitza .
רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: אֶחָד סַנְדָּל הַמּוּסְגָּר וְאֶחָד סַנְדָּל הַמּוּחְלָט — לֹא תַּחֲלוֹץ בּוֹ, וְאִם חָלְצָה — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה.
In contrast, Rav Pappa said in the name of Rava: With regard to both a quarantined sandal and a confirmed sandal the same halakha applies: She may not perform ḥalitza with it ab initio , but if she did perform ḥalitza with it, her ḥalitza is valid.
מֵיתִיבִי: בַּיִת הַמּוּסְגָּר — מְטַמֵּא מִתּוֹכוֹ. מוּחְלָט — מִתּוֹכוֹ וּמֵאֲחוֹרָיו. וְזֶה וָזֶה מְטַמְּאִין בְּבִיאָה.
The Gemara raises an objection to Rav Pappi’s version, from a mishna ( Nega’im 13:4): A quarantined house, i.e., one in which a discoloration appeared and was then quarantined by a priest until it could be determined whether it would be deemed a confirmed house of leprosy or not, renders one who touches it ritually impure from within, i.e., if one touches the inside of the house he becomes ritually impure; a house with confirmed leprosy renders one impure not only from touching it inside from within, but additionally from touching it behind, by touching it on the outside; and both this and that, i.e., both a quarantined house and a confirmed house, impart ritual impurity through entering it, as one who enters into either house becomes ritually impure, even if he does not touch the walls.
וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כְּדִמְכַתַּת דָּמֵי — וְהָא בָּעֵינַן: ״וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת״, וְלֵיכָּא!
The Gemara elaborates: And if it enters your mind to say that an item with confirmed leprosy is considered as if it were crushed and not intact due to the requirement to burn it, then in order to contract ritual impurity through entering a house with leprosy, we require that there be a house, as the verse states: “Moreover, one who enters the house…shall be ritually impure” (Leviticus 14:46)? And this requirement is not satisfied here, as the house confirmed with leprosy must be burned and consequently should be considered as if it is crushed and not intact.
שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת״, אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת נְתִיצָה קָרוּי בַּיִת.
The Gemara answers: There it is different, as the verse states: “And he shall break down the house” (Leviticus 14:45), which teaches that even while it is being broken down it is still called a house, until it is totally destroyed. Therefore, although for other purposes, objects that are required to be burned are considered crushed, the verse explicitly teaches that a house confirmed with leprosy is considered intact with regard to its ability to transmit ritual impurity to those who enter it.
תָּא שְׁמַע: מַטְלֵית שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ כְּזַיִת, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנָס רוּבָּהּ לְבַיִת טָהוֹר — טִמְּאַתְהוּ. מַאי לָאו, מוּחְלֶטֶת? לָא, מוּסְגֶּרֶת.
Come and hear a proof from the Tosefta ( Nega’im 7:3): If a rag that is three fingerbreadths by three fingerbreadths has a spot of leprosy, then even if it does not contain the minimum volume of an olive-bulk, once most of the rag enters a pure house it renders the house ritually impure. What, is it not referring to a rag with confirmed leprosy, implying that one should calculate its measurements even when its leprosy is confirmed and it is destined to be burned? The Gemara rejects this assumption: No, this is referring to a quarantined rag, which does not have to be burned and is consequently considered intact. It can be measured to determine if it has the minimum measurements required for imparting ritual impurity.
אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: הָיוּ בָּהּ כַּמָּה זֵיתִים, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס מִמֶּנָּה כְּזַיִת לְבַיִת טָהוֹר — טִמְּאַתְהוּ,
The Gemara challenges: If you interpret it so, say the latter clause: If the rag was the volume of several olives, i.e., it was very thick and even a small section of the cloth was equal to an olive-bulk, when one olive-bulk of the rag enters a ritually pure house, even if it is a small portion of the rag, it renders the house ritually impure.
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מוּחְלֶטֶת, הַיְינוּ דְּאִיתַּקַּשׁ לְמֵת. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מוּסְגֶּרֶת, אַמַּאי אִיתַּקַּשׁ לְמֵת?
Granted, if you say that the entire baraita is referring to a rag with confirmed leprosy, this is so because a confirmed leper is juxtaposed with and thereby compared to a dead person (Numbers 12:12), and therefore an olive-bulk of the rag causes ritual impurity just as an olive-bulk of a corpse does. But if you say it is speaking about a quarantined rag, why should it be juxtaposed to a dead person? There is no biblical source comparing a quarantined leper to a corpse, and therefore, there is no reason to think that an olive-bulk of a rag transmits ritual impurity. Only if the rag is of the minimum dimensions and the entire rag enters the airspace does it transmit ritual impurity.
שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״וְשָׂרַף אֶת הַבֶּגֶד״, אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת שְׂרֵיפָה קָרוּי בֶּגֶד.
The Gemara answers: That is correct; the baraita is referring to a rag with confirmed leprosy, but nevertheless it is not difficult for Rav Pappi. Although generally objects that are required to be burnt are considered crushed even before they are burnt, this is not true with regard to a garment with leprosy. There the halakha for a garment that has confirmed leprosy is different, as the verse states: “And he shall burn the garment” (Leviticus 13:52), which indicates that even when it is being burned, it is still called a garment.
וְלִיגְמַר מִינֵּיהּ! אִיסּוּר מִטּוּמְאָה לָא גָּמְרִינַן.
The Gemara asks: If your interpretation above is correct, that a garment with confirmed leprosy can still transmit ritual impurity even though the object is to be burned and should be considered crushed, let us learn from this concerning a sandal that even after it has been definitively determined to have leprosy, it is still considered a shoe and should be eligible for ḥalitza , at least after the fact, in accordance with Rav Pappa’s opinion. The Gemara answers: We cannot derive a halakha of a prohibition from a halakha of ritual impurity, as these different areas of halakha cannot be compared. Therefore, although a garment with leprosy is considered intact with regard to the transmission of ritual impurity, that status cannot act as a source to teach that it is intact for the purpose of ruling that ḥalitza performed with a shoe with confirmed leprosy is valid.
אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא: אֶחָד סַנְדָּל הַמּוּסְגָּר, וְאֶחָד סַנְדָּל הַמּוּחְלָט, וְאֶחָד סַנְדָּל שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה — לֹא תַּחְלוֹץ, וְאִם חָלְצָה — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. שֶׁל תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה,
The Gemara cites Rava’s final ruling: Rava said that the halakha is the same for a quarantined sandal, a confirmed sandal, and a sandal of idolatrous worship, i.e., a sandal that was placed on a statue of idolatrous worship; one should not perform ḥalitza with it, and if she did perform ḥalitza with it, her ḥalitza is valid. If, however, he was wearing a sandal that functioned as an offering of idolatrous worship, in that it was brought as a gift to an idol;