Talmud Builders

    Commentary page

    Sotah 5a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Sotah 5a

    Sotah 5a. The full printed text of this folio side — 21 numbered segments, about 572 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    אפילו עושה צדקה בסתר שנותן מידו לידו של העני והכי משמע יד הנותנת ליד אף הוא לא ינקה:

    דכתיב ביה מתן בסתר כו' לאו דשייך האי קרא בקרא דלעיל אלא רבותא היא שאע"פ שמכפה אף וחימה אינו מכפר על גסות הרוח:

    אזהרה שלא יהא גס רוח:

    ורם לבבך ושכחת אלמא מגובה לב בא לידי שכחה ששוכח את בוראו ובשכחה הוא מוזהר השמר לך פן תשכח:

    מתמעט מחשיבותו:

    רומו מעט כיון שרומו מתמעט:

    ישנו בעולם מתקיים:

    והומכו ואם חזר ונעשה עניו שממיך את עצמו:

    31 more comments on this page.

    Rashi on Sotah 5a · Sefaria

    Tosafot

    כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער תימה אמאי לא חשיב האי במשנת חלק והא דאמר פרק בתרא דכתובות (דף קיא.) מתים שבחו"ל אינן חיים ותו גרסינן התם ע"ה אינן חיים אא"כ יהנו תלמידי חכמים ומלוי רביות מצינו באגדה שאינן חיים לעולם הבא. תוס' ר"י:

    אדם שאין בו אלא רביעית דם פר"ח הוא דם הצלול שממנו משתית הלב אין בו אלא משקל כ"ה סלעים שהיא רביעית הלוג:

    Tosafot on Sotah 5a · Sefaria

    Meiri

    ויש מדה אחרת שלישית נקראת יקרת רוח והיא ראויה לתלמיד חכם עצמו שלא להיותו מרמס להדיוטות לידמות להם כקיתון של חרס ועל זו אמרו תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמנה שבשמינית כלומר חלק מועט ותפש לשון שמנה שבשמינית על שם שהוא משקל הקטן שבכל המשקולות ונקרא עוכלא כמו שהתבאר בבתרא ומ"מ כבר פירשנו בענין שמנה שבשמינית בחבור התשובה בשם קצת גאונים שהיא נאמרת על מדה מדוקדקת בדרך צחות והוא שבמסכת קדושין אמרו עשרה קבין גסות ירדו לעולם תשעה נטלה עילם ואחת כל העולם כלו ושמינית קב הוא חצי לוג ושמינית של חצי לוג הוא רובע רביעית וכשיתערב ברביעית דם שבאדם אינו אלא על חד ארבע שהוא ביתר מכדי מזיגה בינונית וכן הוספנו שם לפרשה בדרך אחרת וכן אמרו שמעטרתו כסאסאה לשבלתא כלומר שמונעת היד שלא ליגע בהדיא בשבולת ולא עוד אלא שצריך לו שיעטר עצמו בכך כדי להיות דבריו מקובלים ונשמעים כראוי ומתוך כך אמרו בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה וסוף דבר כל השם אורחותיו בעולם הזה זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה שנאמר ושם דרך אראנו בישע אלהים אל תקרי ושם אלא ושם וכבר הרחבנו הביאור בענינים אלו בשלמות בחבור התשובה:

    Meiri on Sotah 5a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפירש"י בד"ה יקפצון מן כו' והכי מפרש בהדיא בב"ר עכ"ל הס"ד ומ"ש בפירש"י שלפנינו דבשלמא בכל מכל רבותא כו' אינו בפי' ישן והוא גליון ובא לומר שלא נפרש כל דיעקב וכל אשר תתן לי וק"ל:

    תוס' בד"ה אדם שאין בו אלא רביעית דם פר"ח הוא דם הצלול כו' עכ"ל כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Sotah 5a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    לא ינקה מדינה של גיהנם גליון והכי אמר במדרש משלי כשאדם בא על אשת איש ונזדמן לו עני ונתן לו פרוטה בצדקה ואומר : לא היה הקדוש ברוך הוא מזמין אותו עני אלא אם כן מחל לו עונו. ועל זה נאמר יד ליד לא ינקה. הרא"ה ז"ל בפירושו.

    Shita Mekubetzet on Sotah 5a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה אדם שאין בו וכו' עד סופו כי לוג הוא ב' ליטרין וליטרא הוא מאה זוז ביהודה כדאית' בירושלמי הובא בר"ש פ"י דתרומות מ"ח נמצא לוג הוא שני מאות זוז שהם מאה סלעים בגליל ורביעית הלוג הוא כ"ה סלעים. (ברית שלום על התורה פ' כי תשא):

    Gilyon HaShas on Sotah 5a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    כָּל הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ. אֲפִילּוּ עוֹשֶׂה צְדָקָה בַּסֵּתֶר, דִּכְתִיב (משלי כא, יד) "מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף" לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם. יש להבין צְדָקָה בַּסֵּתֶר היכא רמיזה ביד? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד אותיות מנצפ"ך כי מ־ם ופ־ה הם בחינת הבל ומתפשטים בחוטם ופה ואותיות נצ־ך בחינת קין ומתפשטים בזרוע וכף ואצבעות דהיינו נו־ן בזרוע וכ־ף בהכף וצד־י באצבעות. והנה ג' אותיות אלו סדרם באלפא ביתא דמנצפ"ך הכ־ף הוא ראש החמשה והנו־ן הוא תוך החמשה והצד־י הוא סוף החמשה הרי נמצא הם ראש ותוך וסוף שהם ראשי תיבות 'סתר' מלתתא לעילא. ועל זה אמר הכתוב מַתָּן בַּסֵּתֶר רוצה לומר צדקה הנעשית ביד שהיא מתקנת ג' אותיות שהם 'סתר' ס וף ת וך ר אש שהם אותיות צנ־ך המתפשטים שם הנה זה התיקון יִכְפֶּה אָף כי על ידי הצדקה שעושה בידים ממתק ג' גבורות שהם ג' אותיות המתפשטים שם. ועל זה שפיר דרש רבי יוחנן בתיבת יד של צדקה בסתר כי צדקה הנעשית ביד היא תיקון ומיתוק ג' אותיות צנ־ך שהם סוף תוך ראש ראשי תיבות סֵּתֶר.

    כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ לְסוֹף מִתְמַעֵט (איוב כד, כד) נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין כד.) סימן לגסות הרוח עניות, כי הגאה עונשו שיבא לידי עניות. והטעם פרשתי דאמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים קיג:) ארבעה אין הדעת סובלתן וחד מנייהו 'דל גאה' ולכן זה המתגאה אם הוא עשיר יעני כדי שלא יתגאה כפי הטבע דדל מתגאה אין הדעת סובלתו. והנה אדם במלואו 'אל ף דל ת מ ם ' סופי תיבות 'פתם' שהוא נטרקון פת מ זון ולזה אמר כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ 'לְסוֹף' רוצה לומר ברמז של סוף אָדָם שהוא פת מזון מִתְמַעֵט שיעני ואז יתמעט פתו ומזונו בר מינן. או יובן בס"ד אומרו לְסוֹף מִתְמַעֵט דאמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדה לא.) שלשה שותפים באדם הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו, והנה חלק האב והאם ניתן בתחלה שהוא ההזרעה שלהם ואחר כך נותן הקדוש ברוך הוא חלקו נמצא חלקו יתברך בא לבסוף. ופרשתי בס"ד במקום אחר כי באותיות 'אדם' נרמזו השלשה שותפין שבאדם כי באות אלף נרמז שמו יתברך כי צורת א ' הוא וא־ו ושני יודין שהוא מספר שם הוי־ה ברוך הוא ונשאר דם הוא מספר 'אב אם' [44]. ולכן אם האדם יתגאה יסתלק אות א' משם אדם שיש לו כי על הגאה אמר הקדוש ברוך הוא אין אני והוא יכולין לדור במקום אחד, ולכן אות א' שבו רמוז חלק שמו יתברך יסתלק ממנו וישאר רק אותיות דם שהם רומזים לאב ואם שלו וזהו שאמר כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ לְסוֹף רוצה לומר חלקו יתברך שהוא בא לבסוף שהוא רמוז באות א' דאדם מִתְמַעֵט שמסתלק אות א' ונשאר דם.

    כְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב דִּכְתִיב בְּהוּ "בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל" הא דדימה לזה שחזר בו מן הגאוה ונעשה עניו לאברהם יצחק ויעקב נראה לי בס"ד, דכתבו חכמי המוסר אותיות אהיה הם מדת העניו דאף על פי שיש בידו חבילות חבילות של תורה ומצות ומעשים טובים אינו חושב עצמו שהגיע לגדר השלימות ואף על פי שהוא צדיק גמור שלא חטא כלל אלא תמיד אומר על עצמו ' אהיה ' דעדיין לא הייתי מתוקן אלא אהיה לעתיד על ידי שיעזרני השם יתברך להרבות תורה ומצות ומעשים טובים מה שאין כן הגאה חושב עצמו ' היה ' שנעשה שלם ומתוקן אפילו בדבר מועט שיש לו! נמצא מדת העניו לומר על עצמו 'אהיה' והגאה אומר על עצמו 'היה'. והנה בין אהיה לבין היה יש הפרש אות א' ובזה פרשתי וְחוֹטֶא אֶחָד (קהלת ט, יח) הוא מספר א' שאינו אומר אהיה אלא היה יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה כי זה עניו וזה גאה. ולכן ראשי תיבות א ברהם י צחק י עקב הוא מספר אהיה [21] שהם אף על פי שהרבו תורה ומצות ומעשים טובים ובאו לגדר השלימות שהיו צדיקים גמורים כל אחד אומר על עצמו תמיד 'אהיה' ואינו אומר 'היה' ולכן זה שחזר בו ממדת הגאוה ונעשה עניו שמדתו לומר אהיה שהיא רמוזה בראשי תיבות אברהם יצחק ויעקב דמהו אליהם דראשי תיבות שלשתם עולה מספר אהיה. והא דכינה פטירתם בלשון קפיצה דכתיב יִקָּפְצוּן (איוב כד, כד) נראה לי בס"ד שזו היא מדת הצדיקים שבעת פטירתם אין להם עכבות עד שיגיעו למקומם אשר בגן עדן אלא תכף ומיד כשנפטרים מעולם הזה קופצים ובאים לגן עדן דאין להם גלגול ולא עונשים אפילו של פחד בלבד באמצע הדרך! וכמו שכתב הרב פתח עינים ז"ל בעירובין (עירובין נג:) במאמר זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה עיין שם. וידוע מי שהוא עניו ניצול מן הגלגול וכאלו הקריב כל הקרבנות ועונותיו נמחלין ולכן קופץ ובא מהכא להתם ולא יאחר ולזה אמר כַּכֹּל יִקָּפְצוּן אלו הענוים.

    (איוב כד, כד) חַד אָמַר כִּי סָאסָא דְּשִׁיבָּלְתָא. וְחַד אָמַר: כְּשִׁיבּוֹלֶת עַצְמָהּ. קשה מה הפרש יש בין הא להא דפליגו ביה רבנן? ונראה לי בס"ד דיש הפרש בעניות בין אם תהיה לאדם אחר הרגלו בעונג וטובה ועושר שנעשה מלא מכל טוב ואחר כך נתרוקן וראשו לארץ יגיע, לבין עניות שהאדם מורגל בה מתחילתו שזה לא ירגיש כל כך ביסורין שלה. ומאן דאמר כְּסָאסָא דְּשִׁיבָּלְתָא שהוא הנקרא זקן השבולת שהם חוטים דקים וריקנים מפרי ותנובה מתחילתם זה יורה על עניים ודלים מתחילתם שהורגלו בכך ואין זה מן הקשות דהרגל על כל דבר הוא טבע ומאן דאמר כְּשִׁיבּוֹלֶת עַצְמָהּ שהיא מלאה בר וגדושה כן הם מלאים כל טוב ויבא יום אידם ולא ישאר בידם מאומה וימותו מתוך דלות הנה זו הדלות שמתים בה תהיה קשה עליהם אלף פעמים על מי שהורגל בדלות מתחילתו וכמו ענין המשל שהביא בספר משפט צדק על פסוק לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ (איכה א, יב).

    מָשָׁל לְאָדָם שֶׁנִּכְנָס לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ גְּבוֹהָה גְּבוֹהָה הוּא מְלַקֵּט (איוב כד, כד). מאמר זה תמוה דלא חזינן כהאי גונא בשבלים! שזה אפשר להיות בזרעים של ירקות שהאדם מלקט הגבוה לאכלו כי הגבוה הוא גדל כל צרכו ולכן לוקטו לאכלו וממתין על השפלים שיגדלו ויגבהו כמוהו אבל השבלים דחיטים או שעורים, הדרך לקוצרם הגבוהים והשפלים ביחד. ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו חכמי המוסר אב ובנו יצאו לשדה וירא הבן שדה נטועה שבלים של חיטים והיו החיטים יפות שהשבולת מלאה חיטים יפים ובריאים ומחמת כובד שלהם הושפלו ראשיהם ונעקמו למטה ולא היתה השבולת עומדת בקומה זקופה כי כן טבע שבלים הבריאות ומליאות שאין בקנה שלהם כח לסבול הכובד ומוכרח שראשיהם כפופים למטה והיו עם אלו השבלים המלאות כמה שבלים שלקו בתחילתם ואין בתוכם חטים וכיון דאין להם כובד עומדים זקופים. וישאל הבן מאביו: למה אלו זקופים ואלו כפופים? ויאמר לו: בני, אלו הכפופים הם מלאים בר והם דמיון לאנשים השלמים המלאים חכמה ודעת ומצות ומעשים טובים שדרכם להתנהג בענוה ושפלות ואין להם גובה ראש ואלו הזקופים הם דוגמת בני אדם ריקים מכל טוב ואין בהם לא תורה ולא מצוה ואלו דרכם להתנהג בגובה ראש וקומה זקופה ומראים עצמן גבוהים ועליונים על הכל! עד כאן דבריו. וכן המאמר כאן מדמה את גסי הרוח לשבולת שנראה ראשה למעלת מחברתה וכמו שפירש רש"י ז"ל והיינו שבולת הריקנית שעומדת זקופה אשר אליה נדמו גסי הרוח שהם ריקנים מכל טוב ומתגאים בגובה ראש ועל זאת השבולת הביא רב אסי ותנא דבי רבי ישמעאל ' מָשָׁל לְאָדָם שֶׁנִּכְנָס לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ גְּבוֹהָה גְּבוֹהָה הוּא מְלַקֵּט ' פירוש נכנס לטייל בתוך שדהו בעודה מלאה שבלים של חטים שהם בריאות וטובות דמוכרח שיהיו כולם כפופים וכשרואה בתוכם שבלים גבוהים שראשם זקוף אז ידע כי אלו ריקנים הם ואין הנאה של כלום מהם ולכן דרך הלוכו וטיולו הוא מלקט הגבוה הגבוה שהוא ריקן ומשליכן וזורקן לחוץ דמה הנאה בהם שישארו ושיקצרום עם החטים ויעשו זבל יותר בחיטים בתערובתם עמהם.

    (ישעיה נז, טו) "וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ" רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא חַד אָמַר: אִתִּי דַּכָּא וְחַד אָמַר: אֲנִי אֶת דַּכָּא. נראה לי בס"ד הכונה מאן דאמר אִתִּי דַּכָּא כלומר מי שהוא עניו ביותר אזכהו גם בעודנו חי בעולם הזה יתגבר על החומר שלו שיסתלק במחשבתו מעולם הזה שלא יהיה לו רצון ותאוה לעולם הזה כי מחמת שהוא מתדבק בקדושה יתירה יקשר מחשבתו תמיד בעולם העליון וכאשר כתב הרב ערבי נחל (ערבי נחל, קרח א׳) על מאמר בזוהר הקדוש (זוהר חלק ב' פט:) דהוו אמרי חברייא לרשב"י 'ווי לדרא כד יפוק מר מעלמא' ולזה אמר ' אִתִּי דַּכָּא ' דהדכא שהוא העניו אזכהו להתגבר על חומרו שגם בעודו חי בעולם הזה הוא אתי שדבק ומקשר מחשבתו בעולם העליון. וחד אמר ' אֲנִי אֶת דַּכָּא ' דסבירא ליה אם כה יעשה הקדוש ברוך הוא לעניו יפסידו התחתונים בעולם הזה דאז לא יהיה העולם התחתון נשפע מזכות הצדיק הזה מאחר דהוא כאלו מסולק ממנו וכמו שאמרו החברים לרשב"י 'ווי לדרא כד יפוק מר מעלמא' שהיו חוששין פן יקשר מחשבתו בעולם העליון ביותר ובזה יגיע נזק לעולם התחתון אחר שיהיה מסולק ממנו במחשבתו לא יהיה נזון בזכותו. לכן מפרש ' אֲנִי אֶת דַּכָּא ' רוצה לומר אזכהו להשרות שכינתי עליו גם בעוד שיש לו רצון ותאוה לקנייני עולם הזה דאינו מסתלק במחשבתו מענייני עולם הזה. ונראה כי המלאכים שאמרו (שבת פח:) תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם (תהלים ח, ב) כונתם לומר אף על פי שנתת להם התורה וזכו בה, זאת עשה להם שיתעלו מצד מחשבתם ויעלו לכאן במחשבתם כמאמר מאן דאמר דסבירא ליה אִתִּי דַּכָּא. והנה למאן דאמר ' אֲנִי אֶת דַּכָּא ' מצינו כן עשה השם יתברך עם אדון הנביאים משה רבינו ע"ה שנתן לו כח רצון ותאוה לעולם הזה שלא יסתלק במחשבתו מעולם הזה כדי שיהיה העולם הזה נשפע בזכותו בהיות לו רצון ותאוה בו ולכן השרה שכינתו עליו בדרך פלא, שדרך הנביא לא תשרה עליו רוח נבואה אלא אם כן יתבודד ויפשט מחשבתו מעולם הזה ויסתלק מה שאין כן משה רבינו ע"ה אינו צריך להתבודד ולפשט מחשבתו מעולם הזה אלא בעודנו עומד ומדבר עם בני אדם התחתונים ומסתכל במעשיהם שורה עליו רוח נבואה ומתנבא! וקרוב לזה עשה עם אברהם אבינו ע"ה דכתיב וַיֵּרָא אֵלָיו הֳ' וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל (בראשית יח, א) בלתי התבודדות אלא רואה ומביט בעסקי עולם הזה. ובזה תבין ענין נפלא למה משה רבינו ע"ה בעת פטירתו היתה קשה עליו פרידתו מעולם הזה מה שלא נמצא כן אצל צדיקים אחרים! ובזה מובן היטב כי בחייו נתן לו השם יתברך כח תאוה ורצון בעולם הזה כדי שלא יעלה במדרגות הקדושה באופן שיהיה מסתלק במחשבתו מעולם הזה לגמרי ולא יהיה לו תאוה ורצון בעולם הזה כלל שאז יפסידו התחתונים שוכני ארץ ההשפעה מזכותו וכמו שכתב הרב ערבי נחל על צדיק כזה. ומאחר שבחייו נתן לו השם יתברך כח זה של תאוה ורצון ולכן בעת פטירתו אף על פי שנסתלק כח זה ממנו עם כל זה מחמת הרושם שלו שנשאר בקרבו היתה קשה עליו פרידתו מעולם הזה כי כל דבר קדושה אפילו מסתלק מניח רושם בהכרח וכח זה להיותו נברא ונשפע מאתו יתברך הנה הוא כח קדושה ובעת פטירתו אפילו שנסתלק ממנו מוכרח שנשאר רושם במקומו ודוק היטב.

    לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם מִדַּעַת קוֹנוֹ, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִנִּיחַ כָּל הָרִים וּגְבָעוֹת וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עַל הַר סִינַי. נראה לי בס"ד מאמר דוד המלך ע"ה אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי (תהלים קכא, א) פירוש אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים הידועים שהיו גבוהים ולא זכו להשראת שכינה בקבלת התורה ובזה אדע ואבין כי מֵאַיִן היא מדת הענוה שהאדם חושב עצמו לאין ממנה יָבֹא עֶזְרִי שעל ידי הענוה אזכה לכל טוב.

    כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ רָאוּי לְגַדְּעוֹ כַּאֲשֵׁרָה נראה לי בס"ד הא דנקיט כַּאֲשֵׁרָה על פי מה שאמר מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל שהגאוה באה מיסוד האש ולכן אמר כַּאֲשֵׁרָה שהיא תיבה מורכבת משתים שהם ' אש ירה ' לשון יָרֹה יִיָּרֶה (שמות יט, יג). או יובן בס"ד תואר ישראל הוא המשובח אשר בשם זה בלבד נקראים לעתיד ולכן יש אות למ־ד בסופו כי אות ל' הוא עליון על כל האותיות רמז שהם יהיו עליונים על הכל וכמו שנאמר וּנְתָנְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ (דברים כח, א) אך גם עתה כל איש יהודי אשר נקרא בשם יִשְׂרָאֵל אם יתגאה יסתלק גג הלמ־ד העליוני שהוא צורת וא־ו זקוף וישפל ו' זה להיות עומד למטה בתוך הלמ־ד ואז יהיה הלמ־ד אות ה' מדה כנגד מדה הוא נתגאה לכך יסתלק משמו ו' העליון הזקוף למעלה וירד מטה. ואם תעמוד על האמת תמצא כי כן שורת הדין מחייבת שזה המתגאה שמאס בענוה הנקראת דַּכָּא ואז יחסר מספר דַּכָּא [25] ממספר למ־ד שהוא שלושים וישאר חמשה לכך יהיה אות ה' שהיא מספר חמשה במקום אות ל' ואחר שנעשה אות ל' של יִשְׂרָאֵל אות ה' נמצא אותיות אֲשֵׁרָה ולזה אמר 'רָאוּי לְגַדְּעוֹ כַּאֲשֵׁרָה' שדמה כריתתו לכריתת אשירה וגם עוד כי האדם הוא עץ השדה.

    7 more comments on this page.

    Ben Yehoyada on Sotah 5a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Sotah, daf 5, Amud Aleph, about 572 words in 21 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 21 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 116 words

      Opens “אֲפִילּוּ עוֹשֶׂה צְדָקָה בַּסֵּתֶר, דִּכְתִיב: ״מַתָּן בַּסֵּתֶר…”

    2. Segment 229 words

      Opens “אַזְהָרָה לְגַסֵּי הָרוּחַ מִנַּיִן? אָמַר רָבָא אָמַר…”

    3. Segment 322 words

      Opens “וְכִדְרַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעָא. דְּאָמַר רַבִּי…”

    4. Segment 433 words

      Opens “דָּרֵשׁ רַב עַוִּירָא, זִמְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ…”

    5. Segment 526 words

      Opens “וְאִם חוֹזֵר בּוֹ — נֶאֱסָף בִּזְמַנּוֹ כְּאַבְרָהָם…”

    6. Segment 654 words

      Opens “מַאי ״וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת״? רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא,…”

    7. Segment 717 words

      Opens “״וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ״. רַב הוּנָא וְרַב…”

    8. Segment 824 words

      Opens “וּמִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר אֲנִי אֶת דַּכָּא, שֶׁהֲרֵי…”

    9. Segment 928 words

      Opens “אָמַר רַב יוֹסֵף: לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם מִדַּעַת…”

    10. Segment 1021 words

      Opens “אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ…”

    11. Segment 1131 words

      Opens “וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ…”

    12. Segment 1216 words

      Opens “וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ…”

    13. Segment 1347 words

      Opens “דָּרֵשׁ רַב עַוִּירָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי אֶלְעָזָר: בֹּא…”

    14. Segment 1454 words

      Opens “אָמַר רַב חִסְדָּא, וְאִיתֵּימָא מָר עוּקְבָא: כׇּל…”

    15. Segment 1538 words

      Opens “אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ…”

    16. Segment 1634 words

      Opens “אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב:…”

    17. Segment 1718 words

      Opens “אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לָא מִינַּהּ…”

    18. Segment 1824 words

      Opens “אָמַר חִזְקִיָּה: אֵין תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת…”

    19. Segment 1912 words

      Opens “אָמַר רַבִּי זֵירָא: ״בָּשָׂר״ כְּתִיב בֵּיהּ ״וְנִרְפָּא״,…”

    20. Segment 2016 words

      Opens “אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָדָם: אֵפֶר, דָּם, מָרָה.…”

    21. Segment 2112 words

      Opens “אָמַר רַב אָשֵׁי: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ…”

    Sages named on this page

    • Rav Huna bar Rav Yehoshua · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Huna bar Rav Yehoshua was a fourth-generation Amora, a close student of Abaye and Rava, known for his erudition, medical understanding,…

      Source: Sotah 5a · Segment 16 — “…מִשְּׁמוֹנָה בִּשְׁמִינִית. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: וּמְעַטְּרָא…

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Sotah 5a · Segment 6 — “…וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁנִּכְנָס לְתוֹךְ…

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Sotah 5a · Segment 9 — “אָמַר רַב יוֹסֵף: לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם מִדַּעַת קוֹנוֹ, שֶׁהֲרֵי…

    • Ze'iri · Amoraim · First Generation Amoraim

      Ze'iri was a first-generation Amora and a prominent disciple of Rabbi Hiyya the Great, known for his erudition and piety.

      Source: Sotah 5a · Segment 2 — “…אָמַר רָבָא אָמַר זְעֵירִי: ״שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ אַל תִּגְבָּהוּ״. רַב…

    Encyclopedia entries citing this page

    Original text

    אֲפִילּוּ עוֹשֶׂה צְדָקָה בַּסֵּתֶר, דִּכְתִיב: ״מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף וְגוֹ׳״ — לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם.

    Even if the one who committed adultery performs charitable deeds secretly, as alluded to in the phrase “hand to hand,” and even if one might think that one who does so will go unpunished, as it is written with regard to charity of this kind: “A gift in secret pacifies wrath” (Proverbs 21:14), nevertheless, he will not be unpunished from the judgment of Gehenna.

    אַזְהָרָה לְגַסֵּי הָרוּחַ מִנַּיִן? אָמַר רָבָא אָמַר זְעֵירִי: ״שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ אַל תִּגְבָּהוּ״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר, מֵהָכָא: ״וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ״ וּכְתִיב: ״הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״.

    § The Gemara previously discussed the impropriety of the trait of arrogance. Now the Gemara discusses the source of its prohibition. From where is the warning derived, i.e., what is the source prohibiting the behavior of the arrogant? Rava says that Ze’eiri says: The source is from the verse: “Hear, you, and give ear, be not proud, for the Lord has spoken” (Jeremiah 13:15). Rav Naḥman bar Yitzḥak said the warning is from here: “Then your heart be lifted up, and you forget the Lord your God” (Deuteronomy 8:14), and it is also written in that same passage: “Beware lest you forget the Lord your God” (Deuteronomy 8:11).

    וְכִדְרַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעָא. דְּאָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעָא: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״הִשָּׁמֶר״ ״פֶּן״ וְ״אַל״ — אֵינוֹ אֶלָּא בְּלֹא תַּעֲשֶׂה.

    The Gemara explains: And these sources are in accordance with a statement that Rabbi Avin says that Rabbi Ile’a says, as Rabbi Avin says that Rabbi Ile’a says: Wherever it is stated in a verse “beware,” “lest,” or “not,” this is nothing other than a prohibition. Since these verses employ these terms in the context of one who is arrogant, they serve as sources for the prohibition.

    דָּרֵשׁ רַב עַוִּירָא, זִמְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַסִּי וְזִמְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַמֵּי: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ לְסוֹף מִתְמַעֵט, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רוֹמּוּ מְּעַט״. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר יֶשְׁנוֹ בָּעוֹלָם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֵינֶנּוּ״.

    Rav Avira interpreted the following verse homiletically: “They are exalted for a little while, and they are gone; yes, they are brought low, they are gathered in as all others, and wither as the tops of the husks” (Job 24:24). There were times when he said this interpretation in the name of Rav Asi and there were times when he said it in the name of Rav Ami: Any person who has arrogance within him will ultimately be diminished in standing, as it is stated in the phrase: “They are exalted for a little while,” indicating that one who raises himself above others will be exalted only briefly. And lest you say that even if he is diminished he will still exist in this world and live a full life, the verse states: “And they are gone,” indicating that they die before their time.

    וְאִם חוֹזֵר בּוֹ — נֶאֱסָף בִּזְמַנּוֹ כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהֻמְּכוּ כַּכֹּל יִקָּפְצוּן״. כְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב דִּכְתִיב בְּהוּ: ״בַּכֹּל״, ״מִכֹּל״, ״כֹּל״. וְאִם לָאו — ״וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת יִמָּלוּ״.

    He continues the interpretation: But if he repents from his arrogance, he is gathered in death at his proper time like Abraham our forefather, as it is stated: “Yes, they are brought low, they are gathered in as all [ kakkol ] others” (Job 24:24), indicating that when he repents from his arrogance he will die like Abraham, Isaac, and Jacob, as it is written about them that they were blessed with the term “all,” as in the verse above. With regard to Abraham, the verse states: “And the Lord had blessed Abraham in all things [ bakkol ]” (Genesis 24:1). With regard to Isaac, the verse states: “And I have eaten of all [ mikkol ]” (Genesis 27:33). With regard to Jacob, the verse states: “And because I have all [ khol ]” (Genesis 33:11). And if one does not repent, then, the verse in Job continues: “And wither like the tops of the husks.”

    מַאי ״וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת״? רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא, חַד אָמַר: כִּי סָאסָא דְשִׁיבַּלְתָּא, וְחַד אָמַר: כְּשִׁיבּוֹלֶת עַצְמָהּ. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר כִּי סָאסָא דְשִׁיבַּלְתָּא — הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת״, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כִּי שׁוּבַּלְתָּא עַצְמָהּ, מַאי ״וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת״? אָמַר רַב אַסִּי, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁנִּכְנָס לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ — גְּבוֹהָה גְּבוֹהָה הוּא מְלַקֵּט.

    The Gemara asks: What is the meaning of the phrase “and wither like the tops of the husks”? Rav Huna and Rav Ḥisda offered differing interpretations. One says that it means: Like the awn of bristle-like growth on the top of the husk, and one says that it means: Like the husk itself. The Gemara comments: Granted, according to the one who says: Like the awn of bristle-like growth on the top of the husk, that is that which is written in the verse: “And wither like the tops of the husks,” since this awn is on the top of the husk. But according to the one who says: Like the husk itself, what is the meaning of the expression “and wither like the tops of the husks”? Rav Asi says, and similarly the school of Rabbi Yishmael taught: This can be explained by way of an analogy to a person who enters into his field, as he gathers the taller stalks before the shorter ones. The verse is therefore referring to the tallest stalks, not the tops of the stalks.

    ״וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ״. רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא, חַד אָמַר: אִתִּי דַּכָּא, וְחַד אָמַר: אֲנִי אֶת דַּכָּא.

    The Gemara continues the discussion of arrogance, and its converse, humility. The verse states: “For thus says the High and Lofty One that inhabits eternity, whose name is Holy: I dwell in the high and holy place, also with him that is of a contrite and humble spirit, to revive the spirit of the humble, and to revive the heart of the contrite ones” (Isaiah 57:15). Rav Huna and Rav Ḥisda offered differing interpretations of this verse. One says that the verse means: Together with Me is the person who is contrite and humble. In other words, God elevates the humble. And one says that the verse means: I, God, descend, and am found together with the person who is contrite and humble.

    וּמִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר אֲנִי אֶת דַּכָּא, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִנִּיחַ כׇּל הָרִים וּגְבָעוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עַל הַר סִינַי וְלֹא גָּבַהּ הַר סִינַי לְמַעְלָה.

    The Gemara comments on this: And it stands to reason that the meaning of the verse is like the one who says: I am with the contrite person, as the Holy One, Blessed be He, disregarded all of the mountains and hills, and rested His Divine Presence on the lowly Mount Sinai, and He did not choose to raise Mount Sinai up toward Him. God chose to give the Torah on Mount Sinai, as it was a symbol of humility due to its lack of height, and He lowered His Divine Presence, as it were, to the mountain.

    אָמַר רַב יוֹסֵף: לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם מִדַּעַת קוֹנוֹ, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִנִּיחַ כׇּל הָרִים וּגְבָעוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עַל הַר סִינַי. וְהִנִּיחַ כׇּל אִילָנוֹת טוֹבוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ בַּסְּנֶה.

    Rav Yosef says: A person should always learn proper behavior from the wisdom of his Creator, as the Holy One, Blessed be He, disregarded all of the mountains and hills and rested His Divine Presence on the lowly Mount Sinai. And similarly, when appearing to Moses, He disregarded all of the beautiful trees and rested His Divine Presence on the bush (Exodus 3:2).

    אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ רָאוּי לְגַדְּעוֹ כַּאֲשֵׁירָה. כְּתִיב הָכָא: ״וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַאֲשֵׁירֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן״.

    Rabbi Elazar says: Concerning any person who has arrogance within him, it is fitting to hew him down, as a tree designated for idolatry [ asheira ] is hewn down, as it is written here with regard to the arrogant: “And the high ones of stature shall be hewn down [ gedu’im ]” (Isaiah 10:33), and it is written there with regard to trees designated for idolatry: “And hew down [ teggade’un ] their trees worshipped as part of idolatrous rites [ asheireihem ]” (Deuteronomy 7:5).

    וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ — אֵין עֲפָרוֹ נִנְעָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר״, ״שֹׁכְבֵי בֶּעָפָר״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״שֹׁכְנֵי עָפָר״ — מִי שֶׁנַּעֲשָׂה שָׁכֵן לֶעָפָר בְּחַיָּיו.

    And Rabbi Elazar also says: Concerning any person who has arrogance within him, his dust, i.e., his remains in his grave, will not stir at the time of the resurrection of the dead, as it is stated: “Awake and sing for joy, you who dwell in the dust” (Isaiah 26:19). It is not stated: You who lie in the dust, which would indicate that all the dead will be awakened in the future, but rather: “You who dwell in the dust,” indicating that only one who became a neighbor to the dust in his lifetime by living with extreme humility will stir at the time of the resurrection.

    וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, שְׁכִינָה מְיַלֶּלֶת עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע״.

    And Rabbi Elazar says: Concerning any person who has arrogance within him, the Divine Presence wails over him. As it is stated: “For though the Lord is high, yet regards He the lowly, and from the haughty He is pained from afar” (Psalms 138:6).

    דָּרֵשׁ רַב עַוִּירָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי אֶלְעָזָר: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וְדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם — גָּבוֹהַּ רוֹאֶה אֶת הַגָּבוֹהַּ, וְאֵין גָּבוֹהַּ רוֹאֶה אֶת הַשָּׁפֵל. אֲבָל מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, הוּא גָּבוֹהַּ וְרוֹאֶה אֶת הַשָּׁפֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי רָם ה׳ וְשָׁפָל יִרְאֶה״.

    Rav Avira interpreted a verse homiletically, and some say that Rabbi Elazar interpreted as follows: Come and see that the attribute of the Holy One, Blessed be He, is not like the attribute of flesh and blood. The attribute of flesh and blood is that the elevated sees the elevated, but the elevated does not see the lowly. But the attribute of the Holy One, Blessed be He, is not like that. He is elevated but sees specifically the lowly, as it is stated: “For though the Lord is high, yet regards He the lowly” (Psalms 138:6).

    אָמַר רַב חִסְדָּא, וְאִיתֵּימָא מָר עוּקְבָא: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אֲנִי וָהוּא יְכוֹלִין לָדוּר בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְלׇשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל״. אַל תִּקְרֵי ״אֹתוֹ״, אֶלָּא ״אִתּוֹ לֹא אוּכָל״. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַמְּסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְלׇשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית״.

    Rav Ḥisda says, and some say that Mar Ukva says: Concerning any person who has arrogance within him, the Holy One, Blessed be He, said: He and I cannot dwell together in the world, as it is stated: “He who slanders his neighbor in secret, him will I destroy; he who is haughty of eye and proud of heart, him will I not suffer [ oto lo ukhal ]” (Psalms 101:5–6). These verses should be understood as follows: Do not read the verse as: “ Oto lo ukhal ”; rather, read it as: Itto lo ukhal , meaning, with him, I cannot bear to dwell. There are those who teach that this was stated with regard to those who speak slander because the beginning of the verse states: “He who slanders his neighbor in secret, him will I destroy.”

    אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, אֲפִילּוּ רוּחַ קִימְעָא עוֹכַרְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ״, וּמָה יָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַּמָּה רְבִיעִיּוֹת — רוּחַ קִימְעָא עוֹכַרְתּוֹ, אָדָם שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא רְבִיעִית אַחַת — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

    Rabbi Alexandri says: Concerning any person who has arrogance within him, even a slight wind disturbs him, as it is stated: “But the wicked are like the troubled sea, for it cannot rest” (Isaiah 57:20). And if with regard to the sea, which contains many quantities of quarters of a log of water, yet a slight wind disturbs it, certainly with regard to a person, who has in his body only one quarter- log of essential lifeblood, all the more so will a slight wind disturb him.

    אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בּוֹ אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה בִּשְׁמִינִית. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: וּמְעַטְּרָא לֵיהּ כִּי סָאסָא לְשׁוּבַּלְתָּא. אָמַר רָבָא: בְּשַׁמְתָּא דְּאִית בֵּיהּ, וּבְשַׁמְתָּא דְּלֵית בֵּיהּ.

    Rav Ḥiyya bar Ashi says that Rav says: Despite the opprobrium assigned to one who exhibits the trait of arrogance, a Torah scholar must have one-eighth of one-eighth of arrogance. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: And this minute measure of arrogance crowns him as the awn of bristle-like growth on the top of the husk. Rava said: A Torah scholar who has arrogance should be excommunicated, and one who does not have arrogance at all should be excommunicated as well. As such, he must have only a minute measure of arrogance.

    אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לָא מִינַּהּ וְלָא מִקְצָתַהּ, מִי זוּטַר דִּכְתִיב בֵּיהּ ״תּוֹעֲבַת ה׳ כׇּל גְּבַהּ לֵב״?

    Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Even a Torah scholar should not have any arrogance or any part of arrogance, i.e., not even one-eighth of one-eighth. He explains why arrogance should be avoided entirely by asking: Is it a small matter that it is written with regard to arrogance: “Everyone that is proud of heart is an abomination to the Lord” (Proverbs 16:5)?

    אָמַר חִזְקִיָּה: אֵין תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת אֶלָּא אִם כֵּן מֵשִׂים לִבּוֹ כְּבָשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחׇדְשׁוֹ [וְגוֹ׳] יָבֹא כׇּל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲווֹת וְגוֹ׳״.

    Ḥizkiyya says: The prayers of a person are heard only if he casts his heart to be like flesh, by being free of arrogance. As it is stated: “And it shall come to pass, that from one New Moon to another, and from one Sabbath to another, shall all flesh come to worship before Me, says the Lord” (Isaiah 66:23).

    אָמַר רַבִּי זֵירָא: ״בָּשָׂר״ כְּתִיב בֵּיהּ ״וְנִרְפָּא״, ״אָדָם״ לָא כְּתִיב בֵּיהּ ״וְנִרְפָּא״.

    Rabbi Zeira said: Concerning leprosy of the flesh, it is written in the verse with regard to it: “And when the flesh has in the skin thereof a boil, and it is healed” (Leviticus 13:18), but concerning the leprosy of a person, it is not written in the verse with regard to it: And it is healed. Both verses discussing leprosy of a person make no mention of healing (Leviticus 13:2, 13:9). This indicates that one who sees himself as flesh will be cured, but one who holds himself in high regard will not be cured.

    אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָדָם: אֵפֶר, דָּם, מָרָה. בָּשָׂר: בּוּשָׁה, סְרוּחָה, רִמָּה. אִיכָּא דְּאָמְרִי: שְׁאוֹל, דִּכְתִיב בְּשִׁין.

    Rabbi Yoḥanan said: The Hebrew word for person, adam , written: Alef , dalet , mem , is an acronym for efer , dust; dam , blood; and mara , bile, alluding to man’s insignificance. Similarly, the Hebrew word for flesh, basar , written: Beit , sin , reish , is an acronym for busha , shame; seruḥa , putrid; and rimma , worm, also alluding to his insignificance. There are those who say that the letter sin of the word basar actually is referring to a different word, sheol , the netherworld, as it is written with the Hebrew letter shin . The letter sin is phonetically similar to the letter samekh , the first letter of the word seruḥa , but is orthographically similar to the letter shin , the first letter of the word sheol . The dispute is whether the acronym should be based upon the pronunciation or upon the way it is written.

    אָמַר רַב אָשֵׁי: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ לְסוֹף נִפְחָת, שֶׁנֶּאֱמַר:

    Rav Ashi says: Any person who has arrogance within him will ultimately be diminished in stature, as it is stated with regard to different types of leprosy: