Nedarim 63a

הבכירה בג' במרחשון:

בראש חדש כסליו הוי רביעה אחרונה:

לשאול להתפלל על הגשמים:

להתענות לגזור תענית אם לא ירדו:

ואמר ר' זירא לנודר דהנודר בין עד הגשם בין עד הגשמים אסור עד זמן רביעה שניה ומשמע בין שאמר עד הגשם בין דאמר עד הגשמים:

אמר לך ר' זירא האי דיאמר שניה לנודר היינו דאמר עדי הגשמים וגשמים תרתי משמע אבל אמר עד הגשם לעולם אימא לך עד זמן גשמים שהיא רביעה ראשונה קאמר ולא שניה:

ואמרינן עלה כמאן אזלא וכו' במאן כרבי יוסי דמיום י"ז עד יום כ"ג הוו שבעה ימים דאי ר' מאיר לא הוו אלא ה' ימים אלמא דאפי' רבן גמליאל דמקיל הכא גבי נדרים דאמר עד שיגיע זמנה של רביעה אע"פ שעדיין לא ירדה סבירא ליה אתה מונה ראשונה ושניה ולא ראשונה בלבד לא שנא דאמר עד הגשם לא שנא דאמר עד הגשמים וקשיא לר' זירא:

מתני' אמר שאיני טועם עדי ראש חדיש אדר סתם אין אסור אלא עד ראש חדש אדר הראשון: גמ' מדקתני מתני' אינו אסור אלא עד אדר הראשון אלמא דכל היכא דקאמר עד אדר סתמא אדר הראשון משמע ולא שני:

מיתיבי איזהו זמנה של רביעה כלומר ראשונה בשלשה במרחשון בינונית כו' אפילה פירוש אחרונה [בכ"ג] רבי יהודה אומר כו':

אין היחידים מתענין בפ"ק דתענית (דף י -) מפרש מאן יחידים רבנן מתענין ומתפללין שירדו גשמי':

רביעה ראשונה לשאול לומר ותן טל ומטר שלא בגולה ובגולה כמו אנן אין שואלין עד ששים בתקופה:

להתענות אם לא ירדו:

אלא שנייה למה הוזכרה ואמר רבי זירא לומר שאם נדר עד הגשמים שניה קאמר ואמרינן עלה כמאן אזלא הא דתניא כו' וקשה לרבי זירא דאמר דברי הכל בין ת"ק בין רשב"ג דעד הגשם רביעה ראשונה קאמר והכא אומר עלה אתה מונה בהם באותן שבעה ימים וכרבי יוסי דאמר לעיל בי"ח בכ"ג דליכא אלא שבעה ימים ביניהם [ורבי זירא] נמי אמר דשניה לנודר דמשמע השתא דהכל שנינו לנודר אף היכא דאמר עד הגשם - ומשני דאמר עד הגשמים וא"ת ורשב"ג אמאי נקט גשמים שירדו והא אף במתני' תנן עד שיגיע זמן של רביעה שניה וי"ל דנקט ירדו בשביעי רביעה ראשונה כדמפרש בפ"ק דתענית (דף ו:) לענין להלך בשבילי הרשות שהותרו כשירדו דוקא דבלא ירידה ודאי לא הותרו:

אסור בה ובעיבורה עד סופה דעיבורה הוי בכלל שנה ושנה:

ר' יהודה אומר אדר ראשון כותב סתם אדר שני כותב תניין וכר' יהודה:

הא דידע דמיעברא שתא דאז קרי לאדר שני סתם ומתני' בשאינו יודע בעיבורה עד אדר ואדר ראשון מיקרי אדר:

ר' שמעון בן גמליאל אומר גשמים שירדו שבעה ימים זה אחר זה מונה בהם רביעה ראשונה ושניה. ואם תאמר אמאי נקט ר' שמעון בן גמליאל שירדו, הא איהו אמר במתניתין דעד הגשמים אינו אסור אלא עד שתגיע רביעה שניה, ואף על פי שלא ירדו גשמים. תירצו בתוספות [כאן ד"ה אלא שנייה] דנקט הכי משום רביעה ראשונה, ונפקא מינה לענין להלך בשבילי הרשות דהותרו כשירד, דבלא ירידה וודאי לא הותרו, וכדאיתא התם בפרק קמא דתענית [ו, ב]. עוד יש לומר דר' שמעון בן גמליאל אליבא דתנא קמא דמתניתין דידיה קאמר, והכא הכי קא פריך, אי אמרת בשלמא ליתא לדר' זירא משכחת לה להא דר' שמעון בן גמליאל אליבא דתנא קמא דמתניתין קאמר, אלא אי אמרת איתא לדר' זירא דאמר עד הגשם ליכא מאן דפליג דלא בעינן עד שתרד הא דר' שמעון בן גמליאל כמאן, וזה יותר נכון.

קונם יין שאני טועם לשנה ונתעברה השנה אסור בה ובעיבורה ודוקא דאמר [שנה זו או – לפי השי"מ] השנה אי נמי דאמר שנה, וכדאיסתפקא להו בגמרא ולא איפשיטא, אבל באומר שנה אחת מסתברא לי דאינו אסור אלא שנים עשר חדש כרוב השנים שאינם מעוברות, ואף על פי שהרמב"ם ז"ל כתב [הפלאה הלכות נדרים פרק י' הלכה ד'] באומר שנה אחת שהוא אסור בחדש העיבור, אינו מחוור בעיני, מדאמרינן לעולם דאמר השנה, מהו דתימא הלך אחר הרוב שנים ורוב שנים לית בהון עיבור קא משמע לן, ואם איתא דאפילו באומר שנה אחת אסור בעיבורה, ולא אזלינן בתר רוב שנים באומר השנה צריכא למימר, והא דקתני שנה אחת אסור מיום ליום, לאו לאתויי חדש העיבור, אלא לאשמועינן שאסור שנים עשר חדש ואינו מותר לכשיגיע ראש השנה, וכדאשמועינן נמי בחדש אחד ובשבת אחד ויום אחד, ועוד דלכאורה עיקר חדושה דההיא מתניתין דהשנה משמע דהיינו מאי דקתני אסור בעיבורה, ועלה קאמרינן היכי דמי אילימא כדקתני דאמר השנה פשיטא כלומר דאסור בעיבורה, אלא דאמר שנה פירוש ואפילו הכי אסור בעיבורה כדיניה דהשנה ולא כשנה אחת, אלמא באומר שנה אחת אינו אסור בעיבורה, אלא שיש לדחות לזה דלאו איסור בעיבורה קא דייק אלא אסור בה, כלומר אסור בה בלבד דהיינו עד ראש השנה כאילו אמר השנה. ודחי דלעולם שנה כשנה אחת ואסור מיום ליום, והכא באומר כל השנה כדקתני, ואסור בעיבורה קא משמע לן דלא אזלינן בתר רוב שנים. ומכל מקום באומר שנה אחת סתם נראין הדברים שהוא פשוט שאינו אסור בחדש העיבור, ואף על פי (שלא פי' לדרו לא) [שבתחלת נדרו – לפי השי"מ] בירר לו שנה זו שהיא מעוברת, לפי שהאומר שנה אחת סתם אינו אסור בשנה ראשונה ממש, ואילו שתה יין כל אותה שנה ראשונה אינו לוקה, וחייב הוא לנהוג איסורו שנה אחרת, אלא שבשנה ראשונה הוא חייב לכתחילה לנהוג איסורו משום בל תאחר, ואין זה כנודר שנה זו שאם עבר ושתה לוקה ואין לו תשלומין, ואם כן אף על פי שהתחיל הוא למנות שנת איסורו מהשתא, אף על פי ששנה זו מעוברת למה יאסר בחדש העיבור והא הוא לא אסר על עצמו שנה זו ממש, ואילו שתה שנה זו ורצה למנות שנה שלאחריה אינו מונה אלא שנים עשר חדש כמנין רוב שנים, אבל באומר שנה אחת מיום זה צריך תירוץ, ואפילו בכי הא נראה לי דאינו אסור בעבורה וכמו שאמרנו. ועוד נראה לי ראיה מדתנן בערכין [לא, א] פרק המוכר שדהו, המוכר בית בבתי ערי חומה אינו מונה אלא משעה שמכרה לו, שנאמר עד מלאת לו שנה תמימה כשהוא אומר תמימה להביא את חדש העיבור, דאלמא שנה סתם שנה פשוטה משמע, והתם (באומר) [כאומר – לפי השי"מ] מהיום היא דהא מעכשיו הוא מתחיל למנות, ואפילו הכי לא היה מונה חדש העיבור אלא שריבה אותו הכתוב מתמימה, ואי קשיא לך אי מהתם נפשוט מינה בעיין דשנה כשנה אחת, לא היא דהתם לשון תורה, ובנדרים אין הולכין בהם אחר לשון תורה אלא אחר לשון בני אדם, כדאיתא בגמרא, ומכל מקום תפשוט מינה דאפילו שנה דלשון תורה שהיא כשנה אחת שהרי הוא מונה לעולם שנים עשר חדש, אפילו הכי לא הוי חדש העיבור בכלל. והא דתנן בפרק השואל [בבא מציעא קב, א] המשכיר בית לחבירו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר, דלמא ההיא באומר שנה זו, ולפי מה שאמרנו לא תמצא שיהא לו לעולם שלשה עשר חדשים, אלא בעומד בראש השנה ונתעברה השנה, אבל בעומד באמצע שנה לעולם לא ראו דאי אמר ליה השנה או שנה [זו – לפי השי"מ] אין לו אלא עד ראש השנה ואי אמר שנה אחת אינו מונה אלא שנים עשר חדש, ואפילו באומר מהיום שנה אחת וכמו שאמרנו. ואי קשיא לך הא דאמרינן [בערכין – לפי השי"מ] פרק המוכר שדהו בשנת היובל גבי שנה תמימה להביא את חדש העיבור, אמר רבי אבא בר ממל מכר שני בתי ערי חומה אחד בחמשה עשר באדר הראשון ואחד באחד באדר השני [זה שמוכר לו באחד באדר השני – לפי השי"מ], כיון שהגיע אחד באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה, וזה שמכר לו בט"ו באדר הראשון לא עלתה לו שנה עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה. שאני התם שכתב בו הכתוב תמימה לומר שיהא פודה לעולם עד שיגיע לתקופת השנה של שנה הבאה ואפילו פגע בעיבור. ועוד נראה לי ראיה מהא דתניא בפרק קמא דמסכת ראש השנה [יב, ב] המודר הנאה מחברו לשנה מונה שנים עשר חדש. ולא קתני מונה מיום ליום כדקתני במתניתין דידן, אלמא אינו מונה אלא שנים עשר חדש מיום ליום. ואי קשיא לך אשמעתין מההיא ברייתא מדקתני לשנה מונה מיום ליום, דאלמא שנה דיליה כשנה אחת ולא כהשנה, ויש לומר דהתם לאו דוקא באומר לשנה אלא באומר שנה אחת, דכל עיקר צריכותא דההיא ברייתא אינו אלא משום סיפא ולאשמועינן תרתי, חדא דראש השנה לנדרים מתשרי מנינן כלהון בני אדם, ועוד לאשמועינן עמד בעשרים ותשעה באלול אם אמר לשנה זו כיון שהגיע באחד בתשרי עלתה לו שנה. כן נראה לי. אבל באומר חדש אחד אסור שלשים יום, דכיון דאיכא חדשים מלאים וסתם נדרים להחמיר, הרי זה אסור עד שלשים יום כמדת חדש מלא. כן נראה לי. וכן פסק הרמב"ם [הפלאה הלכות נדרים פרק י' הלכה ג'].

מקצת הספרים גורסים עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון עד סוף אדר עד סוף אדר השני. ואין גירסא זו מחוור דמאי שנא כי אמר עד ראש מכי אמר עד סוף, דהכא והכא אדר סתם קאמר, ועוד קשיא לי דאם איתא היכי קאמר בגמרא אלמא סתמא דאדר דקאמר ראשון הוא, דהא אינו תלוי אלא באומר ראש או באומר סוף, דאפילו באומר אדר סתם אם אמר עד סוף אדר השני משמע, ועוד דקאמר ליה מתניתין רבי יהודה הוא, ואם איתא אפילו רבי יהודה ליתא, דהא רבי יהודה לא חילק בין אומר ראש לאומר סוף, אלא הגירסא הנכונה הכין היא, עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון, עד סוף אדר עד סוף אדר הראשון, וכן היא במקצת הספרים וכך היא שנויה בירושלמי [כאן פרק שמיני הלכה ו'. והראב"ד ז"ל [שם בהשגות של הלכה ו'] הסכים לגירסא זו], וכן היא ברוב פסקי הראשונים ז"ל.

מתני' קונם יין שאני טועם השנה פי' שנה זו או השנה הבאה או שנה פלונית דכלהו חד דינא אית להו לכל דבר ונתעברה השנה אסור בה ובעיבורה כלומר שאסור עד סוף אלול דלא סגי ליה בשנים עשר חדש וכן מפורש בירושלמי:

עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון עד סוף אדר עד סוף אדר הראשון. פי' בין לקולא בין לחומרא וסתם אדר היינו אדר הראשון וכן הדין לשטרות:

גרסינן בפ"ק דר"ה [דף יב.] באחד בתשרי ר"ה לירקות ולמעשרות לענין שאין תורמין מן החדש על הישן ומן הישן על החדש ולנדרים ואמרינן לנדרים למאי הלכתא לכדתניא המודר הנאה מחבירו לשנה. פי' סתם שלא סיים אותה מונה שנים עשר חדש מיום ליום. פי' ומתחיל מניינו לאלתר ואם אמר לשנה זו אפי' לא עמד אלא בעשרים ותשעה באלול עלתה לו שנה ואפילו למ"ד התם דיום אחד בשנה אינו חשוב שנה הכא לצעוריה נפשיה קביל עליה והא אצטער מיהו הא קיימא לן דלכל מילי יום אחד בשנה חשוב שנה ופרכינן ואימא ניסן ופריק בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכולהו קרו לתשרי ר"ה והא דתנן במתני' אסורבה ובעיבורה לאו למימרא וכו' כמו שמפורש בהלכות וגרסינן בירושלמי הדא אמרה ניסן ר"ה לנדרים פירוש פירכא היא דקא ס"ד דהכי קתני אסור בה ובעיבורה היינו למימרא דאסור בה ובעיבורה דוקא דכי שלים עיבורה דהיינו (ב) אדר ל' סלקא ליה שתא דניסן ר"ה לענין נדרים ופריק תשרי ר"ה לנדרים אלא שלא תאמר עלה ר"ח אדר תחת אלול ויהא מותר באלול שכבר שלמו לו שנים עשר חדש לפום כן צריך למימר אסור בה ובעיבורה לומר שאסור אף באלול ואין איסור של חדש העיבור עולה לו וכן הלכה:

תניא אדר ראשון כותב אדר ראשון פי' שכל מעשה שנעשה באדר הראשון כשעושים עליו שטר כותבין אדר הראשון דאלולי כתבי אדר סתם אדר ב' משמע. אדר ב' כותב אדר סתם דברי ר"מ ר' יהודה אומר אדר א' כותב אדר סתם ב' כותב תניין כלומר דס"ל דאדר סתם אדר ראשון משמע וקי"ל דר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה וסתם מתני' כוותיה הלכך הנשבע לחבירו או לעשות כלום עד אדר סתם זמנו עד אדר ראשון ור"ח להבא דלענין איסור נדר ושבועה ושטרות דינם שוה בזה כדמוכח בגמרא ואדר סתם אדר ראשון משמע וכבר טעו בזה רבים וגדולים ומה שכתבנו עיקר והלכה למעשה:

מתני' ר' יהודה אומר קונם יין שאני טועם עד שיהא הפסח אינו אסור אלא עד לילי פסח שלא נתכוון אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין. פירוש ואע"ג דעד שיהא בעלמא עד שיצא הכא לא משמע אלא עד שיגיע:

משנה קונם יין שאיני טועם לשנה ונתעברה השנה אסור בה ובעבורה עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון עד סוף אדר עד סוף אדר הראשון רבי יהודה אומר אמר קונם יין שאיני טועם עד שיהא הפסח אינו אסור אלא לילי הפסח שלא נתכון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין אמר קונם בשר שאיני טועם עד שיהא הצום אינו אסור אלא לילי הצום שלא נתכון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול בשר רבי יוסי בנו אומר קונם שום שאיני טועם עד שתהא השבת אינו אסור אלא עד לילי שבת שלא נתכון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול שום אמר הר"ם פירוש ליל הצום ר"ל צום כפור והיה מנהגם לאכול שום בלילי שבתות לפי שהיה עוזר להם על המשגל לפי מזגם וארצם וכבר ידעת שעונת תלמידי חכמים מלילי שבת ללילי שבת מצורף אל היות בשבת עצמו יחייב בו העונג בכל אופן מאופני התענוג לאנשים כלם ואין הלכה כרבי יהודה ולא כר' יוסי בנו אבל העיקר מה שקדם מאמרו כל שזמנו קבוע אמר עד שיגיע אסור עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא:

אמר המאירי קונם יין שאני טועם לשנה ר"ל בפתחות הלמ"ד הרי הוא כשהשנה או שנה זו ואסור בה ובעיבורה אם נתעברה עד סוף השנה על הדרך שביארנוה למעלה:

עד ראש חדש אדר ר"ל והיו בה שני אדרים פירושו עד אדר ראשון ואינו אסור אלא עד אדר ראשון וכן עד סוף אדר עד סוף אדר ראשון שסתם אדר אינו אלא אדר ראשון והוא הדין אם אמר עד אדר ויש גורסין עד סוף אדר עד סוף אדר שני ואף גדולי המחברים גורסין כן ואין נראה כן דמה בין זה לזה בין ראש בין סוף אדר סתמא קאמר ועוד היאך הקשו בגמרא אלמא סתמא אדר ראשון הוא הרי בראש ובסוף הוא תלוי ועוד היכי אמר מתניתין ר' יהודה היא והא רבי יהודה נמי לא תני לה דהא רבי יהודה לא מפליג ליה בין ראש לסוף אלא עיקר הגירסא כמו שכתבנו ולעולם אף ביודע שנתעברה השנה כל שמזכיר סתם אדר אין כונתו אלא לראשון והוא שאמר רבי יהודה אדר הראשון כותב סתם כלומר שאינו צריך לכתוב בו אדר ראשון אדר שני כותב תנין ואם כן אין הלכה כרבי מאיר שאמר אדר ראשון כותב ראשון אדר שני כותב סתם ומפני שאדר סתם של שנה מעוברת הוא השני מפני שהראשון הוא חדש העיבור ותדע שהרי אדר ראשון של שלשים יום ושני של כ"ט כדינו וכן שמגלה ופורים וסדר פרשיות אינן אלא בשני ומכל מקום הלכה כרבי יהודה כך היא שיטתנו ויש פוסקים כרבי מאיר ומשנתנו כשאינו יודע בשעת הנדר שהיתה מעוברת וכל שהעיבור נעלם ממנו על כרחך אין דעתו אלא על הראשון אבל כל שידע בעיבורה בשעת הנדר אסור עד השני והוא ששנינו עד ראש חדש אדר עד אדר ראשון כלומר אם היתה מעוברת עד השני ושאלו בה מכלל דרישא לאו במעוברת וכו' והא ראשון קאמר ואין ראשון אלא במקום עיבור אלא הא דידע הא דלא ידע ולשיטה זו כל שידע בעיבורה אסור עד השני וכן פסקוה גדולי המחברים:

רש"י במרחשון הס"ד הגשמים הס"ד ירדו הס"ד:

הרא"ש בד"ה כמאן כו' ושניה בכהן גדול כצ"ל:

ר"ן במרחשון הס"ד מתענין הס"ד השנים הס"ד ואחר כך מ"ה להתענות כצ"ל:

בד"ה לנודר כו' בי"ז ובכהן גדול כצ"ל:

בא"ד הגשם כולהו כצ"ל:

בד"ה קונם כו' טעמא דרבי כצ"ל השנה נתעברה כצ"ל:

גמרא כמאן אזלא הא דתניא גשמים שירדו שבעה ימים בזה אחר זה אתה מונה בהן רביעה ראשונה ושנייה לא פחות משבעה ולא יותר כמאן כרבי יוסי דמיום שבעה עשר עד עשרים ושלשה הוי שבעה ימים. דאי רבי מאיר אפילו בחמשה ימים בזה אחר זה אתה מונה בהן רביעה ראשונה ושנייה דמיום שלישי עד יום שביעי לא הוי אלא ארבעה ימים. ואי רבי יהודה אי אתה מונה ראשונה ושנייה בפחות מעשרה יום. דמשביעי עד שבעה עשר איכא עשרה ימים. והא הכא דאמר דשניה לא קתני אלא משום נודר דקאמר אפילו רשב"ג הכא דאתה מונה רביעה ראשונה ושניה. ושניה למאי הילכתא אי לאו משום נודר דאסור עד רביעה שניה בין אמר גשמים בין אמר גשם. ותיובתא דרבי זירא דאמר אבל עד הגשם עד זמן רביעה ראשונה לחוד קאמר ולא שניה לדברי הכל אפילו רשב"ג. פירוש כמאן כרבי יוסי דאלו לרבי מאיר בחמשה ימים סגי ולרבי יהודה עשרה בעי ועל כרחין לא משכחת לה אלא לרבי יוסי. אי אמרת בשלמא דרבנן בכל לשון שיאמר או עד הגשמים או עד הגשם בעינן שירדו (היכא) גשמים עד רביעה שנייה (ואם אמר עד הגשם עד הראשונה) שפיר מיתוקמא הא דרבן שמעון בן גמליאל כרבנן ולדעתיהו דרבנן קאמר. אלא אי אמרינן עד הגשם כולי עלמא מודו דעד זמן גשמים קאמר ולא בעינן עד שתרד ממש רשב"ג דאמר ירדו ממש זה אחר זה דאמר כמאן. ההוא דאמר עד הגשמים ורשב"ג דאמר אליבא דרבנן אבל לדידי ס"ל דזמן קאמר. השתא לענין פסק הלכה קיימא לן כרבנן דמתניתין דיחיד ורבים הלכה כרבים וכדמוקי למילתיהו רבי זירא. ואם אמר עד הגשמים עד שתרד רביעה שנייה משמע דמיעוט גשמים שנים ובזמן הרביעה כרבי יוסי קיימא לן דנימוקו עמו ורביעה שנייה לפי דבריו הוי בעשרים ושלשה. ואם אמר עד הגשם עד זמן הראוי קאמר וגשם משמע עד רביעה ראשונה והיינו שבעה עשר במרחשון בין שתרד בין שלא תרד דזמן הראוי משמע. אבל הר"ם ז"ל כתב פ"י מהלכות נדרים דזמן דגשם סתם עד רביעה אחרונה שהיא בראש חדש כסלו משמע אבל אם ירדו גשמים משבעה עשר במרחשון הרי זה מותר. ובאמת יש לתמוה עליו מזה איך כתב דאם אמר עד הגשם ולא ירדו גשמים דעד זמן רביעה שלישית משמע והא אמרינן בהדיא דגשם משמע עד זמן הראוי וגשם יחיד משמע ומאיזה כח נאמר שיאסר עד זמן רביעה שלישית ומצאתי שהראב"ד ז"ל השיגו בזה. הרי"ץ ז"ל.

מתניתין קונם יין שאני טועם לשנה נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה איצטריך לאשמועינן חדש אלול דאלו אדר השני פשיטא דהא שנה לפי לשון בני אדם מתשרי לתשרי ואם כן פשיטא שאסור באדר השני. הרי"ץ ז"ל. וכן כתב הרנב"י ז"ל וז"ל: קונם יין שאני טועם השנה כלומר שנה זו ואיהו נדר קודם אדר ונתעברה השנה אסור בה ובעיבורה. פירוש דאפילו חדש אלול נמי אסור דלא תימא כבר עברו שנים עשר חדשים ולא ליתסר אלא עד סוף אב קא משמע לן. עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון עד סוף אדר עד סוף אדר הראשון. פירוש דסתמא דאדר דקאמר ראשון הוא. גרסינן בפרק ארבעה ראשי שנים הם תנא באחד בתשרי ראש השנה לירקות ולמעשרות ולנדרים פירוש דירק ותבואה הנלקטים קודם תשרי נקראים ישן ושנלקטו לאחר תשרי נקראים חדש ואין תורמין ומעשרין מן הישן על החדש ולא מן החדש על הישן. לנדרים למאי הלכתא לכדתניא המודר הנאה מחברו לשנה מונה שנים עשר חדש מיום ליום פירוש מיום נדרו עד סוף שנים עשר חדש. שלא תאמר שנה אחת קביל עליה ויהא תלוי ברצונו אם תהא שנה זו או שנייה או שלישית קא משמע לן דאותה שנה הוא מונה מיום נדרו עד מלאת שנים עשר חדש מיום ליום. והא דאמרינן מונה שנים עשר חדש מיום ליום בשנה פשוטה עסיקינן דאלו שנה מעוברת בודאי אסור בה ובעיבורה כדתנן במתניתין ומשום דרוב השנים פשוטות הן ומיעוטן מעוברת נקט האי לישנא. אי נמי יש לומר דאפילו בשנה מעוברת אינו מונה אלא שנים עשר חדש מיום ליום דהא איהו לאו שנה זו קאמר דמשמע כמות שהיא מעוברת אלא לשנה קאמר ושנה סתם אינה אלא שנים עשר חדש. ואם אמר לשנה זו אפילו לא עמד אלא בעשרים ותשעה באלול עלתה לו שנה. ואפילו למאן דאמר יום אחד בשנה אינו חשוב שנה הכא לצעורי נפשיה קביל עליה והא אצטער. ואימא ניסן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. וכבר כתיבה בהלכות. והא דתנן הכא אסור בה ובעיבורה פירוש דמשמע דאסור עד שיעבור אדר שני לאו למימרא דכי משלים אדר סליק ליה שתא. פירוש ומותר. דהא באחד בתשרי ראש השנה פירוש לנדרים ולא אחד בניסן. אלא הכי קתני שחדש העיבור בכלל השנה פירוש באיסור. ואין אומרים הלך אחר רוב שנים ורוב שנים לאו מעוברות נינהו ויעלה לו אדר שני במקום אלול וכי מטי ראש חדש אלול לישתרי קא משמע לן. ואשכחן נמי דפרישו לה בירושלמי הכי דגרסינן התם הדא אמרה ניסן ראש השנה לנדרים תשרי ראש השנה לנדרים. כלומר דסבירא ליה דהאי דאמרינן אסור בה ובעיבורה היינו לומר דעד (עיבור) שיעבור חדש העיבור הוא דאסור ובאחד בניסן לישתרי ואם כן הרי ניסן ראש השנה לנדרים כתשרי. ומהדר ליה דלאו הכי הוא שלא תאמר יעלה ראש חדש אדר תחת אלול ויהא מותר באלול פירוש דהא שלמי שנים עשר חדש. לפום כן צריך לומר אסור בה ובעיבורה כלומר ולאו למימרא דלישתרי באחד בניסן וכדפרישנא. עד כאן.

קונם יין שאני טועם לשנה ונתעברה השנה אסור בה ובעיבורה ודוקא דאמר שנה זו או השנה אי נמי דאמר שנה וכדאיסתפקא להו בגמרא ולא איפשיטא. אבל באומר שנה אחת מסתברא לי דאינו אסור אלא שנים עשר חדש כרוב השנים שאינן מעוברות. ואף על פי שהרמב"ם ז"ל כתב באומר שנה אחת שהוא אסור בחדש העיבור אינו מחוור בעיני מדאמרינן לעולם דאמר השנה מהו דתימא הלך אחר רוב שנים ורוב שנים לית בהון עיבור קא משמע לן. ואם איתא דאפילו באומר שנה אחת אסור בעיבורה ולא אזלינן בתר רוב שנים באומר השנה צריכא למימר. והא דקתני שנה אחת אסור מיום ליום לאו לאיתויי חדש העיבור אלא לאשמועינן שאסור שנים עשר חדש ואינו מותר לכשיגיע ראש השנה וכדאשמעינן נמי בחדש אחד ובשבת אחת ויום אחד. ועוד לכאורה עיקר חידושה דההיא מתני' דהשנה משמע דהיינו מאי דקתני אסור בעיבורה. ועלה קאמרינן היכי דמי אילימא כדקתני דאמר השנה פשיטא כלומר דאסור בעיבורה אלא דאמר שנה פירוש ואפילו הכי אסור בעיבורה דדיניה כהשנה ולא כשנה אחת אלמא באומר שנה אחת אינו אסור בעיבורה. אלא שיש לדחות לזה דלאו איסור בעבורה קא דייק אלא אסור בה כלומר אסור בה בלבד דהיינו עד ראש השנה כאלו אמר השנה. ודחי דלעולם שנה כשנה אחת ואסור מיום ליום והכא באומר כל השנה כדקתני אסור בעיבורה קא משמע לן דלא אזלינן בתר רוב שנים. ומכל מקום באומר שנה אחת סתם נראין הדברים שהוא פשוט שאינו אסור בחדש העיבור ואף על פי שבתחלת נדרו בירר לו שנה זו שהיא מעוברת לפי שהאומר שנה אחת סתם אינו אסור בשנה ראשונה ממש ואלו שתה יין כל אותה שנה ראשונה אינו לוקה וחייב הוא לנהוג איסורו שנה אחרת אלא שבשנה ראשונה הוא חייב לכתחלה לנהוג איסורו משום בל תאחר ואין זה כנודר שנה זו שאם עבר ושתה לוקה ואין לו תשלומין ואם כן אף על פי שהתחיל הוא למנות שנת איסורו מהשתא אף על פי ששנה זו מעוברת למה יאסר בחדש העיבור והרי הוא לא אסר על עצמו שנה זו ממש ואלו שתה שנה זו ורצה למנות שנה לאחריה אינו מונה אלא שנים עשר חדש כמנין רוב שנים אבל באומר שנה אחת מיום זה צריך תלמוד. ואפילו בכי הא נראה לי דאינו אסור בעיבורה וכמו שאמרנו. ועוד נראה לי ראיה מדתנן בערכין פרק המוכר שדהו המוכר בית בבתי ערי חומה אינו מונה אלא משעה שמכרה לו שנאמר עד מלאת לו שנה תמימה כשהוא אומר תמימה להביא את חדש העיבור דאלמא שנה סתם שנה פשוטה משמע. והתם כאומר מהיום היא דהא מעכשו הוא מתחיל למנות ואפילו הכי לא היה מונה חדש העיבור אלא שריבה אותו הכתוב מתמימה. ואי קשיא לך אי מהתם ניפשוט מינה בעיין דשנה כשנה אחת. לא היא דהתם לשון תורה ובנדרים אין הולכים בהם אחר לשון תורה אלא אחר לשון בני אדם כדאיתא בגמרא. ומכל מקום תיפשוט מינה דאפילו שנה דלשון תורה שהיא כשנה אחת שהרי הוא מונה לעולם שנים עשר חדש אפילו הכי לא הוי חדש העיבור בכלל. והא דתנן בפרק השואל המשכיר בית לחברו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר דילמא ההיא באומר שנה זו. ולפי מה שאמרנו לא תמצא שיהא לו לשוכר לעולם שלשה עשר חדש אלא בעומד בראש השנה ונתעברה השנה אבל בעומד באמצע שנה לעולם לא. דאי אמר ליה השנה או שנה זו אין לו אלא עד ראש השנה ואי אמר שנה אחת אינו מונה אלא שנים עשר חדש ואפילו באומר מהיום שנה אחת וכמו שאמרנו. ואי קשיא לך הא דאמרינן בערכין פרק המוכר שדהו בשעת היובל גבי שנה תמימה להביא את חדש העיבור א"ר אבא בר ממל מכר שני בתי ערי חומה אחד בחמשה עשר באדר הראשון ואחד באחד באדר השני זה שמוכר לו באחד באדר השני כיון שהגיע אחד באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה וזה שמכר לו בחמשה עשר באדר הראשון לא עלתה לו שנה עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה. שאני התם שריבה בו הכתוב תמימה לומר שיהא פודה לעולם עד שיגיע לתקופת השנה של שנה הבאה ואפילו פגע בעיבור. ועוד נראה לי ראיה מהא דתניא בפרק קמא דראש השנה המודר הנאה מחברו לשנה מונה שנים עשר חדש מיום ליום. מדקתני מונה שנים עשר חדש ולא קתני מונה מיום ליום כדקתני במתניתין דידן אלמא אינו מונה אלא שנים עשר חדש מיום ליום. ואי קשיא לך אשמעתין מההיא ברייתא לשנה מונה מיום ליום דאלמא שנה דיניה כשנה אחת ולא כהשנה. וי"ל דהתם לאו דוקא באומר לשנה אלא באומר שנה אחת דכל עיקר צריכותא דההיא ברייתא אינו אלא משום סיפא ולאשמועינן תרתי חדא דראש השנה לנדרים מתשרי מנינן כלשון בני אדם ועוד לאשמועינן אפילו עמד בכ"ט באלול אם אמר לשנה זו כיון שהגיע באחד בתשרי עלתה לו שנה. כן נראה לי. אבל באומר חדש אחד אסור שלשים יום דכיון דאיכא מלאים כחסרים וסתם נדרים להחמיר הרי זה אסור שלשים יום כמדת חדש מלא. כן נראה לי וכן פסק הרמב"ם ז"ל. הרשב"א ז"ל.

עד ראש חודש אדר סתם אדר הוא אדר הראשון. והא דתנן במגלה פרק ראשון אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה באיסורא דממילא קאמר שטה.

מקצת הספרים גרסינן עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון עד סוף אדר עד סוף אדר השני. ואין גירסא זו מחוורת דמאי שנא כי אמר עד ראש מכי אמר עד סוף דהכא והכא אדר סתם קאמר. ועוד קשיא לי דאם איתא היכי קאמר בגמרא אלמא סתמא דאדר דקאמר ראשון הוא דהא אינו תלוי אלא באומר ראש או באומר סוף דאפילו באומר אדר סתם אם אמר עד סוף אדר השני משמע. ועוד דקאמר (ליה) לימא מתניתין רבי יהודה היא ואם איתא אפילו רבי יהודה ליתא דהא רבי יהודה לא חילק בין לאומר ראש לאומר סוף. אלא הגירסא הנכונה הכין הוא עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון עד סוף אדר עד סוף אדר הראשון וכן היא במקצת הספרים וכן היא שנויה בירושלמי. והראב"ד ז"ל הסכים לגירסא זו וכן היא ברוב פסקי הראשונים ז"ל. הרשב"א ז"ל.

גמרא דידע דמיעברא אם היה יודע בעיבורא סתמיה בשניה קאמר ומתניתין שאינו יודע עיבורא ולענין שטר סתמו שני דלא מחזקינן לסופר ולעדים שאינם יודעים הילכך כשהשטר יבא לפנינו נפרשו בשני. הרא"ם ז"ל. וכן בשטה.