Nedarim 56a

מתני' מותר בעלייה שאין עלייה בכלל בית:

הנודר מן עלייה כו' דברי הכל אין בית בכלל עלייה:

גמ' ר"מ היא דאמר עלייה לאו בכלל בית היא:

לימא ר"מ היא דאמר אין [עלייה] בכלל [בית]:

דיאי וכו' בבית ארץ משמע דמחובר בארעא הוי בית: עלייה דלא מיחבר בארעא לא הוי בכלל בית ארץ ולהכי בעי קרא לרבויי דהואיל דסמיכא אקירות הבית מטמאה:

האומר לחבירו בית שבביתי אני מוכר לך מראהו עלייה משום דאמר בית בביתי משמע עלייה בתוך ביתי: טעמא דאמר בית בביתי הא אם אמר בית סתם אין יכול להראות לו עלייה. דאין עלייה בכלל בית:

אפי' תימא רבנן לא תימא עלייה ממש מאי עלייה דקתני:

מעולה שבנכסיו הבית המשובח שבבתיו צריך ליתן לו היכא דקאמר בית בביתי אבל אי הוה אמר בית סתם היה יכול להראות לו עלייה ממש דעלייה בכלל בית:

הנודר מן הבית מותר בעלייה דעלייה אינה בכלל בית:

בבית לרבות היציע בבית לרבות העלייה הק' ה"ר יצחק הא דרשינן בקירות הבית ולא בקיר היציע ואמר הר"ם דכהך בריית' איתא בת"כ וגרסינן לה הכי כנגע נראה לי ולא לאורי מכאן אמרו בית אפל אין פותחין לו חלונות לראות נגעו בבית להביא חצר הצבוע בבית להביא העלייה ולכך איצטריך לרבות צבוע לפי שמצינו בנגעים בבגד צמר או בבגד פשתים מה פשתן כברייתו אף צמר כברייתו והוציא את הצבוע לפי שהוקשו נגעי בתים ונגעי בגדים והייתי סבור למעט כותל צבוע איצטריך לרבויי ושמא ה"נ גרסינן בבית לרבות הצבוע - הא דאמר רב הונא פרק בתרא דמנחות (דף קח:) בית בביתי אני מוכר לך מראהו עלייה ואמר עלייה זו מכרתי לך טעמא דא"ל בית בביתי ולא בית סתם דמשמע בית חשוב אבל אם אמר בית סתם בית מכר לו וקשה דלשם קאמר דעלייה דגריעה קאמר ויד בעל השטר על התחתונה א"כ מאי איריא בית בביתי אפילו בית סתמא נמי כיון דהטעם תלוי ביד בעל השטר על התחתונה וי"ל דלשם נמי צריך לפרושי כיון דיד בעל השטר על התחתונה כבית סתם דמי ומראהו עלייה דגריע והכי נקט דאף כי אמר בית בביתי מראהו גרוע וא"כ בשמעתא ניחא כי [נמי] מראהו עלייה דגריעה אתיא כרבנן וה"ה בבית סתם מראהו עלייה דעלייה בכלל בית ונקיט בית בביתי לרבותא דאפי' הכי מראהו גרוע והכא לא חש הש"ס לתרץ כמסקנא דהתם ותירץ כס"ד התם וה"ה נמי דלמסקנא דהתם נמי מפרשינן שפיר - הר"ם:

מותר בדרגש מפרש בגמרא ערסא דצלא ואינו בכלל מיטה סתם:

ערסא דגדא מיטה העשויה לכבוד ולמזל ואין יושבין עליה:

אנן יהבינן מי שמברין אותו:

ואי אמרת ערסא דגדא אמאי לא היה כופהו דבשלמא אי ערסא דצלא ניחא דלא בעי כפייה דדרגש העור תלוי בלולאות ודיו שיזקוף ויקשרנו למעלה מארכובותיו ולא יוכלו לישב עליו:

כל מטות שיש לו בבית מפני כבודו:

[כאן ד"ה בבית לרבות היציע בבית לרבות העליה] בבית לרבות את היציע הקשו בתוספות דבתורת כהנים דריש איפכא, דגרסינן התם בקירות הבית ולא בקירות היציע. ותירץ הר"מ בר' משה שניאור ז"ל דלא גרסינן הכא לרבות את היציע, אלא לרבות את הצבוע, והכין איתא בתורת כהנים דגרסינן התם בבית לרבות את הצבוע, בבית לרבות את העליה, ופירש דצבוע איצטריך לרבות, משום דבנגעי בגדים כתוב בבגד צמר או בבגד פשתים, ודרשינן או בבגד פשתים מה פשתים כברייתו אף צמר כברייתו, והוציא את הצבוע, ומיהו מקצת ספרים שכתוב בהם בבית לכבות את היציע בבית לרבות את העליה, ואינו, דהא בהדיא אמרינן התם ולא בקורת היציע.

הנודר מן הבית אסור בעליה תניא בברייתא ומייתינן לה בריש פרק קמא דסוכה [ג, א] בית שאין בו ארבע על ארבע פטור מן המזוזה ומן המעקה כו', ותנו לה להדין ברייתא בירושלמי במסכת מעשרות [פרק שלישי הלכה ג'], ותנו בה הנודר מן הבית מותר לישב בו.

אפילו תימא רבנן מאי עליה מעילוייא שבנכסים לענין הלכתא ליתא, דאדרבה אינו נותן לו אלא הגרוע, וכדאסיקנא עלה בשלהי מנחות [קח, ב] פרק הרי עלי עשרון, גבי האומר אחד משורי הקדש, היו שלשה הבינוני שבהן הקדש, אבל שורי בשורי תור בתורי קאמר, ואקשינן עליה והאמר רב הונא בר חייא משמיה דעולא האומר לחברו בית בביתי אני מוכר לך מראהו עליה, לא משום דגריעי, מאי עליה מעולה שבבתים, מתיבי בית בביתי אני מוכר לך ונפל, מראהו נפול, עבד בעבדי אני מוכר לך ומת, מראהו מת, ואמאי ניחזי הי נפל והי מת, לוקח קאמרת שאני לוקח דיד בעל השטר על התחתונה, השתא דאתית להכי נימא עליה דגריע יד בעל השטר על התחתונה, והכא לא דק לתרוצי כמסקנא דהתם, דהשתא לא אתו אלא לאוקומי מימריה דרב הונא אפילו כרבנן, וכשתמצי לומר דיד בעל השטר על התחתונה כמסקנא דהתם דרב הונא נמי כרבנן אתיא, דבית בביתי מראהו עליה משום דגריע, דעלייה בכלל בית ובית נמי מיקרייא, ולאו משום יתורא דלישנא דקאמר בית בביתי, אלא הוא הדין לבית אני מוכר לך, וכל שכן דהא דקאמר בית בביתי לרבותא קאמר, דאף על גב דקאמר הכי אפילו הכי לא יהיב ליה אלא עלייה דגריע, ואיצטריך לאשמועינן הכי משום דלגבי הקדש אי אמר שור בשורי הגדול הקדש, דתור בתורי קאמר וכיון דאתיא דרב הונא כרבנן קיימא לן כרבנן, והלכך הנודר מן הבית אסור אפילו בעלייה.

מתני' הנודר מן הבית מותר בעליה דברי ר"מ וחכ"א עליה בכלל בית פי' ולא תימא בשנדר מבית ידוע שיש לו עליה אפי' בנודר מבית סתם כדאיתא לקמן:

והנודר מן העליה מותר בבית פי' דמודו רבנן דאין בית בכלל עליה:

גמ' כמאן אזלא הא דאמר רב הונא בר חייא משמיה דעולא בית בביתי אני מוכר לך מראהו עליה לימא ר"מ היא ולא רבנן. פי' דאילו לרבנן אע"ג דלא אמר בית בביתי דהוי גריעותא אלא דאמר בית סתם הוי עליה בכלל בית סתם ואמרינן אפי' תימא רבנן דאע"ג דעליה בכלל בית הכא מודו דכיון דאמר בית בביתי למעליותא הוא ומאי עליה מעולה שבבתים דכי אמר בית סתם יהיב ליה בית גרועה כדאמרינן [ב"ב דף קז:] במוכר חצי שדהו שהלוקח נוטל כחוש והשתא דאמר בביתי משמע מעולה שבבית ודומיא דאמרינן התם [מנחות דף קח:] שור בשוורי הקדש הגדול הקדש כתב רבינו ז"ל הך מסקנא דהכא אידחייא לה בדוכתא בשלהי מסכת מנחות [שם] דגרסינן התם אמר ר"נ וכו' פי' דהתם תנן האומר אחד משוורי ואין לו אלא שנים הגדול הקדש ואם היו שלשה הבינוני הקדש דחוששין אף לבינוני ואמרינן עלה א"ר נחמן אמר רבה בר אבהו לא שנו דחוששין אף לבינוני אלא באומר אחד משוורי אבל אמר שור שבשוורי הגדול הקדש תור בתורי קאמר ואין חוששין לבינוני ואקשינן עלה איני והא אמר רב הונא בר חייא משמיה דעולא בית בביתי אני מוכר לך מראהו עליה מאי לאו משום דגריע אלמא האי לישנא גריעותא הוא ופריק לא מעולה שבבתים. מיתיבי בית בביתי אני מוכר לך ונפל מראהו נפל עבד בעבדי אני מוכר לך ומת מראהו מת פי' כשנפל ומת אחר המכר דבשעת זביני בית ועבד הוו ועכשיו יכול לסיים לו שזה מכר לו וה"ה באומר לו בית מביתי דלא מפלגינן בשמעתא התם בין בשוורי או (א) בשורי כלל ואע"ג דאמרינן התם [גיטין סו.] מחמרא כדי ליפות את כחו דכוליה חמרא משתעבד לחולקיה וכי אבד או אחמיץ מקצת אינו מראהו חומץ שאני התם דהוי דבר בלול וצריך בירור והפרשה מה שאין כן בזו. אי נמי והוא הנכון שאפי' עומד היין בחבית שאני התם שאין המתנה מן היין עצמו אלא זוזי מחמרא שהמתנה היתה מעות והיין שעבוד והרי זה כמשעבד כל נכסיו לחוב של מנה שהכל משועבד לו וכן בנותן דבר מדבר שאינו מינו כגון מנה מנכסי אבל בנותן מין במינו מיד חלה המתנה או המכר על אחד מהם ואין השאר לאחריותו. מפי מורו נר"ו וכבר כתבתיה בארוכה בפ' הניזקין. ואמאי ניחזי (ב) אי נפל ואי מת דכיון דאמרת בית בביתי מעולה שבבתים משמע היאך מראהו מת או נפל אלא אם כן נפל לו המעולה שהוא המכור לו ופריק לוקח קאמרת וכו' פי' אלא תריץ לוקח קאמרת שאני לוקח דיד בעל השטר על התחתונה והשתא דאתית להכי הא דאמרינן מראהו עליה לגריעותא הוא דמראה עליה דגריעא דיד בעל השטר על התחתונה:

הדין הוא גמרא דהתם ושמעת מינה (ג) (מיעט) ובמסקנא הדר דינא דקי"ל יד בעל השטר על התחתונה. פירוש והוה משמע השתא דאתיא כר"מ דמשום דאמר בביתי דהוי גריעותא מראהו עליה דגריעא אבל אמר בית סתם אינו מראהו עליה דאין עליה בכלל בית להכי כתב רבינו ז"ל ולאו דאזלא כר"מ אלא כרבנן והא דנקט בית בביתי רבותא הוא דלא תימא דכי אמר בביתי מעליותא הוא דומיא דשור בשוורי הקדש קמ"ל דבמקח בית בביתי גריעותא וכאילו אמר בית סתם דאמר לרבנן מראהו עליה ואם רצה נותן לו בית פחות שבנכסיו ומורי נר"ו הקשה על זה דא"כ המוכר בית לחברו סתם ונפל מראהו נפל דומיא דבית בביתי דהא ליכא הפרישא בינייהו והא היכי אפשר דהא ודאי דין מכירה לשעת המכר עד שירד לתוכה הלוקח כדין שכירות לכל ימי השכירות וכדמוכח בריש פרק המקבל לפום מאי דכתיבנא התם ואילו גבי שכירות אמרינן התם [דף קג.] המשכיר לחבירו בית סתם ונפל חייב להעמיד לו בית וה"ה ודאי במכר אלא ודאי דמוכר בית סתם אינו מראהו נפל ושאני הכא דאמר בביתי דהוי גריעותא דהא ודאי כי אמר בית בביתי (ד) לא פלוג בין בית בביתי לבית סתם הוא או לגריעותא או למעליותא וגבי הקדש נשמע למעליותא וגבי מקח לגריעותא הלכך אמרינן דבית בביתי אני מוכר לך מראהו עליה דגריעא וטעמא משום דאמר בית בביתי הא אילו אמר בית סתם אינו מראהו עליה ואתיא כר"מ דמתני' והלכתא כוותיה זה דעת מורי נר"ו אבל דעת רבינו הגדול ז"ל דבמוכר בית סתם ונפל א' מבתים שלו קודם שירד לוקח בתוכו דמראהו נפל ואע"ג דגבי שכירות חייב להעמיד לו בית שכירות שאני דכיון דלא זכי שוכר בגופא דארעא אלא (ה) דידה בלחוד דאית ליה כי אגר בית סתם לאו גופא דביתא אגר אלא (ו) דידה וכדאמרינן בהשוכר חמור סתם שחייב להעמיד לו חמור אבל מוכר או מקבל מתנה דזכו בגופה דזביני מיד חיילי זביני אחד מבתי או מעבדי וכי נפל מראהו נפל שלא היה מחוסר אלא ברירה אע"פ שאין בזה דין ברירה כדמוכח במאי דכתיבא ברווחא וכשהראהו (מראהו נפל) הוברר הדבר שזהו שמכר לו ועליו חל המכר מתחלה וכאילו (ז) נפק אחר שירד לתוכו וההיא דפרק המקבל דמשמע דשעת מכר כזמן כל השכירות יש לרבינו ז"ל פי' אחר באותה שמועה ובזה נתקיימו דברי רבינו ז"ל וכן דנתי לפני מורי רבינו נר"ו ולא הודה לי. כתב עוד רבינו ז"ל ושמעינן מהא דמאן דמקנה לחבריה שיעורא בארעיה אע"ג דלא סיים קנה דהא בבית בביתי וכו' עד מראהו עליה דגריעא. פירוש ונהי דמראהו גרוע אבל לא מצי מדחי ליה לגמרי ותנא נמי בב"ב וכו' ואשכחן לרב יוסף הלוי ז"ל דכתב דכל דלא סיים מקום ידוע לא קנה דמצי מדחי ליה דאית ליה ראיה מדתנן גבי גט שחרור הכותב כל נכסיו לעבדו יצא לחירות שהעבד בכלל שייר קרקע כל שהוא לא יצא לחירות וקא פריש דטעמא משום דלא אמר חוץ מבית כור פלוני אלא חוץ מבית כור סתם דלא מיסיים מאי דיהיב ומאי דשייר לא ידוע איזה קנה ואין המתנה כלום ודייק מינה דמאן דמקני מידי לחבריה אגב ארבע אמות קרקע צריך לסיומי ליה ההוא ד' אמות בארעיה לצפונו או לדרומו דאי לא (ח) קנה כלל דיכול מדחי ליה והיינו דאמרינן התם [דף קנ:] בעובדא דרב [צ"ל דרב פפא] דהוו ליה תריסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו ניהליה אגב אסיפא דביתא כי היכי דליהוי מקום מסויים וההיא דתנן המוכר חצי שדהו וכו' אע"ג דלא סיים המכר חיילי זביני כיון דסיים לו השדה בהכי סגי אלו הן דבריו ואנן הא ברירן אע"ג דלא סיים קנה וכו' וההיא דקאמר מדתנן גבי גט שחרור שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ליכא מינה ראיה והתם אפילו בשייר קרקע פלוני כל שהוא לא יצא בן חורין פי' וכן מפורש בתוספתא בהדיא וטעמא דלא יצא ב"ח דכיון (ט) דלא עבד חד כלל וחדא מתנה מן העבד והנכסים עבדינהו כולהו כחד גופא וכששייר כל שהוא מנכסים אפילו דבר מסויים הוי נמי שיור בגוף שחרורו של עבד ולהכי לא יצא לחירות או משום דלא כרות גיטא דגיטא דמשייר בה מידי אפילו בלאו עבד לא הוי כריתות או משום דלא פלגינן דבורא פירוש דבחד דבור נתן הכל דאמר כל נכסי נתונין לך לא אמרינן בנכסים שייר ולא בעבד אלא אף בגופו של עבד חשיב שיור תדע דהא מפורש בדוכתא בפרק מי שמת חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם שאפילו שייר קרקע מסויים כל שהוא לא קנה וחד מנייהו הא דכותב כל נכסיו לעבדו ושייר קרקע כל שהוא דאלמא ההיא אפילו בשייר מקום מסויים הוא ואע"ג דאשכחן להרי"ף ז"ל שמפרש לה לההיא משום דלא סיים אותו כל שהוא ולא ידע עבדא מאי קני כשטתא דרב יוסף הלוי תלמידו ז"ל בהא מילתא בדידן סבירא לי' דאי פריש הוא אותו כל שהוא דשייר לנפשיה אע"פ שלא סיים אותו במקום דוע קנה את השאר וכבר ברירנא מילתא שפיר בראיות ברורות דלית בהון ספיקא ולענין פלוגתא דנודר הא דחינן מימרא דרב הונא בר חייא מדר' מאיר ודאי הלכתא כרבנן דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים:

לענין נגעי בתים אמרו שלא סוף דבר שהבית מטמא בנגעים אלא אף העליה והוא שאמרו בבית לרבות את העליה אבל היציע והוא עליונות המרפסת שלפני העליה אינו מטמא בנגעים וכמו שאמרו בתורת כהנים בקירות הבית ולא בקיר היציע ואם כן מה שנמצא בקצת ספרים בסוגיא זו בבית לרבות את היציע לא כהלכה הוא ומכל מקום בתוספות גורסין כאן לרבות את הצבוע ואף בתורת כהנים אמרוה כן בין שהכותל צבוע בידי אדם בין שצבוע בידי שמים ומה שהוצרך לרבות את הצבוע מפני שנתמעט בנגעי בגדים שאין בגד מטמא בנגעים אלא לבן אבל לא צבוע בין על ידי אדם בין על ידי שמים וכמו שדרשו בבגד צמר או בבגד פשתים מה פשתן כבריתו אף צמר כבריתו להוציא את הצבוע ובא ללמד שבנגעי בתים אף הצבוע במשמע:

כבר ביארנו בראשון של גטין ח' ב' לדעת גאוני ספרד שהמוכר או הנותן לחבירו דבר שאינו מסויים כגון שאמר קרקע מקרקעי מכור לך או נתון לך או כל נכסי חוץ ממקצתן אינו כלום ואינו יכול לומר בקרקע מקרקעי תן לי מיהא פחות שבהם ומכל מקום אם אמר חצי שדה פלני אני מוכר לך הרי זה סיום מקום ונוטל מיהא את הכחוש וכן בית בבתי או שדה בשדותי או כרם בכרמי הרי זה סיום מקום ונוטל הפחות שבהם ולא עוד אלא שבבתים אם היו שם עליות אינו נוטל אלא עלייה שהיא גרועה מבית ואם נפל לו בית נותן לו אותו שנפל הן אם אמר בית בבתי הן אם אמר בית מבתי הלכה כן שלא נתכון כאן אלא להעמיד אחד ואע"פ שיש אומרים שאף בקרקע מקרקעי נותן לו מיהא הפחות מכל מקום שיטתנו ושיטת גאוני ספרד היא על הדרך שכתבנו כמו שביארנו בראשון של גיטין ובבית בבתי מיהא לדברי הכל מראהו פחות ואם כן מה שאמרו כאן מאי עליה מעולה שבנכסין אין הלכה כן שלא נתכון כאן אלא להעמיד דבריו של רב הונא אף לדעת רבנן ומכל מקום דחייה בעלמא היא למה שהיה הוא מדקדק טעמא דאמר ליה בית בבתי הא בית כלומר איזה בית שארצה כלומר בית שבתוך שאר הבתים שאף עלייה בכלל או שמא מצד יתור הלשון אבל בית סתם אינו מראה עליה והעמידה לדעת חכמים ולמעולה שבנכסיו ומכל מקום אין הלכה כן אלא בכל לשון שבה אינו מראהו אלא פחות שיד בעל השטר על התחתונה מפני שהוא מוציא מחבירו:

ודבר זה מה שחסר כאן נתגלה בסוף מסכת מנחות שאמרו שם האומר אחד משוורי הקדש והיו לו שנים גדול שבהן הקדש היו לו שלשה הבנוני שבהן הקדש כלומר אף הבנוני חוששין לו הואיל ולגבי קטן גדול הוא וממתין לו עד שיומם ומחלל קדושתו על הגדול כמו שהתבאר שם ואמרו עליה בגמרא אמר רב הונא אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא דאמר אחד משוורי הקדש אבל אם אמר שור בשוורי תורא בתורי קאמר כלומר המעולה שבהם ואין חוששין לבנוני כלל וכדקאמר הכא מעולה שבנכסיו והקשה לו והאמר רב הונא בר חייא משמיה דעולא האומר לחבירו בית בבתי אני מוכר לך מראהו עליה לאו משום דגריעא והא בית בבתי כשור בשוורי הוא ותירץ לא מעולה שבבתים וחזר והקשה ממה שאמרו שור בשוורי הקדש וכן שור של הקדש שנתערב באחרים הגדול שבהם הקדש וכל השאר ימכרו לצרכי עולות וכגון שהזכיר בהקדש שור בשוורי עולה וכן שור של עולה שנתערב באחרים הגדול שבהם הקדש מפני שיש לחוש על כל אחד ואחד שעליו חל הקדש ועולה ואם איתא הגדול שבהן הקדש אחרים מאי עבידתיהו ותירץ תרגומא אשור של הקדש שנתערב עם האחרים אבל שור בשורי אין לנו עסק אלא אצל הגדול והקשה והא וכן קאמר ותירץ תרגומא אגדול כלומר ששוים לענין שנותן הגדול להקדש אבל לימכר האחרים להקדש דוקא בשור שנתערב אבל לענין שור בשורי לא וחזר והקשה ממה שאמרו בית בבתי אני מוכר לך מראהו נפל כלומר שאם נפל לו בית אף הוא אומר לו זהו שמכרתי לך עבד בעבדי אני מוכר לך ומת לו אחד מראהו זה שמת ואומר לו זהו שמכרתי לך ואם איתא דאגדול איתמר לחזי הי נפל והי מת ואם הוא הגדול יפטר בו ואם לאו לא יפטר בו ותירץ לוקח קאמרת שאני לוקח דיד בעל השטר על התחתונה ובההוא ודאי לא אמר שהחשוב מכר לו אלא הפחות הא לגבי הקדש הגדול משמע:

והשתא דאתית להכי אף מה שאמרו מראהו עליה אין פירושו מעולה שבנכסיו אלא עליה ממש ומשום דגריעא אבל בהקדש דחמיר כל שאמר שור בשוורי הגדול הקדש והוא הדין במקדיש בית בבתיו ולמדת שזו שאמר בכאן מאי עליה מעולה שבנכסיו נדחית מכח אותה שאמרו שם מראהו נפיל וחזר לפרשה בעליה ממש ואין בה הפרש בין בית אחד לבית בבתי או בית מבתי בין בלוקח בין במקבל מתנה הא בהקדש כל שאמר אחד משוורי אם היו לו שנים נותן הגדול ואם היו שלשה הגדול הקדש וחוששין לבינוני על הדרך שביארנו ואם אמר שור בשוורי הקדש הגדול הקדש ואין חוששין לבינוני כלל זהו הפסק הנכון בענין זה והרבה מפרשין נתבלבלו בפירושין אחרים שהוכרחו בהם לפסוק בדרך אחרת ולחלק בין בית מבתי לבית בבתי ואין לחוש לדבריהם כלל וכבר הארכנו בענין זה יותר בראשון של גיטין:

אע"פ שאמרו לענין אבל שהכופה את מטתו לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שבבית מכל מקום מטה העשויה דרך נחש שמעמידין אותה מוצעת תמיד בלא הפסק וקורין לה ערסא דגדא הואיל ואינה עשויה לשכיבה אינו צריך לכפותה והרי היא כמטה המיוחדת לכלים שאע"פ שלפעמים הוא שוכב עליה דרך אקראי אינו צריך לכפותה וכן הדרגש והיא מטה שאין לה כרעים גבוהים ומתפרקת בהיתר קשרים שבה והיא של עור וקורין לה ערשא דצלא והיו נוקבים העור נקבים נקבים מד' רוחותיו וקובעין טבעות בארוכות וקושרין את העור מתוך נקביו לתוך טבעות המטה בלולאות הנקראין קרביטין וממתחין את העור ושוכבין עליו וזהו שאמרו סירוגו מתוכו וכשנוטל את קרביטיו ר"ל שמתירן היה נופל מאליו אבל מטה סרוגה מגבה ר"ל שהחבלים נכרכים על הזרועות ומטה זו שביארנו שסירוגה מתוכה אין דרכה אלא לגדולים ונכבדים שהולכין ממקום למקום וביתם עמם וכשמגיעים במלון מעמידין אותה ואין דרכה בכרעים למעלה שלא להכביד את המשא ואף הכרעים התחתונות אינן גבוהות והיא הנקראת דרגש ועליו אמרו שאין צריך לכפותה אלא זוקפה והוא שוכב על מטה אחרת כפויה:

ברא"ש בד"ה לימא כו' היא דמשמע כצ"ל:

ר"ן בבית הס"ד בגמרא הס"ד בית הס"ד:

בד"ה מאי כו' כיון דלפום כצ"ל:

מתניתין הנודר מן הבית מותר בעלייה כי כל אחד יש לו שם בעצמו זה נקרא בית וזה נקרא עלייה. וחכמים אומרים עלייה בכלל בית לפי שהטפל נקרא על שם העיקר כי סתם בני אדם קורין לעלייה בשתוף הבית בית. הנודר מן העלייה מותר בבית כי כולי עלמא מודו כי אינו נקרא בית בשתוף עלייה לפי שהבית עיקר והעלייה טפלה ואין בדין שיקרא העיקר על שם הטפל. גמרא מאן תנא להא דתניא בתורת כהנים כנגע נראה לי בבית לרבות את היציע שאם יש שם נגע טמא דכיון דכתב ובא אשר לו הבית לא היה צריך לכתוב בבית יציע עליונו של מרפסת שעומד לפני עלייה. ויש אומרים כי הוא אותו שעושין באמצע הבית מקיר לקיר כמין עלייה והוא כמו חדר שמשמשין בו בהצנע. וחכמי לותיר פירשו דהאי מאן תנא בבית מבית ארץ אחוזתכם קאמר דמייתי ליה לקמן. הרי"ץ ז"ל. והרא"ם ז"ל כתב בבית לרבות את היציע בבית לרבות את העליה לענין נגעים ובבית טובא כתיבי בפרשה והכא דריש תרי מיניהו. עד כאן. דאי דרבנן הא אמרי עליה בכלל בית אם כן לא אצטריך קרא לרבויי וליכא לשנויי ליה דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם דעל כרחין צריכין אנו ללמוד מקרא כגון הכא דלשון בני אדם מסופק אם קורין לעליה בית ולבית עליה כדפרי' לעיל גבי ערלים. הרא"ם ז"ל.

הנודר מן הבית אסור בעליה תניא בברייתא ומייתי לה בריש פרק קמא דסוכה בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה ומן המעקה וכו' ותנו לה להדין ברייתא בירושלמי במסכת מעשרות ותנן בה הנודר מן הבית מותר לישב בו. הרשב"א. דמיחברא כלומר סמוך לקרקע ועליה מחובר דמחובר הוא אבל היא עצמה לא מיחברא להכי איצטריך קרא ואתיא נמי אליבא דרבנן. הרא"ם ז"ל. כמאן אזלא הא דאמר רב הונא בר חייא משמיה דעולא בית בביתי אני מוכר לך מראהו עליה נימא רבי מאיר היא פירוש דאין עליה בכלל בית והא קא משמע לן דאף על גב דאמר ליה בית בביתי ואין עליה בכלל בית לוקח שאני דיד בעל השטר על התחתונה ומראהו עליה. דאי רבנן פירוש דאמרי עליה בכלל בית (מראהו עליה) אפילו לא אמר בביתי מראהו עליה דהא בכלל בית הוא. אפילו תימא רבנן מאי עליה מעולה שבבתים פירוש ודאי עליה בכלל בית הוא לרבנן ואי אמר ליה בית אני מוכר לך מראהו עליה דגריעא. אבל הא קא משמע לן דכי אמר ליה בית בביתי אני מוכר לך בית מובחר שבביתי קאמר ליה ולא מיבעיא דלא מצי מדחי ליה אצל עליה דגריע אלא אפילו המובחר שבבתים צריך ליתן לו וכדאמרינן במנחות שור בשוורי הקדש הגדול הקדש תור בתוראי קאמר. הרנב"י ז"ל. וכן בפירוש וז"ל: אפילו תימא רבנן ואיצטריך דמאי מראהו עליה דקאמר כגון בית מעולה שבנכסיו דאף על גב דקאמר עליה בכלל בית הני מילי גבי נדרים אבל גבי מקח וממכר בית אמר ליה ובית מעולה בעי למיתב ליה. עד כאן. אבל בשטה כתוב וז"ל: הא דאמר רב הונא בשילהי מנחות בית בביתי אני מוכר לך לשון יתור שאמר בביתי משמע גריעותה מראהו עלייה לימא רבי מאיר היא דלרבי מאיר אצטריכא ליה למימר בביתי ראי אמר בית גרידא לא משמע עלייה דהא עלייה אינה בכלל בית אבל לרבנן למה ליה למימר בביתי. מאי עלייה מעולה שבבתים והא דקאמר מראהו עלייה מראהו בית קאמר (והא דקאמר ליה עלייה) אמר המגיה נראה לי דצריך לומר: דהא דקאמר ליה בביתי למימר מעולה שבדירות דהיינו בית ולמעוטי עלייה אתא. ומיהו בית גרוע מראה לו דיד בעל השטר על התחתונה כדתניא התם בשילהי מנחות בית בביתי אני מוכר לך ונפל מראהו נפול דיד בעל השטר על התחתונה ומעולה שבבתים לאו לאפוקי בית גרוע קאמר אלא לאפוקי עלייה לבדה שדירתה גרוע במעלות וירידות. וכן הוא מפורש במנחות הרואה שם לא (ישבעו) יטעה עצמו. והילך פירוש הלכה של מנחות. אמר רב נחמן וכו' אבל שורי בשוורי הקדש הגדול שבהם הקדש אמר רב הונא ברחייא משמיה דעולא בבית שבביתי אני מוכר לך מראהו עלייה לאו משום דגריעא בתמיהא (אלא) אלמא לשון יתור שאמר בביתי לגרועי אתא. ומשני לאו לגרועי אתא אלא לעלות לגרועי עלייה אתא דמאי מעולה מעולה שבדירות דהיינו בית ולא עליה מיהו בית גרוע יהב ליה כדתניא התם בסמוך מראהו נפול ועלייה לא דמשמע מעולה למעוטי עלייה. עד כאן.

גירסא אחרת לימא רבנן היא ולא רבי מאיר אפילו תימא רבי מאיר מאי עליה מעולה שבנכסיו. כתב הרנב"י ז"ל בפירושו להלכות הרמב"ן וזה לשונו: וכתב רבינו ז"ל הך מסקנא דהכא אידחיא לה בדוכתה בשילהי מסכת מנחות דגרסינן התם אמר רבה בר אבוה לא שנו דחוששין אף לבינוני אלא דאמר אחד משורי הקדש אבל אמר שור בשוורי הגדול הקדש תור בתוראי קאמר כלומר ואין חוששין לבינוני. והך דרבה בר אבוה קיימא אהא דתניא התם פרק הרי עלי עשרון האומר אחד משוורי הקדש הגדול הקדש פירוש בשהיו שנים ואם היו שלשה הבינוני הקדש כלומר דחוששין אף לבינוני. ועלה קאמר רבה בר אבוה דדוקא דקאמר אחד משוורי הקדש אבל שור בשוורי הגדול הקדש. ואקשינן עליה איני והאמר רב הונא בר חייא משמיה דעולא בית בביתי אני מוכר לך מראהו עליה מאי לאו משום דגריעא כלומר ואתאי ליהוי כתור בתוראי. לא מעולה שבבתים כלומר הבית הגדול מכור. מתיבי בית בביתי אני מוכר לך ונפל מראהו נפול עבד בעבדי אני מוכר לך ומת מראהו מת ואמאי ליחזי הי נפל והי מת כלומר אם איתא דמעולה שבבתים מכור היכי אמרינן מראהו נפול מראהו מת ניחזי אם המעולה נפול ודאי מראהו נפול אבל נפל הגרוע אמאי מראהו נפול. לוקח קאמרת שאני לוקח דיד בעל השטר על התחתונה פירוש ולפיכך מראהו גרוע אבל גבי הקדש הגדול הקדש. השתא דאתית להכי פירוש דאיכא לאיפלוגי בין הקדש למקח וממכר נימא עליה דגריעא יד בעל השטר על התחתונה כלומר דהא דרב הונא דמראהו עליה ודאי עליה דגריעא קאמר ומשום דהא מקח וממכר הוא דמראהו גרוע מה שאין כן גבי הקדש. הדין הוא גמרא דהתם ושמעת מינה דהא דשמעתין דיחויא היא כדקא סליק נמי התם אדעתין למימר הכי דמאי עליה מעולה שבבתים ובמסקנא הדר דינא למאי דקיימא לן יד בעל השטר על התחתונה ומיהו לא דאזלא כרבי מאיר אלא כרבנן. כלומר הא דאמרי מראהו עליה לאו משום דס"ל כרבי מאיר דאמר הנודר מן הבית מותר בעליה דאין עליה בכלל בית ולאשמועינן רבותא דאפילו באומר בית בביתי קאמר הכי אלא אף לרבנן דאמרי עליה בכלל בית איצטריך לאשמועינן דמראהו עלייה. והא דנקט בית בביתי רבותא קא משמע לן דלא תימא כי אמר הכי משום חשיבותא קאמר ובית המיוחד בביתי הוא כדקאמרינן גבי הקדש תור בתוראי קאמר דהיינו גדול אלא אף בזו כלומר דאמר בית בביתי יד לוקח על התחתונה ומראהו אפילו עליה שהיא בכלל בית ואם רוצה נותן לו בית פחות שבנכסיו. ושמעינן מיהא דמאן דמקני לחבריה שיעורא בארעיה אף על גב דלא סיים קנה דהא בית בביתי ועבד בעבדי אף על גב דאית ליה נמי מאה בתים ומאה עבדים קנה לוקח מכי אקני ליה בכסף ובשטר ובחליפין וכי נפל ליה חד בית או מית ליה חד עבד מראהו נפול ומת וכי לא נפל מראהו אף עליה דגריעי אלמא זביניהו זביני כלומר ולא מצי מדחי ליה. ותנן נמי בבבא בתרא דנזיקין חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חצי שדהו ואף על גב דהא סיים לו את השדה כיון דלא סיים לו החצי דקאמר ליה כמאן דלא סיים לו כלום דמי דהא אית ליה לדחויי מהאי גיסא להאי גיסא בארבע רוחותא. וכי האי גוונא איתמר התם תנו חלק לפלוני בנכסי שנותנין לו רביע וגרסינן נמי בפרק בתרא דכתובות ההוא דאמר להו דיקלא לברא אזול יתמי פלוג ולא יהבו ליה דיקלא סבר רב יוסף למימר היינו מתניתין דתנן התם מי שאבדה לו דרך שדהו אמר ליה אביי מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי ליה הכא דיקלא גביהו הוא אלמא קני ליה לדיקלא ואף על גב דלאו מסויים הדין הוא סברא דילן. ואשכחן לרבינו יוסף הלוי ז"ל דכתב דכל דלא סיים לא קנה. ואית ליה ראיה מההיא דתנן גבי גט שחרור שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין פירוש דקתני רישא הכותב כל נכסיו לעברו יצא בן חורין פירוש משום דעצמו ונכסיו קנה כאחד. שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. וקא פריש דאמר חוץ מבית כור ולא אמר חוץ מבית כור פלוני דכיון דלא סיים שיורא כלומר איזה קרקע שייר לנפשיה לא קנה שאר נכסים דהא לא מסיימי כלומר אין ידוע איזה קרקע קנה כדי שיזכה בו. ושמיע ליה מינה כיון דהכי דינא מאן דמקני מידי לחבריה אגב ארבע אמות קרקע צריך לסיומי ליה הנהו ארבע אמות דאי לא סיים ארבע אמות בפירוש לא קנה. ולהכי אמרינן אקנינהו ניהליה אגב אסיפא דביתיה דהוא מקום מסויים. פירוש דאמרינן רב הוה ליה זוזי בי חוזאי אקנינהו ניהליה אגב אסיפא דביתיה. ואף על גב דאמרינן חצי שדי אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חצי שדהו משום דסיים לו השדה כלומר דהא דקאמר ליה חצי. אלו הן דבריו. ואנן הא ברירינן דאף על גב דלא סיים קנה ומתניתין דחצי שדי נמי הויא לן ראיה מינה דסיום שדה לאו כלום הוא דהא איכא לדחוייה כלומר מחצי זה לחצי זה. ודקאמר משום דאמרינן אגב אסיפא דביתיה הא לדידיה נמי מכיון דסיים לו בית לא הוה צריך לסיימינהו לארבע אמות פירוש דלימא אגב אסיפא אלא דליקנינהו ליה סתם אגב ביתיה. דמאי שנא ארבע אמות בביתו המסויים כלומר דלא קני דאיכא לדחוייה מהאי גיסא להך גיסא בחצי שדה נמי איכא לדחוייה בארבע פלגי אלא לאו דוקא. וההיא דקאמר מדתנן גבי גט שחרור שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ליכא מיניה ראיה ולאו הדין הוא אורחא דפירושא דוקא כלומר דהאי דאמרינן לא יצא בן חורין משום דלא סיים שיורא הוא דאפילו שייר קרקע פלוני כל שהן בפירוש קאמרי רבנן דלא יצא לחירות. וטעמא דמילתא דכיון דפגם כלל ראשון דקאמר כל נכסי והעבד בכלל ועכשו חזר ושייר בנכסים כמאן דהוי שיורא בגוף העבד הוא דכלהו נכסים כחד גופא שוינהו ושייר ביה ולפום הכי לא הויא גיטא אי משום דלא כרות גיטא הוא כלומר דגיטא דמשייר ביה ולא כלום הוא דבעינן גט כריתות. אי משום דלא פלגינן ריבורא כדאיתא בדוכת' פירוש דכיון דבלשון אחד נתן לו כל נכסיו דאמר כל נכסי נתונין לפלוני עבדי אף על פי ששייר בנכסים דאמר חוץ מבית כור פלוני לא פלגינן דיבורא לומר בנכסים שייר בעבד לא שייר. תדע דהא מפורש בפרק מי שמת חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם עבדו דתנן וכו' דשמעת מינה בהדיא דאפילו שייר קרקע פלוני כל שהוא הוי שיור. ואף על גב דאשכחנן נמי לרבינו הגדול ז"ל דפריש לה בדאמר בהאי לישנא כל שהוא כלומר דאמר הכי כל נכסי נתונין לפלוני עבדי חוץ מקרקע כל שהוא ומשום דלא יכיל עבדא לברורי כמה כל שהוא דליקני שאר נכסים. פירוש דאלמא דעת רבינו הגדול ז"ל נוטה לפירוש הרב רבי יוסף הלוי ז"ל בדבר זה אנן לפום עניות דעתן לא דאיק לן מיהו בהא מילתא כדידן ס"ל דאי פריש כמה כל שהוא דשייר לנפשיה אף על גב דלא סיים בדין הוא שיקנה את השאר וכבר ברירנא מילתא בראיות גמורות דלית בהון ספיקא. ולענין פלוגתא דנודר פירוש בנודר מן הבית אם מותר בעליה אם לאו כיון דקא דחינן מימרא דרב הונא בר חייא מדרבי מאיר פירוש דאמרינן לעיל אפילו תימא רבנן ודאי הלכתא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים הילכך הנודר מן הבית אסור בעליה. עד כאן. ערסא דגדא מיטה העשויה לשרא דביתא למזל הבית ואין יושבין עליה שאין לך דבר שאין לו שר למעלה והוא שלוחו של מקום ולכבוד המקום עושין מיטה לכבודו כן נראה לי לפרש דאלו למפרש שהוא סימן טוב בבית נראה ניחוש ורחמנא אמר לא תנחשו וראיה לדברי הכסא שמתקנין לאליהו לכבודו. ההוא יומא שהוא אבל ונזוף מיסב עליה בתמיהא והלא היה לו יותר לישב בהכנעה ולא על מטה שנעשית לשלוחו של מקום שכבוד גדול הוא לו ואין זו הכנעה. מתקיף לה רבינא וכו' ודאי ההוא יומא מהדרינן ליתובי דעתיה מידי דהוי אבשר ויין דכולה שתא דאי בעי אכיל כלומר אין אנו נותנין לב על אכילתו דכיון דמדיליה אכיל בידו לאכול ההוא יומא אנן יהבינן ליה כדי ליתובי דעתיה הכא נמי דרגש דיתיב עליה ליתובי דעתיה (מידי דהוה אבשר ויין דכולה שתא דאי בעי אכיל כלומר אין אנו נותנין לב). אלא אי קשיא למאי דמפרש ערסא דגדא הא קשיא זה קשה לי לא היה כופהו באבל קאמר דיש להיות כנזוף לפני המקום אלא זוקפו מניחו זקוף אי נמי אפילו היה כפוי מעצמו זוקפו מותר לזוקפו וכל שכן שלא יכפנו. אלא כל מטות דמשמע אפילו ערסא דגדא (אמטה) המטה המיוחדת להניח עליה כלים שאין צריך לכפותה וגם זאת מיוחדת למזל ואינה בכלל שאר מטות וכל לאו דוקא.