Nazir 23a

ומתניתין דאמר הריני נזיר לגמרי ואת מאי כלומר ואת מי הוית נזירה והלכך אי אמרה אמן דניחא לה בנזירות הרי בעל יכול להפר לפי שלא תלה נדרו בנדרה (ומתני' דקתני דיכול להפר את שלה וברייתא קתני דשניהן יכול להפר):

מתני' הרי זו סופגת את הארבעים מפרש לה לעיל (נזיר כא:):

רבי יהודה אומר תספוג מכת מרדות אם לא נתחייבה במלקות מן התורה תהא לוקה מכות מדרבנן כדי להוכיחה שלא תהא מזידה:

גמ' ת"ר אישה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר אם באשה שנדרה והפר לה בעלה סליחה זו למה אלא כו' ע"כ באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר דהא כבר כתיב ואם ביום שמוע אישה יניא אותה דהיינו שהפר לה בידיעתה:

מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה גרסי':

המתכוון לאכול בשר חזיר גרסי':

דמעיקרא לאיסורא איכוון דהא לא ידעה דהפר לה בעלה ומשום הכי צריכה כפרה וסליחה:

דלא איקבע איסורא דהוא סבור דשומן הוא:

הרי זו סופגת את הארבעים בגמ' (דף כא:) מסיק שלא היפר לה בעלה ופשיטא הוא ומשום דקא בעי למיתני סיפא ואינה סופגת וכו' דהוי חידושא אע"ג דנתכוונה לאיסורא כיון דעלה בידה היתר אינה סופגת תנא נמי רישא וסופגת:

רבי יהודה אומר אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכת מרדות מדרבנן שנתכוונה לאיסורא במזיד ובפ' בתרא דמכות (דף כב.) מכות ארבעים מן התורה אבל מכת מרדות בלי מנין אלא מכין עד שתצא נפשו או עד שמקבל עליו ומספקא לרבי דהכא דלוקה על שעברה דשמא דוקא מ' ותו לא דדוקא כשאין רוצה לקיים אותה המצוה מכין אותו בלי מספר אבל הכא שכבר עברה למה תלקה יותר מדאורייתא אם לא הפר: הג"ה גמ' יתיב ר"ש בן לקיש קמיה דר' יהודה נשיאה ויתיב וקאמר והוא שהתפיסו כולם בתוך כדי דיבור כדמפרש והולך כדי שאילת שלום תלמיד לרב דהיינו שלום עליך רבי ג' תיבות ה"נ יכולין שלשה אנשים להתפיס עצמן בראשון שנדר בנזיר שכל אחד אמר ואני הם שלש תיבות דאפילו האחרון תוך כדי דיבור מן הראשון אבל הרביעי אינו יכול להתפיס עצמו בראשון אפילו אמר ואני שכבר שהו כדי דיבור מן הראשון ולכך לא חייל נזירות ארביעי:

באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר דאי ידעה אמאי צריכה סליחה וכפרה לכפר:

והוא לא ידע ואשם ונשא עונו בקרא דאשם תלוי כתיב ועלה בידו בשר חזיר כגון חתיכה אחת ספק היא של חלב וספק היא של שומן דס"ל לת"ק דאשם תלוי אפילו אחתיכה אחת מיחייב:

איסי בן יהודה אומר [ולא ידע ואשם ונשא עונו] ולא פי' קרא כדלעיל אלא כגון ב' חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן דס"ל לאיסי בן יהודה דלא מיחייב אשם תלוי אלא אחתיכה אחת משתי חתיכות:

על דבר זה יד"וו ראשי התיבות ידע ואשם ונשא הכתוב מדבר באשם תלוי:

פסח מיהא קעביד משמע דאכילה גסה שמה אכילה וקשה דבפרק בתרא דיומא (דף פ:) קאמרי' האוכל אכילה גסה ביה"כ פטור דלא שמה אכילה ואומר ר"ת דתרי ענייני אכילות גסות יש וההוא [דיומא] כגון שנפשו קצה באכילה מרוב שובעו והכא שאין נפשו קצה אלא שאינו רעב לאכול לתיאבון:

מי דמי אנן חד דרך קאמרינן שהצדיק הולך בו והרשע נכשל באותו דרך עצמו [והכא] הם שני דרכים שזה בא על אשתו וזה בא על אחותו:

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה ביין ומטמאה למתים הרי זו סופגת את הארבעים הפר לה בעלה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה והיתה שותה ביין ומטמאה למתים אינה סופגת את הארבעים ר' יהודה אומר אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכות מרדות אמר הר"ם פי' אמר כי כאשר נדרה בנזיר ועברה ושתתה או נטמאת עוד שמע בעלה נדרה אחר זה והפר סלקה לפי מה שעברה קודם ההפר ואולם ענין מכת מרדות בזה הספור ובזולתו שבאה לב"ד שיעשו בה לפי זדונה ודברי ר' יהודה אמת:

אמר המאירי האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה ביין ומיטמאה למתים הרי זו סופגת את הארבעים פי' לדעת האומר בבעל מיעקר עקר פירשה בשלא היפר הבעל שאם היפר אינה לוקה אף על מה שעברה שהרי נעקר מעיקרו וכמי שאינו אלא בלא היפר וכי תימא מאי למימרא איידי דבעי למיתנא סיפא הפר לה בעלה והיתה שותה אינה סופגת כמו שנבאר תנא רישא סופגת ומ"מ כבר פסקנו שהבעל מיגז גייז ופי' משנתנו בהפר אלא שסופגת את הארבעים על מה שעברה וכן הלכה:

היפר לה בעלה והיתה שותה ביין וכו' אינה סופגת פי' הפר לה בעלה והיא לא ידעה בהפרתה ושוהה ביין ומיטמאה למתים בלא ידיעת הפרתה אף על פי שמ"מ היא מזידה ומתכונת לעבור אינה לוקה ר' יהודה אומר תספוג מכת מרדות הואיל ומתכונת לעבור בזדון ופירשו בבריתא במסכת מכות פרק ד' מלקות ארבעים חסר אחת מרדות עד שיקבל עליו או שתצא נפשו ודבר זה יש לפקפק אם הוא מקבל עליו מיד אם נכהו כלל ויראה שמתחילין להכות אותו בודאי על מה שעבר כפי מה שיראה לבית דין ואם מקבל עליו מניחין אותו אף על פי שלא הוכה ארבעים ואם עומד במרדו ואינו מקבל עליו מכין אותו עד שתצא נפשו שחכמים עשו חזוק לדבריהם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אסור לאדם להדריך יצרו לשום הרהור עבירה שההרהור מביא לידי מעשה וכל שהרהר בעבירה והשביע את יצרו מצד הרהורו אף על פי שנזדמן לידו דבר היתר הואיל ועשה מעשה במחשבת עבירה עון הוא וצריך כפרה באחרון של קדושין ביארנו באחד מגדוליהם שנזקק לאשתו והיה סבור שאחותו היתה ואף כשנודע לו שאשתו היתה הזקיק עצמו לתשובה והוא שאמרו כאן אישה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר והיפר לה בעלה והיא לא ידעה שהפר לה והולכת ושותה יין ומיטמאה למתים ואע"פ שהפר לה בעלה צריכה כפרה הה"ד וה' יסלח לה וכשהיה ר' עקיבא מגיע אצל מקרא זה היה בוכה אמר ומה אם מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון סליחה וכפרה מי שנתכוון לאכל בשר חזיר ואכל בשר חזיר על אחת כמה וכמה כיוצא בדבר אתה אומר נאמר בפרשת אשם תלוי והוא לא ידע ואשם ונשא עונו מי שנתכוון לאכול שומן ועלה בידו ספק חלב צריך כפרה מי שנתכוון לאכול חלב ועלה בידו חלב על אחת כמה וכמה ועל ידי הנביאים נאמר ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם ר"ל שהצדיקים עושין אותם לשמן עד שמשיגים מעשייתם כבוד בוראם והרשעים אין מקיימין אותן אלא מצוה מלומדה בלא שום התבוננות ואין עולה להם מעשייתם אלא תענוג גופם ועל זו אמרו בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה וכן אמרו גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה מנא לן מיעל ומה שיש לפקפק בה ממה שנהנית בעבירה כבר ביארנוהו בסנהדרין פרק סורר ואף על פי כן נוח לו לאדם שיתעסק בתורה ובמצות אפילו שלא לשמן משלא יתעסק בהן כל עיקר שמתוך שלא לשמן בא לשמן דרך הערה אמרו אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אפילו שכר שיחה נאה שהרי בבנות לוט בכירה קראתו מואב נאמר בהם אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה מלחמה הוא דלא תעביד בהו הא צעורי צערינהו ר"ל במסים ובארנוניות ואלו צעירה דקריתיה בן עמי ולא פרסמה הענין כל כך נאמר בם אל תצורם ואל תתגר בם כלל:

עמוני ומואבי שנתגיירו אע"פ שמשנתגיירו הרי הם כישראל לכל דבר אסורים הם לישא בת ישראל ודוקא בזכרים אבל נקבותיהם מותרות מיד כאחד משאר האומות שנתגייר ומ"מ משעלה סנחריב ובלבל את האומות ונתערבו זו בזו כל הפורש מהן להתגייר חזקתו שמן הרוב פירש ומותרין לבא בקהל מיד:

מה שנאמר בכמה מקומות שהפסח נאכל על השובע אין הכונה שיאכלהו אחר שהוא שבע שזו אכילה גסה היא ואינה אכילה אלא ענינו שמתוך שהוא בא שה תמים זכר לא היו הפסחים מצויים כל כך והיו צריכים להצטרף בו חבורות חבורות והיו נזקקים לצרף בהם שלמי חגיגות עד שבצירופם עם בשר הפסח יהא שבע כראוי הא כל שהוא אוכלו אכילה גסה ר"ל אחר שבעו אינה אכילה וכמו שאמרו ביום הכפורים שהאוכל בו אכילה גסה מזיק בעלמא הוא ופטור וכן בתרומה ומה שאמרו כאן שהאוכל פסח אכילה גסה אע"פ שלא עשה מצות הפסח מן המובחר פסח מיהא קא עביד לא אכילה גסה דוקא קאמר אלא שאינו אוכלו לשם מצוה אלא לתענוג אכילתו ומ"מ נהנה הוא ממנה וכן פירשוה בתוספות:

מתני' מכת מרדות ובתוספתא דמכות תניא מכות ארבעים מן התורה אבל מכת מרדות אינו כן אלא מכין אותו עד שתצא נפשו או שיקבל עליו. ונראה דהיינו דוקא כשאומרין לו עשה מצוה ואינו עושה דמכין אותו עד שיקבל לעשותה או עד שתצא נפשו. אבל הכא שעברה כבר לא עדיפא מאם לא הפר לה.

האשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמתה שלוש בהמות חטאת ועולה ושלמים. אם משלו היתה בהמה תצא ותרעה בעדר. דהפרשה בטעות היתה דכי אקני לה מידי דצריך לה מידי דלא צריך לה לא אקני לה. ואם משלה היתה החטאת שהקנה לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בה תמות. כדמפרש דהויא כמו חטאת שנתכפרו בעליה דלמיתה אזלא. ועולה ושלמים יקרבו דכיון דהופרשו. ונאכלין השלמים ליום אחד כאומר שלמי נזיר. ואינן טעונין לחם. ואפילו הפרישה הלחם אין שחיטת השלמים מקדשתן. ומיהו פדיון צריך שכבר קדש קדושת דמים. וכן אין חזה ושוק טעונין תנופה דבעינן על כפי הנזיר. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

גמ' אישה הפרם וה' יסלח לה באשה שהפר לה בעלה כו' תמיה לי אמאי שבק תנא תרי קראי קמאי דכתיבי בפרשה וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה ועוד קרא אחרינא והפר את נדרה אשר עליה ואת מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה וה' יסלח לה. ונקט האי קרא בתרא. ועוד הני תלתא קראי למה לי דהנך תלתא קראי דמייתי בשמעתין עביד להו צריכותא. וצריך עיון. ואיכא למימר דהאי קרא עדיפא ליה לאתויי משום דאשתו כגופו דמיא וקצת ברור לה שהפר לה ביום שמעו ואפילו הכי צריכה כפרה. אבל בתו לא בריר לה כולי האי שאביה הפר לה. וקרא מציעתה נמי מיירי בנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה ולא בריר לה כולי האי. והשתא נמי ניחא דצריכי הני תלתא קראי.

כיוצא בדבר אתה אומר והוא לא ידע ואשם גבי אשם תלוי כתיב ודריש ליה ר' עקיבא בחתיכה אחת וקרא תניינא דריש ליה איסי בן יהודה לשתי חתיכות ותרוייהו צריכי כדמפרש אבל שתי חתיכות דאיקבע איסורא. ולא הוצרך התלמוד לומר ואי אתמר שתי חתיכות דמשמעתיה דקרא לא משתמעי שתי חתיכות אלא מייתורא דקרא דרשינן ליה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ועלה בידו בשר חזיר לאו ודאי בשר חזיר קאמר אלא ספק חזיר כדמפרש בגמרא שהיתה חתיכה לפניו ואכלה ונזכר שאכלה ולא ידע אם היה חלב או שומן.

איסי בן יהודה אומר והוא לא ידע ונסלח לו הכי גרסינן ולאו קרא דלעיל הוא דהא בסמוך קאמר דמצריך צריכי. הר' עזריאל ז"ל:

נהי דלא עביד פסח מן המובחר מצוה מיהא קא עביד וא"ת והא משמע בבבא קמא בפרק הגוזל קמא דאכילה גסה לא שמיה אכילה ואם כן איסורא עבד שלא יצא ידי חובתו. וי"ל דהכי קאמר נהי דלא יצא ידי חובת אכילת פסח רשע קרי ליה. מה היה יכול לעשות אם הוא כבר שבע אין לו לימנע מלאכול ואין ראוי לקרות רשע אם אכלו. ור"ת תירץ דתרי גווני אכילה גסה ככתוב בתוס':

הוא שנתכוון לשם עבירה כמאן דאמר ביבמות נכרי אסור בבתו. ואפילו למאן דאמר מותר מדור המבול ואילך גדרו עליהם גדר ערוה ופירשו מרוב עריות שהרי אם לא פירשו לא היו צריכין להשקותו יין. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

גמ' אמר ליה ר"ל האי רשע קרית ליה עיין טורי אבן ר"ה דף כט ע"א ד"ה איכוון:

וּמַה מִּי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר טָלֶה, טָעוּן כַּפָּרָה וּסְלִיחָה. יש להקשות למה נקיט הדמיון של העון בבשר חזיר ולא אמר 'מי שנתכוון לעלות בידו חלב ועלה בידו שומן' ועוד כיוצא בזה? ונראה לי בס"ד כי החזיר מראה טלפיים שהוא טהור ובאמת הוא טמא מחמת סימן טומאה השני שיש בו. ולכן נקיט דמיון של העון בבשר חזיר כי היצר הרע דרכו כשמכשיל האדם בעבירה מראה לו תחלה צדדים של היתר דמראה לו שאינו עושה עון בכך ועוד נמי מנהגו של אדם העובר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר ולכן דימה העבירה לבשר חזיר שהחזיר מראה עצמו כהיתר דמראה טלפיו לומר שהוא טהור. ועוד נראה לי בס"ד דימה העון לחזיר דאמרו רז"ל [הריטב"א בקידושין מט: בשם המדרש, וברבנו בחיי פרשת שמיני יא, ד בשם מדרש תנחומא ישן שמיני יד.] למה נקרא שמו חזיר? שעתיד לחזור! דאחר גמר התיקון יהיה נטהר וניתר לגמרי וכן העון עתיד לחזור דעל ידי תשובה מאהבה יהיו העונות זכיות ויתהפך כח המתהווה מן העון מטומאה לטהרה. ודע כי מה שאמרו רז"ל למה נקרא שמו חזיר? שעתיד לחזור! דהיינו שיהיה נטהר וניתר אף על גב דאין מצות בטלים לעתיד לבוא היינו שבזה עושה השם יתברך חדשה שיהיו כל החזירים הנולדים מן החזירים נולדים בשני סימני טהרה שיהיו פרסותיהן סדוקות ומעלים גרה ואחר שיוולדו אלו בשני סימני טהרה ימותו החזירים הראשונים ונמצא החזיר הנמצא בעולם הוא טהור ומותר כי יש בו שני סימני טהרה.

הַמִּתְכַּוֵּן לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. קשא דבר זה לא אצטריך לקל וחומר למילף מניה דבעי מחילה וכפרה כי דבר זה מפורש עונשו בתורה על השוגג ועל המזיד? ונראה לי בס"ד דכאן איירי באוחזו בולמוס וכיוצא שצריך לאכול בשר דהותר לו לאכול בשר אסור משום פקוח נפש אמנם הוא לא היה צריך משום פקוח נפש אלא לחתיכה אחת של בשר והיו לפניו חתיכה של בשר חזיר וחתיכה של בשר טלה ואותה שעה נתאוה לאכול חתיכת בשר חזיר ועת שפשט ידו בלא כונה עלתה חתיכת בשר החזיר בידו ואכלה ולא עלתה בידו חתיכת בשר הטלה, דיש לומר אין לזה עונש דין אוכל בשר חזיר כיון דההיא שעתא הותר לו לאכול בשר החזיר אם לא היה בשר טלה מזומן לפניו. ועל זה בא לומר כאן כי הסברא מחייבת להצריכו כפרה מכח הקל וחומר דאתי מכל שכן מאידך שעלה בידו בשר טלה דאין כאן איסור כלל אלא היתר מעיקרו דמחייבו הכתוב כפרה משום מחשבתו בלבד מה שאין כן זה שאכל בשר חזיר דאכיל איסורא ורק הותר לו משום פקוח נפש דיתחייב כפרה משום מחשבתו נתאווית מעיקרא לאכול בשר חזיר דהוה קמיה חתיכה דהיתר ונתאוה לאכול חתיכת חזיר אלא רק כשפשט ידו לא דקדק בכך אלא ליטול מה שיעלה בידו ועלתה בידו חתיכת בשר חזיר.

כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר (ויקרא ה, יז) "וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ". פירוש בחלוקה זו הכי קאמר דהוא נתכוון לאכול בשר טלה והיתה חתיכה מונחת לפניו שהיא אצלו ספק דאינו יודע אם זו בשר טלה או בשר חזיר ולקחה ואכלה אך קמי שמיא גליא שהיא בשר חזיר דחייב להביא אשם תלוי כמו שנאמר וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ (ויקרא ה, א) וכל שכן אם הוא מתחלה נתכוון לאכול בשר חזיר ואכל חתיכה זה שהיא אצלו בספק דגם כן מביא אשם דכל שכן דקרינן ביה 'וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ' כיון דמחשבתו היתה פגומה בודאי דנתאוה לאכול בשר חזיר.

עַל דָּבָר זֶה יִדְווּ הַדְּווּיִים קשה מאי קא משמע לן? פשיטא כיון דנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר דעבד איסורא ודאי צריך לומר ודוי! ונראה לי דבר זה אינו סיום דבריו של איסי בן יאודה אלא תנא דברייתא קאמר לה אחר שהביא דבריו של איסי בן יאודה וקאי על מאי דנקיט ברישא דברייתא על פסוק אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַהֳ' יִסְלַח לָהּ (במדבר ל, יג) דאיירי באשה שהפר לה בעלה ולא ידעה והיתה שותה יין דלא עבדה איסורא במעשה אלא בהרהור ומחשבה כי מחשבתה היתה באיסורא. ועל זה קאמר עַל דָּבָר זֶה יִדְווּ הַדְּווּיִים והיינו כי מנהגן של ישראל להזכיר בנוסח הודוי כמה דברים חמורים שהאדם יודע בעצמו שלא חטא בהם כגון עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים וכיוצא וכתבו המפרשים ז"ל איך ישקר האדם לומר לפני ה' שחטא בכך וכך והוא לא חטא? ויש בזה כמה תירוצים ובכללם הוא תירוץ זה דאם מידי עבירה יצא, מידי הרהור לא יצא! על כן אולי הרהר בדברים של כפרנות דהוי כעובד עבודה זרה וכן אולי הרהר בערוה וכיוצא עיין שם. ולפי תירוץ זה תינח אי אמרינן הרהור יש בו ממש דעל כן ראוי להתודות עליו כמעשה אבל אם אין בו ממש, ליכא רושם כלל! ואיך יעמוד לפני ה' וישקר לומר עשיתי כך וכך והוא לא עשה כלום לאו מנייהו ולא מקצתייהו? מיהו איכא למילף הרהור שבלב יש בו ממש וצריך כפרה מדין אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַהֳ' יִסְלַח לָהּ. ולכן אחר אשר הביא דבר זה ד'אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַהֳ' יִסְלַח לָהּ' דצריכה כפרה גם על איסור דהוה במחשבה והרהור אמר על זה הסמך יִדְווּ הַדְּווּיִים בכל מיני איסור אפילו שלא נעשה בפועל ולא יחושו משום שקר חס ושלום!

וְזֶה שֶׁנִּזְדַּמְּנָה לוֹ אֲחוֹתוֹ "וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הושע יד, י). מקשים והלא בשוגג היה! ואיך קרי ליה פושע? ומתרצים כי ודאי חטא קודם זה איזה חטא הדומה לזה במזיד לכך נכשל בשוגג באיסור חמור כזה! ובזה פרשתי בס"ד הפסוק יִתְיַצֵּב עַל דֶּרֶךְ לֹא טוֹב רָע לֹא יִמְאָס (תהלים לו, ה) רוצה לומר אם הוא מִתְיַצֵּב עַל דֶּרֶךְ לֹא טוֹב שהוא אינו רע גמור אלא נקרא 'לֹא טוֹב' כיון דמתייצב במזיד אז סופו רָע גמור לֹא יִמְאָס טבעו ומזגו אלא הוא נכשל בו לעשותו! ברם יש להקשות כיון דמפרש להאי קרא דדרכי ה' על המצות אמאי נקיט למצות בשם 'דֶּרֶךְ' והוה ליה למימר כִּי יְשָׁרִים מִצְוֹת הֳ'? ונראה לי כינה המצות בשם דֶּרֶךְ ללמד אין זמן לעשיית המצות אלא רק בעולם הזה המכונה בשם דֶּרֶךְ כמו שכתב הרב עוללות אפרים ז"ל.

מָשָׁל לְלוֹט וּשְׁתֵּי בְּנוֹתָיו קשא למה הביא עצות מרחוק? יעשה הדמיון באשתו ואחותו דנקיט ברישא ויאמר אשתו ואחותו עמו בבית ובא על אחותו כסבור שהיא אשתו אך היא ידעה שהוא אחיה ולכן הוא שנתכוין לקיים מצות עונה באשתו 'צַדִּקִים יֵלְכוּ בָם' והיא שכיונה להבעל לאחיה 'וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ' ובמשל הזה הוי דרך אחד! ונראה לי בס"ד דלא ניחא ליה לפרש הכתוב באופן זה דהכתוב אומר (הושע יד, י) 'יִכָּשְׁלוּ בָם' דקרי ליה מכשול ובמשל הזה אין כאן מכשול גבי אחותו כי היא ידעה שהוא אחיה בודאי שלא נמצא איש בבית זולתו ולהכי פירש הכתוב במשל דלוט ושתי בנותיו דלוט אף על גב דאיהו פושע בצעירה כיון דידע מה שעשה לו היין בבכירה עם כל זה מכשול קרי ליה מפני כי בעת ששכב עמה היה שיכור באמת. ודע כי הוה מצי למנקט מציאות אחרת דשכיחה טפי והוא אשה שראתה ספק דם נדה והתירה לעצמה בלא מראה חכם כי חשבה שהוא טהור ובאמת היא טמאה ובעלה לא ידע מזה המראה שלה ושכב עמה לקיים מצות עונה ולגבי דידיה 'צַדִּקִים יֵלְכוּ בָם' ולגבי דידה 'פֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ' דפשעה שלא הראתה לחכם ועם כל זה קרי לה 'יכשלו' כי חשבה בדעתה שהוא טהור. ורק נקיט דבר זה של לוט שהוא מציאות ידועה הכתובה בתורה וגם ללמד מוסר לפי דרכו דאף על פי שהם נכרים עם כל זה משום דכונתם היתה לטובה קרינן בהו 'וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם'. גם מדוייק הכתוב על בנות לוט דכתיב יֵלְכוּ בָם, כי זה היה שכרם שהלכו אחרי זה בגלגול שני בעולם הזה דהבכירה נתגלגלה ברות והצעירה נתגלגלה בנעמה העמונית ובזה מדוייק לשון יֵלְכוּ בָם.