Nazir 16a

ואמר ליה רבי יוחנן רבי יוסי קאי כוותיך:

ורבי יוסי מכדי סבר מקצת היום ככולו דכל האי דקא משנינן לעיל דמכאן ולהבא מטמא שינויי דחיקי נינהו ומיהו שמעתין איתא כרב:

זבה גמורה דבעינן ג' ימים רצופים כדאמר מי תלה הכתוב את הזבה בימים היכי משכחת לה:

והא כיון דחזיא בפלגיה דיומא ביום שני מחצות ואילך אידך פלגא דמבקר עד חצות עולה לה לשימור כאילו נשמר יום אחד בטהרה והוה לה הפסק: ע"א ור' יוסי מכדי שומרת יום כנגד יום כיון דקאמר דטעמא הוי משום דמקצת היום ככולו וכך שמענו כאן מפ"י המור"ה אבל בכיצד צולין במסכת פסחים שמעינן דמכאן ולהבא קמיבעיא לן דלר' יוסי זבה גמורה היכי משכחת לה ולא מפ"י המור"ה:

איבעית אימא בשופעת כל היום [תלתא יומי] בהדי הדדי:

ואיבעית אימא שלשה יומי בין השמשות סמוך לשקיעת החמה דכי ראתה בשבת אחר שקיעת החמה הוי טמאה כל יום ראשון וכי חזרה וראתה ביום ראשון שנית סמוך לשקיעת החמה הויא טמאה כל יום שני וכן שלישי דלא הויא שהות דטהרה ביני וביני כלל ולא הוי סליק למניינא דשומרת יום כנגד יום דהא לא הואי שהות:

מתני' מי שאמר הריני נזיר מגלח יום שלשים ואחד לרב מתנא כדאית ליה דאנזירות סתם קאי ואין נזירות פחות מל' יום ולבר פדא כדאית ליה דמוקי לה כגון דנעשה כאומר שלימים וכולה מתני' הכי מפורש בפ"ק לרב מתנא כדאית ליה ולבר פדא כדאית ליה:

גמ' ר"א אומר אינו סותר אלא שבעה כדי שיביא קרבנו בטהרה וכדפרשינן בפרק קמא לבר פדא כדאית ליה דקסבר ר' אליעזר אחר מלאת הוא שאין נזירות אלא כ"ט ולכך אינו צריך לסתור אלא ז' וכדאמרינן נמי קים להו לרבנן דאין תגלחת כדי לכוף ראשו לעיקרו בפחות מז' יום ולרב מתנא כדאית ליה דטעמא דר' אליעזר משום דמקצת היום ככולו:

ואמר ליה פי' ר' אושעיא לר'יוחנן רבי יוסי סבר כוותך השתא מסיק דרבי אושעיא ס"ל אליבא דר' יוסי דמטמא למפרע היינו מדרבנן.

זבה גמורה היכי משכחת לה דמכאן ולהבא מטמינן לה וכל יומא טומאה באפי נפשה היא וכיון דחזיא היא בפלגא דיומא אידך פלגא דיומא הוא קא סליק לה לשימור ואע"פ שלא טבלה בינתים מכי ראתה ביום י"א וביום י"ג וביום ט"ו דלא הויא זבה ואע"ג שלא טבלה בינתים דבעינן שתראה ג' ימים רצופים: הלשון ק"ק אמאי קאמר אידך פלגא דיומא דבקיצור הוה מצי למימר אידך יומא סליק ליה שימור ובדוחק יש לפרש ראתה י"א דכיון דחזיא ביום ב' בפלגא דיומא אידך פלגא דיומא שהיה לפני שראתה סליק ליה שימור וקשה ואמאי לא משכחת לה דרואה שלשה לילות דהשתא היא טמאה בתחילת היום ופי' בקונטרס בכיצד צולין (פסחים דף פא.) לפי הדברים למ"ד מקצת היום ככולו ותחילת הלילה תהא נמי ככולה לספירה ובתחילת הלילה סליק לה שימור ואין צריך עלות השחר: ולי נראה דמשנה שלימה היא בפרק תינוקת (נדה דף עב.) ושוין ברואה יום י"א וטבלה לערב [ושמשה] שמטמאין משכב ומושב למפרע ומוכח התם דתחילת הלילה לא הוי שימור ונראה לר"ת דכי היכי דלר' יוסי תחילת יום הוי שימור ה"נ ראתה בלילה סוף היום דלמחר שאינה רואה עולה לשימור דכך לי סוף היום כתחילת היום ובהכי ניחא לישנא כיון דחזאי בפלגא דיומא אידך פלגא דאותו יום עצמו בסופו הוה ליה שימור וצ"ל דודאי בזבה גדולה לא אמר ר' יוסי דיום שלישי יהיה ממנין של ז' של טהרה דהא בפרק תינוקת (נדה ד' סט. ושם) קאמר דכותאי יום שפוסקת בו מונה אותו למנין ז' והטעם דמצינו דבסוף הספירה מקצת היום ככולו דזב וזבה טובלין ביום הילכך בזבה קטנה דתחילת הספירה מקצת היום ככולו אבל בתחילת ספירת זבה גדולה שזקוקה לספור ז' אז לא אמרי'בתחילת ספירת' ז' נקיים מקצת היום ככולו: והא דעביד ק"ו (ר"ה דף י.) ומה נדה שאין תחילת יום כסופו דטבלה בלילה מהני סוף יום כתחילתו דלא בעיא כ"א ז' ימים ויום שפוסקת בו [שנה] שתחילתו עולה בסופו אינו דין שסופו עולה בתחילתו לימא זבה גדולה תוכיח דתחילת יום כסופו דטובלת ביום וסופו לאו כתחילתו אלא ודאי רבא לא עביד הקל וחומר אליבא דר' יוסי ומיהו לפירוש רש"י ניחא דלא מצי למימר זבה תוכיח:

ומשני דחזיא שלשה יומין סמוך לשקיעת החמה דלא הוי שהות דסליק לה למניינא - לפי [שהם] מסובבין בטומאה בתחילת היום ובסופו וליכא בהם שימור כלל וכן יום שלישי טמא בתחילתו והרי שלשה ימים רצופין טמאין דמקצת יום שלישי ככולו ואין בהן שימור בינתים:

מתני' מי שאמר הריני נזיר מגלח יום שלשים ואחד בפרק קמא (לעיל נזיר דף ה:) מייתינן ליה ופי' רב מתנא ובר פדא כדאית להו:

שיום ל' עולה לו מן המנין לרב מתנא עולין למנין ימי נזירות דראשון דמדאורייתא ל' וכן למנין שני עולה לו מדאורייתא דבעינן שלשים דאורייתא ולבר פדא אין צריך למנות נזירות ראשון שכבר נשלם מיום כ"ט ותגלחת ראשונה נעשית ביום ל' כדין תורה ודקאמר במתניתין דיום ל' עולה לו מן המנין היינו לענין נזירות שני כדי שגם תגלחת שניה תהיה ביום ל' שהרי גילח ביום [ששים] חסר אחד:

הריני נזיר נטמא יום ל' סותר הכל לרב מתנא סותר מן התורה ומביא קרבן טומאה וחוזר ומונה שלשים יום נזירות טהרה ולבר פדא סותר הכל מדרבנן דיום כ"ט נשלם הנזירות וסותר מדרבנן גזירה להיכא דאמר הריני נזיר ל' יום ואינו מביא קרבנות נזיר טמא:

רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא שבעה לבר פדא לא גזרינן ולרב מתנא אליבא דר"א ס"ל מקצת היום ככולו ואפילו נטמא קודם הבאת קרבנותיו ורבנן אית להו דלא אמרי' מקצת היום ככולו אלא היכא דהביא קרבנותיו בטהרה ביום ל' דיצא כאילו הביאם ביום ל' ואחד:

הריני נזיר ל' יום נטמא יום ל' סותר את הכל ולא פליג ר"א לרב מתנא דאמר דסתם נזירות ל' יום והכא מיתורא דלישנא דקאמר ל' הוי כאילו אמר שלימים הילכך אפי' לר"א דאמר דמקצת היום ככולו סותר הכל (ולבר פדא דלית ליה מקצת היום ככולו) דהכא אמר ל' הוי ממנין הנזירות כיון שפירש ל' יום וא"ת מ"מ אמאי סותר הכל לר"א הא לר"א דריש לקמן בברייתא דהריני נזיר מאה יום ונטמא יום מאה יכול יסתור הכל ת"ל והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא אחרונים וזה אין לו אחרונים וה"נ כי נטמא ביום ל' אין לו אחרונים והל"ל דלא סתר הכל ונ"ל דכיון דאמר ל' א"כ יום ל' הוי יום מלאת ודרשינן וזאת תורת הנזיר ביום מלאת נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר ולקמן נמי בברייתא גבי נטמא בסוף מאה לא קממעיט להו מוהימים יפלו אלא דאינו סותר כל מאה אבל שלשים יום ודאי סותר כדקתני בסמוך במתני' נטמא יום מאה דלר"א סותר שלשים אבל ברישא כי אמר הריני נזיר סתמא דקאמר ר"א אינו סותר אלא שבעה כי נטמא ביום שלשים לבר פדא ניחא משום דמיום כ"ט פסק מנין נזירותו ויום שלשים אינו יום מלאת כיון דלא אמר שלשים בפירוש וגם לת"ק דסותר אינו אלא מדרבנן לבר פדא ולא מייתי קרבן טומאה ולרב מתנא נמי דקאמר מקצת היום ככולו הילכך יום ל' אינו יום מלאת דהוי כאילו כלה כל אותו יום [כיון] דעשה מקצת בנזירות אבל בסיפא מחשב כאילו אמר שלימים לרב מתנא לא אמרינן מקצת היום ככולו הילכך הוי שפיר יום שלשים מלאת דלכך סותר לר' אליעזר מדרשא דזאת תהיה תורת הנזיר ולתנא קמא דאמר הכל סותר בנזיר סתמא לרב מתנא הוי מן התורה דהוי ממנין הנזירות ומקצת היום ככולו דאמרי רבנן היכא [דלא] נטמא: הגה"ה ובסיפא דהריני נזיר מאה יום ונטמא יום מאה סותר [שלשים] לרבי אליעזר מדרשא דזאת תהיה וגו' וצ"ל לרב מתנא מאי שנא מרישא כי נדר סתם ונטמא יום שלשים דחשבינן ליה לרבי אליעזר אליבא דרב מתנא כנטמא אחר מלאת ומשום מקצת היום ככולו הכי נמי כי נדר מאה יום נחשביה ליום מאה כאחר מלאת דנימא מקצת היום ככולו (הריני נזיר מאה דליכא יתור) ותירצו התוספות לעיל (נזיר דף ו:) דמיירי דאמר הריני נזיר מאה יום שלימים ובזה ניחא דהשתא ליכא למימר מקצת היום ככולו בסיפא והסוגיא מתיישבת בפ"ק (שם) דמייתי הך דנזיר שלשים ונטמא יום שלשים כו' סותר הכל בשלמא לרב מתנא אלא כו' א"ל בר פדא אימא סיפא ר' אליעזר אומר אינו סותר כי אם ז' והשתא היכי מוכח לעולם אימא לך משך נזירות ל' והא דאינו סותר כי אם ז' לר"א [משום] דאין כאן ימים אחרונים ולרב מתנא נמי מאי דוחקיה דסבר דמקצת היום ככולו לימא טעמא דר"א משום דליכא ימים אחרונים ולמאי דפרישי' ניחא דאם היה יום שלשים ממנין הנזירות לבר פדא ולרב מתנא נמי אי לאו דאמרינן מקצת היום ככולו היה סותר הכל מדרשא דזאת תורת הנזיר ע"ד כא"ן הגה"ה: זאת הגה"ה ממורי רבינו יצחק בהר' יצחק זצ"ל. נראה דלכ"ע בין לרב מתנא ולבר פדא קרא דזאת תורת הנזיר וקרא דימים הראשוני' איירי במאה שלימים. נראה דלפי הגה"ה זאת ר"ל דלא בנזירות מועטת דרשא דזאת כדפרישי' בפ"ק (גם זה שם) בשם מהר"ף נ"ע וכן דרשא דקרא דמן הימים הראשונים מכלל דאיכא אחרונים [לא] דרשינן בנזירות מועטת אלא בנזירות ארוך דלמאה יום ובהכי נמי מתיישב הסוגיא:

לענין ביאור זה ששאלו לרבי יוסי דקאמר מקצת היום ככלו זבה גדולה לקרבן היכי משכחת לה כך פירושה מכיון שהוא סובר שמאחר שתחלת היום שלה בטהרה נעשה ככלו וכשחוזרת ורואה נעשה כרואה למחר היאך אתה מוצא זבה גדולה לקרבן והרי מקצת היום נעשה שמור למקצתו והעמידה בששופעת כל שלשה בלא הפסק או שרואה שלשה רצופים בתחלת הלילה שאין לה בתחלת היום אפי' מקצתו בטהרה ואף הוא אינו סובר מקצת היום אלא בתחלתו ויש מפרשים לדעתו שאף בסופו כן וזה שאמר דחזאי תלתא יומי סמוך לשקיעות החמה פירושו שתהא הראיה בשופעת מסוף הים לתחילת היום שנמצא שאין כאן לא תחלת יום ולא סוף יום בטהרה:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

מי שאמר הריני נזיר וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק השני שבה שענינו בא לבאר זמן גלוח הן בסתם נזירות הן בנודר שתי נזירות כאחד היאך הוא נוהג בזמן הגלוח מאחת לחברתה ובביאור דין נזירות אחר שהפסיקה טומאה בנתים או שהיה טמא בתחלת נזירותו וכן בביאור ספק שנולד בזמן הנזירות ונמצאו בו כתי עדים מכחישות זו את זו היאך נדון בהם וזה החלק אמנם יתבאר ענינו בזה הפרק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים אלו החלק הראשון בביאור זמן הגלוח הן בסתם נזירות הן בנודר שתי נזירות כאחד היאך הוא נוהג בזמן הגלוח מאחת לחברתה והשני בביאור טומאה המפסקת בנזירות והשלישי בביאור מי שהוא טמא בתחלת נזירותו הרביעי בביאור ספק שנולד בזמן הנזירות זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר מי שאמר הרי אני נזיר מגלח יום שלשים ואחד אם גלח יום שלשים יצא הרי אני נזיר שלשים יום אם גלח יום שלשים לא יצא מי שנזר שתי נזיריות מגלח את הראשונה יום שלשים ואחד והשניה יום ששים ואחד אם גלח את הראשונה יום שלשים מגלח את השניה יום ששים אם גלח יום ששים חסר יום אחד יצא זו עדות העיד ר' פופיס על מי שנזר שתי נזיריות שאם גלח את הראשונה יום שלשים מגלח את השניה יום ששים אם גלח יום ששים חסר אחד יצא שיום שלשים עולה לו מן המנין אמר הר"ם כבר אמרנו שהיתר נזירות ל' יום הנה הוא כאשר גלח יום ל' הנה עברו ממנו אולם אם אמר הריני נזיר ל' יום הנה יצטרך שישלים הל' בנזירות ויגלח ביום ל"א נחשוב יום התגלחת הראשונה מן הל' הקודמים ומתחלת הל' השניים ויהיו גם כן שלמות הל' השניים ויהיו גם כן שלמות נ"ט יום התשעה וחמשים כאשר הוא לשון הפסוק:

אמר המאירי מי שאמר הריני נזיר כלומר והרי סתם נזירות ל' יום מגלח וכו' ר"ל שמביא קרבנות טהרה ומגלח תגלחת טהרה ביום ל' ואחד מפני שהוא צריך להשלים שלשים יום בנזירותו ומגלח ביום שלשים ואחד ומ"מ אם גלח ביום ל' עצמו יצא וכבר פירשנוה בפרק ראשון לרב מתנא שאף על פי שעיקר הנזירות שלשים מ"מ בדיעבד מקצת היום ככלו ויום ל' עולה לכאן ולכאן וראיתי בתוס' שיכול הוא לשתות יין באמצע היום שתחלת היום משלים לראשונה וסוף היום מתחיל לשניה ואין נראה לי כן שכל שאתה אומר שהושלם הראשון הותחל השני תכף לו הא אם הזכיר נזירות בפרט אפי' נזירות שלשים כגון שאמר הריני נזיר ל' נעשה כאומר שלשים שלמים בלא שום חסרון ואין אומרין בה מקצת היום ככלו ואינו מגלח אלא ליום שלשים ואחד ואם גלח ביום שלשים לא יצא:

נזר שתי נזיריות מגלח את הראשונה לכתחלה ביום ל"א כמו שביארנו בחברתה ואת השניה ביום ס"א שהרי נזירות שניה ביום ל"א ונמצאו שלשים שלה כלים ליום ס' ומצות גלוחו לשניה ביום ששים ואחד ואם גלח את הראשונה ביום ל' יצא מטעם מקצת היום ככלו כמו שביארנו ומגלח את השניה לכתחלה ביום ס' שהרי נזירות שניה חלה ביום שלשים ונמצאו שישים שלה כלים ביום נ"ט ומצות גלוחו לשניה ביום ס' ואם גלח את השניה ביום ס' חסר אחת יצא שמאחר שנזירות ב' חלה ביום ל' לראשונה כשמגלח לשניה ביום נ"ט נמצא מגלח ביום ל' של שניה ויצא מטעם מקצת היום ככלו וזו עדות העיד ר' פפייס וכו':

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא וכמו שביארנוה בפרק ראשון לדעת רב מתנא שהלכה כמותו ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:

המשנה השניה והכונה בה בביאור ענין החלק השני והוא שאמר מי שאמר הריני נזיר ונטמא יום שלשים סתר את הכל ר' אליעזר אומר לא סתר אלא שבעה הרי אני נזיר שלשים יום ונטמא יום שלשים סתר את הכל הרי אני נזיר מאה יום ונטמא יום מאה סתר את הכל ר' אליעזר אומר לא סתר אלא שלשים נטמא יום מאה ואחד סתר שלשים ר' אליעזר אומר לא סתר אלא שבעה אמר הר"ם פי' אמרו השם בנזיר שנטמא והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו הנה כאשר נטמא בתוך ימי הנזירות יפלו הקודמים כלם בלי ספק ואם ביום סוף הנזירות אמרו חכמים שהוא גם כן סותר את הכל ור' אלעזר אומר שהוא לא סתר בלתי סתם נזירות אשר הוא ל' יום ואם ניטמא אחר מלאת ר"ל אחר שלמות הנזירות אמר ר' אלעזר שהוא סתר ז' לבד וחכמים אומרים סתר ל' יום וכבר קדם שסתם נזירות ל' יום ושהוא אם גלח יום שלשים יצא הנה יום שלשים כאלו והוא אחר מלאת ולזה סותר ז' וחכמים אומרים שמי שנטמא אחר מלאת סותר שלשים יום יאמרו סותר את הכל לפי שכל מה שהוא כלו ל' יום אולם אם אמר הריני נזיר ל' אשר יהיה בו שלשים הוא יום שלמות הנזירות ונטמא אז הנה כבר נפלו השלשים כלם לדברי הכל אם לר' אלעזר ל' לדעתו שהוא סתם שלשים וזה הנזירות אמנם הוא ל' ואם אצל חכמים לדעתם שהוא סתר הכל ואע"פ שהיה יותר משלשים הנה נפלו כמו שביארנו בהלכה ה' והלכה כחכמים:

והאמר ר' יוסי למפרע הוא מטמא מסקנא דמלתא היא לפרושי דר' אושעיא סבר דלמפרע דקאמר ר' יוסי היינו מדרבנן:

איבעית אימא כגון דשפעה שלשה ימים בהדי הדדי לאו דוקא דהוא הדין אם שפעה סוף יום ראשון וכל יום שני ותחלת שלישי דליכא מניינא כלל והאי נמי מקרי תלתא יומי. סמוך לשקיעת החמה דליכא שהות למניינא ולא הוי שימור שהות ביום. ולא קאי תלתא יומי אסמוך לשקיעת החמה דהאי בשני בין השמשות סגי כדאיתא בהדיא בכיצד צולין. אי נמי ברואה בשני בין השמשות דהשתא הוי סוף יום ראשון ותחלת יום שני וסוף יום שני ותחלת יום שלישי (דהוי) דהוו שלושה ימים רצופים. ונראה מדלא אוקמא ברואה בלילות אלמא סבירא לתלמודא לר' יוסי דלילה חשיב שימור וכי היכי דאמר מקצת היום ככולו בתחלת היום הכי אמרינן בתחלת הלילה. וכן פירש רש"י בפרק כיצד צולין. אבל אינו נראה לרי"ץ דאם כן זבה קטנה תטבול בלילה. ופירש הרי"ץ דכי היכי דאית ליה לר' יוסי מקצת היום ככולו והוי שימור ליום שלפניו הכי נמי אית ליה מקצת היום ככולו בסופו שמראיה ואילך הוי ככולו והוי שימור לראיה שבתחלת היום. הר' עזריאל ז"ל:

ואיבעית אימא דחזאי תלתא יומי סמוך לשקיעת החמה כלומר דחזאי תלתא יומי על ידי סמוך לשקיעת החמה כגון שראתה שני בין השמשות ובין השמשות מקצתו יום ומקצתו לילה. וראתה בין השמשות של יום ראשון הרי ראתה סוף יום ראשון ותחלת יום שני. וביום שני ראתה כמו כן בין השמשות הרי סוף חצי שני ותחלת שלישי. ובפרק כיצד צולין מפרש בהדיא כגון שראתה שני ימים בין השמשות. ויש לתמוה אמאי לא משני ברואה בלילות פירוש שרואה בכל יום קודם עמוד השחר מעט ושופעת עד לאחר עמוד השחר. אי נמי רואה בלילה ממש שתחלת היום אינה עולה לה לשימור אלא כשפסק מבעוד יום. ועל כרחך דליכא למימר דתחלת הלילה עולה לשימור דבפרק שני דמגלה תנן וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתהא הנץ החמה. ומסקינן בגמ' משום דבעינן שימור ביממא. ולכך פירש ר"י דהכי קאמר ולר' יוסי כיון דאית ליה זבה שראתה בשביעי שלה אינה סותרת אם כן סבירא ליה דבסוף ספירה מקצת היום ככולו. ואם כן הוא הדין נמי דאית ליה כשפוסקת באמצע היום שהיא עולה לה סוף היום ככולו לשימור דמאי שנא סוף היום מתחלתו. ומשני בשופעות כלומר שמתחלת לראות מבעוד יום ושופעת עד הלילה. אי נמי בין השמשות דהשתא ליכא למיחשב שימור לא בסוף היום ולא בתחלתו. וא"ת והיכי מצי סבר דסוף היום עולה לשימור. והא בפרק תנוקת אמר רב זבה שהפרישה בטהרה בשלישי שלה סופרת למנין שבעה. ופריך עלה תלמודא לימא רב ככותאי אמרה לשמעתיה דאמר יום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה. יש לומר דודאי בזבה גדולה אין עולה לה סוף יום אבל בזבה קטנה עולה. ויש ליתן טעם בדבר דבסוף ספירה אשכחן דסבירא ליה מקצת היום ככולו והוא הדין בשומרת יום שיעלה לה מקצת היום ככולו אף בתחלת ספירה לפי שבתחלה היא סופה שבאותו יום היא טובלת. אבל בתחלת ספירה דזבה גדולה ודאי לא אמר ר' יוסי שיעלה מקצת היום ככולו. ודוקא בתחלת היום הספירה או סוף היום הראיה סבירא ליה לר' יוסי שעולה ככולו אבל מקצת היום באמצע ודאי לא אמר ר' יוסי. תוספי הרא"ש ז"ל: סליק פרק הריני נזיר קמאפרק מי שאמר קמא

מי שאמר הריני נזיר מגלח ליום שלשים ואחד לרב מתנא סתם נזירות שלשים יום הלכך מגלח יום אחד ושלשים. ולבר פדא סתם נזירות כ"ט יום והיה לו לגלח יום שלשים. אלא כדמפרש לעיל נעשה כאומר שלמים. ואם גילח יום שלשים יצא. לבר פדא ניחא דמדאורייתא דינא הכי לגלח יום שלשים. ולרב מתנא מפרש לעיל משום דמקצת היום ככולו. הריני נזיר שלשים יום אם גילח יום שלשים לא יצא. (אך) אף בר פדא מודה בהא כיון דאמר שלשים יום בעינן שלושים יום שלמים. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מי שאמר הריני נזיר נטמא יום שלשים סותר הכל משמע דוקא יום שלשים סותר הכל אבל שלשים ואחד אינו סותר אלא שבעה אפילו נטמא קודם קרבן. והא דאמר בגמ' קסבר ר' אליעזר כל אחר מלאת ז' סותר אבל לרבנן סותר שלשים. הך אחר מלאת דקאמר קרי יום שלשים קודם הבאת קרבן דאם נטמא סותר ז' מן התורה דאית ליה מקצת היום ככולו עד לאחר קרבן. ולבר פדא סותר שלשים מדרבנן גזירה אטו שלמים ור' אליעזר לא גזר. אבל מכל מקום לרבנן אם נטמא יום אחד ושלשים סותר הכל לרב מתנה מדרבנן. ובפרק קמא פריך (לרב) לבר פדא מדנקט סותר הכל ולא נקט סותר משמע מן התורה. הרב עזריאל ז"ל:

נטמא ביום מאה ואחד ביום שהקריב קרבנותיו. סותר שלשים לפי שצריך לגלח תגלחת טומאה לאלתר ואחר כך מגלח תגלחת טהרה בסוף שלשים שאין תגלחת טהרה פחות משלשים יום הלכך סותר שלשים ותו לא דקסבר משום דהוי נזיר שכלו ימיו. והוא הדין כי נטמא ביום ל"א סותר את הכל (לר' אליעזר) לתנא קמא דר' אליעזר שסובר סותר. והכי תניא בתוספתא.