Commentary page

Nazir 15a

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Nazir 15a

Nazir 15a. The full printed text of this folio side — 7 numbered segments, about 201 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

שאני הכא גבי טומאה טעמא מאי הוא דלוקה דכתיב וטמא ראש נזרו מי שנזרו תלוי לו בראשו דמשמע שתלה הכתוב את הטומאה במי שעדיין לא נתגלח ואפי' לאחר שכלו לו ימיו כל זמן שלא גילח שערו שנזרו על ראשו מי שכבר כלו ימי נזירותו ואין נזרו תלוי אלא בראשו:

אם גילח ושתה יין ונטמא למתים סופג את הארבעים אלמא דגמרי ימי ימי לרבות ימים שלאחר מלאת ותיובתא לר' יוסי בר' חנינא:

מתני' הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר מאה יום והתחיל למנות את שלו אם נולד לו בן עד ע' יום צריך להניח את שלו ולמנות את של בנו:

לא הפסיד כלום דשלשים יום הוא דמייתרי ליה ממאה אלא מניח את שלו ומונה את של בנו ומגלח ומונה שלשים כדי להשלים מאה שלו ומגלח דבשלשים אית בהו כדי גידול שער:

אבל אם נולד לו לאחר ע' דלא מייתרי להו שלשים דלית בהו גידול שער שאין תגלחת פחות מל' יום הלכך סותר את הכל ומתחיל למנות את של בנו ומגלח ואחר כך מונה מאה שלו וה"מ בנזירות מרובה אבל בנזירות מועטת אינו סותר כלל כדתנן לעיל מניח את שלו ומונה את של בנו ואחר כך משלים את שלו ואינו סותר וטעמא מאי כדאמרן שאין תגלחת בינתים וכחדא נזירות אריכא הוא:

גמ' אמר רב נולד לו בן ביום ע' עולה לו לכאן ולכאן אותו יום עולה לו למנין ע' ולמנין של בנו דשלשים דלבנו נמי מתחיל למנות בו ביום וכן כשבא להשלים מאה שלו שלאחר נזירות של בנו אין צריך למנות אלא כ"ט:

איתגורי מיתגר דעולה לו לכאן ולכאן שאינו צריך להשלים אלא למאה בלבד ועוד שנזירות של בנו מתחיל מבו ביום צריכא למימר דלא הפסיד כלום:

אלא בדין הוא דלא ליתני עד שבעים ומשום דקתני סיפא כו' הך אלא נשתנה מכל אלא שבש"ס והכי משמע אלא משום דקתני סיפא אחר ע' תנא ליה רישא עד ע' ובדין הוא דלא ליתנייה כלל דהא אמרינן דאפילו איתגורי מיתגר. ואית ספרים דכתיב בהו בדין ליתני עד ע' כו' אלא משום דקתני סיפא לישנא דהפסיד דקתני אחר ע' סותר תנא נמי רישא [עד ע'] דאינו סותר:

9 more comments on this page.

Rashi on Nazir 15a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

Tosafot

שאני הכא דאמר לענין טומאה דאמר רחמנא וטמא ראש נזרו מי שנזרו תלוי לו בראשו שכבר שלמו אלא אין לו עדיין נזירות אלא בראשו שלא גילח אז לוקה על הטומאה דכתיב וטמא [ראש נזרו] ומיהא אם נטמא אחר שהביא קרבנותיו לא מחייב למ"ד תגלחת לא מעכבא דהך דרשא לא מתוקמא אלא קודם הבאת קרבן ומיקרי שפיר נזירות תלוי בראשו אע"פ שעדיין לא הביא קרבנותיו לפי שאין בגופו לעשות אלא תגלחת אבל אם שתה יין או גילח לא מחייב דהא ליכא בהו קרא כמו גבי טומאה:

אסור לגלח פי' קודם זריקת דמים שהרי מצותו לגלח על הדמים ואם גילח על אחד משלשתן אמרינן לקמן דיצא:

הריני נזיר כשיהיה לי בן פירוש דסתם נזירות דהוי שלשים יום ונזיר מאה יום נזירות דנפשיה והשתא נמי קבל נזירות דבנו ברישא והתחיל למנות נזירות דנפשיה ק' יום ונולד לו בן עד שבעים ויום שבעים נמי בכלל לא הפסיד כלום פירוש אחרי שנזירות בנו של שלשים יום מובלעים תוך ק' יום עדיין דפירש ולא הני ק' יום עולים לנזירות דבנו וגם למאה יום דנפשיה דאף ע"ג דמיד כשיוולד בנו צריך להניח את שלו ולמנות של בנו שהרי קיבלו תחילה כדאמר לעיל אפ"ה כיון דשל בנו מובלעין בתוך המאה יום עולים לשל בנו ולשלו וישלים מאה יום ויגלח על שניהם ויביא שני קרבנות וה"ה לעיל כי אמר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר והתחיל למנות את שלו אם נולד לו הבן למניינו ביום א' דאותן שלשים יום עולין היו לבנו ולעצמו כיון דשל בנו מובלע בשל עצמו דאידי ואידי ל' יום ודוקא כי קבל נזירות דבנו ברישא דמיד שנולד הוי זקוק למנות אותו מהני הבלעה אבל קבל נזירות דמאה יום ברישא אפי' נולד לו הבן קודם ע' יום צריך להשלים המאה יום ברישא כשקיבל עליו תחילה דלא חייל נזירות בנו עליו [עד] השלמת נזירותו אלא משלים נזירות ק' ויגלח ויביא קרבן לנזירותו ושוב יעשה נזירות דבנו ל' יום ויגלח לל' יום ויביא קרבן:

נולד הבן עד ע' עד ועד בכלל:

לא הפסיד כלום ואי ס"ד עולה לו לכאן ולכאן איתגורי מיתגר והוי ליה למיתני במתניתין הרויח בריוח הבן דאי לא נולד לו הבן לא מגלח אלא עד יום ק"א והשתא לפי דברי רב מגלח ביום ק' נמצא שהרויח בלידת הבן ומאי קאמר לא הפסיד:

לאחר שבעים היינו ע"א סותר ול"ג סותר שבעים יום דהא אינו סותר ע' וה"פ מניח את שלו ומונה את של בנו ולאו דוקא סותר כלומר מניח את מניינו ומונה שלשים דבנו שאין תגלחת פחות משלשים יום פי' לכך אין עולין שאר הימים שעד ק' ימים לנזירות דבנו לפי שאין נזירות דבנו פחות משלשים יום וליכא ל' יום עד גמר השלמת מאה ולכך זקוק להפסיק מניינו הואיל דנמשך דבנו על ימי נזירותו ולשון תגלחת אינו מכוון דטפי ה"ל למימר שאין נזירות פחות משלשים יום ונקט שאין תגלחת למימר מכשישלים של בנו יחזיר למניינו וישלים נזירות הק' יום ויגלח בסוף כל המנין אח' לכולן אבל בסוף מנין דבנו אינו מגלח דאם כן לא יוכל להשלים אחר נזירות שלו דליכא שלשים יום מנזירות: הגה"ה לכאורה משמע כדמפרש דאחר שישלים של בנו יחזור וישלים את שלו כי ימי בנו אין עולין לנזירות מאה יום שלו כמו ברישא דקתני מניח את שלו מיהא יש בירושלמי נולד ביום שמונים סותר עשרה נולד ביום תשעים סותר את עשרים ולפי שיטת הירושלמי מיד שנולד הבן מונה של בן לגמרי ואותו מנין בן עולה לו לנזירות דק' יום ושמא י"ל הירושלמי דסותר כ' כלומר בשביל בנו קאמר דמונה עשרה של מאה וכ' אחר המאה ולעולם ה"נ קאמר שאין עולה לנזירות דמאה כלל וחוזר וישלים המאה כמו שהיה לו למנות בלידת הבן ובגמרא מוכחא דאם נולד ע"א דסותר אע"ג דאיכא שלשים יום עד המאה מיום לידת הבן והטעם דיום לידת הבן נימנית ממנין שלו ולא תחשב לימי הבן וליכא אלא כ"ט עד יום ק' וצ"ע שפירש לעיל שאם נולד הבן ביום ראשון שהתחיל בו נזירותו שימנה ל' ועולין לשניהם וצריך ליתן חילוק בדבר דרישא הואיל וביום לידת הבן התחיל למנות נזירות של עצמו ימנה לשניהם אבל הכא שהתחיל זה ימים רבים של עצמו לא ימנה יום הלידה לבנו כי אם לעצמו. ע"כ הגה"ה:

אמר רב יום שבעים עולה לו לכאן ולכאן פי' נולד לו בן ביום ע' מקצת היום שקודם הלידה עולה למנין המאה והרי עשה ע' יום מן המאה (שהוא יום ל"א) ומקצת היום שאחר הלידה עולה לתחילת הנזירות ולא ימנה נזירות בנו אלא עד כ"ט יום הרי ביום צ"ט דשלו ל' לבנו ונ"מ השתא שיום ע' עולה לכאן ולכאן שיוכל לגלח ביום המאה שהוא יום ל"א לבנו מתוך שאותו תגלחת עולה לנזירות בנו מן הדין שהוא יום [ל"א] לבנו עולה נמי אותו תגלחת גם לנזירות דנפשיה שהוא מאה יום אע"פ שאם לא נולד לו הבן לא היה יכול לגלח על נזירתו אלא ביום ק"א השתא כשנולד הבן יכול לגלח ביום [ק'] כדפרישית וא"ת ומאי סברא היא כיון דאם לא נולד לו בן לא יכול לגלח עד יום ק"א דהא לא מצי לגלח עד יום ק"א לנזיר נזירות דנפשיה השתא נמי לא יגלח עד יום ק"א ויש לומר דהא [דלא] מצי לגלח ביום ק' לא הוי אלא מדרבנן כדפירשנו בפ"ק (דף ו.) דמדאורייתא מצי לגלח ביום ק' דמקצת היום ככולו אלא דרבנן גזרו דלא מגלח עד יום ק"א אטו היכא דאמר שלימים והכא אוקמיה אדין תורה כשנולד לו בן שיוכל לגלח ביום מאה כיון דלנזירות דבנו קא הוי יום ל"א ויכול לגלח לנזירות דבנו ביום [ק'] הלכך גם לנזירות דנפשיה עולה התגלחת של יום ק':

נולד הבן עד ע' עד ועד בכלל:

8 more comments on this page.

Tosafot on Nazir 15a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

Meiri

נזיר שכלו ימיו ובא לו ליום שאחר מלאת שהוא יום הבאת קרבנותיו ותגלחתו אם לא הביא קרבנותיו הרי הוא עדיין בכל דקדוקי נזירות ואסור לשתות יין וליטמא למתים וכן אסור בגלוח שהרי גלוח שקודם קרבן אינו כלום שהרי צריך הוא לגלח על אחד מן הדמים כמו שיתבאר ואם גלח או שתה יין או ניטמא למת לוקה:

זהו הישר שבשמועות אלו לענין פירוש ולענין פסק ובפירושי גדולי הרבנים ראיתי בהן דרכים אחרים ואף בתוספות טרחו בה הרבה בפנים אחרים שלא נראו לנו:

זהו שביארנו במשנתנו במי שאמר הריני נזיר כשיהא לי בן ונזיר מעכשו מאה יום שאם נולד לו בן בסוף שבעים לא הפסיד כלום יש פוסקים שיום שבעים עולה לכאן ולכאן ר"ל שאם נולד ביום השבעים נחשוב אותו לנזירות שלו העובר ולנזירות הבן ואינו צריך למנות לנזירות הבן אלא כ"ט יום חוץ ממנו ואע"פ שרב שאמרה הוקשה עליה ממה שאמרו נולד לו עד שבעים לא הפסיד כלום ולדעת זה היה לו לומר שהרויח שהרי משתכר הוא בכך יום אחד והוא שאמרו איתגורי מיתגר כלומר ומאי האי דקאמר לא הפסיד אדרבה מרויח הוא כבר תירצה דמשום דקתני סיפא אחר שבעים סותר תנא רישא בשבעים לא הפסיד ואע"פ שחזרו והקשו עליו ממה שאמרו אחר שבעים סותר ור"ל אם נולד אף בע"א שהרי צריך הוא למנות שלשים לנזירות הבן ומתחילין מע"ב ולסוף מאה ואחד מתחיל להשלים שלשים לנזירות שלו ונמצא מפסיד יום אחד לשיטת גדולי המחברים ולשיטת התוספות מפסיד שאין נזירות הבן מובלע בתוך המאה ולדעתו אף יום ע"א עולה לכאן ולכאן ומתחילין ימי נזירות הבן ממנו ונמצא סוף ק' השלמת ימי נזירות הבן ואינו מפסיד כלום אלא שמונה ל' להשלמת נזירותו לשיטתנו או שנזירות הבן מובלע בתוך המאה לשיטת בעלי התוספות מ"מ אף הוא תירצה מאי אחר אחר אחר כלומר שנולד בע"ב שאף כשיעלה לשתים מ"מ מונה שלשים של בן ממנו ואינם כלים עד סוף ק"א וצריך למנות בהשלמת שלו עד סוף קל"א והפסיד לשיטתנו יום אחד ולשיטת התוספות כל שלשים הואיל ולא נבלע נזירותו בתוך המאה ואע"פ שאף בזו הקשו אם כן ליתני נולד אחר שבעים לא הפסיד שהרי אף לאחר שבעים הוא כן כל שנולד ביום ע"א עד שנשאר בקושיא מ"מ יש לומר בה שאלו היה שונה כן היה צריך לפרש דוקא ביום שבעים ואחד ולא פסיקא ליה למיתני אחר שבעים ומ"מ יש פוסקים שאין מקצת היום בזה ככלו ומצד הקושיא שהזכרנו שהרי מ"מ היה לו לפרש ולא לסתום שכל שאמר עד שבעים יום במשמע שבשבעים ואחד הפסיד ולדעתו אינו כן ואע"פ שהיה ראוי לסייע לרב ממה שאמר בפרק ראשון שאם גלח ביום שלשים של נזירות ראשונה מגלח לכתחלה בנזירות שניה ליום ס' שיום ל' עולה לסוף נזירות ראשונה ולתחלת נזירות שניה מ"מ אין יום הל' נמנה לשני ימים שהרי אין בין שתי הנזירות אלא ס' יום אבל זו שבכאן הוא אומר שיהא יום ע' נחשב לשני ימים עד שאם גלח ביום צ"ט יצא והרויח יום אחד ופחתו מן המאה ונמצא שאין זה דומה לזה כלל:

ויש מתרצין בה דהתם דין הוא שיהא יום שלשים עולה לכאן ולכאן שמאחר שגלח ביום שלשים נגמר נזירות ראשון ולפיכך סוף היום עולה לתחלת נזירות שניה וכן בזב וזבה ואבל שיום שביעי שהוא אחרון מקצתו ככלו אבל ימים שבאמצע אין אומרים בהם מקצת היום ככלו שאם כן אף בכל יום יתאבל מקצתו ודיו ואף כאן כל שלא נגמר נזירות שקבל עליו מאה יום לא נאמר שיום אחד עולה לשנים:

הקובר את מתו קודם הרגל כל שפגע בו רגל בתוך שבעה בטלה ממנו אבלות שבעה ומונה כ"ג לאבלות שלשים ולא סוף דבר שלשה ימים שהם עיקר המרירות אלא אפי' יום אחד אפילו שעה אחת אפילו רגע אחד ואם עברו שבעה קודם הרגל ונכנס לתחום אבלות של ל' לגיהוץ ותספורת ופגעו רגל באותו אבלות בטלה ממנו גזירת ל' ובדבר זה יום שביעי עולה לכאן ולכאן וכל ששביעי שלו ערב הרגל עולה לסוף אבלות ז' ולתחלת אבלות ל' והרי הוא כאלו פגעו רגל בשמיני ורשאי לגלח בו ואע"פ שלא גלה בו מותר לגלח אחר המועד ואין אומרין הואיל ולא נשתמש בהפסק זה לכבוד הרגל לא ישתמש בו אחר הרגל אלא אף בלא גלח מותר שהרי מכל מקום פקע אבלותו וכבר ביארנוה במקומה באחרון של מועד קטן:

Meiri on Nazir 15a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

Shita Mekubetzet

מתני' הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר מאה קבל עליו נזירות של שלשים יום כשיולד לו בן ועוד קבל עליו נזירות של מאה יום. נולד לו בן עד שבעים יום לא הפסיד. כלומר כיון שנשארו מנזירות מאה יום שלשים יום דשלמי ימי נזירות בנו בהדי נזירותו. והוא הדין קודם שבעים יום. והוא הדין אם אמר איפכא הריני נזיר מאה יום ונזיר כשיהיה לי בן אם נולד לו בן עד שבעים יום לא הפסיד כלום דלעולם כשישלם ימי בנו להיות מובלעין בתוך ימי נזירותו אין צריך למנות מנין אחר בשביל בנו. והא דאמרינן הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן דמונה שתיהן היינו משום דלא שלמי כי הדדי. אבל אם נולד לו בן ביום ראשון למנין נזירותו מנין אחד פוטר את שתיהן. ורבינו תם פירש דדוקא הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר מאה יום הוא דאמרינן לא הפסיד כלום משום דמיד כשנולד לו בן צריך להפסיק נזירותו ולמנות נזירות בנו הלכך אותו מנין עולה גם למנין מאה יום שהתחיל כבר למנות. אבל אם אמר הריני נזיר מאה יום ונזיר כשיהיה לי בן כיון דאינו צריך להפסיק נזירותו כשיולד לו בן לא חיילא עליה נזירות בנו עד שישלים נזירתו. והכי מסתברא דההפסקה שצריך להפסיק גורמת שעולין לכאן ולכאן. דהא אם קבל עליו נזירות של שלשים יום ונזירות של מאה יום צריך למנות שתיהן. ולא אמרינן דמתחלה היה בדעתו רק להיות נזיר שלשים יום ושוב נמלך להיות נזיר מאה יום אבל רוצה הוא שיהיו מובלעין השלשים בתוך המאה. אלמא דוקא ההפסקה גורמת. הכא נמי לאחר שבעים סותר שאין תגלחת פחות מל' יום. ולא גרסינן סותר עד שבעים. והכי פרושיה סותר את המנין העתיד לבוא שאינו עולה לו לתשלום נזירותו אלא מונה של בנו ואחר כך משלים נזירות שאין תגלחת פחות מל' יום וכיון דלא שלמי בהדי הדדי אינן עולין לכאן ולכאן. וקשיא לי האי לישנא שאין תגלחת פחותה מל' יום דלא שייך להזכיר לישנא דתגלחת אלא היכא שהמנין אינו אלא לגידול שער ולא לשם נזירות. והכי הוה ליה למימר שאין נזירות פחותה משלשים יום. ונראה לי לפרש הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר מאה יום נולד לו בן עד שבעים לא הפסיד כלום מן המנין שמנה אלא מפסיק ומונה נזירות בנו ומגלח ומביא קרבן ואחר כך משלים לנזירות ראשונה ומגלח ומביא קרבן. לאחר שבעים סותר עד שבעים. פירוש למפרע סותר עד שבעים כל כמה שמנה משבעים ואילך הפסיד. כיצד אם מנה שמנים מפסיק ומונה נזירות בנו ומגלח ומביא קרבן וחוזר ומונה שלשים שאין תגלחת פחות משלשים יום. ומפסיד עשר למפרע שמשמונים ועד שבעים:

גמרא אמר רב יום שבעים כו' הפירוש ככתוב בתוספות. ולאידך פירושא יום שבעים מתחיל נזירות בנו ומגלח יום מאה שהוא יום אחד ושלשים לנזירות בנו ומשלים שלשים לנזירותו. נמצא שהרויח יום אחד. ולפירושא קמא תימה הוא שיום אחד באמצע נזירותו עולה לו לשנים. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אמר רב יום שבעים עולה לו לכאן ולכאן כלומר אם נולד לו בן עד יום שבעים ויום שבעים בכלל יהא יום לידת הבן עולה לכאן ולכאן. כיצד נולד לו בן יום שבעים אותו היום יעלה לו לשנים תחלתו קודם שנולד לו הבן יעלה לו לנזירותו כאלו השלים שבעים וסופו יעלה לו להתחיל נזירות בנו וימנה שלושים יום עד יום זה ודי לו בכ"ט יום. ואל תתמה והלא אינו מקיים כמו שנדר מאה יום. יש לומר דמדאורייתא הוא מותר לגלח יום ק' דמקצת היום ככולו וככתוב בתוספות. תוספי הרא"ש ז"ל:

בדין הוא דלא ליתני עד שבעים קצר התלמוד וכאלו אמר וכו'. כלומר בדין הוא דלא ליתני עד שבעים לא הפסיד אבל היה לו לשנות עד שבעים הרויח. אלא משום דקתני סיפא אחר שבעים סותר שהוא מפסיד קתני רישא נמי לא הפסיד. ולאו דוקא אלא אף מרויח הוא:

תא שמע מסיפא נולד לו אחר שבעים סותר ולרב אם נולד לו ביום ע"א אמאי סותר הרי מובלע נזירות בנו בתוך המאה. ותימה לרב לא הוו מובלעין ימי נזירות בנו בתוך ימי נזירתו דימי נזירות שלמו ביום תשעים (ואחד) ותשעה כיון דיום שבעים ואחד עולה לשני ימים לנזירותו. וימי נזירות בנו לא שלמו עד יום מאה. וי"ל דמכל מקום נזירות בנו מובלע בתוך מאת יום שהזכיר בנזירותו. ועוד יש לומר הא דאמר רב דעולה לשנים היינו כי שלמי ימי נזירות בנו בתוך ימי נזירותו. אבל ביום שבעים ואחד דאי אמרת דעולה לשנים אז לא יהו מובלעין ימי נזירות בנו בימי נזירותו ועל כרחין אז לא יעלה לשנים הלכך לא אמרינן דאינו עולה לשנים ואז יהו מובלעין. ולאידך פירושא פריך דאם נולד ביום שבעים ואחד אינו מפסיד כלום. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכתירוץ ראשון כתב הר' עזריאל ז"ל לאידך פירושא וז"ל. תא שמע נולד לו לאחר שבעים סותר. פירוש הפסיד ואמאי קאמר תנא ברישא לא הפסיד אטו סיפא אמאי תני סיפא הפסיד הלא לא הפסיד כלום כיון דיום שבעים עולה לכאן ולכאן אם כן הוי יום מאה שלשים ללידה. ואף על גב דאי לרב אי יום הלידה חשיב תרי יומי יכלה מנין המאה ביום צ"ט ונזירות בנו ימשוך יום אחד אחריו עד יום מאה. מכל מקום לא הפסיד כלום שלא יצטרך למנות נזירות בנו לחודיה. דאין דעתו למנותו בפני עצמו אלא אם כן ימשוך אחר המאה שלו. אבל כיון שאינו עובר המאה אף על גב שימשוך אחר נזירות שלו דעתו הוא שיהא מובלע בתוך שלו.

ומשני מאי אחר אחר שבעים דקתני מתני' היינו אחר אחר. ועל כרחין דהשתא נמשכין שלשים של לידה עד יום מאה ואחד ולכך הפסיד עד כאן.

תא שמע מסיפא נולד לו אחר שבעים סותר פירוש ומשמע אחר שבעים ביום שבעים ואחד. ואמאי סותר כלומר מפסיד והלא יום שבעים ואחד עצמו חשוב לשנים ונמצא שנזירות הבן ונזירות המאה כלין ביום המאה. רצוני לומר ששלשים יום של בן מובלעין במאה ימים של עצמו. וא"ת בלא רב נמי כשנולד ביום ע"א אמאי סותר הרי משעת לידה עולה לבן ויש עדיין שלושים עד מאה. וי"ל דאי לאו רב הוה אמינא שכוונת הנודר שלא ימנה לבן אלא ממחרת דיום הלידה לא יהיה ממנין הנזירות. שיטה:

ומתניתין ליתא לדרב כלומר לית לה להא דרב. הרא"ש ז"ל בפירושיו. ויש גורסין וכן הוא מתניתין לרב שמע מינה. כלומר ודאי מתניתין היא קשיא לרב דלא אמרה רב אליבא דתנא דמתניתין. שיטה. וכן פירשו בתוספי הרא"ש ז"ל וזה לשונן: וכן מתניתין לרב שמע מינה. כלומר וכן הוא ודאי דמתניתין מוכחא דלא כרב ולא אמרה רב לשמעתיה אליבא דתנא דמתניתין. ורב כמאן אמרה לשמעתיה. הואיל ולא איירי אליבא דתנא דמתניתין כמאן אמרה לשמעתיה. עד כאן. וכתב הר' עזריאל ז"ל וזה לשונו: הכי גרסינן בכל הספרים וכן מתניתין לרב. כלומר וכן הוא ודאי דמתניתין קשיא לרב דמוכחא איפכא מדרב. ולשון נזיר משונה הוא. ור"נ מפרש וכן מתניתין לרב דקאי אדבתריה ואלא רב כמאן כו'. כלומר וכן ודאי מתניתין משתמעא לרב כמו שפירשנו (לרב) אחר ממש דעל כרחך יצטרך לפרש כן משום דקשיא מאי איריא מתניתין דלא כוותיה ואם כן רב כמאן אמרה לשמעתיה דאמר תרי מקצת היום ככולו ביום אחד ועולה לכאן ולכאן. עד כאן:

Shita Mekubbetzet on Nazir 15a · Sefaria · Edition: Vilna Ed · Public Domain

Gilyon HaShas

גמ' מאי אחר כזה נדה דף י"ד ע"ב:

Gilyon HaShas on Nazir 15a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

Original text

Segment 1

שָׁאנֵי הָכָא דְּאָמַר רַחֲמָנָא: ״וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ״, מִי שֶׁנִּזְרוֹ תָּלוּי לוֹ בְּרֹאשׁוֹ. מֵיתִיבִי: נָזִיר שֶׁכָּלוּ לוֹ יָמָיו — אָסוּר לְגַלֵּחַ וְלִשְׁתּוֹת יַיִן וְלִטָּמֵא לְמֵתִים, וְאִם גִּילַּח וְשָׁתָה יַיִן וְנִטְמָא לְמֵתִים — הֲרֵי זֶה סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. תְּיוּבְתָּא.

The Gemara answers: Here, with regard to impurity, it is different, as the Merciful One states in the Torah: “And he defile his consecrated head” (Numbers 6:9), which indicates that even one whose naziriteship is dependent only upon his head, i.e., one who has completed his naziriteship other than shaving, is liable to receive lashes if he contracts impurity. The Gemara raises an objection to the statement of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, from a baraita : A nazirite whose days are completed is forbidden to shave, and is forbidden to drink wine, and is forbidden to contract impurity from corpses. And if he did shave, or drink wine, or contract impurity from corpses, he incurs the forty lashes administered to one who violates a Torah prohibition. This baraita clearly states that he is flogged for any of the three prohibitions, which is a conclusive refutation of the statement of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina.

Segment 2

מַתְנִי׳ ״הֲרֵינִי נָזִיר לִכְשֶׁיְּהֵא לִי בֵּן״ וְ״נָזִיר מֵאָה יוֹם״, נוֹלַד לוֹ בֵּן עַד שִׁבְעִים — לֹא הִפְסִיד כְּלוּם. לְאַחַר שִׁבְעִים — סוֹתֵר שִׁבְעִים. שֶׁאֵין תִּגְלַחַת פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם.

MISHNA: In the case of one who said: I am hereby a nazirite when I will have a son, and he added: I am hereby a nazirite from now for one hundred days, and he then began observing the one hundred days of his naziriteship, if a son is born to him up to seventy days from the start of his naziriteship he has not lost anything. He pauses from the observance of the naziriteship of one hundred days and observes the thirty-day term for his son. He then completes the thirty or more days left of his initial naziriteship. However, if his son is born after seventy days, this negates the first seventy days, and he must observe a full hundred days after he completes the naziriteship for his son. The reason is that here, he is unable to merely complete the remaining days of his initial naziriteship after shaving at the completion of the naziriteship for his son, since shaving cannot be performed after a period of less than thirty days.

Segment 3

גְּמָ׳ אָמַר רַב: יוֹם שִׁבְעִים עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן. תְּנַן: נוֹלַד לוֹ עַד שִׁבְעִים — לֹא הִפְסִיד כְּלוּם. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ עוֹלָה לְכָאן וּלְכָאן, אִיתְּגוֹרֵי מִיתְּגַר! אֶלָּא בְּדִין הוּא דְּלָא לִיתְנֵי ״עַד שִׁבְעִים״, וּמִשּׁוּם דְּקָתָנֵי סֵיפָא ״אַחַר שִׁבְעִים סוֹתֵר שִׁבְעִים״, קָתָנֵי רֵישָׁא ״שִׁבְעִים״.

GEMARA: Rav said: The seventieth day itself counts for here and for there, as the last of the seventy days of his term of naziriteship as well as the first day of the naziriteship for his son. The Gemara questions Rav’s statement. We learned in the mishna: If a son is born to him up to seventy, he has not lost anything. This seems to include the seventieth day as well. And if it enters your mind that it counts for here and for there, not only has he not lost anything, but he even gains a day, so why would the mishna state: He has not lost anything? The Gemara answers: Rather, by right the mishna should not have taught: Up to seventy he has not lost anything, since if the son is born on the seventieth day he actually gains, as stated above, but due to the fact that it is taught in the last clause of the mishna: After seventy it negates seventy, in which case he does lose, the tanna therefore teaches the first clause with the contrasting expression: Up to seventy he has not lost anything.

Segment 4

תָּא שְׁמַע מִסֵּיפָא: נוֹלַד אַחַר שִׁבְעִים — סוֹתֵר שִׁבְעִים. מַאי ״אַחַר״? אַחַר אַחַר.

The Gemara asks further: Come and hear a statement that contradicts Rav’s opinion from the last clause of the mishna: If the son is born after seventy days, it negates the first seventy days. If, as Rav stated, one day can count for both terms, then the final day of the thirty-day term for his son also counts toward his hundred-day term, meaning that there will be thirty days remaining for a full hair growth; in that case, why should he forfeit the first days? The Gemara answers this: What is the meaning of: After? It means after, after. The mishna is referring to the second day after the seventieth, the seventy-second day, so that there do not remain thirty days for his hair to grow.

Segment 5

אֲבָל אַחַר מַמָּשׁ מַאי — הָכִי נָמֵי דְּלָא סָתַר? אִי הָכִי, מַאי אִירְיָא דְּתָנֵי נוֹלַד עַד שִׁבְעִים לֹא הִפְסִיד כְּלוּם? אֲפִילּוּ אַחַר שִׁבְעִים נָמֵי, הָא אָמְרַתְּ לָא סָתַר! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ ״אַחַר״ מַמָּשׁ. וְכֵן מַתְנִיתִין לְרַב, שְׁמַע מִינַּהּ.

The Gemara asks: But according to this explanation, what would be the halakha if a son is born on the day that actually comes after the seventieth, the seventy-first day; so too, would Rav say that it does not negate the previous days, because he has thirty days remaining to grow his hair? If so, why does the tanna specifically teach: If he is born up to seventy he has not lost anything? The same would hold true even for a case where he was born on the day after seventy as well, as didn’t you say that it does not negate? Rather, one must learn from this that: After, means the actual day after, the seventy-first day, and likewise conclude that the mishna is difficult for Rav. The Gemara concludes: Indeed, learn from this that the tanna of the mishna disagrees with Rav.

Segment 6

וְרַב כְּמַאן אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ? אִילֵּימָא כְּאַבָּא שָׁאוּל, דִּתְנַן: הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים קוֹדֶם לָרֶגֶל — בָּטְלָה מִמֶּנּוּ גְּזֵירַת שִׁבְעָה.

§ The Gemara asks: And Rav, in accordance with whose opinion did he say his halakha ? Since the tanna of the mishna disagrees with him, which tanna does he follow in ruling that one day may be counted for two different observances? If we say that he stated the ruling in accordance with the opinion of Abba Shaul, as we learned in the Tosefta ( Mo’ed Katan 2:9): With regard to one who buries his dead three days before a pilgrimage Festival, the rabbinic decree of seven days of mourning is voided for him, i.e., once the Festival begins, he no longer observes the prohibitions and customs of the first seven days of mourning. Since he has mourned for three days, the Festival voids the remainder of the seven days.

Segment 7

שְׁמֹנָה יָמִים קוֹדֶם לָרֶגֶל — בָּטְלָה מִמֶּנּוּ גְּזֵירַת שְׁלֹשִׁים. וּמוּתָּר לְסַפֵּר עֶרֶב הָרֶגֶל, וְאִם לֹא סִיפֵּר עֶרֶב הָרֶגֶל — אָסוּר לְסַפֵּר אַחַר הָרֶגֶל.

The baraita continues: If he buried his dead eight days before a pilgrimage Festival, the rabbinic decree of the restrictions of thirty days of mourning is voided for him as well. Since he already observed one day of this type of mourning he need not complete the entire period, and it is therefore permitted for him to cut his hair on the eve of the pilgrimage Festival in honor of the Festival. But if he did not cut his hair on the eve of the pilgrimage Festival, it is prohibited for him to cut his hair after the pilgrimage Festival, until thirty days of mourning have passed.

Nazir 15a

Nazir 15a

Rashi

Tosafot

Meiri

Shita Mekubetzet

Gilyon HaShas

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Original text