Talmud Builders

    Commentary page

    Kiddushin 59b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Kiddushin 59b

    Kiddushin 59b. The full printed text of this folio side — 20 numbered segments, about 525 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    מעשה מוציא מיד מעשה התחיל לשוף ביטל מהם תורת גמר מלאכה לשם כלי בין שירד להו ע"י מעשה שהחליקן וגילה דעתו שאין מחוסרין עוד תיקון בין שירד להו ע"י מחשבה:

    מחשבה אינה מוציאה חישב עליהן לשוף לשבץ אחר שחישב עליהן שלא לשוף שלא לשבץ אין יוצאין מידי מחשבתן הראשונה:

    דכי מעשה דמיא דרחמנא קרייה מעשה דכתיב כי יתן והיינו בידים ואע"ג דמחשבה בעלמא הוא דאפילו נפלו ממילא וניחא ליה הוי הכשר ומיקרי כי יותן:

    להא שמעתתא דרבי יוחנן וריש לקיש:

    וכן היא שנתנה כו' משנה היא לקמן בפ' בתרא:

    וחזרה בה בין בפני שליח בין שלא בפניו:

    אינה חוזרת ולקמן מותבינן ליה מהא דהשולח גט:

    מחשבה אינה מוציאה חישב עליהן לשוף לשבץ אחר שחישב עליהן שלא לשוף שלא לשבץ אין יוצאין מידי מחשבתן הראשונה:

    16 more comments on this page.

    Rashi on Kiddushin 59b · Sefaria

    Tosafot

    מיד מחשבה מיהא תפיק תימה ליפרוך נמי גבי תרומה לעיל לר"י דקאמר אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה אבל אם משתרם ביטל תרומתו תרומה ואפילו תרם השליח במחשבה דהא תרומה ניטלת באומד ומחשבה אלמא לא אתי דיבור ומבטל דיבור וי"ל דמחשבה דתרומה היה יודע דכמעשה דמי דכתיב (במדבר י״ח:כ״ז) ונחשב לכם והוי כאילו תרם בידים ואפילו מעשה אינו מוציא אפילו תרם אח"כ כריו אחר מחשבת השליח אבל גבי טומאה אין המחשבה מטמאתו אבל מביאתו לידי תורת קבלת טומאה ואותה הבאה יכולה להתבטל דהכל מודים דע"י המעשה מתבטלת א"כ תתבטל על ידי מחשבה:

    לא קידשה עצמה וחזרה בה מהו נראה לפרש וחזרה בה בלא אמירתה לשליח דאי אמרה לשליח אין רצוני שתקדשני פשיטא דאינה מקודשת דאטו משום דאמרה לו תיהוי לי שליח לקדשני לא מצי' חוזרת:

    אם ביטל עד שלא תרם כו' הכא לא משני כדלעיל שאני נתינת מעות ליד האשה דכמעשה דמי היינו משום דהכא ליכא נתינת מעות אלא דיבור לבד:

    מתורת גט לא בטליה פי' דמסתמא אינו מתכוין לבטל אלא השליח ולפי זה אם אמר בפירוש אני מבטל הגט עצמו שהוא בטול ופסול לגרש בו ובפרק השולח (גיטין דף לב:) גריס גיטא גופיה מי קא בטל משמע שאין הגט מתבטל וצריך לפרש אתה סבור שהגט יכול ליפסל בביטול ולא היא דהרי הוא כמו מעות שאינן מתבטלות דמאחר דהגט כתוב כהלכתו אינו יכול לבטלו ואם ירצה יחזור ויגרש בו:

    Tosafot on Kiddushin 59b · Sefaria

    Rashba

    אלא מיד מחשבה מיהא תיפוק תימה דהא מחשבה דטומאה כיון דעל ידה נחשב הכלי כלי גמור, כמעשה גמור הוא, ולמה הדבר דומה לאומר לשלוחו צא ותרום ועד שלא ביטלו קדם ותרם במחשבה שתרומתו תרומה, ויש לומר דהא דפרכיה ריש לקיש היינו בשחשב עליו לשוף ולשבץ קודם שנטמא, וכיון דעדיין לא ירד לידי טומאה הוה משמע ליה דמחשבה ראשונה כמחשבה גרידתא הויא, מה שאין כן בתורם במחשבה שזה הוא גמרו. ואמר ליה ר' יוחנן דאפילו הכי מחשבה דטומאה כמעשה גמור הוא משעת מחשבה ראשונה אף על פי שלא ירד עדיין לידי טומאה ממש, ומיהו ריש לקיש גופיה אחשבה למחשבת טומאה קצת טפי מדבור גרידא, דהא איהו בדבור ודבור גרידא מודה.

    קשיא הלכתא אהלכתא ואי קשיא לך והא כתיבת הגט מעשה גמור הוא, דכיון שנכתב כדין ולשמה, היאך הוא חוזר ומטבל גופו של גט, אטו כותב ספר תורה לשמה יכול הוא לחזור ולומר שלא יהא כתוב לשמו, יש לומר דספר תורה לא חסר מידי אחרינא, אבל הכא היה המקשה סבור דכיון שאין כתיבה לשמה מעלה ולא מוריד, אלא מחמת נתינתו ליד האשה, ועדיין לא ניתן לה לא חשבינן ליה אלא כמעשה זוטא. ומיהו מעשה כל דהו כנתינת מעות ליד האשה הוי, והיינו דמהדר ליה נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט מי בטיל, כלומר שליחות הוא דמצי מבטל, אבל גט גופיה מי מצי מבטל, דכתיבת גט לשמה מעשה רבה הוא, ואי אפשר לבטלו דכיון דנכתב לשמו, היאך נאמר בו שלא יגרש. ולספרים דגרסי נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט מי בטליה, לומר דאם בטלו מבוטל, נימא דלכולי עלמא מעשה זוטא הוי כל כמה דלא מטה לידה ומצי לבטוליה. ולענין ביטולו של גט עצמו היכא דבטליה כבר הארכתי בו בגטין פרק השולח (גיטין לב, ב) בס"ד, וראוי להחמיר ולחוש לגרסת הספרים, אף על פי שאין הענין נראה כן.

    לרב מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי פירש רש"י אי תנאה הוי אם לא אחזור בתוך שלשים יום יהיו קדושין מעכשיו. והקשה עליו הרמב"ן נר"ו שלא מצינו מקדש מעכשיו שיהא יכול לחזור בו. ועוד שאם כן נאמר שיהא ספק בכל התנאין שאדם מתנה עם אשתו, ופירוש הוא נר"ו דלא מספקינן לה בתנאי אלא במה שהוא בכלל משמעות הלשון, דהיינו מיתה, דהכי קאמר מעכשיו יחולו הקדושין אם באו שלשים, כלומר אם יקיים אותנו השם ויגיענו לשלשים יום לומר שאם מת תוך שלשים יום לא תהא זקוקה ליבם. ולא ירדתי לסוף דעתו של רבינו נר"ו דאדרבה חזרה בכלל הלשון יותר, וזה אינו תנאי שבלב, דכי קאמר מעכשיו ולאחר שלשים יום כאומר מעכשיו תהא מקודשת, ובלבד שכל שלשים יום יהא ברשותי לבטלן, כעין האומר הרי את מקודשת לאחר שלשים יום שרוצה להמלך עוד כל שלשים יום אם יבטלם, ואף על פי שאמר לה מעכשיו, אם התנה בפירוש שיוכל לחזור בו בתוך שלשים ואם לא יהיו קדושין מעכשיו למה אינו חוזר, אלא שקשה לי קצת הא דאמרינן בסמוך אבל הכא דלקרובה קא אתי אימא מודה ליה לשמואל דתנאה הוי, ואי תנאה לחזור בו קאמר הכא והכא מתכוין הוא לחזור בו. ויש לומר דמכל מקום אינו חוזר בו מעכשיו, אלא שרוצה להרחיב את הזמן ולהמלך אם יחזיר בו או יחולו הקדושין מעכשיו.

    אי חזרה הוי כלומר איני רוצה שיחולו מעכשיו אלא לאחר ל' יום. ואם תאמר והכא כל תוך כדי דבור כדבור דמי חוץ מע"ז וקדושין (בבא בתרא קכט, ב). יש לומר דלאו חזרה ממש קאמר, אלא כעין חזרה קאמר, לומר דמספקא ליה דלמא הכי קאמר מעכשיו אני נותן לך המעות ולא יחולו הקדושין עד לאחר ל' יום, ומפני שלשון לאחר משמע שנופל על התחלת הקדושין קרי לה חזרה שנראה כחזרה ואינה, ואינו נכון כלל, ומסתברא דהכא באומר לה קודם נתינת המעות ולא נגמרה נתינתן עד שאמר לה כלשון זה, ויכול הוא לחזור בו, ואפילו קדשה בפקדון שיש לה בידה ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום בפקדון שיש לי בידך, הרי לא נגמרו הקידושין עד לאחר גמר דבריו דאמר לה בפקדון שיש לי בידך, וכבר קדמתו חזרה דהיינו לאחר שלשים יום, והתם בשנתן לה קדושיה ואחר כך חזר בו תוך כדי דבור, והלכך מכיון שנגמרו הקדושין שוב אינו יכול לבטלן.

    רבי אומר כזה גט ופרישנא בפרק מי שאחזו (גיטין עב, ב) כזה גט למעוטי דר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, דר' לא סבר לה כר' יוסי.

    Rashba on Kiddushin 59b · Sefaria

    Ritva

    מעשה מוציא מיד מעשה כגון שתקנו מתחלה לישיבה וחזר ותקנו למנעלים אינו מקבל טומאה עד שתגמור מלאכתו למנעלים וכ"ש שמוציא מעשה אחרון מיד מחשבה שחישב לישיבה מחשבה שחישב עליו למנעלים אינה מוציאה לא מיד מעשה שתקנה לישיבה ולא מיד מחשבה שחישב עליו לישיבה. בשלמא מיד מעשה לא מפקא מחשבה דלא אתי דיבור ומבטל מעשה אלא מיד מחשבה מיהא תיפוק דהא אמרת דאתי דיבור ומבטל דיבור. וקשיא לן לר"ל היכי ניחא דהא איהו מודה בדיבור ודיבור גרידא דאתי דיבור ומבטל דיבור דומיא דביטול שליח גט ושליח תרומה ולא אמר אלא היכא דדיבור ראשון יש בו מעשה כנתינת מעות ליד האשה. ויש שתירצו דהכא נמי בכלי המיוחד לאדם שלא נגמרה מלאכתו וחישב עליו לבהמה מתחלה שנגמרה מלאכתו אמרינן דאי הדר וחישב עליו לאדם אין מחשבה זו מוציאה מיד מחשבה ראשונה היכא דאיכא מעשה שנתן הכלי בצואר בהמה. ולא נהירא שאף בעור שחישב עליו לישיבה ובכלי שחישב עליו שלא לש בץ ושלא לגרוד דלא עבד שום מעשה קי"ל דאין מחשבה אחרת מעלה אותו מיד מחשבה ראשונה ואית דגרסי איתיביה סתמא ולכולהו פריך תלמודא בין לרבי יוחנן בין לר"ל. והנכון דר"ל סבר השתא דמחשבה דטומאה כיון שמורדת לידי טומאה במעשה בלא שום מעשה ומעתה מוכן הכלי לקבל טומאה כדיבור שיש עמו מעשה הוי וכנתינת מעות ליד האשה שראויה להתקדש מעתה ופריק ליה רבי יוחנן דלאו כדיבור שיש בו מעשה כל דהוא חשיבא אלא כמעשה גמור ולא אתי' מחשבה אחרונא ומפקא מינה כשם שאינה מוציא מיד מעשה:

    וכדרב פפא דרב פפא רמי כתיב כי יתן וקרינן כי יותן מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה ומה יתן דעביד מעשה אף יותן דעביד מעשה. פי' מימרא דרב פפא היינו מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה ואנן דייקינן מינה השתא דכיון דביותן דלא עביד מעשה כיון דניחא ליה מכשיר כאלו יתן הוא אלמא מחשבה חשיבא כנתינה שהיא מעשה. ויש ספרים דלא גרסי הכא אלא מה יתן דעביד מעשה אף יותן דקעביד מעשה כלומר כיון דניחא ליה ופירושא דמימרא דרב פפא הוא שלא כלשונו ודכותה בתלמודא. והא דרב פפא פרשתיה בבבא מציעא:

    וקיי"ל הלכתא כרבי יוחנן ואפילו בקמייתא דאיכא נתינת מעות ליד האשה קשיא הלכתא אהלכתא דהכא קי"ל כרבי יוחנן דאתי דיבור ומבטל דיבור והתם קיי"ל כרב נחמן דאמר במי שאומר גט שנתתי לך בטל הוא שביטל שליחותו שאם רצה חוזר ומגרש בגט ההיא אע"פ שביטלו אלמא לא אתי דיבור דביטול הגט ומבטל דיבור ראשון שאמר לעדים לכתבו ולחתמו כראוי. וקשיא לן טובא למאי דקס"ד השתא דטעמא דרב נחמן משום דלא אתי דיבור ומבטל דיבור אדמקשינן ליה מהא דקיי"ל כרבי יוחנן נפרוך ליה ממתני' השולח גט לאשתו והגיע בשליח ואמר גט שנתתי לך בטל הוא הרי זה בטל אלמא אתי דיבור ומבטל דיבור. תירץ הרב אב ב"ד ז"ל דהילכתא אהלכתא אלימ' ליה לאקשויי. וליתא דהא ודאי מתני' עדיפא ליה לאקשויי בכל דוכתא כל דכן בהא דע"כ מודה בה רב נחמן דמשום דבטל שליחות השליח הוא דאיצטרכינן לומר דחוזר ומגרש בו ורב נחמן אמתני' אמרה. והנכון דמתני' לא קשיא לרב נחמן דאמר לך שאני התם דהוי דיבור ודיבור גריד' דכמה דלא מטי גיטה לידה דאשה לא מגרשא מה שאין כן בזו דדיבורא קמא שאמר לעדים לכתוב ולחתום דיבור דאית ביה מעשה הוא שהרי כבר כתבוהו וחתמוהו כראוי ודמי לנתינת מעות ליד האשה. א"נ דאמר לך דמתניתין שאני שביטולו בפני השליח דלא סגיא דלא ביטל כדכתיבנא לעיל ואף על גב דקי"ל ביטלו שלא בפניו מבוטל התם שביטלו בפני ב"ד שכח ב"ד מיופה כדאיתא בירושלמי וכדכתיבנא בפ' השולח מורי נר"ו:

    ופרקינן נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט מי בטיל ואיכא דגרסי מי בטליה והכל ענין אחד. ועיקר הפי' דלאו למימרא דכשאמר גט שנחתי לך בטל הוא לא נתכוין לבטל הגט עצמו אלא לבטל השליחות ואלו נתכוין לבטל הגט וביטלו בפירוש דמצי מבטל ליה כדעת מקצת הראשונים ז"ל דהא ליתא ולא מסתבר כלל דהיאך אפשר לבטל הגט שנעשה בכשרות ולשמה כראוי אלא ודאי ה"ק דגיטא גופא אפי' מבטל ליה בפירוש לא מיבטיל כלל מכיון שנעשה כראוי והא דאמרינן גבי אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה מגורשת דאם איתא דבטליה לעדים הוה אמר לאו למימרא דמצי מבטל לגיטא גופא אלא דסד"א דכיון דאמר לה כנסי שטר חוב זה בטוליה בטליה שלא תהא נתינה זו לשם גרושין קמ"ל הא גיטא גופיה לא בטיל לעולם. מיהו האומר קודם כתיבת הגט כל גט שאכתוב לאשתי יהא בטל מהני כדברי הרמב"ם ז"ל מדין מסירת מודעא עד דמבטל ליה למודעיה ובדיני ממונות מהני ביטול שטרות וזכיות מטעמא דפסיל וכאלו מודה שנעשו בפסלות והודאות ב"ד כמאה עדים דמי וכשם שאדם פוסל עליו כל עדים כשרים שבעולם מש"כ בגיטין וקידושין דמאי דהוי כשר וקיים מדינא לא אפשר למיפסליה ולבטליה וכבר הארכתי בזה במסכת גיטין במקומו:

    וקשיא ליה לרבינו נר"ו היכי קס"ד מעיקרא כלל לדמוי הא דרב נחמן שהגט נכתב ונחתם כראוי ואי אפשר לבטלו לחזרת האשה שעדיין לא תפשו בה קידושין ולא נעשה בה שום מעשה אישות הא לא דמיא הא דרב נחמן אלא לאשה שחזרה בה ואחר כך נתרצה שיכול הלה לחזור ולקדשה בכסף ההוא בעצמו אעפ"י שאמרה בפי' שלא תתקדש לו בכסף ההוא לעולם לאו כל כמינה לבטל הכסף מדין ממון שלא תתקדש בו. ותירץ הוא נר"ו דאכן הוה ס"ד דכיון שאומר לעדים מתחלה כתבו וחתמו ותנו ובשליחותו עשאוהו והוי לשמה דכל פעם דלא מטי גיטא ליד האשה יכול הוא לבטל הגט שתבטל שליחותו דמפרע והוי כאלו עשאוהו מדעתה ולא הוי לשמה ופסיל אנן אמרינן כיון שנכתב ונחתם על פיו והוי לשמה תו לא אפשר לבטלו שלא יהא לשמה:

    רב יהודה אסיפא מתני לה ולא קשיא ליה רב אמר מקודשת ואינה מקודשת לעולם מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי. פירש"י ז"ל תנאה הוי שכך כוונתו לומר הרי את מקודשת מעכשיו אם לא אחזור בי תוך ל' יום והקשו עליו דכיון שאין התנאי מפורש בלשונו היאך חוששין לו דברים שבלב הם ועוד אם איתה בדידה נמי איכא למימר שכן התנית שתוכל לחזור בה תוך ל' יום וא"כ תהא מקודשת לשני שהרי חזרה מן הראשון. ועוד כיון שאין תנאי זה מפורש בלשונו כשם שאתה חושש לתנאי של חזרה אנו יכולים לחוש לכל תנאי שבעלים שאדם מתנה לאשתו ואין לדבר סוף. ועוד מאי האי דמייתינן עלה ההיא דהרי זה גיטך מהיום ולאחר מיתה דהתם ליכא תנאה במידי אחרינא הזכיר אלא התנאי שלו היינו מיתתו דחשבינן ליה כאומר מהיום אם מתי לפיכך הנכון כמו שפי' התוס' דה"פ דתנאה הוי ורצה לומר הרי את מקודשת מעכשיו אה ירצה האל יתברך שנגיע שנינו ונחיה עד ל' יום ולאפוקי דכי מיית חד מינייהו תוך ל' יום לא הוו קידושין והשתא דמי לאומר הרי זה גיטך מהיום ולאחר מיתה דמספקא להו לרבנן אי תנאה הוי ורוצה לומר מהיום אם מתי כו' והגעתי למיתה ואי חזרה הוי דמעיקרא רצה לקדשה מעכשיו ונמלך וחזר בו שלא לקדשה מעכשיו אלא לאחר שלשים יום וכי תימא וכי חזר בו מאי הוי דהא קי"ל כל תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממגדף ומגרש דלא מצי הדר ביה אפילו תוך כדי דיבור. איכא למימר דהתם הוא בתר דמטי גיטה או קידושיה לידה דתו לא מצי הדר ביה אבל הכא קודם נתינת הגט והקדושין לידה אמר לשון זה דהוה יכול למהדר ביה ועל לשון זה נתן הגט והקידושין ולהכי מספקא לן אי הוה נתינה מעכשיו בתנאי או לאחר ל' יום או לאחר מיתה:

    ואמר ובפלוגתא דהני תנאי דתני' מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט דמספקא להו אי תנאי הוה אי חזרה ובמסכת גיטין מוכח בהדיא שכך הדין באומר מהיום ולאחר מיתה דתנן הרי זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום ואמר עלה רב הונא ולדברי ר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו חולצת דזמנו של שטר חשיב כמהיום והוי כאומר מהיום ולאחר מיתה וזה מבואר מר' פינחס הלוי ז"ל אחיו של רבינו נר"ו. וגבי ממון דקי"ל הכותב נכסיו לבניו מהיום ולאחר מיתה קנה ולא מספקא לן דילמא חזרה הוה ואין מתנה לאחר מיחה פרישנא ביש נוחלין דשאני התם דאפשר לקיים הלשון דה"ק גופא מהיום ופרי לאחר מיתה משא"כ בגט דליתיה כלל לאחר מיתה וליתה לחצאין:

    ואי אמר שמואל הלכה כרבי הוה אמינא התם הוא דלא אמרינן חזרה הוה משום דאי הוה חזרה לא מיגרשא כלל דאין גט לאחר מיתה אבל במהיום ולאחר ל' יום דאע"ג דהדר ביה ממהיום חיילי קדושין לאחר ל' יום אימא דחייש לחזרה קמ"ל:

    1 more comments on this page.

    Ritva on Kiddushin 59b · Sefaria

    Meiri

    כבר ביארנו הרבה פעמים שאין הפירות מקבלין טומאה עד שיוכשרו בתלוש ושיהא נוח לבעלים באותו הכשר כמו שדרשו מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה ואע"פ שהיה אפשר לדרוש יותן על ידי מעשה של אחר ושנדרוש בו מה יתן דקא עביד מעשה אף יותן דקא עביד מעשה אינו כן שאף מחשבה לענין טומאה נידונית היא כמעשה כמו שביארנו ואם כן מה שנאמר כאן מה יתן דקא עביד מעשה אף יותן דקא עביד מעשה כך פירושו מה יתן דאיכא מעשה אף יותן ר"ל שנפלו עליהם ובניחא ליה הרי הוא כמעשה:

    האשה שמינתה שליח לקבל קדושיה אין צריך לומר שאם הלכה היא וקדשה עצמה קודם שיקבל השליח קדושיה שקדושיה קדושין ואם שלו קדמו קדושיו קדושין כמו שיתבאר בפרק אחרון אלא אפילו לא קדשה עצמה כל שחזרה בה קודם שיקבל שליח קדושיה מתבטל השליחות ואינה מקודשת וחזרות אלו שבסוגיא זו כלם בעדים:

    כבר ביארנו במי שאמר הרי את מקדשת לי מעכשו ולאחר שלשים ובא אחר וקדשה בתוך שלשים שמקדשת מספק וביארנו הטעם מפני שספק לנו אם הוא תנאי או חזרה מעתה לדעת זה בא אחר וקדשה מעכשו ועד שלשים ובא שני וקדשה מעכשו ועד עשרים שכלו ימי שני בתוך של ראשון ובא אחר וקדשה מעכשו ועד עשרה וכן כמה בדרך זה מאחרון ומראשון צריכה גט אבל מאמצעי אינה צריכה גט מה נפשך אם לשון זה תנאי של ראשון קדושין שלאחריו אינם קדושין אם לשון זה חזרה של אחרון קדושין שלפניו אינן קדושין ונמצא אמצעי יוצא מידי ספק ואין אומרים בלשון זה שנדון אותו אחר דעת המתנים וקצתם מכונים לתנאי וקצתם מכונים לחזרה ושמא הראשון כיון לחזרה ואמצעי לתנאי ונמצא שחלו קדושי האמצעי ואין קדושי ראשון ואחרון כלום ומתוך ספקות אלו נאמר שמקדשת לכלם מספק אינו כן אלא אחר דעת בית דין דנין את הלשון והרי משמעו שוה בכלם אם לתנאי אם לחזרה ואין קפידא בענין זה באחרון אם שיקדש לזמן שיהיו ימיו כלים בתוך זמנו של אותו שלפניו אם שיקדש סתם שכל שלא קדש אחר אחריו אין לנו ולתנאו כלום אלא אגב גררא של שאר לשונות הוא תופשו בענין זה:

    Meiri on Kiddushin 59b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה מקודשת כו' ושמואל אמר אינה בספיקא אלא עד ל' יום שמא ימות כו' עכ"ל וה"ה דשמא יחזור כפירושו לקמן קידושין תלוין שמא יחזור בו כו' ולא ידענא למה שינה פירושו וק"ל:

    תוס' בד"ה מידי מחשבה כו' ליפרוך נמי כו' לרבי יוחנן דקאמר אם עד כו' אבל אם משתרם ביטל כו' עכ"ל לא הוו צריכי לדיוקא דבהדיא הכי מתנייא במסכת תרומות בסיפא דהך מתני' דמייתי הכא ואם משתרם ביטל כו' ואיך שיהיה יש לדקדק בדבריהם אמאי לא תקשי להו בפשיטות גם לר"ל מהך סיפא לרישא דמ"ש ברישא דאתי דיבור ומבטל דיבור ובסיפא אין דיבור מבטל דיבור דהא איירי אפי' תרם השליח במחשבה ולמדתי ליישב זה מדברי תוספות ישנים וזה לשונם אהא דקאמרינן אלא מיד מחשבה מיהא תיפוק אף על גב דריש לקיש גופיה אית ליה לעיל דיבור מבטל דיבור בדלית ביה מעשה כלל דיבור דהכא הוי כעין מעשה שהרי על ידי מחשבתו נגמר הדבר עכ"ל מיהו האי מעשה דעל ידי מחשבתו נגמר הדבר לא עדיף מנתינת מעות ליד אשה ולכך פריך שפיר לרבי יוחנן דלא חשיב ליה מעשה בכה"ג והשתא ה"נ הכא גבי תרומה לא תקשי מהך סיפא לר"ל כיון דנגמר הדבר ע"י מחשבתו הוי כעין מעשה אבל לר"י פריך שפיר דלא חשיב ליה מעשה כמו נתינת מעות ליד אשה ודו"ק:

    בא"ד אפי' תרם אחר כך כריו אחר כו' כצ"ל:

    בד"ה לא קידשה כו' דאי אמרה לשליח אין רצונה כו' פשיטא דאינה מקודשת דאטו כו' עכ"ל נ"ל דר"ל באמירתה גופה לשליח פשיטא להו דלכולי עלמא אינה מקודשת אבל באמירה על ידי שליח לשליח פליג ר"ל דאל"כ לא הוה פריך מידי לר"ל מההיא דהגיע בשליח או ששלח אחריו שליח והיינו טעמא לר"ל דלא אתי דיבור דהאי שליח שני [ומבטל] דיבורא קמא לשליח ראשון אבל דיבורא גופא לשליח קמא ודאי דעדיף כמ"ש התוספות בפשיטות ודו"ק:

    בד"ה אם ביטל כו' הכא לא משני כדלעיל כו' דהכא ליכא נתינת כו' עכ"ל לכאורה דברים שאין צריכין הם דודאי כן הוא להאי לישנא שנתנה רשות לשלוחה והיאך סלקא דעתך למימר הכא נתינת מעות לאשה ויש ליישב דודאי משמע להו דע"כ להאי לישנא נמי איירי בנתינת מעות אחר כך לשליח דאם לא כן מאי נפקא מינה בחזרה שלה דפליגי בה ר"י ור"ל ומשו"ה קאמרי דלא דמיא דשאני נתינת מעות ליד אשה קודם חזרה דהוי כמעשה משא"כ הכא דליכא נתינת מעות כלל קודם חזרה ודו"ק:

    בד"ה מתורת גט כו' וצריך לפרש אתה סבור כו' ולא היא דהרי הוא כמו מעות כו' עכ"ל דלפי סוגיא דהכא בין המקשה ובין המתרץ סבירא להו דגט אינו כמו מעות דאע"ג דהמעות אינן בטלים ויוכל לקדש בהן שנית הגט אינו כן כיון דלשם גירושין נכתב מתחילה ונתבטל שוב לא יוכל לגרש בו אלא שהמקשה הוה ס"ד דבביטול שליחות סתם הגט נמי בטל והמתרץ השיב לו דמסתמא אינו מתכוין לבטל אלא השליח אבל לפי הסוגיא דבפרק השולח דלפי המסקנא גט אינו יכול לבטל כלל דהוי כמו מעות ע"כ המקשה טעה בזה והוה סבר שהגט יכול לבטלו ואינו דומה למעות וק"ל:

    גמ' קשיא הלכתא אהלכתא כו' היינו למאי דמסיק דהלכתא כר"י אפילו בקמייתא ואע"ג כו' דכמעשה דמי ודמיא ליה הגט אבל ללישנא בתרא לק"מ דגט הוה מעשה טפי דאם לא כן תקשי לרב נחמן גופיה הך מתניתין דשולח גט כו' דעלה קאי רב נחמן וק"ל:

    שם צריכא דאילו אמר רב כו' ה"א התם דלרחוקה כו' ה"א התם הוא דאין גט לאחר מיתה כו' קצת קשה דמכח הנך סברות המ"ל דרב הוא דאמר אנא דאמרי אפילו כרבי אלא דהתם טעמא הוא דאין גט לאחר מיתה וחזרה הוה מילי דכדי ושמואל הוא דאמר אנא דאמרי אפילו כרבנן אלא דהתם משום דלרחוקה קאתי ולכך איכא לספוקי בחזרה ויש ליישב דלא נראה ליה לתלמודא לחלק מכח הנך סברות לפי האמת אלא דסד"א לחלק אי לאו פלוגתייהו ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Kiddushin 59b · Sefaria

    Maharam

    תוס' ד"ה לא קדשה עצמה וכו' נראה לפרש בלא אמירה לשליח וכו' פי' שחזרה דוקא שלא בפני השליח והשליח לא ידע מזה דבר והלך השליח וקבל קידושין וע"ז קאמר ר"ל דאינה יכולה לחזור ואין חזרתה חזרה אבל אם מתחלה אמרה לשליח צא וקבל קידושי ואח"כ קודם שקיבל השליח הקידושין חזרה בה ואמרה להשליח אין רצוני שתקדשני והשליח לא השגיח בדבריה וקיבל הקידושין פשיטא דאינה מקודשת לאפוקי מפרש"י שפירש וחזרה בה בין בפני השליח בין שלא בפניו:

    Maharam on Kiddushin 59b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בד"ה מיד מחשבה כו' תימא ליפרוך נמי גבי תרומה לעיל כו' ודאי פשיטא להו דדיבור דתרומה ממש חשיב כמעש' כיון שנגמר המעשה מיד ע"י הדיבור משא"כ דיבור של מינוי השליחות כיון שמחוסר מעשה יכול לבטל אלא לסברת המקשה דהכא דמקשה ממחשבה דטומאה אע"ג דמחשבה דהתם לא מיחסר מידי והו"ל כמעשה אע"כ דר"ל סובר דלר"י בכל ענין אמרינן דיבור מבטל דיבור וא"כ קשיא להו להתוס' דלסברא זו תיקשי לר"י מתרומה גופא וע"ז מתרצים דשאני טומאה דמיקרי נמי מחוסר מעשה והיינו קבלת הטומאה והשתא נמי א"ש דאיצטריך הש"ס לאתויי מקרא דכי יותן דרחמנא קריה מעשה ולא משני בפשיטות שאני מחשבה דטומאה דחשיב כמעשה גמור כיון דלא מיחסר מידי משא"כ בלאחר שלשים שלא נגמר מעשה הדיבור בשעת הדיבור אע"כ דהתרצן נמי סובר דמחוסר מעשה קבלת הטומאה לא עדיף ממחוסר זמן ועיין במהרש"א:

    גמרא איתיביה ר"י לר"ל תרם עד שלא ביטל כו' אמר רבא הב"ע כגון שקדם הבע"ה ותרם את כריו. ובירושלמי דתרומות מוקי לה בגוונא אחריתא כגון ששינה השליח אע"ג דלא הוי שינוי גמור שיתבטל השליחות על ידו ממילא מ"מ מהני לענין שיכול הבע"ה לבטל השליחות והרמב"ם ז"ל כתב להדיא בהל' תרומה כי האי אוקימתא דירושלמי וכבר תמהו עליו קדמאי ובתראי דהא לא צריכינן להני אוקימתי דהכא ודירושלמי אלא לר"ל משא"כ למאי דקי"ל כר"י דאמר דבכל ענין לא אתי דיבור ומבטל דיבור ע"כ המשנה דתרומות כפשטא מיתוקמא. ולענ"ד יש ליישב שהרמב"ם ז"ל סובר דנהי דמסוגיא דשמעתין משמע דלר"י מיתוקמא כפשטא מ"מ כיון דמסקינן במס' נדרים דאפילו לר"י דאמר אתי דיבור ומבטל דיבור אפ"ה מודה בקדשים משום דאמירה לגבוה וכבר כתבתי שכל אנפי שווין דבתרומה נמי שייך אמירה לגבוה א"כ ההיא מתניתין דביטל עד שלא תרם אפילו לר"י לא מיתוקמא כפשטא דאמאי אמרינן ביטל עד שלא תרם אין תרומת השליח תרומה סוף סוף הו"ל תרומת השליח תרומה משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ומכיון שאמר הבע"ה שתרומת השליח תהיה תרומה לא מצי למיהדר ביה מהאי דיבורא וכמו שכתבתי לעיל פ' האיש מקדש דהכי משמע לישנא דמתני' דהאומר לשלוחו צא ושחוט הפסח וקתני אם שלהם נשחט ראשון משמע דאע"ג שהם קדמו ולקחו פסח אחר קודם ששחט השליח אפ"ה לא נתבטל' השליחות בכך אלא דוקא היכא שהבעלים שחטו כבר הפסח שלהם דתו לא שייך אמירה לגבוה וה"נ דכוותא לענין תרומה צריך לאוקמי אפילו לר"י שקדם הבע"ה ותרם כריו קודם השליח וממילא דתו לא שייך לומר שתרומת השליח תהיה תרומה משום אמירה לגבוה דאדרבה הבע"ה זריז ונשכר שקדם ותרם וממילא א"א לשליח לתרום דומיא דפסח ובירושלמי מוקי לה בגוונא אוחרי כגון שאמר תרום בצפונו והלך ותרם בדרומו דהשתא נמי לא שייך אמירה לגבוה כיון ששינה ולפי שהרמב"ם ז"ל סובר שיש יותר חידוש הדין באוקימתא דירושלמי מש"ה כתבו ועוד דעיקר דבריו לראיה דלא מפרשינן המשנה כפשטא דהא ודאי אם אמר תרום לי בצפונו וביטל השליחות ואח"כ תרם השליח נמי בצפונו כמו שאמר בע"ה ע"כ פשיטא דתרומתו תרומה משום אמירה לגבוה שכבר נקבע התרומה באותו צד ואם תרם הבע"ה אח"כ בדרומו לא מהני מידי ומה"ט אפשר דאפילו לא א"ל תרום בצפונו אלא בסתמא צא ותרום אפ"ה שייך ביה אמירה לגבוה כיון דבמחשבת השליח תליא מילתא והרי נקבע מיהא התרומה במקום שחישב השליח לתרום ותו לא מצי הבע"ה למיהדר משום אמירה לגבוה ועוד יש לפרש דסוגיא דשמעתין דמקשה ר"י גופא לר"ל היינו נמי כסוגיא דנדרים וכשיטת הירושלמי והכי מותיב ר"י לר"ל בשלמא לדידי דדיבור מבטל דיבור בכל מקום אלא דבתרומה אין מבטלין משום אמירה לגבוה איכא לאוקמי מתניתין דתרומה כדאוקמא בירושלמי ששינה השליח קצת דאע"ג דלא הוי שינוי גמור אם לא ביטל בע"ה השליחות מ"מ אהני מיהו האי שינוי כל דהו דתו לא שייך אמירה לגבוה וממילא הו"ל דיבור גרידא דמהני ביטול משא"כ לר"ל דחשיב דיבור של מינוי השליחות כמעשה גמור שאין יכול לחזור בו כדפרישית בטעמא דר"ל א"כ תיקשי מתניתין דתרומה דאי בששינה השליח שינוי גמור א"כ אפילו לא ביטלו בע"ה אמאי הוי תרומה ואי בשינוי כל דהו כדאוקמינן בירושלמי אכתי מאי מהני דהשליחות עדיין במקומו והדיבור של בטול לא מהני כלום דאין דיבור מבטל דיבור כנ"ל נכון בעזה"י ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל:

    (קונטרס אחרון) פרק האומר דף נט ע"ב איתיביה ר"י לר"ל תרם עד שלא ביטל כו' אמר רבא הב"ע כשקדם בע"ה ותרם את כריו. ובירושלמי מוקי לה בגוונא אחריתי כששינה השליח כגון שאמר תרום בצפונו והלך ותרם בדרומו ופסק הרמב"ם ז"ל בה' תרומות כאוקימתא דירושלמי וכבר תמהו עליו קמאי ובתראי דהא לא צריכין להנך אוקימתי דש"ס דידן ובירושלמי אלא אליבא דר"ל משא"כ למאי דקי"ל כרבי יוחנן דאמר אתי דבור ומבטל דבור א"כ שפיר מיתוקם מתני' כפשטא וכתבתי ליישב ע"פ סוגיא דנדרים דף כ"ט דאפילו ר"י מודה דבקדשים לא אתי דבור ומבטל דבור משום דאמיר' לגבוה כמסירה להדיוט דמי וכבר כתבו התוס' בפרק האשה רבה דף צ"ג דאף בתרומה שייך הא מילתא דאמירה לגבוה וא"כ לר"י נמי צריך להנך אוקימתות כמ"ש בפנים באריכות:

    שם תוספות בד"ה לא קידשה עצמה וחזרה בה מהו נראה לפרש כו' דאי אמרה לשליח אינה רוצה שתקדשני פשיטא דאינה מקודשת דאטו משום דאמרה כו' עכ"ל. וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב להדיא וחזרה בה בין בפני שליח ובין שלא בפניו עכ"ל ונ"ל דודאי אם חזרה בה לגמרי מהקידושין שאמרה שאינה רוצה להתקדש לזה כלל רש"י נמי מודה אלא דמ"ש רש"י אפילו בפני השליח היינו שחזרה בה מהשליחות לחוד שאמרה שאינה רוצית בשליחותו ומש"ה סבר ר' דמקודשת דסוף סוף כיון דגליא דעתה שרוצית להתקדש לזה הו"ל כמו ארצויי ארצי קמיה דפ' האיש מקדש דף מ"ה שלמדו הפוסקים משם שאם גילה דעתו לפני השדכן והלך וקידשה לפלוני מקודשת אפילו בלא שליחות וה"נ דכוותיה ואף ע"ג דלקמן דף ע"ט משמע דההיא שליחות היינו שעשתה שליח סתם שיקדשנה למי שירצה מ"מ אליבא דר"ל לא איירי בהכי כנ"ל. ועי"ל דלגמרי סבר ר"ל דאינה יכולה לחזור בה אפילו בפני השליח כיון דקי"ל בכל דוכתי דדיבורא לאו כלום הוא דאפשר דאין פיו ולבו שווין ולהפליג בדברים נתכוונו וה"נ דכוותיה ודוקא השליחות גופא גזירת הכתוב הוא דנגמר בדיבור כדאיתא לעיל בכולה סוגיא דר"פ האיש מקדש משא"כ לענין ביטול דיבורא לאו כלום הוא ואם רוצית לחזור באמת צריכה לבטל השליחות בפני ב"ד דוקא והכי איתא להדיא בירושלמי ר"פ השולח דר"ל מוקי למתניתין דהתם בפני ב"ד דוקא ע"ש:

    שם בגמרא לרב מספקא ליה אי תנאה הוי או חזרה הוי ופרש"י תנאה הוי אם לא אחזור בי תוך שלשים יום יהיו קידושין מעכשיו עכ"ל. נראה מזה דבדידיה תליא מילתא ולא בדידה דאף אם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר אפ"ה מקודשת לראשון ואע"ג דברישא דמתניתין היכא שאמר התקדשי לי לאחר שלשים היא ג"כ יכולה לחזור בה שאני התם דכיון שאמר כן בפירוש היא ג"כ אדעתא דהכי קיבלה קידושין שלא יחולו כלל תון שלשים משא"כ שאמר בפירוש מעכשיו ולאחר שלשים שהן שני דברים הסותרין וע"כ יש לנו לתלות או בתנאי או בחזרה וא"כ אי תלה בתנאי דלאחר שלשים מסתמא תלה בדעת עצמו ולא בדעת דידה דאל"כ איהי הו"ל לאתנויי כנ"ל ברור וכ"כ הבית שמואל בשם תשובת הרשב"א עד שאני תמה על הבית חדש בא"ע סי' מ' שהקשה במעכשיו ולאחר שלשים ובא אחר וקידשה בתוך שלשים אמאי מספקא לן אי תנאה הוי קידושי ראשון ותיפוק ליה דאפילו אי תנאה הוי הרי חזרה בה מקדושי ראשון ומאי שנא מבבא דרישא דפשיטא לן דכיון שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר הו"ל חזרה גמורה ונדחק ליישב ובאמת שאין כאן צד קושיא כלל ומאי דקשיא ליה נמי להרשב"א ז"ל מהיכא תיתי ניתלי האי תנאה בחזרה שלא הזכיר כלל בדבריו ולא ניתלי כן בשאר תנאים אחרים נ"ל דשאני הכא כיון שאמר שני דברים הסותרין ואין הדבר דשלשים יום ולאחר מיתה תלוי במעשה דידיה ולא במעשה דידה א"כ אין לנו לפרש דבריו אלא בענין זה שתלה הדבר אם לא יחזור בו תוך שלשים או קודם שימות כן נ"ל נכון:

    (קונטרס אחרון) שם בגמרא לרב מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי ופרש"י תנאה הוי אם לא אחזור בי תוך ל' יום כו'. כתבתי דנראה מדבריו דבדידיה תליא מילתא והיינו דוקא בגוונא דהכא שאמר שני לשונות הסותרין א"כ מסתמא הוא פוסח על שתי סעיפים משא"כ ברישא דמתניתין שאמר סתם לאחר ל' שניהם יכולין לחזור בהם ובזה סרה תלונת הב"ח סי' מ' בא"ה כמ"ש בפנים:

    שם לרב מספקא ליה אי תנאה הוי או חזרה ולשמואל פשיטא ליה דתנאה הוי ובפלוגתא דהני תנאי כו'. לכאורה משמע דכל זה לישנא דסתמא דתלמודא הוא דמסיק הכי במילתא דרב ושמואל וקשיא לי דכיון דמייתי הש"ס בסמוך נמי מימרא דר"י דאמר דלאו קידושי ספק נינהו אלא דתפסי קידושין ע"י שיור וכדמסקינן טעמא דר"י בהכי וכמו שפירשו רש"י ותוספות וכל המפרשים לפ"ז צריך לומר דר"י מפרש הכי לישנא דמתניתין דקתני מקודשת ואינה מקודשת דלאו קידושי ספק נינהו אלא דמקודשת קצת שהתחילו הקידושין ואינה מקודשת לגמרי אלא ששייר וא"כ לפ"ז מנא ליה לסתמא דתלמודא דג' מחלוקות בדבר דלמא רב גופא נמי כר"י ס"ל והיינו דקאמר מקודשת ואינה מקודשת לעולם דקידושין ע"י שיור נינהו לאפוקי מדשמואל לחוד הוא דקאמר לעולם ולעולם דרב לגמרי כר"י ס"ל אם לא שנאמר דכל האי לישנא לאו סתמא דתלמודא מסיק אלא כולהו לישנא דרב יהודה הוא דמסיק לה אסיפא והכי שמיעא ליה לרב יהודה מיניה דרב גופא דמספקא ליה אי תנאה הוי או חזרה או משום דר"י לא ס"ל כלל האי טעמא דר"י כדמשמע להדיא לקמן בשילהי מסקנא בדף הסמוך ע"ב דר"י ור"י פליגי בטעמא דמהיום ולאחר מיתה כמו שאבאר לקמן בעזה"י ועי"ל דודאי פשטא דלישנא דמקודשת ואינה מקודשת לא משמע כדר"י אלא הוי ספק קידושין ואי איתא דרב כר"י ס"ל הו"ל לפרושי כדפירש ר"י בלשון תופסין ועיין עוד לקמן במימרא דר"י ודו"ק:

    שם ונימא רב הלכה כרבנן כו' צריכא דאי אמר כו' והא דלא מהדר הש"ס לאוקמי באמת לרב ושמואל כ"א אליבא דכ"ע כסוגית הש"ס בכל דוכתא נראה משום דלקושטא דמילתא לא נראה לחלק בהנך סברות דודאי אי הוי אמרי' דהנך לישני דמעכשיו ולאחר שלשים יום ולישנא דמהיום ואחר מיתה משמע שני לשונות משמע תנאי ומשמע חזרה שפיר הוי מצינן לחלק בהנך סברות דבקידושין דלקרובה קאתי מסתמא לתנאה איכוון משא"כ בגיטין וה"ה להיפך באידך סברא אבל כיון דחזינן דמסיק אביי דלא אמרינן דמשמע תנאה ומשמע חזרה אלא דודאי חד לישנא משמע ואנן הוא דלא ידעינן א"כ תו לא שייך האי צריכותא והיינו נמי מימרא דאביי גופא דלא אמרינן דמשמע להאי תנאה ולהאי חזרה כיון דלא תליא בדעתא דידיה אלא דלדינא הוא דמספקא לן כיון שלא אמר בפירוש בלשון תנאי אם לא אחזור בי לא הוי תנאה דהו"ל דברים שבלב או דאפי' הכי הו"ל כתנאה כדפרישית ועיין עוד בסמוך:

    1 more comments on this page.

    Penei Yehoshua on Kiddushin 59b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Kiddushin, daf 59, Amud Bet, about 525 words in 20 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 20 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 130 words

      Opens “מַעֲשֶׂה מוֹצִיא מִיַּד מַעֲשֶׂה וּמִיַּד מַחְשָׁבָה, מַחְשָׁבָה…”

    2. Segment 219 words

      Opens “שָׁאנֵי מַחְשָׁבָה דְּטוּמְאָה, דְּכִי מַעֲשֶׂה דָּמֵי, וְכִדְרַב…”

    3. Segment 313 words

      Opens “״כִּי יוּתַּן״ דֻּומְיָא ״דְּכִי יִתֵּן״. מָה ״יִתֵּן״…”

    4. Segment 431 words

      Opens “רַב זְבִיד מַתְנֵי לְהָא שְׁמַעְתְּתָא אַהָא: וְכֵן…”

    5. Segment 534 words

      Opens “לֹא קִדְּשָׁהּ אֶת עַצְמָהּ וְחָזְרָה בָּהּ, מַהוּ?…”

    6. Segment 630 words

      Opens “אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: בִּיטֵּל, אִם…”

    7. Segment 745 words

      Opens “אֵיתִיבֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ: כׇּל הַכֵּלִים יוֹרְדִים לִידֵי…”

    8. Segment 834 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ: שָׁאנֵי מַחְשָׁבָה דְּטוּמְאָה דְּכִי מַעֲשֶׂה…”

    9. Segment 929 words

      Opens “אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט…”

    10. Segment 1024 words

      Opens “וְהִילְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וַאֲפִילּוּ בְּקַמַּיְיתָא. וְאַף…”

    11. Segment 1118 words

      Opens “קַשְׁיָא הִילְכְתָא אַהִילְכְתָא. אָמְרַתְּ: הִילְכְתָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן,…”

    12. Segment 1227 words

      Opens “רַב נַחְמָן אָמַר: חוֹזֵר וּמְגָרֵשׁ בּוֹ, רַב…”

    13. Segment 1323 words

      Opens “מְקוּדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי. אָמַר רַב: מְקוּדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי לְעוֹלָם,…”

    14. Segment 1428 words

      Opens “יָתֵיב רַב חִסְדָּא וְקָא קַשְׁיָא לֵיהּ: קִידּוּשֵׁי…”

    15. Segment 1528 words

      Opens “״מֵעַכְשָׁיו וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם״ וְכוּ׳. אָמַר רַב:…”

    16. Segment 1614 words

      Opens “לְרַב מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי תְּנָאָה הֲוַאי, אִי…”

    17. Segment 1717 words

      Opens “וּבִפְלוּגְתָּא דְּהָנֵי תַּנָּאֵי, דְּתַנְיָא: ״מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה״…”

    18. Segment 1829 words

      Opens “וְנֵימָא רַב: הֲלָכָה כְּרַבָּנַן, וְנֵימָא שְׁמוּאֵל הֲלָכָה…”

    19. Segment 1924 words

      Opens “וְאִי אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי, הֲוָה אָמֵינָא:…”

    20. Segment 2028 words

      Opens “אָמַר אַבָּיֵי: וּלְטַעְמֵיהּ דְּרַב, בָּא אֶחָד וְאָמַר…”

    Sages named on this page

    • Rav Zevid · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Rav Zevid was a prominent Amora of the sixth generation who served as Rosh Yeshiva in Pumbedita for eight years.

      Source: Kiddushin 59b · Segment 4 — “רַב זְבִיד מַתְנֵי לְהָא שְׁמַעְתְּתָא אַהָא: וְכֵן הִיא שֶׁנָּתְנָה…

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Kiddushin 59b · Segment 14 — “…פָּקְעִי? אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: מָר אַרֵישָׁא מַתְנֵי לַהּ…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Kiddushin 59b · Segment 18 — “…הֲלָכָה כְּרַבָּנַן, וְנֵימָא שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרַבִּי! צְרִיכָא. דְּאִילּוּ אָמַר…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Kiddushin 59b · Segment 20 — “אָמַר אַבָּיֵי: וּלְטַעְמֵיהּ דְּרַב, בָּא אֶחָד וְאָמַר לָהּ: ״הֲרֵי…

    Original text

    מַעֲשֶׂה מוֹצִיא מִיַּד מַעֲשֶׂה וּמִיַּד מַחְשָׁבָה, מַחְשָׁבָה אֵין מוֹצִיאָה לֹא מִיַּד מַעֲשֶׂה וְלֹא מִיַּד מַחְשָׁבָה. בִּשְׁלָמָא מִיַּד מַעֲשֶׂה לָא מַפְּקָה, דְּלָא אָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל מַעֲשֶׂה, אֶלָּא מִיַּד מַחְשָׁבָה מִיהָא תַּפֵּיק!

    An action undertaken to improve the vessel negates both the status created by an earlier action that supposedly completed the vessel and the status created by the thought not to perform more work on the vessel. In that case the vessel cannot contract ritual impurity until the craftsman has finished working on it. By contrast, a thought to improve the vessel negates neither status created by action nor status created by thought. Reish Lakish finds this difficult for the following reason: Granted, thought does not negate action, as a statement does not come and nullify action. But it should at least offset thought. This halakha indicates that a statement does not nullify a previous statement.

    שָׁאנֵי מַחְשָׁבָה דְּטוּמְאָה, דְּכִי מַעֲשֶׂה דָּמֵי, וְכִדְרַב פָּפָּא. דְּרַב פָּפָּא רָמֵי: כְּתִיב: ״כִּי יִתֵּן״, וְקָרֵינַן: ״כִּי יוּתַּן״. הָא כֵּיצַד?

    The Gemara answers: Thought in the case of ritual impurity is different, as it is considered like action, and this is in accordance with the opinion of Rav Pappa. As Rav Pappa raises a contradiction: With regard to the halakha that produce must become wet in order for it to contract ritual impurity, the verse states: “But if water is placed [ vekhi yuttan ] upon the seed, and any part of a carcass falls upon it, it is impure” (Leviticus 11:38). The word yuttan is written defective, and is written as if it says ki yitten . Accordingly, this would mean that one must actively place the water on the produce. Yet we read it, based on the tradition as to its correct pronunciation, “ ki yuttan ,” which includes any situation where the produce becomes wet. How so? How can the way the verse is written and the way it is read be reconciled?

    ״כִּי יוּתַּן״ דֻּומְיָא ״דְּכִי יִתֵּן״. מָה ״יִתֵּן״ דְּנִיחָא לֵיהּ, אַף ״יוּתַּן״, דְּנִיחָא לֵיהּ.

    Rav Pappa explains that the standard of “if water is placed [ ki yuttan ]” is similar to: If one places [ ki yitten ]; just as the term places [ yitten ] indicates that it is satisfactory to the owner for the produce to become wet, as he himself is placing the water, so too, the term “is placed [ yuttan ]” means that it is satisfactory to the owner that the produce becomes wet, despite the fact that he did not place the water himself. This is proof that thought is equivalent to action with regard to ritual impurity, as if one is satisfied with the produce becoming wet it is considered as though he actively placed the water himself. By the same reasoning, thought which renders a vessel susceptible to ritual impurity is powerful enough to require an action to counteract its effect.

    רַב זְבִיד מַתְנֵי לְהָא שְׁמַעְתְּתָא אַהָא: וְכֵן הִיא שֶׁנָּתְנָה רְשׁוּת לִשְׁלוּחָהּ לְקַדְּשָׁהּ, וְהָלְכָה הִיא וְקִדְּשָׁהּ אֶת עַצְמָהּ, אִם שֶׁלָּהּ קָדְמוּ – קִידּוּשֶׁיהָ קִידּוּשִׁין, וְאִם שֶׁל שְׁלוּחָהּ קָדְמוּ – אֵין קִידּוּשֶׁיהָ קִידּוּשִׁין.

    The Gemara presents another version of the discussion: Rav Zevid taught this dispute with regard to this halakha : And similarly, in a case where she gave permission to her agent to accept betrothal for her and she subsequently went and accepted betrothal herself from someone else, if her betrothal came first, her betrothal is a valid betrothal, but if the betrothal of her agent came first, her betrothal is not a betrothal.

    לֹא קִדְּשָׁהּ אֶת עַצְמָהּ וְחָזְרָה בָּהּ, מַהוּ? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חוֹזֶרֶת, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵינָהּ חוֹזֶרֶת. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חוֹזֶרֶת, אָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל דִּיבּוּר. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵינָהּ חוֹזֶרֶת, לָא אָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל דִּיבּוּר.

    The Sages discuss this halakha : If she did not accept betrothal herself and retracted her appointment of the agent, what is the halakha ? Rabbi Yoḥanan says: She can retract her appointment; and Reish Lakish says: She cannot retract her appointment. The Gemara clarifies their respective opinions. Rabbi Yoḥanan said: She can retract her appointment, as a statement comes and nullifies a previous statement, by which she appointed the agent. Reish Lakish said: She cannot retract her appointment, as a statement does not come and nullify a previous statement.

    אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: בִּיטֵּל, אִם עַד שֶׁלֹּא תָּרַם בִּיטֵּל – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה! אָמַר רָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן שֶׁקָּדַם בַּעַל הַבַּיִת וְתָרַם אֶת כִּרְיוֹ, דְּהָוֵה לֵיהּ מַעֲשֶׂה.

    Rabbi Yoḥanan raised an objection to Reish Lakish from the aforementioned mishna ( Terumot 3:4) with regard to one who appointed an agent to separate teruma on his behalf and subsequently canceled the agency: If he canceled the appointment before the agent separated teruma , his teruma is not teruma . This shows that a statement nullifies a previous statement. Rava says: With what are we dealing here? With a case where the homeowner preceded the agent and separated teruma from his heap himself, which is an action, and an action certainly nullifies a statement.

    אֵיתִיבֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ: כׇּל הַכֵּלִים יוֹרְדִים לִידֵי טוּמְאָתָן בְּמַחְשָׁבָה, וְאֵין עוֹלִין מִטּוּמְאָתָן אֶלָּא בְּשִׁינּוּי מַעֲשֶׂה. מַעֲשֶׂה מוֹצִיא מִיַּד מַעֲשֶׂה וּמִיַּד מַחְשָׁבָה, מַחְשָׁבָה אֵינָהּ מוֹצִיאָה לֹא מִיַּד מַעֲשֶׂה וְלֹא מִיַּד מַחְשָׁבָה. בִּשְׁלָמָא מִיַּד מַעֲשֶׂה לָא מַפְּקָה, לָא אָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל מַעֲשֶׂה, אֶלָּא מִיַּד מַחְשָׁבָה מִיהָא תַּפֵּיק!

    Reish Lakish raised an objection to Rabbi Yoḥanan: All vessels descend into their state of contracting ritual impurity by means of thought. But they ascend from their state of ritual impurity only by means of a change resulting from an action. An action undertaken to improve the vessel negates both the status created by an earlier action that supposedly completed the vessel and the status created by the thought not to perform more work on the vessel. By contrast, a thought to improve the vessel negates neither status created by action nor status created by thought. Reish Lakish explains his objection: Granted, thought does not negate action, as a statement does not come and nullify action. But it should at least offset thought.

    אֲמַר לֵיהּ: שָׁאנֵי מַחְשָׁבָה דְּטוּמְאָה דְּכִי מַעֲשֶׂה דָּמֵי, וְכִדְרַב פָּפָּא. דְּרַב פָּפָּא רָמֵי: כְּתִיב: ״כִּי יִתֵּן״, וְקָרֵינַן: ״כִּי יוּתַּן״. הָא כֵּיצַד? ״כִּי יוּתַּן״ דֻּומְיָא ״דָּיִתֵּן״, מָה ״יִתֵּן״ דְּנִיחָא לֵיהּ אַף ״יוּתַּן״ נָמֵי דְּנִיחָא לֵיהּ.

    Rabbi Yoḥanan said to Reish Lakish: Thought in the case of ritual impurity is different, as it is considered like action, and this is in accordance with the opinion of Rav Pappa. As Rav Pappa raises a contradiction: The word yuttan is written defective, and is written as if it says ki yitten . Yet we read it “ ki yuttan .” How so? The standard of “if water is placed [ ki yuttan ]” is similar to: If one places [ ki yitten ]; just as the term places [ yitten ] indicates that it is satisfactory to the owner for the produce to become wet, as he himself is placing the water, so too, the term “is placed [ yuttan ]” means that it is satisfactory to the owner that the produce becomes wet, despite the fact that he did not place the water himself.

    אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְהִגִּיעַ בַּשָּׁלִיחַ אוֹ שֶׁשָּׁלַח אַחֲרָיו שָׁלִיחַ וְאָמַר לוֹ: ״גֵּט שֶׁנָּתַתִּי לְךָ בָּטֵל הוּא״ – הֲרֵי זֶה בָּטֵל תְּיוּבְתָּא דְּרֵישׁ לָקִישׁ, תְּיוּבְתָּא.

    Rabbi Yoḥanan raised an objection to Reish Lakish: With regard to one who sends a bill of divorce to his wife, and later the husband encountered the agent or sent another agent after him and in this manner said to him: The bill of divorce that I gave you is nullified, it is thereby nullified. This indicates that the appointment of an agent can be nullified even by a statement. The Gemara concludes: The refutation of the opinion of Reish Lakish is in fact a conclusive refutation.

    וְהִילְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וַאֲפִילּוּ בְּקַמַּיְיתָא. וְאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא לְמֵימַר: שָׁאנֵי נְתִינַת מָעוֹת לְיַד אִשָּׁה דִּכְמַעֲשֶׂה דָּמֵי, אֲפִילּוּ הָכִי אָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל דִּיבּוּר.

    The Gemara adds: And the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, and this is even according to the first version of their dispute, with regard to a woman who retracts from her betrothal after accepting the money for it. And even though there is room to say that giving money to a woman for betrothal is different, as it is considered like an action, even so, a statement comes and nullifies a previous statement with regard to her consent to the betrothal, provided that the betrothal has yet to take effect.

    קַשְׁיָא הִילְכְתָא אַהִילְכְתָא. אָמְרַתְּ: הִילְכְתָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְקַיְימָא לַן הִילְכְתָא כְּרַב נַחְמָן, דְּאִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ שֶׁיַּחֲזוֹר וִיגָרֵשׁ בּוֹ?

    The Gemara asks: The halakha recorded here is difficult with regard to the halakha recorded elsewhere. You said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, and yet we maintain that the halakha is in accordance with the opinion of Rav Naḥman. As a dilemma was raised before the Sages: What is the halakha in the case of a bill of divorce sent by an agent that the husband nullified before it was received by his wife? Can the husband return and divorce his wife with the very same bill of divorce?

    רַב נַחְמָן אָמַר: חוֹזֵר וּמְגָרֵשׁ בּוֹ, רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְגָרֵשׁ בּוֹ. וְקַיְימָא לַן הִילְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב נַחְמָן! נְהִי דְּבַטְּלֵיהּ מִתּוֹרַת שְׁלִיחַ, מִתּוֹרַת גֵּט לָא בַּטְּלֵיהּ.

    Rav Naḥman says: He can return and divorce her with it, and Rav Sheshet says: He cannot return and divorce her with it. And we maintain that the halakha is in accordance with the opinion of Rav Naḥman in this case. By contrast, according to the ruling of Rabbi Yoḥanan, since the husband has nullified the bill of divorce it should no longer be valid. The Gemara answers: This is not difficult, as, although the husband has nullified the agent from his status as an agent, he has not nullified the bill of divorce itself from its status as a bill of divorce.

    מְקוּדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי. אָמַר רַב: מְקוּדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי לְעוֹלָם, וּשְׁמוּאֵל אֲמַר: מְקוּדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם, לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם פָּקְעִי קִידּוּשֵׁי שֵׁנִי וְגָמְרִי קִידּוּשֵׁי רִאשׁוֹן.

    § The mishna teaches that if a man betroths a woman and stipulates that the betrothal will take effect in thirty days’ time and another man betroths her within that period, she is betrothed to the second man. Rav says: She is betrothed to the second forever, i.e., the betrothal is fully effective, and Shmuel says: She is betrothed to the second until the thirty days pass. After thirty days have passed, the betrothal of the second lapses, and the earlier betrothal of the first man is completed.

    יָתֵיב רַב חִסְדָּא וְקָא קַשְׁיָא לֵיהּ: קִידּוּשֵׁי שֵׁנִי בְּמַאי פָּקְעִי? אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: מָר אַרֵישָׁא מַתְנֵי לַהּ וְקַשְׁיָא לֵיהּ, רַב יְהוּדָה אַסֵּיפָא מַתְנֵי לַהּ וְלָא קַשְׁיָא לֵיהּ:

    Rav Ḥisda sat and found this difficult: By what means is the betrothal of the second man abrogated? When the second betrothal took effect, the first betrothal was not yet in effect. Why, then, is the second betrothal abrogated? Rav Yosef said to him: The Master teaches this dispute with regard to the first clause of the mishna, and therefore he finds it difficult, whereas Rav Yehuda teaches it with regard to the latter clause of the mishna, and consequently he does not find it difficult.

    ״מֵעַכְשָׁיו וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם״ וְכוּ׳. אָמַר רַב: מְקוּדֶּשֶׁת וְאֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת לְעוֹלָם. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מְקוּדֶּשֶׁת וְאֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת אֶלָּא עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם, לְאַחַר שְׁלֹשִׁים פָּקְעִי קִידּוּשֵׁי שֵׁנִי וְגָמְרִי קִידּוּשֵׁי רִאשׁוֹן.

    Rav Yehuda’s version of the dispute is as follows: The mishna teaches that if the first man says to her: You are hereby betrothed to me from now and after thirty days, and another man betrothed her within those thirty days, there is uncertainty whether she is betrothed or whether she is not betrothed. Rav says: This means that there is uncertainty whether she is betrothed or whether she is not betrothed forever, and her only option is to receive a bill of divorce from both men. And Shmuel says: There is uncertainty whether she is betrothed or whether she is not betrothed only until thirty days have elapsed, whereas after thirty days the betrothal of the second is abrogated, and the betrothal of the first is completed.

    לְרַב מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי תְּנָאָה הֲוַאי, אִי חֲזָרָה הֲוַאי. לִשְׁמוּאֵל פְּשִׁיטָא לֵיהּ דִּתְנָאָה הֲוַאי.

    The Gemara explains their respective opinions: Rav is uncertain what the first man meant. Is it a condition, i.e., the man is saying: If I do not change my mind within thirty days, you are betrothed to me from now, or is it a retraction, that is, he immediately retracted after he said: From now, in favor of a betrothal that will take effect only after thirty days have elapsed. This uncertainty remains even after the end of the thirty days. It is obvious to Shmuel that it is a condition. Consequently, the uncertainty whether or not she is betrothed to the second man applies during the thirty-day period, as the first man might yet change his mind. After the completion of thirty days, the betrothal from the first man retroactively takes effect from the moment he gave it, and therefore the betrothal of the second man is abrogated.

    וּבִפְלוּגְתָּא דְּהָנֵי תַּנָּאֵי, דְּתַנְיָא: ״מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה״ – גֵּט וְאֵינוֹ גֵּט, דִּבְרֵי חֲכָמִים. רַבִּי אוֹמֵר: כָּזֶה גֵּט.

    The Gemara comments: And Rav and Shmuel disagree in the dispute between these tanna’im . As it is taught in a baraita : If one says to his wife upon giving her a bill of divorce that it should take effect: From today and after my death, there is uncertainty whether it is a valid bill of divorce or whether it is not a valid bill of divorce. This is the statement of the Rabbis. The Rabbis are uncertain whether he meant that the bill of divorce should take effect retroactively from that moment, in which case it is valid; or whether he changed his mind and meant for it to take effect only after his death, which would mean that it is not a valid bill of divorce. Rabbi Yehuda HaNasi says: A document like this is a valid bill of divorce. The husband meant his statement as a condition that the bill of divorce should, after his death, take effect retroactively from now, and therefore it is a valid bill of divorce.

    וְנֵימָא רַב: הֲלָכָה כְּרַבָּנַן, וְנֵימָא שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרַבִּי! צְרִיכָא. דְּאִילּוּ אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבָּנַן, הֲוָה אָמֵינָא: הָתָם דִּלְרַחוֹקַהּ קָאָתֵי, אֲבָל הָכָא, דִּלְקָרוֹבַהּ קָאָתֵי, אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל דִּתְנָאָהּ הֲוַאי.

    The Gemara asks: And let Rav, instead of explaining his own opinion, say that the halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis, and let Shmuel say that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. The Gemara answers: It is necessary for Rav and Shmuel to state their disagreement explicitly. As had Rav merely said that the halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis, I would say: There, in the case of a bill of divorce, when he comes to distance her from himself, one can say that he has changed his mind with regard to the divorce. But here, in the case of betrothal, when he comes to draw her near, you might say that Rav concedes to Shmuel that it is certainly a condition, as he wants to betroth her as soon as possible.

    וְאִי אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי, הֲוָה אָמֵינָא: הָתָם הוּא דְּאֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה. אֲבָל הָכָא דְּיֵשׁ קִידּוּשִׁין לְאַחַר שְׁלֹשִׁים, אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַב, צְרִיכָא.

    And conversely, had Shmuel said only that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, I would say: It is in that case there that Rabbi Yehuda HaNasi said it is a valid bill of divorce, as there is no bill of divorce after death, and therefore it is unlikely that he changed his mind and attempted to give a bill of divorce that will take effect only after the death of the husband. But here, where there is the possibility of betrothal after thirty days, and he might well have intended to retract the betrothal, you might say that Shmuel concedes to Rav. Consequently, it was necessary to state the dispute between Rav and Shmuel concerning betrothal in explicit terms.

    אָמַר אַבָּיֵי: וּלְטַעְמֵיהּ דְּרַב, בָּא אֶחָד וְאָמַר לָהּ: ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁיו וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם״, וּבָא אַחֵר וְאָמַר לָהּ: ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁיו וּלְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם״

    Abaye said: And according to the reasoning of Rav, if one man came and said the following ambiguous statement to her: You are hereby betrothed to me from now and after thirty days. And another man came during these thirty days and said to her: You are hereby betrothed to me from now and after twenty days,