Commentary page
Kiddushin 59a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerKiddushin 59a
Kiddushin 59a. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 470 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
גמ' ומאי שנא התם בפ' האיש מקדש:
דקתני האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת מאי שנא התם דנקט לשון שליחות ששלחו לשם כך והכא נקט חברו שלא שלחו לשם כך אלא אם יזדמן לו במקום פלוני דרך אצלה:
דסבר האי משלח לא טרח האי שליח לבקשה לי במקום אחר ולא סמכה דעתיה לשוויה שליח אלא באותו מקום:
מראה מקום הוא לו אם תמצאנה שם קדשנה לי שם ואיני מטריחך למקום אחר ומיהו אם עבד עבד:
לא יהבוה ניהליה לא רצו ליתנה לצורך בנו:
ומקשינן איבעי ליה לאודועיה להוציא עצמו מן מנהג רמאות:
באגא דאלימי בקעה של בעלי זרוע היתה ולא יניחו לכל אדם לקנות קרקע אצלם:
מהפך בההיא ארעא מחזר עליה לקנותה:
20 more comments on this page.
Rashi on Kiddushin 59a · Sefaria
Tosafot
לקדושי איתתא לבריה ומיירי דארצויי ארצי קמיה ושתיק דלשוייה שליח אמר לעיל (קידושין דף מה:) דלא חציף איניש דמשוי אביו שליח אבל הכא דארצויי ארצי ושתיק איכא למימר דסמיך עליו:
עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה כו' פי' בקונטרס דמיירי בחררה של הפקר וקשה מהא דתנן בשנים אוחזין (ב"מ דף י.) ראה את המציאה ונפל לו עליה או שפירש טליתו עליה ובא אחר ונטלה הרי היא שלו וכן הא דקאמר התם (שם) מי שליקט מקצת הפאה ופירש טליתו עליה מעבירים אותו הימנה ואמאי עני מהפך בחררה הוא ואומר ר"ת דאיסור דמהפך דנקט הכא לא שייך אלא דוקא כשרוצה העני להרויח בשכירות או כשרוצה לקנות דבר אחד וחבירו מקדים וקונה והוי דומיא דרב גידל ומש"ה קאמר דנקרא רשע כי למה מחזר על זאת שטרח בה חבירו ילך וישתכר במקום אחר אבל אם היתה החררה דהפקר ליכא איסור שאם לא זכה בזאת לא ימצא אחרת ומיהו קשה מההיא דפרק לא יחפור (ב"ב דף כא:) דקאמר התם מרחיקין מן הדג כמלא ריצת הדג אע"פ שהוא של הפקר ונראה דהתם היינו טעמא מפני שהוא יורד לאומנתו כי ההיא דקאמר התם (שם) האי בר מבואה דאוקי ריחיא ואתא בר מבואה ואוקי בהדיה מצי לעכובי עליה דקאמר ליה דקא פסקת לחיותאי ועוד אומר רבינו מאיר אביו של ר"ת דמיירי בדג מת שכן דרך הדייגים להשים במצודות דג מת והדגים מתאספים שם סביב אותו הדג וכיון שזה פירש מצודתו תחילה וע"י מעשה שעשה זה מתאספים שם סביב ודאי אם היה חבירו פורש הוה כאילו גוזל לו ויכול לומר לו תוכל לעשות כן במקום אחר ומכאן נראה למהר"ר יצחק שאסור למלמד להשכיר עצמו לבעל הבית שיש לו מלמד אחר בביתו כל זמן שהמלמד בביתו שמאחר שהוא שכיר שם ילך המלמד במקום אחר להשתכר שם אם לא שיאמר בעה"ב דאין רצונו לעכב המלמד שלו אבל אם שכר בעה"ב מלמד אחד יכול בע"ה אחר לשכור אותו מלמד עצמו ואינו יכול לומר לו הבעה"ב לך ושכור מלמד אחר דנימא ליה אין רצוני אלא לזה שהרי כמדומה לי שזה ילמוד בני יפה ממלמד אחר:
Tosafot on Kiddushin 59a · Sefaria
Rashba
רבה בר בר חנה יהב זוזי לרב גרסינן דרבה בר בר חנה גדול מרב ואחי אמו היה כדאיתא בריש פרק קמא דסנהדרין (ה, א) ולא גרסינן רבה בר בר חנה, דלא הוה משדר ליה לרב דקשיש מיניה טובא ורביה דרביה הוה, דר' יוחנן הוה קרי ליה לרב רבינו כדאיתא בריש פרק (אלו טריפות) [גיד הנשה] (צה, ב), ורבה בר בבר חנה תלמידיה דר' יוחנן הוה.
אזל זבנה לנפשיה וכיון דזבנה בזוזי דנפשיה לא מפקינן לה מיניה. והא דגרסינן בירושלמי בפרק איזהו נשך (ה"ג) תני הנותן מעות לחברו ליקח לו פירות למחצית שכר ולא לקח לו אין לו עליו אלא תרעומת, ואם ידוע שלקח מוציא ממנו בעל כרחו התם משום דבמעות דחברי זבין הרב בעל מתיבות ז"ל.
עני המהפך בחררה לאו בחררה של הפקר קאמר, דכיון דלאו כל יומא משכח, אם קדם וזכה הרי זה זריז ונשכר, וכדאמרינן בפאה (פ"ד, מ"ג) נפל לו עליה, פירש טליתו עליה מעבירין אותו הימנו, ומדקאמר מעבירין משמע אפילו לכתחילה, אלא הכא במהפך בחררת בעל הבית להשתכר לו קאמר, לפי שזאת נפש רעה, שאם לא ימצא כאן ימצא אצל אחר להשתכר אצלו. והיינו דבמכר איכא משום עני המהפך בחררה, לפי שימצא במקום אחר לקנות, אבל במתנה לא, וכדאמרינן בפרק המקבל (ב"מ קח, ב) דמתנה לית בה משום דינא דבר מצרא. והא דאמרינן בפרק לא יחפור (בבא בתרא כא, א) מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג ואף על גב דהתם דבר של הפקר הוא, התם היינו טעמא דדגים יהבי סיארא כדאיתא התם, וכיון שפרס זה מצודתו כל שקרוב לה כמלא ריצת הדג כניצודין במצודתו. אי נמי משום יורד לאומנתו של חברו נגעו בה דעלה קאי, ועני המנקף בראש הזית דאמרינן בפרק הניזקין (גיטין נט, ב) דמה שתחתיו אסור, אף על פי שלא נטל ונתן ביד, התם היינו טעמא משום דנתעסק וטרח בהן להפילם ולנקף בהן.
אף על פי שנתעכלו המעות וטעמא דמלתא דכיון דלשם קדושין ניתנו בתחלתן, אף על פי שבשעה שראוין לחול אינן בעולם, מכל מקום כיון שאם לא נגמר הקנין יש עליה להחזירם, רואין אנו אותם כאלו הן בעין, ובאותה הנאה היא מתקדשת, וכענין שהיא מתקדשת בהנאת מלוה, ומה שאין כן במלוה דעלמא הואיל ובשעת מתן מעות לא נתנו לקדושין אלא להלואה, ומסתברא דהיינו נמי טעמא (לעיל קידושין מח, ב) דעשה לי שירין נזמים וטבעות דמקודשת למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף, דאף על גב דמכל מקום שכירות זה אינו בעולם ומחוסר גוביינא, הוא אפילו הכי כיון דלא ירד בו לדעת מלוה, והנאת שכירות ישנה בעולם, שאם לא תתקדש לו צריכה ליתן לו שכירותו, רואין אנו אותו כאלו הוא בעינו להתקדש בו, ואף על פי שאינו נראה כן מן הירושלמי כמו שאני עתיד לכתוב לפנינו בס"ד. ובשטר כהאי גוונא אינה מקודשת, כדאיתא לקמן (קידושין ס, ב) דאם לא אמר לה מעכשיו ונשרף או נאבד תוך ל' יום אינה מקודשת, וכן נמי בגט כדאיתא לקמן (שם) ובגיטין (עד, א) היינו טעמא דבנשרף או נאבד אזל ליה לגמרי ולא נשאר לו אצלה כלום ואפילו ניירא בעלמא, דשטר הקדושין אינה צריכה להחזיר לו, משום דלית ביה שוה פרוטה, ומיהו ודאי אם יש בנייר שוה פרוטה נראה לי שהיא מקודשת, דהוה ליה כמקדש בכסף, דהא מאן דמקדש בשטר דעתיה לקדש אפילו בנייר, והיא גם דעתה בכך, וכדאיתא בפרק האיש מקדש (לעיל קידושין מח, א) המקדש בשטר ר' מאיר אומר אינה מקודשת ור' אליעזר אומר מקודשת וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, ואוקימנא פלוגתייהו בשטר אירוסין שאין עליו עדים, אי נמי שנכתב שלא לשמה, ואפילו הכי קא סברי רבנן שאם יש בו שוה פרוטה מקודשת מדין כסף, ואף ר' מאיר הכי סבירא ליה וכדכתבינן התם, אלמא כל המתקדשת בשטר דעתה אף אנייר, והרי היא מתקדשת בכסף, והלכך אף על פי שנשרף או נאבד מקודשת כדין מקדש בכסף כנ"ל, ובגט נמי בשטר היא מתגרשת ולא בכסף חיובה.
שאני נתינת מעות ליד האשה דכמעשה קצת דמי, ולא אתי דבור ומבטל אפילו מעשה זוטר, כי האי, אף על גב דכדבור דמי ולא כמעשה גמור.
Rashba on Kiddushin 59a · Sefaria
Ritva
רבה בר בר חנה יהיב ליה זוזי לרב דליזבון ליה ארעא אזל זבנה לנפשיה ואמרינן דמה שעשה עשוי וקשיא לן הא דגרסי' בירושלמי פרק איזהו נשך הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר ולא לקח לו אין עליו אלא תרעומות אם ידוע שלקח מוציא ממנו בע"כ ואיכא למימר דהתם כשלקח במעות של משלח אבל הכא כשלקח במעות של עצמו כך כתב בעל מתיבות ז"ל. ואפי' במעות של משלח יש לחלק בין מי שלקח אותם סתם למי שלקח לעצמו בפירוש:
הא דאמרי' עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו נקרא רשע פירש"י ז"ל בחררה של הפקר והקשה ר"ת ז"ל דהא תניא נפל לו עליה פי' טליתו עליה מעבירין אותו ממנו ואמרי' בפ' ח"ה בישראל שלקח שדה מכותי ובא ישראל והחזיק בה זכה בה דעכו"ם מכי מטי זוזי לידיה אסתלק וישראל לא קני עד דמטי ארעא לידיה והוא הפקר ולפיכך כל המחזיק בה זכה ולא הוי רשע דאין לך מהפך בחררה יותר מן הראשון שלקחה ונתן בה מעותיו. אבל הנכון דלא אמרי' נקרא רשע אלא כשזה השני לקחה במעותיו ואמרי' כיון דבמעות אתה קונה לה ניחא לעני זה שהיפך בה ואתה קח במקום אחר כי הרבה כיוצא בזה תמצא במעותיך וכגון האי עובדא דרב גידל דאתיא עלה אבל כשנטלה השני מן ההפקר נוטלה וזכה בה ואינו נקרא רשע דחייו קודמין לכל אדם אימתי ימצא הוא אחרת כיוצא בה מן ההפקד והיינו ההיא דפיאה דאמרי' עניים באים ומעבירין אותה ממנו לכתחלה וההיא נמי דישראל שלקח שדה מכותי משום דהוי הפקר וכן אמרו בפ' לא יחפור גבי מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ביצת הדג פרישנא טעמא משום דדגים יהבי סיירא ולאחר שניצודו ברשותו של זה יוצאין משם ובאין במצודו של זה שרואים שם מזונות הא לאו הכי אין לו להתרחק מלצוד שם כיון דהפקר הוא ועל הדרך הזה הוא מה שאמרו בבר מבואה דאוקי' רחי' ואתא בר מבואה אחרינא ואוקי גביה שאם הוא בן מבוי אחר מעכב על ידו שזה כעין מקח וממכר הוא והרי יכול הלה לילך לבקש פרנסתו במבואה אחרת ולא יפסיד לזה שמהפך כאן אבל לשכנו אינו כופהו דכיון שהלה דר במבוי זה אין מלאכתו מזדמנת לו יפה במקום אחר כמו בכאן ואיתו ליה פסידא והוי כהפקר:
והא דאמרי' בהניזקין ע"י המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני ד"ש אע"ג דהוי הפקר שאני התם דכיון שטרח בהן וחבטן ונקפן כדרך שבני אדם עושין סמכא דעתיה עליהו מה שאין כן בנפל לו עליה או פירש טליתו עליה שלא טרח בה ולא עשה כדרך מי שרוצה לזכות בה ולא זכה בו. וזו שיטת של ר"ת ז"ל והיא הנכונה מיהו מ"ש הוא ז"ל דכל היכא שנקרא רשע ב"ד מחייבין אותו להחזיר הדמים הא ליתא דא"כ האיך אמרי' בשמעתין לא מר נחית לה ולא מר נחית לה משום דנכסים הראשונים נינהו הרי מן הדין חייב להחזירה אלא ודאי דרשע מיקרי אבל אינו חייב בכלום לראשון וכן בההיא דישראל שלקח מן הכותי ובא ישראל אחר והחזיק בה זכה בה אין לו לתת דמים כלל ללוקח ראשון כיון שמן ההפקר זכה וקמא אפסיד אנפשיה דיהב זוזי לעכו"ם מקמי דלמטי שטרא לידיה או דלא אתני ליקני בכספא וכדכתיבנא בדוכתה מפי רבינו נר"ו:
מקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות פי' וכיון דברשותה אכלתינהו ויהב לה רשותא לאנפוקינן לא נעשה מלוה ומתקדשת באותה הנאה ודוקא במקדש בכסף אבל מקדש בשטרא לאחר ל' יום אינה מקודשת לאחר ל' יום אלא א"כ שטר הקידושין קיים ברשותה לאחר שלשים יום וכדאמרי' בכתובות האומר לאשה הרי זה גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום והלכה והניחתו בצידי ר"ה אינה מגורשת וכן לענין משיכה וחזקה כל שלא קנה בהן לשעתן אינו קונה אח"כ כדאמרינן בפרק שנים אוחזין משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר ל' יום לא קנה מעכשיו ושם הארכתי בזה:
לא בא אחר וקדשה וחזרה בפני שנים אבל בינה לבין עצמה לאו חזקה היא ואפילו שמענוה מאחורי הגדר שחוזרת בה ומחשבת' גרידתא חשיבא וכן הדין בכל דבר שצריך חזרה והיינו דבעיא בביטול הגט ב' או ג' רבי יוחנן אמר חוזרת ר"ל אמר אינ' חוזרת כו' איתיבי ר' יוחנן לר"ל הרשה את בניו ואת ביתו לתרום וחזר וביטל אם עד שלא תרמו ביטל אין תרומתו תרומה אלמא אתי דיבור ומבטל דיבור ולענין אורכתא דממונא נמי כגון דאוריך למתבע ללוה דיליה ובטיל אורכתי' ולא ידע ליה ופרעיה אי לית ליה פסידא דיכול לאפרועי מן המורשה ולפרוע למלוה אין במעשיו כלום אבל אי אית ליה פסידא דלא מצי לאפוקי ממורשה מאי דיהביניה כגון שהעני וכיוצא בו לית למלוה עליה כלום כיון דלא ידע בביטולה וברשותיה יהב דאי לא האיך כיפה לעולם לפרוע למורשה ולא חיישינן לביטולא ופסיד האי אלא ודאי כדאמרן וכן כתב רבינו מאיר הלוי ז"ל וכן דעת מורי נר"ו ובמקומו יתבאר בע"ה ויש לי ראיה לדברי דהא גבי ביטול גט אתי' למימר דשלא בפניו אינו מבוטל ואפקיענהו רבנן לקידושין מינה ומאן דפליג התם משום חומרא דא"א אבל ודאי מפקעי' והפקר ב"ד הפקר:
שאני נתינת מעות ליד אשה דכמעשה דמי קס"ד משום דעבד מעשה בהדי דיבור היא ולהכי אקשי ליה משולח גט והדר פריש לה דשאני התם כמה דלא מטי גיטא ליד האשה לא מגרשא. פי' ואנן הכי קאמרינן דשאני נתינת מעות ליד האשה שכל מעשה קדושין עשוי ולא מחוסר מעשה דאי לא הדרי בהו ממילא חייל קידושי לאחר ל' יום מה שאין כן בעושה שליח לתרום ובשולח גט ביד שליח שהוא מחוסר מעשה שעד שיתרום זה ויגיע זה הגט לידה אין כאן שום דבר והא דפריך משולח גט ופריק שאני התם כו' אומר מורי נראה דבדין הוא דמצי לשנויי ליה דשאני ביטול שליחות בפניו של שליח דכיון שהוא אומר לו שאינו רוצה בשליחותו היאך יעשנו בעל כרחו ומאיזה טעם לא יוכל הלה לחוזר בו ובמה זכה השליח ואינו דומה לחזרת קידושין שיש הפסד לאיש שהודית לו בקדושיו וחוזרת בו שלא בפניו. ולא נהירא דאם איכא האיך אסקי' לר"ל בלישנא בתרא מהאי מתני' בתיובתא ולא מתרץ הכי אלא ודאי דלא שאני לן בין החוזר בפניו לחזור בפני עדים אלא דהכא עדיפא מינה שני לן דאפי' למאי דקי"ל כרבנן דבטלו שלא בפניו מבוטל ואפילו בפני ב"ד דאתי דיבור מבטל דיבור לא דמי דהתם מחוסר מעשה הכא אינו מחוסר מעשה:
ג"ה איתיביה ר"ל לר' יוחנן כל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה פי' דכלי אינה מקבל טומאה עד שתגמור מלאכתו שדעתו להשתמש בו ואע"פ שעכשיו ראוי למלאכה אחרת הילכך היה לו עור אחד שתקנו לעשות ממנו מנעלים ולא נגמרה מלאכתו לכך והוא ראוי לישיבה אינו מקבל טומאה חישב עליו לישיבה מקבל טומאה כיון דנגמרה מלאכתו לכך וזהו שאמרו כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה שאם היה העור לישיבה וחישב עליו למנעלים אינו עולה מידי ישיבה שלא יקבל טומאה עד שישנה בו שום מעשה למנעלים:
Ritva on Kiddushin 59a · Sefaria
Meiri
מי שהרשה את עבדו או את שפחתו או אי זה שליח לתרום ואחר כך בטל שליחותו בין בפניו בין שלא בפניו והשליח הלך ותרם אם קודם שביטל תרם תרומתו תרומה ואם לאחר שבטל תרם אין תרומתו תרומה וגדולי המחברים פסקו שאפילו תרם אחר בטול תרומתו תרומה אלא אם כן שינה בשליחותו כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם בדרום שמאחר שזה ביטל וזה שינה אין תרומתו תרומה ואף בתלמוד המערב שנויה כן אלא שגדולי המגיהים כתבו שלא העמידוה שם בשינה אלא לדעת האומר לא אתי דבור ומבטל דבור אבל לדעת ר' יוחנן שהלכה כמותו אף בלא שינה כן וכן הדברים נראין:
השולח גט לאשתו ביד שליח של הולכה הרי זה יכול לבטל את השליחות או את הגט עד שלא יגיע הגט לידה ואפילו על ידי שליח מעתה השולח גט לאשתו והגיע את השליח או ששלח אחריו שליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הרי זה בטל ומכל מקום התבאר בסוף סוגיא זו שלא נפסל הגט בכך שלא להיות חוזר ומגרש בו שלא נתכון אלא לבטל את השליחות אע"פ שהוזכר בלשונו בטול הגט וכמו שכתבנו שאמר גט שנתתי לך בטל הוא ומכל מקום אם פירש ואמר גט שנתתי לך בטל הוא שלא להיות גט אינו חוזר ומגרש בו וכן אם לא היה ביד השליח אלא שהוא עדין ביד הבעל ואמר גט זה בטל אינו חוזר ומגרש בו לעולם שעל כל פנים לא על שליחות הוא אומר כן אלא על גוף הגט ויש חולקים בזו שמאחר שנכתב הגט ונחתם כהלכתו אינו יכול לבטלו שלא יהא כשר אין זה אלא כאומרת הריני חוזרת בי שלא אתקדש בכסף זה לעולם שאם חזר וקדש בו מקדשת וכן הסכימו חכמי הדורות אלא שהענין יתבאר במקומו יותר ברביעי של גיטין:
כל הכלים אין מקבלים טומאה עד שתגמר מלאכתן ואם היו ראויים לקצת מלאכות כמות שהם ואינם חסרין מלאכה לאותו דבר וחשב עליהם להעמידן לאותה מלאכה אע"פ שלא אמר בפיו אלא במחשבה גמורה ירדו לידי קבלת טומאה באותה מחשבה ודין דברים שבלב אין כאן שלא נאמר אלא על הדרכים שכתבנו למעלה ואינו יוצא מדין קבלת טומאה אפילו חזר וחשב להעמידה למלאכות שהם צריכים בו עדין תקון וגמר מלאכה שאין מחשבה מוציאה את הכלי שירד לדין קבלת טומאה מדין חזקתו בין שירד לטומאה על ידי מעשה כגון שגמר מלאכתו למלאכה שהוא צריך לה בו בין שירד לה במחשבה ר"ל שחישב עליו להעמידו למלאכה שאין הכלי צריך לה עוד תיקון וגמר מלאכה אלא אם כן צירף בה מעשה שיתחיל לתקן ולגמור מלאכתו שהמעשה מוציאו מידי טומאה בין שירד לה על ידי מעשה תקון וגמר מלאכה בין שירד לה על ידי מחשבה מעתה העור סתמו עומד למנעלים ולרצועות ואינו מקבל טומאה עד שיקציענו ויגמר מלאכת המנעל והרצועה ומכל מקום ראוי הוא לעשות ממנו שלחן בלא שום קיצוע שדרכם היה להיות להם עור שלם מיוחד לשטחו על הקרקע ליתן עליו מפה לאכול מעתה אם היה עומד לקיצוע שנמצא שאינו מוכן לקבל טומאה וחשב עליו לשלחן הרי מחשבה זו מכינתהו לקבל טומאה עד שאפילו חזר וחשב עליו למנעלים ורצועות לא פקעה חזקתה שאין מחשבה מוציאה מידי חזקת ירידה לטומאה הא מעשה גמור כגון שהתחיל לקצע מוציאו מידי חזקת טומאה ולא עוד אלא שאפילו נטמא טהר לדעת רוב מפרשים ואפילו ירד לטומאה על ידי מעשה כגון שקצעו סביב סביב מעט מעט ליפותו לשלחן וכן כל כיוצא בזה ומה שיש לחלק בענין זה בין עור של בעל הבית לעור של עבדן כבר ביארנוהו בשביעי של קמא:
גדולי הרבנים פירשו במחשבה זו המורידה לטומאה שאומרים כן אף במחשבה שאינה מביאה את הכלי למלאכה אחרת שאין צורך בה לתקון וגמר מלאכה אלא לאותה מלאכה בעצמה שצריך לה תקון אלא שחשב להשתמש בו בלא תקון כגון גולמי כלים ר"ל שעתידין לשוף ולשבץ שחשב שלא לשוף ולשבץ אלא שישתמש בהם בלא שיפה ושבוץ ויש לפקפק לומר שמאחר שאין דרכם במלאכה זו אלא בשיפה ושבוץ אע"פ שזה גומר בדעתו כן בטלה דעתו ואין זה גמר מלאכה:
Meiri on Kiddushin 59a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בפרש"י בד"ה אלא בשינוי כו' וכן עד שלא יקבלו טומאה כו' אלא בשינוי מעשה עד שיתחיל לשוף כו' עכ"ל והיינו למאן דאמר שינוי מעשה לתקן נמי מעשה הוא ולא כר"י דסבירא ליה בפרק במה בהמה דשינוי מעשה לתקן לאו כלום הוא והיינו עד שלא קבלו טומאה אבל אחר שנטמאו ודאי דבעי לכ"ע שינוי מעשה לקלקל דהיינו שבירה ונקיבה כפרש"י לעיל ודו"ק:
תוס' בד"ה עני כו' דמיירי בדג מת כו' ועל ידי מעשה שעשה כו' עכ"ל אף על גב דהדגים חיים שרוצים לצוד עדיין הפקר הן מ"מ על ידי מעשה זה נתאספו ולא הוי כהפקר ולא קשיא להו אלא לפרש"י שפי' שם מן הדג היינו צייד שנתן עיניו בדג שהכיר חורן כו' דהוה כהפקר בעלמא ודו"ק:
Chidushei Halachot on Kiddushin 59a · Sefaria
Penei Yehoshua
גמרא דאי תנא שלוחו ה"א שלוחו הוא דהוי רמאי כו' לכאורה משמע דהא דהוי רמאי שמעינן לה שפיר מלישנא דמתני' דקתני והלך משמע דהלך ברמאות והיינו דקשיא להו לקצת מפרשים מדוכתי טובא דקתני והלך ולא איירי ברמאות מיהו מלשון התוס' במשנתינו שכתבו דעיקר רבותא דמתניתין דמקודשת לשני היינו לאשמעינן דלא תימא דהא דקאמר לה הרי את מקודשת לי היינו לצורך משלחו ונ"ל דקס"ד למימר הכי דמשום דהוי רמאי אמרינן מסתמא בחזקת כשרות קאי דלא ליהוי רמאי וא"כ מגופא דמתניתין מוכח דהוי רמאי ודו"ק:
תוספות בד"ה עני המהפך בחררה כו' וקשה מהא דתנן פ"ק דמציעא כו' הרי היא שלו כו' עכ"ל. לא ידענא מאי קשיא להו דנהי דמיקרי רשע אפילו בכה"ג מ"מ ודאי אין מוציאין ממנו בדין ושפיר קתני התם זה שהחזיק בה זכה בה ויש ליישב קצת למאי דמסקינן התם דמדינא נמי היה ראוי לומר דקמא קנה דארבע אמות של אדם קונין לו מדרבנן אלא שהם אמרו והם אמרו דכיון דנפל עליה גלי דעתיה דלא ניחא ליה דליקני אלא בנפילה ואהא קשיא להו כיון דאכתי נקרא רשע הוי להו לאוקמי אדינא דקמא קנה דלא שייך לומר גליא דעתיה דאדרבא מסתמא לא יזכה בה שום אדם כיון דנקרא רשע כן נ"ל ויותר נראה דעיקר קושייתם מהאי דפיאה דקתני מעבירין אותו משמע דלכתחלה עבדינן הכי ואגב גררא מייתי האי דפ"ק דמציעא משום דהתם מרמי להו אהדדי ובעיקר קושייתם כבר כתב הר"ן ז"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל דשאני פיאה דכולהו עניים מחזירין אחריה והדברים עתיקין ושיטת הפוסקים דיעות חלוקו' כדאיתא בח"מ סי' רל"ז ע"ש:
בא"ד ומכאן נראה לר"י שאסור למלמד להשכיר עצמו לבע"ה שיש לו מלמד אחר בביתו וכו' והקשה בספ' עצמות יוסף כיון דמדמה ליה לעני המהפך בחררה א"כ מאי איריא שהמלמד בביתו אפילו אם לא שכר עדיין אלא שמחזר כדי לשוכרו נמי הוי איסורא ונ"ל דשאני מלמד דאע"ג שמחזר להשכיר עצמו לבע"ה אפ"ה לא סמכא דעתיה שהרי אם ימצא מלמד יותר הגון ודאי יכול לחזור ואפי' מחוסר אמנה ליה ביה ואדרבא קנאת סופרים תרבה חכמה כדאיתא פרק לא יחפור ומהתם גופא מוכח דלא שייך כ"כ כה"ג משום עני המהפך בחררה דאפילו לכתחלה מסלקינן ליה היכא דאיכא דעדיף מיניה מיהו היכא שהוא כבר אצל הבע"ה ונתרצה עמו והאי מלמד בתרא לא עדיף מקמא בהא נראה להדיא דאיכא איסורא כן נ"ל:
גמרא איתיביה ר"י לר"ל ביטל אם עד שלא תרם כו' משמע לכאורה דלמאי דמדמה ר"י תרומה לקידושין א"כ בתרומה נמי אם אמר הרי זו תרומה לאחר שלשים יום יכול לחזור בו תוך שלשים דאתי דיבור ומבטל דיבור דמכיון דעדיין אין שם תרומה עליו עד לאחר שלשים אכתי לא מיקרי מעשה אלא דיבור גרידא דומיא דקידושין וקשיא לי דבמס' נדרים דף כ"ט אמרינן להדיא דאפילו לר"י דאמר הכא חוזרת אפ"ה מודה שהאומר הרי זו עולה לאחר שלשים יום אין יכול לחזור בו משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמיא ומשמע דה"ה לתרומה לפמ"ש שם הרא"ש ז"ל בפירושו דילפינן מדכתיב מוצא שפתיך תשמור והאי קרא בתרומה נמי איירי כדאיתא פ"ק דר"ה וכן משמע מלשון הר"ן ז"ל שם בנדרים ויותר מזה מצאתי להדיא שהתוס' ביבמות דף צ"ג כתבו בד"ה קנויה מעכשיו דהא דגבי פירות ערוגה זו תרומה לכשיתלשו לא בעינן מעכשיו היינו משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי ומדלא אמרינן האי טעמא דאמירה לגבוה לענין ביטל עד שלא תרם אלמא דהאי דיבורא של מינוי השליחות לא חשיב כמו דיבורא דלאחר שלשים וא"כ מאי מקשה ר"י לר"ל ויש ליישב דנהי דלענין אמירה לגבוה מפלגינן בינייהו היינו משום דבאומר לשליח צא ותרום כיון שלא הוברר חלק גבוה בהאי דיבורא לחוד מש"ה לית בה משום אמירה לגבוה משא"כ בהרי זו תרומה לאחר שלשים יום או לכשיתלוש שייך אמירה לגבוה כיון שהוברר חלק גבוה אבל לר"ל דמאי דס"ד השתא דמחמת דיבור גרידא חשיב ליה ר"ל כמעשה לענין קידושין כיון שהדיבור חשיב כמעשה א"כ מקשה ר"י שפיר מההיא דביטל עד שלא תרם דאע"ג שהשליחות נגמר' בדיבור אפ"ה אתי דיבור ומבטל דיבור כן נ"ל ועיין מה שאכתוב בסמוך בזה בשיטת הרמב"ם ז"ל:
Penei Yehoshua on Kiddushin 59a · Sefaria
Ben Yehoyada
אָזַל רַב גִּידְל קַבְלֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא קשא איך רבן גמליאל ורבי זירא ורבי יצחק נפחא סרכין תלתא חשדו לרבי אבא שהיה אדם גדול שידע דרבן גמליאל הוה מהפך בה וקנאה ועבר על דבר זה שאמרו חז"ל בו שנקרא רשע כדי שנצבו שלשתן להוכיחו בדבר זה והיה לדונו לכף זכות דלא ידע דרבן גמליאל הוה מהפך בה מעיקרא? ונראה לי בס"ד דרבן גמליאל שהיה מבקש לקנותה לא נשתווה בערך עם המוכר דרך משל המוכר בקש ק"ך ורבן גמליאל לא קבל לקנות יותר ממאה והלך לו לפי שעה כי בדעתו לחזור ולהוסיף לו על מאה ויקנה אותה ועיין במור"מ (בהגה חושן משפט סימן רלז) שכתב וכל זה לא מיירי אלא בשכבר פסקו הדמים שביניהם ואין מחוסרין אלא הקנין אבל אם מחוסרין עדיין הפסיקה שהמוכר רוצה בכך והקונה רוצה יותר בזול מותר לאחר לקנותו עד כאן לשונו, והכי הוה עובדא בענין זה דרבן גמליאל. ועוד היה היתר אחר גם כן כי המוכר אמר לו לרבי אבא שיקנה וכהאי גונא מותר וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל (בתשובה סימן סז) דלא אמרו אלא בא אחר ונטלה אבל בא בעל החררה ונתנה לאחר לא אמרו עיין שם, ואם כן לא הוה בהאי עובדא דין 'עָנִי הַמְהַפֵּךְ בַּחֲרָרָה' דנקרא רשע. ורק הם קבלו על רבי אבא כיון דהוא אדם חשוב ראוי להחמיר על עצמו מפני מראית העין דיש חושבין דרבן גמליאל פסק הערך עם המוכר ובא רבי אבא מעצמו ונטלה קודם רבן גמליאל ומה שראוי לאדם חשוב להחמיר על עצמו בכהאי גונא היינו משום דדין 'עָנִי הַמְהַפֵּךְ בַּחֲרָרָה וּבָא אַחֵר וּנְטָלָהּ' חמור מאד דאמרו עליו דנקרא 'רָשָׁע' ולכן ראוי להחמיר אדם חשוב על עצמו בדבר זה משום מראית העין. ולכך קודם שהוכיחו רבי יצחק לרבי אבא על זאת שאל ממנו עיקר הדין ואחר שהשיב לו שנקרא 'רשע' אז אמר לו מר מאי טעמא עביד הכי ולא החמרת על עצמך בדבר זה דאתמר עליה מלתא קשה דאף על גב דלא עבר ח"ו על זה ראוי להחמיר? והשיב לו 'לָא הֲוָה יָדַעְנָא' דרבן גמליאל הוה מהפך בה והשיב 'נֵיתְבָהּ נִיהֲלֵיהּ' משום מראית העין דלאו כולי עלמא ידעי שאתה לא היית יודע ברב גידל שהיה מהפך בה.
הַשְׁתָּא נַמִּי, נֵיתְבָהּ נִיהֲלֵיהּ מַר (משלי טו, כז) הנה בסה"ק רַב בְּרָכוֹת (דף צב:) חקרתי בס"ד בלאווין ד'לֹא תִתְאַוֶּה וְלֹא תַחְמֹד' (דברים ה, יז) דאם לוי מתאוה וחומד בית ראובן לקנותו בעבור שמעון מן ממון שמעון אם יש בזה חשש איסור לאוין ההם? עיין שם. ונראה מכאן ראיה גמורה דליכא איסור 'לֹא תַחְמֹד' אלא ברוצה לעצמו אבל אם מבקש בשביל חברו מותר לדבר על לב בעלים של הבית למכור הבית לחברו אף על פי שאין הבעלים קיימי למכור דהא הכא השתדל רבי יצחק לדבר עם רבי אבא שיתרצה למכור אותה קרקע לרב גידל ואף על פי שאינה עומדת קרקע למכור ולא עלה על לב רבי אבא למכור הקרקע ההיא אשר קנאה כפי הדין ולא עבד איסורא ח"ו משום דין 'עָנִי הַמְהַפֵּךְ בַּחֲרָרָה' ואין לדחות קצת ולומר דהכא רבי יצחק נתכוון להציל את רבי אבא מלזות שפתים דלא כולי עלמא ידעי דהוה עובדא בהיתר דזה אינו דודאי לא היו העולם חושדים את רבי אבא דעשה באיסור ועוד מסתמות הדברים נראה דכונת רבי יצחק לטובת רבן גמליאל.
זְבוּנִי, לָא מַזְבִּינָא לָהּ, דְּאַרְעָא קָמַיְתָא הִיא, וְלָא מִסַמְּנָא מִלְּתָא נראה ודאי לא נעלם דבר זה מן רב יצחק אך לא ידע דאיהי הוות ארעא קמייתא או חשב אין חשש בזה כיון דהוא מוכרה לטובת רב גידל שהיה מצטער עליה.
לָא מַר נָחִית לָהּ וְלָא מַר נָחִית לָהּ (משלי טו, כז) קשא למה כפל תלמודא דברים אלו פעם שנית מאחר שכבר אמר רב גידל לָא נָחִית לָהּ דִּכְתִיב 'וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' (משלי טו, כז) וְרַבִּי אַבָּא לָא נָחִית לָהּ, מִשּׁוּם דְּהַפִּיךְ בָּהּ רַב גִּידְל ולמה חזר תלמודא למימר 'לָא מַר נָחִית לָהּ וְלָא מַר נָחִית לָהּ'? ונראה לי בס"ד דבתחילה כשאמר רבי יצחק לרבן גמליאל שיקחנה ולא קבל מטעם 'שׂוֹנֵא מַתָּנֹת' וחזר ואמר לרבי אבא דיזכה בשלו דרבן גמליאל לא בעי ליה והשיב לו שגם הוא לָא נָחִית לָהּ מִשּׁוּם דְּהַפִּיךְ בָּהּ רַב גִּידְל לאו מההיא שעתא נעשית הפקר לתלמידים אלא עוד חזר רבי יצחק או שאר חכמים ואמרי לרב גידל השתא לנחות לה מר דליכא חשש 'שׂוֹנֵא מַתָּנֹת' כיון דבעל הקרקע הוא רבי אבא אינו רוצה בה ונמאסה בעיניו וקץ בה ואינו רוצה לירד לתוכה ועם כל זה לא נחית רבן גמליאל! וחזרו על רבי אבא ואמרו לו השתא ירד לה מר דבטל הטעם שאמרת בשביל דהפיך בה רב גידל כיון דעתה רב גידל נמאסה בעיניו וקץ בה ואינו רוצה לירד לתוכה ועם כל זה לא נחית לה רבי אבא ואז עתה אתקרייא 'אַרְעָא דְּרַבָּנָן' שזכו בה התלמידים אחר שחזרו החכמים על רבן גמליאל ועל רבי אבא עוד הפעם והסבירו לכל אחד ואחד מהם סברה חדשה שראוי לירד לה ועם כל זה 'לָא מַר נָחִית לָהּ וְלָא מַר נָחִית לָהּ' אז בהאי שעתא אתקרייא ארעא דרבנן ולא שחטפו אותה התלמידים תכף ומיד מסירוב הראשון. והא דקרו לה שם 'אַרְעָא דְּרַבָּנָן' אין הכונה על התלמידים אלא רבנן קאי על רבן גמליאל ורבי אבא כי בעבור חסידות של שניהם ד'לָא מַר נָחִית לָהּ וְלָא מַר נָחִית לָהּ' זכו בה התלמידים והעלו לאותה קרקע שם זה לעשות זכר טוב לחסידות של רבי אבא ורבן גמליאל.
Ben Yehoyada on Kiddushin 59a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Kiddushin, daf 59, Amud Aleph, about 470 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 16 words
Opens “וּמַאי שְׁנָא הָתָם דְּקָתָנֵי ״הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ״?…”
- Segment 239 words
Opens “הָכָא רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לַן, וְהָתָם רְבוּתָא…”
- Segment 333 words
Opens “הָתָם רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לַן: דְּאִי תְּנָא:…”
- Segment 433 words
Opens “רָבִין חֲסִידָא אֲזַיל לְקַדּוֹשֵׁי לֵיהּ אִיתְּתָא לִבְרֵיהּ,…”
- Segment 555 words
Opens “רַבָּה בַּר בַּר חָנָה יְהַיב לֵיהּ זוּזֵי…”
- Segment 643 words
Opens “רַב גִּידֵּל הֲוָה מְהַפֵּיךְ בְּהַהִיא אַרְעָא. אֲזַל…”
- Segment 737 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ: נִקְרָא רָשָׁע. וְאֶלָּא מָר מַאי…”
- Segment 830 words
Opens “רַב גִּידֵּל לָא נָחֵית לַהּ, דִּכְתִיב: ״וְשׂוֹנֵא…”
- Segment 923 words
Opens “וְכֵן הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הִתְקַדְּשִׁי לִי כּוּ׳. לֹא…”
- Segment 1010 words
Opens “מַאי טַעְמָא? הָנֵי זוּזֵי לָא לְמִלְוָה דָּמוּ…”
- Segment 1127 words
Opens “לְפִקָּדוֹן לָא דָּמוּ – פִּקָּדוֹן בִּרְשׁוּתָא דְמָרֵיהּ…”
- Segment 1227 words
Opens “לֹא בָּא אַחֵר וְקִידְּשָׁהּ, וְחָזְרָה בָּהּ, מַהוּ?…”
- Segment 1337 words
Opens “אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: בִּיטֵּל, אִם…”
- Segment 1436 words
Opens “אֵיתִיבֵיהּ: הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְהִגִּיעַ בַּשָּׁלִיחַ אוֹ…”
- Segment 1516 words
Opens “הָתָם נָמֵי, כֹּל כַּמָּה דְּלָא מְטָא גִּיטָּא…”
- Segment 1618 words
Opens “אֵיתִיבֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַכֵּלִים…”
Original text
וּמַאי שְׁנָא הָתָם דְּקָתָנֵי ״הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ״?
and what is different there, in the previous chapter (50a), that the tanna teaches: With regard to one who says to his agent, go and betroth a certain woman for me in such and such a place, and he went and betrothed her in a different place, she is not betrothed? Why does the mishna there label him an agent, and here it labels him simply another?
הָכָא רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לַן, וְהָתָם רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לַן. הָכָא רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לַן: דְּאִי תְּנָא ״שְׁלוּחוֹ״ הֲוָה אָמֵינָא: שְׁלוּחוֹ הוּא דְּהָוֵי רַמַּאי, דְּסָמְכָה דַּעְתֵּיהּ, סָבַר: עָבֵד לִי שְׁלִיחוּתַי, אֲבָל חֲבֵירוֹ, דְּלָא סָמְכָה דַּעְתֵּיהּ, אֵימָא לָא לֶיהֱוֵי רַמַּאי.
The Gemara answers: Here the mishna teaches us a novel element and there it teaches us a novel element, through its use of these terms. The Gemara elaborates: The mishna here teaches us a novel element, as had it taught: His agent, I would say that it is his agent who is considered a scoundrel in that case, as one who sends an agent relies upon him, thinking: He will perform my agency for me, since he was sent for that purpose. But with regard to the use of the term: Another, who was not appointed and upon whom he does not rely, as he is not his agent, you might say that he should not be considered a scoundrel.
הָתָם רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לַן: דְּאִי תְּנָא: ״הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ״ הֲוָה אָמֵינָא: חֲבֵירוֹ הוּא דְּכִי קִדְּשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, דְּסָבַר: לָא טָרַח, אֲבָל שְׁלוּחוֹ דְּטָרַח אֵימָא: מַרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ, קָא מַשְׁמַע לַן.
Similarly, the mishna there teaches us a novel element, as had it taught: One who says to another, I would say that it is in the case of another that she is not betrothed if he betrothed her in a different place, as he thinks that this person would not go to the trouble of looking for her elsewhere, and therefore he authorized him to betroth the woman only in that particular place. But with regard to his agent, who is assumed to take special trouble to fulfill his agency, you might say he is merely showing him the place where she is likely to be found, and she is betrothed in any case. The mishna therefore teaches us that even when he appointed an agent she is not betrothed if he does not find her in the place the putative husband specified.
רָבִין חֲסִידָא אֲזַיל לְקַדּוֹשֵׁי לֵיהּ אִיתְּתָא לִבְרֵיהּ, קַידְּשַׁהּ לְנַפְשֵׁיהּ. וְהָתַנְיָא: מַה שֶּׁעָשָׂה – עָשׂוּי, אֶלָּא שֶׁנָּהַג בּוֹ מִנְהַג רַמָּאוּת! לָא יַהֲבוּהּ נִיהֲלֵיהּ. אִיבְּעִי לֵיהּ לְאוֹדוֹעֵי! סָבַר: אַדְּהָכִי וְהָכִי אֲתָא אִינִישׁ אַחֲרִינָא מְקַדֵּשׁ לַהּ.
The Gemara relates: Ravin the Pious was appointed an agent and went to betroth a woman to his son, but in the end he betrothed her to himself. The Gemara raises a difficulty: But isn’t it taught in the aforementioned baraita : What he did is done, but he has treated him in a deceitful manner? How could a pious individual act in this fashion? The Gemara answers: The woman’s family would not give her to the son, and agreed only to let her marry the father. The Gemara further asks: Even so, before betrothing her he should have first informed his son that they refuse to let her marry him. The Gemara explains that Ravin thought: In the meantime, while I am busy reporting back to my son, someone else will come and betroth her.
רַבָּה בַּר בַּר חָנָה יְהַיב לֵיהּ זוּזֵי לְרַב, אֲמַר: זִבְנַהּ נִיהֲלִי לְהַאי אַרְעָא. אֲזַל זַבְנַהּ לְנַפְשֵׁיהּ. וְהָתַנְיָא: מַה שֶּׁעָשָׂה – עָשׂוּי, אֶלָּא שֶׁנָּהַג בּוֹ מִנְהַג רַמָּאוּת! בָּאגָא דְאַלִּימֵי הֲוָה (לֵיהּ), לְרַב – נָהֲגִי בֵּיהּ כָּבוֹד, לְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה – לָא נָהֲגִי בֵּיהּ כָּבוֹד. אִיבְּעִי לֵיהּ לְאוֹדוֹעֵי! סְבַר: אַדְּהָכִי וְהָכִי אֲתָא אִינִישׁ אַחֲרִינָא זַבֵּין לַהּ.
The Gemara relates a similar story: Rabba bar bar Ḥana gave money to Rav and said: Purchase this land for me. Rav went and purchased it for himself. The Gemara asks: But isn’t it taught in the baraita with regard to an agent who acts in this manner: What he did is done, but he has treated him in a deceitful manner? The Gemara answers: The land was located in a valley inhabited by violent men, who treated Rav with respect and were prepared to sell the land to him, but who did not treat Rabba bar bar Ḥana with respect. As in the case of Ravin, the Gemara questions this behavior: Nevertheless, Rav should have informed him. The Gemara responds that Rav thought: In the meantime someone else will come and purchase the land.
רַב גִּידֵּל הֲוָה מְהַפֵּיךְ בְּהַהִיא אַרְעָא. אֲזַל רַבִּי אַבָּא זַבְנַהּ. אֲזַל רַב גִּידֵּל קַבְלֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא. אֲזַל רַבִּי זֵירָא וְקַבְלֵיהּ לְרַב יִצְחָק נַפָּחָא. אָמַר לֵיהּ: הַמְתֵּן עַד שֶׁיַּעֲלֶה אֶצְלֵנוּ לָרֶגֶל. כִּי סְלֵיק, אַשְׁכְּחֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: עָנִי מְהַפֵּךְ בַּחֲרָרָה, וּבָא אַחֵר וּנְטָלָהּ הֵימֶנּוּ, מַאי?
The Gemara further relates: Rav Giddel was engaging in the acquisition of a certain plot of land. In the meantime Rabbi Abba went and purchased it. Rav Giddel went and complained about Rabbi Abba to Rabbi Zeira. Rabbi Zeira went and complained about Rabbi Abba to Rav Yitzḥak Nappaḥa. Rav Yitzḥak Nappaḥa said to him: Wait until Rabbi Abba ascends to visit us for the pilgrimage Festival, when all come to hear the Festival sermon, on which occasion we can discuss this matter with him. When Rabbi Abba ascended Rav Yitzḥak Nappaḥa found him and said to him: If a pauper is engaging in the acquisition of a loaf of bread that he found, and another came and took it from him, what is the halakha ?
אֲמַר לֵיהּ: נִקְרָא רָשָׁע. וְאֶלָּא מָר מַאי טַעְמָא עֲבַד הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: לָא הֲוָה יָדַעְנָא. הַשְׁתָּא נָמֵי נִיתְּבַהּ נִיהֲלֵיהּ מָר. אֲמַר לֵיהּ: זַבּוֹנֵי לָא מְזַבֵּינְנָא לַהּ, דְּאַרְעָא קַמַּיְיתָא הִיא, וְלָא מְסַמְּנָא מִילְּתָא. אִי בָּעֵי בְּמַתָּנָה – נִישְׁקְלֵיהּ.
Rabbi Abba said to him: The one who took it away is called wicked. Rabbi Yitzḥak Nappaḥa replied: But if so, what is the reason that the Master acted this way? Rav Giddel was negotiating the purchase of this land and you purchased it. Rabbi Abba said to him: I did not know that Rav Giddel was trying to acquire the land. Rabbi Yitzḥak Nappaḥa retorted: Now too, the Master should give it to him, since you have been made aware that he submitted the first offer. Rabbi Abba said to him: As for selling, I will not sell it, as it is the first land I have ever purchased, and this matter of selling one’s first acquisition is not a good omen. If he wants to accept it as a gift, let him take it.
רַב גִּידֵּל לָא נָחֵית לַהּ, דִּכְתִיב: ״וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה״. רַבִּי אַבָּא לָא נָחֵית לַהּ מִשּׁוּם דְּהַפֵּיךְ בַּהּ רַב גִּידֵּל. לָא מָר נָחֵית לַהּ וְלָא מָר נָחֵית לַהּ וּמִיתְקָרְיָא אַרְעָא דְרַבָּנַן.
Rav Giddel did not descend to claim this plot of land, as it is written: “But he who hates gifts shall live” (Proverbs 15:27), and therefore he did not wish to accept the land as a gift. Rabbi Abba also did not descend to it, because Rav Giddel was already engaging in the acquisition of it when he acquired the land. In this manner, this Sage did not descend to take the plot of land, and that Sage did not descend to take care of it, and it was called the land of the Sages.
וְכֵן הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הִתְקַדְּשִׁי לִי כּוּ׳. לֹא בָּא אַחֵר וְקִידְּשָׁה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים, מַהוּ? רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מְקוּדֶּשֶׁת, וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְאַכְּלוּ הַמָּעוֹת.
§ The mishna teaches: And similarly, with regard to one who says to a woman: Be betrothed to me after thirty days, and another came and betrothed her within this period, she is betrothed to the second man. The Gemara asks: In a case where another did not come and betroth her within the thirty days, what is the halakha ? Rav and Shmuel both say: She is betrothed after thirty days, even if the money he gave for her betrothal has been used before the end of this period, as the betrothal takes effect from when the money is given.
מַאי טַעְמָא? הָנֵי זוּזֵי לָא לְמִלְוָה דָּמוּ וְלָא לְפִקָּדוֹן דָּמוּ.
The Gemara clarifies: What is the reason that she is betrothed despite the lack of money at the end of the thirty days? The Gemara explains that these dinars given for her betrothal are not comparable to a loan, nor are they comparable to a deposit that was transferred into her possession and subsequently lost. In both of these cases she would not be betrothed.
לְפִקָּדוֹן לָא דָּמוּ – פִּקָּדוֹן בִּרְשׁוּתָא דְמָרֵיהּ קָא מִתְאַכְּלִי, וְהָנֵי בִּרְשׁוּתָא דִידַהּ קָא מִתְאַכְּלִי. לְמַלְוֶה נָמֵי לָא דָּמוּ – מִלְוָה לְהוֹצָאָה נִיתְּנָה, הָנֵי בְּתוֹרַת קִידּוּשִׁין יַהֲבִינְהוּ נִיהֲלַהּ.
The Gemara elaborates: They are not comparable to a deposit, as a deposit is used in its owner’s possession, i.e., any loss is incurred by the owner, whereas these are used in her own possession, as he gave her the money to keep. These dinars are also not comparable to a loan; a loan is given for spending and therefore no money remains at the time of the betrothal, whereas these dinars were given to her from the outset for the purpose of betrothal.
לֹא בָּא אַחֵר וְקִידְּשָׁהּ, וְחָזְרָה בָּהּ, מַהוּ? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חוֹזֶרֶת – אָתֵי דִּיבּוּר, וּמְבַטֵּל דִּיבּוּר. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵינָהּ חוֹזֶרֶת – לָא אָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל דִּיבּוּר.
The Gemara asks: If another did not come and betroth her, and she retracted her consent to the betrothal within thirty days, what is the halakha ? Rabbi Yoḥanan said: She can retract her consent. Why? This statement, by which she changes her mind, comes and nullifies her previous statement when she agreed to the betrothal. Reish Lakish said: She cannot retract her consent, as her second statement does not come and nullify her previous statement.
אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: בִּיטֵּל, אִם עַד שֶׁלֹּא תָּרַם בִּיטֵּל – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. וְהָא הָכָא דְּדִיבּוּר וְדִיבּוּר הוּא, וְקָאָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל דִּיבּוּר! שָׁאנֵי נְתִינַת מָעוֹת לְיַד אִשָּׁה, דְּכִי מַעֲשֶׂה דָּמוּ, וְלָא אָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל מַעֲשֶׂה.
Rabbi Yoḥanan raised an objection to Reish Lakish from a mishna ( Terumot 3:4): In a case where someone appointed an agent to separate teruma from his produce on his behalf, and he subsequently canceled the agency, the halakha depends on the following: If he canceled the appointment before the agent separated the teruma , his teruma is not teruma . And here it is a case involving one statement and a second statement, as the owner of the produce appointed the agent and rescinded his appointment by speech. This shows that a statement comes and nullifies a previous statement. Reish Lakish replied: Giving money to a woman is different, as it is considered like an action, and a mere statement does not come and nullify the action of the transfer of money.
אֵיתִיבֵיהּ: הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְהִגִּיעַ בַּשָּׁלִיחַ אוֹ שֶׁשָּׁלַח אַחֲרָיו שָׁלִיחַ וְאָמַר לוֹ: ״גֵּט שֶׁנָּתַתִּי לְךָ בָּטֵל הוּא״ – הֲרֵי זֶה בָּטֵל. וְהָא נְתִינַת גֵּט לְיַד שָׁלִיחַ, דְּכִי נְתִינַת מָעוֹת לְיַד אִשָּׁה דָּמֵי, וְקָתָנֵי הֲרֵי זֶה בָּטֵל!
Rabbi Yoḥanan raised a further objection to Reish Lakish: With regard to one who sends a bill of divorce to his wife, and later the husband encountered the agent or sent another agent after him and in this manner said to him: The bill of divorce that I gave you is nullified, it is thereby nullified. And giving a bill of divorce to an agent is considered to be like giving money to a woman, and yet this baraita teaches that it is nullified, which indicates that speech can override even an action.
הָתָם נָמֵי, כֹּל כַּמָּה דְּלָא מְטָא גִּיטָּא לִידַהּ – דִּיבּוּר וְדִיבּוּר הוּא, אָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל דִּיבּוּר.
Reish Lakish answered: There too, as long as the bill of divorce has not reached the woman’s hand it is considered a case of one statement and a second statement. There is no halakhic significance to the transmitting of a bill of divorce to an agent, as only its delivery to the wife is considered an action. Therefore, the act of transferring the bill of divorce to the agent is of no consequence and in this particular case a statement comes and nullifies a previous statement.
אֵיתִיבֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַכֵּלִים יוֹרְדִין לִידֵי טוּמְאָתָן בְּמַחְשָׁבָה, וְאֵין עוֹלִים מִידֵּי טוּמְאָתָן אֶלָּא בְּשִׁינּוּי מַעֲשֶׂה.
Reish Lakish raised an objection to Rabbi Yoḥanan: All vessels descend into their state of contracting ritual impurity by means of thought. Although an unfinished vessel cannot become ritually impure, if the craftsman decided not to work on it any further, it immediately assumes the status of a completed vessel and can become ritually impure. But they ascend from their state of ritual impurity only by means of a change resulting from an action. A ritually impure vessel, once it undergoes physical change, is no longer ritually impure.