Talmud Builders

    Commentary page

    Kiddushin 25a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Kiddushin 25a

    Kiddushin 25a. The full printed text of this folio side — 20 numbered segments, about 408 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    יתרת אצבע יתירה:

    שנספרת על גב היד שהיתה בשורת שאר אצבעות:

    סבי דנזוניא שם מקום:

    זיל צנעינהו אמור אליהם להסגר ולישב בבית וזה לשון נדוי לתלמיד חכם כדאמר במועד קטן (דף יז.) לאמר לו דרך כבוד הסגר ושב בביתך:

    כמומין שבגלוי דמי שהרי תלויין בכיס וניכרים מבחוץ או לא הואיל וטמונין בתוך הכיס:

    קרנונא יושב קרנות אתה ולא בעל תורה:

    מתניתא בעו מינך גרסינן דמברייתא דתני עלה דמתניתין רבי אומר אף הסירוס יליף לה:

    אין מטמאין משום מחיה שם אחד מן הנגעים כדכתיב (ויקרא י״ג:י׳) ומחית בשר חי בשאת וכתיב בה (שם) לכל מראה עיני הכהן שתהא כולה נראית כאחת פרט למחיה שהיא במקום המשופע ויורד לכל צד שאין יכול לראות ראש הנגע ורגליו כאחת:

    32 more comments on this page.

    Rashi on Kiddushin 25a · Sefaria

    Tosafot

    המנונא קרנונא פי' בקונטרס יושב קרנות אתה ולא בעל תורה ור"ח פירש אתה אומר המנונא היינו חם נונא דג חם ואין כן אלא קר נונא דג שהוא קר:

    רבי מדמה ליה לטומאה וא"ת מאי פריך לעיל מהזה על לשונו דילמא הזאה שאני דאיתקש לטומאה אבל לענין ראשי אברים מדמינן לטבילה וי"ל דע"כ ליכא לדמויי לטבילה שהרי שן ועין דהוו גלויי לעבד שהוא יוצא בהן לחירות ולגבי טבילה הוו כטמון כדמסיק בסמוך דלא בעינן ביאת מים:

    כל הראוי לבילה כו' עיקר מילתא דר' זירא בפ' המנחות והנסכים (מנחות דף קג.) דתנן אם אמר הרי עלי מנחה של ששים ואחד עשרון מביא ששים בכלי אחד והאחד בפני עצמו ומפרש בגמרא משום דששים נבללין וס"א אין נבללין ופריך כי אין נבללין מאי הוי והתנן אם לא בלל כשר אמר ר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת ואפי' לא בלל כשר וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו דראוי לבילה בעינן ואם תאמר מאי פריך ואם לא בלל כשר נהי דבלילה לא מעכבא היינו דוקא בדיעבד אבל לכתחילה מצוה לבלול ויש לומר דכיון דהאי גברא למנחה גדולה קמכוין אם איתא דבעלמא כשר בדיעבד בהאי גברא שהתנדב קרבן גדול שרי אף לכתחילה עוד יש לומר דאיכא נפקותא אליבא דמ"ד התם אפילו המתנדב מנחה גדולה אינו מביא אלא לוג אחד אם כן כשהתנדב ס"א עשרונים יצטרך להביא בשני כלים לפי שאין נבללים יפה ויצטרך להביא שני לוגים שמן והוא לא התנדב אלא לוג אחד והוי כמו ייתור שמנו דקיימא לן (מנחות יא.) דייתור שמנו פסול ואי הוה שרי בדיעבד בכלי אחד היה טוב להביא לכתחילה שלא יבא לידי ייתור שמן ומיהו קשה מ"ט דראוי אי שנה הכתוב בלילה לעכב ליבעי בלילה ממש ואי לא שנה אפילו ראוי לא ליבעי וי"ל דודאי שנה הכתוב בלול כמה פעמים אבל לא כתב בלשון צווי ובלילה משמע דאתא לאשמועינן דלא בעינן אלא ראוי וא"ת בטבילה מנ"ל דבעינן ראוי ויש לומר משום דכתיב ורחץ את כל בשרו דמשמע אפי' בית הסתרים וכתיב וידיו ודרשינן מה ידיו מאבראי אף כל מאבראי וממעטים בית הסתרים מ"מ כיון דאיכא כל דמרבינן אפי' בית הסתרים איכא למימר לכל הפחות להכי מרבי דבעינן ראוי לביאת מים:

    Tosafot on Kiddushin 25a · Sefaria

    Rashba

    הא דאמרינן נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי לבא בו מים בעינן כדר' זירא. קשיא לן והא לא דמיא לדר' זירא, דבשלמא בדר' זירא בעיא ראוי לבילה משום דכתיב (ויקרא ז, י) בלולה בשמן ולכתחלה בילה צריכה, וגבי אלם ואלמת בפרק מצות חליצה (יבמות קד, א) לפי שאינם בואמר ואמרה, ובקריאת בכורים בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא פא, ב) משום וענית ואמרת, וכן בכל שאר המקומות שהוזכרו דברי ר' זירא כיוצא באלו, אבל כאן שאין צריך ביאת מים ואפילו לכתחלה, למה הוצרך למקום ראוי לביאת מים, ויש מפרשים דמדרבנן בעלמא לפי שצריך טבילה כל גופו דבר תורה תקינו דלשון ושינים שפעמים מגולין יהו צריכין ראוין לבוא בו מים. ובתוס' מתרצים דמכל בשרו דרשינן ליה דאף על גב דכל בשרו למעט בית הסתרים, מכל מקום כיון דכתיב כל מרבים להו לבית הסתרים לענין זה שיהיו ראוין לביאת מים.

    Rashba on Kiddushin 25a · Sefaria

    Ritva

    בן עזאי אומר אף הלשון פי' ות"ק לשון לא נמצא שהשן היא חשובא גלוי יותר מן הלשון ונמצא לה עצם בין שיניה. קשיא לי והא אמרן דשן הוא גלוי טפי מלשון והיכי מקשי משן על לשון ומי איכא למאן דאמר דשן לא הוי גלוי והא כל מומין שבגלוי משן ועין ילפינן להו ויש לומר לענין טבילה כיון דכתב ורחץ בשרו במים מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי כך דומה השן כמו הלשון ואם השן צריכה טבילה גם הלשון צריכה שא"א להטביל השנים בלא הלשון:

    צנעינהו פירש לשון נדוי הוא גבי ת"ח שמנדין אותו בצנעה ואומרין לו הכבד ושב בביתך:

    לאו המנונא שמך אלא קרנונא שמך למה דפרש"י דקרנונא הוא יושבי קרנות קשה קצת מה עאין קרנונא צ"ל המנונא ונ"ל כי המנונא לשון יתד נאמן בבית המדרש הוא הפך קרנונא ובשם אחד מגדולי הדור שמעתי שמפרש קרנונא הוא דג קר בלא טעם ואין לדג הזה טעם לחיך הוא הפך חם נונא ר"ל דג חם ומבושל ומוטעם היינו דאמר ליה דרך מליצה לאו המנונא שמך אלא קרנונא שמך דף כ"ה:

    דתנן כ"ד איברים שבאדם כולם אינן מטמאין משום מחיה פי' שיעור בהרת הוא כגריס ומחיה בכעדשה מבוצרת בתוך הגריס ושניהם מצטרפים לכגריס כדאיתא בנגעים והגריס יש בו שמנה עדשות והעדשה ארבע שעורות ואינה מטמאה אלא כשהוא במקום שאפשר לראותו כלו כאחד כדכתיב לכל מראה עיני הכהן ולפיכך במקומת אלו השנויים כאן שהם עגולים והנגע משתפע מן הצדדין אינו נראה בראייה אחת ולפיכך אינם מטמאין משום מחייה וה"ה דשאר נגעים נמי אם אינם נראים בראייה אחת אינן מטמאין דקרא דדרשינן לכל מראה עיני הכהן כלהו שדינן ליה כדאמרינן התם סומא באחת מעיניו אינו רואה את הנגעים דכתיב לכל מראה עיני הכהן ודרשינן ליה בכל הנגעים והא דנקט תנא משום דאיירי דשעורה דנגע גדול כגריס והמחיה בנתים מסתמא אינה נראית בראייה אחת אלא במקום פשוט אבל שאר נגעים בעינן ששעורם כגריס בלבד מחיה אפשר שיהא ראש אצבעו רחב כגריס ונראה כאחת והא דלא מני הכא השפתים משום דההיא בר מהאי טעמא נמי אינה מטמאה שאי אפשר לשיעור מחיה שלא יתפשט כלפי פנים והויא לה טומאת סתרים ואינו מטמא:

    מקום הראוי לבא מים בעינן אומר רבי' נר"ו דהא מדרבנן בעלמא הואיל ולענין טומאה דינו כגלוי מן התורה שוויה רבנן לענין טהרה נמי כגלוי מיהו רחיצה וביאת מים לא בעי דהא כתיב ורחץ את כל בשרו מאבראי אף כל מאבראי:

    כדרבי זירא דאמר רבי זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאינה ראוי לבילה בילה מעכבת בו. האי מימרא איתא במנחות משום דאמרינן התם אין מביאין ששים ואחד עשרון בכלי אחד מפני שאין נבללין פי' לפי שאין כלי שרת במקדש יותר מששים עשרונים גם שמן של מנחות הראוי לבילה אין בו אלא כדי בלילת ששים עשרונים ולפיכך אם היו מביאין בכלי אחד כגון ס"א עשרונים לא היו יכולים לבלול והוינן בה וכי אין נבללין מאי הוי והתניא אם לא בלל כשר ואהדרינן כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו כגון ששים עשרונים שאפשר לבוללן וכל שאינו ראוי לבילה כגון ס"א עשרון בילה מעכבת בו וכי תימא ומאי האי דאקשינן התם והתניא אם לא בלל כשר דהתם הוא בדיעבד אבל לכתחילה צריך לבלול ומצוה היא וא"כ שפיר תנן במתניתין שאין מביאין לכתחלה ס"א עשרונים בכלי אחד אלא בב' כלים כדי לקיים לכתחילה מצות בלילה ואיכא למימר דמתניתין מיירי במי שהתנדב להביא ס"א עשרונים בכלי א' שא"א לו להביאם בב' כלים וקתני שאין מביאין אותו בכלי אחד ופטור מלהביאם כיון שאין נבללים ולהכי פרכינן כיון שאינו מעכב אמאי פטרינן ליה ומהדרי' משום דרב זירא והא דאמרינן דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו לא תקשי לן למאי דאמרי' התם שכל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשטת אלא לעכב ובלילה חזינן דאהדרי' קרא כמה זימני ואפ"ה אינו מעכב דהכי גמירי לה הלכה למשה מסיני דבילה אינה מעכבת וגלי בה רחמנא נמי דלא אפקה לבילה בלשון עשה אלא בלשון ספור כך פירש בתוספת כתנאי פירש אפלוגתא דבן עזאי ור' קאי והלכתא כרבי מחברו:

    Ritva on Kiddushin 25a · Sefaria

    Meiri

    סרסו רבו בביצים ר"ל שנתקן ונשארו נתוקים בתוך הכיס או חתך את לשונו לא יצא לחירות מפני שאין אלו דבר שבגלוי:

    גדולי הפוסקים ראיתי שהביאו בהלכותיהם דין יציאת ראשי איברים ונראה דעתם שאף היא נוהגת בזמן הזה ואע"פ שהוא קנס וכן שאינו דבר המצוי הואיל ודין קנס אי תפש לא מפקינן אף בזו תפוש ועומד הוא שאינו יכול עוד להשתעבד בו:

    שלשה סימני טומאה יש בצרעת שתים אף בתחלת ראיית הנגע והם שער לבן ומחיה שבאמצע הבהרת ואחד לאחר ההסגר והוא פשיון כמו שביארנו בראשון של מועד קטן כל שהיתה הבהרת בראש האבר והמחיה באמצע הבהרת אינה סימן טומאה מפני שהמחיה חולקת את הנגע ונמצא קצתו שופע ויורד מכאן וקצתו שופע ויורד מכאן עד שאין הנגע נראה כאחד וכתוב וראהו הכהן עד שיראהו כלו כאחד והוא הדין בפרחה בכלו שטהור ושאם נראה אחר כן בו מחיה טמא שצריך שתהא המחיה במקום הראוי לשאת דכתוב ומחית בשר חי בשאת במקום הראוי לשאת והוא מקום הנראה כלו כאחד:

    ואלו הן ראשי איברים שאין מטמאין משום מחיה ראשי אצבעות ידים ורגלים וראשי אזנים וראש החוטם וראש הגויה וראשי דדים שבאשה אבל דדים שבאיש אין בהם שפוע ומטמאין:

    כל שנטמא במת צריך הזיה וכיון שנגעה בו הזאה באי זה מקום של עור בשרו עלתה לו אפילו על ראש אצבעו אבל אם נגע בלשונו אינו כלום שצריך הוא שיגע במקום גלוי והלשון לענין הזיה אינו כאיברים שבגלוי נגע על שפתו ואע"פ שפעמים הוא מדבקם זו עם זו וסותמם הואיל ורוב פעמים מגלות גלוי הוא אצל הזיה וטהור:

    לענין טומאה אמרו שמגע בית הסתרים אינו מטמא ולשון לענין טומאה גלוי הוא ומיטמא הן במגע שרץ הן בזב הן בכל הטמאות המטמאות במגע:

    מומין הפוסלין לעבודה אינם מומין אלא אם כן הן באיברים שבגלוי אבל מומין שבחלל כגון ניטלה הכוליא או נקבו מעיו אע"פ שנעשה טריפה עבודתו כשירה ולשון לענין זה גלוי הוא ומשנטל רוב המדבר בלשונו והוא ממקום הפרש דבוקיה ואילך הרי הוא בעל מום ואף בבהמה לענין קרבן דנין בה כן אבל לענין טבילה אינה כגלוי אלא כטמון ואינו צריך שיבאו בה מים והוא הדין לשן ומכל מקום אע"פ שאין לשון ושן צריכין לביאת מים צריכים הם שיהיו ראוים לכך שלא יהא בהם דבר חוצץ מעשה היה בשפחתו של רבי שטבלה ונמצא עצם בין שניה והצריכה רבי טבילה אחרת ולאו דוקא לטהרות כעין טבילת שפחתו של רבי אלא אף לבעלה הדין כן וכמו שאמרו ביבמות פרק חולץ כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ונדה ודאי לא לענין טהרות נאמרה שאם לטהרות אינו חוצץ לאי זה דבר הוא חוצץ וכי גרעה נדה משאר טמאים אלא ודאי לבעלה קאמר וכן ראיה ששנאה דומיא דגר ועבד משוחרר שלא נאמרו לטהרות ומתוך כך כל הטובלת לנדתה צריכה לחטט בין שניה ואם נמצא בהם עצם מן הסתם מקפדת היא עליו כמו שביארנו באחרון של נדה וצריכה טבילה פעם אחרת ויש מפרשים שמכל מקום זו אינה אלא מדברי סופרים והוא שאמרו והצריכה רבי ולא יראה כן שהרי אמרו ראוי לביאת מים בעינן ולשון זה מוכיח שמן התורה הוא אומר כן שכך אמרו בענין מנחות כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ופוסל וכבר ביארנו ביאור הענין ראוי לבילה ושאינו ראוי לבילה בבתרא פרק ספינה:

    Meiri on Kiddushin 25a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוס' בד"ה רבי מדמה ליה לטומאה וא"ת כו' דע"כ ליכא לדמויי לטבילה שהרי שן ועין כו' עכ"ל ויש לדקדק לרבנן דפליגי עליה דרבי בראשי אברים ומדמו להו לטבילה דהוה הלשון כטמון כמו בהזאה תקשי להו שהרי שן ועין דהוה גלוי לעבד כו' ולגבי טבילה הוה כטמון ויש ליישב דודאי לרבנן דהזאה לטבילה מדמינן לענין ראשי אברים נמי לגבי לשון לטבילה מדמינן דהוי כטמון ובשן ועין דוקא הא גלי קרא בעבד דהוי כגלוי ולא מדמינן ליה לטבילה אבל לרבי כיון דהזאה גופה לא מדמינן לטבילה אלא לטומאה אית לן למימר נמי כיון דלגבי דשן ועין לגבי עבד הוי גלוי ולא מדמינן ליה לטבילה גבי לשון נמי לא מדמינן ליה לטבילה אלא להזאה ולטומאה דטפי מסתבר לדמויי בעבד לכולי מלתא להזאה ולטומאה ממה שנאמר לחצאין לדמויי בעבד בשן ועין להזאה ולטומאה כדגלי קרא ובלשון לטבילה ובהכי ניחא דקשיא לן אמאי לא פליגי נמי בהזאה בשן ועין דמאן דמדמי ליה לטומאה הוי כגלוי ומאן דמדמי ליה לטבילה הוי שן ועין כטמון די"ל לרבנן דמדמי לה נמי לטבילה מ"מ כיון דבעבד גלי לן קרא בשן ועין דליכא לדמויי לטבילה ה"נ אית לן למימר בהזאה ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Kiddushin 25a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    גמרא ורבי לשון לא ורמינהו הרי מי שהיה מזה כו' ועוד תניא שניטל רוב הלשון ר' אומר כו'. נראה דלאו משום דיציאת עבד לחירות דמי להנך מקשה הכי אלא כיון דלר' סירוס מיקרי מומין שבגלוי אע"ג דלא הוי גלוי כמו שן ועין אע"כ כיון דישלחנו ריבוייא הוא סובר רבי דמרבינן הכל ולא מימעט משן ועין אלא מאי דלא הוי גלוי כלל א"כ אמאי ממעט רבי לשון הא אשכחן לשון דמיקרי גלוי לענין הזאה ולענין מומי בכור ובזה נתיישב' קושיית התוס' בד"ה ר' מדמה אלא דהתוספות נמי לסברא זו נתכוונו ועדיפא משני דודאי אין לדמות עבד לטבילה דהתם בעינן דומיא דבשרו דהוי גלוי לגמרי מאבראי משא"כ בעבד כיון דכתיב שן אלמא דלא בעינן מאבראי ממש אלא גילוי קצת ובזה נתיישב' ג"כ קושיית מהרש"א ז"ל ודו"ק:

    שם וסבר רבי לענין טבילה כטמון דמי והתניא מעשה בשפחתו של בית רבי שנמצא עצם בין שיניה כו'. הכא נמי יש לדקדק מאי מקשה מלשון אשיניים דהא שינים הוי גלוי טפי מלשון דהא בעבד מיקרי מום שבגלוי משא"כ לשון דהוי מום שבסתר לרבנן דפליגי אר' אלא דאפ"ה מקשה שפיר למאי דפרישית דודאי עבד לא דמי לטבילה דהתם דומיא דבשרו והכא דומיא דשן מ"מ לרבי קשה ממ"נ אי דריש דומיא דבשרו ממש מאבראי א"כ אפילו שן לא בעי טבילה ואי לא דריש דומיא דבשרו ממש אלא דבעינן דומיא דבשרו כל דהו שיהא גלוי קצת לאפוקי בית הסתרים ממש א"כ לשון נמי ליבעי טבילה דהא לר' מיקרי גלוי לענין עבד והזאה ומומי בכור כנ"ל:

    Penei Yehoshua on Kiddushin 25a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' מ"ט אשר יגע גי' התוס' בנדה ד' מג ע"א וכי יגע:

    Gilyon HaShas on Kiddushin 25a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    מַאי טַעְמָא לָא אַתּוּ רַבָּנָן לְפִירְקָא? אָמְרוּ לֵיהּ אַמַּאי נֵיתָא? דְּבָעִינָן מִינֵיהּ מִלְּתָא וְלָא פָּשִׁיט לָן. קשא וכי בעבור זאת אין ראוי לבא לפרקיה? ועוד קשה מה השיב להם רב המנונא 'מִי בָּעִיתוּ מִינָאִי מִידִי וְלָא פַּשְׁטִינָא לְכוּ' והלא הוא בא להוכיחם על אשר לא באו לפרקיה דרב חסדא והם השיבו לו דבר הנוגע להם עם רב חסדא והוא מאן דכר שמיה בזה? ונראה לי בס"ד דרב המנונא היה מתורגמן של רב חסדא בפרקא והם הקפידו על רב חסדא על אשר שואלים לו איזה דבר הלכה הוא משיב להם בקיצור אסור או מותר הן או לאו, ואינו מפרש להם מוצא הדין למה אמר אסור או למה אמר מותר, וקשה עליהם דבר זה דאין נוהגין כן אלא עם עם הארץ לומר לו בקיצור אסור או מותר אבל לתלמיד חכם צריך לומר לו גם כן מקור הדין מהיכא משמע דאסור או מותר ולכן לא באו לפרקיה כי חששו שמא יזדמן להם שם איזה שאלה לשאול ממנו על הלכות שהוא דורש בהם והוא גם כן ישיב כדרכו בקיצור שאינו מודיע להם מקור הדברים ובזה בושה להם ולכן לא באו לפרקיה. ואמר להם רב המנונא שהוא היה מתורגמן שלו בפרקיה למה תחושו על זאת, וכי אתם בקשתם ממני שאלה על הלכה ונהגתי עמכם בכך שלא אפשוט לכם מקור הדין? ולכן אם הייתם אתם באים לפרקא מאחר שאני מצוי שם מתורגמן אם תשאלו איזה דבר מרב חסדא אף על פי שלא היה פושט לכם, אני מתורגמן שלו אפשוט לכם ונראה לעיני הרואין כאלו הוא פושט לכם מאחר שאני מתורגמן שלו.

    אָמְרוּ לֵיהּ לָאו 'הַמְנוּנָא' אֶלָּא 'קַרְנוּנָא'. נראה לי בס"ד על פי מה שפרשתי בס"ד ברמז הכתוב 'וּמַלְבּוּשֵׁךְ שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה' (יחזקאל טז, יג) שרמז בזה על שלשה עניינים שמהם יהיה מלבוש לנפש הנקרא חלוקא דרבנן האחד הוא מן המצות הן עשה הן לא תעשה וזה נרמז ב' שֵׁשׁ ' כי שש מספר ת"ר ועם ששה ווי"ן של שש הרי תר"ו [606] מצות שיש לישראל יתרון על שבע מצות בני נח, וָמֶשִׁי רמז על התפלות שהם נעשים מדבור הפה כמו המשי שהוא מתהווה מפה התולעת, וְרִקְמָה רמז על תורה שבכתב ותורה שבעל פה. והיינו דאמר התנא (משנה אבות ד, כ) אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, ופירשנו בס"ד דתורה שבכתב דבריה הם כמו קנקן שהוא כלי אשר דברי תורה שבעל פה מונחים בו ולכן התנא קראה כלי חמדה כמו שאמרו באבות (משנה אבות ג, יד) חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, והקראים מסתכלים בקנקן בלבד שאין מודים אלא בדברי המקראות והולכין בהם אחר פשוטן דוקא ובזה הם מקלקלים במצות התורה ותהי האמת נעדרת מהם אך חכמי ישראל האמתיים מסתכלים בדברי הקבלה והמסורת שהם מלובשים וגנוזים תוך הקנקן שהוא תורה שבכתב ובזה עולה קיום המצות בידם כתקנו כאשר צוה ה' ולזה אמר 'אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן' הוא המקרא 'אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ' הם דברים של הקבלה והמסורת שמונחים וגנוזים תוך המקרא שהוא הקנקן. ואומרו 'בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ' רמז בתיבת 'מה' על תורה שבעל פה שנדרשת בשלש עשרה מידות הנזכרים בברייתא דרבי ישמעאל (ספרא פרשה א) ולימוד אלו השלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם הוא בשלשה שלומד האדם מרבו ומחביריו ומתלמידיו כמו שאמר החכם הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם (תענית ז.), נמצא בשלשה מיני לימוד הנזכר נשלם לימוד שלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם לכך נקראת 'אוריין תליתאי' (שבת פח.) וג' פעמים שלש עשרה של שלשה מיני למודים הנזכר עולים ט"ל [13×3=39] ולזה אמר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ (ישעיה כו, יט) וזהו שאמרו (כתובות קיא:) כל העוסק בטל תורה טל תורה מחייהו דייקא, וידוע כי תורה שבעל פה היא ששה סדרים ואם כן צרף מספר ששה עם מספר ט"ל יהיה מ"ה [39+6=45] ולזה אמר אֶלָּא בַ'מֶּה' שֶׁיֶּשׁ בּוֹ ולזה אמר מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ (תהלים לא, כ) אשר צפנת תוך המקראות שהם כמו קנקן להם. ולזה אמר וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה הֳ' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ (דברים י, יב) כלומר המקראות אין אתה רשאי להוסיף עליהם אות אחת או לגרוע אבל בתורה שבעל פה שנדרשת בשלש עשרה מידות שהיא נקראת בשם 'מה' כאמור אתה רשאי להרחיב את גבולה ולחדש בה חדושים רבים שבנויים על יסוד אמת ולזה אמר 'שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ' לחדש חידושים ולהרבות תורה שזו היא פריה ורביה של התורה. ולפי זה תיבת רִקְמָה רומזת לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה כי תורה שבכתב דבריה מועטין ואי אפשר יכול להוסיף בהם ולהרחיב אותם אפילו באות אחת וזהו ' רק ' לשון מיעוט אך תורה שבעל פה נקראת ' מה ' שהוא לשון רבוי כמו 'מָה רַב טוּבְךָ' שאתה יכול לחדש בה חדושים רבים ולהרחיב את גבולה כים. וזהו שנאמר 'וּמַלְבּוּשֵׁךְ' הם מלבושי הנפש 'שֵׁשׁ' הוא לבוש הנעשה מן המצות כאמור 'וָמֶשִׁי' הוא לבוש הנעשה מן התפילות כאמור 'וְרִקְמָה' הוא מלבוש הנעשה מעסק תורה שבכתב ושבעל פה שהם נקראים 'רק' ו'מה'. ולכן אמרו לו לָאו ' הַמְנוּנָא ' אֶלָּא ' קַרְנוּנָא ' כי התלמיד חכם מכונה בשם 'נונא' וכנזכר בזוהר הקדוש אך יש חכם במקרא דוקא זה נקרא 'קרנונא' שהוא נונא של 'קר' שהוא חכם בתורה שבכתב בלבד שנקראת בשם 'רק' ויש חכם שנקרא המנונא שהוא חכם בתורה שבעל פה שנקראת 'מה' וזהו נונא של 'מה' ואמרו לו אין אתה חכם בתורה שבעל פה שתוכל להוסיף בה חדושים כי אם אתה חכם בתורה שבכתב בלבד. ודע כי מה שאמר לו ' זִיל צַנְעִינְהוּ ' לאו משום כבוד מבקש אלא כונתו לשם שמים בשביל עמא דארעא שיהיו זריזין ורגילין ונזהרין לבא לפרקא כאשר יראו שגם התלמיד חכם באים לפרקא ויקחו קל וחומר לעצמם.

    Ben Yehoyada on Kiddushin 25a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Kiddushin, daf 25, Amud Aleph, about 408 words in 20 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 20 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 115 words

      Opens “יְתֶרֶת, וַחֲתָכָהּ – עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת.…”

    2. Segment 241 words

      Opens “סָבֵי דְנָזוֹנְיָא לָא אֲתוֹ לְפִירְקֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא,…”

    3. Segment 328 words

      Opens “בְּעוֹ מִינֵּיהּ: עֶבֶד שֶׁסֵּרְסוֹ רַבּוֹ בַּבֵּצִים, מַהוּ?…”

    4. Segment 420 words

      Opens “אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא. אֲמַר לֵיהּ: מַתְנִיתָא…”

    5. Segment 536 words

      Opens “וְאֵלּוּ הֵם: רָאשֵׁי אֶצְבָּעוֹת יָדַיִם וְרַגְלַיִם, וְרָאשֵׁי…”

    6. Segment 617 words

      Opens “אָמַר מָר: רַבִּי אוֹמֵר אַף הַסֵּירוּס. סֵירוּס…”

    7. Segment 723 words

      Opens “רַבִּי אוֹמֵר אַף הַסֵּירוּס. וְרַבִּי, לָשׁוֹן לָא?…”

    8. Segment 818 words

      Opens “מַאי לָאו עַל לְשׁוֹנוֹ? לֹא, עַל שְׂפָתָיו.…”

    9. Segment 913 words

      Opens “וְהָתַנְיָא: עַל לְשׁוֹנוֹ! וְעוֹד תַּנְיָא: וְשֶׁנִּיטַּל רוֹב…”

    10. Segment 1024 words

      Opens “אֶלָּא, רַבִּי אוֹמֵר: סֵירוּס, וְלָא מִיבַּעְיָא לָשׁוֹן.…”

    11. Segment 1112 words

      Opens “תַּנָּא שַׁמְעַהּ לִדְרַבִּי וְקַבְעַהּ, וְשַׁמְעַהּ לִדְבֶן עַזַּאי…”

    12. Segment 1223 words

      Opens “אָמַר עוּלָּא: הַכֹּל מוֹדִים בְּלָשׁוֹן לְעִנְיַן טוּמְאָה…”

    13. Segment 1319 words

      Opens “לְעִנְיַן טְבִילָה – כְּטָמוּן דָּמֵי. מַאי טַעְמָא:…”

    14. Segment 1413 words

      Opens “לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא לְעִנְיַן הַזָּאָה. רַבִּי מְדַמֵּי…”

    15. Segment 1520 words

      Opens “וְתַרְוַיְיהוּ בְּהַאי קְרָא קָמִיפַּלְגִי: ״וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל…”

    16. Segment 169 words

      Opens “רַבָּנַן סָבְרִי: ״וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו…”

    17. Segment 1717 words

      Opens “וְרַבָּנַן נָמֵי, נְדַמְּיַיהּ לְטוּמְאָה? טׇהֳרָה מִטׇּהֳרָהּ הֲוָה…”

    18. Segment 1829 words

      Opens “וְסָבַר רַבִּי לְעִנְיַן טְבִילָה כְּטָמוּן דָּמֵי? וְהָאָמַר…”

    19. Segment 1911 words

      Opens “נְהִי דְּבִיאַת מַיִם לָא בָּעֵינַן, מְקוֹם הָרָאוּי…”

    20. Segment 2020 words

      Opens “כִּדְרַבִּי זֵירָא. דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: כׇּל הָרָאוּי…”

    Sages named on this page

    • Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im

      Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…

      Source: Kiddushin 25a · Segment 12 — “אָמַר עוּלָּא: הַכֹּל מוֹדִים בְּלָשׁוֹן לְעִנְיַן טוּמְאָה דְּגָלוּי הוּא…

    Original text

    יְתֶרֶת, וַחֲתָכָהּ – עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת. אָמַר רַב הוּנָא: וְהוּא שֶׁנִּסְפֶּרֶת עַל גַּב הַיָּד.

    an extra finger, i.e., six fingers on his hand, and the master severed it, the slave is emancipated by means of this injury. Rav Huna says: And this halakha applies when the finger can be counted along the back of the hand, i.e., the extra finger is on the same line as the others. If it protrudes from another spot, then it is not classified as a finger but a mere growth, and destroying it is not considered the removal of a limb.

    סָבֵי דְנָזוֹנְיָא לָא אֲתוֹ לְפִירְקֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, אֲמַר לֵיהּ לְרַב הַמְנוּנָא: זִיל צַנְּעִינְהוּ. אֲזַל אֲמַר לְהוּ: מַאי טַעְמָא לָא אֲתוֹ רַבָּנַן לְפִירְקָא? אֲמַרוּ לֵיהּ: אַמַּאי נֵיתֵי? דִּבְעֵינַן מִינֵּיהּ מִילְּתָא וְלָא פְּשַׁט לַן. אֲמַר לְהוּ: מִי בְּעֵיתוּ מִינַּאי מִידֵּי וְלָא פָּשֵׁיטְנָא לְכוּ?

    § The Gemara relates: The Elders of the city of Nezonya did not come to Rav Ḥisda’s lecture. Rav Ḥisda said to Rav Hamnuna: Go and ostracize them [ tzaninhu ] because they act disrespectfully toward the Sages. Rav Hamnuna went and said to the Elders of Nezonya: What is the reason that the rabbis did not come to the lecture? They said to him: Why should we come, as we asked him about a matter and he did not resolve it for us. We have nothing to learn from him. Rav Hamnuna said to them: Have you asked me anything that I did not resolve for you? Ask me your question.

    בְּעוֹ מִינֵּיהּ: עֶבֶד שֶׁסֵּרְסוֹ רַבּוֹ בַּבֵּצִים, מַהוּ? כְּמוּם שֶׁבַּגָּלוּי דָּמֵי, אוֹ לָא? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. אָמְרוּ לוֹ: מָה שְׁמָךְ? אֲמַר לְהוּ: הַמְנוּנָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: לָאו הַמְנוּנָא, אֶלָּא קַרְנוּנָא.

    They raised the following dilemma before him: With regard to a slave whose master castrates his testicles, what is the halakha ? Is that considered an exposed blemish that is sufficient to emancipate him or not? An answer to their dilemma was not available to Rav Hamnuna. They said to him: What is your name? He said to them: Hamnuna. They said to him in jest: You should not be called Hamnuna, a good hot fish; rather, your name should be Karnuna, a cold fish that is no longer tasty.

    אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא. אֲמַר לֵיהּ: מַתְנִיתָא בְּעוֹ מִינָּךְ. דִּתְנַן: עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה רָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁבָּאָדָם כּוּלָּם אֵין מְטַמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה,

    After this encounter Rav Hamnuna came before Rav Ḥisda and told him what had happened. Rav Ḥisda said to him: They raised before you a dilemma that can be resolved from a baraita , which was cited in connection to a mishna, and you did not know how to answer them. As we learned in a mishna ( Nega’im 6:7): There are twenty-four extremities in a person, none of which can become ritually impure due to unaffected skin. The Torah states that if a leprous spot contains some healthy flesh, the person is immediately rendered impure (Leviticus 13:14). The halakha of unaffected skin does not apply to the extremities because the priest must be able to see the entirety of the untainted area at once. Due to the shape of the twenty-four extremities, it is impossible to see the entirety of the area from a single vantage point. Consequently, the halakha of unaffected skin does not apply to them.

    וְאֵלּוּ הֵם: רָאשֵׁי אֶצְבָּעוֹת יָדַיִם וְרַגְלַיִם, וְרָאשֵׁי אׇזְנַיִם, וְרֹאשׁ הַחוֹטֶם, וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּיה וְרָאשֵׁי דַדִּים שֶׁבָּאִשָּׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף שֶׁבָּאִישׁ. וְתָנֵי עֲלַהּ: בְּכוּלָּם עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶם לְחֵירוּת. רַבִּי אוֹמֵר: אַף הַסֵּירוּס. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: אַף הַלָּשׁוֹן.

    And these are the twenty-four extremities: The extremities of the fingers and toes, twenty in total, and the extremities of the ears, and the extremity of the nose, and the extremity of the penis, and the extremities of the nipples of a woman. Rabbi Yehuda says: Even the nipples of a man are included. And it is taught in that regard in a baraita : A slave is emancipated for injuries to all of them. The body parts listed with regard to leprosy are the same ones that, when injured, lead to the emancipation of a slave. Rabbi Yehuda HaNasi says: Also, the castration of a slave by his master entails his freedom. Ben Azzai says: The tongue is also considered an exposed body part, as it is exposed when one speaks. Consequently, if the master severs his slave’s tongue, the slave goes free.

    אָמַר מָר: רַבִּי אוֹמֵר אַף הַסֵּירוּס. סֵירוּס דְּמַאי? אִילֵּימָא סֵירוּס דְּגִיד, הַיְינוּ גְּוִיָּיה. אֶלָּא לָאו: סֵירוּס דְּבֵיצִים?

    The Master said above that Rabbi Yehuda HaNasi says: Also castration. The Gemara asks: Castration of what? If we say that it is referring to castration of the penis, i.e., that the master severed the slave’s penis, this is the same as the mishna that already mentioned a penis. What, then, does Rabbi Yehuda HaNasi add? Rather, is it not correct to say that Rabbi Yehuda HaNasi is referring to castration of the testicles? If so, this baraita resolves the dilemma raised by the Elders of Nezonya.

    רַבִּי אוֹמֵר אַף הַסֵּירוּס. וְרַבִּי, לָשׁוֹן לָא? וּרְמִינְהוּ: הֲרֵי מִי שֶׁהָיָה מַזֶּה וְנִתְּזָה הַזָּאָה עַל פִּיו, רַבִּי אוֹמֵר: הִיזָּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא הִיזָּה.

    The Gemara further analyzes the baraita . Rabbi Yehuda HaNasi says: Also castration, but he does not include the tongue, unlike ben Azzai. The Gemara inquires: And according to Rabbi Yehuda HaNasi, is the tongue not considered exposed? And the Gemara raises a contradiction from the following: In a case where one was sprinkling the purification water of the red heifer on another person in order to purify him from ritual impurity imparted by a corpse, and a sprinkling of water landed on his mouth, Rabbi Yehuda HaNasi says: He has sprinkled, i.e., this is a valid form of sprinkling and the impure person is purified. And the Rabbis say: He has not sprinkled, i.e., this is an invalid form of sprinkling because water of purification must be sprinkled on exposed limbs.

    מַאי לָאו עַל לְשׁוֹנוֹ? לֹא, עַל שְׂפָתָיו. עַל שְׂפָתָיו פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא זִימְנָא דְּחָלֵים שִׂפְוָתֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.

    The Gemara clarifies the difficulty from this baraita : What, is it not the case that this is referring to a situation where water was sprinkled on his tongue, which would indicate that Rabbi Yehuda HaNasi maintains that the tongue is an exposed limb? The Gemara rejects this suggestion: No, this is referring to one who had water sprinkled on his lips. The Gemara asks: If it was sprinkled on his lips, isn’t it obvious that he is ritually pure, as the lips are exposed? The Gemara answers: It is necessary to state this, lest you say that at times, he closes his lips tightly, and consequently they should be considered an unexposed part of the body. Therefore, the baraita teaches us that according to Rabbi Yehuda HaNasi one’s lips are considered exposed.

    וְהָתַנְיָא: עַל לְשׁוֹנוֹ! וְעוֹד תַּנְיָא: וְשֶׁנִּיטַּל רוֹב הַלָּשׁוֹן, רַבִּי אוֹמֵר: רוֹב הַמְדַבֵּר שֶׁבִּלְשׁוֹנוֹ!

    The Gemara further asks: But isn’t it taught explicitly in a baraita that if one had water sprinkled on his tongue he is ritually pure according to Rabbi Yehuda HaNasi? And it is further taught in a baraita dealing with the blemishes of priests and offerings that if most of his tongue was removed, this is a blemish; and Rabbi Yehuda HaNasi says: This is referring to a case where the part removed was most of the part of his tongue that he uses for speaking and pronouncing words, which is the tip of the tongue, not most of its length. This indicates that Rabbi Yehuda HaNasi maintains that if the tongue is removed, that is considered a blemish.

    אֶלָּא, רַבִּי אוֹמֵר: סֵירוּס, וְלָא מִיבַּעְיָא לָשׁוֹן. בֶּן עַזַּאי אָמַר: לָשׁוֹן, אֲבָל סֵירוּס – לָא. וּמַאי ״אַף״? אַקַּמַּיְיתָא. אִי הָכִי, נַקְדְּמַהּ דְּבֶן עַזַּאי בְּרֵישָׁא!

    Rather, the baraita should be explained as follows. Rabbi Yehuda HaNasi says: Castration is included, and it is not necessary to say that if the slave’s tongue is removed he is emancipated, as the tongue is exposed. Ben Azzai says: The loss of his tongue emancipates him, but castration does not. And what is the meaning of the term: Also, in the baraita , which indicates that ben Azzai is adding to Rabbi Yehuda HaNasi’s statement? He is adding to the first statement of the first tanna , not to the immediately preceding ruling of Rabbi Yehuda HaNasi. The Gemara asks: If so, the statement of ben Azzai should be first, as he adds one item, i.e., the tongue, to the ruling of the first tanna , while Rabbi Yehuda HaNasi further adds the case of castration to ben Azzai’s opinion.

    תַּנָּא שַׁמְעַהּ לִדְרַבִּי וְקַבְעַהּ, וְשַׁמְעַהּ לִדְבֶן עַזַּאי וְתַנְיַ[הּ], וּמִשְׁנָה לֹא זָזָה מִמְּקוֹמָהּ.

    The Gemara answers: The baraita should have been formulated in this manner, but the tanna first heard the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi and set it in his version of the baraita , and afterward he heard the opinion of ben Azzai and taught it at the end. And although it would be appropriate to change the order of the statements, he did not do so because a mishna does not move from its place. Once it has been taught in a certain manner, the tanna will not change the text of a mishna, in order to avoid confusion.

    אָמַר עוּלָּא: הַכֹּל מוֹדִים בְּלָשׁוֹן לְעִנְיַן טוּמְאָה דְּגָלוּי הוּא אֵצֶל הַשֶּׁרֶץ. מַאי טַעְמָא? ״אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהַאי נָמֵי בַּר נְגִיעָה הוּא.

    Ulla says: All concede with regard to a tongue that in the matter of ritual impurity it is considered exposed with respect to a dead creeping animal and other items that impart impurity. In other words, if an individual comes into contact with a source of ritual impurity with his tongue, he is rendered impure. What is the reason for this? The Merciful One states: “Whom he touches” (Leviticus 15:11), and this tongue can also touch. It is possible for one to touch objects with his tongue.

    לְעִנְיַן טְבִילָה – כְּטָמוּן דָּמֵי. מַאי טַעְמָא: ״וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם״ אָמַר רַחֲמָנָא, מָה בְּשָׂרוֹ מֵאַבָּרַאי – אַף כֹּל מֵאַבָּרַאי.

    Similarly, all agree about a tongue with regard to the matter of immersion that the tongue is considered concealed, and therefore one need not open his mouth so that the water touches his tongue. For an immersion to be valid, the water must come into contact with the entire outside of one’s body. Ulla teaches that this does not include the tongue. What is the reason for this? The Merciful One states: “And he shall immerse his flesh in water” (Leviticus 15:13). Just as his flesh is on the outside, so too everything that requires immersion is on the outside, and this does not include what is ordinarily on the inside.

    לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא לְעִנְיַן הַזָּאָה. רַבִּי מְדַמֵּי לַהּ לְטוּמְאָה, וְרַבָּנַן מְדַמּוּ לַהּ לִטְבִילָה.

    They disagreed only with regard to whether the tongue is considered exposed or concealed in the matter of sprinkling. Rabbi Yehuda HaNasi compares sprinkling to impurity, where the tongue is considered exposed, and the Rabbis compare it to immersion, where the tongue is considered concealed.

    וְתַרְוַיְיהוּ בְּהַאי קְרָא קָמִיפַּלְגִי: ״וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא וְגוֹ׳״ רַבִּי סָבַר: ״וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ״,

    The Gemara comments: And the two of them disagree with regard to the meaning of this verse: “And the pure person shall sprinkle upon the impure person on the third day and on the seventh day, and he shall purify him on the seventh day and he shall wash his clothes and immerse in water and he shall become pure in the evening” (Numbers 19:19). Rabbi Yehuda HaNasi maintains that the verse should be read as: “And the pure person shall sprinkle upon the impure person on the third day and on the seventh day, and he shall purify him.” This indicates that sprinkling is compared to ritual impurity, which means that it is effective if the water lands on any part of the body that can become impure.

    רַבָּנַן סָבְרִי: ״וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם״.

    Conversely, the Rabbis maintain that one should read the phrase “and he shall purify him” with the last part of the verse, as follows: “And he shall purify him on the seventh day and he shall wash his clothes and immerse in water.” According to this reading, sprinkling is compared to immersion, which means that the water must be sprinkled on part of the body that requires immersion.

    וְרַבָּנַן נָמֵי, נְדַמְּיַיהּ לְטוּמְאָה? טׇהֳרָה מִטׇּהֳרָהּ הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף. וְרַבִּי, נְדַמְּיַיהּ לִטְבִילָה? ״וְכִבֶּס בְּגָדָיו״ – הִפְסִיק הָעִנְיָן.

    The Gemara asks: And with regard to the opinion of the Rabbis as well, let us compare sprinkling to impurity. The Gemara answers: One should derive purification from purification. Just as immersion is a method of purification, so too sprinkling is a method of purification, and therefore it is appropriate to compare these two cases. The Gemara asks from the other perspective: And with regard to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, let us compare sprinkling to immersion. The Gemara answers that the phrase “and he shall wash his clothes” concludes the discussion of that matter, i.e., this expression indicates that a new clause begins from here, and therefore sprinkling should not be compared to immersion but to impurity, which is mentioned prior to it.

    וְסָבַר רַבִּי לְעִנְיַן טְבִילָה כְּטָמוּן דָּמֵי? וְהָאָמַר רָבִין אָמַר רַב אַדָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַעֲשֶׂה בְּשִׁפְחָה שֶׁל בֵּית רַבִּי שֶׁטָּבְלָה, וְעָלְתָה וְנִמְצָא עֶצֶם בֵּין שִׁינֶּיהָ, וְהִצְרִיכָהּ רַבִּי טְבִילָה אַחֶרֶת.

    The Gemara asks: But does Rabbi Yehuda HaNasi maintain with regard to the matter of immersion that the tongue is considered concealed? But doesn’t Ravin say that Rav Adda says that Rabbi Yitzḥak says: There was an incident involving a maidservant of the household of Rabbi Yehuda HaNasi who immersed herself, and she ascended from her immersion and a bone was found between her teeth, and Rabbi Yehuda HaNasi required her to perform another immersion? This indicates that according to Rabbi Yehuda HaNasi one may not have a foreign object even inside one’s mouth during immersion. If so, the tongue should require immersion as well.

    נְהִי דְּבִיאַת מַיִם לָא בָּעֵינַן, מְקוֹם הָרָאוּי לָבוֹא בּוֹ מַיִם בָּעֵינַן,

    The Gemara answers: That is no proof, as it is granted that we do not require immersion in water, i.e., the water need not actually enter one’s mouth. But we require that the mouth be a place that is fit for water to enter. If there is a foreign object, the water cannot enter that spot.

    כִּדְרַבִּי זֵירָא. דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: כׇּל הָרָאוּי לְבִילָּה – אֵין בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ. וְשֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבִילָּה – בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ.

    This is in accordance with that statement of Rabbi Zeira. As Rabbi Zeira says with regard to meal-offerings: For any amount of flour suitable for mingling with oil in a meal-offering, mingling is not indispensable for it. Although it is a mitzva to mingle the flour and oil ab initio , if they were not mingled the meal-offering is still valid. But for any amount of flour not suitable for mingling, mingling is indispensable for it, and such a meal-offering is invalid. The principle is: Ab initio requirements prevent the fulfillment of a mitzva in situations where they are not merely absent but impossible. Here too, although there is no need for the water to actually enter the concealed spaces of the body, it is still necessary that these places be fit for immersion without the interposition of a foreign object.