Commentary page
Kiddushin 22a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerKiddushin 22a
Kiddushin 22a. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 402 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
תמותות אמורטיי"ש (אמורטידי"ש: גוססות) :
וחשקת בחשקו תלה הכתוב ואפי' אינה נאה:
ולא בה ובחברתה שלא יקח שתים:
ליקוחין יש לך בה קידושין תופסין ואע"פ שהיתה עובדת כוכבים שהרי אינה מתגיירת מדעתה:
לך ולא לאחרים שלא יקחנה לצורך אחרים כגון אביו:
שלא ילחצנה במלחמה לבא עליה:
ה"ג להאי ברייתא בספרי בפ' ראה אנכי ואם אמר יאמר עד שיאמר וישנה אמר בתחילת שש ולא אמר בסוף שש אינו נרצע שנאמר לא אצא חפשי עד שיאמר בשעת יציאה אמר בסוף שש ולא אמר בתחילת שש אינו נרצע שנאמר אם אמר יאמר העבד עד שיאמר כשהוא עבד. והכי פירושה אמר ושנה שתי האמירות בתחילת שש ולא אמר בסוף שש אינו נרצע שנאמר לא אצא משמע סמוך ליציאה אמר שתי פעמים בסוף שש כו' עד שיאמר כשהוא עבד:
ה"ג אמר מר אמר בתחילת שש כו' מאי איריא מלא אצא חפשי תיפוק ליה דבעינן כו' ותו אמר בסוף ולא אמר בתחילת שש אינו נרצע שנא' העבד אטו סוף שש לאו עבד הוא. והכי פירושה אמר בתחילת שש כו' קס"ד תחילת שש ממש תיפוק ליה דבעינן אהבתי את אשתי ואת בני ועדיין בתחילת שש אין לו אשה ובנים שלא מסרו לו עדיין שפחה כנענית:
8 more comments on this page.
Rashi on Kiddushin 22a · Sefaria · CC0
Tosafot
ה"ג שלא יקחנה לאביו ולא לבנו ול"ג שתים אחת לו ואחת לאביו או אחת לו ואחת לבנו דמאי איריא שתים אפילו אחת לאביו נמי הוי איסור דהא לך דרשינן:
שלא ילחצנה במלחמה פי' בקונטרס לבוא עליה משמע מתוך פירושו דבמלחמה אסור לבוא עליה כל עיקר ואפילו ביאה ראשונה אינו מותר עד לאחר כל המעשים ותימה א"כ מאי קאמר לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע כיון דבמלחמה אסור עד שיבא לביתו ולאחר כל המעשים היאך נתפייס יצרו בכך אכתי איכא יצר הרע במלחמה ובביתו עד ירח ימים ועוד קשה אמאי קרי לה בשר תמותות כיון שנתגיירה ועוד קשה מהא דאמר בפ' ב' דסנהדרין (דף כא.) תמר בת יפת תואר היתה ולפיכך היתה מותרת לאמנון כדכתיב דבר עלי אל המלך כי לא ימנעני ממך ואם לא בא דוד על מעכה אם תמר עד לאחר כל המעשים היאך היתה מותרת לאמנון והרי אחותו מאביו היתה שהרי אם תמר לאחר כל המעשים חשובה גיורת וליקוחין יש לו בה דבשלמא אם נפרש דיפת תואר מותרת מיד שפיר (דמי) מאי דקאמרה תמר כי לא ימנעני ממך לפי שהיתה מותרת לו דאיכא למימר שנתעברה אמה במלחמה שעדיין היתה אמה עובדת כוכבים וזו אינה חשובה כבתו של דוד דאין בן הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה דולד עובדת כוכבים כמותה אבל לפירוש הקונטרס שלא בא עליה עד לאחר כל המעשים קשה כדפירשתי ונראה לר"ת דביאה ראשונה מותרת במלחמה אבל ביאה שניה אסורה עד שתהא בביתו גיורת [והא דקאמר שלא ילחצנה כו' היינו להתחיל למנות ירח ימים דאין יכול לדוחקה לעשות סדר הפרשה עד שתהיה בביתו] ויש מיישבים פירוש הקונטרס ולא קשה מידי מה שהקשה איך נתפייס יצרו דאיכא למימר דבטל הימנו יצר הרע כיון שיש לו פת בסלו שסופה להיות מותרת לו לאחר כל המעשים ומה שהקשה אמאי קרי לה בשר תמותות כיון שנתגיירה הא נמי לא קשה דאיכא למימר לפי שמגיירה בע"כ ואינה גיורת גמורה קרי לה בשר תמותות ומה שהקשה מתמר לא קשה דאיכא למימר דתמר לא היתה בת דוד אלא מקודם לכן היתה אמה מעוברת והא דכתיב (שמואל ב י״ג:י״ח) כן תלבשנה בנות המלך מעילים לא משום שהיתה בתו אלא לפי שגדלה בביתו של דוד עם בנות המלך אך אין לתרץ שפיר לפירוש הקונטרס מה חילוק בין ביאה ראשונה לשניה דמחלק גמרא לעיל ומיהו אומר ר"י דבירושלמי מצינו מחלוקת אמוראים בדבר זה והכי איתא התם רב אמר לא התיר אלא ביאה ראשונה ואני אומר לא ביאה שניה ולא ראשונה הותרה אלא לאחר כל המעשים כדכתיב ואחר כן תבא אליה ובעלתה:
Tosafot on Kiddushin 22a · Sefaria · CC0
Rashba
והבאתה (אל תוך)
שלא יחלצנה במלחמה פירש רש"י שלא ישכב עמה עד שיביאנה לביתו. נראה שהוא מפרש שאסור לבא עליה אלא לאחר כל המעשים הללו. והקשו בתוס' והא לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ואי במלחמה אסירא הא איכא משום יצר הרע, ואיכא למימר דכיון דאיכא פת בסלו מיתבא דעתיה, ואכתי קשיא דאי לאחר כל מעשים האלו ובביתו (היא) גיורת [היא] ושריא, ואמאי אצטריך קרא למשרייה, ואף כשתמצא לומר שאינה גיורת גמורה דעל כרחה מתגיירת, מכל מקום כיון דבביתו הוא בצנעא שריא ליה דבר תורה (ע"ז, לו, ב) ואכתי קרא לא צריך. ועוד הקשה [עליו] רבינו תם מדאמרינן בסנהדרין (כא, א) תמר בת יפת תאר היתה, משום דכתיב (שמואל-ב יג, יג) דבר נא אל המלך עלי כי לא ימנעני ממך, ואם לא בא דוד על מעכה אמה אלא לאחר שנתגיירה ולאחר כל המעשים האלו, מי שריא ליה לאמנון, והא אחותה היא דבר תורה, אבל אם בא עליה במלחמה שריא ליה, דבת גויה היתה, ובן בנך הבא מן הגויה (לקמן קידושין סח, ב) אינו קרוי בנך אלא בנה. ופירש רבינו תם דביאה ראשונה אפילו במלחמה שריא, אבל ביאה שניה אסורה אלא לאחר כל המעשים, ושלא ילחצנה במלחמה היינו שלא ידחוק אותה במלחמה לעשות כל המעשים האלו כדי שיבא עליה פעם שניה, אם שוהין במלחמה. והרמב"ם כתב (הלכות מלכים פ"ח ה"ב) ומנין שלא ילחצנה במלחמה שנאמר והבאתה יכניסה למקום פנוי ואחר כך יבעול, וכן כתב ואסור לבעול אותה ביאה שניה עד שישאנה, ובספר היראים מפרש שלא ילחצנה שלא יבא עליה בעל כרחה, אבל מדעתה מותר קודם שתתגייר, ודוד מדעתה בא עליה. ואם תאמר אם כן מאי בשר שחוטות איכא הכא בשר נבלות הוא, יש לומר כיון שדעתה להתגייר תמותות שחוטות קרינא ליה. ורבינו יצחק זצ"ל מצא בירושלמי שזה מחלוקת של אמוראין, דגרסינן התם בפרק בתרא דסנהדרין ר' יוחנן שלח אמר לרבנין דתמן תרתין מלין אתון אמרין בשם רב ולית היא, (כאן) [כן] אתון אמרין בשם רב יפת תואר לא התירו בה אלא ביאה ראשונה, ואני אומר לא ביאה ראשונה ולא ביאה שניה אלא אחר כל המעשים דכתיב (דברים כא, יג) ואחר כן תבא אליה ובעלתה אחר כל המעשים, ולדברי ר' יּוחנן איכא למימר דסבירא ליה דתמר לא היתה בתו של דוד, אלא בת מעכה מן הגוי, והא דכתיב (שמואל-ב יג, יח) כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים, לא משום שהיתה בתו של דוד, אלא שגדלה עם בנות המלך, וכי קרי לה אמנון אחותו ואבשלום דאמר לה האמנון אחיך, לפי שגדלו יחד כאחים. ורב דאמר בסנהדרין (כא, א) דבת יפת תואר היתה, אזיל לטעמיה דאמרו משמיה בירושלמי דביאה ראשונה מותרת מיד.
Rashba on Kiddushin 22a · Sefaria
Ritva
הכי גרסינן לך שלא יקח אשה לאחרים וכן גריס רש"י ז"ל אבל בספרים שלנו כתוב לך שלא יקח שתי נשים אחת לו ואחת לבנו. ותמיהא מלתא מה שתי נשים שייך הכא והא ודאי אפי' לא יקח אלא אחת אינו לוקחה אלא לעצמו אבל לא לאביו ולא לאחרים דלדידיה שריא רחמנא כנגד יצר הרע ויש לדחוק ולומר שאלו נזדמן שחשק יפת תואר ואינו מתרצית לו בשום ענין אא"כ מגייר אחותה או בתה עמה ונותנת לאחרים אפ"ה לא יעשה כן ולא התירה תורה כן מפני יצ"ה:
הכי גרסינן ת"ר ואם אמר יאמר העבד עד שיאמר וישנה אמר בתחלת שש ולא אמר לסוף שש אינו נרצע שנאמר לא יצא. פי' בעינן שיאמר בשעת יציאה אמר בסוף שש ולא אמר בתחלת שש אינו נרצע שנאמר העבד עד שיאמר כשהוא עבד ואסקה רבה דבתחלת שש דאמרי לאו דוקא אלא כל שאמר בתחלת פרוטה אחרונה שהוא עדיין עבד וה"ה קודם לכן אם יש לו אשה ובנים ולאפוקי תחלת שש ממש שהרי עדיין אין לו אשה ובנים ואינו יכול לומר אהבתי וכו'. בסוף שש לאו היינו כל שנה ששית אלא בסוף פרוטה אחרונה סמוך ליציאה ומשום שתי אמירות אלו חדא דבתחלת פרוטה אחרונה ואידך דבסוף אמר קרא ואם אמר יאמר שיאמר וישנה כדקתני רישא. ויש גורסין ומפרשים בענין אחר ואינו נכון:
רבו אוהבו והוא אינו אוהב את רבו אינו נרצע שנאמר כי אהבך הקשו בתוספות הא למה לי קרא דהא פשיטא שאינו נרצע אלא מדעתו ומרצונו. תירצו דה"ק שאע"פ שהעבד רוצה להיות נרצע מפני עניות וכיוצא בו ולא מפני שאוהב את רבו ושיהא לו חבה עמו אינו נרצע:
הא דאמרינן עמך במאכל כו' מסתברא דלאו עמך ממש שיאכל מה שהוא אוכל ואפילו פסיוני או חלוט דחשיבא אלא לומר שלא יתנהג בו מנהג עבד כנעני להאכילו פת סובין ולהשכיבו ע"ג קרקע אלא כסתם לקיט ושכיר ישראל והיינו דפריט בתר הכי שלא תהא אתה אוכל פת נקייה והוא אוכל פת קיבר וזה נראה מבואר:
מכאן שרבו חייב במזונות אשתו ובניו וכ"ת והא אמאי כיון שהוא אינו חייב במזונותיהן מן התורה לא מיחייבא תורה לאדון מה שאין העבד מחייב ומשועבד. ואיכא למימר דכיון דסתמא דמילתא כל אדם זן ומפרנס אשתו ובניו רצתה תורה שלא יפסידו מפני מכירתו ושיהא הרב זן ומפרנס אותן דקים לי' לרחמנא שאלו לא נמכר היה מפרנס אותה הילכך חייב במזונותיהן וכסותם. ומסתברא דמעשה ידיהם ומציאתן שלו תוך זמן זה כמו שהיה של אביהם דהא קאי בהדיקיה הא דאמרי' לעיל אשת אפי' אשת איש. מקשו רבנין ז"ל מאי רבותא דהא אין אישות לעכו"ם וכפטיה היא וכ"ת דהיינו שלא לחייב עליה מיתה אבל איסורא איכא משום א"א כמו שכתוב בספר היראים הא ליתא דהא אמרי' בכמה דוכתי דעכו"ם ליתנהו בתורת גיטין וקידושין כלל. ואיכא למימר דאע"ג דאין אישות לכותי מ"מ מכוער הדבר לעשות והיינו רבותא. א"נ דאע"ג דאשת איש לבה נגרר אחר בעלה ואינה מתגיירת בלב שלם כפנוייה דעלמא שרייה רחמנא וזהו הנכון:
Ritva on Kiddushin 22a · Sefaria
Meiri
וכן מותר אף בכעורה הואיל והיא יפה אצלו לא נאמר יפת תאר אלא שמן הסתם אין אדם חושק אלא יפת תאר:
ואסור לו ליקח שתים שנאמר וחשקת בה ולא בה ובחברתה ולא עוד אלא אפילו ליקח אחת לעצמו ואחת לאביו או לאחד מקרובו אסור לא התירה תורה דבר זה אלא כנגד יצר הרע ויאכל לו ולא לאחרים על ידו:
ומשלקח אחד יפת תאר וכבשה אע"פ שלא נתגיירה אסור לאחר לגזלה ממנו שנאמר ולקחת לקוחין יש לך בה ויש מפרשים אותה לענין אישות כלומר שהיא אשת איש גמורה אחר שנשאה אע"פ שנתגיירה על כרחה ואין זה כלום שהרי אינו מגיירה על כרחה ואם כן מה צורך לומר שיש לו בה אישות אלא עיקר הדברים כמו שביארנו:
וראוי לו שלא ילחצנה במלחמה להביאה בנזיפה או להבהילה להתגייר אלא נותן לה מתון עד שתעשה מה שתעשה מתוך ישוב הדעת:
וכיצד הוא עושה מכיון שראה וחשק מותר לו לבא עליה מיד בגיותה בלא שום דין ודברים אלא שאחר שבעל ראוי לו לדבר על לבה ולקרבה לחסות תחת כנפי שכינה אם קבלה עליה מטבילה לשם גירות מיד ונושאה ואם לא קבלה מוליכה בביתו בנחת ושלא בנזיפה ובערבוביא ומושיבה בביתו שלשים יום ומניחה לבכות אביה ואמה וקרוביה ועזיבת דתה ונימוסיה ואינו מונעה ולא עוד אלא שמניחה בניוולה מגדלת צפרניה ומגלחת ראשה כדי שתתגנה בעיניו ומתגלגל עמה בכך כל שלשים יום אם קבלה הרי הוא מטבילה לשם גירות ונושאה אחר שלשה חדשים לביאתה בתוך ביתו ואם אינו חפץ בה משלחה ואסור לו למכרה או להשתמש בה כשפחה ואם לא רצתה להתגייר מגלגל עמה כל שנים עשר חדש רצתה מטבילה לא רצתה מכריחה לקבל שבע מצות שנצטוו בני נח ואסור לו לנשאה שהרי גויה היא וכל שנתעברה מביאה ראשונה ולדה כמוה ובנו מותר בה והוא היה היתר תמר לאמנון שתמר בת יפת תאר היתה ונתעברה אמה מביאה ראשונה ומשנתגיירה ילדה את אבשלום ונמצאת תמר אחות אבשלום אף מאמו ומותרת לאמנון והוא שאמרה לו דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך זו היא שיטתנו והיא הנכונה ואחרוני הרבנים נסכמים בה ומכל מקום מלשון גדולי הרבנים נראה שאף ביאה ראשונה אסורה לו עד שתתגייר וזהו לדעתם שלא ילחצנה במלחמה ולשון הגמרא מורה כדעת ראשון וכמו שאמרו בביאה ראשונה כולי עלמא אע"פ שהם נדחקים לפרשה ושלא ילחצנה במלחמה פירושו כמו שכתבנו או שמא הזהיר על ביאה שניה או שמא הזהיר אף על הראשונה שלא תהא בלחיצה ובאונס ובתלמוד המערב באחרון של סנהדרין נחלקו בה ולשונם בזה ר' יוחנן שלח לרבנין אתון אמרין בשם רב יפת תאר לא הותר בה אלא ביאה ראשונה ואני אומר אף ראשונה אסורה עד שיעשה בה כל המעשים הללו:
אין העבד נרצע עד שיאמר וישנה אהבתי את אדני וכו' כדי שלא יבהילוהו בכך אלא שיאמר כן מתוך המתון וישוב הדעת וצריך שיאמר כן בסוף שש ר"ל ביום אחרון ומכל מקום דוקא בעוד שהוא עבד והוא שיש עדיו שהות ביום לעשות עמו שוה פרוטה או יתר וגירסת הספרים לשיטתנו אמר רבא בתחלת פרוטה אחרונה בסוף פרוטה אחרונה כלומר כשאנו אומרים בתחלת שש פירושו בתחלת פרוטה אחרונה שהוא עבד ובסוף שש דקאמר פירושו בסוף פרוטה אחרונה שהוא רגע הסמוך להיות חפשי כלומר שצריך שיאמר כן אף בסוף פרוטה אחרונה כדי שיהא שתי האמירות בסמוך ליציאתו עד שיראה שהדברים נאמרים בכונה גמורה ויש מפרשים בדרך אחרת וזו עקר:
מסר הרב לעבד שפחה וילדה לו בנים אבל לרבו אין לו אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך לרבו אשה ובנים ולו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמר אהבתי וכו' הוא אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו אינו נרצע שנאמר כי טוב לו עמך רבו אוהבו והוא אינו אוהב את רבו אינו נרצע שנאמר כי אהבך הוא חולה ורבו אינו חולה או רבו חולה והוא אינו חולה או שניהם חולים אינו נרצע שנאמר כי טוב לו עמך שיהיו שניהם בטובה וצריך שישוהו עמו שנאמר עמך עמך במאכל עמך במשתה כמו שביארנו למעלה:
עבד עברי שהיתה לו אשה כשנמכר לעבד האדון חייב במזונותיה וכן אם היו לו בנים הן שהיה לו אשה זו או בנים אלו קודם שנמכר הן אחר שנמכר ובאשה מיהא לאחר שנמכר דוקא שלקחה מדעת האדון ודבר זה יצא לנו מן המקראות שנאמר ויצאה אשתו עמו וודאי לא על השפחה הוא אומר כן שהרי אינה יוצאה אלא על העבריה ומי הכניסה שתצא אלא הרב חייב במזונותיה וכן אתה אומר בבנים מדכתיב ויצא מעמך הוא ובניו עמו שלא על בני השפחה הוא אומר כן שהרי כתוב האשה וילדיה תהיה לאדוניה ובמקום אחר התבאר דוקא על זו אמרו שחייב במזונות אשתו אבל לא בארוסה ושומרת יבם וכן דוקא בנשואין שלא בעבירה אבל בנשואי עבירה אפילו מחייבי לאוין ואפילו מן השניות אינו חייב במזונותיה שנאמר אשתו עמו הראויה לעמוד עמו ואע"פ שהאדון חייב במזונותיה אין מעשי ידיה שלו אלא מעשי ידיה לבעלה שלא מן הדין הוא זה אלא מצד מוסר ודרך ארץ ומתוך כך יראה לי שאם התנה עמו שלא לאכול אשתו ובניו עמו רשאי ואין בו משום מתנה לעקור דבר תורה על הדרך שכתבנו למעלה בענין כי טוב לו עמך:
Meiri on Kiddushin 22a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה שלא ילחצנה כו' ונראה לרבינו תם דביאה ראשונה כו' אבל ביאה שניה אסורה עד שתהא בביתו גיורת כו' עכ"ל והא דקאמר שלא ילחצנה כו' היינו להתחיל למנות ירח ימים דאין יכול לדוחקה לעשות סדר הפרשה עד שתהיה בביתו עכ"ל ת"י וק"ל:
Chidushei Halachot on Kiddushin 22a · Sefaria
Penei Yehoshua
תוספות בד"ה שלא ילחצנה במלחמה פי' בקונטרס לבא עליה משמע מתוך פירושו דבמלחמה כו' ואפילו ביאה ראשונה כו' עכ"ל. ובאמת אין הכרע בזה מלשון רש"י ז"ל אלא דיש לפרש כשיטת הרמב"ם ז"ל דביאה ראשונה נמי נהי דמותרת קודם כל המעשים אפ"ה אסור לבא עליה במלחמה אלא משיכניסנה לביתו ולענ"ד שזה מוכרח בכוונת רש"י ז"ל דנהי דהתוספות מייתי דבירושלמי איכא למ"ד הכי היינו מדכתיב ואחר כן תבא אליה ובעלתה מכלל דמעיקרא לא משא"כ בתלמודא דידן דדריש מקרא דוהבאת' אל תוך ביתך משמע דמשהביאה לביתו מותרת מיד קודם כל המעשים דלא קפיד קרא אלא שלא ילחצנה במלחמה כן נ"ל ברור לולא דהתוס' לא משמע להו הכי:
בא"ד אך אין לתרץ שפיר לפי' הקונט' מה חילוק בין ביאה ראשונה כו' עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב דאפי' להבנת התוס' בשיטת רש"י דביאה ראשונה אחר כל המעשים מ"מ יש לחלק שפיר דביאה ראשונה הותרה כנגד יצה"ר וכדי שיאכל בשר תמותות שחוטה התירה התורה לגיירה בע"כ שישאנה בהיתר דרך אישות ועשאה כגיורת גמורה וא"כ בישראל בביאה שנייה תו ליכא איסורא כלל דבע"כ דהכא כרצון דעלמא כיון שאינה יכולה למחות משא"כ בכהן דאסור בגיורת כל ביאה וביאה היא באיסור ואין להתיר אלא ביאה ראשונה דוקא כדי שיתפייס יצרו ותו לא מידי:
Penei Yehoshua on Kiddushin 22a · Sefaria
Ben Yehoyada
"כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ", עִמָּךְ בְּמַאֲכָל, עִמָּךְ בְּמִשְׁתֶּה (דברים טו, טז) נראה דבר זה קשה להתיישב על פי השכל שיהיה עבדו מתנת כספו כאדון לו! ונראה לי בס"ד כי עשה השם יתברך חוקים לעבד זה שיהיה כאדון לרבו כדי שיוכל רבו להשתמש בו, דאם לא כן לא היה יכול להשתמש בו כדי שלא יהיה נראה שהוא עבד לו ובאמת כל איש ישראל עבד לה' ולא תחול עליו עבדות של בשר ודם, אך אחר שעשה לו חוקים שמהם נראה שהוא כאדון לרבו אם כן חוקים אלו הם מעידין שאין זה עבד אף על פי שהוא משמש את רבו ולכך הוא יכול להשתמש בו. ונמצא חוקים אלו הם לטובת האדון כדי שיוכל להשתמש בו ולזה אמר ' כִּי טוֹב לוֹ ' עשיתי חוקים שהם טוב לו כדי להודיע שהוא ' עִמָּךְ ' רצונו לומר מן העם שלך ואינו עבד לך. ברם יש להקשות כיון דאמר תחלה עִמָּךְ בְּמַאֲכָל עִמָּךְ בְּמִשְׁתֶּה, והדר מפרש שֶׁלֹּא תְּהֵא אַתָּה וכו' היה לו לומר גם כן ' עִמָּךְ בְּמִטָּה ' כיון דהוא מפרש על המטה גם כן באומרו שֶׁלֹּא תְּהֵא אַתָּה יָשֵׁן עַל גַּבֵּי מוֹכִין וְהוּא יָשֵׁן עַל גַּבֵּי הַתֶּבֶן? ונראה לי בס"ד כי לשון ' עִמָּךְ ' משמע בהשוואה אחת ועל זה שפיר קאמר עִמָּךְ בְּמַאֲכָל עִמָּךְ בְּמִשְׁתֶּה, ומפרש כיצד? שֶׁלֹּא תְּהֵא אַתָּה אוֹכֵל פַּת נְקִיָּה וְהוּא אוֹכֵל פַּת קִבָּר, שאם אין לך אלא ככר אחד נקיה וככר קיבר לא תאכל אתה הנקיה ותתן לו הקיבר אלא תהיו שוים בזה שאתה תאכל חצי ככר נקיה וחצי ככר קיבר והוא יאכל חצי ככר נקיה וחצי ככר קיבר דהא ודאי אי אפשר לומר שהעבד יאכל ככר הנקיה כולה והאדון יאכל הקיבר דוקא דהתורה אמרה 'עִמָּךְ' בהשוואה אחת ואין זה בהשוואה אחת אך אם שניהם יאכלו מזה ומזה הרי מתקיים מאמר 'עִמָּךְ' בהשוואה אחת. וכל זה אפשר להיות בפת וביין אך במטה אי אפשר להיות בהשוואה אחת דאם יש לו כר מוכין וכר תבן אי אפשר שיחלקו אותם שיקח זה חצי כר המוכין וחצי כר התבן וזה יקח חצאים השניים אלא מוכרח שישן אחד על המוכין ואחד על התבן ואם יהיה האדון ישן על המוכין ויהיה העבד ישן על התבן הרי מגרע גרע לעבד ולא טוב לו, ואי אפשר לעשות ולכן מוכרח שישן העבד על המוכין והאדון על התבן ונמצא במטה אי אפשר לקיים 'עִמָּךְ' בהשוואה אחת אלא מוכרח שיהיה טוב לעבד יותר מרבו. ולכן התנא בתחלת דבריו שדרש עִמָּךְ בְּמַאֲכָל עִמָּךְ בְּמִשְׁתֶּה שהוא רצונו לומר בהשוואה אחת, לא נקיט 'עִמָּךְ בְּמִטָּה' דזה אי אפשר להיות בהשוואה אחת לפי הסגנון שהוא מפרש בהם בהיכא דאין לו אלא כר מוכין וכר תבן שבזה מוכרח ליתן המוכין לעבד לקיים מאמר כי טוב לו והוא ישן על התבן. ובזה יובן היטב סיום דברי הברייתא 'מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים הַקּוֹנֶה עֶבֶד עִבְרִי כְּקוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ' כי הוא שוה עמו שאוכל ושותה כמוהו ואין נעשה אדון וגדול עליו אך מכאן ממאי דסליק שהוא חלוקת השינה גבי כר הנה בזה יהיה אדון עליו כי כאן אי אפשר להיות שוה עמו ואם יקח הוא המוכין ויתן לעבדו התבן נמצא אינו מקיים כי טוב לו ומוכרח שיהא העבד גדול מרבו כמו אדון לו דהא רבו ישן על כר התבן והעבד על כר המוכין.
Ben Yehoyada on Kiddushin 22a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Kiddushin, daf 22, Amud Aleph, about 402 words in 14 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 14 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 119 words
Opens “תְּמוּתוֹת שְׁחוּטוֹת, וְאַל יֹאכְלוּ בְּשַׂר תְּמוּתוֹת נְבֵילוֹת.…”
- Segment 227 words
Opens “״וְלָקַחְתָּ״ – לִיקּוּחִין יֵשׁ לְךָ בָּהּ. ״לְךָ…”
- Segment 328 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִם אָמֹר יֹאמַר״ – עַד…”
- Segment 420 words
Opens “אָמַר בְּסוֹף שֵׁשׁ וְלֹא אָמַר בִּתְחִילַּת שֵׁשׁ…”
- Segment 532 words
Opens “אָמַר מָר: אָמַר בִּתְחִילַּת שֵׁשׁ וְלֹא אָמַר…”
- Segment 634 words
Opens “וְתוּ, אָמַר בְּסוֹף שֵׁשׁ וְלֹא אָמַר בִּתְחִילַּת…”
- Segment 735 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים, וּלְרַבּוֹ אֵין…”
- Segment 851 words
Opens “הוּא אוֹהֵב אֶת רַבּוֹ וְרַבּוֹ אֵינוֹ אוֹהֲבוֹ…”
- Segment 924 words
Opens “בָּעֵי רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: שְׁנֵיהֶם חוֹלִין,…”
- Segment 1049 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: ״כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ״ –…”
- Segment 1149 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ״,…”
- Segment 1219 words
Opens “וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמוֹעִינַן בָּנָיו, מִשּׁוּם דְּלָא בְּנֵי…”
- Segment 1313 words
Opens “וְאִי אַשְׁמְעִינַן אִשְׁתּוֹ, דְּלָאו דִּירְכַּהּ לְהַדּוֹרֵי, אֲבָל…”
- Segment 142 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן:…”
Original text
תְּמוּתוֹת שְׁחוּטוֹת, וְאַל יֹאכְלוּ בְּשַׂר תְּמוּתוֹת נְבֵילוֹת. ״וְחָשַׁקְתָּ״ – אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ נָאָה. ״בָּהּ״ – וְלֹא בָּהּ וּבַחֲבֶרְתָּהּ.
of dying animals that were slaughtered, and let them not eat the meat of dying animals that were not slaughtered but which will become carcasses. In other words, it is preferable for this act to be performed in a somewhat permitted way rather than in a manner that is entirely prohibited. The expression: “And you have a desire for her and would take her to you as a wife” (Deuteronomy 21:11), teaches that this halakha applies even if she is not pretty, as this is a subjective judgment dependent on one’s desire. The term “for her” indicates that he may take her, but not her and another woman. A soldier is allowed to take only one captive in this manner.
״וְלָקַחְתָּ״ – לִיקּוּחִין יֵשׁ לְךָ בָּהּ. ״לְךָ לְאִשָּׁה״ – שֶׁלֹּא יִקַּח שְׁתֵּי נָשִׁים, אַחַת לוֹ וְאַחַת לְאָבִיו, אַחַת לוֹ וְאַחַת לִבְנוֹ. ״וַהֲבֵאתָהּ״ – מְלַמֵּד שֶׁלֹּא יִלְחָצֶנָּה בַּמִּלְחָמָה.
The phrase “and would take her” teaches: You have the ability to take her, i.e., to marry her. “To you as a wife” teaches that he may not take two women, one for him and one for his father, or one for him and one for his son. The verse: “Then you shall bring her home into your house” (Deuteronomy 21:12), teaches that he should not pressure her to engage in sexual intercourse during the war, but he should first take her into his home.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִם אָמֹר יֹאמַר״ – עַד שֶׁיֹּאמַר וְיִשְׁנֶה. אָמַר בִּתְחִילַּת שֵׁשׁ וְלֹא אָמַר בְּסוֹף שֵׁשׁ – אֵינוֹ נִרְצָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא אֵצֵא חׇפְשִׁי״ – עַד שֶׁיֹּאמַר בִּשְׁעַת יְצִיאָה.
§ The Sages taught: It is stated with regard to a pierced slave: “But if the slave shall say [ amor yomar ]: I love my master, my wife, and my children, I will not go out free” (Exodus 21:5). The repeated verb teaches that he is not pierced unless he says this statement and repeats it. If he said at the beginning of his six years of service that he wants to be pierced, but he did not say it at the end of six years, he is not pierced, as it is stated: “I will not go out free,” i.e., he is not pierced unless he says it when he leaves.
אָמַר בְּסוֹף שֵׁשׁ וְלֹא אָמַר בִּתְחִילַּת שֵׁשׁ – אֵינוֹ נִרְצָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד״ – עַד שֶׁיֹּאמַר כְּשֶׁהוּא עֶבֶד.
If he said this statement at the end of six years but did not say it at the beginning of his six years, he is likewise not pierced, as it is stated: “If the slave shall say [ amor yomar ],” which indicates that he is not pierced unless he states it while he is still a slave. This concludes the baraita .
אָמַר מָר: אָמַר בִּתְחִילַּת שֵׁשׁ וְלֹא אָמַר בְּסוֹף שֵׁשׁ – אֵינוֹ נִרְצָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא אֵצֵא חׇפְשִׁי״. מַאי אִירְיָא, מִ״לֹּא אֵצֵא חׇפְשִׁי״? תִּיפּוֹק לֵיהּ דְּבָעֵינַן: ״אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי״ וְלֵיכָּא!
The Gemara analyzes this baraita . The Master said above: If he said it at the beginning of his six years and he did not say it at the end of six years, he is not pierced, as it is stated: “I will not go out free.” The Gemara asks: Why does the tanna of the baraita learn this halakha specifically from the phrase “I will not go out free”? Let him derive it from the fact that we require another condition. He has to be able to say: “I love my master, my wife, and my children” (Exodus 21:5) in order to become a pierced slave, and he cannot say this, as at the start of the six years he does not yet have children from the Canaanite maidservant his master provided for him.
וְתוּ, אָמַר בְּסוֹף שֵׁשׁ וְלֹא אָמַר בִּתְחִילַּת שֵׁשׁ אֵינוֹ נִרְצָע, שֶׁנֶּאֱמַר ״הָעֶבֶד״. אַטּוּ סוֹף שֵׁשׁ לָאו עֶבֶד הוּא? אָמַר רָבָא: מַאי בִּתְחִילַּת שֵׁשׁ – בִּתְחִילַּת פְּרוּטָה אַחֲרוֹנָה. וּמַאי בְּסוֹף שֵׁשׁ – בְּסוֹף פְּרוּטָה אַחֲרוֹנָה.
And furthermore, the baraita states that if he said this statement at the end of six years but did not say it at the beginning of his six years, he is likewise not pierced, as it is stated “the slave.” Is that to say that he is not a slave at the end of six years? Rava said: What is the meaning of: At the beginning of six? This is not referring to the actual beginning of his six years of service, but to the beginning of the last peruta , i.e., when he reaches the start of his final stage of work worth one peruta , when he is still a slave. And what is the meaning of the term: At the end of six? At the end of the last peruta .
תָּנוּ רַבָּנַן: לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים, וּלְרַבּוֹ אֵין אִשָּׁה וּבָנִים – אֵינוֹ נִרְצָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ״. לְרַבּוֹ אִשָּׁה וּבָנִים וְלוֹ אֵין אִשָּׁה וּבָנִים – אֵינוֹ נִרְצָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי״.
The Sages taught: If the slave has a wife and children and his master does not have a wife and children, he is not pierced, as it is stated: “Because he loves you and your house” (Deuteronomy 15:16). The word “house” is referring to a wife and children, and therefore if the master does not have a wife and children the verse cannot be fulfilled, and the slave is not pierced. Similarly, if his master has a wife and children and he does not have a wife and children, he is not pierced, as it is stated: “I love my master, my wife, and my children” (Exodus 21:5).
הוּא אוֹהֵב אֶת רַבּוֹ וְרַבּוֹ אֵינוֹ אוֹהֲבוֹ – אֵינוֹ נִרְצָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ״. רַבּוֹ אוֹהֲבוֹ וְהוּא אֵינוֹ אוֹהֵב אֶת רַבּוֹ – אֵינוֹ נִרְצָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אֲהֵבְךָ״. הוּא חוֹלֶה וְרַבּוֹ אֵינוֹ חוֹלֶה – אֵינוֹ נִרְצָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ״. רַבּוֹ חוֹלֶה וְהוּא אֵינוֹ חוֹלֶה – אֵינוֹ נִרְצָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עִמָּךְ״.
Furthermore, if he loves his master but his master does not love him, he is not pierced, as it is stated: “Because he fares well with you” (Deuteronomy 15:16), which indicates that it is good for both of them to be with each other. If his master loves him but he does not love his master, he is not pierced, as it is stated: “Because he loves you.” If he is ill and his master is not ill, he is not pierced, as it is stated: “Because he fares well with you,” which excludes a sick person. Similarly, if his master is ill and he is not ill, he is not pierced, as it is stated “with you,” which equates the well-being of the pair.
בָּעֵי רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: שְׁנֵיהֶם חוֹלִין, מַאי? ״עִמָּךְ״ בָּעֵינַן – וְהָא אִיכָּא, אוֹ דִילְמָא ״כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ״ בָּעֵינַן – וְהָא לֵיכָּא? תֵּיקוּ.
Rav Beivai bar Abaye raised a dilemma: If both of them are ill, what is the halakha ? Do we require only that the slave be “with you,” i.e., in the same condition as the master, and that is the case here, as they are both ill, and the slave can be pierced? Or perhaps we require “because he fares well with you,” i.e., it must be good for both of them, and that is not the case here, as they are both ill. If so, he cannot be pierced. No answer was found, and therefore the Gemara says that the dilemma shall stand unresolved.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ״ – עִמְּךָ בַּמַּאֲכָל, עִמְּךָ בַּמִּשְׁתֶּה. שֶׁלֹּא תְּהֵא אַתָּה אוֹכֵל פַּת נְקִיָּה וְהוּא אוֹכֵל פַּת קִיבָּר, אַתָּה שׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן וְהוּא שׁוֹתֶה יַיִן חָדָשׁ, אַתָּה יָשֵׁן עַל גַּבֵּי מוֹכִין וְהוּא יָשֵׁן עַל גַּבֵּי תֶּבֶן. מִכָּאן אָמְרוּ: כׇּל הַקּוֹנֶה עֶבֶד עִבְרִי – כְּקוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ.
The Sages taught: The verse states concerning a Hebrew slave: “Because he fares well with you,” which teaches that the slave should be with you, i.e., treated as your equal, in food, meaning that his food must be of the same quality as yours, and with you in drink. This means that there shall not be a situation in which you eat fine bread and he eats inferior bread, bread from coarse flour mixed with bran, which is low quality. There shall not be a situation in which you drink aged wine and he drinks inferior new wine. There shall not be a situation in which you sleep comfortably on bedding made from soft sheets and he sleeps on straw. From here the Sages stated: Anyone who acquires a Hebrew slave is considered like one who acquires a master for himself, because he must be careful that the slave’s living conditions are equal to his own.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ״, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אִם הוּא נִמְכָּר – בָּנָיו וּבְנוֹתָיו מִי נִמְכָּרִים? מִכָּאן שֶׁרַבּוֹ חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹת בָּנָיו. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ״, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אִם הוּא נִמְכָּר – אִשְׁתּוֹ מִי נִמְכְּרָה? מִכָּאן שֶׁרַבּוֹ חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹת אִשְׁתּוֹ.
The Sages taught with regard to a verse that deals with the emancipation of a slave: “Then he shall go out from you, he and his children with him” (Leviticus 25:41). Rabbi Shimon said: This verse is puzzling, as, if he is sold, are his sons and daughters sold? Rather, from here it is derived that his master is obligated to provide sustenance for his children, and when the slave is emancipated his sons are released as well. You say something similar with regard to the verse: “If he is married then his wife shall go out with him” (Exodus 21:3). Rabbi Shimon said: If he is sold, is his wife sold? Rather, from here it is derived that his master is obligated to provide sustenance for his wife.
וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמוֹעִינַן בָּנָיו, מִשּׁוּם דְּלָא בְּנֵי מֶיעְבַּד וּמֵיכַל נִינְהוּ. אֲבָל אִשְׁתּוֹ, דְּבַת מֵיכַל וּמֶיעְבַּד הִיא, אֵימָא תַּעֲבֵיד וְתֵיכוֹל.
The Gemara comments: And it is necessary for the baraita to mention both cases, as if it had taught us only that the master is required to provide sustenance for the slave’s children, one might say that this is because they are not fit to work and eat. Since they are unable to support themselves, the master is required to support them. But with regard to his wife, who can eat and work, one might say that she should work and eat in payment for her work, and the master is not required to support her for free.
וְאִי אַשְׁמְעִינַן אִשְׁתּוֹ, דְּלָאו דִּירְכַּהּ לְהַדּוֹרֵי, אֲבָל בָּנָיו, דְּדִירְכַּיְיהוּ לְהַדּוֹרֵי, אֵימָא לָא, צְרִיכָא.
And conversely, if the baraita had taught us only about his wife, one might say that the master is required to support her since it is not her manner to circulate and collect charity, as she is too embarrassed to do this. But with regard to his children, since it is their manner to circulate and beg, i.e., this is not beneath their dignity, one might say no, he is not required to support them. Therefore it is necessary to issue both rulings.