Commentary page
Kiddushin 21b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerKiddushin 21b
Kiddushin 21b. The full printed text of this folio side — 21 numbered segments, about 545 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
Yudan the Distinguished Yudan was his name, and he was a great one of his generation. Anywhere the appellation Biribi is used it has the meaning of wisdom and sharpness.
Only the earlobe the lobe of the ear, in the flesh and not on the ridge.
And the Rabbis say, etc - they disagree with [Yudan]. This is their proof: it is established for us that a Hebrew slave who is a priest is not pierced, because this would make him blemished, and he will no longer be able to return to his original status. Later on, we derive from "And he shall return to his own family” (Leviticus 25:41) -- to his status in his family (Kiddushin 21b:12). How then can he be rendered blemished? Did we not learn in a Mishna, regarding blemishes, "[the firstborn is considered blemished, and may be slaughtered outside the Temple] if the ear was damaged from the cartilage but not if the skin was damaged" (Bekhorot 37a:15).
He is pierced only, etc - you may learn from here that we only pierce on the upper part of the ear.
With regard to what do they disagree regarding a sharp thorn and a thorn.
Expounds generalizations and details throughout the Torah, in a place where it generalizes and specifies, he expounds that the specification is an explanation of the generalization, and the generalization only includes what is in the specification. When [the verse] then goes on to generalize again, the latter generalization is only adding that which is similar to the specification.
Amplifications and restrictions [in his method of exegesis,] the specification is not taken as what is meant by the generalization -- that is, you should not say the general term only includes that which is in the specification. Rather, it comes to restrict -- the general term would have included everything, and the restriction comes afterwards to indicate that this, and things similar to it, were what I meant for you by the generalization. Therefore, even if [the verse] does not go on to state another generalization, I would have [known that the rule applies only] to bring things that are similar to the specification. If the verse then goes on to amplify again, it comes to amplify [and include] everything, and there is only one thing excluded. It was given over to the Rabbis to decided which thing was fit to be removed from the generalization. Thus "restriction" is interpreted to mean "restricted somewhat from its connotation."
It excludes a corrosive substance that he cannot place a corrosive substance on his ear and thereby make a hole in it, since that is not similar to an awl, since it does not make a hole through human force, but rather on its own.
16 more comments on this page.
Rashi on Kiddushin 21b · Sefaria · CC0
Tosafot
“Even a married woman (eishet ish)” -
Even though there is no valid marital bond (ishut) with a gentile woman, as stated in Chapter "Four Deaths" (Sanhedrin 52), nevertheless, there is still a positive commandment (aseh) that applies, as it is written: “And he shall cleave to his wife” (Genesis 2:24)—implying his wife and not the wife of another man.
Tosafot on Kiddushin 21b · Sefaria · CC0
Rashba
וחכמים אומרים אין עבד עברי נרצע מפני שנעשה בעל מום ושאלו בירושלמי (ה"ב) וירצע מן הסחוס פחות מכרשינה. פירוש לפי ששנינו בבכורות (לז, ב) נקבה מלא כרשינה, אבל פחות מכרשינה אינו מום, והשיבו שלא יבא לידי כרשינה, והרמב"ן נר"ו כתב דנראה דמרצע גדול הוא גס ועושה נקב רחב כמלא כרשינה, ומשום הכי היה יודן ברבי דורש שאין רוצעין אלא במילת כדי שלא יפסל.
רב אמר מותר הואיל ואשתרי אשתרי קשיא לי והא יבמה מן האירוסין דשריא לכהן גדול דבר תורה בביאה ראשונה, (יבמות כ, ב), ואפילו הכי בביאה שניה אסירא ולא אמרינן כיון דאשתרי אשתרי. ויש לומר דהתם לא שרי לה ניהליה קרא בהדיא, אלא דמדרש קא דרשינן משום דעתי עשה ודחי לא תעשה, ובביאה ראשונה דאיכא עשה שרי, שניה דליכא עשה אסירא, אבל כאן דשריא לה בהדיא ולא חלק בין ביאה לביאה, אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי, והא לא דמיא אלא לאשת אח דשריא בהדיא ולא אמר ביאה ראשונה שריא שניה אסירא, ואם תאמר אם כן מאי טעמיה דשמואל דאסר, יש לומר דלא דמי לאשת אח, דהתם מצוה רמיא עליה, וליכא למימר דבביאה ראשונה רמיא עליה מצוה ובביאה שניה אהדריה לאיסוריה, אבל יפת תאר לאו מצוה היא, שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע (יומא פג, א), ולא דמיא אלא למי שאחזו בולמוס שמאכילין אותו עד שיאורו עיניו ומשם ואילך באיסוריה קאי, והכי נמי מביאה ראשונה ואילך דנתקררה הדעת אסור.
כל היכא דקרינא ביה והבאתה אל תוך ביתך קרינא ביה וראית בשביה לא ידענא אמאי נקט והבאתה, ולא נקט ולקחת לך לאשה דמפורש טפי וסמוך לוראית בשביה.
תנו רבנן וראית בשביה בשעת שביה פירוש פרט לשנתן עיניו בה קודם שביה, ורש"י פירש ולא שלקחה מתחלה למכרה או לשפחה, אבל בשעת שביה שריא משום יצר הרע. ואם תאמר והא שלא בשעת שביה נמי מדאורייתא בצנעא שריא, כדאיתא בעבודה זרה פרק אין מעמידין (עבודה זרה לז, ב) יש לומר דמשום דבשעת מלחמה איכא ישראל טובא ואיכא פרהסיא אסירא, ואי לאו דשריא קרא קנאין פוגעין בו.
אשת אפילו אשת איש ואם תאמר והא אישות לית להו כדאמרינן (סנהדין נח, ב) אשת רעהו פרט לאשת אחרים, ואמרינן בסנהדרין הבא על העכו"ם חייב עליו משום נשג"ז, אבל אישות לית להו ואפילו מדרבנן, דהא נשג"ז דרבנן דבית דינו של חשמונאי גזרו עליה, ואפילו הכי משום אשת איש ליכא. ויש מפרשים דלאו משום איסור אשת איש אצטריך קרא למעוטי דלא, אלא לפי שאינה מתגיירה יפה לפי שאחר בעלה לבה הולך, שאין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, קא משמע לן דאפילו הכי בשר תמותות שחוטות הן ומותרות.
Rashba on Kiddushin 21b · Sefaria
Ritva
ביובל דכתיב לעולם לעלמו של יובל פי' לאו דוקא מהכא דאדרבא לעולם משמע לעולם ממש אלא נפקא לן מדכתיב ושבתם איש אל אחזתו כדאיתא לעיל בפירקין ואורחא דתלמודא הוא דכל היכא דמסייע לעיקר דינא ואיכא קרא דפליג לכאורה דנקיט ההוא קרא דפליג וכאלו אמר נרצע יוצא ביובל כדמוכח בדוכתיה ואעפ"כ דכתיב לעולם ההיא לעולמו של יובל ודכותה בפ"ק דפסחים עכו"ם שכבשתו מנין ת"ל לא ימצא ואסקי' התם דמשום לך לך תרי זימני הוא דמתרבי עכו"ם שכבשתו להיתרא ואפ"ה נקט תנא לא ימצא דמשמע אסורא לומר דאע"ג דכתיב לא ימצא לא תקשי לן דההוא במצי אצלך שקבל עליו אחריות וכדפרישית בדוכתה מיירי נר"ו בשם רבו ז"ל:
לא גרסינן המרצע להביא מרצע הגדול דלא מצטרכי' להא דלישנא דהמרצע גופיה הכי משמע המרצע המיוחד שהוא גדול אלא ה"ג המרצע מרצע גדול ובאידך דמייתי עלה בגמרא הירך מיומנת שבירך. ופי' מרצע גדול היינו שהוא עב וגם והוא עושה נקב גדול כמלא כרשינה ולפיכך היה יודן אומר שאין רוצעין אלא במילת שאלו בגובה של אוזן הרי נעשה בעל מום בכהנים כדתנן ניקבה אזנו מלא כרשינה וחכמים מביאים ראיה ממנה בהפך שהרי אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום ואלו היו רוצעין במילת אפי' נקב בכרשינה אינו נעשה בעל מום אלא ודאי אין רוצעין אלא במקום שעושה מום דהיינו בגובה של אוזן שהוא הסחום ובירושלמי אמר' וירצע מן הסחוס פחות מכרשינה ופריק שלא יבא לידי כרשינה ויבא לידי כרשינה התורה אמרה ושב לאחזתו בעינן ופי' שמפני כן לא התירה תורה לרצוע בגובה של אוזן פחות מכרשינה שאינו מום מפני שבכל נקב של ברזל יש לחוש שמתרחב הנקב ושמא יבא לידי כרשינה ויעשה בעל מום והתורה אמרה ושב לאחזתו בעי' ולפיכך אמרה במילת שאין לחוש למום:
במאי קא מיפלגי רבי דריש כללי ופרטי כו' כללא דנקטינן בענין מאי דאיכא בין כלל ופרט וכלל לריבה ומיעט וריבה כדמוכח הכא ובכל דוכתא דכלל ופרט לחוד אין הכלל מרבה כלום שאין בכלל אלא מה שבפרט לפיכך כשבא אחריו כלל לא מסיק אלא חדא דרגא דמרבה כל מה שהוא כעיון הפרט בכל הצדדין בלחוד אבל ריבה ומיעוט לחוד מרבה כל מה שכעין המיעוט ועושה כל מה שעושה כלל ופרט וכלל הילכך כי אתיא ריבויא בתרא מרבה כל שדומה לפרט בשום צד ובדין הוא דמרבה כל מידי אלא דכיון דאיכא מיעוטא לא סגיא דלא ממעט מילתא הלכך ממעט אותו שהוא יותר רחוק שאינו דומה למיעוט כעין שם דממעט הכל וכל חד מן תנאי דריש כלל ופרט וכלל או ריבה ומיעט וריבה כפי שקבלה מרבו באותו מקום פעמים דאין הכי ופעמים דאין הכי וכן מוכיח במקומות הרבה:
איבעיא להו עבד עברי כהן מהו שימסור לו רבו שפחה כנענית ואסיקנא דמותר למסור לו רבו שפחה כנענית:
איבעיא להו מהו ביפת תואר חדוש הוא פי' מדינא כותית שהיא כיוצא בזו שהוא במלחמה מקום פרהסיא אסור לישראל מד"ת וקנאין פוגעין בו בשעת מעשה כמעשה שהיה ומאי דאמרינן במסכת ע"א דבעילת עכו"ם אסורה דרבנן משום נשג"ז היינו בצנעא וכיון דחדוש הוא ושרייה רחמנא ל"ש כהנים ולא שנא ישראל או דילמא שאני כהנים הואיל וריבה בהם הכתוב מצות יתירות רב אמר מותר ושמואל אמר אסור ואסקינן בלישנא בתרא בביאה שנייה כ"ע לא פליגי דאסירא לכהן דהויא לה גיורת דלא חזא לכהן שסתם עכו"ם נבעלת לפסול לה ועשאה זונה ולא התירה תורה יפת תואר אלא כנגד יצה"ר ובביאה שנייה ליכא משום הא וקיימא באסורא כי פליגי בביאה ראשונה רב אמר מותר שלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר וראוי לשמור מזה לכהן כמו לישראל:
ושמואל אמר אסור כל היכא דקרינא ביה והבאתה אל תוך ביתך קרינא ביה וראית בשביה רש"י ז"ל כתב דיפת תואר שהתירה תורה היינו איסור גירות כדכתיב ואח"כ תבא עליה ובעלתה אבל קודם גירות לא התירה כלל ואפי' ביאה ראשונה וכי תימא אי לאחר גירות הוא מה היתר יש בזה איכא למימר דאע"ג דמגיירת באונס ושלא בלב שלם והויא כגירי אריות התירה התורה ואמרה שתהא גירותה גירות וכדאמרינן לקמן ולקחת ליקוחין יש לך בה כלומר אע"פ שלא נתגיירה ברצון גירותה גירות וכדאמרי' לקמן וקידושין תופסין בה כגירות גמורה ודברה תורה כן כנגד יצה"ר כי כשיודע שיוכל לבא עליה הוה ליה פת בסלו ותתקרר דעתו ומשום דלא הוי בלב שלם קרינן לה לקמן בשר תמותות שחוטות וכי תימא וכיון דאחר גירות הוא מאי האי דמפלגינן בין ביאה ראשונה לביאה שניה איכא למימר דביאה שנייה כבר נתקררה דעתו ואין יצרו מתגבר עליו כל כך כשאתה אוסרה עליו וכי תימא אם כן מאי האי דקאמר שמואל בטעמא דביאה ראשונה כל היכא דקרינן ביה והבאתה אל תוך ביתך דהא בביאה ראשונה כבר נתגיירה והיא עמו בביתו איכא למימר דה"פ כל היכא דקרינן ביה והבאתה אל תוך ביתך להיות אשתך לעולם שאתה מותר לקיימה קרינן בה וראית בשביה כו' כל היכא דלא קרינן בה והבאתה אל תוך ביתך כגון זו שאסור לקיימה שהרי אסורה בביאה שנייה לא קרינן ביה וראית בשביה והא דאמרי' בסמוך והבאתה שלא ילחצנה במלחמה פי' שלא יבא עלי' כלל במלחמה עד שיעשה בה כל המעשים האמורים בפרשה ותהא גיורת זו היא שיטתו של רש"י ז"ל ממה שאמר בסתם ומפרש:
והקשו עליו בתוספות מהא דאמרינן בסנהדרין תמר בת יפת תואר היתה ולפיכך אמרה לאמנון דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך ואי סלקא דעתך בת נשואין היתה אחתיה מי שרי' ליה דאלמא כשנתעברה אמה של תמר ממנה גויה היתה ואלו לא הותרה יפת תואר אלא אחר גירות אכתי היכא שריא לאמנון דהא בת נשואין היא ואחתיה היא ומה שפי' רש"י ז"ל שם שלא נתגיירה אמה בלב שלם אין זה מספיק דאפי' הכי גיורת גמורה היא כדאמרי' ולקחת לקוחין יש לך בה לפיכך פי' ר"ת ז"ל שיפת תואר ביאה ראשונה מותרת קודם גירות ומאי דכתיב אח"כ תבא עליה ובעלתה היינו ביאה שנייה היינו דמפליגינן בין ביאה ראשונה לביאה שנייה ואתיא כולה שמעתא כפשטא שדברה תורה כנגד יצר הרע וכל היכא דקרינא ביה והבאתה אל תוך ביתך דהיינו ביאה שנייה שהיא בתוך ביתו דאלו בביאה ראשונה עדיין היא במלחמה וקרי ליה בשר תמותות שחוטות משום דכיון שדעתו לגיירה ולקיימה יזהר שלא יבא עליה אפי' ביאה ראשונה בצניעות יותר ואפי' עביד הכי בפרהסיא כיון שהתורה התירתה בשר תמותות שחוטות הוא תמותות שהיא גויה שחוטות שהתיר הכתוב. והא דאמרינן שלא ילחצנה במלחמה. פירוש שלא יבעול וישנה במלחמה כלומר קודם גירות א"נ שלא ילחצנה במלחמה לעשות בה כל סדר האמור בפרשה כדי לבא עליה ביאה שנייה והיינו דאמר קרא והבאתה אל תוך ביתך אי נמי כמו שכתוב בספר היראים שאפי' ביאה ראשונה שמותרת לו במלחמה קודם גירות לא יבא עליה אלא מדעתה דבע"כ לא התירה תורה ומעשה דתמר מדעתה הוה ואפי' הכי בת יפת תואר היא וגם הרמב"ם ז"ל מבעלי סברא זו דביאה ראשונה מותרת קודם גירות והוא מפרש שלא ילחצנה במלחמה שלא יבא עליה בתוך המחנה משום והיה מחניך קדוש אלא יכניסנה למקום פנוי ואחר כך יבעול ונכון הוא ואשכחן בירושלמי דפליגי אמוראי בהאי פלוגתא דרבוותא ז"ל ואמרינן התם בפרק קמא דסנהדרין רבי יוחנן שלח לרבנין לתמן תרתין מילין אתון אמרין בשם רב ולית אינון כן אתון אמרין יפת תואר לא הותר בה אלא ביאה ראשונה ואני אומר לא בעילה ראשונה ולא בעילה שנייה אלא לאחר כל המעשים הללו ואחר כך תבא עליה ובעלתה אחר כל המעשים הללו עד כאן. הרי שאמרו בפירוש דרב ביאה ראשונה שרי קודם גירות וגמרא דילן לא אידכר הא דרבי יוחנן כלל משום דכרב ס"ל וכדידיה ריהטא סוגיין דהנא וההיא דסנהדרין נמי אליבא דרב אתמר דהלכתא כותיה:
ומיהו תמיה לי אליבא דרבי יוחנן היכי מתרץ קרא דאמר קרא דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך דהא כיון דגיורת הוה אחתיה היא. ואפשר דמשום דהוה בעל כרחה ולית ליה לרבי יוחנן הא דדרשינן הכא ולקחת ליקוחין יש לך בה ועד שתתגייר בלב שלם דין גויה יש לה. אי נמי דאמר לך רבי יוחנן דתמר אינו בתו של דוד אלא מעכה אמה כבר היתה מעוברת מעכו"ם שלקחה דוד ובת עכו"ם היתה והא דכתיב ואת המעיל אשר עליה קרעה כי כן תלבשנה בנות המלך מעילים לאו משום דתמר היא מבנות המלך אלא לפי שגדלה בבית המלך עם בנותיו היתה לבושה מעיל כמותן. כנ"ל: ואחרי כן מצאתיה בתוספות:
Ritva on Kiddushin 21b · Sefaria
Meiri
הרציעה לא סוף דבר שהיא נעשית במרצע לבד אלא אף במחט או במקדח ומכתב ובכל דבר הנוקב ובלבד שיהא של מתכת הא של עץ כגון סיל והוא כעין קוץ המתקן בידי אדם וסירא ר"ל קוץ לא:
וכשהוא מרצע אין צריך למרצע גדול אלא אף בקטן ואע"פ שכתוב בו המרצע ודרשו בו מרצע גדול אין הלכה כן וכיוצא במה שאמר ר' יהודה שאין גיד הנשה נוהג אלא בשל ימין ומדכתיב הירך המיומנת שבירך אין הלכה כן כמו שהתבאר במקומו:
כשהם רוצעים אין רוצעים במילת ר"ל באליה של אזן אלא בגופה של אזן ומתוך כך אמרו אין עבד כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום מצד הרציעה והכתוב אומר ושב אל משפחתו למוחזק שבמשפחתו ר"ל לעבודתו אע"פ שאינו שב לשררה שהיה בה ולפי דרכך למדת שמי שנקב התנוך של אזנו אינו בעל מום והרי אמרו נפגמה אזנו מן הסחוס ולא מן העור וכן למדת שעבד עברי כהן אע"פ שרבה הכתוב את הכהנים במצות יתרות אף הוא רבו מוסר לו שפחה כנענית כעבד עברי ישראל שאם אין שפחה אין רציעה שהרי הוא צריך לומר אהבתי את אשתי ר"ל השפחה:
כבר ידעת שכל היוצא למלחמה שראה אשה בשביה וחשקה אם תקפו יצרו עליה מותר לו לבא עליה אף בגיותה על דעת שיכניסה לביתו אבל לא על דעת שיבעלנה וילך לו אבל כל שבדעתו לכנסה מותר לו לבעול ביאה ראשונה בגיותה ירדה תורה לסוף דעתו של אדם ודברה כנגד יצר הרע שבו כלומר מוטב שיאכל בשר תמותות ר"ל מסכנות שחוטות והיא הבעילה על סמך שיגיירנה ואל יאכל בשר תמותות נבלות והיא הבעילה אף בלא גירות ומשבעל ביאה ראשונה אסור לו לבא עליה עד שיעשה לה כסדר האמור בתורה ויגיירנה וישאנה:
והכהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה אבל מביאה ראשונה ואילך אסור בה שהרי אסור הוא בגיורת:
אין יפת תואר מותרת אלא בשעת שביה אבל אם אינו בשעת שביה אסור בה ומותר לו אף באשת איש שהרי אין אישות גמור לגוי אע"פ שיש בו נדנוד איסור:
Meiri on Kiddushin 21b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה ההוא לקרוב כו' וחד למדרש יגאלנו לזה ולא לאחר עכ"ל ובברייתא הכי קאמר יגאלנו כו' שלש פעמים חדא ודאי אתא לגופיה והב' ודאי למיעוטא ולא לאחר אלא הג' למאי אתא ומפרש לרבות כל הגאולות כו' דהיינו לקרוב קרוב קודם וק"ל:
בד"ה בביאה שניה כו' אבל הכא דכי שריא גבי ישראל אין כאן חידוש כו' עכ"ל לדברי התוספות ניחא דביאה ראשונה חידוש הוא שהתורה התירה במלחמה אבל לפרש"י לקמן דביאה ראשונה נמי היא אחר כל המעשים בגירותה לאו חידוש הוא טפי מביאה שניה וכן הקשו התוס' לקמן וק"ל:
בד"ה אשת אפילו אשת איש ואף על פי דאין אישות לכותים כו' עכ"ל והא דקאמר בע"ז הבא על הכותית חייב משום נשג"א היינו מדרבנן וכ"ה בת"י וק"ל:
Chidushei Halachot on Kiddushin 21b · Sefaria
Maharam
בתוס' ד"ה לקובעו חובה והכא לא שייך לאקשויי מאי בכל דהא לא כתיב בההוא ענינא. פי' דבתי ערי חומה ועבד עברי לא כתיב בענינא דהאי קרא ולכך אי הוי כתיב גאולה תתנו לארץ לא הוה מוקמינן לה אהני דלא כתיב בההוא ענינא כלל ולכך אצטריך לכתוב בכל לרבינהו והיינו נמי דקאמר בגמ' לעיל בשלמא למ"ד לרבות בתי ערי חומה היינו דכתיב בכל פי' משום דלא כתיבי בההיא ענינא כדפירשנו אבל למ"ד לרבות בתי ערי חצירות דכתיבא בהאי ענינא מאי בכל ה"ל למכתב גאולה תתנו וגו' ואי משום עבד עברי לחוד הא כתיב בכל ארץ משמע דבא לרבוי מידי דגאולת קרקע כמו שכתבו התוס' לעיל וק"ל:
ד"ה בביאה שניה וכו' דהא איתותב שמואל וכו' פירוש וא"כ ע"כ צ"ל דשרי אפילו בביאה שניה דאי לרב אסור ביאה שניה אם כן לדידיה נמי יקשה הא בעינן אהבתי את אשתי ואי הוה אסור ביאה לא שייך לומר אהבתי וגו' וק"ל:
Maharam on Kiddushin 21b · Sefaria
Penei Yehoshua
ההיא לקובעו חובה אפילו לר' יהושע ומשמע מפר"י ותוספות דמדרשא דבכל ילפינן לקובעו חובה בע"ע הנמכר לעובד כוכבים והא דלא מסקינן לעיל בכה"ג דר' יהושע אלא אליבא דר"א היינו משום דאליבא דרב ששת דאמר בבתי ע"ח אינו נגאל לקרובים א"כ ליכא לאוקמי ריבויא דבכל לע"ע לחוד כיון דבקרקע כתיב כמ"ש התוס' לעיל משא"כ הכא מוקמינן לה שפיר כר' יהושע לקובעו חובה בע"ע ולבתי ע"ח לרשות ועיין. מיהו יש לתמוה טובא דמלבד שהקשו בתוס' בשם הר"ש מקוצי עוד יש לתמוה דעיקר קרא דבכל ארץ אחזתכם גאולה תתנו לארץ כתיב גבי שדה אחוזה ובתי חצירים ואפ"ה קאמר ר' יהושע דרשות ולא חובה והיאך מוקמי הריבויא דבכל לחובה בע"ע והוי כסכינא חריפא דמפסקי קרא ולולא פרש"י ותוס' היה נראה בעיני דלעולם ריבוייא דבכל לא אתי אלא לרבות בכל הגאולות שבעולם אם לא היכא דממעיט קרא ולפ"ז ממילא מרבינן ע"ע הנמכר לעובד כוכבים מכלל ואייתר ליה או דודו או בן דודו יגאלנו לקובעו חובה והא דקאמר בברייתא בכל לרבות ע"ע היינו משום דמינה ילפינן עיקר גאולה ושנה עליו הכתוב בהאי דכתיב בהדיא לקובעו חובה ואע"ג דבמסקנא איצטריך לקרוב קווב קודם לגופא מ"מ מיגאלנו דאיצטריך כמ"ש התוס' בסמוך היינו לקובעו חובה ובזה נתיישב' קושיית מהר"ש מקוצי כן נ"ל ודו"ק:
תוספות בד"ה ההיא לקרוב קרוב קודם כו' וחד למידרש יגאלנו לזה ולא לאחר עכ"ל. והא דלא דרשינן ההיא יגאלנו נמי לריבויא כמו אינך ולרבות ע"ע הנמכר לישראל היינו משום דלריבויא לא איצטריך דנילף ש"ש ולרבי נמי אפילו אם נאמר דלית ליה ש"ש אפ"ה ליכא למימר דלרבויי אתא דנישתוק קרא מיניה וניתי בק"ו מנמכר לעובד כוכבים דאין נגאל בשש כמו שהקשו התוס' לעיל בד"ה אמר קרא יגאלנו ועי"ל דודאי יגאלנו משמע טפי למעוטי מפשטא דקרא דמשמע לזה ולא לאחר ומהא הוי מימעטו כולהו אע"כ דאינך תרי לרבויי אתא וניחא טפי למעט ע"ע דכוותיה ממעט ועוד דלמאי דמסקינן דלרבויי שדה אחוזה אתי א"כ לא שייך לומר דלמעוטי אתי דהא כתיב גאולת קרובים בהדיא כן נ"ל לסברת התוס' מיהו השתא דאתינן להכי איכא למימר דבההיא דאיצטריך לגופא ממילא מימעט ע"ע מדכתיב יגאלנו ואינך תרי חדא לשדה אחוזה וחד לבתי חצירים לקרוב קרוב קודם ואע"ג דכתיב על שדה הארץ יחשב אכתי ה"א למעוטי מיגאלנו לזה ולא לאחר מש"ה איצטריכו כולהו ואיידי דכתיב בחדא יגאלנו ולא יגאל כתב בכולהו. ועוד כתבתי לעיל דף ט"ו ע"ב דאיצטריכו נמי תלתא מיעוטי חד לע"ע שמכרוהו ב"ד וחד למוכר עצמו אע"ג דלא עביד איסורא וחד למעוטי אמה העברייה כמ"ש התוספות לעיל דף ט"ו דבאמה שייך ק"ו טפי ע"ש ותו לא מידי:
שם איבעיא להו ע"ע כו' חידוש הוא ל"ש כהן ל"ש ישראל מכאן יש להקשות על הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ב מהל' איסורי ביאה דהבא על השפחה מכין אותו מכות מרדות והביא ראיה מדהתירה התורה להאדון למסור שפחה כנענית לע"ע וא"כ היאך קאמרינן הכא דחידוש הוא אפילו בישראל ומאי חידוש אי שריא מן התורה וליכא למימר דנהי דלהרמב"ם אין בו מלקות אפ"ה איסורא דאורייתא אית ביה וכמו שסיים שם הרמב"ם ז"ל אל יהא עון זה קל בעינין כו' שגם זה גורם לבן לסור מאחרי ה' כו' ע"ש דא"כ אכתי מאי ראיה מייתי הרמב"ם ז"ל אף לפי דבדיו דאין בו מלקות היאך התירה התורה להאדון למסור ש"כ דמה לי איסורא רבא מה לי איסורא זוטא ועוד דאדרבא השתא איכא איסורא טפי להאדון שהרי עיקר מסירתו לשם בנים שיהיו עבדים אע"כ דלהרמב"ם אפילו איסורא לית ביה מן התורה והדרא קושיא לדוכתא ואפשר דלהרמב"ם ז"ל הא דקאמרינן הכא חידוש הוא היינו במה שמוסרה לו בע"כ ועי"ל דודאי אם היה האיסור מצד הביאה עצמה לא היתה התורה מתירה להשיאה בע"כ של העבד והיאן מאכילין האדם בע"כ דבר האסור לו אבל השתא שאין האיסור מצד הביאה עצמה אלא מה שגורם לכך כו' והאי איסורא אין העבד עושה אלא האדון וא"כ י"ל דאין ה"נ דהאדון עביד איסורא אלא דהתורה דינא קאמר דאם אדוניו יתן לו אשה אפי' בע"כ והעבד מחוייב לעשות מצד העבדות האשה וילדיה תהיה לאדוניה ועוד דהאדון הו"ל גורם דגורם וליכא איסורא כל כך כן נ"ל ליישב דבריו בדוחק ועדיין צ"ע:
שם איבעיא להו כהן מהו ביפ"ת חידוש הוא ל"ש כהן ל"ש ישראל ויש לדקדק מאי חידוש איכא למימר לגבי ישראל הא מסקינן בפ' אין מעמידין דף ל"ו דבנותיהן לא הוו דאורייתא אלא דרך אישות או דרך זנות בפרהסיא כמעשה זמרי אבל בזנות בצינעא ב"ד של חשמונאי הוא דגזרו עלייהו מ"מ י"ל דאיכא חידוש אפי' בביאה שניה כיון שנשאה דרך אישות אע"ג שאינה מתגיירת מרצונה אלא בע"כ ועי"ל דהחידוש הוא דאפילו אשת איש הותרה אע"ג דאיכא עשה דודבק כמ"ש התוס' אח"ז עיינתי בחידושי הריטב"א ז"ל שכתב דהביאה במלחמה מיקרי' פרהסיא ולפמ"ש בסמוך בההיא דלא ילחצנה במלחמה לשיטת הרמב"ם ז"ל אסור לבא עליה במלחמה אלא להכניסה לתוך ביתו א"כ לא יתכן לפרש כן ומכ"ש לפי שיטת רש"י ז"ל דלא הותרה לו אלא לאחר כל המעשים וע"כ צ"ל כדפרישית:
(קונטרס אחרון) ע"ב גמרא איבעיא להו ע"ע כהן מהו שימסור לו רבו שפחה כנענית חידוש הוא כו'. וכתבתי דיש לדקדק מכאן על שיטת הרמב"ם ז"ל דבשפחה ליכא איסור דאורייתא א"כ מאי חידושא וכתבתי ליישב בשני דרכים:
תוספות בד"ה בביאה שניה כ"ע לא פליגי דאסור ואע"ג דגבי שפחה לא מפליג כו' דהא איתותב שמואל כו'. ולכאורה דבריהם תמוהין דמאי ס"ד לדמויי לשפחה כיון דלא שייך התם לחלק כלל בין ביאה ראשונה לשניה וכן במה שכתבו דשמואל איתותב הוא אן למותר ותיפוק ליה דאליבא דרב בעינן למימר הכא דבביאה שנייה מודה דאסור והו"ל לאקשויי דרב שרי לעיל בשפחה. והנראה בזה דלכאורה הוי משמע להו דהא דאמרינן גיורת היא ולכהן לא חזיא לאו משום איסור זונה איירי דכיון שמתגיירת בע"כ לא הויא גיורת גמורה אלא כעובדת כוכבים בעלמא ולשיטת התוס' עכו"ם לא הוי זונה כ"א בגיורת וא"כ לפ"ז איסור גיורת דיפ"ת לאו מאיסור כהונה ממש איירי אלא איסור עכו"ם וא"כ לישראל נמי איכא חידוש ואפ"ה שרי וא"כ שייך לומר הואיל ואישתרי אישתרי אלא דאפ"ה בכהנים שייכא טפי הואיל וריבה בהן מצות יתירות דאפי' אי הוי גיורת גמורה לא חזיא ליה והיינו דקשיא להו לפ"ז אמאי קאמר סתמא דתלמודא דבביאה שנייה רב מודה משום האי סברא דכהנים ריבה בהן מצות יתירות הא לעיל גבי שפחה לא קיימא הך סברא ואמרינן הואיל ואישתרי אלא דאכתי היה מקום לומר דלאיכא דאמרי דהכא אין ה"נ דרב אוסר בשפחה ע"ז כתבו דליתא דהא איתותב שמואל ואהא מסקו דאדרבא בישראל ליכא איסורא בביאה שנייה דגיורת גמורה היא ומה"ט אדרבא בכהנים איכא איסור גמור דזונה כן נ"ל בכוונת התוספות ודו"ק:
Penei Yehoshua on Kiddushin 21b · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר עי' סוטה דף לו ע"א תד"ה כמאן:
Gilyon HaShas on Kiddushin 21b · Sefaria
Ben Yehoyada
לֹא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרָע (דברים כא, יא) יש לדקדק הוה ליה למימר 'בעבור יצר הרע' ומאי 'כנגד'? ונראה לי בס"ד יצר הרע של זנות נמשך מן קליפת 'רע עין' לכן אמרו רז"ל (ירושלמי ברכות א, ה) עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה אינון, וסרסור הראשון הוא העין כי תחלה עין רואה ואחר כך לב חומד ואחר כך איברים גומרים מעשה העבירה. וידוע קליפת ' רע עין ' [400] מתחלקת לארבע מאות כוחות בסוד (בראשית לג, א) וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ, כי עשו היה דבק בקליפת רע עין ולכן כתיב 'וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ' (עובדיה א, יח) ולכן לבישת השק מכניע ומבטל ארבע מאות רוחות הרע הנזכר שהם מספר קש [400]. וגם אותו רשע רצה להתגבר ולהזדיין מאלו ארבע מאות כוחות שהם מספר ק"ש ולכן כתוב בו 'וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ' (שמואל א' יז, ה) והיינו נראה לי בס"ד חלק התיבה לשתים וקרי בה 'קש קשים' רצונו לומר ק"ש כוחות של סטרא אחרא שהם קשים ושין שניה קרי בה שִׁי"ן ימנית. והנה זה היצר של זנות מכניס באדם ארבע מאות כוחות של קליפת רע עין שהם מספר קש ובהם ממלא ארס של תאוה רעה בקרב האדם מעבר לעבר שבזה מכריחו לחטוא ולפגום בריתו בעריות כולם ולכן התורה התירה לו יפת תואר במלחמה כדי להשביע עין החומר שלו במקצת התאוה לפי שעה ובזה יוכל להתגבר על יצרו אחר כך להשליך ולשפוך הארס של הקש אשר בקרבו וישאר נקי ובר! ופעולה זו של שפיכת הארס של זה הקש שישפוך מקרבו נרמזה באותיות שכנגד אותיות יצר הרע והוא כנגד אותיות הָרָע באלפא ביתא יש אותיות 'שפו' וכנגד יו"ד של יצר יש ך' הרי אותיות 'שפוך' וכנגד צר דיצר יש אותיות 'קש' הרי צירוף 'שפוך קש' רמוז כנגד אותיות יצר הרע. ולזה אמר לֹא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא ' כְּנֶגֶד ' יֵצֶר הָרָע רצונו לומר התירה ביאה על יפת תואר במלחמה בעבור הרמוז כנגד יצר הרע שהוא שפוך קש כלומר כדי שבזה המקצת שהותר לו במלחמה יוכל להתגבר לעשות פועל זה של שפוך קש שישפוך ארס של קש מקדם.
Ben Yehoyada on Kiddushin 21b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Kiddushin, daf 21, Amud Bet, about 545 words in 21 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 21 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 16 words
Opens “הָהוּא לְקוֹבְעוֹ חוֹבָה, וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.…”
- Segment 247 words
Opens “תָּא שְׁמַע: מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִגְאָלֶנּוּ״ ״יִגְאָלֶנּוּ״…”
- Segment 310 words
Opens “וְהַנִּרְצָע נִקְנֶה בִּרְצִיעָה. דִּכְתִיב: ״וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת…”
- Segment 420 words
Opens “וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בַּיּוֹבֵל וּבְמִיתַת הָאָדוֹן. דִּכְתִיב:…”
- Segment 529 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: ״מַרְצֵעַ״ – אֵין לִי אֶלָּא…”
- Segment 619 words
Opens “רַבִּי אוֹמֵר: מָה מַרְצֵעַ מְיוּחָד שֶׁל מַתֶּכֶת…”
- Segment 746 words
Opens “אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: יוּדָן בְּרִיבִּי הָיָה דּוֹרֵשׁ:…”
- Segment 833 words
Opens “דְּרַבִּי דָּרֵישׁ כְּלָלֵי וּפְרָטֵי: ״וְלָקַחְתָּ״ – כָּלַל.…”
- Segment 921 words
Opens “רַבִּי יוֹסֵי דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי: ״וְלָקַחְתָּ״ –…”
- Segment 1011 words
Opens “מַאי רַבִּי – רַבִּי כֹּל מִילֵּי, מַאי…”
- Segment 1121 words
Opens “אָמַר מָר: ״הַמַּרְצֵעַ״ – לְהָבִיא מַרְצֵעַ הַגָּדוֹל.…”
- Segment 1240 words
Opens “אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, יוּדָן בְּרִיבִּי הָיָה דּוֹרֵשׁ:…”
- Segment 1319 words
Opens “אִיבַּעְיָא לְהוּ: עֶבֶד עִבְרִי כֹּהֵן, מַהוּ שֶׁיִּמְסוֹר…”
- Segment 1416 words
Opens “אוֹ דִילְמָא: שָׁאנֵי כֹּהֲנִים הוֹאִיל וְרִיבָּה בָּהֶן…”
- Segment 1530 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב עָנָן: כִּי…”
- Segment 1622 words
Opens “וְאִם תֹּאמַר אֵין רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה…”
- Segment 1729 words
Opens “אִיבַּעְיָא לְהוּ: כֹּהֵן, מַהוּ בִּיפַת תּוֹאַר? חִידּוּשׁ…”
- Segment 1814 words
Opens “בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי,…”
- Segment 1928 words
Opens “כִּי פְּלִיגִי בְּבִיאָה שְׁנִיָּה, רַב אָמַר: מוּתָּר,…”
- Segment 2058 words
Opens “אִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּבִיאָה שְׁנִיָּה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא…”
- Segment 2126 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה״ – בִּשְׁעַת שִׁבְיָהּ.…”
Sages named on this page
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Kiddushin 21b · Segment 15 — “…הֲוֵיתוּ בֵּי מָר שְׁמוּאֵל, בְּאִיסְקוּמְדְּרֵי אִיטַּלְּלִיתוּ? מַאי טַעְמָא לָא…”
Original text
הָהוּא לְקוֹבְעוֹ חוֹבָה, וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
The Gemara answers: That verse serves to establish that redeeming him is an obligation. And even according to the opinion of Rabbi Yehoshua, who says that there is no requirement to redeem land, this case is different, as it is proper to redeem him to prevent him from being assimilated by gentiles.
תָּא שְׁמַע: מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִגְאָלֶנּוּ״ ״יִגְאָלֶנּוּ״ ״יִגְאָלֶנּוּ״ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים? לְרַבּוֹת כׇּל הַגְּאוּלּוֹת שֶׁנִּגְאָלוֹת כַּסֵּדֶר הַזֶּה. מַאי לָאו בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה וְעֶבֶד עִבְרִי הַנִּמְכָּר לְיִשְׂרָאֵל? לָא, בָּתֵּי חֲצֵרִים וּשְׂדֵה אֲחוּזָּה. בָּתֵּי חֲצֵרִים בְּהֶדְיָא כְּתִיב בְּהוּ: ״עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב״! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לְקָרוֹב קָרוֹב קוֹדֵם.
Come and hear a proof from a baraita : What is the meaning when the verse states: “May redeem him,” “may redeem him,” and “may redeem him” (Leviticus 25:48–49), three times? This serves to include all redemptions, and that they are redeemed in this order. What, is it not correct to say that this inclusion is referring both to houses of walled cities and a Hebrew slave sold to a Jew, that they can be redeemed by relatives? The Gemara rejects this interpretation: No, it includes houses in open areas and an ancestral field. The Gemara asks: Concerning houses in open areas and an ancestral field, it is written explicitly: “Shall be reckoned with the field of the country” (Leviticus 25:31). Rav Naḥman bar Yitzḥak said: This teaches that the closer of a relative one is to the seller, the earlier one is in the order of redeeming the house or the field. This is the context of Rav Naḥman bar Yitzḥak’s statement.
וְהַנִּרְצָע נִקְנֶה בִּרְצִיעָה. דִּכְתִיב: ״וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אׇזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וְגוֹ׳״
§ The Gemara returns to the mishna, which teaches: And a Hebrew slave who is pierced after serving six years is acquired as a slave for a longer period through piercing his ear with an awl. The Gemara explains that this is as it is written: “And his master shall pierce his ear with an awl, and he shall serve him forever” (Exodus 21:6).
וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בַּיּוֹבֵל וּבְמִיתַת הָאָדוֹן. דִּכְתִיב: ״וַעֲבָדוֹ״ – וְלֹא אֶת הַבֵּן וְלֹא אֶת הַבַּת. ״לְעֹלָם״ – לְעוֹלָמוֹ שֶׁל יוֹבֵל.
The mishna further teaches that a pierced slave acquires himself through the advent of the Jubilee Year and through the master’s death. The Gemara explains that this is as it is written: “And he shall serve him forever” (Exodus 21:6). This term indicates that he serves only the master, but not the son and not the daughter. The term “forever” is referring to the forever represented by the Jubilee Year. The word “forever” does not mean for eternity, but refers to the end of the cycle of the Jubilee Year.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״מַרְצֵעַ״ – אֵין לִי אֶלָּא מַרְצֵעַ, מִנַּיִן לְרַבּוֹת הַסּוֹל וְהַסִּירָא וְהַמַּחַט וְהַמַּקְדֵּחַ וְהַמַּכְתֵּב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלָקַחְתָּ״ – לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר שֶׁנִּקַּח בַּיָּד, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה.
The Sages taught: From the term “an awl” I have derived only that a master can pierce the ear of a Hebrew slave with an awl. From where do I derive that a sharp thorn [ sol ], a thorn [ sira ], a needle, an auger, and a stylus used to engrave in wax may be used? The verse states: “And you shall take the awl” (Deuteronomy 15:17). This term “and you shall take” serves to include any implement that can be taken in the master’s hand. This is the statement of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda.
רַבִּי אוֹמֵר: מָה מַרְצֵעַ מְיוּחָד שֶׁל מַתֶּכֶת – אַף כֹּל שֶׁל מַתֶּכֶת. דָּבָר אַחֵר: ״הַמַּרְצֵעַ״ – לְהָבִיא הַמַּרְצֵעַ הַגָּדוֹל.
Rabbi Yehuda HaNasi says: Not all of these utensils may be used for piercing. Just as an awl is unique in that it is made of metal, so too any tool made of metal can be used; one may not pierce a slave’s ear with non-metal implements. Alternatively, the verse states: “And you shall take the awl,” to include the large awl for piercing.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: יוּדָן בְּרִיבִּי הָיָה דּוֹרֵשׁ: כְּשֶׁהֵן רוֹצְעִים אֵין רוֹצְעִים אֶלָּא בַּמִּילְתָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין עֶבֶד עִבְרִי כֹּהֵן נִרְצָע, מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֶׂה בַּעַל מוּם. וְאִם תֹּאמַר: בְּמִילְּתָא הֵם רוֹצְעִים – הֵיאַךְ עֶבֶד עִבְרִי כֹּהֵן יֵעָשֶׂה בַּעַל מוּם? הָא אֵין נִרְצָע אֶלָּא בְּגוֹבַהּ שֶׁל אֹזֶן. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי?
Rabbi Elazar said: Yudan the Distinguished would teach as follows: When they pierce, they pierce only the earlobe. And the Rabbis say: The piercing is not performed on the earlobe, as the halakha is that a Hebrew slave who is a priest is not pierced at all because the piercing renders him blemished and unfit to serve in the Temple. And if you say that they pierce a slave’s earlobe, how does a Hebrew slave who is a priest become blemished through piercing? A pierced earlobe is not considered a blemish. This indicates that he is pierced only on the upper part of the ear through the cartilage. The Gemara inquires: With regard to what principle do Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, disagree?
דְּרַבִּי דָּרֵישׁ כְּלָלֵי וּפְרָטֵי: ״וְלָקַחְתָּ״ – כָּלַל. ״מַרְצֵעַ״ – פָּרַט. ״בְּאׇזְנוֹ וּבַדֶּלֶת״ – חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל, אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט. מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ שֶׁל מַתֶּכֶת, אַף כֹּל שֶׁל מַתֶּכֶת.
The Gemara explains: Rabbi Yehuda HaNasi expounds the verses by means of the hermeneutical principle of reading the verse as consisting of generalizations and details. Accordingly, he maintains that the term “and you shall take” is a generalization that indicates piercing may be performed with any implement. “An awl” is a detail, and when the verse states: “Through his ear and into the door” (Deuteronomy 15:17), it then generalized again. When the verse writes a generalization and a detail and a generalization, you may deduce that the verse is referring only to items similar to the detail: Just as the explicit detail mentions an awl, which is made of metal, so too, any utensil used for piercing must be made of metal.
רַבִּי יוֹסֵי דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי: ״וְלָקַחְתָּ״ – רִיבָּה. ״מַרְצֵעַ״ – מִיעֵט. ״בְּאׇזְנוֹ וּבַדֶּלֶת״ – חָזַר וְרִיבָּה. רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה, רִיבָּה הַכֹּל.
By contrast, Rabbi Yosei expounds the verses by means of the hermeneutical principle of reading the verse as consisting of amplifications and restrictions. Accordingly, he learns that the term “and you shall take” amplifies, i.e., it includes any item that can be taken in one’s hand. The term “an awl” restricts. When the verse states “through his ear and into the door,” it then amplifies again. When the verse amplifies, restricts, and amplifies, it has amplified the halakha to include everything except one item.
מַאי רַבִּי – רַבִּי כֹּל מִילֵּי, מַאי מַיעֵט – מַיעֵט סַם.
What has it amplified, i.e., included beyond an awl? It has amplified the category to include everything that can pierce an ear. What has it restricted from inclusion in the category? It excludes only the method that is most dissimilar to the use of an awl, which is a corrosive substance. Producing a hole in the slave’s ear with a substance of this kind is not a valid form of piercing.
אָמַר מָר: ״הַמַּרְצֵעַ״ – לְהָבִיא מַרְצֵעַ הַגָּדוֹל. מַאי מַשְׁמַע? כִּדְאָמַר רָבָא: ״הַיָּרֵךְ״ – הַמְיוּמֶּנֶת שֶׁבַּיָּרֵךְ, הָכָא נָמֵי: ״הַמַּרְצֵעַ״ – מְיוּחָד שֶׁבַּמַּרְצְעִין.
The Master said above: “The awl,” this serves to include the large awl for piercing. The Gemara asks: From where may it be inferred that this expression is referring to a large awl? The Gemara answers that this is as Rava said with regard to the verse: “The sinew of the thigh vein which is upon the hollow of the thigh” (Genesis 32:33), that this is referring to the most important [ meyummenet ] part of the thigh. The definite article indicates something clear and obvious. Here too, the term “the awl” is referring to a special awl.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, יוּדָן בְּרִיבִּי הָיָה דּוֹרֵשׁ: כְּשֶׁהֵן רוֹצְעִין, אֵין רוֹצְעִין אֶלָּא בְּמִילְתָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין עֶבֶד עִבְרִי כֹּהֵן נִרְצָע מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֶׂה בַּעַל מוּם. וְיֵעָשֶׂה בַּעַל מוּם! אָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא: אָמַר קְרָא: ״וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ״ – לְמוּחְזָק שֶׁבְּמִשְׁפַּחְתּוֹ.
It was further stated in the above baraita that Rabbi Elazar said: Yudan the Distinguished would teach: When they pierce a slave they pierce only the earlobe. And the Rabbis say: A Hebrew slave who is a priest is not pierced at all, because piercing renders him blemished. The Gemara asks: And let him be pierced and be rendered blemished and disqualified for Temple service. Why is it prohibited to do this? Rabba bar Rav Sheila says: The verse states concerning a Hebrew slave at the end of his servitude: “And he shall return to his own family” (Leviticus 25:41), i.e., to his status in his family. He must be able to return to the position he had as a member of his family. If he was rendered a blemished priest while a slave, once he is emancipated he can no longer return to his status as a priest who can perform the Temple service.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: עֶבֶד עִבְרִי כֹּהֵן, מַהוּ שֶׁיִּמְסוֹר לוֹ רַבּוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית? חִידּוּשׁ הוּא, לָא שְׁנָא כֹּהֲנִים וְלָא שְׁנָא יִשְׂרָאֵל,
A dilemma was raised before the Sages: With regard to a Hebrew slave who is a priest, what is the halakha concerning the permissibility for his master to provide him with a Canaanite maidservant with whom to engage in sexual intercourse? The Gemara analyzes the two sides of the dilemma: Does one say that the halakha permitting a Hebrew slave to engage in intercourse with a Canaanite maidservant is a halakhic novelty, as a Jew is generally prohibited from engaging in intercourse with a gentile, and in light of this novelty, it is no different in the case of priests and no different in the case of an Israelite?
אוֹ דִילְמָא: שָׁאנֵי כֹּהֲנִים הוֹאִיל וְרִיבָּה בָּהֶן הַכָּתוּב מִצְוֹת יְתֵירוֹת? רַב אָמַר: מוּתָּר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אָסוּר.
Or perhaps the case of priests is different from Israelites, since the Torah includes additional mitzvot for them, which do not apply to all Jews. Therefore, it is prohibited for a priest to engage in sexual intercourse with a Canaanite maidservant, despite the fact she is permitted to a non-priest. The amora’im disagreed with regard to this issue. Rav said: It is permitted for the master to provide him with a Canaanite maidservant, and Shmuel said it is prohibited.
אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב עָנָן: כִּי הֲוֵיתוּ בֵּי מָר שְׁמוּאֵל, בְּאִיסְקוּמְדְּרֵי אִיטַּלְּלִיתוּ? מַאי טַעְמָא לָא תֵּימְרוּ לֵיהּ מֵהָא: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין עֶבֶד עִבְרִי כֹּהֵן נִרְצָע מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֶׂה בַּעַל מוּם.
Rav Naḥman said to Rav Anan: When you were studying in the house of Mar Shmuel did you play with tokens [ iskumadri ]? Didn’t you take your studies seriously? What is the reason that you do not say a proof to him from that which we learned: And the Rabbis say: A Hebrew slave who is a priest is not pierced at all because piercing renders him blemished.
וְאִם תֹּאמַר אֵין רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית, תִּיפּוֹק לִי דְּבָעֵינָא: ״אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי״ וְלֵיכָּא, תּוּ לָא מִידִּי.
Rav Naḥman explains the proof: And if you say that if his master cannot provide him with a Canaanite maidservant, it is not even relevant to suggest that a slave of priestly lineage could be pierced, as the fact that he cannot be pierced could be derived from another point, as I require the slave to say: “I love my master, my wife, and my children” (Exodus 21:5), and that declaration cannot be issued by a priest if his master may not provide him with a Canaanite maidservant. And nothing more can be answered to this proof. The reason given by the Rabbis proves that a Canaanite maidservant can be provided even to a priest.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: כֹּהֵן, מַהוּ בִּיפַת תּוֹאַר? חִידּוּשׁ הוּא, לָא שְׁנָא כֹּהֵן וְלָא שְׁנָא יִשְׂרָאֵל, אוֹ דִילְמָא שָׁאנֵי כֹּהֲנִים, הוֹאִיל וְרִיבָּה בָּהֶן מִצְוֹת יְתֵרוֹת? רַב אָמַר: מוּתָּר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אָסוּר.
Similarly, a dilemma was raised before them: What is the halakha with regard to the permissibility for a priest who goes to war to engage in intercourse with a beautiful woman captured in that war? Does one say that the case of a beautiful woman is a novelty in that the Torah permits a man to engage in intercourse with a gentile woman? Consequently, it is no different in the case of a priest and no different in the case of an Israelite, as both are permitted to engage in intercourse with this woman. Or perhaps the case of priests is different, since the Torah includes additional mitzvot for them? Rav said: It is permitted, and Shmuel said: It is prohibited.
בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי, דְּלֹא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרָע.
The Gemara comments: With regard to the first act of sexual intercourse between the soldier priest and the gentile woman, everyone agrees that it is permitted, as the Torah spoke only in response to the evil inclination, and the evil inclination of a priest is as strong as that of an Israelite. This passage serves to prevent intercourse performed in a prohibited manner, which is relevant to a priest as well.
כִּי פְּלִיגִי בְּבִיאָה שְׁנִיָּה, רַב אָמַר: מוּתָּר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אָסוּר. רַב אָמַר: מוּתָּר, הוֹאִיל וְאִישְׁתְּרַיא – אִישְׁתְּרַי. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אָסוּר, דְּהָא הָוְיָא לַהּ גִּיּוֹרֶת, וְגִיּוֹרֶת לְכֹהֵן לָא חַזְיָא.
When they disagree it is with regard to the second act of sexual intercourse. Is a priest permitted to bring the captive into his house, convert her, and marry her? Rav said it is permitted, and Shmuel said it is prohibited. Their reasoning is as follows: Rav said it is permitted: Since she was permitted to him once, she remains permitted to him. And Shmuel said it is prohibited, as ultimately she is a convert, and a convert is not fit to marry a priest.
אִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּבִיאָה שְׁנִיָּה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דַּאֲסִירָא, דְּהָוְיָא לַהּ גִּיּוֹרֶת. כִּי פְּלִיגִי בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה, רַב אָמַר: מוּתָּר, דְּהָא לֹא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרָע, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אָסוּר, כֹּל הֵיכָא דְּקָרֵינָא בַּיהּ: ״וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ״ – קָרֵינָא בַּיהּ: ״וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה״. כֹּל הֵיכָא דְּלָא קָרֵינָא בַּיהּ: ״וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ״ – לָא קָרֵינָא בַּיהּ: ״וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה״.
There are those who say a different version of this dispute. With regard to the second act of intercourse everyone agrees that it is prohibited, as she is a convert, and a priest may not marry a convert. When they disagree it is with regard to the first act of intercourse. Rav said it is permitted, as the Torah spoke only in response to the evil inclination. And Shmuel said it is prohibited, as any situation that one can read with regard to it: “Then you shall bring her home to your house” (Deuteronomy 21:12), one can also read and fulfill with regard to the earlier command of: “And see among the captives a beautiful woman, and you have a desire for her, and would take her to you as a wife” (Deuteronomy 21:11). Conversely, any situation that one cannot read with regard to it: “Then you shall bring her home to your house,” i.e., if the soldier may not marry her, one does not read with regard to it: “And sees among the captives,” and one may not engage in sexual intercourse with her.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה״ – בִּשְׁעַת שִׁבְיָהּ. ״אֵשֶׁת״ – וַאֲפִילּוּ אֵשֶׁת אִישׁ. ״יְפַת תּוֹאַר״ – לֹא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרָע. מוּטָב שֶׁיֹּאכְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּשַׂר
The Sages taught: With regard to a beautiful captive, the verse states: “And sees among the captives,” teaching that this halakha applies only if he notices her when she is a captive. The expression “a woman” teaches that she is permitted even if she is a married woman. The phrase “a beautiful woman” indicates that the Torah here spoke only in response to the evil inclination, as it is due to her beauty that he desired her. And why does the Torah permit this? It is preferable for Jews to eat the meat