Ketubot 74a

משום רבי אליעזר אמרו חולצת ולא מתייבמת אף בשהחזירה כשהיא גדולה פליג ואף במגרש גדולה והחזירה וטעמיה משום דגזור בה משום יתומה בחיי האב:

והא הכא גבי החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו:

דטעות אשה אחת היא טעות קידושי קטנה:

ופליגי דקאמרי רבנן מתייבמת אלמא כי בעל משגדלה לשם קדושין בעל וקס"ד הוא הדין לטעות נדרים:

ה"ג התם היינו טעמא אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום אבל קדשה על תנאי ובעל דעתיה אתנאה ולא גרסינן בהא קמיפלגי דהא ר' אליעזר במגרש את הגדולה נמי אמר דכי החזירה אסורה לייבם דטעמא לאו משום קדושי טעות הוא ומאן דגריס לה מפרש דהאי משום ר' אליעזר אמרו דברייתא אהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו הוא דפליג ולית ליה לתנא דברייתא אליבא דר' אליעזר הא דתנא דמתניתין דיבמות (קט.) דאמר דבמגרש גדולה והחזירה נמי אסר רבי אליעזר:

אתמר נמי כרבה דאמר בטעות אשה אחת גרידתא אין צריכה הימנו גט:

שנתכוין הוא לחליצה:

ע"מ שתתן כו' ואע"ג דלא יהבה כשרה:

אלמא כיון דעבד מעשה אחולי אחליה כו' תימה לר"י דמאי קס"ד דהאי מקשה וכי ס"ד שלא יועיל שום תנאי לבטל שום מכר וקנין וי"ל דס"ד שצריך להזכיר תנאי בשעת גמר הקנין או המכר:

תנאי דאפשר לקיומיה ע"י שליח כו' וא"ת ומה סברא יש כאן דלא גמרינן מהתם אלא לענין מה שהוא סברא דהא לא ילפינן מהתם דלא מהני תנאי אלא בנתינת קרקע וי"ל דהיינו טעמא דהואיל והמעשה כל כך בידו שיכול לקיימו ע"י שליח סברא הוא שיהא כמו כן בידו לשוויי ביה תנאה אבל חליצה שאין בידו לקיימה ע"י שליח לא הוי בידו נמי למירמי ביה תנאה ואפילו לא יתקיים התנאי יהיה המעשה קיים ומשום הך סברא מודו כ"ע דבעינן שאפשר לקיימו ע"י שליח דומיא דבני גד ובני ראובן אבל לענין תנאי כפול ולעניין תנאי ומעשה בב' דברים משמע במי שאחזו (גיטין עה.) דדוקא רבי מאיר אית ליה ולא רבנן דלענין זה אין סברא כל כך ללמוד משם להכי פליגי עליה והשתא משמע דאין תנאי בחליצה לכולי עלמא וכן בפרק מצות חליצה (יבמות קו.) וקשה דבפרק רבן גמליאל (יבמות נג. ושם) מסיק רבינא לכ"ע יש תנאי בחליצה וזהו תימה דפליג רבינא אכולה תלמודא דפשיטא לן דאין תנאי בחליצה ואומר רבינו תם ורבינו יצחק דהא דמסיק רבינא התם דלכ"ע יש תנאי בחליצה לאו לומר שלא תהא מותרת לשוק בהך חליצה דודאי מותרת לשוק לכ"ע אלא לומר דלהכי אהני תנאה דאכתי איכא עלה זיקת יבמין לענין דכי אמר לה התקדשי לי בזיקת יבמין דצריכה גט מדרבנן דלא אתי חליצה כיון דהויא על תנאי ומפקע לזיקה לגמרי וכן צריך לחלק לרב אשי דאמר התם דכ"ע חליצה פסולה אינה פוטרת ובמתני' דהתם קתני בהדיא דפוטרת דקתני דנתן גט וחלץ אין אחר חליצה כלום אלא מתני' איירי לענין להתירה לשוק ורב אשי מיירי לענין זיקת יבמין כדפרישית ועוד אי להתירה לשוק איירי נמי התם אדמיפלגי רבי ורבנן בהחולץ ליבמתו וקידשה לשם יבמות אי צריכה גט ליפלגו בלהתירה לשוק הואיל ותלי נמי בהכי:

המקדש במלוה פי' בקונט' שמחל לה המלוה שהיתה חייבת לו ולפירושו צריך לחלק בין מקדש במחילת מלוה למקדש בהנאת מחילת מלוה דמקודשת כדאמרינן בפ"ק דקדושין (דף ו:) ולרבינו יצחק אין נראה דשמא אין לחלק והכא יש לפרש דמיירי כגון דאמר לה התקדשי לי במעות מלוה שאת חייבת לי דהתם ודאי אינה מקודשת:

דברי הכל צריכה הימנו גט ולא פליגי רב ושמואל אלא בכנסה ולא בעל ופליג אדאביי אע"ג דגבי קטנה שלא מיאנה קאמר שמואל דאינה צריכה גט ממנו התם ליכא בעילת זנות אפילו לא יבעל לשם קידושין דהא איכא קידושין דרבנן ואם תאמר והא פליגי תנאי לעיל בבעל אי קנו אי לא קנו בפחות משוה פרוטה א"כ היכי קאמר רבי אלעזר דברי הכל צריכה גט דדברי הכל משמע דליכא מאן דפליג דכי האי גוונא פריך לעיל הש"ס ארבה ויש לומר דלעיל ודאי פריך משום דידע אביי דמסברת עצמו היה רבה אומר כן ולא מקבלה אבל הכא רבי אלעזר אומר כן מקבלה דבבעל מודה שמואל וסבירא להו לרב ושמואל כמאן דאמר קנו ואם תאמר לרב תיקשי למאן דאמר לא קנו ואפילו למאן דאמר קנו שמא לא סבר כרב ודוקא בבעלו קנו משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ויש לומר דאפילו מאן דאמר לא קנו מצי סבר כרב בקידש על תנאי משום דאחולי אחליה לתנאיה וחיילי קידושי כסף אבל הכא לא מצי למיהוי קידושין על ידי מחילה וקדשה בטעות היינו טעות דפחות משוה פרוטה ובהא לא אמרינן דבעל לשם קדושין ובהך סברא מצריך הש"ס לפלוגתייהו דרב ושמואל בפרק בית שמאי (יבמות קי. ושם) ואין להקשות לרבי אלעזר דאמר דבבעל מודה שמואל היכי מותבינן לעיל ממתניתין לשמואל דאותבוה משום דמתניתין משמע כנסה סתם בלא בעל:

הכי גרסינן התם נמי בהא פליגי, מר סבר אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום. כלומר, דרבנן סברי דחזרתה חזרה גמורה דאדם יודע

וגמר ובעל לשם קדושין ומר סבר אין אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום. כלומר, דרבנן סברי דחזרתה חזרה גמורה, ר' אליעזר סבר שאין אדם יודע ועל דעת קדושיו הראשונים הוא בועל ונמצאת גרושיה גרושין גמורים וחזרתה אינה חזרה גמורה. ונמצא פוגע בגרושת אחיו, ולא משום גזרה אסר לה ליבום, אלא מדינא ומשום לתא דהאיגזר ר' אליעזר מגרש את הגדולה והחזירה, שאף על פי שחזרתה גמורה גזרינן לה אטו האי שהיא גדולה בשעת נפילה. ורש"י ז"ל לא גריס ומר סבר אין אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום, משום שרבנו ז"ל מפרש דר' אליעזר לא גזר גדולה אטו קטנה והגדילה אצלו דההיא מדינא מתיבמת כיון שהגדילה אצלו, אלא אטו החזירה כשהיא קטנה ועדיין קטנה היא הוא דגזר. ואינו מחוור, דאם כן קשיא הא מתנייתא לשמואל דאמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת צריכה גט משני דאלמא על דעת קדושיו הראשונים הוא בועל, והכא משמע דלכולי עלמא קדושי ודאי הוו. ואפשר למימר דשמואל דאמר כר' שמעון דלעיל (כתובות עג, ב) דאמר בקטן שקדש דעל דעת קדושין הראשונים הוא בועל. ואכתי לא ניחא דאם כן לא פליגי רבנן ור' אליעזר בהא, ואנן קא מקשינן ואזלינן והא הכא דטעות אשה אחת היא ופליגי, ולא הוה לן למימר אלא והא הכא דכטעות אשה אחת היא וקתני מתיבמת דאלמא על דעת קדושין גמורים הוא בועל, ואפשר לומר נמי בהא דלא פליגי רבנן ור' אליער קאמר, אלא משום דרבי שמעון קאמר לעיל גבי קטן שעל דעת קדושין הראשונים הוא בועל משום לתא דידיה קאמר הכא, ופליגי, כלומר פליגי רבנן עליה דרבי שמעון. ומיהו אי אפשר לומר דר' אליעזר גזר גדולה אטו החזירה כשהיא קטנה ועדיין קטנה היא, דגדולה אטו קטנה לא מיחלפא, אלא ודאי כי גזר ר' אליעזר מגרש את הגדולה והחזירה לא גזר אלא אטו מחזיר את הקטנה וגדלה אצלו, דהשתא אטו גדולה איכא למיגזר ואלמא החזירה כשהיא קטנה והגדילה אצלו מדינא אינה מתיבמת לר' אליעזר משום דעל דעת קדושין הראשונים הוא בועל, ואין חזרתה חזרה גמורה. ואידך דרב אשמעינן למאי דקא סלקא דעתיה דמקשה דאיכא לדמויי קטנה לטעות נדרים דאשה אחת, אמאי קא מהדר לאקשויי מברייתא ליתביה מדרב ושמואל גופייהו דאיפלגו בהדיא בקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת דאמר רב אינה צריכה גט משני, דאלמא אף בטעות אשה אחת פליג רב. ותירץ הראב"ד ז"ל: דהתם ודאי משמע ליה דקדשה זמן מרובה קודם גדולתה, כדקתני קטנה שלא מיאנה אלמא היה לה שהות למאן דאמר כשהיא קטנה ולא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת, והלכך ההיא בטעות שתי נשים היא. אבל הכא דקתני וגדלה אצלו, משמע דמיד שהחזירה גדלה אצלו במטה שסמוך לגדלותה החזירה ולא הספיק לבעול עד דגמרו שנותיה וסימניה. ויש מי שתירץ דהתם פשיטא לן דאדם יודע שאין קדושי קטנה שהשיאתה אמה ואחיה כלום אבל הכא ביתומה בחיי האב עסקינן, ואביה קבל קדושיה והחזירה לבעל, טעו אינשי, דלאו כולי עלמא ידעי דכיון דנשאת שוב אין לאביה רשות בה, הלכך לטעות אשה אחת גרידתא דמי דלא ידע האי גברא אי איכא עליה נדרים או לא ולספיקא נחית ובעיל. ושמואל דאמר צריכה גט משני לא תיקשי ליה מדרבנן דאמרי הכא חולצת או מתיבמת וכל שכן בההיא דלא טעו בה אינשי כולי האי, דאיהו דאמר כר' אליעזר דאמר דמדינא חולצת ולא מתיבמת, דלעולם על דעת קדושין הראשונים הוא בועל. וניחא דלפי תירוץ זה היינו דלא מקשה לעיל אלא מקדשה בטעות וכדשנינן לה דבטעות פחות משוה פרוטה קאמר ולא אקשי ליה מקטן שקדש מיהא דלטעות אשה אחרת הוא ופליגי, ומשום דההיא פשיטא ליה דאדם יודע שאין קדושי קטן כלום ולא דמי לטעות גרידתא, והיינו נמי דכי שני ליה בטעות פחות משוה פרוטה איבעיא ליה עלה במאי קא מפלגי ואוקמה באדם יודע ואין אדם יודע, ובקטן שקדש לא אבעיא ליה במאי פליגי, דבההוא פשיטא ליה דבאדם יודע ואין אדם יודע פליגי, כן נראה לי.

הא דאקשינן הא מיכתב כתבינן וקאמר רב פפי משמיה דרב וכו' ופרקינן הכי קאמר עד שלא כתבו וחתמו. לומר דלמחזי כשיקרא חיישינן, לרווחא דמילתא הוא דפרקינן ולאוקמי הא דרב הונא אפילו כרב פפא דאמר משמיה דרבא. ומיהו אנן לא קיימא לן [הכי] ולמיחזי כשקרא לא חישיינן. וכדאמרינן לקמן בריש פרק הכותב (כתובות פה, א), ההיא איתתא דאיחייבה שבועה בבי דינא דרב ביבי בר אביי אמר להו בעל דין תיתי ותשתבע במתא אמרה להו כתובו לי זכותא דכי משתבענא יהבו לי. אמר להו רב ביבי כתובו לה אמר רב פפי משום דאתי ממולאי אמרי מעלייתא, דאמר רבא האי אשרתא דדייני דאיכתיבא וכו', וליתא מדרב נחמן דאמר רב נחמן אומר היה ר' מאיר אפילו מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר ואפילו רבנן לא פליגי עליה דר' מאיר אלא בגיטי נשים אבל בשאר שטרות מודו ליה, דאמר רב אמי אמר רב יוחנן שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולווה בו, שכבר נמחל שעבודו, הא לשיקרא לא חישיינן. ואף על פי שיש מקצת מקומות דחיישינן למיחזי כשיקרא, כגון אין כותבין אורכתא אמטלטלי דכפרי (ב"ק ע, א) וכגון כתובו בהני וכתובו תיא דקיימיתו ביה (עי' ב"ב קעב, א) לא כולהו בחדא מחתא וכבר הארכתי בפרק כל הגט בתחילתו (גטין כד, א) בסיעתא דשמיא.

דלמא לעולם צריכין ושאני הכא דמקיימנא הגדה בחד כלומר, כיון שהן עצמן הגידו בפני אותו הג' אפ הן שמעו הגדה בב"ד מפני עצמן, שהרי הן עצמן נעשו עדים ונעשים דיינים. וא"ת והיאך נקראת הגדתם הגדה, והלא לא העידו אלא בפני אחד, ואין הגדה אלא בפני בית דין. יש לומר בשהיה מומחה ודן אפילו ביחיד כשאר דיני ממונות, ונמצאת הגדה בפניו כהגדה בפני בית דין של שלשה הדיוטות. עוד יש לומר, כשהושיבו מחבריהם אצל היחיד והעידו ואחר כך נעשים הם דיינים עמו. הרמב"ן נ"ר. ואם תאמר היכי אמר רב אשי דצריכא הגדה, והא איכא למימר לא תהא שמיעה גדולה מראיה, כדאמרינן בס' פרק ראוהו (שלשה) (ר"ה כה, ב). תירץ הראב"ד ז"ל דסבירא ליה לרב אשי דשאני דיני ממונות דכתב בהו אם לא יגיד, אלמא בעינן הגדה, אבל בעדות החדש לא כתיב ביה הגדה, כזה ראה וקדש, וכן פירש שם רש"י ז"ל (בד"ה ואמאי). ואנן לא קיימא לן כרב אשי, דהא דרב אשי דחיתא בעלמא היא, ודילמא קאמר, לומר דמהא לא תשמעינה, דאיכא למידחי הכין. ואיהו נמי אפשר דלא סבירא ליה הכין, אלא דדחויי הוא דדחו ליה. וכן פסק רבנו אלפסי ז"ל (דף ח, ב וע"ש בבעה"מ). והראב"ד ז"ל הביא ראיה מדגרסינן (בגט פשוט) עי' ב"ב קיג, ב) ג' שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין ואמרינן לא שנו אלא ביום, אבל בלילה כותבין ואין עושים דין, לפי שנעשו עדים בשעת ראייתם, ואין עד נעשה דיין. ואין ראייתו מחוורת בעיני, דהתם הגדת בעל דין איכא, דחשבין להו כאילו השכיב מרע העמידן בית דין על צוואתו לחתוך הדין על פי מה שהגיד ומצוה בפניהם, דאטו מי שמודה בבית דין לא חתכי דינא אהודאתו כיון דליכא הגדת עדים, והא לא איברי סהדי אלא לשקרי. ומאי דקא סלקא דעתיה הכא לרב אשי דבעינן הגדה, ההיא דתניא [סנהדרין שראו באחד שהרג] את הנפש, רבי טרפון אומר מקצתן נעשים עדים ומקצתן נעשים דיינין, רבי עקיבא אומר כולן נעשו עדים ואין עד נעשה דיין. ואוקימנא בפרק החובל (ב"ק צ, ב) טעמא, דאינן עושים כולן דיינים, כשראו [בלילה] הא ראוהו ביום נעשים דיינים, דלא תהא שמיעה גדולה מראיה. אלמא לא בעינן הגדה אפילו בדיני נפשות החמור וכל שכן בדיני נפשות הקל. איכא למימר דלרב אשי לא סבירא ליה כההיא אוקימתא דראוהו בלילה [לא] כאידך אוקימתא דאוקימנא התם ואפילו בראוהו ביום היא למאי דסלקא דעתיה דרב אשי הכא. והר"ז ז"ל (בעה"מ כאן) שתירץ בעיקר קושייתנו דהכא כשראו חתם ידן של עדי בלילה או בעדי שהן קרובין שאינן ראויים לדון, וכההיא פירוקא דאמרינן בסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש, לא נתחוורו דבריו, דהתם דאינם רואים עכשיו כלום, ועל פי מה שראו בלילה הן באין עכשיו לדון, איכא למימר דאין ראייתם ראייה לדון עליה. אבל כאן, שעל מה שהן רואים עכשיו הם באים לקיים, מה איכפת לן אם ראוהו כבר בלילה או בשעה שלא היו כשרין לדון, שהרי לא על אותה ראיה הן סומכין אלא על ראיה של עכשיו שהן כשרין לדון.

יעמדו שנים ויושיבו מחבריהן אצל היחיד ואוקימנא לה בדוכתא בשראוהו בלילה, הא ראוהו ביום אין צריכין להושיב אחרים, אלא הן עצמן עומדין במקומן ומקדשין, שלא תהא שמיעה גדולה מראיה. ולמימר שאין מקדשין אותו על פי ראיה שראוהו בלילה ונתברר להם שנראה החדש. אמנם פירשו בתוספות לפי שראית עצמן לדון עליה למחר כקבלת עדות היא. וקבלת עדות ביום בעינן, דהוה ליה כתחילת דין. וטעם נכון הוא. אלא שרש"י ז"ל חלוק בדבר בבבא בתרא (קיג, ב) גבי שלשה שנכנסו לבקר את החולה.

והאי דאמרינן יושיבו מחבריהן אצל היחיד. הוא הדין לכולן, אם יש עדים אחרים שיעידו בפניהם, דעד היודע, כיון שאין אנו צריכין לעדותו, נעשה דיין ואפילו בשל תורה, כדאמר ר' טרפון גבי סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש מקצתן נעשים עדים ומקצתם נעשים דיינים. ור' עקיבא נמי דפליג עליה ואמר כולן נעשו עדים, התם דוקא בדיני נפשות משום דבעינן והצילו העדה, והני כיון דחזו דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא, הא בעלמא מודה הוא לרבי טרפון כדאיתא בפרק ראוהו בית דין (ר"ה כה, א, ועי' ב"ק צ, ב).

והיינו דאקשינן ואם איתא ליתבו בדוכתייהו וליקדשוה. כלומר, דהתם הא דלא יתבי בדוכתייהו משום דראוהו בלילה, דצריכין תרי מינייהו להעיד, ואי סלקא דעתך עד המעיד נעשה דיין יעמדו בכולן במקומן ויעיד זה בפני השנים, וכן השני יעיד בפני חביריו השנים ואחר כך יעמדו שלשתן במקומן ויאמר מקודש מקודש. וכן פירש רש"י ז"ל. ועל מ"ש שמ' עד עד נעשה דיין קא פריך. ואין לפרש דעל מה שאמרו דיינין המכירין חתימות יד עדים אין צריכין להעיד בפניהם, כלומר אלא נעשה דיין על פי ידיעתו קא פריך. והכי פירושה, ליתבו בדוכתייהו וליקדשוה בלא הגדה כלל, אלא על פי ראייתם דאי אפשר לפרש כן, דהא אוקימנא לה כשראוהו בלילה, וראייתם כמי וכדכתבינן לעיל. וכן אמר בירושלמי.

הכי גרסינן דאמר רב עולא בר אבא אמר עולא אמר ר' אלעזר המקדש במלוה ובעל, על תנאי ובעל, בפחות משוה פרוטה ובעל, אינה צריכה הימנו גט. ולא גרסינן דברי הכל אינה צריכה הימנו גט. דפלוגתא דתנאי היא לעיל בפחות משוה פרוטה. ולענין פסק הלכה, קדשה על תנאי וכנסה סתם, בין בטעות אשה אחת בין בטעות שתי נשים, בין בטעות אשה אחת כעין שתי נשים בין בטעות אשה אחת גרידתא, כיון שבעל צריכה ממנו גט מספק להחמיר, כדברי רבנו אלפסי ז"ל, ואם בא אחר וקדשה צריכה גט משניהם, דקיימא לן להחמיר מספק כרב, וכסהדותיה דרב כהנא משמיה דעולא דאמר המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט זה היה מעשה ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט. ואף על גב דאמר רבה דבטעות אשה אחת גרידתא כולי עלמא לא פליגי דאינה צריכה גט, ורבי יוחנן נמי דאמר הכי, לא קיימא לן כוותייהו אלא כחמים דלא היה כח בידם להוציאה בלא גט. ומיהו גט הוא דבעיא אבל כתובה לא בעיא, דלגבי איסורא לחומרא לגבי ממונא לקולא. והיכא דקדש סתם וכנס סתם נמי תצא שלא בכתובה כשמואל, דאיכא למימר דרב נמי לא פליג בהא, דהא נדרים כמומין ובמומין ודאי היכא דקדש וכנס סתם ונמצאו עליה מומין תצא שלא בכתובה, והיינו סיפא דמתניתין דקתני שכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלים בנשים. ובעלמא נמי אמרינן (לעיל כתובות נז, ב) משום סמפון, דאלמא איכא סימפון בנשים לבטל הקדושין ושלא תאכל בתרומה. ועוד, דבירושלמי (בפרקין ה"ז) אפליגו בה ריש לקיש ור' יוחנן, וקיימא לן כר' יוחנן דאמר אין לה כתובה, וכבר כתבתי למעלה. ולענין מקדש את הקטנה או קטן שקדש ובעל, צריכה גט ודאי, דאדם יודע שאין קדושי קטן וקטנה כלום, וגמר ובעל לשם קדושין, והיינו דרב, והיינו כתנא קמא דר' אליעזר דאמר החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו חולצת או מתייבמת. ובמקדש בפחות משוה פרוטה ובעל, נמי איכא למימר שהיא מקודשת ודאית, דהא בברייתא דלעיל עריב ותני לה בהדי קטן שקדש, כי היכי דהאי מקודשת ודאית כשבעל לאחר שהגדיל האי נמי מקודשת ודאית, אבל במקדש במלוה ועל תנאי, אפשר דטעו בה אינשי והלכך לא הוו קדושי ודאי אלא ספק, וכדאמר רב יוסף בר אבא אמר ר' מנחם אמר ר' אסי המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט, בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי. ואיכא למימר, דהמקדש בפחות משוה פרוטה ובעל דצריכה הימנוגט, נמי לא הוו קדושי ודאי אלא קדושי ספק, ואם קבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם. ולהאי סברא, ברייתא דלעיל תרי גווני קתני, קדושי פחות משוה פרוטה מקודשת מספק, וקטן שקדש מקודשת גמורה.

ומפרקינן התם נמי בהא פליגי מר סבר אדם וכו' ואע"ג דהא פריך לעיל ממתני' דהמקדש בטעות ופריק ליה דטעמא דלאו משום הכי אלא אפי' כשפירש תנאי בשעת חליצה לא מהני תנאי משום דזהו תנאי שאי אפשר לקיימו המעשה ע"י שליח שאין שליחות בחליצה ולא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן שאפשר לקיים המעשה דנתינת הארץ ע"י שליח ואע"ג דלא גמרי' מתנאי בני גד ובני ראובן לגבי תנאי כפול הן קודם ללאו דהא קי"ל דלא בעינן (נהוי) בהא מיהת גמרינן מינה דסברא הוא דמעשה אלים כולי האי דליתא ע"י שליח דלא חייל ביה תנאי והקשו בתוספת דהא נזירות שאינו ע"י שליח ותנאי תנאי אם אמר פלוני נזיר וכיוצא בו. וי"ל דשאני נזירות דכתיב כי יפליא לנדור נדר אין לנו אלא כמו שהפליא דהא איכא תנא דסבר התם שאפי' נתקיים התנאי אינו נזיר כיון שלא היה מופלא ומבואר בשעה שנדר:

והא ביאה דלא אפשר לקיימה ע"י שליח והוה תנאי תנאי כדתנא הריני בועליך וכו' ופרקינן משום דהתם אתקוש הוויות להדדי פי' וכיון דמהני תנאי בקדושי כסף ושטר מהני נמי בביאה דהא אתקוש וליכא למימר איפכא למימרא דכי היכי דלא מהני תנאי בביאה לא מהני בכסף ושטר דכיון דהני תרתי והאי חדא איהי חדא טפי דתגרר בתרווייהו ולא כחדא תרתי:

גרסת מקצת הספרים אמר עולא אמר ר"א המקדש במלוה ובעל על תנאי ובעל בפחות משוה פרוטה [ובעל] דברי הכל אינה צריכה ממנו גט. וליתא דההיא לא הוי דברי הכל דהא רבנן פליגי עלי' דר"ש דאמר בעל קנו וליכא לפרושי דד"ה היינו משום רב שמואל דהא לעיל קאמר רבא האי לישנא ומותבינן ליה ממתניתין ולא פרקינן הכי ואיכא דגרסי אינה צריכה ממנו גט ולא גרס ד"ה ולא מחוורתא דא"כ היא כעולא דאמר כר"א בר"ש דהוה יחידאה ולא כרבנן ולא משמע דשבקי רבנן ואומרים כר"ש ותו דהא רב כהנא אמר בסמוך משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט וליכא למימר דההיא בטעות באשה אחת כעין שתי נשים דהא אמרי' עלה דמסקנא דמתני' מדתנא דבי רבי ישמעאל בטע' אשה אחת גרידת' והכי אמרינן עלה דאינה צריכה גט דא"כ תקשי דידיה אדידיה אפילו תימא הא דרביה הוה ליה למפרך ולתרוצי הכי ותו דא"כ בהאי גרסא אינה צריכה גט אידך לישנא דרבי אמר דמהדר עלה לא אתי שפיר דקאמר המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה ממנו גט בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי וכיון דהכא גרסינן אינה צריכה למה ליה לפרושי טעמא דהא דעולא אמר ר"א מסתייה דלמה צריכה ממנו דבהא ודאי לא טעה ואית דגרסי דברי הכל צריכה ממנו גט וליתא דהא אפילו בטעות אשה אחת כעין שתי נשים קאמר שמואל שאינה צריכה היכי דלא מעלו קידושי מיהת הלכך ע"כ ה"ג המקדש במלוה ובעל בפחות משוה פרוטה [ובעל] צריכה הימנו גט פי' במלוה ובפחות (ממלוה) [מש"פ] וכן קטן שקידש וכל היכי דלא יטע בגופיה צריכה גט מדרבנן בלחוד וכדאמרינן באידך דעולא זה היה מעשה ולא היה כח לחכמים להוציא בלא גט כדפירשתי לעיל והא"ש לישנא דר"מ שבא לחלק ביניהן והודה במקל ויהיב טעמא מאי שנא האי מהכא וקאמר רבא קדש במלוה מודה דצריכה גט דבההיא הוא דטעה וגמר ובעל לשם קדושין אבל בהנך טעי ועל דעת קדושין בעל ואינה צריכה גט ולהכי לא מודה להו ומסתברא דהא דנקיט רבי אמי המקדש בפחות משוה פרוטה לאו דוקא דה"ה המקדש במלוה דהא חד תכסיסא אינון בקדושי לא מעלה משום דהא דידהו ולא משום קפידא דידיה וכדאמרינן רבנן לעיל בעל וקנו ומנו קדושי קטן וקדושי בפחות משוה פרוטה משום דהוה חד תכסיסא אינון דקדושי לא מעלו משום דהא דידהו וכן באידך וקדושי קטנה אמרו רבנן מתייבמת אלא ודאי דרבי אמי נקט פחות משוה פרוטה וה"ה לכל דוכתא דגריעותא מחמת קידושין דלא מעלה ולא מיעוט אלא קדושי תנאי דתלי' בקפידא דידיה ודעתו על תנאי מן הסתם עד מחיל ליה והא דנקט בלישנא אבל בדהנך טפי משמע דהוה לשון רבים משום דקדושי תנאי הוה טובא ונסחי איכא דגרסי אבל הנך טעי דהוה לשון רבים אתי שפיר טפי. ולענין פסק הלכה קי"ל דבטעות שני נשים או בטעות אשה אחת כעין שתי נשים צריכה גט גמור מן התורה ואין צריך לומר קדשה סתם וכנסה סתם צריכה גט מדבריהם כסברא דאמר עולא לא היה כח לחכמים להוציא בלא גט ואצ"ל שאין לה כתובה ודוקא כשבעל אבל כשקדש על תנאי וכנס סתם ולא בעל אינה צריכה גט מדאורייתא דפסק כשמואל אליבא דרבא אבל קדשה סתם ועדיין לא כנסה אינה צריכה גט כלל דמקח טעות הוא והיינו דאוקימנא מתני' לשמואל בקדשה סתם וכנסה סתם לחוד וכל הני מילי בטוען תנאים אבל בקדושי בעלמא היכא דקדש קדושין גרועי ובעל צריכה גט גמור מן התורה כרבנן דאמרו בעלו קנו וכסברא דרב אמי וכדעולא וכסבר' דרב בקטנה שלא מיאנה אבל לא פשיטא דלא קנה ואינה צריכה גט כלל דר' אמי במקדשה להיכא דבעל צריכה הימנו גט. ירושלמי א"כ כשלא הלכה אצל חכם היכי שרינן לה לאנסובי בלא גט ניחוש דלמא בתר דמנסבא אזלא לחכם ושרי לה לנדרה והוה לה א"א דראשון למפרע שבניה מן השני ממזרים התם תרי לישנא בחד לישנא אמרי אע"ג דכי לא הלכה אצל חכם אינה מקודשת לא שרינן לאנסובי בלא גט ובאידך לישנא דאמרינן דשרינן לה לאנסובי מלמדי' אותה שלא תשאל על נדרה כדי שלא יחול הנדר וקדושי הראשון בניה מן השני ממזרים והיא תחוש לעצמה שלא תקלקל לה ולבניה אינה נשאלת על נדרה ומלהפרישו הכי בתלמודא דילן ולא חשו לה כלל משמע דסבירא להו דהכי קאמרי' הלכה אצל חכם והתירה מקודשת דוקא מקמי דשרו לה כדינא מהא קמא אבל לבתר דשרא לה בדינא לאנסובי הת' ב"ד חשוב (בגט) [כגט] ופקעי קדושי מן הראשון לגמרי ותו לא חייל מ"מ למעשה ראוי לחוש לתלמודא דבני מערבא ללמד אותה שלא תשאל על נדרה כדי שלא יחולו קדושי הראשון ותצא ובניה מן הב' ממזרים והיא תחוש לעצמה שלא תתקלקל לה ולבניה ואינה נשאלת על נדרה או שלא תנשא עד שיהיה לה גט מן (השני) [הראשון]:

כשם שביארנו באלו שאין אדם עושה וכו' כך הדין במקדש במלוה ובעל אחר כן ודוקא בשבעל בעדים ואע"פ שבמקדש על תנאי ובטלו אינו צריך עדים בבטולו כמו שכתבנו בשם גדולי המחברים מכל מקום כל שעיקר הקדושין בבעילה זו צריך עדים אבל כשהיו הקדושין בפני עדים והתנה עליהם שום תנאי בפניהם יכול לבטלו בינו לבינה:

ממה שכתבנו למדת במה שאמרו והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת ר"ל שכל אשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה כמו שהתבאר נ"א ב' ואמרו עליה ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה מותרת ואי זו זו זו שקדושיה קדושי טעות שאפילו בנה מורכב לה על כתיפה ממאנת והולכת ר"ל שאינה צריכה גט אין הלכה כן וכמו שהתבאר במסכת נדה פרק בא סימן:

החליצה צריך שתהא היבמה מתכונת לחלוץ לו ושיתכון הוא שתחלוץ לו וכל שלא היתה שם כונת שניהם בין שנתכון הוא ולא נתכונה היא בין שנתכונה היא ולא נתכון הוא חליצתה פסולה וכן חליצה מוטעית פסולה היא ומה היא חליצה מוטעית שמטעין אותו ואומרין לו חלוץ לה שבחליצה אתה זוכה לכונסה או שאומרין לו חלוץ לה שאף לאחר כן תהא רשאי לנשאה שאין החליצה מפקעת וכיוצא בזה אבל אם אמרו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז או על מנת שתעשה כך וכך וחלץ על סמך אותו תנאי אע"פ שלא נתנה ושלא קיימה תנאה חליצתה כשירה ולא משום דאחליה לתנאיה אלא מפני שאינו תנאי שכל תנאי אחד מתנאיו הוא שיהא אפשר לקיימו על ידי שליח ר"ל שיהא המעשה שהתנאי בא בשבילו איפשר לקיימו על ידי שליח כגון תנאי בני גד ובני ראובן שאיפשר שיחזיקו באותם הארצות על ידי שליח שכל כיוצא בזה המעשה חלוש והתנאי מבטלו אבל החליצה אי אפשר לעשותה על ידי שליח ואין תנאי מבטלו ואע"פ שדיני התנאי לא נאמרו בעל מנת אף כאן לא נאמר על מנת בדוקא אלא בלשון אם או שמא בעל מנת דוקא ולדעת ר' מאיר שסובר דיני התנאים אף בעל מנת אלא שאין אנו פוסקים כמותו אלא באם וכמו שביארנו בשלישי של קדושין ובפרק קורדיקוס ואע"פ שקדושי ביאה אי אפשר לקיימן על ידי שליח ותנאי הבא עליהם תנאי ר"ל אם בעל לשם קדושין על דעת כך ומפני שלא אמרו אין אדם עושה וכו' אלא בבועל סתם הא במתנה בשעת ביאה לא התם איתקוש הויות להדדי וקדושי כסף ושטר איפשר לעשותם על ידי שליח ויש בסוגיא זו פירושים אחרים בחבורי הראשונים ובפירושים ואף גדולי המפרשים האריכו בה ואתה תבחר:

קדש אשה אחת על מנת שאין עליה נדרים וקדש אחת בלא תנאי ונמצאו על שתיהן נדרים אע"פ שהראשונה אינה מקודשת כמו שהתבאר השניה מיהא מקדשת שאין אומרין כבר גלה בדעתו שאינו רוצה בנדרנית ואינה מקדשת אלא היכא דאתני אתני היכא דלא אתני לא אתני ולא הוצרכנו לכתוב דבר זה אלא מצד פירושין מבולבלין שיש לקצת מפרשים בסוגיא זו בענין טעות אשה אחת וטעות שתי נשים שמהם איפשר להשתבש בכך וכבר כתבנו בה בדרך הראוי לברור על פי גדולי הפוסקים וגדולי המפרשים על היותר קצר שאיפשר לנו ואף הם הרבו בה בקושיות ואריכות פירושים שאין צורך בהם לענין פסק:

כל מה שכתבנו בדין זה שאין אדם עושה וכו' פירושו בבועל בחזקת אישות או שהדברים מוכיחים שבחזקת אישות הוא בועל כגון מקדש על תנאי ובועל סתם או במגרש את אשתו וחזר ובעלה ואין צריך לומר שצריך שיבעול בעדי ייחוד הא שכל שבועל שלא בחזקת אישות כגון שבא על שפחתו אין אומרין חזקה שיחררה ובעלה לשם קדושין וכן הבא על הזונה ומקצת גאונים שהורו שכל הנבעלת בפני עדים צריכה גט וכן שהורו שאם יש לו בן מן השפחה שלו חוששין לו ולא תתיבם אשתו שמא שיחררה ובא עליה והולד הולך אחריו מצד שאין אדם עושה וכו' דברים רחוקים הם ולא נאמרו אלא דרך חומרא וחששא בעלמא:

בד"ה ד"ה צריכה כו' קאמר שמואל דצריכה גט משני כו' כצ"ל:

בא"ד והא פליגי תנאי לעיל בבעל כו' בפחות מש"פ א"כ היכי קאמר ר"א ד"ה כו' עכ"ל ר"ל כיון דבפחות מש"פ דאיכא למימר אדם יודע שאין קידושין כו' איכא למ"ד דלא קני בבעל מכ"ש בתנאה דלא אסיק אדעתיה לבעול לשם קידושין דלא קני ומיהו איכא לתרוצי בזה דיש סברא להיפך זה כמ"ש התוס' לקמן דבתנאה איכא למימר דחיילי קידושי כסף ע"י מחילת התנאי משא"כ בפחות מש"פ דליכא קידושין קמאי ע"י מחילה כמ"ש התוספות (ד) לקמן ודו"ק:

בא"ד וא"ת לרב תקשי למ"ד לא קנו ואפי' למ"ד קנו שמא לא סבר כרב כו' עכ"ל ר"ל כיון דמ"ד לא קנו ודאי דלא כוותיה ומ"ד נמי קנו אפשר דלא כוותיה תקשי ליה ממ"ד לא קנו וק"ק דתקשי להו בכה"ג אף לשמואל דמ"ד לא קנו ודאי דלא כוותיה ומ"ד נמי קנו אפשר דלא כוותיה דשמא דוקא בפחות מש"פ קנו משום דאדם יודע כו' משא"כ בתנאה כדאמרינן לעיל ויש ליישב (א) ודו"ק:

בא"ד ובהך סברא מצריך תלמודא לפלוגתייהו דרב ושמואל בפ' ב"ש כו' עכ"ל תחלת הצריכותא מפורש התם הכי משום דאחליה לתנאיה היה בדעתו שיחולו לקדושי כסף אבל סוף הצריכותא אינה מפורש הכי אלא בההיא דקטנה ליכא בעילת זנות דהא איכא קידושי דרבנן כ"כ התוס' לעיל ובפ' ב"ש וגבי פחות מש"פ ליכא למימר הכי אבל יש לכוון דבריהם כפי מה שפירשו התוספות שם הצריכותא בע"א וז"ל ועוד דליכא קידושי הראשונים דנימא שיחולו כו' וזה שייך נמי בפחות מש"פ ודו"ק:

משום רבי אליעזר אמרו חולצת ואינה מתיבמת פרש"י ז"ל דטעמיה דר' אליעזר משום דגזר אטו החזירה כשהיא קטנה ועדיין קטנה היא דהא אפילו גרשה כשהיא גדולה והחזירה אסר ר' אליעזר כדתנן המגרש את אשתו והחזירה ומת או חולצת או מתיבמת ורבי אליעזר אוסר משום הכי לא גריס הרב ומ"ס אין אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום. ואיכא למידק אי הכי קשיא הא מתני' לשמואל דהכא משמע דקדושי ודאי הוו לכ"ע ואלו לשמואל אמר צריכה גט משני ותו דקאמר והא הכא דטעות אשה אחת היא ופליגי אלמא טעמא דרבי אליעזר משום דאין חזרתה חזרה גמורה דאי לאו הכי הרי לא פליגי בה כלל דמדרבנן נשמע לרבי אליעזר והוה ליה למימר והא הכא דטעות אשה אחת היא וקתני דצריכה גט ואיכא למימר דשמואל דאמר כר"ש דלעיל דקטן ומשום לתא דידיה אמרינן דפליגי ובלאו האי פירושא נמי איכא למידק דקס"ד דמקשה דאיכא לדמויי קטנה לטעות נדרים דאשה אחת אידך פלוגתא דרב ושמואל נמי טעות אשה אחת היא ואפ"ה אמר רב אינה צריכה גט משני ואי לא הוה מקשה מהא מתני' יכילנא לשנויי שאני התם דליכא תנאה אבל השתא מיהא קשיא מאי אלימתא דהא מהא אלא ה"פ דהא דאמר רבי אליעזר בהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו חולצת ולא מתייבמת מדינא קאמר ומשום דקסבר שאין חזרתה חזרה גמורה שעל מנת קדושין הראשונים בעל וכיון דמשכחת לה דגדולה שאין חזרתה חזרה גמורה ואסורה מדאורייתא גזר רבי אליעזר בכולהו נשי אטו האיך כדאיתא ביבמות והיינו דאמרינן ומר סבר אין אדם יודע דבהא דינא קאמרינן ולא גזרה דאלו היתה חזרתה חזרה גמורה ואין לך גדולה שאסורה לייבם מן התורה היאך אסר ר' אלעזר החזירה כשהיא גדולה אטו החזירה כשהיא קטנה ועדיין קטנה היא הא לא דמיין והחזירה כשהיא קטנה וגדלה היא גופה גזרה היא ומשום הכי אצטריך למימר ומר סבר אין אדם יודע דאלמא דינא קאמרינן כך פירשה הראב"ד ז"ל ולהאי פירושא שמואל נמי דאמר כרבי אליעזר. ומאי דקשיא לן נמי ליקשי ליה מאידך פלוגתא דשמואל השתא להאי פירושא איכא למימר דרבא ס"ל כי פליגי רב ושמואל בקטנה בשלא בעל ורב סבר כי גדלה גדלי קדושי בהדה ושמואל לית ליה האי סברא אבל ברייתא משמע ליה כשבעל דאי לא בעל היכי גזר ר' אלעזר אשה דעלמא אטו הא דהכא הא לא דמיא כלל דהא הכא אלו בעל הוה קני לגמרי וליכא למגזר החזירה כשהיא גדולה אטו החזירה כשהיא קטנה ולא בעל דלא שכיחא גדלה אצלו ולא בעל ועוד דלא דמיין אלא אפילו כשבעל משמע ליה ואפ"ה אמר ת"ק מתייבמת שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואלו לפרש"י לא מצינן למימר הכי דהא לדבריו דר' אלעזר כולה גזרה היא וכי היכי דס"ד השתא לאוקמי אידך פלוגתא דשמואל בשלא בעל כי היכי דלא תקשי לרבה ברייתא נמי בהכי אפשר לאוקמה ות"ק טעמיה משום דכי גדלה גדלי קדושין בהדה כדרב ולשמואל קשיא מ"מ כולהו סברי דהא דר' אליעזר גזרה היא ומיהו האי תירוצא לא שמיע לי דהא איכא למימר דרבנן כשלא בעל ומשום דכי גדלה גדלי קדושין בהדה ור' אליעזר סובר אפילו כשבעל נמי חולצת ולא מתייבמת משום דטעות אשה א' היא אלא איכא לדחוקי ולמימר גדלה אצלו משמע כשבעל כדתנן ביבמות [קיא ב'] ויגדלו זה עם זה וזה התירוץ אף לפרש"י ז"ל אבל אינו נכון ולא מספיק. ואחרים פירשו לפי פי' רב אב ב"ד דפלוגתא דרב ושמואל איכא לאוקמא בטעות אשה אחת כעין שתי נשים כגון קטנה מן הארוסין שלא מיאנה והגדילה וכנסה לחופה ובעלה אבל ברייתא דקתני השיאה והחזירה כשהיא קטנה משמע שהחזירה לנשואין ובעל לחוד משגדלה והיינו טעות אשה אחת גרידתא. וטוב מזה ומזה שמעתי דהיינו טעמא דלא אקשינן מהא דאמר רב אינה צריכה גט משני משום דהתם פשיטא לן דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום דביתומה שלא בחיי האב עסקי' והתם כ"ע ידעי שאין קדושי קטנה כלום אבל הכא ביתומה בחיי האב עסקינן ואביה קבל קדושיה והחזירם לבעל והכא ודאי לא ידעי אינשי כיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה הלכך דמי לטעות אשה אחת גרידתא דלא ידע האי גברא אי איכא עליה נדרים או לא ולספיקא נחית ובעיל הלכך מהא קשיא ולא מדרב ולשמואל נמי ליכא למקשי מהא ברייתא דקתני חולצת או מתייבמת דאיהו סבירא ליה דהא דא"ר אלעזר חולצת ולא מתייבמת מדינא קאמר ולא משום גזרה ורבי אלעזר קאי כוותיה ובגדולה הוא דגזר רבי אליעזר משום קטנה או משום גדולה שהחזירה כשהיא קטנה ואיהי גופיה דינא ולא גזרה כך תירץ לי רבינו נר"ו ומ"מ הא דכתב רש"י דל"ג ומר סבר אנן גרסינן ליה ומשום שמואל אצטריכינן להכי דלדידיה נמי אקשי ומיהו ס"ל דר' אלעזר דינא קאמר א"נ אפילו רב כדכתב'. הרמב"ן. וכתב הרשב"א ז"ל דלפי תירוץ זה של רבו של הרמב"ן נראה דהיינו דלא מקשי' לעיל אלא מקדשה בטעות וכדשנינן ליה דבטעות [פחות משוה פרוטה קאמר ולא אקשי ליה מקטן שקדש מיהא דכטעות] אשה אחת היא ופליגי משום דההיא פשיטא ליה דאדם יודע שאין קדושי קטן כלום ולא דמי לטעות גרידתא והיינו נמי דכי שני ליה בטעות פחות משוה פרוטה אבעיא ליה עלה במאי קא מפלגי ואוקמה באדם יודע ואין אדם יודע ובקטן שקדש לא אבעיא ליה במאי פליגי דההוא פשיטא ליה דבאדם יודע ואין אדם יודע פליגי. ע"כ: והרא"ה כתב דלא נהירא דלפום מאי דפרישנא נמי אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום מאי קאמר דלאו משום דידע הוא דקא אמרי אלא דכיון דלאו משום טעות דטעי בגופה הוא אלא משום קדושין דלא מעלו כל אדם רוצה שיגמרו נשואין תו לית להאי הפרשא כלל אלא עיקר תירוצא כדפריך רב סבא בעל המאור ז"ל דאי אקשי' מההיא דלעיל מקמי דידעינן הפרשא בין קדושי טעות לקדושי דעלמא איכא למימר דההיא נמי בטעות אשה כעין שתי נשים אתיא והיכי דמי כגון שקדשה כשהיא קטנה ולאחר שגדלה כנסה סתם ובעל סתם דאיכא תרי סתמי אבל הכא ליכא למימר הכי דהא קתני החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו אלמא לאחר שהיא אצלו הגדילה ותו ליכא למימר כשהגדילה אלא חד סתמא וזהו הנכון. ע"כ:

וז"ל רש"י במהדורא קמא משום רבי אליעזר אמרו כו' דגזר הא משום יתומה בחיי האב והא הכא דטעות אשה אחת גרידתא הוא דטעות קדושי קטנה הוי כמאן דקדיש על תנאי ובעל סתם דכי היכי דקדושי תנאי לא הוו קדושין גמורין קדושי קטנה נמי אינן כלום וכיון שהגיע אותו זמן שהיא ראויה לקדש דהיינו לאחר שגדלה אמרינן לשם קדושין גמורין בעל והיינו קדש עכשו ובעל לאלתר דעד אותה שעה שגדלה עמדה אצלו בקדושי קטנה וכיון שגדלה אצלו שעה אחת אמרינן שנתן דעתו לבעול לשם קדושין דעד השתא הוו להו קדושי אריכי ומתייבמת אלמא כל היכא דקדיש אי נמי מיעקרת קדושין יהיב דעתיה לאהדורי ולקדושי קדושין גמורין כל היכא דמצי ואת אמרת דבאשה אחת גרידתא דלא בעיא גט כדפרכינן. ומשני התם היינו טעמא משום דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום הלכך מיהדר אקדושי מעליא אבל היכא דקדיש על תנאי כסבור הוא שהיא יכולה לקיים תנאי ולא יהיב דעתיה אלא אהנהו קדושין קמאי הלכך אמר רבא דלא בעיא גט ואי הוה מותיב ליה נמי מההיא דלעיל קטנה שלא מיאנה וכו'. דבההיא פליגא בהדיא רב ושמואל אי הוה הדר בעל לשם קדושין או אקמאי סמיך הוה משני ליה נמי טעמא דרב דאדם יודע כו' אפ"ה תימה לי אמאי לא אותבה. עד כאן: עוד כתב הרמב"ן וז"ל ורבינו אלפסי פי' טעות אשה אחת כעין שתי נשים קדש על תנאי ולאחר זמן כנס סתם ובעל וטעות אשה גרידתא קדש על תנאי ובעל מיד או שקדש וכנס והזכיר תנאו ובעל מיד כל שבעילתו סמוך לתנאי בין דכניסה בין דקדושין אשה אחת גרידתא מופלג מן התנאי כעין שתי נשים ואקשינן עליה דרב כל הנך מתניאתא דקתני בהו בעלו משמע מיד. ורב יהוסף הלוי תלמידו ז"ל השיב עליו היכי אותבינן מהא מתני' דקתני או שהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו דילמא ההיא בטעות אשה אחת כעין שתי נשים היא ומסתמא נמי הכי משמע דהא כשהיא קטנה החזירה ואח"כ גדלה ובעל. ולאו קושיא היא דכיון דקס"ד דאין אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום א"נ יודע ואינו יודע אדעתא דקדושי קמאי בעל בין לאלתר בין לאחר זמן דליכא לאפלוגי בה בין לאלתר בין לאחר זמן וכ"ש כשמחזיר קטנה ובועל מיד עד לאחר זמן דלא אזלינן בתר בעילה דגדלות בלחוד וכי איכא לאפלוגי גבי טעות נדרים הוא דאיכא לאפלוגי כיון דאתני מעיקרא ובסתר זמן מרובה בעיל חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו מדלא בדיק שמע מינה אחולי אחליה לתנאיה כי היכי דלא לשוייה בעילתו בעילת זנות והאי פלוגתא דרב ושמואל בקטנה שלא מיאנה מפרשה כדכתיבנא לאידך פירושא. והרב רבינו יהוסף הלוי פי' טעות אשה אחת כעין שתי נשים בעל שתי פעמים ולא הזכיר תנאו ואינו נכון כלל דכולהו תיובתא לא מפרשי שפיר לדידיה ואין הכרח גמור בפירוש שמועה זו ודמיא כמאן דמחי לה מאה עוכלי בעוכלא והמחוור מכולם הוא פי' הרב הלוי בטעות שתי נשים ופי' הרב אב ב"ד ז"ל בטעות אשה אחת כעין שתי נשים ובהכי סלקא שמעתין טפי. עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

אתמר נמי כרבה דקאמר דבטעות אשה אחת גרידתא דברי הכל אינה צריכה גט דדעתיה אתנאה. רש"י במהדורא קמא. ואיכא למידק דהיכי אתמר הכא דר' יוחנן לדברי הכל קאמר לה ודלמא מסברא דנפשיה קאמר לה וכשמואל ס"ל ופליג עליה דרב. ובמהדורא בתרא כתב הרב ז"ל וז"ל אתמר נמי. כרבה דאמר בטעות אשה אחת גרידא אין צריכה ממנו גט. פי' לא מייתינן הכא מדרבי יוחנן דלדברי הכל אינה צריכה גט אלא הכי מייתינן דהא ודאי רבה לא שמע מרב ושמואל הכין אלא דקסבר דהדין פשוט כן וליכא למאן דאמר דבכה"ג לאו דעתיה אתנאה ומייתי לה דהכי נמי סבירא ליה לרבי יוחנן כוותיה ואכתי קשה קצת דלרבה פשיטא ליה מלתא טובא עד דאמר דליכא מאן דפליג בהכין ואותביה אביי דאיכא מאן דפליג ומשני ליה דליכא מאן דפליג ופשיטא מלתא טובא ומדאצטריך ליה לרבי יוחנן לאשמועינן הך דינא אלמא משמע דיש צדדין לומר איפכא דצריכה גט דאי לא תימא הכי מאי אתא לאשמועינן והלכך לא הויא ההיא דומיא דרבה אלא דמ"מ מייתי דכי היכי דס"ל לרבה דאין צריכה גט בטעות אשה אחת גרידתא הכי נמי סבירא ליה לר' יוחנן. ודע דהתוס' פירשו לעיל דאביי פליג אדעולא א"ר אלעזר דלאביי ע"כ לא פליגי רב ושמואל אלא כשבעל אבל לא בעל לכ"ע אינה צריכה גט ולעולם אמר רבי אלעזר לא פליגי אלא בשלא בעל אבל בבעל לכ"ע צריכה גט וכלהו שקלא וטריא דתלמודא עד השתא היינו בשיטת אביי והשתא מייתי מדר' יוחנן דהיינו כאביי ולא כעולא מדקאמר המקדש על תנאי ובעל אינה צריכה הימנו גט דלעולם בבעל דברי הכל צריכה גט ולשיטתו של רש"י ליכא לפרושי הכין אלא כדפרישנא וכדכתיבנא כנ"ל:

איתיביה רב אחא בריה דרב איקא בר אחתיה חליצה מוטעת וכו' לא אקשינן אלא מדרבי יוחנן אדרבי יוחנן אבל לרבה לא קשיא ולא מידי דדלמא איהו כר"ל ס"ל בחליצה מוטעת ושניא חליצה דבכל גוונא כשרה אבל לרבי יוחנן דבעי כונה לחליצה שיתכוונו שניהם לחליצה ולא למידי אחרינא ע"כ צריך אתה לומר דאחולי אחליה לתנאיה ומעתה תקשי מדידיה אדידיה וכדבעיא למכתב עוד בס"ד כנ"ל.

ואם תאמר ודלמא ר' יוחנן לדחויי הא דר"ל הוא דקאמר אינו שונה בין שנתכוון כו'. פי' שלא נתכוון לכנוס אלא לפטור אבל כל שאומרין לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז אע"ג דלא קיימה התנאי וגם הוא לא אחיל לתנאיה אפ"ה חליצתו כשרה דדוקא בההיא דר"ל דקא מכוון הפך מעשה החליצה דחליצה הוא לפטור והטעו אותו ואמרו לו דהיינו ע"מ לכנוס הוא דפליג עליה רבי יוחנן ופסל אבל כל שמכוון לפטור בחליצתו אע"ג דהוי על תנאי ולא נתקיים התנאי ולא מחל תנאו חליצתו כשרה דשניא חליצה משאר דיני דעלמא וי"ל דכוונת חליצה בעינן לרבי יוחנן ולהכי דייק לשון ונתכוון פי' שנתכוון לחליצה כשרה וכל שחולץ על תנאי ולא נתקיים התנאי הרי למפרע לא כיון לחלוץ ואנן כוונה לחלוץ בעינן והלכך ע"כ אית לן למימר דאחולי אחליה לתנאיה ואפשר דזהו שכתב רש"י שנתכוון הוא לחליצה. ע"מ שתתן כו' ואף ע"ג דלא יהבה כשרה. ע"כ. ובמהדורא קמא כתב וז"ל בין שנתכוון הוא לחליצה כשרה שתתן לו מאתים זוז ולא נתנו לו ע"כ. כנ"ל: אלמא כיון דעביד מעשה אחולי אחליה לתנאיה קס"ד דמקשה שלא יועיל שום תנאי לבטל הדבר אם לא שיזכיר התנאי בשעת גמר המעשה. לשון הרא"ש ז"ל. והיינו דנקט אלמא כיון דעבד מעשה כו' ולא נקט כיון דחלץ כדי לאשמועינן הכי בעלמא. וז"ל רש"י במהדורא קמא כיון דחלץ סתם אחליה לתנאיה למאתים זוז וחלץ לשם חליצה גמורה הכא נמי אחליה לתנאיה דנדרים ובעל לשם קדושין ע"כ.

וז"ל הרא"ה ז"ל אלמא כיון דעבד מעשה אחליה וכו' כלומר כיון דעבד מעשה סתם ובשעת מעשה לא הזכיר תנאו אחולי אחליה לתנאיה ע"כ. ואם תאמר לפי מאי דקס"ד השתא אמאי קרי לה חליצה מוטעת והא כיון דאחליה לתנאיה לא הויא מוטעת. וי"ל כיון דמעיקרא לא נתפייס זה אלא ע"מ שיתנו לו מאתים זוז אף ע"ג דשוב כשבא לחלוץ אחליה לתנאיה לפי אומד דעתנו ולאו דאחליה בפי' חליצה מוטעת מקרי וכבר אמרו תחלתה באונס וסופה ברצון מותרת משום דיצר הלבישה הכא נמי יראת ה' אלבשיה שלא להכשילה ואחולי לתנאיה ומ"מ לא אחליה בפי' שחושב שיקיימו תנאו אע"ג דהוא אחליה בינו לבין עצמו שיחשבו שלא מחל והרי הם חושבים להטעותו והוא חושב להטעותם ולהכי קרי לה חליצה מוטעת כנ"ל: אמר ליה בר בי רב שפיר קאמר בתמיה פי' הדבר תמיה מצד עצמו דאם כן היכי קרי לה חליצה מוטעת ועוד מכדי כל תנאי מהיכן גמרינן כו' כנ"ל: תנאה דאפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם כמו שנעשה אותו תנאי דבני גד ובני ראובן על ידי שליח שהרי משה צוה ליהושע לנשיאי העדה אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם ונתתם אלמא אותו תנאי על ידי שליח נעשה והכי נמי בעי' כולהו תנאי דעלמא דלהוו הכי דאפשר למעבד להו ע"י שליח שאם אמר לשלוחו צא וחלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז לא אמר כלום שאינו יכול לעשותו על ידי שליח הלכך כשרה ולא משום תנאה. והא ליכא למימר דבעינן דלהוו כולהו תנאים על ידי שליח כי התם אבל באפשר בעלמא לא איכפת לן דהא לא עדיף ההיא דהוי שליח ממש מההוא דאי בעי אפשר ביד שליח והשתא מיהא ביד בעלה עצמו הוא ומ"ה קבל תנאי דאפשר לקיומיה דכי היכי דאתני משה הכי נמי מצי מתני יהושע ובני גד ובני ראובן נמי אי הוו משדרי שלוחייהו לארץ ישראל הוה מקיים תנאיה ולא נהירא לי. רש"י במהדורא קמא. הקשו בתוספות מה סברא היא דבעי הכי ואי משום דבעינן דומיא דתנאי בני גד ובני ראובן אם כן נלמוד לגמרי מהתם מה התם היה מעשה בנתינת קרקע אף בכל מקום בעינן קרקע ותירצו דהיינו טעמא הואיל והמעשה כל כך בידו שיכול לקיימו על ידי שליח סברא הוא שיהא בידו כמו כן לשוייה ביה תנאי אבל חליצה שאין בידו לקיימה ע"י שליח לא הוה בידו נמי לשווייה ביה תנאי ואפילו לא יתקיים התנאי המעשה קיים והשתא נמי ניחא דלא תקשי דמשמע דלענין קיומי ע"י שליח כולי עלמא מודו ליה דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן לענין תנאי כפול משמע בגיטין במי שאחזו דדוקא רבי מאיר קאמר ליה ולא רבנן אלא היינו טעמא כדפרש"י דהכא איכא הך סברא אבל במילי אחריני ליכא סברא כל כך הלכך פליגי עליה וקשיא להו לתוס' לפי שיטתם דלכ"ע אין תנאי בחליצה דמסיק רבינא בפרק רבן גמליאל לכ"ע יש תנאי בחליצה ותירצו בתוס' דאיברא ודאי דאין תנאי בחליצה להתירה לשוק ומיהו אהני תנאה דאכתי איכא זיקת יבום לענין דכי אמר לה התקדשי לי בזיקת יבמין דצריכה גט מדרבנן אבל רש"י כתב שם בפ' רבן גמליאל ה"ג רבינא אמר דכ"ע יש תנאי בחליצה אע"ג דקי"ל חליצה מוטעת כשרה הני תנאי לא סבירא ליה. ע"כ: וכן כתב הריטב"א בחדושיו הארוכין שם ביבמות פרק רבן גמליאל דהא דאמר רבינא דכולי עלמא יש תנאי לחליצה להכי תנאי קאמר דאליבא דהלכתא קי"ל אין תנאי בחליצה כדאיתא בפרק המדיר ובפרק מצות חליצה ודכוותא בגט פשוט דכ"ע אותיות נקנות במסירה ואנן קיימא לן דאין אותיות נקנות במסירה אלא דהתם להנהו תנאי קאמרי' ע"כ.

ומשמע לי דרש"י אזיל לשיטתיה דהכא משום הכי גמרינן תנאי דאפשר לקיומיה על ידי שליח משום דאיכא לאקשויי בקרא דמשה היה מדבר עם בני גד ובני ראובן לכך הוה ליה לסיומי עמהם תנאה ולומר להם אם תעברו יתנו לכם ואם לא תעברו ותאחזו כו'. ושוב היה לו לצוות אל ראשי בני ישראל שיעשו כן אמאי אפסיק וצוה את יהושע ולא גמר הענין עמהם וכדכתיב ויצו להם משה וגו' ויאמר משה אליהם אם יעברו וגו' ונתתם להם וגו' וזהו שכתב רש"י על ידי שליח. כי התם שהרי משה צוה ליהושע לתת להם את הארץ שהיה שלוחו של משה כו' ע"כ. והלכך דמיא האי להך דתנאי כפול דכי היכי דתנאי כפול מייתי לה מיתורא דקרא הכי נמי מייתינן האי דאפשר לקיומי על ידי שליח ומאן דפליג בתנאי כפול פליג נמי בהך דכולהו מילפותא דקראי ילפי' להו ואין סברא בזו יותר מזו והשתא ניחא הא דאסיק רבינא בפרק ר"ג וכדפרי' ז"ל התם וניחא נמי דקאמרי מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן כו' פי' דיני התנאי וזהו שכתב רש"י כל תנאי מהיכן גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן. דאם יעברו ונתתם ואם לא יעברו ונאחזו בתככם. ע"כ. פי' דין תנאי כפול והן קודם ללאו ושאר דיני התנאי. אבל לשיטת התוספות לא מצינן לפרושי כן דאע"ג דלא ילפינן תנאי כפול מ"מ בעינן למילף אפשר לקיומי ע"י שליח מסברא וכדכתיבנא מעתה היכי מצי למימר מכדי כל תנאי מהיכן גמרינן כו' אלא הכי קאמר מכדי כל תנאי מהיכן גמרינן כו' פי' דעיקר התנאי שיבטל המעשה אם לא יתקיים התנאי מתנאי בני גד ובני ראובן ילפינן לה אבל לא מיירי לענין תנאי כפול וכדכתיבנא כנ"ל: התם משום דאיתקוש הוויות להדדי פי' וכסף ושטר אפשר ע"י אחרים ואע"ג דאיכא ביאה הויא לה חדא והני תרתי וחדא מתרתי אתיא. הרא"ה ז"ל: וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא דאיתקוש הוויות להדדי והלכה והיתה לאיש אחר וכיון דרוב הוויות אפשר לקיומינהו ע"י שליח כגון בכסף ובשטר ביאה נמי כדאפשר לקיומינהו ע"י שליח דמיא ואף ע"ג דאיתקוש יציאה להויה חליצה לאו יציאה מקרי לה ולא דיינינן לה כדאפשר לקיומיה ע"י שליח בהויה. קדושי מלוה לא הוו קדושי דמלוה להוצאה נתנה ולא הויא בעין ההוא שעתא ומעות מתנה בעלמא נינהו. צריכה הימנו גט גרסינן אמר ר' אמי המקדש בפחות משוה פרוטה כו' בהא הוא דלא טעי וגמר ובעל לשם קדושין אבל בהנך דאמרת כגון מלוה ועל תנאי ודאי פליגנא עלך דודאי טעי איניש דסבר קדושי מעליא נינהו ובעל על דעת קדושין הראשונים ולא בעינן גט. עד כאן: וז"ל הרא"ה ז"ל נוסחא דוקנא אמר רב עולא בר אבא אמר עולא אמר רבי אלעזר המקדש במלוה ובעל על תנאי ובעל פחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט ואיכא נוסחי דכתיב בהו דברי הכל אינה צריכה הימנו גט. וליתא דהא פלוגתא היא דר' שמעון בן יהודה ות"ק. וליכא למימר דדברי הכל מדרב ושמואל קאמרינן דהא לעיל קאמר רבא האי לישנא ומותבינן ליה משום דהויא פלוגתא דרבי שמעון בן יהודה ורבנן ולא גרסינן נמי אינה צריכה הימנו גט ולא גרסינן דברי הכל. חד דלא מסתבר דאמרי שמעתא אליבא דרבי שמעון בן יהודה דהוי יחידאה ודלא כרבנן דפליגי עליו. ותו דהא רב כהנא משמיה דעולא קאמר המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט ובטעות אשה אחת גרידתא קאמר ממאי מדאמרינן דשמעתיה מפקא מדרב יהודה אמר שמואל משום ר' ישמעאל דאמר יש לך אחרת שאף על פי שלא נתפשה מותרת ואיזו זו שקידושי' קידושי טעות שאפי' בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה ואם איתא דההיא בטעות אשה אחת כעין שתי נשים לא הוה מפקא מהך דאיכא לאוקמה להא דר' ישמעאל בטעות אשה אחת גרידתא אלא ודאי אפילו בטעות אשה אחת הוא דאמרינן דצריכה גט ודמיא להא דר' אליעזר ודרבי יוחנן לעיל דחד לישנא הוא ואם כן קשיא דעולא אדעולא דהא עולא קאמר הכא דאינה צריכה גט. ותו דלישנא דאידך דר' אמי לא שייך להאי גרסא דקאמר במקדש במלוה צריכה הימנו גט בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי ואם איתא דגרסינן אינה צריכה גט למה לי לפרושי בדרב אמי טעמא דהנהו דלעיל מסתייה דקאמר צריכה הימנו גט דבהא ודאי לא טעי ולא גרסינן נמי דברי הכל צריכה הימנו גט דהא ודאי ליתא דהא אפילו בטעות אשה אחת כעין שתי נשים קאמר שמואל אינה צריכה הימנו גט.

אלא ודאי לא גרסינן אלא כדכתיבנא ומיהו צריכה גט דקאמר אכולה ולא דמיא אהדדי. דבמלוה ופחות משוה פרוטה הוי גט גמור דאורייתא ועל תנאי הוו קידושין דרבנן וגט דרבנן. וכדאמרינן נמי באידך ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט והשתא אתיא שפיר הא דר' אמי דאתי לאפלוגי ואמר המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט בהא הוא דטעי כלומר בהא הוא דמודה ליה משום דטעי אבל בהנך לא מודה ליה דבהנך לא טעי ומסתברא דרבי אמי כי נקט מקדש בפחות משוה פרוטה הוא הדין למקדש במלוה. תדע דלאו דוקא האי בלחוד דהא איכא קידושי קטנה נמי דקתני ליה בההיא מתניתא בהדי פחות משוה פרוטה ואמרינן בתרווייהו בעלו קנו. ולא נקט האי אלא לאפוקי קידושין על תנאי וכדפרי' דקידושי תנאי דלא טעי מידי בגופא שאני והאי דנקט אבל בהנך משום דקידושי תנאי טובא גוונא הוו. ואי גרסינן אבל בהך כל שכן דאיתא שפיר. ולענין הלכתא ופסקא דשמעתא קי"ל כמאן דאמר בטעות אשה א' כעין ב' נשים שהיא צריכה גט גמור מן התורה וא"צ לומר קדשה סתם וכנסה סתם ובעל סתם אבל טעות אשה אחת גרידתא אסיקנא דצריכה גט ומסתברא דגט מדרבנן הוא וה"מ בשבעל אבל קדש על תנאי וכנס סתם ועדיין לא בעל לא עשה ולא כלום ואינה צריכה גט. אבל קדשה סתם וכנסה סתם צריכה גט מן ספק תורה. אבל קדשה סתם ועדיין לא כנסה אינה צריכה גט דודאי לא סגי' דלא הויא מקח טעות ומיהו הני מילי בטעות נדרים אבל בקדושין דעלמא צריכה גט גמור מן התורה. וכדרב דאמר אינה צריכה גט משני וכגון קידושין בפחות משוה פרוטה וקטנה. והמקדש במלוה לפום מאי דפרישנא לר' אמי דלא פליג אמלוה בכולהו הוו קידושין גמורים וצריכה גט מן התורה. הרא"ה ז"ל:

בגמרא והא הכא דכטעות אשה א' דמי ופליגי התם נמי בהא קמיפלגי כו' ופירש"י דלא גרסינן בהא קמיפלגי אלא התם היינו טעמא כמבואר בדבריו באריכות. ולפ"ז הא דקאמר המקשה נמי ופליגי לאו דוקא. אלא מדרבנן שמעינן נמי לר"א דכולהו סברי דבעל לשם קידושין כמו שפירש"י להדיא. ובזה נ"ל ליישב קושיית התוספות בד"ה והא הכא אמאי לא קשיא ליה דרב אדרב די"ל דטעמא דרב בקטנה שלא מיאנה לאו משום דמסתמא בעל לשם קידושין. אלא אפילו לא בעל קסבר רב בקטנה שלא מיאנה והגדילה אצלו דכי גדלה גדלי קדושין בהדה ממילא. כדבעי הש"ס למימר ביבמות בפ' ב"ש דף ק"ח דרב איירי בלא בעל. והכי משמע לכאורה לישנא דרב דקאמר קטנה שלא מיאנה והגדילה משמע דעיקר החשש קידושין הוא משום שלא מיאנה. ומש"ה אמרינן התם מאי לאו דלא בעל. משא"כ מפלוגתא דברייתא מייתי הכא שפיר דכיון דר"א נמי מודה א"כ ע"כ לאו מטעמא דגדלי קדושין בהדה הוא דשם ביבמות במשנה קאמר ר"א מלמדין הקטנה שתמאן אע"ג דיש להתרחק מן המיאון משום דמצוה שאני וע"כ משום דא"א בע"א דלית ליה הא דר"ג דמתני' עד שתגדיל ובשלמא אי טעמא דרב אליבא דר"ג בבעל דוקא א"ש דלר"א אסור לבעול כשתגדיל דיש זיקה. משא"כ אי טעמא משום דגדלי קדושין בהדה. א"כ לר"א נמי תמתין עד שתגדיל ופקע זיקה ממילא. אע"כ דר"א לית ליה האי סברא וא"כ ע"כ דר"א ורבנן בבעל איירי ומקשה הכא שפיר כן נ"ל ודו"ק:

מיהו לולי פירש"י היה נ"ל לקיים הגירסא שלפנינו דגרסינן שפיר התם נמי בהא קמפלגי כדמשמע נמי מלשון המקשה דקאמר ופליגי. ומה שכתב רש"י על זה דר"א במגרש גדולה והחזירה נמי אסר כבר כתב הנימוקי יוסף שם ביבמות דבכולהו טעמיה דר"א משום דגזר משום גירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו דבהך איכא איסורא דאורייתא משום גרושת אחיו דקסבר ר"א דאינו בועל לשם נשואין. ולפ"ז נראה דאי הוי סבר ר"א בקטנה שהגדילה אצלו דודאי בעל לשם נישואין. א"כ בכולהו לא הוי גזר כלל דנראה משום קטנה גרידא שהחזירה בקטנותה ועדיין היא קטנה ליכא למיגזר דכ"ע ידעו שגירושיה גירושין גמורים וחזרתה אינה חזרה גמורה וכה"ג לא שייך למיגזר בגדולה אטו קטנה אע"כ דמשום קטנה שגדלה אצלו גזר ולפ"ז א"ש דפליגי ר"א ורבנן אי בעל לשם קידושין הראשונים או לשם נשואין גמורים וכן מצאתי ג"כ בחידושי הרשב"א ז"ל ביבמות ולפ"ז נמי יש ליישב קושיית התוספות דהכא כדפרישית דלא מקשה מדרב אדרב דאיכא למימר דטעמא דרב משום דגדלי קידושין בהדה ואע"ג דלא בעל כדמשמע לישנא דקטנה שלא מיאנה כדפרישית אבל מברייתא מקשה שפיר דלא משמע ליה דפליגי הנך תנאי גופא בטעמא דגדלי בהדה דא"כ פליגי רב ושמואל בפלוגתא דהנך תנאי גופא ואמאי שני בלישנא למימר קטנה שלא מיאנה וא"כ מקשה שפיר ממ"נ או דהוי כתנאי או דקשה דרב אדרב כן נ"ל ודו"ק:

שם א"ל בר בי רב שפיר קאמרת מכדי כל תנאי כו' דתנאי דאפשר לקיים ע"י שליח כו'. מה שיש לדקדק בזה מנדרים ושבועות דאע"ג דא"א לקיים ע"י שליח אפ"ה אשכחן דמהני תנאה כתבתי בחידושי לגיטין פרק מי שאחזו דף ע"ה ושם כתבתי ג"כ ליישב מה שהקשו התוספות כאן מה סברא יש בזה ע"ש ותמצא נחת שמצאתי סיוע לדברי משיטת חידושי הרמב"ן ז"ל פרק יש נוחלין ע"ש:

רש"י בד"ה ע"י שליח כי התם שהרי משה צוה ליהושע כו' שהיה שלוחו של משה כו' עכ"ל. ולכאורה דבריו צריכין תלמוד דהא משה גופא נמי לא התנה ליתן להם משלו כלל וא"כ האיך שייך לומר דיהושע היה שלוחו של משה ואדרבה אסוגייא דשמעתין גופא יש לדקדק היאך ילפינן מתנאי דב"ג וב"ר דבאפשר ע"י שליח תליא מילתא דלכאורה משה ויהושע נמי לאו בתורת שליחות דישראל הוי מצי למיעבד דהא מקשינן בפ' האיש מקדש אהא דבעינן למילף דשלוחו של אדם כמותו מחלוקת א"י דכתיב ונשיא אחד ממטה ותסברא קטנים לאו בני שליחות נינהו ומטעם זכין לאדם שלא בפניו נמי ליכא דאיכא דניחא ליה בהר ואיכא דניחא ליה בבקעה אלא מסקינן התם דבתורת ב"ד היו הנשיאים עושין שמעמידין אפוטרופוס לחוב ע"מ לזכות וכמו שפירשתי שם בחידושי בעזה"י וא"כ הכא דבעיקר תנאי דב"ג וב"ר נמי אפילו את"ל שכל ישראל נתרצו בדבר אפ"ה כיון דכמה קטנים ויונקי שדים היו שם א"כ אין כאן תורת שליחות אלא מטעם מעשה ב"ד יפה והיאך קרו לה הכא תנאי שאפשר לקיים ע"י שליח ובאמת דקשיא לי נמי היאך נתן להם משה שלא ע"פ הדבור דהא בעיקר חלוקת א"י היו צריכין גורלות ע"פ הדבור ואורים ותומים כמ"ש התוספות שם בפרק האיש מקדש ואפשר לחלק דדוקא בעיקר חלוקת א"י שייך לומר דקטנים היו שם דהא נוטלין בשביל אביהם שהיו מיוצאי מצרים או מבאי הארץ משא"כ הכא בארץ סיחון עוג דמיד בשעת הכבוש התנה כן ומסתמא לא נתחלק אלא לבני עשרים וכיון שכולם נתרצו בדבר אין כאן חלק קטנים כלל ואפשר עוד לומר דכיבוש סיחון ועוג היה ראוי למשה לבדו שהיה מלך והוא נהג טובת עין ונתנה לישראל מש"ה לא הוצרך לשאול ע"פ הדבור ובזה נתיישב לשון רש"י בשמעתין ובקידושין דף ס"א יבואר עוד בזה בעזה"י דמסתמא זכות הוא ליתומים ליטול צד הקרוב יותר לא"י של ז' אומות והבאתי ראיה ברורה על זה בפרק האומר:

בגמרא התם משום דאיתקשו הוויות להדדי ולכאורה יש להקשות מזה על מה שכתבתי בכמה דוכתי בחידושי לקידושין דהא דקי"ל בכל דוכתי אין היקש למחצה היינו דוקא במה שנמצא בא' מהם מפורש במקרא משא"כ במאי דלא כתיב בהדיא אלא מסברא לא שייך לומר אין היקש למחצה היכא דבאידך הסברא להיפך והוכחתי זה מכמה סוגיות ומההיא דצווח ריש לקיש ככרוכיא ויצאה והיתה ולית דאשגח ביה וא"כ סוגיא דהכא תיובתא לדידי דהא האי הקישא דויצאה והיתה לאו להאי דהכא לחוד איצטריך אלא משום דאין היקש למחצה בעינן למילף א"כ היאך ילפינן לה לענין תנאי דא"א לקיים ע"י שליח הא עיקר תנאי לא כתיב בקידושין אלא מסברא ידעינן דמהני תנאי בקדושין כמו בכל התורה כולה וא"כ איכא למימר דבקידושי ביאה כיון דא"א לקיים ע"י שליח הוי כמו בכל התורה דלא מהני תנאי בכה"ג אלא דנראה לי ליישב דהאי הקישא דאיתקוש הוויות להדדי לאו הקישא הוא דהא לא אשכחן דאיתקשו אלא לשון מושאל הוא ועדיף מהקישא דכיון דכולהו קידושין בכלל והיתה נינהו דהיינו לשון הוויה אין לנו לחלק ביניהם כלל לומר דבחד מינייהו יועיל תנאי ולא באידך וילפינן חדא מתרתי דהיינו כסף ושטר וכן נראה מלשון רש"י ז"ל ודוק ובזה נתיישב לי ג"כ הא דקשיא לי השתא מיהו דאתקוש הוויות להדדי דיש תנאי בקדושי ביאה אע"ג דא"א לקיים ע"י שליח א"כ ניליף מהכא לחליצה ושאר מילי דאף על גב דא"א לקיים המעשה ע"י שליח אפ"ה ליהני בה תנאי ולמאי דפרישית א"ש דשאני הכא בקדושי ביאה כיון שעיקר המעשה שאנו דנין עליו אם יתקיים או לא לא על הביאה אנו דנין אלא על מעשה הקדושין אם יתקיימו או לאו. וא"כ מקרי שפיר תנאי בדבר שאפשר לקיים ע"י שליח דנהי דאינו יכול לקדשה בביאה ע"י שליח מ"מ היה יכול לקדשה בכסף ובשטר ע"י שליח. ושם קדושין חדא נינהו דהא איתקשו להדדי דכולהו מקרי הוויות. משא"כ בחליצה שא"א לקיים כלל ענין חליצה ע"י שליח כן נ"ל נכון ועוד כתבתי בפרק האומר דף ס"א דתנאי דגיטין וקדושין ילפינן מקראי ע"ש:

קונטרס אחרון גמרא והא ביאה דאי אפשר לקיימה ע"י שליח וקא הוי תנאה התם משום דאיתקש הוויות להדדי והקשיתי לשאול א"כ נילף מהכא לכל התורה כולה דאע"ג דאי אפשר לקיים ע"י שליח מהני תנאי דומיא דביאה ויישבתי לנכון וממילא אתי נמי שפיר דלכאורה סוגיא דהכא הוי תיובתא לדידי במה שהעליתי לעיל בפרק אלו נערות ובכמה דוכתי בקדושין דלא אמרינן אין היקש למחצה לסתור שום כלל המסור בידינו או לומר נגד הסברא ולמאי דפרישית אתי שפיר והכלל שלי במקומו עומד כמ"ש בפנים:

שם אמר רב עולא בר אבא אמר עולא אמר ר"א כו' ע"ת ובטל ד"ה צריכה הימנו גט וכתבו התוספות דלפ"ז פלוגתא דרב ושמואל לעיל היינו בכנס ולא בעל. ולכאורה דלפ"ז יש להקשות על מה שכתבתי לעיל בשיטת רש"י ז"ל דלא שייך לומר דאחלי לתנאיה ויחולו הקידושין למפרע אלא דוקא בבעל אמרינן דבעל לשם קידושין וא"כ לר"א מ"ט דרב אלא דאיכא למימר דלר"א הא דקאמר רב לעיל צריכה הימנו גט היינו מדבריהם דלא פלוג רבנן בין כנס לבעל דסתם כניסה לבעילה עומדת משא"כ לאביי ורבה לעיל דלדידהו ע"כ רב מדאורייתא איירי א"כ שפיר אית לן למימר דלא שייך לומר דע"י אחלי' לתנאה יהיו קידושין דאורייתא אלא בבעל דוקא לשם קידושין כן נ"ל נכון וכבר עלה בלבי לומר דהא דקאמר ר"א בבעל ד"ה צריכה הימנו גט היינו נמי מדבריהם כדמשמע נמי הא דאמר רב כהנא בסמוך משמיה דעולא זה היה מעשה ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט משמע דאיירי מדבריהם או מספק וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם יש מהגדולים ולפ"ז היה מקום אתי ליישב קושיית התוספות כאן דקשיא להו אדר"א דאמר ד"ה צריכה גט והא איכא תנא דאמר אם בעלו לא קנו ולמאי דפרישית אתי שפיר דלשון קנו או לא קנו משמע דלענין קידושין דאורייתא פליגי אבל מדרבנן כ"ע מודו דבעיא גט אלא דהתוספות לא משמע להו הכי מדמסקינן לאפוקי מהאי תנא דמייתי קרא דוהיא לא נתפשה א"כ משמע דמדאורייתא איירי אלא דבהא נמי קשיא לי מאי קאמר לאפוקי מהאי תנא דהא איכא לאוקמי קרא בדדמי בקידושי טעות גמור כגון איילונית שכתבו התוספות לעיל במשנתינו דלא בעיא גיטא משא"כ שאר תנאי מנ"ל דילמא בעיא גיטא ונהי דבתו של ר"י לאו איילונית היתה דהא בנה מורכב על כתיפה אכתי אדר"י גופא קשה מנ"ל לאוקמי קרא להכי וכבר כתבתי בזה בגיטין דף מ"ט ע"ש:

בתוספות בד"ה ד"ה צריכה הימנו גט כו' וא"ת והא פליגי תנאי כו' בפחות מש"פ כו' עכ"ל. ועיין מה שכתב מהרש"א ז"ל בזה ובמחילה מכבוד תורתו לכאורה אגב חורפיה ושיטפא כתב כן דהא ר"א בפחות מש"פ גופא נמי קאמר ד"ה צריכה גט וא"כ מקשו התוספות בפשיטות דבפחות מש"פ מיהא אשכחן דפליגי תנאי ויש ליישב דבריו בדוחק דמ"מ לא היו צריכין התוספות לפרש בתירוצם דר"א לאו מסברא דנפשיה אמר דאפילו אי הוה אמר לענין קידשה ע"ת מסברא דנפשיה נמי א"ש. כיון דרב ושמואל לא איירי מקידושי פחות מש"פ אלא מקידושי תנאי וא"כ שפיר קאמר מסברא דנפשיה כיון דרב ושמואל מסתמא בפחות מש"פ סברי כחכמים א"כ בקידשה ע"ת נמי בעיא גט כן נ"ל ליישב דברי מהרש"א ז"ל ודוחק ובעיקר קושיית התוספות כתבתי בסמוך:

גמרא והא ביאה כו' התם משום דאתקש הויות להדדי פירוש דכל ענין הויה אחד הוא ונהי דמעשה הביאה א"א לקיים ע"י השליח מ"מ כיון דהקידושין אפשר ע"י שליח ע"י דבר אחר כגון בכסף ושטר מקרי יכול לקיים ע"י שליח. ורש"י ז"ל פירש דאתקש קדושי ביאה לקדושי שטר וכסף וקשה לי על פירושו דכיון דמצינו מכח ההיקש דיכול להתנות בביאה נילף מזה דבעלמא כגון בחליצה נמי קיים התנאי אף דאינו יכול לעשות ע"י שליח:

תד"ה דברי כו', התם ליכא בעילת זנות דהא איכא קדושי דרבנן ק"ל דלפ"ז יקשה לשמואל מדברי חכמים דכשהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו דמתייבמת כמו שהקשו התוס' זאת [בד"ה ושמואל] דהשתא ליכא לתרץ כתירוצם דשם דשמואל סבר כר' ישמעאל דהא ר"י סבר דאף דליכא חידושי דרבנן לא אמרינן אאעב"ז ושמואל הא לא ס"ל, זולת דנימא דשמוחל סבר כר' ישמעאל בחדא באיכא קידושי דרבנן וסבר כרבנן דר"א בליכא קידושי דרבנן:

בא"ד וא"ת לרב תיקשי למ"ד לא קנו כו' ק"ל הא י"ל דרב סבר כרב אחא דמוכיח מחליצה מוטעת דאמרינן אחולי אחיל או דס' כס"ד דבני ישיבה דסיפא דמתני' כנסה סתם משמע דקאי ארישא דקדשה ע"ת וכנסה היינו אף בלא בעל ומוכח ממתני' סברא דאחיל. גם מה שהאריכו התוס' בתירוצם והא ל"א דבעל לשם קידושין הני מילי אינם מובנים הא בפשוטו כיון דקדושי טעות היינו פחות משוה פרוטה פשיטא דלא שייך ביה ענין אחולי:

גמרא והא הכא דבטעות אשה א' וכו' בכאן נלאו כל מעיינים למצוא פתח מה חילוק יש לענין קטנה בין טעות אשה א' לב' נשים. וע' בבעל המאור. גם דבריו אינו מובן דמיון הש"ס. וכאלו לא הבין המקשן שום סברא לחלק בין אשה א' לב' נשים ומדמה רק הלשונות להדדי. ולענ"ד אם נפרש כפי' רש"י דטעות אשה א' כעין ב' נשים. היינו בגרשה בנתיים יש מקום לפרש דהך מקשן הים מפרש דברי רבה כך. והיינו דודאי בבועל ארוסתו אין מקדשה בביאה. ומש"ה אמר רבה דבאשם א' והיינו קדשה ע"ח וכנסה סתם אף דדעתו שהבעילה יהיה אף אם יהיה בה מומין. מ"מ אינו מקדשה עכשיו בביאה ולא הוי קידושין. ולזה אמר רבה דרב מיירי בטעות אשה א' כעין ב' נשים היינו בקדשה ע"ת וגרשה וחזר ובעלה לשם קידושין. בזה כיון דדעתו לבעול בלתי תנאי והרי מקדשה עכשיו הוי קידושין בלתי תנאי. אבל בבועל ארוסתו ע"ד הקידושין הוא בועל. וחילוק זה נזכר בתוס' בשמעתין ומש"ה פריך הש"ס מקטנה דע"כ מקדשה עכשיו בביאה. וע"ז מישך שייכים דברי תוספות דהא דלא פריך מפחות מש"פ. דשאני הכא דלא היו הקידושין עעולם ל"ש דבועל לשם קידושין ראשונים. אבל היכא דהיה בפעם שם קידושין אינו בועל לשם קידושין ועולה הכל כהוגן וק"ל. ע' בר"ן בשמעתין שכתב ג"כ דאם אח"כ אינו מקפיד אמומים חלים הקידושין למפרע. והקשה ע"ז ממתני' דפ"ב דקידושין דקתני ובכולם אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו וכו' אינה מקודשת. ותירץ דמיירי דעכשיו מקפדת באמת רק שאומרת דבלבה היה ודברים שבלב אינן דברים ע"כ. ועדיין צריך ביאור. דמ"מ למאי דאמרי' בקידושין דדברים שבלב הוי דברים ושאני מתני' דהלב סותר הדיבור. בזה יקשה כיון דמ"מ גם בזמן מועט אחר התנאי היה בלבה להתקדש אע"פ שהוא עני וממילא חלו הקידושין. ואמרתי דכוונת הר"ן כך היא דאף דהיה בלבה להתקדש. לא שאינה מקפדת והוי כנתקיים התנאי רק שהיה בלבה שיהיה בלא תנאי. אבל מ"מ כפי התנאי לא נתקיים אצלו ולא הוי כמו התקבלתי. ושפיר סותר הלב הדבור כנלע"ד וק"ל: וע"פ דברינו י"ל דזהו ג"כ כוונת הראב"ד (פ"ז מהל' אישות הלכה כ"ג) שכ' וז"ל א"א והוא שכנסה בעדים וכו' ע"ש. והנה מפשוטו נראה דדעת הראב"ד דבכל מחילת תנאי בעי' עדים. ולפי דברינו אין ראיה והיינו די"ל דהראב"ד דקדק לשון הרמב"ם שכ' וחזר אחר כמה ימים ובטל התנאי. דמאי לשון ובטל דנקט הא מחילה לא הוי רק כנתקיים שאומר התקבלתי. אבל לא שביטל התנאי. אע"כ דכוונת הרמב"ם אף באותן אופנים דל"ש הריני כאלו התקבלתי ע' ברשב"א הביאו בר"ן נדרים (דף כד). מ"מ מהני שמבטל התנאי ונתרצו שניהם שיהיה הכסף קיים לקידושין בלתי תנאי ולא הוי מקדש במלוה כיון דעדיין תליא הקידושי' אם יקיים התנאי. וסברא זו נזכרה להרא"ש בשו"ת הרא"ש כלל מ"ו. הביאו הטור ססי' קמ"ג דבגט אם התנה ע"מ שאתן לך מאתים זוז יכול אח"כ לבטל התנאי שיהיה הגע בלתי תנאי כיון דיכול לגרשה בע"כ והוי ונתן בידה כיון דלא נתבטל הגט רק בקידושין א"י לבטל בע"כ התנאי שהוא לטובתה כיון דא"י לקדשה בע"כ ע"ש. אבל בשניהם רוצים עהני מביטול. וזהו שכ' הרמב"ם ובטלו בינו לבינה. והיינו שנתרצו שניהם. וע"ז כ' הראב"ד כיון דמטעם ביטול קאתינן עלה ושיחולו הקידושין מעכשיו בלתי תנאי בעי' עדים דהוי כמקדש עכשיו. כנלע"ד. אך באמת בזה היה נראה דאין הרמב"ם חולק דבעי' עדים וע"כ לשון ובטל שכ' הרמב"ם הוא לאו דוקא. ודוק: