Talmud Builders

    Commentary page

    Ketubot 61a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Ketubot 61a

    Ketubot 61a. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 509 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    בריי בריאים:

    עינני עיניהם גדולות:

    חנני בעלי חן:

    כרפסא אפי"א:

    כוסברתא אליינדר"א בלע"ז:

    צערא דידה הוא החלב רב בדדיה ומצערה:

    דלאו אורחה אין דרך משפחתה להניק:

    בחריקאי במקומי ולי נראה לשון חידקי קרן כלומר לשון פקידת מקום בפקד מקומי ובפגמי:

    25 more comments on this page.

    Rashi on Ketubot 61a · Sefaria

    Tosafot

    הכניסה לו שפחה אחת קצת תימה אם הוא זן אותה א"כ מה מרויח הבעל דבלא שפחה היא היתה עושה הכל ולא היה זן אלא אותה לבדה ועתה זן אותה ואת שפחתה:

    יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא ודם מהלכי שתים טמא בת"כ גרסי' בשר במקום דם וקאמר ת"ל זה אוציא חלב שאינו נוהג בכל פירוש דחלב בהמה טהורה מותר ולא אוציא את הבשר שהוא נוהג בכל שאף בבהמה טהורה אסור בשר מן החי ת"ל זה טמא זה בלא תעשה על אכילתו ואין בשר מהלכי שתים כו' ואור"י דבין לפי ספרים שלנו דדריש מהוא היתר חלב ודם ובין לת"כ דדריש מזה אתי שפיר דמצי למעוטי חלב בשר ודם כולהו מחד קרא כמו שמצינו בכמה מקומות דממעטין מחד קרא כמה דברים כדאשכחן בפרק הנהנה מן ההקדש (מעילה יח:) דכמה פעמים קאמר תמעול מעל ריבה ופליגא השתא אברייתא דפרק דם שחיטה (כריתות כ: ושם) דממעט דם מהלכי שתים מדכתיב לעוף ולבהמה ויש ספרים דממעטין חלב מדכתיב הוא ודם מדכתיב זה ותימה לר"י דמנא לן לאוקמא אדם דסברא הוא יותר לאוקמא אבשר ולהתיר בשר מדם דאין איסור בשר נוהג בכל אלא מחיים אבל דם איסורו נוהג בכל בין מחיים בין לאחר מיתה ואור"י דאי הוה גריס בשמעתין בשר במקום דם הוה אתי שפיר דמזה ומהוא ממעטינן חלב ובשר ומההוא קרא דכריתות ממעטינן דם וא"ת וכיון דממעטינן דם מההוא קרא דכריתות אמאי איצטריך קרא למישרי חלב השתא דם מותר חלב לא כ"ש וי"ל דמההוא קרא דכריתות לא מצי למישרי דם לגמרי דלא ממעטינן ליה אלא מאיסור דם אבל מאיסור טמא לא ממעטינן ליה והואיל ונתמעט מאיסור דם השתא דם וחלב שוין:

    ואחת שצמצמה לו משלה גרסי' פירוש צמצמה לו ממה שהוא חייב ליתן לה כמו קופה של בשמים ושאר דברים וצמצמה כל כך שיכול לקנות מזה כמה שפחות רבינו תם ויש גורסין שמצאה לו משלו כלומר שהוא עשיר שיכול לקנות הרבה שפחות כפי צרכה:

    אבל מוזגת לו את הכוס ומצעת לו המטה והא דתנן שלש אינה מצעת כתבתי בריש מכילתין (דף ד:) [דלא הוי כמו הצעת המטה דמתני']:

    מחלפא דביתהו בידא דשמאלא במחזור ויטרי פי' הרב ר' שמעיה שהיה נזהר רש"י אפי' שלא ליתן מפתח מידו לידה ומכאן אין ראיה דשאני מזיגת כוס שהוא דבר של חיבה ואסורה אפילו להביא לפניו על השולחן אלא למר מנחא ליה אבי סדיא ולמר אפומא דכובא ומסדר אליהו דקתני גבי ההוא עובדא דמייתי בפ"ק דשבת (דף יג: ושם) באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה כו' ששאל אליהו לאשתו שמא הבאת לו את הפך שמא הבאת לו את השמן ואמרה לו חס ושלום אפי' באצבע קטנה לא נגע בי נמי אין ראיה דמצינן לפרש דשלא על הבאת הפך היה מקפיד אלא הכי קאמר שמא בשעת הבאת הפך לא נזהרת ונגע ביך וכן משמע שהשיבתו אפילו באצבע קטנה לא נגע בי אבל שלא הביאה לו לא קאמרה ומה שפירש דמחלפא ליה בידא דשמאלא בימי לבונה דמשמע שיש להקל בימי לבונה מבימי נדותה וכן מצינו בפרק קמא דשבת (שם) בההוא עובדא שהבאתי לעיל דקאמר בימי נדותיך מהו אצלך בימי לבוניך מהו אצלך נראה דהיו רגילין לטבול אחר שבעה לראיה כשפוסקת דלא אסירא השתא אלא מדרבנן אבל בזמן הזה שאין רגילות לטבול עד אחר שבעה נקיים אין חילוק בין ימי נדות לימי לבון כדאמרינן במסכת שבת (דף סד:) תהיה בנדתה בהווייתה תהא עד שתבא במים:

    Tosafot on Ketubot 61a · Sefaria

    Rashba

    הא שארא עבדא ותימא ליה איתאי לך איתתא אחריתי משום דאמר לה קמיה ארחי ופרחי מאן טרחי. משמע מהכא דהיא חייבת לטרוח לפני כל בני הבית הסמוכין עליו, והא דאמרינן לקמן (כתובות סא ע"ב) אינו כופה לעמוד לפני אביו ולא לפני בנו, התם בבן שאינו סמוך עליו.

    אמר רב חנא ואיתימא רב שמואל בר נחמני לא הכניסה לו ממש אלא כיון שראויה היא להכניס ואף על פי שלא הכניסה. פירש רש"י ז"ל: שלא הכניסה לו שפחה ממש, אלא שהכניסה לו נדוניא שוה שפחה או שתים ושלש כאלו הכניסה לו שפחות ממש. ואינו מחוור, דאם כן מאי תנא נמי הכי אחת שהכניסה לו ואחת שמצאתה לו בתוך ביתו, והא לא דמיא ברייתא להא דרב חנה. אלא הכי קאמר לא שהכניסה לו ממש בין שפחה בין שוה שפחה, אלא אפילו לא הכניסה לו כלל, אלא שהוא נכבד שראויה להכניס לו ושלא תעשה היא מלאכה בביתו מצד חשיבותו אף היא אינה עושה, דעולה עמו, והיינו תניא נמי הכי. והכי איתא בירושלמי (ה"ו) אמר ר' שמואל בר יצחק, לא סוף דבר הכניסה אלא אף ראויה להכניס בהדה, דתני אשתו עולה עמו ואינה יורדת עמו. ואיכא נמי לפרש כל שראויה להכניס, כלומר, שהיא נכבדת שאין בנות משפחתה עושות אלא מכניסות שפחה תחתיהן, אף היא אינה עושה דאינה יורדת עמו. תוספתא (פ"ה ה"ד), הכניסה לו שפחה בין משלו בין משלה, לא טוחנת ולא אופה וכו', מקום שנהגו שלא לעשות לאחד מכל אלו אין יכול לכופה.

    אמר ר' יצחק בר חנינא אמר רב הונא אף על פי שאמרו ארבע יושבות בקתדרא אבל מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה. ואף על גב דתנן במתניתין שלש אין מצעת את המטה, התם להפך בכרים וכסתות ובדרך כפייה, אבל הכא לפרוש סדין ולבדין דבר שאינו טורח, ומשום דמילי דחובה נינהו כדי שתתחבב עליו, וחכמים השיאוהו עצה טובה להנהיג זאת בישראל כפירוש רש"י ז"ל. ויש לפרש, דמתניתין להציע המטות כולן, אבל הכא להציע מיטתו בלבד. ובמתניתין לא גרסינן, ומצעת לו אלא ומצעת את המטה, והכא גרסינן ומצעת לו, וכן מצאתיה בספרים מדוקדקים ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו, ירושלמי (ה"ו) רב הונא אמר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות לו דברים של יחוד, סכה לו את גופו ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס למה משום שהיא חייבת לו, או משום שאינם ראויים להשתמש בשפחה, מה נפק מביניהון הכניסה לו עבדים אם תימר משום שאין ראוין להשתמש בשפחה והוו ליה טעמא אלא משום שהיא חייבת לו, ר' אבדימא דצפרין בעי קומי ר' מנא לא מסתברא משום שהיא חייבת לו, פירוש בתמיה, אמר לו אף אנא סבר כן.

    אמר רב הונא, כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה, נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס. פירוש: של יין (שהוא) סימן לדבר, כדכתיב (משלי כג, לא) אל תרא יין כי יתאדם.

    והצעת המטה כדאסיקנא בפניו. והרחצת פניו ידיו ורגליו. כלומר, הוא רוחץ והיא מוצקת, אבל לא רוחצת ממש בידה דאפילחו בלא רחיצה אסור משום נגיעה, דאסור ליגע בה אפילו באצבע קטנה.

    דביתהו דשמואל מחלפא ליה בידא דשמאלא דביתהו דאביי מנחא ליה אפומא דכובא וכו'. כתב ר"ח ז"ל (שבת יג, ב בתוס' ד"ה בימי) וכל הני בימי ליבונייהו. ורש"י ז"ל כתב כן, גבי דביתהו דשמואל. ורבנו תם ז"ל אומר שאין להקל בימי לבונה יותר מימי נדתה, לפי שהיא בנדתה עד שתבא במים. והא דאמרינן התם (שבת יג, ב) בימי ליבוניך מהו אצלך, לאו משום דקילי, אלא משום דמליהו הוה ידע דההוא תלמידא הוה טעי ומיקל בהו, ולהודיע שעל ידי כך נענש, והרמב"ן נר' תירץ, לפי דברי ר"ח ורש"י ז"ל שאפשר לפרש שטובלות היו בסוף ימי נדות של תורה ואחר כך נוהגות חומרא דר' זירא. ומזיגת הכוס יש מי שאומר, בהושטת הכוס מידו לידה, והיינו דדביתהו דשמואל מחלפא בשמאלא ויהבה ליה, אבל כלי אחר מותר להושיט מידה לידו ובלבד שלא יגע בבשר, וכן כתוב בספר היראים (סי' כו) שאין אסור אלא כששניהם יחד, מזיגה והושטת הכוס, אבל הושטת שאר דברים שלו בכוס מזיגה מותרת אך שלא יגע בבשרה. ובירושלמי במסכת ברכות גרסינן, כלה לביתה אסורה כל שבעה דאסור ליטול ממנה כוס, דאלמא כלי אחר מותר, והא דאמרינן בסדר אליהו רבה (עמ') באותו תלמיד שמא הבאת לו את הפך ונגע בך או את השמן ונגע בך, לומר, שמתוך כך נוגע בה ממש וזה אסור, ולא שהנטילה אסורה. והא דדביתהו דשמואל לאו דיהבת ליה ממש אלא מוזגת ולעשות היכר בדבר מניחתו על השלחן כשמואל, כדביתהו דאביי דמנחא ליה אכובא, ואידך אשרשיפא ואבי סדיא.

    Rashba on Ketubot 61a · Sefaria

    Ritva

    משום דאמר לה קמי ארחי ופרחי מאן טרחי ודייקו רבנן ז"ל דמהכא שמעי' שהיא חייבת לטרוח לפני כל בני בית הסמוכים עליו והא דאמרינן לקמן אינה כופה לעמוד לפני אביו ולפני ביתו התם בבן שאינו סומך עליו ושמא לא חייבו אלא קמי ארחי ופרחי דלא קביעי וצ"ע והקשו בתוס' דהא כי ליכא אלא הוא לחוד' היתה טורחת לדידה ולדידיה ולארחי ופרחי וכ"ש היכא דאיכא תרתי דמצי למימר הא איכא אתתא בחריקאי ותירצו דמצי למימר נפיש ביתא נפישי ארחי ופרחי ומשני נפיש וביתה נפיש ארחי ופרחי דמשמע דעד השתא לא הוה ידעי' ההוא טעמא ה"מ בשלש דהוה סבר דכיון דאיכא תלת מסייען אהדדי אבל בשתים לעולם הוה ידעינן דנפיש ביתה נפיש ארחי ופרחי:

    לא שהכניסה לו ממש אכא שראוי היא להכניס' לו אע"פ שלא הכניסה פירש רש"י ז"ל [לא] שהכניסה לו שפחות ממש אלא כיון שראוי להכניסה לו נדוני' שום שפחה אחת או שתים ושלש כאלו הכניסה לו שפחות ממש ואינו מחוור לפום מה דגרסי' ברובי דנסחאות תניא נמי הכי אחת שהכניסה לו ואחת שמצאתה לו בתוך ביתו ולפ"ז מאי תניא נמי הכי דלא דמי כלל ומיהו יש נסחות דגרסי תניא אחת מצא' בתוך ביתו ולפ"ז מצי שיהיה דהא שהכניסה לו וכו' ונסחי אחריני גרסי ואחת שמצאה לו משלה ופירש ר"ת ז"ל לפי אותו הגרסא במה שהוא חייב ליתן לה כגון קופה של בשמים צמצמה כ"כ שיכול לקנות שפחות הרבה וכל זה דוחק והנכון דהכי פי' לא שהכניסה לו ממש בין שפחה ובין שוה שפחה אלא אפילו לא הכניסה לו כלל אלא שהוא נכבד שראוי להכניסה לו מצד חשיבותו ושלא תעשה היא מלאכה בביתו וכ"ש שראוי' להכניס לה מצד חשיבתם שבנות משפחתה אין עושין מלאכות אלו דעולה עמו ואינה יורדת עמו והכי משמע בירושלמי דגרסינן התם אמר ר"ש בר רב יצחק לא סוף דבר הכניסה אלא ראויה להכניס בעדה דתני' אשתו עולה עמו ואינה יורדת עמו ובתוס' תניא אחת שהכניסה לו משלה ואחת שהכניסה לו משלו. שמואל מחלפא ליה דביתהו בידא בשמאלא פירש דמזגה ליה כסא ומנחא קמיה בשמאלא דידה:

    אביי מנחא ליה אפומא דכובא פירש רש"י ז"ל דכל הני מילי בימי לבונה אבל בימי נידותה לא והא דלא מפלגו בין ימי לבונה לימי נדותה בדורות ההם שהיה מנהגם לטבול בשמיני כדין תורה וקודם שבעה של ימי נקיים של חומר בנות ישראל אבל בזמן הזה שאין טובלות אלא עד לאחר שבעה ימים נקיים הרי הן נדות גמורות דקי"ל הדוה בנדתה עד שתטבול והא דאמרינן במסכת שבת במעשה באותו התלמיד בימי נדותך לפי מנהגם ג"כ שהיו מקילין בימי ליבון יותר מימי נדות מן הטעם שאמרנו והא דאסרו מזיגת הכוס יש אומרים שלא גזרו אלא מזיגה שהוא דבר המביאה לידי הרגל עבירה אבל דברים אחרים מותר ליטול מידה ובלבד שלא יגע בה וזה שאמר במסכת סופרים כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ואסור ליטול מידה ובלבד שלא יגע בה כוס של ברכה אלמא כוס דוקא וזה שאמר אליהו רבה במעשה של אותו התלמיד שמא הבאת לו את (פיך) [הפך] ונגע בידך לאו אהבאת בידך קפיד אלא נגיעה בה שמא יגע בה כשהיתה מביאה לו את (פיך) [הפך] ואחרים פירשו דמזיגת הכוס אורחא דמילתא וה"ה שאר דברים שאסור ליטול ממנה בימי נדותה ומיהו ע"י שינוי מותר בשאר דברים אפילו בימי נדותה משא"כ מזיגת הכוס וכך ראויה לנהוג וכתבו בתוס' דלשתות שניהם בכוס א' זה אחר זה אין לאסור ואע"ג שלא יאכלו הזב עם הזבה על שלחן א' שאני התם דכי הדדי נינהו אבל הכא בשעה שהיתה היא שותה הוא אינו שותה. ויש אומרים דמזיגת כוס האסורה היינו כשנותנת המים ביין ונותנת לפניו דאיכא הרגל אבל להריק מן הכלי לכוס ולתת לפניו על השלחן מותר ואינו נכון ומ"מ נראה דכל היכא דאיכא בני חברותא דשתו מנייהו מותר' למזוג לו הכוס ולתת לפניו ועם כל זה ראוי להחמיר בזמן הזה:

    Ritva on Ketubot 61a · Sefaria

    Meiri

    אשה שנחלקה עם בעלה בהנקת בנה והיא אומרת שהיא רוצה להניקו מצד צער החלב או להנאת הולד והוא אומר שלא להניק מפני שחושש לניוולה ורוצה לשכור לה מיניקת לה שומעין צערא דידה הוא אם צער החלב אם צער לפרוש מבנה הוא אומר שתניק והיא אומרת שלא להניק כל שיש ספק לעשות שומעין לה ולא סוף דבר בשראוי לה כן מצד עצמה או מצד נדוניא שהביאה כגון שהביאה נכסים ראויים לשתי שפחות על הדרך שביארנו במשנה שאע"פ שמצד משפחתו שלו או עשרו אינה ראויה שהרי אינה יורדת עמו אלא אפילו לא היתה ראויה כן מצד עצמה או מצד הנדוניא שהביאה הואיל וראויה מצדו הן מצד מעלתו הן מצד עשרו לה שומעין שאף היא עולה עמו וגדולי המחברים כתבו שאם הוא טוען שאין ראוי לכך והיא טוענת שכן עליה להביא ראיה ואין כאן מקום לשבועה ואיני יודע למה הפקיעו דין שבועת היסת מכאן ולפי דרכך למדת שמה שאמרו במשנתנו מניקה את בנה כשראוי כן מצד שניהם:

    כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו וכבר ביארנו ענינים אלו בפרק ראשון:

    כל האוכל בפני בני אדם ראוי לו שיהא נותן לפניהם ממה שהוא אוכל שמא הם מתאוים במה שהוא אוכל ובאים לידי איזה חולי על שאין אוכלין ממנו וכל שכן בדברים שמביאים תאוה כגון דברים המריחים או שיש להם קיוהא וכל שכן בפני השמש המביא אותם המאכלים לפניו ואין ראוי להשהות בפני השמש בשר שמן כל השנה ויין ישן בתקופת תמוז וכן כל כיוצא בדברים אלו:

    Meiri on Ketubot 61a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה אבל מוזגת כו' ולא דמי למצעת דמתניתין דהוי דבר של טורח ובכפייה הני לא כפי כו' עכ"ל כעין שני תירוצים הן וק"ל:

    תוס' בד"ה הכניסה לו שפחה כו' קצת תימה אם הוא זן אותה א"כ מה מרויח כו' עכ"ל ויש ליישב קצת דמרויח במותר מעשה ידיה שהרי לא נתן לה רק מעה כסף אחת תחת המותרות דמעשה ידיה של שניהם וק"ל:

    בד"ה מחלפא כו' ונראה דהיו רגילין לטבול אחר ז' לראייה כו' עכ"ל מדבריהם נראה שבאו לקיים פי' רש"י ומדברי הרא"ש אין נראה כן ועוד יש לדקדק בזה וע"ש בפ"ק דשבת בחידושינו על דברי התוספות שם:

    Chidushei Halachot on Ketubot 61a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    בדיק לן רב הונא היה שואל אותנו כדי להבחין אותנו אם אנו יודעין אם לאו. צערא דידה הוא פי' הר' יוסף הלוי ן' מיגש הצער עליה הוא כשהיא רוצה בצער עצמה מאי איכפת ליה איהו בצערה דידה הלכך לה שומעין. ע"כ בלקוטי הגאונים ז"ל. ורש"י ז"ל לא פירש כן אלא דיש לה צער ממש ברבוי החלב שבדדיה והרמב"ם ז"ל בפ' כ"א מהלכות אישות כתב וז"ל היא אומרת אני אניק את בני והוא אינו רוצה שתניק אשתו כדי שלא תתנוול אע"פ שיש לה כמה שפחות שומעין לה שצער הוא לה לפרוש מבנה. ע"כ: כל היכא דהיא לאו אורחא אם אין דרך בנות משפחתה להניק את בניהם אלא נותנות למניקה מרוב עושר ודרך בנות משפחתו להניק לה שומעין בעלייתו של בעל עולה עמו לחיים נתנה לו לטובתה נזדווגה לו שתהא עולה עמו ואסמכתא בעלמא היא. רש"י במהדורא קמא: משום דאמר לה קמי ארחי ופרחי מאן טרח ודייקי רבנן דמהכא שמעינן שהיא חייבת לטרוח לפני כל בני הבית הסמוכין עליו והא דאמרינן לקמן אינו כופה לעמוד לפני אביו ולפני בנו התם בבן שאינו סמוך עליו ושמא לא חייבוה אלא קמי ארחי ופרחי דלא קביעי וצ"ע. והקשו בתוספות דהא כי ליכא אלא היא לחודה היתה טורחת לדידיה ולדידה ולארחי ופרחי וכ"ש היכא דאיכא תרתי דמצי למימר הא איכא איתתא אחריתי בחריקאי ותירצו דמצי למימר נפיש ביתא נפישי ארחי ופרחי ואף על גב דבתר הכי פריך לימא ליה עיילית איתתא אחריתי לארחי ופרחי ומשני נפש ביתא נפישי ארחי ופרחי דמשמע דעד השתא לא הוה ידעינן ההוא טעמא ה"מ בשלש דהוה סבר דכיון דאיכא תלת מסייען אהדדי אבל בשתים לעולם הוה ידעינן דנפיש ביתא נפישי ארחי ופרחי. הריטב"א ז"ל:

    שלש אינה מצעת את המטה הא שארא עבדא כלומר עושה בצמר אמאי ותימא ליה עיילית לך איתתא אחריתי לארחי ופרחי פי' דהא גבי שתים נמי קשיא לן הכי השתא אמאי לא מפטר' דהא מציא אמרה ליה אייתי לך איתתא אחריתי דקיימא בחריקאי לגמרי דעבדא לדידך ולדידה ומהדרינן לעיל משום דאיכא ארחי ופרחי הא לאו הכי דינא הוא דתיפטר לגמרי והיינו דקשיא לן הכא אשלישית דעביד חדא לארחי ופרחי ותיקום אידך בחריקה לגמרי דעבדא לדידיה ולדידה משום דאמר נפיש ביתא כו'. הרא"ה ז"ל:

    לא שהכניסה לו ממש אלא כיון שראויה כו' פרש"י ז"ל לא שהכניסה שפחות ממש אלא שהכניסה לו נדוניא שוה שפחה אחת או שתים או שלש כאילו הכניסה לו שפחות ממש ואינו מחוור לפום מאי דגרסי' ברובי דנוסחי תניא נמי הכי אחת שהכניסה לו ואחת שמצאתה לו בתוך ביתו ולפי' זה מאי תניא נמי הכי דהא לא דמו כלל. ומיהו יש נוסחאות דגרסי תניא א' שהכניסה לו כו' ונוסחי אחריני גרסי ואחת שמצאתה לו משלה ופר"ת ז"ל לפי אותה גרסא כיון שהוא חייב ליתן לה תכשיטין כגון קופה של בשמים צמצמה כל כך שיכול לקנות שפחות הרבה וכל זה דוחק. והנכון דה"פ לא שהכניסה לו ממש בין שפחה בין שוה שפחה אלא אפילו לא הכניסה לו אלא שהוא נכבד שראויה להכניס לו מצד חשיבותו ושלא תעשה היא מלאכה בביתו וכל שכן שראויה להכניס מצד חשיבותה שבנות משפחתה אינן עושות מלאכות אלו דעולה עמו ואינה יורדת עמו והכי משמע בירושלמי [ה"ו] דגרסי התם אמר ר' שמואל בר רב יצחק לא סוף דבר הכניסה אלא ראויה להכניס בהדה דתניא אשתו עולה עמו ואינה יורדת עמו ובתוספתא תניא אחת שהכניסה לו משלה ואחת שהכניסה לו משלו. הריטב"א ז"ל: אע"פ שאמרו ארבע יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו את הכוס ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו גרסינן ול"ג ומצעת לו את המטה. מוזגת שני חלקי מים ושליש יין ולא אמרן דנדה לא מצעת לבעלה את המטה אלא בפניו שלא יתאוה לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

    שמואל מחלפא ליה דביתהו בידא דשמאלא ולכאורה נראה שהיתה נותנת מידה לידו אלא שהיתה מחלפת ומעתה אין להביא ראיה מכאן למה שכתבו תלמידי רש"י ז"ל שרבם ז"ל היה נזהר שלא ליתן מפתח מידו לידה כיון דשמואל היה נוטל מידה אלא שהיה מחליף משום דכוס הויא דבר של חיבה ולהכי אינך אמוראי עבדי הרחקה יתירה שלא להביא לפניו על השלחן אלא למר מנחא ליה אבי סדיא כו' ולהכי נמי הא דכתב רש"י ז"ל מחלפא ליה. בימי ליבונה. פירוש ולא בימי נדתה דכיון דהיה מיקל ונוטל מידה וכתב רש"י בימי ליבונה אלמא פירושו דוקא בימי ליבונה ולא בימי נדתה וצריך ליישב דהיו רגילין לטבול אחר שבעה לראיה וכמו שכתבו בתוספות. ומיהו הנכון דשמואל לא היה נוטל מידה כלל ח"ו אלא דהיתה מנחת לפניו בשמאל דאפילו להניח לפניו על השלחן היתה עושה על ידי שינוי וכיון שכן בדברים אחרים שאינם של חבה יש להביא מכאן ראיה שאין ליטול מידה דכיון דכולהו הני אמוראי עבדי הרחקה יתירה בכוס אלמא דבמידי אחרינא מיהא להושיט ממש מידו לידה אסור ואפשר נמי הכי קאמר רש"י מחלפא ליה בימי ליבונה פירוש אפילו בימי ליבונה כלומר דהרחקה יתירה זו אפילו בימי ליבונה הוה עביד ולא נחלק לפי האמת בין בימי ליבונה בין לימי נדתה כלל כנ"ל: וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא שמואל מחלפא ליה דביתהו לכסא בימי נדותה בידא דשמאלא דעבדה שינוי מ"ה מזיגת הכוס דוקא דהמשכת חיבה היא ויש לחוש משום הרגל דבר אבל מידי אחרינא יכולה להושיט לו בזמן הזה דמגע נדה בזמן הזה אינו אלא משום הרחקה בעלמא שהרי טמא נפש וטמא שרץ נוגעין וכיון דאיכא שינוי סגי ליה וימי ליבונה של אשה חמירי כימי נדתה דהא אמרינן במסכת נדה תהיה בנדתה בהווייתה תהא עד שתבא במים. מנחא ליה דביתהו אפומא דכובא על פי הקנקן מנחת את הכוס ומוזגתו והוא נוטלו. עד כאן:

    וז"ל הרמב"ן ז"ל מחלפא ליה דביתהו מימינא לשמאלא כתב ר"ח ז"ל הא דשמואל ודביתהו דאביי מנחא ליה לכסא אפומא דכובא כו'. כל הני בימי ליבונייהו ובהלכות היה כתוב כן בלשון יש מי שאומר ומחקו ז"ל ורש"י ז"ל כתבה אדשמואל בלחוד ורב אחא משבחא גאון ז"ל כתב בשאלתות (דאחרי מות) שמואל כי משקה ליה בימי נדתה משניא ליה ויהבה ליה בשמאלא ור"ת ז"ל היה אומר שאין להקל בימי ליבונה יותר מבימי נדתה לפי שהיא בנדתה עד שתבא במים והא דאמר התם בימי ליבוניך מהו אצליך כו' דמשמע דקילי ימי ליבון מימי נדות התם אליהו הוא דידע דההוא תלמידא טעי ומיקל ולא שעשה כדין שאין להקל בו יותר כלל ואני תמה על רש"י ור"ח ואין טעם בדבר אלא שנפרש שטובלות היו בסוף ימי נדות של תורה ואחר כך נוהגות חומרא דרבי זירא ויש מי שאומר דמזיגת הכוס לאו דוקא אלא אסור ליטול כל דבר מידו לידה וכן כתבו תלמידי רש"י ז"ל שרבם היה נזהר מכל דבר ואפילו ליטול מפתח מידה לידו. ויש מי שאומר גדר היה הדבר אבל לא אסרו אלא זו שהיא מרגלת לידי מעשה וכן כתוב בספר היראים מאחר דמזיגה בלא הושטה שרי דהא שרי בהושטת שינוי והזכירו מזיגת הכוס ללמדנו שאין אסור אלא כששניהם יחד מזיגה והושטת הכוס אבל הושטת שאר דברים שלא בכוס ומזיגה מותרת אך שלא יגע בבשרה ע"כ. ובמסכת ברכות ירושלמי לשון סועד לזה כלה לביתה אסורה כל שבעה ואסור ליטול ממנה כוס. ול"נ שמזיגת הכוס שאסרו לא ליתן מידו לידה שזה בכל דבר הוא אסור אלא שלא תמזיגנו ותניחנו לפניו בשולחן ושמואל מחלפה ליה משום שינוי ומניחתו לפניו בשמאל ואביי משניא ליה בהנחת אפומא דכובא שאינו מקומו והרחצת פניו שאסרו לשפוך לו מים מן הקיתון אבל ליגע בה חס ושלום. ובתוספות מצאתי שהביא ראיה דבסדר אליהו רבה אמרינן באותו תלמיד שמא הבאת לו את הפך ונגע ביך או את השמן ונגע ביך כלומר שהיא אסורה להביא לו כלום משום חשש נגיעה והם דחו דילמא ה"ק שמא מתוך שנטל כלום מידך נגע ביך לא שהנטילה אסורה אלא שהנגיעה אסורה. ע"כ:

    וז"ל הריטב"א ז"ל שמואל מחלפא ליה בשמאל פירוש דמזגא ליה כסא ומנחא קמיה בשמאלא דידה אביי מנחא ליה אפומא כו'. פרש"י ז"ל דכל הני מילי בימי ליבונה אבל בימי נדתה לא והא דמפלגי בין ימי ליבונה לימי נדתה בדורות ההם שהיה מנהגם לטבול לשמיני כדין תורה וקודם שבעת ימי נקיים כו' והא דאסרו מזיגת כוס יש אומרים שלא גזרו אלא מזיגה שהוא דבר המביא לידי הרגל עבירה וכו' ואחרים פירשו דמזיגת כוס אורחא דמילתא נקט וה"ה שאר דברים שאסור ליטול ממנה בימי נדתה ומיהו ע"י שינוי מותר בשאר דברים אפילו בימי נדותה מה שאין כן במזיגת כוס וכן ראוי לנהוג. וכתבו בתוספות דלשתות בכוס אחד שניהם בזה אחר זה אין לאסור ואף על גב דלא יאכל הזב עם הזבה על השלחן שאני התם דכי הדדי אכלי אבל הכא בשעה שהוא שותה אינה שותה. וי"א דמזיגת הכוס האסורה היינו כשנותנת מים ביין ונותנת לפניו דאיכא חיבה אבל להריק מן הכלי לכוס ולתת לפניו על השלחן מותר ואינו נכון ומ"מ נראה דכל היכא דאיכא בני חבורה דנחזי מינייהו מותרת למזוג כוס ולתת לפניו ועם כל זה ראוי להחמיר בזמן הזה. ע"כ: וכתבו תלמידי ר' יונה ודוקא מזיגת הכוס בפניו אסור אבל לשתות עמה בכוס אחד או לאכול עמה על שלחן אחד לא מצינו האיסור מפורש בתלמוד שלא מצינו איסור אלא באכילה בקערה אחת אבל היכא שכל אחד ואחד אוכל בקערה שלו או כששותין בכוס אחד לא נאסר בתלמוד בפירוש ומ"מ ראוי להחמיר בדבר ושלא ישתו בכוס אלא אם כן ידיחו אותו או יעשו בו שום שינוי וכמו כן בשעה שאוכלין על שלחן אחד שיהיה לה שתי מפות להיכרא ובהכי סגי וכן הוא המנהג וכמו שאסור ליגע בה עד שתטבול כמו כן אסור להושיט לה שום דבר דהושטה כנגיעה דיינינן ליה וכן כתבו רבני צרפת ז"ל ולישב שניהם במטה אחת מותר שלא מצינו איסור אלא כשישנים ביחד כדאיתא בפרק קמא דשבת. ע"כ: הכל משהין לפני השמש כל דבר יכול רבו לאכול בפניו ואינו צריך ליתן לאלתר חוץ מבשר ויין שמצערין את השמש מרוב תאותו עליהם דמאכל חשוב הוא בתקופות תמוז אז יין יפה לחמימות ונתאוה מאד תבשילא דאדרי בוליד ר"ן. ושמואל היה רגיל בהם כדאמרינן בפסחי' כגון אדרלי גרגלידי דלפתא חתיכות גדולות של לפתות. תמרתא דהינוניתא תמרה שמנה כמו קריב לדהנא. תמרתא ריחניתא שריחה נודף. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל תבשילא דאדרי תבשיל ירקות בחומץ. תמרתא דהינוניתא י"מ תמרה שלא נתבשלה כל צרכה והרי היא קרובה לבוסר ומתוך שהדבר חמוץ השמש מצטער ע"כ. וי"מ תמרה דהינוניתא שם מקום הוא והתמרין שגדלין שם שמנות הרבה וי"מ תחלת בכורים של כל פירות כשמתחילין לבשל פירותם קורין אותם בלשון ארמי הינוניתא בין לתמרא בין לשאר פירות. ע"כ בלקוטי הגאונים ז"ל:

    כל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא דהיינו טעם חומץ חייב ליתן לו ורב ענן ורב פפא לא באו לחלוק למאי דאמרינן מעיקרא הכל משהין בפני השמש חוץ מבשר שמן כו'. אלא מלתא באפי נפשיה אתו לאשמועינן דחייב לתת לו מכל דבר שיש לו ריחא וקיוהא אבל אין אסור להשהות אלא מהני. ע"כ תלמידי רבינו יונה ז"ל: קיוהא שרף חזק שמצער את הרואה שאוכלין אותו והוא אינו אוכל ועל כן נמשכין מים לתוך פיו כגון פירות אזדגידר שר המלך וישראל היה אטורנגא דמלכא מתקן מאכל המלך ומביאו לפניו דחוור אפיה שמתלבנין פניו מרוב תאוה דחוור אפיה צרעת פרחה בו אנח בפומיה ואפסיל ליה מיכלא דגנאי הוי למלכא למיכל. אמרו ליה אמאי אנחת אצבעך במאכל מלכא אמר להו רב אשי מאן דעביד האי פסיל למיכל מלכא ואנא נמי למפסלא איכווני ד"א חזירי. וטורנג' דמלכא לא חזא כי אנח רב אשי המאכל בפומיה דמר זוטרא דאם כן הוה מצי לאותוביה אי דבר אחר חזית ביה לחברך אמאי ספית. מאי טעמא סמכתא אניסא שנתת אצבעך במאכל מלכא וחשבת בלבך שיעשה לך הקב"ה נס. חזאי רוח צרעת דפרחא ביה במר זוטרא מרוב תאוה ומסרתי עצמי למיתה. ענין אחר דבר אחר צרעת שהיה המאכל שור שמן מאי טעמא סמכת אניסא לומר דבר שלא חזית במאכל ובטחת על נס אמר להו חזאי רוח צרעת דפרחא על המאכל. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא פירש כלישנא קמא:

    Shita Mekubetzet on Ketubot 61a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא ופשיטנא ליה מהא עולה עמו ואינה יורדת עמו אמר רב הונא מאי קרא והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל כו' האי קרא אמר ה' לאבימלך. ולכאורה יש לתמוה מאי שייכא התם הך דרשא ונלע"ד דודאי התם שייכא דבלא"ה יש לדקדק במאי דקאמר הנך מת על האשה אשר לקחת דלפי האמת היה חייב מיתה אע"ג דקרא מסהיד עליה ואבימלך לא קרב אליה אע"כ דאפ"ה חייב מיתה מצד לקיחתה לבית בע"כ שלא בטובתה כדכתיב וישלח אבימלך ויקח את שרה דמשמע בע"כ והוא מענין גזל כדאיתא בסנהדרין כיוצא בו דגזל יפת תואר וה"נ אשכחן בפרעה שנתנגע על לקיחתה בע"כ וילפי' מינה בויקרא רבה פ' מצורע דעל גזל נגעים באין ע"ש ולפ"ז אפי' אם החליט אבימלך בדעתו שלא ליקרב אליה לשם אישות או זנות רק כדי ליהנות להסתכל ביופיה שהכל סכין ביופיה אפ"ה יש לו חיוב מיתה מצד גזל דידה שלא תהא גזילת גופה גרע מגזל ממון אלא דלכאורה לפי משמעות הפסוקים שלקיחתה להסתכל ביופיה היה ברשות אברהם כמו שאמר לה אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך ופירש"י שיתנו לו מתנות הרבה ובודאי חלילה חולין לחשוב כזאת על אברהם שהיה מקבל מתנות להפקירה לאיסורא ח"ו אלא לפי שהיה בטוח בזכותו וזכותה או ע"פ נבואה ששום אדם לא יקרב אליה לזנות או לאישות כמו שהיה באמת רק מה שאמר שיתנו לו מתנות היינו לפי שהיו סכין ביופיה כדאשכחן באבימלך גופא שנתן אלף כסף לאברהם ואמר הנה הוא לך כסות עינים ותרגם המתרגם על אשר שלטו בה עיניו של אבימלך וכן פירש"י בחומש נמצא דלפ"ז אף שאבימלך לא ידע שהיא אשת אברהם מ"מ לפי האמת שהיתה אשתו ונלקחה לרצונו שיתנו לו מתנות והוא ניחא ליה ולא היה כאן צד גזל אילו היה מהדין שהבעל רשאי לעשות כן באשתו לכופה על כך במאי דלא ניחא לה לדידה וזה שאמר אלקים לאבימלך הנך מת על האשה אשר לקחת בע"כ ואף דלפי האמת ניחא ליה לבעל וזה שסיים הכתוב והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו וכדילפינן בשמעתין שאינו יכול לכופה לשום דבר דלאו אורחא דידה כנ"ל נכון בעזה"י אח"ז ראיתי שמהרש"א ז"ל בחידושי אגדות כתב ג"כ קרוב לזה ות"ל יתברך שכוונתי לדעת הגדול אלא שהוא כתב שלקחה אבימלך לשם שפחות ולכאורה אין רמז לזה אבל למאי דפרישית מבואר הכל בפסוקים ודו"ק וגם במה שמפרש מהרש"א ז"ל בדרשא דהיא היתה אם כל חי נ"ל דוחק ולענ"ד הך דרשא היא יותר פשוטה דהאיך אמר הכתוב ויקרא אדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי דנהי שהיא היתה אם כל אדם הנולדים מ"מ לא יצדק לומר אם כל חי דאאדם נמי קאי שהוא בכלל כל חי אבל לפי דרשת הגמרא א"ש דאפילו לגבי אדם גופא שהיה בעלה מקריא שפיר אם שהיא במעלה חשובה ממנו לכבדה יותר מגופו שהרי עולה עמו ואינה יורדת עמו והוא נכון מאד:

    בתוספות בד"ה הכניסה לו כו' קצת תימה כו' א"כ מה מרוויח הבעל כו' עכ"ל. עיין במהרש"א ולענ"ד דעיקר קושייתם אהא דמקשינן בשמעתין ותימא ליה עיילית לך איתתא בחריקאי וקשיא להו כיון דחייב לזון אשתו ושפחתה לא שייך למימר הכי ומיהו גם בזה יש ליישב כיון דאמרינן בעלמא דעבדא דנהום כריסא לא שוי כו' ומסתמא סתם שפחה כנענית עושית מלאכה הרבה יותר בכפליים מאשתו מש"ה שייך שפיר עיילית לך בחריקאי וק"ל:

    ברש"י בד"ה אבל מוזגת לו כו' ומצעת לו המטה כו' ולא דמי למצעת דמתני' דהוי דבר של טורח ובכפייה הני לא כפי לה כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל שהם כמו שני טעמים לחלק ולע"ד דתרוייהו צריכא ליה לרש"י ז"ל לפרש דבטעמא קמא לחוד לא סגי דנהי דלא הוי דבר של טורח אכתי הו"ל למיתני נמי במתניתין לכך הוצרך לפרש עוד דלא שייך למיתני כלל במתני' כיון שאינה מחויבת מצד הדין ולא כפינן לה אלא דעצה טובה היא לה ובהאי טעמא לחוד נמי לא סגי דאכתי היאך תני במתני' הכניסה לו ד' שפחות יושבת בקתדרא הא מצעת לו מיהו הלבדין מצד עצה טובה וא"כ לא שייך לשון דיושבת בקתדרא שפיר מש"ה הוצרך נמי לטעמא קמא דהצעת לבדין אינו דבר של טורח כלל אלא ענין חיבה וא"כ שייך ביה שפיר לשון יושבת בקתדרא כן נראה לי:

    בד"ה מחלפא ליה בימי ליבונה עכ"ל וכ"כ רבינו חננאל ז"ל אלא דלכאורה יש לתמוה דאף אם נאמר דהכי פשיטא להו לרש"י ולר"ח ז"ל מצד הסברא אכתי מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן בשמעתין כיון שאין הכרח לזה מלשון הש"ס ועוד דבעיקר הדין נמי יש לדקדק אמאי פשיטא להו הכי מסברא לפרש נגד משמעות לשון הגמרא דשמואל מחלפא לה בידא דשמאלא נראה לכאורה דאימי נדותה נמי קאי וכיון דעיקר איסורא דמזיגת הכוס אינו אלא לסייג וגדר בעלמא בפשיטות מצינן למימר דבשינוי כל דהו סגי כדאשכחן בכמה דוכתי ובנדה גופא לענין איסור אכילה עמה בשלחן אמרינן דבהיכר כל דהו שרי. והנלע"ד בזה דודאי מסוגייא דשמעתין גופא מוכרח כן כיון דאיסור מזיגת הכוס היינו משום שהוא ענין חיבה דמש"ה לעולם כל אשה טהורה מחויבת כן לבעלה דרך עצה טובה ומש"ה חששו במזיגת הכוס בנדה טפי מבשאר דברים ולא משום שמא יגע בה דא"כ מ"ש מזיגת הכוס משאר דברים דלרש"י אסור להושיט מידו לידה. אע"כ משום שהוא דבר של חיבה חששו שמא יבא לידי הרגל דבר וא"כ מאי מהני האי היכרא דמחלפא בשמאלא דמ"מ ענין המזיגה בעצמה בפניו הוא דרך חיבה ושייך בה האי חששא דהרגל דבר כמו ביד ימין ולא דמי לאיסור אכילה עמה דסגי בהכירא דהתם עיקר האיסור הוא שמא יגע בה שישכח שהיא נדה מש"ה בהיכר כל דהו סגי אבל למה שפרש"י דבימי ליבונה איירי א"ש וכפירוש התוספות שהיו רגילין לטבול לאחר ימי עיקר נדתה א"כ בהרגל דבר גופא ליכא אלא איסורא דרבנן מחומרא דר' זעירא דבנות ישראל החמירו על עצמן לישב ז' נקיים בכל ענין לפ"ז אפשר דלמידי דרבנן לא שייך להחמיר כ"כ לאסור מזיגת הכוס שמוטל על האשה לעשות לבעלה. אלא דאפ"ה אסרו חכמים שלא יקילו ג"כ בכך בימי עיקר נדותה ומש"ה בהיכירא בעלמא דמחלפא לה בידא דשמאלא סגי. ואף אם נאמר דרש"י ז"ל לא נחית לדברי התוספות שהיו רגילין לטבול ב' טבילות נמי איכא למימר דבימי ליבונה ליכא למיחש להרגל דבר כיון שקרבו ימיה לטבול כמו שהביא הב"י סברא זו בשם ראבי"ה ז"ל ונראה שהרא"ש ז"ל הבין כן בכוונת רש"י ז"ל מש"ה תמה עליו וכתב שאין דבריו נראין להקל בימי ליבונה ולמאי דפרישית אדרבה עיקר שיטת רש"י ור"ח ז"ל להחמיר דבימי נדותה לא מהני שום היכר דבכל ענין אסורה למזוג שמא יבואו לידי הרגל דבר ובאמת יש לתמוה על כל הפוסקים שלא הביאו מיהא דברי ר"ח ז"ל שכל דבריו דברי קבלה להחמיר מיהא בימי נדותה דלא מהני היכר ושינוי ואפשר משום דחומרא דאתי לידי קולא הוא לחלק ימי ליבונה מימי נידותה כן נ"ל ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Ketubot 61a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    דְּאָכְלָה כֻּסְבַּרְתָּא הֲווּ לָהּ בְּנֵי בִּשְׂרָנֵי פירוש כֻּסְבַּרְתָּא בלשון ערבי כזבר"א הֲווּ לָהּ בְּנֵי בִּשְׂרָנֵי פירוש בעלי בשר דהיינו בריאות בשר. ובזה מובן הטעם של מנהג עירינו בגדאד יע"א שכל אשה שהוכר עוברה הראשון עושים לה בית אביה כזבר"א שחוקה עם סוכ"ר ועוד עושין לה מין אחר שקורין אותו גומ"י בצרה שחוק גם כן עם סוכ"ר. ורבים שואלין בשלמא גומ"י בצרה עם סוכ"ר זה יאות לה בשביל שהוא חמוץ והעוברה טבעה להתאוות לחמוץ אך כזבר"א עם סוכ"ר מה שייכות יש לה עם העוברה? ובזה ניחא כי זה המנהג בנוי על פי המאמר הזה אך לא נהגו בכל זה אלא רק בעיבור הראשון.

    דְּאָכְלָה אֶתְרוֹגָא הֲווּ לָהּ בְּנֵי רֵיחָנִי נראה מכאן דהאתרוג יש בטבעו תוקף בפעולת הריח להריקו מגוף האם לגוף העובר יותר משאר פירות אף על פי שיש בהם ריח טוב יותר ולכן פסוק וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים (שיר השירים ז, ט) תרגומו כריח דאתרוגין. ועיין תוספות בתענית (תענית כט:) מה שכתבו על פסוק (בראשית כז, כז) רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה ואמר רב יהודה אמר רב כריח שדה של תפוחין שפרשו התוספות שהוא אתרוגים. ולכן כמו שהעובר קולט מן ריח האתרוג שאכלה אמו כן קין והבל קלטו מקלקול עץ הדעת שאכלה חוה כי איכא חד תנא דסבר עץ הדעת אתרוג הוה.

    וַהֲווּ מַסְקֵי לָהּ לְקַמֵּיהּ דַּאֲבוּהָ בְּרֵישׁ רֵיחָנִי אפשר לשון גוזמא כי דברו חכמים לשון גוזמא ודברה תורה לשון גוזמא 'ערים גדולות ובצורות בשמים'. ונראה לי דהרגשת הריח הטוב שבה אינו מן הבשר שלה אלא מן ההבל שלה היוצא מן הפה כי גם עתה תמצא בהבל של בני אדם הרגשות בריח משונות ובדורות הראשונים היו החושים חזקים מאד ומרגישים יותר.

    מַר מִשְׁתָּעִי אֵלִיָּהוּ בַּהֲדֵיהּ נראה לי בס"ד הטעם דנוגע דבר זה לאליהו זכור לטוב כי ודאי זה איירי בשבתות וימים טובים דחסידים אלו לא יבא על שלחנם מינים הרבה בחול כי אם רק הלחם ועל הרוב הם מקיימים דברי התנא (משנה אבות ו, ד) כך דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' אך זה היה להם בשבתות וימים טובים דאוכלים מותרות למצוה ועולה על שלחנם מינים הרבה והוו חַד סָפִי מִכָּל מִינָא וְחַד סָפִי מֵחַד מִינָא. וידוע כי אליהו זכור לטוב הוא ממונה לכתוב כל מצוה שיעשו ישראל בשבת שיושב בגן עדן במוצאי שבת תחת עץ החיים ושם כותב כל מצוה שעשו ישראל בשבתו ולכך מזכירין במוצאי שבת את אליהו זכור לטוב וכמו שכתוב בפוסקים ז"ל וכשכותב זכיות ישראל יש לו נחת רוח ולכן כל מי שכותב בשבילו זכיות יותר יש לו ממנו נחת רוח יותר ואוהב אותו יותר! ולכן לזה דהוה ספי מכל מינא ביום שבת שאז כותב בשבילו זכות יותר הוה משתעי בהדיה להראות לו חיבה יותר כי היה מוצא בו דבר מחודש אשר לא נמצא לזולתו.

    דְּקָדִים סָפִי, אֵלִיָּהוּ מִשְׁתָּעִי בַּהֲדֵיהּ נראה לי בס"ד טעם לזה כי ידוע מה שאמרו רז"ל כאשר הרג אליהו זכור לטוב את נביאי הבעל השליך אותם לכלבים ואכלו אותם (מלכים א' כא, יט). ובזה פירשו המפרשים ז"ל דרך הלצה אליהו בא לעיר כלבים שוחקים מלאך המוות בא לעיר כלבים בוכים (בבא קמא ס:), והיינו כיון שראו הכלבים דאליהו זכור לטוב חס עליהם שהשליך להם ארבע מאות בני אדם שמנים לאכול אותם, אז שוחקים כי יאמרו אולי גם עתה בבואו ישליך להם בני אדם! לאכלם אבל במלאך המות בוכים כי רואים שכל בני אדם אשר ימית מלאך המוות אין להם הנאה מהם אלא קוברים אותם בארץ בעומק שאין הכלב יוכל לחטט להוציאם לאכלם ואין אוכלים הכלבים אלא בהמה שתמות מאיליה או על ידי אדם שלא על ידי מלאך המוות שזו משליכים אותה על פני האדמה ואז הם יאכלו אותה ואם כן יודעים כי מעשה מלאך המוות אין יוצא להם הנאה ולכך בוכים! עד כאן דבריהם בדרך צחות. נמצא לפי זה כי אליהו זכור לטוב עשה מעשה רב להשליך ארבע מאות בני אדם נביאי הבעל בעלי בשר שמן לכלבים. ואמרתי הטעם לזה כי קליפת הכלבים בעשיה כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בביאור פרקי שירה כלבים אומרים שירה בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי הֳ' עֹשֵׂנוּ (תהלים צה, ו) דייקי לומר 'עושנו' ולא בוראינו או יוצרינו מפני שהם בעשיה ולכן הכלבים נקראים עַזֵּי נֶפֶשׁ (ישעיה נו, יא) כי העשיה היא סוד נפש וגם יונקים מן הוי־ה דההי־ן הנקראת נפש דעשיה דקדושה שמשם נמשך שפע מעט אל נפש קליפה דעשיה הנקראת בשם כלב ומשם נמשך מזון וחיות אל כלבים התחתונים, וכמבואר כל זה בדברי קדשו של רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רז"ל עיין שם. עוד כתוב שם דאליהו [52] זכור לטוב הוא מספר ב"ן שהוא סוד הוי־ה דב"ן [יו־ד ה־ה ו־ו ה־ה = 52] נפש דעשיה דקדושה הנזכר ובזה מובן הטעם שפיר שחס על הכלבים התחתונים והאכיל אותם את כל אותם נביאי. הבעל. והנה נודע כי אותו זמן היה רעב בעולם מחמת עצירת הגשמים ולא נשאר עשב בארץ ולכן לא היו אוכלים לחם ובשר וממילא גם הכלבים רעבים דאם בני אדם אין להם אכילה לא לחם ולא בשר מי יתן אכילה לכלבים? וכשבא המטר על ידי מעשה זו שעשה אליהו זכור לטוב לקדש שם שמים בביטול העבודה זרה ובהרגו את נביאי הבעל אז נעשה מזון לבני אדם מלחם ובשר ואחר שימצא הלחם והבשר לפני בני אדם ממילא גם הכלבים יאכלו באחרונה כי השיורין והעצמות יתנו לכלבים. ברם זה דבר חדש עשה אליהו זכור לטוב דקדים ספי לכלבים אכילה חשובה של בשר שמן מאלו נביאי הבעל ששחטם ונתנם לכלבים קודם שאכלו בני אדם מן הטובה של המטר כי בני אדם אכלו אחר שירד המטר ויצא עשב הארץ ורעו הבהמות ושחטום ואכלו בשרם אך הכלבים אכלו בשר שמן של נביאי הבעל תכף ומיד. ונמצא מַר קָדִים סָפִי ולכן לזה החכם שהלך בעקבותיו של אליהו זכור לטוב דהוא קדים ספי הוה משתעי אליהו זכור לטוב בהדיה כי מעשיו דומין למעשיו. ודע כי מה דספי אליהו זכור לטוב לכלבים גם כן הוה ספי מכל מינא יען דאלו נביאי הבעל היה בשרם שמן ויש להם חלב רב ועב כי אף על פי שהיה זמן רעב וגווית בני האדם יבשה מחמת רעבון עם כל זה אלו נביאי הבעל היו אוכלים ממה שמקריבים לעבודה זרה שיש להם רבוי אכילת בשר וסולת שכל אחד מגיע לו חלק הרבה מאכילת קרבנות ולכן היה גופם כולו בשר שמן ומלאים חלב רב על בטנם וגם עצמות שלהם היו רטובים מחמת משקה היין של נסכים שהיו שותין ונמצא כשהאכיל אותם לכלבים הוא קדים ספי לכלבים מכל מינא דהיינו בשר שמן וחלב עב ועצמות שיש בהם טעם חשוב ועדיין כל בני האדם נפשם יבשה שלא טעמו כלום כי הטוב הגיע לפיהם אחר ירידת המטר שירד להם אחרי זה. ועוד אמרתי טעם אחר בזה דאליהו זכור לטוב היה נח לו מאותו המקדים ספי מפני כי דרך זה היה משובח בעיניו שבזה הדרך הדריך והנהיג את הצרפית שתעשה כך בשנות הרעב דכתיב (מלכים א' יז, יג) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵלִיָּהוּ אַל תִּירְאִי בֹּאִי עֲשִׂי כִדְבָרֵךְ אַךְ עֲשִׂי לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה וְהוֹצֵאתְ לִי וְלָךְ וְלִבְנֵךְ תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה. נמצא דעתו דעת עליון הוא שהקדימה יש לה שכר טוב ועושה פרי ולכן זה החכם דהוה נוהג בכך הוה ניחא ליה מיניה ומשתעי בהדיה. ושוב אמרו לי שקרוב לדרך זה כתב הגאון בספר כתובה על מכילתין.

    Ben Yehoyada on Ketubot 61a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Ketubot, daf 61, Amud Aleph, about 509 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 150 words

      Opens “בָּרְיֵי. דְּאָכְלָה בֵּיעֵי — הָווּ לַהּ בְּנֵי…”

    2. Segment 250 words

      Opens “אָמַר רַב הוּנָא, בְּדַק לַן רַב הוּנָא…”

    3. Segment 339 words

      Opens “וּפָשֵׁיטְנָא לֵיהּ מֵהָא: עוֹלָה עִמּוֹ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת…”

    4. Segment 424 words

      Opens “הִכְנִיסָה לוֹ שִׁפְחָה וְכוּ׳. הָא שְׁאָרָא עָבְדָא.…”

    5. Segment 529 words

      Opens “שְׁתַּיִם אֵינָהּ מְבַשֶּׁלֶת וְאֵינָהּ מְנִיקָה וְכוּ׳. הָא…”

    6. Segment 623 words

      Opens “שָׁלֹשׁ, אֵינָהּ מַצַּעַת הַמִּטָּה. הָא שְׁאָרָא עָבְדָא.…”

    7. Segment 711 words

      Opens “אִי הָכִי, אֲפִילּוּ אַרְבַּע נָמֵי! אַרְבַּע, כֵּיוָן…”

    8. Segment 829 words

      Opens “אָמַר רַב חָנָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר…”

    9. Segment 930 words

      Opens “אַרְבַּע, יוֹשֶׁבֶת בְּקָתֶדְרָא. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר…”

    10. Segment 1025 words

      Opens “אָמַר רַב יִצְחָק בַּר חֲנַנְיָא אָמַר רַב…”

    11. Segment 1134 words

      Opens “וְהַצָּעַת הַמִּטָּה. אָמַר רָבָא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא…”

    12. Segment 1235 words

      Opens “אָמַר רַב יִצְחָק בַּר חֲנַנְיָא אָמַר רַב…”

    13. Segment 1352 words

      Opens “אָמַר רַב עָנָן בַּר תַּחְלִיפָא: הֲוָה קָאֵימְנָא…”

    14. Segment 1426 words

      Opens “אֲבוּהּ בַּר אִיהִי וּמִנְיָמִין בַּר אִיהִי, חַד…”

    15. Segment 1531 words

      Opens “הָנְהוּ תַּרְתֵּין חֲסִידֵי, וְאָמְרִי לַהּ: רַב מָרִי…”

    16. Segment 1621 words

      Opens “אַמֵּימָר וּמָר זוּטְרָא וְרַב אָשֵׁי הָווּ קָא…”

    Sages named on this page

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Ketubot 61a · Segment 8 — “…חָנָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: לֹא הִכְנִיסָה לוֹ…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Ketubot 61a · Segment 11 — “…דְּבֵיתְהוּ בִּידָא דִשְׂמָאלָא. אַבָּיֵי מַנְּחָא לֵיהּ אַפּוּמָּא דְכוּבָּא. רָבָא…

    Original text

    בָּרְיֵי. דְּאָכְלָה בֵּיעֵי — הָווּ לַהּ בְּנֵי עֵינָנֵי. דְּאָכְלָה כְּווֹרֵי — הָווּ לַהּ בְּנֵי חִינָּנֵי. דְּאָכְלָה כַּרְפְּסָא — הָווּ לַהּ בְּנֵי זִיוְתָנֵי. דְּאָכְלָה כּוּסְבַּרְתָּא — הָווּ לַהּ בְּנֵי בִּישְׂרָנֵי. דְּאָכְלָה אֶתְרוֹגָא — הָווּ לַהּ בְּנֵי רֵיחָנֵי. בְּרַתֵּיה דְּשַׁבּוּר מַלְכָּא אֲכַלָה בַּהּ אַמָּה אֶתְרוֹגָא, וַהֲווֹ מַסְּקִי לַהּ לְקַמֵּיהּ אֲבוּהּ בְּרֵישׁ רֵיחָנֵי.

    healthy; one who eats eggs will have large-eyed children; one who eats fish will have graceful children; one who eats celery will have beautiful children; one who eats coriander [ kusbarta ] will have corpulent children; and one who eats etrogim will have sweet-smelling children. It is related with regard to the daughter of King Shapur of Persia, that her mother ate etrogim while pregnant with her and they used to place her in front of her father on top of all the spices, as she was so fragrant.

    אָמַר רַב הוּנָא, בְּדַק לַן רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא: הִיא אוֹמֶרֶת לְהָנִיק, וְהוּא אוֹמֵר שֶׁלֹּא לְהָנִיק — שׁוֹמְעִין לָהּ. צַעֲרָא דִּידַהּ הוּא. הוּא אוֹמֵר לְהָנִיק, וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא לְהָנִיק, מַהוּ? כֹּל הֵיכָא דְּלָאו אוֹרְחַהּ — שׁוֹמְעִין לָהּ. הִיא אוֹרְחַהּ וְהוּא לָאו אוֹרְחֵיהּ, מַאי? בָּתַר דִּידֵיהּ אָזְלִינַן, אוֹ בָּתַר דִּידַהּ אָזְלִינַן?

    § Rav Huna said: Rav Huna bar Ḥinnana tested us, by asking: If she says that she wants to nurse and he says that he does not want her to nurse but rather to give the child to a wet nurse, we accede to her desires, as she is the one suffering from engorgement of her breasts. However, if he says that he wants her to nurse and she says that she does not want to nurse, what is the halakha ? He then narrowed the scope of the question: Anywhere that she is not accustomed, as the women of her family generally do not nurse their children but give them to wet nurses instead, we accede to her desires. However, if she is accustomed to nursing and he is not accustomed, i.e., the women of her family generally nurse their babies but the women in his family do not, what is the halakha : Do we follow his wishes to follow her family custom or do we follow her wishes to follow his family custom?

    וּפָשֵׁיטְנָא לֵיהּ מֵהָא: עוֹלָה עִמּוֹ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת עִמּוֹ. אָמַר רַב הוּנָא: מַאי קְרָאָה — ״וְהִיא בְּעוּלַת בָּעַל״, בַּעֲלִיָּיתוֹ שֶׁל בַּעַל, וְלֹא בִּירִידָתוֹ שֶׁל בַּעַל. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר מֵהָכָא: ״כִּי הִיא הָיְתָה אֵם כׇּל חָי״, לְחַיִּים נִיתְּנָה, וְלֹא לְצַעַר נִיתְּנָה.

    And we answered his question from this amoraic statement: When a woman marries a man, she ascends with him to his socioeconomic status, if it is higher than hers, but she does not descend with him if his status is lower. Consequently, if his family is not accustomed to nurse, she is not obligated to nurse either. Rav Huna said: What is the verse from which this is derived? It is derived from: “She is a man’s wife” (Genesis 20:3). The Gemara explains: The word used here for “wife [ be’ula ]” hints through similar spelling that she ascends in status with the ascension [ aliya ] of her husband but does not descend with the descent of her husband. Rabbi Elazar said: There is a hint to this principle from here: “As she was the mother of all living” (Genesis 3:20), which indicates that she was given to her husband for living with him, but was not given to suffer pain with him.

    הִכְנִיסָה לוֹ שִׁפְחָה וְכוּ׳. הָא שְׁאָרָא עָבְדָא. וְתֵימָא לֵיהּ: עַיֵּילִית לָךְ אִיתְּתָא בַּחֲרִיקַאי! מִשּׁוּם דְּאָמַר לַהּ: הָא טָרְחָא לְדִידִי וּלְדִידַהּ, קַמֵּי דִידָךְ מַאן טָרַח?

    § The mishna states that if she brought him one maidservant into the marriage with her, she does not need to grind wheat, bake, or wash clothes. The Gemara infers from this statement that she must nevertheless perform the other tasks. The Gemara asks: Let the wife say to him: I brought you a woman in my place [ baḥarikai ] who can perform all the tasks I am supposed to do, and the wife should be completely exempt. The Gemara answers: This is not a valid argument because the husband can say to her: This maidservant toils for me and for herself like any other woman, but who will toil for you? It is necessary for the wife to do some work in order to cover some of her own expenses.

    שְׁתַּיִם אֵינָהּ מְבַשֶּׁלֶת וְאֵינָהּ מְנִיקָה וְכוּ׳. הָא שְׁאָרָא עָבְדָא. וְתֵימָא לֵיהּ: עַיֵּילִית לָךְ אִיתְּתָא אַחֲרִיתִי דְּטָרְחָה לְדִידִי וּלְדִידַהּ, וַחֲדָא לְדִידָךְ וּלְדִידַהּ! מִשּׁוּם דְּאָמַר לַהּ: קַמֵּי אוֹרְחֵי וּפָרְחֵי מַאן טָרַח?

    The mishna further said that if she brought him two maidservants, she does not need to cook and does not need to nurse her child. The Gemara infers: She must nevertheless perform the other tasks. The Gemara asks: Let the wife say to him: I brought you another woman who can toil for me and for herself, and one who can toil for you and for herself. Consequently, I do not need to do any work at all. The Gemara answers: This is also not a valid argument because he can say to her: Who is going to toil for the guests and wayfarers who will come because we are a large household? There are still other tasks that need to be performed.

    שָׁלֹשׁ, אֵינָהּ מַצַּעַת הַמִּטָּה. הָא שְׁאָרָא עָבְדָא. וְתֵימָא לֵיהּ: עַיֵּילִית לָךְ אַחֲרִיתִי לְאוֹרְחֵי וּפָרְחֵי! מִשּׁוּם דְּאָמַר לַהּ: נְפִישׁ בְּנֵי בֵיתָא, נְפִישׁ אוֹרְחֵי וּפָרְחֵי.

    The mishna further said that if she brought him three maidservants, she does not need to make his bed or make thread from wool. The Gemara infers: She must nevertheless perform the other tasks. The Gemara asks: Let her say to him: I brought you another woman to toil for the guests and wayfarers, in addition to one to toil for herself and for me, and another to toil for herself and for you. Therefore, I do not need to do any work at all. The Gemara answers: This is also not a valid argument because he can say to her: When the members of the house increase, the number of guests and wayfarers also increases and therefore there is still more work to be done.

    אִי הָכִי, אֲפִילּוּ אַרְבַּע נָמֵי! אַרְבַּע, כֵּיוָן דִּנְפִישִׁי לְהוּ, מְסַיְּיעָן אַהֲדָדֵי.

    The Gemara asks: If so, then even if she brought him four maidservants as well, she should also have to work, as there will be many more guests. But the mishna says that if she brought four maidservants she does not need to do anything. The Gemara answers: When there are four, since there are many of them, they assist one another and can complete all the necessary tasks.

    אָמַר רַב חָנָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: לֹא הִכְנִיסָה לוֹ מַמָּשׁ, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁרְאוּיָה לְהַכְנִיס, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכְנִיסָה. תָּנָא: אֶחָד שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ, וְאֶחָד שֶׁצִּמְצְמָה לוֹ מִשֶּׁלָּהּ.

    Rav Ḥana, and some say Rav Shmuel bar Naḥmani, said: This does not necessarily mean that she actually brought him maidservants. Rather, once she is able to bring him maidservants, i.e., once her dowry is sufficiently large to buy maidservants, then she is exempt from performing the tasks, although she did not actually bring him maidservants. The Sages taught: Whether she brought him actual maidservants or whether she reduced her own needs in order to release enough money to bring a maidservant to work, she is exempt from the tasks.

    אַרְבַּע, יוֹשֶׁבֶת בְּקָתֶדְרָא. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר חֲנַנְיָא אָמַר רַב הוּנָא: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ יוֹשֶׁבֶת בְּקָתֶדְרָא, אֲבָל מוֹזֶגֶת לוֹ כּוֹס וּמַצַּעַת לוֹ אֶת הַמִּטָּה ומַרְחֶצֶת לוֹ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו.

    § The mishna says that if she brought him four maidservants, she may sit in a chair and not do anything. Rav Yitzḥak bar Ḥananya said that Rav Huna said: Although they said that she may sit in a chair and does not need to work, she should still pour his cup; and make his bed; and wash his face, hands, and feet, as these responsibilities are not household tasks that can be delegated to a maidservant. Rather, they are gestures of affection toward her husband.

    אָמַר רַב יִצְחָק בַּר חֲנַנְיָא אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ, נִדָּה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ, חוּץ מִמְּזִיגַת הַכּוֹס, וְהַצָּעַת הַמִּטָּה, וְהַרְחָצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו.

    Rav Yitzḥak bar Ḥananya also said that Rav Huna said a similar halakha : All tasks that a wife performs for her husband, a menstruating woman may similarly perform for her husband, except for: Pouring his cup; and making his bed; and washing his face, hands, and feet. As explained above, these are acts of affection. If she is menstruating she should not perform them, so as not to lead to forbidden intercourse.

    וְהַצָּעַת הַמִּטָּה. אָמַר רָבָא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּפָנָיו, אֲבָל שֶׁלֹּא בְּפָנָיו — לֵית לַן בַּהּ. וּמְזִיגַת הַכּוֹס. שְׁמוּאֵל מְחַלְּפָא לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ בִּידָא דִשְׂמָאלָא. אַבָּיֵי מַנְּחָא לֵיהּ אַפּוּמָּא דְכוּבָּא. רָבָא אַבֵּי סַדְיָא. רַב פָּפָּא אַשַּׁרְשִׁיפָא.

    And with regard to the prohibition against making the husband’s bed, Rava said: We said this only if she made the bed in front of him, but if it was not in front of him, we have no problem with it. With regard to the prohibition against pouring his cup, the Gemara comments: Shmuel’s wife would change her practice toward him during her menstruation period and pour with her left hand, since if she made some change in the manner of pouring, this would serve as a reminder of her status and mitigate the concern that it might lead to intimacy. Abaye’s wife would place his cup on top of a barrel, Rava’s wife would place it on his pillow, and Rav Pappa’s wife would place it on the bench to create a change.

    אָמַר רַב יִצְחָק בַּר חֲנַנְיָא אָמַר רַב הוּנָא: הַכֹּל מְשַׁהִין בִּפְנֵי הַשַּׁמָּשׁ, חוּץ מִבָּשָׂר וְיַיִן. אָמַר רַב חִסְדָּא: בָּשָׂר שָׁמֵן וְיַיִן יָשָׁן. אָמַר רָבָא: בָּשָׂר שָׁמֵן — כׇּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ, יַיִן יָשָׁן — בִּתְקוּפַת תַּמּוּז.

    § Apropos statements by Rav Yitzḥak ben Ḥananya, the Gemara cites other statements in his name. Rav Yitzḥak bar Ḥananya said that Rav Huna said: All foods may be withheld from before the waiter, as one who is a waiter at the meal must wait until the guests have eaten from every food and only then may he eat, except for meat and wine, as these foods arouse the appetite more and the waiter would suffer if he could not eat them together with the other participants. Rav Ḥisda said: This is referring only to fatty meat and aged wine. Rava said: It applies to fatty meat all year round but aged wine only during the season of Tammuz, in the summer. Due to the heat, the aroma of the wine is more pervasive at that time.

    אָמַר רַב עָנָן בַּר תַּחְלִיפָא: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל וְאַיְיתוֹ לֵיהּ תַּבְשִׁילָא דְאַרְדֵי, וְאִי לָאו דִּיהַב לִי, אִיסְתַּכַּנִי. אָמַר רַב אָשֵׁי: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא וְאַיְיתוֹ לֵיהּ גַּרְגְּלִידֵי דְלִיפְתָּא בְּחַלָּא, וְאִי לָאו דִּיהַב לִי, אִיסְתַּכַּנִי. רַב פָּפָּא אָמַר: אֲפִילּוּ תְּמַרְתָּא דַּהֲנוּנִיתָא. כְּלָלָא דְמִילְּתָא: כֹּל דְּאִית לֵיהּ רֵיחָא וְאִית לֵיהּ קִיּוּהָא.

    Rav Anan bar Taḥalifa said: I was once standing before Mar Shmuel, and they brought him a cooked dish of mushrooms, and if he had not given me some, I would have been endangered due to the craving that I suffered. Rav Ashi said: I was once standing before Rav Kahana, and they brought him slices [ gargelidei ] of turnip in vinegar, and if he had not given me some, I would have been endangered. Rav Pappa said: Even a fragrant date should be offered to the waiter. The Gemara concludes: The principle of the matter is: One should offer some of everything that either has an aroma or that has a sharp taste to whomever is present when it is served, so that no one suffer by being unable to partake of these foods.

    אֲבוּהּ בַּר אִיהִי וּמִנְיָמִין בַּר אִיהִי, חַד סָפֵי מִכֹּל מִינָא וּמִינָא, וְחַד סָפֵי מֵחַד מִינָא. מָר — מִשְׁתַּעֵי אֵלִיָּהוּ בַּהֲדֵיהּ, וּמָר — לָא מִשְׁתַּעֵי אֵלִיָּהוּ בַּהֲדֵיהּ.

    It is related about two Sages, Avuh bar Ihi and Minyamin bar Ihi, that one of them was accustomed to give his waiter from every type of food that he ate, while the other one would give him only one of the types of food that he ate. The Gemara says: Elijah spoke with this Sage, but Elijah did not speak with that Sage, since he did not act with piety and caused his waiter to suffer.

    הָנְהוּ תַּרְתֵּין חֲסִידֵי, וְאָמְרִי לַהּ: רַב מָרִי וְרַב פִּנְחָס בְּנֵי רַב חִסְדָּא, מָר קָדֵים סָפֵי, וּמָר מְאַחַר סָפֵי. דְּקָדֵים סָפֵי — אֵלִיָּהוּ מִשְׁתַּעֵי בַּהֲדֵיהּ, דִּמְאַחַר סָפֵי — לָא מִשְׁתַּעֵי אֵלִיָּהוּ בַּהֲדֵיהּ.

    Similarly, the Gemara relates an incident with regard to two pious men, and some say they were Rav Mari and Rav Pineḥas, the sons of Rav Ḥisda: One Sage would give the waiter something to eat before the meal, and the other Sage would give the waiter something to eat after the guests had eaten. With regard to the one who gave it to him earlier, Elijah spoke with him. But with regard to the one who gave it to him later, Elijah did not speak with him.

    אַמֵּימָר וּמָר זוּטְרָא וְרַב אָשֵׁי הָווּ קָא יָתְבִי אַפִּיתְחָא דְּבֵי אִזְגּוּר מַלְכָּא. חָלֵיף וְאָזֵיל אֲטוּרַנְגָּא דְמַלְכָּא. חַזְיֵיהּ רַב אָשֵׁי לְמָר זוּטְרָא

    The Gemara relates another incident with regard to this matter: Ameimar and Mar Zutra and Rav Ashi were sitting at the entrance to the house of King Izgur. The king’s chief butler was passing by with various foods. Rav Ashi saw Mar Zutra’s