Ketubot 50b

אווש עליה כולי עלמא והוא לא פי' דבנים יורשין דקאמר כתובת בנין דיכרין היא וסבורים שסתם ירושה קאמר שאין הבנים יורשין מטלטלין:

דלמא כתובת בנין דיכרין קאמר מר לפי ששתי תקנות הללו שתקנו חכמים בתנאי כתובה לומדות זו מזו ובכתובת בנין דכרין תנן בפרק מי שהיה נשוי (לקמן כתובות דף צא.) דאין נגבית מן המטלטלין דתנן ר' שמעון אומר אפי' יש שם נכסים שאין להם אחריות אינן כלום עד שיהא שם נכסים שיש להן אחריות מותר על שתי הכתובות דינר והתם מפרש להילכתא כתובת בנין דיכרין דתנן מי שהיה נשוי שתי נשים ומתו ואח"כ מת הוא ויתומין של כל אחת מבקשין כתובת אמן כגון שכתובת האחת מרובה או אם שתיהן שוות פעמים שבני האחת רבים ובני האחת מועטין ואותן המועטין מבקשים כתובת אמן לחלקוה ביניהן ובני השניה יחלקו את כתובת אמן ביניהן ובאין עליהם מכח תנאי כתובת אמן שכתוב בה כתובת בנין דכרין דיהווין ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך כו' אם יש מותר דינר על שתי הכתובות שתתקיים בו נחלה דאורייתא אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן ואם לאו חולקין בשוה למנין גולגלותם דבמקום דמיעקרא נחלה דאורייתא לא תקון רבנן:

מר דגברא רבה הוא ידע שאין ללמוד מזון בנות מירושת בנים אלא מירושת כתובת בנין דכרין שבאה מכח תנאי כתובה כמותה:

רב זן מחיטי דעלייה יתומות באו לפניו ותובעות מזונות מחיטי דאביהן שלא היו שם קרקעות אלא מטלטלין ונתן להם:

פרנסה הואי לא מזונות היו אלא פרנסת נדוניא לינשא וההיא גביא ממטלטלי:

מעילוייא דאב לפי אומד עילוי דעת וותרנותו:

וכדשמואל דאמר לפרנסה שמין באב אומדין לפי וותרנותו של אב או לפי קמצנותו אם היה קיים כך וכך היה נותן להם מנכסים הללו וכיון דאומד דעתו שיימינן מקרקעי ומטלטלי שוים בכך:

או דלמא מזוני ממש ואע"ג דתנאי כתובה ככתובה ואין נגבית ממטלטלי דכל אסמכתא דשטרי אקרקעות היא לפי שעומדות בעין רב סבר לה כתקנת עלייה והיינו דקאמר מחיטי דעלייה:

יתיב רב יוסף קמיה דרב המנונא משמע דרב יוסף היה קטן מרב המנונא ובפ"ק דקידושין (דף כה. ושם) משמע דרב המנונא תלמידו של רב חסדא היה גבי סבי דנזייתא דלא אתו לפירקיה דרב חסדא אמר ליה לרב המנונא זיל צנעינהו ורב יוסף חבירו של רב חסדא היה אלא צ"ל דתרי רב המנונא הוו:

ומאי עלייה מעילוייא דאב לקמן בפרק מציאת האשה (כתובות דף סח.) פר"ח דהא דאמר שמואל שמין באב לא ליפות כח הבת ליתן לה יותר מעשור נכסים אם האב היה וותרן אלא לגרוע כחה וליתן לה פחות מעשור נכסים אם אנו יודעין שהוא עצרן דלא מצינו שומא לעלוייא אלא לגריעותא כדאמרי' בפ' מציאת האשה (ג"ז שם) מעשה ונתן לה רבי עד שנים עשר בנכסים ולקמן (כתובות דף נב:) נמי משמע דדוקא עד עישור נכסים שרו רבנן אבל טפי איכא עבורי אחסנתא דפריך מי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות ומתקני רבנן כו' ומסיק עד כמה משמע עד כמה שרו רבנן אע"ג דדמי לעבורי אחסנתא עד עישור נכסים ומיהו הכא משמע עלוייא דאב דשמואל לעלוייא קאמר ויש לומר דלענין מטלטלי דוקא הוי לעלוייא דכיון דשמין בדעת האב גביא נמי ממטלטלי אבל לענין כמה בדעת האב ליתן הוי לגריעותא שלא להוסיף על עישור אלא לפחות וא"ת דבפרק מציאת האשה (ג"ז שם) תנן רבי יהודה אומר אם השיא בת הראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה משמע אפילו נתן לראשונה יותר מעישור נכסים מדקא מהדרי ליה רבנן פעמים שאדם עשיר והעני פירוש עשיר בדעת והעני בדעת ולא יתן לזאת כמו שנתן לראשונה אלא שמין את הנכסים ועישור נכסים יתנו ולא יותר ושמואל דאמר שמין באב כר"י סבירא ליה ואור"י דלעולם לא קאמר רבי יהודה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה אלא דווקא כשנתן לראשונה עישור נכסים או פחות ורבנן מהדרו ליה דאין ללכת אחר דעתו הראשונה כיון שדעת האדם משתנה הילכך לעולם יתנו עישור נכסים ויש להביא ראיה דרבי אית ליה בהדיא כר"י בפרק מציאת האשה (שם) וקאמר רבי בההיא שמעתתא דפרנסה טרפא ממשעבדי ולא מזונות לפי שמזונות אינן קצובים כדאמרינן בהניזקין (גיטין דף נא. ושם) ופרנסה מיקץ קייצא כדאמר התם ואם איתא דלהוסיף על עישור נכסים נמי שמין באב אם כן פרנסה נמי אינה קצובה אבל אם אין שמין אלא לפחות מעישור נכסים ניחא אע"פ שאין לה קצבה למטה כיון דלמעלה מיהא יש לה קצבה יכולין הלקוחות ליזהר ולהניח מבני חרי כדי עישור נכסים ומיהו אין ראיה דאם כן מהאי טעמא נמי יש קצבה למזונות כששיעבדו האחים דהא יש קצבה למעלה עד בגר ואין לומר דהתם איכא למימר שמא תלקה ותצטרך רפואה ואמרינן בפרקין דרפואה שאין לה קצבה היא בכלל מזונות דהא חשיב בהניזקין (ג"ז שם) פסק לזון ה' שנים בת אשתו יש לה קצבה דקתני והיא ניזונת מנכסים משועבדים אלא ודאי אע"פ שקצובים למעלה עד בגר כיון שאין קצובין למטה דאפשר שתנשא קודם לא חשיבי קצובין אבל פרנסה יש לה קצבה שאפשר ללקוחות לברר הדברים ע"י ב"ד ולשום דעתו של אב בין למעלה בין למטה:

ואמר ליה זיל זון כו' ואם תאמר ומאי אולמיה הא דשמואל יותר מההיא דרב יצחק בר יוסף דמבעיא לן אי סבר רב כוותיה וי"ל משום דשמואל עביד עובדא מייתי מיניה ולא מסתבר ליה דרב פליג אדשמואל דהא בלאו הכי משמע דרב זן היינו מזונות אלא דמבעיא ליה משום דלא ניחא ליה למימר שיחלוק רב על המשנה דקתני דמזונות הבנות הוי כירושת בנין דיכרין ומייתי ראייה משמואל דעביד עובדא והכי נמי מצי סבר רב כדמשמע לישנא דזן רב וסברי דאחרי כן שינו התקנה וא"ת והיכי משמע מילתא דשמואל דאמר זיל זון דמזונות ממש קאמר יותר ממילתיה דרבי חייא בר יוסף דקאמר רב זן וי"ל דסברא הוא בשעה שפוסק הוראה יש לו לפסוק בלשון דליכא למיטעי הילכך איכא למימר טפי דזיל זון ממש קאמר אבל רבי חייא בר יוסף היה שונה קבלתו ולא היה כל כך מדקדק בלשונו:

אמר להו זילו אהדרו כו' טועין בדבר משנה חשיב להו רב נחמן והוא בעצמו היה יכול להחזיר הדין אלא שבעלי דינין לא היו שומעין לו כמו לדיינין לכך קאמר להו זילו אהדרו:

אמר ליה אביי אילו בעל חוב הוה כי האי גוונא מי הוה יהיב ליה מר, אמר ליה דחזייא לבודייא קאמינא, סוף סוף כל העומד לגדור כגדור דמי, דצריכא לדיקלא והא דתנן בשבועות פרק שבועת הדיינים (שבועות מג, א), עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמש וכו', ואמר ר' יוסי בר חנינא עלה ענבים העומדות ליבצר איכא בינייהו, ר"מ סבר כבצורות דמיין ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין. שאני התם, דלאו למיבצרינהו מסרינהו ניהליה והלכך כל שהן מחוברין בקרקע באותה שעה כקרקע דמי. והא דתנא בפרק המוכר את הבית (ב"ב סח, ב), מכר את השדה מכר את התבואה המחוברת לקרקע, ופירשו בגמרא (שם סט, א) אף על גב דמטא למיחצד, התם משום אומד הדעת הוא, דכיון דמחוברת לקרקע הוה ליה לשיורה, והא דקיימא לן (ר"מ טו, ב) דבעל חוב גובה את השבח אפילו שבח המגיע לכתפים, התם טעמא משום דארעא בחזקת בעל חוב קאי ולא בחזקת לוקח, וכל שלא החזיק לוקח בפירות ממש ולא תלשן הרי הן של בעל חוב. וכן כתב רבנו אלפסי ז"ל בפרק קמא דמציעא (שם), אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח, שבח אין פירות לא, פירוש: פירות דלא גבי להו בעל חוב פירות דאכל להו לוקח נינהו. אי נמי פירות דתלישי, אבל פירות דאיתנייהו האידנא מיחברי בארעא, גבי להו בעל חוב. והיינו דאמרינן, והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפילו בשבח המגיע לכתפים, והם פירות שהגיעו ליבצר. והרב בעל המאור ז"ל חולק עליו שם, לומר דאין בעל חוב גובה את הפירות, ופירוש שבח המגיע לכתפים, הבא מחמת טרחו ועמל ידיו. והוא הפירוש הנכון. וכן פירש רבנו האיי גאון ז"ל, ורבנו תם ז"ל, והכין מוכח בפרק יש נוחלין (ב"ב קלד, א) זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו.

והא דאמרינן יתיב ר' יוסף קמיה דרב המנונא ויתיב וקאמר ומשמע דרב המנונא גדול מרב יוסף קשיא להו לתוספ' דהא בפ"ק דקדושין בעובדא דפומבדיתא דלא אתו לפירקא דרב חסדא משמע דרב המנונא שמע מרב חסדא שהוא חברו של ר' יוסף והיינו דאמר ליה רב יוסף מר דגברא רבה ולא ידע מה דקאמינא.

לפרנסה שמין באב פי' רש"י ז"ל ואפילו להוסיף על עישור נכסים ומשמע דלהכי קרי ליה עלייה דאב ואפילו תימא אפילו מן המטלטלין קרי ליה עליהו מ"מ שמעי' מיניה כי היכי דמעלינן לה דהא משום אומדנא דאב ה"ה להוסיף על עישור נכסים אינו אלא בקרקעות כך פי' בתוס' וכן עיקר ודלא כדברי רבינו חננאל שכתב שאין מוסיפין על עישור נכסים משום אומדנא דאב:

עיקר כתבה אינו נגבה אלא מן הקרקע ומעתה דין כתבת בנין דכרין אינו אלא מן הקרקע וכן הבנות אינן ניזונות אחר מיתת האב מדין התלמוד אלא מן הקרקע ומכל מקום תקנו הגאונים שתהא כתבה נגבית אף מן המטלטלין ובמקומות שבמסכתא זו יתבאר סעד לתקנתם ומכח הלכה וכן תנאי כתבה כלם מכח תקנה זו נגבין אף מן המטלטלין ונמצאו הבנות ניזונות מן המטלטלין וכן יראה שכתבת בנין דכרין מכח תקנה זו נגבית מן המטלטלין ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שמאחר שאין מנהג ירשת כתבת בנין דכרין פשוט בהרבה מקומות עד שקצת גאונים בטלוה כמו שיתבאר יראה שאף במקומות שנוהגין בה יהו מעמידין אותה על דין התלמוד שלא יהו יורשיו אותה אלא מן הקרקע ומכל מקום עכשו שנהגו לכתוב בכתבה שיהא עיקר כתבה נגבה מן המטלטלין אף כל תנאי כתבה כן:

יתבאר במסכתא זו שמצות חכמים היא לחלק מנכסיו לבתו בנדוניתה לפי עשרו והוא הנקרא פרנסה ואם מת האב והניח בת אומדין בית דין לפי טבעו ולפי עשרו כמה היה בלבו ליתן לה וכופין את היורשין ליתן לה והוא שאמרו לפרנסה שמין באב ואם אין להם אומד בכך כופין ליתן לה עשור הנכסים כמו שיתבאר:

עשור נכסים זה אינו מתנאי כתבה ולפיכך אינו נגבה מן המטלטלין אפילו לתקנת האחרונים ואפילו נשתעבדו לכתבתה בפירוש שהרי אינו מתנאי כתבה אבל כל שיש לבית דין בפרנסתה אומד מצד האב ששמין באב כמו שביארנו כופין אותם ליתן פרנסתה אף מן המטלטלין למדת שזה שאמרו בפרק מציאת האשה ס"ט ב' פרנסה ממקרקעי ולא ממטלטלי פירושו בעישור נכסי אבל כל ששמין באב אף ממטלטלי הוא ויש חולקין לומר בשומת האב דוקא ממקרקעי וכן מצאוה בשאלתות ואף גדולי המחברים כתבוה כן ולדבריהם מה שאמרו כאן זיל זון ופירשנוה בפרנסה לא היה אלא שהמת הניח קרקעות והיורש יכול ליתן מעות לפרנסתה כנגד הקרקעות הא כל שלא הניח קרקעות אין פרנסתה נגבית מן המטלטלין ועקר הדברים כדעת ראשון:

הואיל ומדין התלמוד אין כתבה נגבית אלא מן הקרקע וכן כל תנאי כתבה שחיובו בא לאחר מיתתו אין נגבין אלא מן הקרקע כל דיין שהגבהו מן המטלטלין טועה בדבר משנה הוא וחוזר וכמו שביארנו במסכת סנהדרין שכל שטעה אף בדברי האמוראים דינו כטועה בדבר משנה הוא וחוזר ויש צדדין בטועה שהוא חייב לשלם משלו וכבר ביארנום בארכה במסכת סנהדרין אלא שכבר תקנו הגאונים שכל תנאי כתבה נגבין מן המטלטלין ומכל מקום יש מקום לדבר זה אף בזמן הזה לענין עישור נכסים שאינו תנאי כתבה ואינו נגבה אלא מן הקרקע כמו שביארנו או לכל מי שהתנה להיות כתבתה נגבית כדין התלמוד:

בעל חוב אינו גובה חובו גם כן אלא מן הקרקע אלא אם כן מתקנת הגאונים או מכח תנאי וכל שאינו גובה מן המטלטלין אינו גובה מפירות המבושלים המחוברים באילן ואע"פ שהם מחוברים לקרקע שלא אמרו שבועות מ"ב ב' מחבר לקרקע כקרקע אלא בפירות הצריכים לקרקע ר"ל שאינם מבשלים הא כל שהם מבשלים הואיל וראויים עכשו לקטן הרי הן כאלו נלקטו ואע"פ שלענין עשר גפנים טעונות מסרתי לך אמרו שהוא כמחבר לקרקע לדעת חכמים שהלכה כדבריהם ואין אומרים כל העומד לבצור כבצור דמי בזו הואיל ולשמירה נמסרו הרי הן צריכות שמירה עדין וכבר ביארנוה במסכת שבועות ומה שאמרו בבתרא ס"ח ב' המוכר את השדה מכר את התבואה ופירשוה שם ס"ט א' אע"ג דמטיא למיחצד בזו הואיל ומוכר את הקרקע והוא רואה את התבואה לפניו ואינו משיירה ודאי דין הוא שנאמר שכונתו היתה במכירתה וכן מה שאמרו ב"מ ט"ו בעל חוב גובה את השבח אף בשבח המגיע לכתפים ופירשו בה קצת מפרשים פירות מבשלים שהגיע זמנם לינטל על הכתף ואין אומרים שהם כאלו נתלשו בזו משום דארעא בחזקת בעל חוב קיימא ולא בחזקת לוקח והילכך כל שלא נתלשו בעל חוב גובה אותם:

הא דאמרינן יתיב רב יוסף קמיה דרב המנונא ויתיב וכו' דמשמע שרב המנונא גדול מרב יוסף קשיא להו בתוספות בפ"ק דקידושין בעובדא דסבי גזייתא דלא אתו לפרקיה דרב חסדא משמע דרב המנונא קטן מרב חסדא שהיה חבירו של רב יוסף ופירשו דתרי רב המנונא הוו וזה שבכאן היה גדול מרב יוסף והיינו דאמר ליה רב יוסף מר דגברא רבה ידע מאי קאמינא. הריטב"א ז"ל:

אמר ליה רב יוסף ודילמא כתובת בנין דכרין וכו' ואיכא למידק מאי ודילמא דקאמר הא ודאי דהכין הוא דאי לא תימא הכי קשיא טובא דשביק ארעא הוא דירתו ליה בניה וכו' וכדאוושי עלמא ועוד מאי קאמר מר דגברא רבה הוא וכו' מאי רבותיה והא ע"כ צריך לומר כן ונראה דשמעתין דאיהו קאמר כשם שאין הבנים יורשין וכו' ואוושי עליה כ"ע פי' רננו אחריו לומר דכיון דהאמורא דרכו לפרש ואיהו לא פירש אלמא דבסתם ירושה קאמר דאי בכתובת בנין דכרין היה לו לפרש ובא רב יוסף ותירץ דהוה ליה כאילו פירש דאין ללמוד מזון הבנות אלא מכתובת בנין דכרין דהוו שתי תקנות שתקנו חכמים ולומדות זו מזו ואהכי קאמר ליה מר דגברא רבה הוא וכו' וזהו שכתב רש"י ז"ל אוושי עלי' כ"ע. והוא לא פי' וכו'. עוד כתב ז"ל דילמא כתובת בנין דכרין קאמר לפי ששתי תקנות הללו כו'. עוד כתב ז"ל דגברא רבה הוא ידע. שאין ללמוד מזון בנות מירושת בנים אלא בירושת כתוב' בנין דכרין וכו' ודוק שלא כתב רש"י מר דגברא רבה הוא ידע דכתובת בנין דכרין קאמינא משום מאי דאוושי עליה כולי עלמא. ונראה עוד דלהכי קאמר רב יוסף ודילמא וכו' משום דה"ק ליה ודילמא בלא טעמא דאוושי כולי עלמא כתובת בנין דכרין קאמר מר ונפקא מינה דבמתניתין דליכא אוושא איירי נמי בכתובת בנין דכרין והיינו טעמא משום דאין ללמוד אלא תקנות דשוו אהדדי ולא מזון הבנות מירושת בנים וכדכתיבנא ולהכי קא מהדר ליה מר דגברא רבה הוא וכו'. ובהכי דייקי שפיר לשונותיו של רש"י ז"ל כנ"ל:

דילמא כתובת בנין דכרין וכו' האריך רש"י ז"ל לפרושי דין כתובת בנין דכרין משום דהוקשה לו דאמאי פשיטא לך דכתובת בנין דכרין מן הקרקע טפי ממזונות ולהכי מייתי הא דרבי שמעון ותוב הוקשה לו דדילמא ר"ש לא בעי קרקע אלא אדינר דיותר על שתי הכתובות וכדקתני עד שיהא שם נכסים שיש להם אחריות מותר על שתי הכתובות דינר אבל כתובת בנין דכרין גופיה ירתי אפילו מהמטלטלין להכי האריך הרב ז"ל עוד וכתב והתם מפרש להלכתא בנין דכרין דתנן וכו' פי' וכיון דמאי דבעינן מותר דינר היינו כדי שיתקיים ירושה דאורייתא היכי מצינן למימר דהמותר יהיה קרקע ושאר הירושה אפי' מטלטלין ודע דלקמן בפ' מי שהיה נשוי כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו דמודו רבנן לר"ש דבעינן מקרקע שעור שתי כתובות דתני כתובה ככתובה ולא פליגי רבנן ור"ש אלא במותר דינר דלר"ש בעינן שיהא המותר נמי מקרקע ולרבנן המותר דמקיים בהם נחלה דאורייתא אפי' הוי מטלטלין סגי וכן כתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל לקמן בפרק מי שהיה נשוי דפלוגתא דר"ש ורבנן הויא בהכי דר"ש ס"ל דבעינן שהניח בקרקעי שיעור שתי כתובות ומותר דינר ולרבנן ס"ל דכיון שמניח שתי כתובות בקרקעי לא ניחוש אם יניח הדינר במטלטלי דמותר דינר לא איצטריכוהו אלא כי היכי דלא מיעקרא נחלה דאורייתא וכי היכי דלא מיעקרא כשחולקין אותו ממקרקעי ה"נ לא מיעקרא כשחולקין אותו במטלטלי ע"כ. ואפשר דלהכי נקט רש"י ז"ל סברת ר"ש משום דלר"ש דס"ל דאפילו מותר דינר בעיא שיהא במקרקעי מתרצא שפיר טפי לישניה דרב המנונא דקאמר כשם שאין הבנים יורשין אלא מן הקרקע כו' דמשמע דבירושה דאורייתא קא מיירי. ויש לי לפרש לשון רש"י ז"ל על דרך זה ואין להאריך כנ"ל: וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא. כתובת בנין דכרין דקתני בהאי פרקין בנין דכרין די יהויין ליכי מנאי וכו' שאם נושא אשה ומתה בחייו ונשא אחרת ומת הוא שנייה קודמת ליטול כתובתה מפני שהיא בעלת חוב וחוזרין בני הראשונה ונוטלין כתובת אמן אם נשתייר שם כתובת אמן ועוד מותר דינר שיהו חולקין בשוה כי היכי דלא מיעקרא נחלה דאורייתא ואע"פ שאביהן לא היה חייב כתוב' לאמן שהרי בחייו מתה והוא יורשה תקנת חכמים שיהו הם יורשין כתובת אמן וטעמא מפרש לקמן כדי שיקפוץ אדם וכו' ואותה כתובת בנין דכרין אינה נגבית אלא מן הקרקע כשאר כתובה כדתנן בפרק מי שהיה נשוי ר"ש אומר אע"פ שיש שם נכסים שאין להם אחריות אינן כלום ליטול כתובת בנין דכרין עד שיהו שם נכסים שיש להם אחריות מותר על כתובות דינר וליכא דפליג עליה והיינו דקאמר רב המנונא כשם שאין יורשין כתובת בנין דכרין אלא מן הקרקע וכו'. ע"כ: לפרנסה שמין באב פרש"י ז"ל ואפילו להוסיף על עשור נכסי ומשמע דלהכי קרו ליה עילויא דאב ואפילו תימא דמשום דיהבינן אפילו מן המטלטלין קרו ליה עילויא מ"מ שמעינן מינה דכי היכי דמעלינן לה בהא משום אומדנא דאב דהוא הדין להוסיף על עשור נכסי דהא ע"כ כל היכא דיהבי' אפילו מטלטלין תוספת על עשור נכסי הוא דדין עשור נכסי אינו אלא בקרקעות וכן פירשו בתוספות וכן עיקר ושלא כדברי ר"ח ז"ל שכתב שאין מוסיף על עשור נכסי משום אומדנא דאב. הריטב"א ז"ל: ולפירוש ר"ח ז"ל קשה דאמרינן הכא מאי עילוי דאב כדשמואל משמע דשמואל לעילוי אמרה וי"ל דה"פ מאי עילויא כלומר מה שזן אותם בחיטי היינו מעילויא דאב וכדשמואל דשמואל תרתי קאמר ששמין באב לעילויא להגבות ממטלטלין ולהור' כחה לענין שומא דלא שיימין יותר אלא לפחות. לשון הרא"ש ז"ל: לימא למזוני וכדר' יצחק בר יוסף תימא מאי אולמי' הא דשמואל יותר מההיא דרבי יצחק בר יוסף דמבעיא לן אי אמר רב כוותיה אי לא וי"ל משום דשמואל עבד עובדא מייתי מיניה אף על גב דהשתא נמי מצינא למימר דרב פליג עליה י"ל דאין צריך התלמוד להביא אלא סעד בעלמא דמשמעותי' דמילתיה דרב דאמר זן משמע מזונות ממש והא דמבעיא ליה היינו משום דלא ניחא ליה למימר שיחלוק רב על המשנה דאית ליה דמזון הבנות הויא כירושת בנין דכרין ומייתי ראיה משמואל דעבד עובדא ואיהו נמי לא פליג אמתניתין אלא מאי אית לך למימר כי חכמי הדורות של אחר המשנה שנו התקנה ומיהו תימא מאי מייתי מהאי לישנא דא"ל שמואל זיל זון הא רבי חייא בר יוסף קאמר רב זן ומבעיא לן וי"ל דר' חייא בר (רב) יוסף היה שונה קבלתו ולא דקדק כל כך בלשונו אבל שמואל שפסק הוראה בבית המדר' מסתמא דקדק בלשונו שלא יטעה אדם בדבריו. לשון הרא"ש ז"ל. ולהאי קושיא בתרייתא יש לי לתרץ בשלמא בלישנא דרב חייא בר יוסף איכא לספוקי משום דקתני מחיטי דעליה אי עילוי דאב קאמר אבל בלישנא דשמואל דלא קאמר אלא זיל זון פשיטא ודאי דמזונות דאילו פרנסה הוה ליה לפרושי כמה יתן לפרנסה ומשני התם לפרנסה הוא ושמואל לטעמיה כו' פירוש וכיון דלטעמיה אזיל לא הוצרך לפרש כמה יתן. כך היה נראה לתרץ ומיהו לא מכרעא כולי האי כדי למפשט דשמואל חולק על המשנה ולהכי לא סגי להו לתוספות ז"ל הך תירוצא. ויש לי לפרש שמעתין בענין אחר דרב המנונא לאו היינו מתניתין דהמשנה לא השוה התקנות אלא לענין שיזונו הבנות לאחר מיתה ומיהו לענין מטלטלי יש לחלק דבשלמא כתובת בנין דכרין הרי היא במקום הכתובה עצמה דוקא ירית כתובת אמן וכי היכי דהכתובה אינה נגבית אלא מן מקרקעי הכי נמי כתובת בנין דכרין אבל מזונות הוי מלתא באפי נפשה ואיכא למימר שיזונו אף מן המטלטלים אע"ג דכתוב' אינה נגבית אלא ממקרקעי והילכך איכא לפרושי בעיין דהכי קא מבעיא ליה אמר ר' חייא בר יוסף רב זן מחיטי דעלייה אבעיא להו פרנסה וכו' פירוש ולא תקשי מרב לרב המנונא או דילמא מזוני ממש הוה ותקשי לרב המנונא מרב דמרב ושמואל מקשינן לכולהו אמוראי משום דרב גוברייהו וכמו שכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל בחידושיהם במסכת בתרא בפ"ק וכן כתב רש"י ז"ל במסכת קמא דף ל"ג דמאדם חשוב כרב או רבה פרכינן כאילו הוא כתוב בברייתא או במשנה ועיין רש"י ז"ל בפ"ק דביצה ובתשובות מהר"י קולון ז"ל שורש נ"ד ופשיט מדשמואל דקאמר ליה זיל זון משמע דמזונות קאמר מדקתני זיל זון סתמא וכדכתיבנא ומרב ושמואל פרכינן לכולהו אמוראי וכדכתיבנא ולהכי פרכינן מינייהו ולא מר' יצחק בר יוסף דלא מפורסם כולי האי כדי לאקשויי מיניה כנ"ל:

בגמרא יתיב רב יוסף קמיה דרב המנונא כו' וקאמר כשם כו' כך אין הבנות ניזונות אלא מן הקרקע. וקשיא לי דהא לקמן שילהי שמעתין פליגי רבי ורשב"א בברייתא בהא מילתא וא"כ הו"ל לר' המנונא למימר בהדיא הלכה כרשב"א ודוחק לומר דלא שמיעא להו האי ברייתא. דרב יוסף סיני הוה. וליכא למימר דטעמא דרשב"א מפרשי. הא נמי ליתא דאדרבא מילתא דר' דקאמר מזונות ניגבית מהמטלטלין צריך טעמא דמסברא אית לן למימר דתנאי כתובה ככתובה דאין נגבית מהמטלטלין כדפרש"י לקמן בשמעתין בד"ה או דלמא מזוני ממש ומשמע מלשונו דטעמא דרבי דאמר גובה ממטלטלים היינו משום דבעליה תיקנו ורשב"א כיון דע"כ לית ליה תקנת עליה ממילא מוקמינן אדינא דתנאי כתובה ככתובה ואכתי טעמא דר' המנונא ורב יוסף למה לן. הנראה בזה דאיצטריכו להו האי טעמא דאל"כ הוי לן למיפסק כרבי לגבי דרשב"א דהלכה כרבי מחבירו כדאמר רבא לקמן בשמעתין אלא דאכתי פסיק כרשב"א וסמיך נמי אטעמא דהכא דמדרש כתובה דמתניתין דמייתי דרשא דר' אלעזר בן עזריה מסייע לרשב"א דכי היכי דדריש לענין דאין ניזונת מחיים דומיא דבנים ירשו ה"ה לענין מטלטלים נמי דרשינן הכי והשתא הו"ל ר' יחיד לגבי דר"א ב"ע ורשב"א וקיי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו וכ"ש דר"א ב"ע רבו הוה וסתם מתניתין נמי מסייע להו. מיהו לפ"ז צריך לומר דקים להו לתלמודא דכולהו תקנת עליה מקמי ראב"ע דרי דרי הוי דאל"כ אכתי הוי למיפסק כר' ולפרש טעמא משום תקנת עליה כי היכי דלא ליפלוג רבי אדר"א ב"ע ואכולהו תנאי דדרשי מדרש כתובה אע"כ כדפרישית כנ"ל ועיין בסמוך:

ברש"י בד"ה ודלמא כתובת בנין דכרין כו' דתנן ר"ש אומר כו' עכ"ל ולכאורה יש לתמוה מאי ראיה מייתי מדר"ש הא רבנן פליגי עליה והלכתא כוותייהו ונהי דהרא"ש ז"ל בפסקיו לקמן פ' מי שהיה נשוי כתב דלא פליגי ר"ש ורבנן אלא לענין אם המותר מטלטלים. אבל בהא כ"ע מודו דאין כתובת בנין דכרין נגבין ממטלטלין מ"מ הא מסיק שם הרא"ש גופא דהיינו משום דקי"ל תנאי כתובה ככתובה. ולפי זה בשמעתין לא שייך הא מילתא דא"כ אמאי איצטריך למילף מזונות מכתובת בנין דכרין ות"ל דמזונות גופא תנאי כתובה היא. מיהו למאי דפרישית בסמוך יש ליישב שיטת הגמרא דשמעתין דעיקר הטעם הכא אינו אלא להוכיח ממדרש כתובה דמתניתין שסמכו לשני תקנות הללו גבי הדדי מוכח דליתא לתקנת עלייה דהוי מקמי הכי ואם כן מוכח לה שפיר דכי היכי דלענין כתובת בנין דכרין פשיטא לן דאינן נגבין ממטלטלים משום דתנאי כתובה ככתובה ע"כ דה"ה לענין מזונות נמי אוקמוהו אדינא ולא תקנו דבר אבל לפרש"י ז"ל דמייתי לה מדרבי שמעון ודאי קשה וצריך עיון ודו"ק:

בגמרא איבעיא להו פרנסה הויא כו' וכדשמואל עיין מה שאכתוב בע"ה בל' התוס' לקמן בד"ה ממקרקעי:

רש"י בד"ה או דילמא מזוני ממש ואף ע"ג דתנאי כתובה ככתובה כו' עכ"ל. לכאורה לא הוצרך לזה אפי' אי תנאי כתובה לאו ככתובה אלא כחוב דעלמא אפ"ה היה ראוי לומר דאין לגבות ממטלטלי דיתמי כמו בכל בע"ח דעלמא מיהו יש לחלק דהא דאין גובין ממטלטלי דיתמי בבע"ח היינו משום שהחוב על אביהם מחיים והנכסים שלו אפילו למ"ד שעבודא דאורייתא היינו משום דנכסי דבר אינש אינון ערבין ביה והיינו דוקא במקרקעי דדעתא דב"ח עלייהו ולא במטלטלי משא"כ הכא במזונות הבנות דעיקר תנאי ב"ד לא היה אלא לאחר מיתה וא"כ תחילת החיוב על היתומים והיה מהראוי שיגבה אפילו ממטלטלים דהו"ל כמו מיניה דאפילו מגלימא דעל כתפיה. ועוד דכתב לה בהדיא דליהוי מיתזנא מנכסי וקי"ל דמטלטלי נמי איקרי נכסי לכך הוצרך רש"י לפרש דאפ"ה היה מהראוי שלא לגבות ממטלטלים דתחילת תנאי ב"ד דוקא לענין מקרקעי איתקון דתנאי כתובה ככתובה אלא דבעלייה תקנו שיגבו כנ"ל:

קונטרס אחרון ע"ב גמ' איבעיא להו פרנסה הוי א"ד מזוני ממש כתבתי דאע"ג דבכל דוכתי פשיטא לן דאין בע"ח גובה ממטלטלי דיתמי אפ"ה איכא למימר דשאני הכא במזונות האשה והבנות דעיקר תנאי ב"ד לא חל אלא לאחר מיתה וא"כ עיקר החיוב על היתומים איכא למימר דגובה נמי ממטלטלין:

בגמרא תא שמע בידיה דר' בנאה כו' הוי מטלטלין דיתמי כו' מאי לאו למזוני כו'. ויש לדקדק אכתי מאי פשיטא דלמא שאני התם שהיתומים לא היו מוחזקין במטלטלים שהרי ביד ר' בנאה הוי ותמן תנינן לקמן דף פ"ד מי שמת והיה לו מלוה או פקדון ביד אחר ר' טרפון אומר ינתן לכושל שבהם וקאמר ר' יוחנן דהיינו לכתובת אשה ואפי' לרבי עקיבא דפליג ואומר ינתנו ליורשים וקי"ל כוותיה איכא למימר דדוקא בכתובת אשה אבל למזונות מודה כדאשכחן נמי לרבינא לקמן דף צ"ו דמחלק בין כתובה למזונות לענין תפסה מטלטלים וכתבו התוספות שם דטעמא רבה איכא דמשום דכתובה גביא ממשעבדי לא גביא ממטלטלים משא"כ מזונות דלא גביא ממשעבדי אלמוה לתקנתא דמהני להו תפיסה לענין מטלטלים ובהל' גדולות פסק שם כרבינא וא"כ מה"ט גופא יש לחלק נמי לענין היכא שהמטלטלים מופקדין ביד אחר בין כתובה למזונות. ומזה יש לדקדק ג"כ על לשון רש"י שהבאתי בסמוך שכתב ואע"ג דתנאי כתובה ככתובה ולמה שכתבתי אין זה מוכרח דלענין מטלטלים טעמא רבה איכא לחלק בין מזונות לכתובה כדמפליג רבינא אפילו היכא דלא שייך תקנת עלייה מיהו רש"י ז"ל הוצרך לפרש כן לפי שיטת הגמרא דקאמר דרב ע"כ מתקנות עלייה נגעו בה אי איירי במזונות אבל הכא קשה. וצריך לומר דקים ליה לתלמודא דהני מטלטלים דהוו ביד ר' בנאה לאו דרך פקדון הוי אלא בתורת אפוטרופוס באו לידו וידו כיד היתומים כן נראה לי ודו"ק:

בתוספות בד"ה ומאי עלייה כו' מה שיש לדקדק בדבריהם כתבתי בס"פ מציאת האשה כי שם מקומו:

בד"ה וא"ל זיל זון וא"ת מאי אולמא דשמואל יותר מדר"י בר יוסף כו' עכ"ל. ולא ידענא מעיקרא מאי קשיא להו דהא לכאורה מילתא דפשיטא היא דהא דאמר ר' יצחק ב"י בעלייה התקינו לאו הלכה פסוקה היא דהא אשכחן לקמן שילהי שמעתין דר' ורשב"א פליגי בהדיא בברייתא אי מזונות הבנות נגבין ממטלטלים אלמא דר' ורשב"א פליגי בהכי אי איתא לתקנת עלייה או לא ולרשב"א ליתא לתקנת עלייה. והא דמייתי תלמודא הכא מימרא דרב יצחק ולא מייתי מילתא דרבי היינו כדי ליישב לשון חיטי דעלייה דקאמר רב. ורב גופא עיקרא דמילתא נקיט דטעמא דרבי גופא משום תקנת עלייה וכדמשמע נמי משיטת רש"י שהבאתי בסמוך דאי לאו תקנת עלייה רבי גופא לא הוי קאמר דגובין ממטלטלים דהא קי"ל בפשיטות תנאי כתובה ככתובה ובלא"ה נמי נראה דוחק לומר דתקנת עלייה בתר ר' ורשב"א הוה דר' בין תנאים הוה ורב גופא דאיירי הכא בתקנת עלייה היה בימי רבי. וא"כ שפיר איצטריך לאתויי מדשמואל דעביד עובדא כרבי והיינו כדמסקו התוס' דלאפוקי מסתם משנה איצטריך דבלא"ה פשיטא דהלכה כרבי מחבירו וכדפרישית לעיל ודו"ק:

רש"י ד"ה א"ד מזוני ממש ואע"ג דתנאי כתובה קשה אמאי לא בפשוטו דהוי מטלטלי דיתמי [אאב"ה וגם בפ"י הקשה כן] ואפשר דבזה לא הוי הפשיטות מר' בנאי דהתם דהיה ביד ר' בנאי לא מקרי מטלטלי דיתמי כדאיתא במתני' דכושל ואפילו לרע"ק רק משום דצריכים שבועה משא"כ במזונות בנות, לזה נקט רש"י משום תנאי כתובה. וא"ת דבההיא גם כתובה נפרעי' י"ל דהא הר"ן שם הקשה באמת מה בכך דהם ביד אחרים ועדיין לא נעשו של יתומים הא גם מניה דהבעל אין גובים כתובה ממטלטלי ומתרץ דאתי כר"מ דכתובה נגבית ממטלטלי מיני' וא"כ לדידן דקיי"ל כרבנן לא מהני ממטלטלי ביד אחרים לכתובה וממילא גם בתנאי כתובה כן ושפיר פשיט מר' בנאי:

גמרא א"ל אביי אלו בע"ח הוה כו' מי הוה יהיב ליה מר והרי בע"ח מחיים יש לו שיעבוד על המטלטלין ואפ"ה אינו גובה ממטלטלי דיתמי למזוני דתנאי כתובה ככתובה וכתובה עצמה לא הוי השיעבוד על המטלטלין מחיים כש"כ דא"ג ממטלטלי דיתמי: ורש"י פירש אפילו בע"ח דיכול לטרוף ממשעבדי, וק"ק דהיא הנותנת כיון דבע"ח יש מקום לגבות ממשעבדי לא תקנו ליה ליטול ממטלטלי דיתמי, וכמ"ש תוס' לקמן פ' אלמנה (דף צו ע"א) ד"ה אלמנה שתפסה עיי"ש, ועוד דבשלמא בע"ח אינו גובה ממטלטלי דיתמי דלאו אדעתא דהכי אוזפיה דלא מסקא אדעתא דמית לוה כדאמרי' בגיטין ר"פ הנזיקין לענין זיבורית, משא"כ מזוני דכל החיוב רק ביתמי:

גמרא כשם שאין הבנים יורשים אלא מן הקרקע כך אין הבנות ניזונות אלא מן הקרקע. יש לי מקום ספק אם כתב בכתובה שישתעבדו גם מטלטלי אגב קרקע למזונות בנות אם מהני. ואופן ספיקתי אם מהני כמו בכל בע"ח דעלמא דאינו גובה ממטלטלי דיתמי. ואפ"ה מהני בשעבדם בפירוש. או דהכא לא מהני, דהוי משתעבד לדבר שלב"ל דלא מהני רק מה שהוא מתנאי ב"ד. כדפרקי' בפרק י"נ אבל במטלטלין דלא נתקן התנאי כתובה הוי כמחייב מעצמו דלא מהני כיון דהוי לדבר שלב"ל, והיה נלע"ד לומר דמהני בנ"ד אף דקיי"ל דא"י לשעבד עצמו לדשלב"ל, היינו דמה שמחייב עצמו לדשלב"ל לא הוי חיוב. וזהו בעצמו החילוק בין דשלב"ל דאלים שעבודיה ויכול לשעבד דשלב"ל. ולענין לדשלב"ל ל"א אלים שעבודיה. וכבר עמד בזה הפ"י בגיטין (דף יג). ולענ"ד דהחילוק הוא נכון בסברא להמעיין בתוס' ר"פ אע"פ דהדין דאין יכול לשעבד דאקני אם אינו החיוב מתחלה על גופו. רק אם יש לו נכסים דהוא משועבד מחמת הנך נכסים וכבר נתחייב מש"ה יכול לשעבד דאקני שיהיו משועבדים לחובו. אבל אם אין החיוב עליו רק שרוצה לחייב שישתעבדו. דאקני לא מצי משעבד ע"ש. וא"כ שפיר י"ל דבשלמא דשלב"ל מצי משעבד כיון דהחיוב על גופו מחמת נכסים שישנן בידו. אבל במחייב לדשלב"ל. דלזה דשלב"ל לא נתחייב מעולם והוי רק שרוצה עתה להתחייב לו גופו ונכסיו. ולא מהני כיון דהחיוב לזה הוא לדשלב"ל. כנלע"ד נכון בסברא. ומעתה י"ל בנ"ד דעכ"פ נתחייב גופו לדשלב"ל דהיינו הבנות מתנאי ב"ד. וכיון דכבר נתחייב להם והשעבוד על קרקעות יכול לשעבד גם מטלטלים לזה דאלים שעבודיה כמו בדשלב"ל דאלים שעבודיה כיון דכבר נתחייב. כנלע"ד ודוק. וראיתי בש"ע אה"ע סי' קי"ב סי"ד שכתב בפשיטות דמהני והוא משו"ת הריב"ש. ולענ"ד דין זה צריך תלמוד: