Ketubot 107a

פוסקין מזונות ב"ד יורדין לנכסי מי שהלך למדינת הים ופוסקין מזונות לאשתו:

בששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי דפוסקין דלמאי ניחוש לה אי לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עיכבה משלהם כלום ואי לשמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך וקבלה עליה משמת אינה משועבדת לו מעשה ידיה וא"ת והרי היא משועבדת ליתומים ואף הם יאמרו לה כן אף הוא לא היה יכול לומר לה אלא א"כ היא מתרצה:

צררי צרורות כספים נתן בידה למזונות:

חיישי' שמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך וקבלה עליה:

איכא בינייהו גדולה הראויה להתפיסה מעות ולא ספקה מזונות במעשה ידיה שהן שני בצורת או שאינה בעלת מלאכה לצררי איכא למיחש לצאי מעשה ידיך במזונותיך ליכא למיחש דכיון דלא ספקה לא קבלה עליה:

איכא בינייהו גדולה הראויה להתפיסה מעות ולא ספקה מזונות במעשה ידיה שהן שני בצורת או שאינה בעלת מלאכה לצררי איכא למיחש לצאי מעשה ידיך במזונותיך ליכא למיחש דכיון דלא ספקה לא קבלה עליה:

אי נמי קטנה ובעלת מלאכה והשנים כתקנן:

וספקה לרב זביד פוסקין דלא עביד איניש דמתפיס צררי לקטנה לרב פפא אין פוסקין דאיכא למימר צאי מעשה ידיך למזונותיך אמר לה:

ששמעו בו שמת פירש הקונטרס דלמאי ניחוש לה אי לצררי הרי סופה ליטול כתובתה ולישבע שלא עיכבה משלהם כלום והשתא בעי למימר דפליגי בלא שמעו בו שמת היינו בלא שבועה דאי בשבועה אמאי לא תטול וזה אינו דהא בסמוך פריך עד כאן לא פליגי אלא לשבועה אבל למזונות יהבינן לה אלמא לשמואל אפילו בשבועה אין לה ונראה לרבי דהיינו טעמא דבשמעו בו שמת לכולי עלמא פוסקין דאין כאן שום הוכחה לאשה דתפסה צררי ולא שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אבל בלא שמעו שמת אמר שמואל דאין פוסקין דמוכחא מילתא מדאינו חוזר שנסתלק ממנה בשום ענין לרב זביד בצררי ולרב פפא דאמר לה צאי כו' והלכך אפי' בשבועה לא מהימנא. מ"ר. ולבי מגמגם לפירושו דפריך בסמוך מהא דתניא מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות בני כהנים גדולים אומרים תשבע כו' ואם בא כו' ומשני בששמעו בו שמת ודוחק לשנויי בא לאחר שמועה ונמצא שהיה שקר מה ששמעו בו שמת והוה מצי לשנויי בלא שמעו בו שמת וכגון דפסקיה מברא או שום אונס שאינו יכול לשוב דמודה שמואל דפוסקין לה מזונות כיון דהשתא ליכא הוכחה ואמר לי רבי דהא מילתא לא שכיח הוא שיארע אונס או יפסיקו הנהר יותר מיום או יומים:

בששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי נראה לרבי דהאי שמעו בו שמת בשני עדים מדקאמר לקמן ששמעו בו שמת בעד אחד מכלל דעד השתא ס"ד בשני עדים ובקול נמי ליכא למימר מדפריך לקמן ת"ש האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים כו' ובאה ואמרה גירשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה ומשני כששמעו בו שמת פירוש שמת קודם אותו הזמן שאמרה שנתגרשה ופריך מ"ש עד כדי כתובתה אפילו לעולם נמי ואי שמעו בו שמת בקול קאמר מאי קושיא וכי יש להאמין הקול הואיל והיא אמרה שגירשה ולא מת ולא דמיא לההיא דפרק המפקיד (ב"מ דף לח: ושם) שבוי שנשבה רב אמר אין מורידים קרוב לנכסיו ושמואל אמר מורידין כששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי דמורידין וההוא שמעו בו שמת היינו בעד אחד דאי בשני עדים מאי חידוש הוא הלא הם יורשים אותו וא"ת ואעד אחד היאך מורידין והתנן ביבמות בפרק האשה שהלכה (יבמות דף קטז: ושם) גבי האשה שאמרה מת בעלי שאין האחים נכנסים לנחלה על פיה ומדהיא לא מהימנא עד אחד נמי לא מהימן וי"ל דהתם מיירי לירד ולמכור אבל בהמפקיד מיירי לירד על מנת שלא למכור כדמוכח התם והא דתניא לקמן ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו ומוקמינן לה בששמעו בו שמת בעד אחד וקאמר בניו ובנותיו דאי בעו מיחת לנכסים בעד אחד לא מצו נחתי מזוני נמי לא יהבינן להו התם נמי למכור אבל בפירות הגדלים בשדה אכלי להו שפיר:

חיישינן שמא אמר לה כו' וקיבלה עליה ופטרתו ופטור הוא בכך אע"ג דהשתא לא ספקה:

קטנה וספקה וא"ת הואיל וספקה נימרו לה ב"ד צאי מעשה ידיך למזונותיך ולמה יורדים לנכסיו למאן דחייש לצררי ואי לא ספקה א"כ היכי מחלה למ"ד צאי מעשה ידיך והא אין מחילת קטנה כלום וי"ל כגון דספקה לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים דלדברים קטנים מהני מחילתה אי נמי בפעוטות דמקחן מקח ומתנתן מתנה. מ"ר:

תרגמה שמואל בששמעו בו שמת תימה א"כ מאי טעמא דבני כהנים גדולים דמה לי דמת בביתו מה לי ששמעו בו שמת ע"פ עדים ואין נראה לפרש ששמעו בו ע"פ עד אחד וי"ל דאפי' מת בביתו פליגי בני כהנים גדולים והא דנקט למי שהלך למדינת הים רבותא נקט דס"ד ניחוש כ"כ לצררי דאפילו בשבועה לית לה. מ"ר:

ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן פירש רש"י אף להוציא מידה מה שנתנו לה ב"ד בשבועה דהכי משמע דאנשבעה קאי והיינו טעם דסתמא דמילתא מתפיס לה צררי הלכך מוציאין מידה בשבועה ונראה לרבי להצריכה שבועה ובשבועה תגבה מה שלוותה ואכלה דאי לאו הכי לא תמצא מי שילוה לה שיראים להפסיד אבל עכשיו שהיא נשבעת אין יראים כלום שסומכין עליה שתשבע. מ"ר:

ואם בא ואמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי כלומר אם לוותה ואכלה לא אפרע שאם לא היו מלוים לזו היתה דוחקת עצמה אף ע"ג דלא ספקה והאי דאמרינן לקמן לוותה ואכלה עמדה ומיאנה ודייקינן טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה התם שפסקו לה ב"ד:

מאי פסקא תימה לרבי אין סתמא דמילתא אשתו דחייב במזונותיה משרה על ידי שליש בניו ובנותיו דלא מיחייב במזונותיהם לא משרה ורבינו שמשון מפרש הסוגיא אי הכי בניו ובנותיו נמי אי אמרת בשלמא דלא איירי מתני' במשרה אשתו ע"י שליש אלא אשתו ובניו סמוכין על שולחנו ניחא דאשתו מפרנסין הואיל והוא חייב לזונה משום חשש דשמא התפיסה צררי אין ב"ד נמנעין מלזונה אבל בניו ובנותיו דאינו חייב במזונותיהן אין לירד לנכסיו לפרנסם דבקל יש לחוש שמא התפיסם צררי והניח להם מעות לפרנסם עד שישוב אבל השתא דמוקמת במשרה ע"י שליש ליכא למיחש לצררי ומשני במשרה אשתו ע"י שליש אבל בניו סמוכין על שולחנו ולא השרה ע"י שליש ולהכי חיישינן לצררי ופריך מאי פסקא דזה אין רגילות דאשתו ישרה ע"י שליש ובניו יהיו סמוכין על שולחנו:

וקיימא לן דפוסקין מזונות לאשת איש כרב, וכשפוסקין לה מזונות אין משביעין אותה כחנן דאמר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה, ואף באלמנה נמי אין משביעין אותה. ותדע לך דהא מקשינן ליה לשמואל ממתניתין ומוקי לה בששמעו בו שמת, וכיון שכן לדידיה אלמנה אין צריכה שבועה בתחלה כחנן דאמר תשבע בסוף, ונהי דלא קיימא לן כשמואל ומתניתין אפילו בלא שמעו בו שמת, מכל מקום שמעינן מינה דשמואל סבר דאלמנה אינה צריכה שבועה, ובהא ליכא מאן דפליג עלה. והכי נמי מוכח בגיטין פרק השולח (גיטין לה, א) וכדכתיב שם בס"ד רבנו נ"ר (חי' וידל קרשקש)ֿ.

אתמר רב אמר פוסקין מזונות [לאשת] איש פי' אם תובעת מזונות להבא דאילו לשעבר אין פוסקין לה כלל דהא אלו הוה בעל הכי מצי טען פרעתי ולא מחייבין ליה ובלהבא הוא דפליגי והכי ריהטא כולה סוגיא וכן כתבו בתוספת ודווקא ביוצא לדעת נחלקו דבהא איכא למיחוש לצררי או לשמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך כו' שיצא למקום קרוב על דעת לחזור לאלתר כדרך בני אדם ואח"כ נשתקע שם כיוצא בו דכ"ע פוסקין תוך ג' חדשים וכן הורו רבותי:

בששמעו בו שמת ליכא פרושו ששמעו הדבר בעדים ברורים חדא דלישנא לא משמע הכי בשום דוכתא וכדמוכח בב"מ בשמעתא דאין מורידין קרוב לנכסי קטן כדאמרי' כששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי דמורידין ואם יש עדים מה הורדה היא זאת אלא שירדו לנחלתם ועוד מדפרקינן שבא לאחר שמועה והיכי מוקמינן סהדי בשיקרא וליכא לפרושי ששמעו בו שמת בע"א מדפרקינן לקמן הכא במאי עסקינן בששמעו בו שמת בעד אחד מכלל דהשתא לא משמע לן הכי אלא הכי פירושא ששמעו שמת בקלא דאתחזק בבי דינא בשני עדים ששמעו מאחרים שהלכו למדינת הים ולקמן אמרינן ששמעו בו שמת ושמעו קול זה בע"א ואתתי' אשתרי בעד מפי עד לאנסובי ובנים לא נחתו לנחלה ואפי' בעד גמור כנ"ל:

כ"ע לא פליגי פי' רש"י ז"ל דלמאי ניחוש לה אי לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה משלהם כלום ואי לשמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך וקבלה עליה משמת אינה משועבדת לו למעשה ידיה וא"ת והרי משועבדת להם ליתומים ואף הם יאמרו לה עכשיו כן אף הוא לא היה יכול לומר לה אא"כ היא מתרצה עכ"ל ז"ל והקשו עליו דהאיך הוא אינו יכול לומר לה צאי מעשה ידיך וכו' אם אינה מתרצה דהא בפ' אע"פ ובפרק המדיר מכרחינן שיכול לומר כך מתוך שיכול לכופה על מעשה ידיה כל היכא דפסקה והא לא קשיא דהתם הוא כשפסקו מעשה ידיה בה' סלעים והכא לא איירי בהכי דא"כ למה פוסקין לה ב"ד מזונות אע"כ הכא במאי עסקינן בספקה על ידי טורח שהיא טורחת לעשות יותר מן השיעור או שהיא בעלת מלאכה חשובה והא. לא סגי לן אלא כשקבלה כדברי רש"י ז"ל אבל מה שכתב רבי' ז"ל דליכא למיחוש לצררי שהרי סופה לישבע אין זה נכון דלשמואל אפילו בשבועה ממש שתשבע השתא אין פוסקין מזונות לא"א כדמוכח מהא דאקשינן בסמוך ממתני' ולא אוקימנא כבני כהנים גדולים דאמרי' תשבע תחילה ועוד דהשתא לא ידעינן אכתי טעמא דצררי ודצאי מעשה ידיך לכן הנכון לפרש כששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי משום דמוקימנא לה בחזקת אלמנה ודכ"ע פוסקין מזונות דהא נכסי קיימי בחזקה כדאי' לעיל בפרק אלמנה ניזונת ונאמנות לומר לא נתנו לי מזונות וגם אין לנו עכשיו לחוש כ"כ שיבא הבעל ויאמר פסקתי לה מזונות תאמר פוסקין דהא משתעבד ליה דאע"ג דלכי אתי ואמר פסקתי היה נאמן לד"ה כדאיתא לקמן דהוה טענתו לשעבר וכי פסקינן לה השתא שוב אינו נאמן ומוסיפין ליה חיובא אפילו הכי לא חיישינן לה כיון דמשועבד לה ודיינינן לה כי השתא אלו הוה בעל הכא ואמר פסקתי לא היה נאמן דה"ל להבא אמר דאין פוסקין דלא דיינינן ליה כי השתא כיון דלכי אתא הוה ליה לשעבר והוא מהימן ומשום דמימרא דרב מסתברא להכי בעינן מ"ט דשמואל רב זביד אמר משום צררי. פי' וזו חששא גדולה בכאן דאפי' בשבועה לא פסקינן לה ודכותה אמרינן בפ' הנושא לענין מזון הבנו' משא"כ בחשש צררי דאלמנה לענין כתובה דגבי' בשבועה ואין כל החששות שוות כדפרש"י התם:

רב פפא אמר חיישינן שמא אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך פי' וקבלה עליה כדכתיב' לפי' רש"י ז"ל וכן עיקר ומסתברא דרב זביד ורב פפא לא פליגי והא ודאי מאן דחייש לכל חד מהני טעמא מצי חייש לדון את הבעל כשעת ביאתו והא דאמר מ"ב הכי פי' מאי נפקא לן בין הני תרי טעמא ודכוותא טובא בתלמודא וכן פי' רבותי':

קטנה וסיפקה פי' שהיא יצאנית ובעל מלאכה ונערה שהיא טרחת יכולה לעשות יותר מה' סלעים לכדי מזונותיה הלכך איכא למיחוש שמא קבלה עליה כן כדי שלא תצטרך מלשאול מזונותיה לשום מזונות ולא לבד וכן הגיעה לעונת הפעוטות אשר מחילתה מחילה במטלטלים אבל משום צררי ליכא מתפיס אי נימא דצררי לקטנה כלומר לאשתו קטנה דאלו לבתו קטנה מתפיס הוא למזונותיה כשמת וכדכתיב' בפ' הנושא:

ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן פי' רש"י ז"ל נאמן בשבועה ומחזרת מה שנתנו לה בב"ד והקשו עליו בתוס' דא"כ לתניי' התם בהדי הנשבעים ונוטלים ועוד דא"כ מה כח ב"ד יפה והלא לא תמצא מי שילוה לה שמא יבא הבעל ויאמר פסקתי לה מזונות ויפסיד לכך פי' נאמן להצריכה שבועה קאמר ותשלום מימרא דחנן היא ואינו נכון דלא משמע הכי לישנא דנאמן אלא הכי פי' שאם בא קודם שפסקו לה ב"ד ואמר פסקתי לה מזונות נאמן לשעבר וכדקתני באידך דבסמוך.

ואמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי פי' לישנא קלילא נקט והכי פי' שאם אמר שכן אמר לה כשהלך וקבלה עליה רשאי לומר כן כיון שעדיין לא פסקו לה ב"ד. ומכאן מוכח דמודה רב זביד בטעמיה דרב פפא דהא תניא הכא להדיא שאלו אמר כן הבעל רשאי ולשמואל כל מה שהבעל יכול לטעון כשיבוא טוענין לו מעיקרא כשהיא תובעת מזונות.

קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו ומדקאמר קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו ש"מ שאלו בא הבעל קודם לכן לא היו פוסקין לה כלום ממה שתבעה ושמעינן מינה שאין פוסקין לה מזונות אלא להבא.

זה שביארנו במשנה במי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות שבית דין פוסקין לה מזונות דוקא לאחר שלשה חדשים מיום נסיעתו אבל כל שלשה חדשים מיום נסיעתו אין פוסקין לה מזונות אף בשבועה שאין אדם הולך ומניח ביתו ריקם הא לאחר שלשה פוסקין לה בלא שבועה כמו שביארנו במשנה ולא סוף דבר בששמעו בו שמת שאין לחוש שמא יבא ויטעון כנגדה אי זו טענה וכן שהנכסים בחזקת אלמנה קיימי אלא אפילו לא שמעו בו שמת שיש לחוש שמא יבא ויטעון שכבר התפישה צרורות או שיטעון שאמר לה בשעה שהלך צאי מעשה ידיך למזונותיך וניפייסה בכך או שלא צוחה עמו לומר אין מספיקין לי וכן שהנכסים בחזקת הבעל מכיון שאלו היה הוא בכאן אינו נאמן לומר הנחתי לה מזונות לענין מזונות של עכשו כמו שנבאר כי איתיה במדינת הים נמי אין חוששין לכלום ופוסקין לה ובלא שבועה ויש מפרשין שבשמעו בו שמת נשבעת ולא יראה כן:

לענין ביאור זה שאמרו בשמעו בו שמת כלי עלמא לא פליגי גדולי הרבנים פירשו משום דליכא למיחש להתפשת צררי שהרי סופה לגבות כתובתה ולישבע שלא גבתה משלו כלום ואין זה נראה שהרי כשאמר שמואל אין פוסקין אף בשבועה אמרה מדאקשינן ליה ממתניתין וקא אמר עד כאן לא פליגי אלא לענין שבועה אבל מזוני אית לה אלמא לשמואל אף בשבועה לא יהיב לה אלא עיקר הפירוש בשמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי שהנכסים בחזקת אלמנה קיימי ועל הדרך שביארנו:

ממה שכתבנו שפוסקין מזונות לאשת איש למדת שאין בית דין יכולין לומר לאשה צאי מעשי ידיך למזונותיך ואפילו בספקא שאם כן יאמרו לה ב"ד כן אלא הואיל ובעלה לא אמר לה אין לבית דין לומר כן שמא אף הוא אינו רוצה שתתגנה או שתתעמל כל כך ופוסקין לה וכשיבא בעלה אם לא עשתה הפסיד וכן הדין באלמנה אצל יתומים שאין בית דין מחשבין עמה על מעשי ידיה אלא נותנין לה מזונות עד שיבאו היתומים ויתבעוה על מעשי ידיה שהרי אמרו בסוגיא בשמעו בו שמת כלי עלמא לא פליגי דפוסקין אלמא אין בית דין מחשבין על מעשי ידיה כלל ומכל מקום אם היו היורשין קטנים כתבו גדולי המחברים שמחשבין לה וכן למדת שאף בגדולה אמרו שפוסקין לה ואין צריך לומר בקטנה שהרי קטנה אינה בת התפשת צררי וכן שסתם קטנה אין מעשי ידיה מספיקין לה:

כל שפסקו לה בית דין מזונות או שמכרה היא לעצמה ובא הבעל ואמר שכבר הניח לה מזונות בכדי צרכה הרי זו נשבעת שלא הניח ואם טען שכבר אמר לה צאי מעשי ידיך בדספקה או אף בלא ספקה אלא שטוען ששתקה לדבריו אף זו נשבעת ואם טען לה עכשו צאי מה שעשית בעודי במדינת הים במזונותיך נשבעת שלא עשתה והבעל מפסיד שמה שפסקו פסקו אבל אם לא פסקו לה בית דין ולא מכרה אלא שלותה וכשבא טען שכבר הניח או שאמר לה צאי נאמן ונשבע היסת וישאר החוב עליה ויש פוסקין אף בזו שהפסיד הבעל ונראה שהם מפרשים הבריתא כך מי שהלך בעלה למדינת הים וכו' ואשתו תובעת מזונות ר"ל מזונות שהוציאה היא ואמר לה טלי מה שעשית במזונותיך רשאי הואיל ודחקה עצמה ולא לותה הא אם לותה הבעל מפסיד ואם טוען לה עכשו צאי אפילו לא עשתה הואיל ואלו עשתה היו מספיקין לה הרשות בידו וישאר החוב עליה ולפי שיטתנו למדנו במה שאמרו בא בעלה ואמר פסקתי לה מזונות נאמן שפירושו בלותה אבל לא בפסקו לה בית דין ויש שפירשוה אף בפסקו לה בית דין ומה שפסקו לה נוטלת בכתובתה ואין נראה כן ומה בין זו לאמר לה צאי אלא שגדולי הדורות כתבו שאף בטוען שאמר לה צאי נאמן אף בפסקו ומה שפסקו נוטלת בחשבון כתובתה ולא אמרו אם קדמו בית דין ופסקו מה שפסקו פסקו אלא בטוען לה עכשו צאי מה שעשית למזונותיך לפי דרכך למדת בכל מה שאמרו שאם אמר הנחתי לה מזונות שנאמן דוקא לשעבר אבל לעתיד אינו נאמן וכן בדין שאם כן אין לך אלמנה זוכה במזונות דל ועני דטעני' ליתמי וכו' וכן בהלך למדינת הים אין פוסקין לה שטוענין לה שכבר הניח אלא אינו נאמן על העתיד כלל:

כשם שבית דין פוסקין מזונות לאשה שהלך בעלה למדינת הים ויורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו כך מוכרין לצורך תכשיטיה שלא תתנוול וכן מוכרין לבניו ובנותיו הקטנים עד בני שש הא מבני שש ולמעלה אין בית דין זנין אותם מנכסיו הואיל ולא צוה בכך ולענין צדקה אין בית דין נזקקין לנכסיו כלל וכבר ביארנוה בפרק נערה:

יראה מסוגיא זו שאם השרה את אשתו על ידי שליש ר"ל שהעמיד לה שליש לפרנסה אין עוד לחוש לא לצרורות ולא לטענת צאי וכו' ולכשיכלו מזונות שביד שליש או שנמנע שלא לפרנס והיא לוה ואוכלת אינו נאמן בהנחתי לך מזונות ולא בטענת צאי וכן אם השרה בניו ובנותיו על ידי שליש אפילו היו משש שנים ולמעלה לכשיכלו מזונות שביד שליש או שנמנעו שלא לפרנס פוסקין להם שכבר גלה דעתו שרוצה הוא בתקנתם כן נראה לי ברור וכן הדבר נראה לי בקטנה שאין לחוש בה לא לצרורות ולא לספוק מעשי ידיה כמו שביארנו:

אע"פ שהאשה נשאת בעד אחד של מיתת בעלה יורשיו מיהא אין יורדין לנכסיו לנחלה אלא על פי שני עדים ומה שאמרו באחרון של יבמות מצינו שאין האחים נכנסין לנחלה על פיה הוא הדין על פי עד אחד כמו שיתבאר במקומו:

בד"ה ששמעו בו כו' דאי בשבועה אמאי לא תיטול כו' אלמא לשמואל אפילו בשבועה אין לה כו' עכ"ל ויש לדקדק ומאי קושיא ואימא למאן דאמר טעמא משום דשמא א"ל צאי כו' איכא למימר שפיר דאפילו בשבועה לא תטול ואליביה שפיר פריך ע"כ ל"פ אלא לשבועה כו' וי"ל דע"כ לא פליגי רב זביד ורב פפא בהא דא"כ הל"ל דאיכא בינייהו הא למ"ד טעמא משום צררי נוטלת בשבועה ולמ"ד משום צאי כו' אפילו בשבועה אין לה אלא ע"כ לפרש"י לרב פפא נמי דאמר טעמא משום צאי כו' נוטלת מיהת בשבועה ודו"ק:

בד"ה ששמעו כו' פירוש שמת קודם אותו זמן שאמרה שנתגרשה כו' עכ"ל הכי משמע להו דמיירי דאי באומרים שמת אחר זמן שאומרת שנתגרשה ואין העדים מכחישים אותה ודאי דלא הוה שייך להקשות הא דפריך מ"ש עד כדי כתובתה אפילו לעולם נמי דלמה לא נאמינה שנתגרשה כיון דאינה מכחשת העדים אבל אם העדים אומרים שמת קודם שנתגרשה ניחא דפריך דניזיל בתר עדות העדים שמת קודם זמן שאמרה שנתגרשה ויזונו אותה לעולם והמתרץ השיב דאעפ"כ איהי דאפסידה אנפשה להאמינה שנתגרשה מקודם שמת דהודאת בעל דין כק' עדים דמי ואין לה מזונות ובזה יתיישב מה שהקשה רש"י לקמן למאי דאוקמא דששמעו בו שמת תגבה כתובתה יחד כו' דודאי כן הוא אלא שהיא רוצה להכחיש דבריה ע"י עדות העדים שאומרים שמת מקודם שנתגרשה וסבורה ליטול מזונות ע"י העדים לעולם ואשמועינן תנא דלא תטול מזונות ע"י העדים אלא כדי כתובתה דהיא אפסדה אנפשה ויש לרש"י דרך אחר בזה ועיין לקמן מה שיש לדקדק ולדחוק לפירושו ודו"ק:

בד"ה חיישינן כו' וקבלה עליה ופטרתו כו' אע"ג דהשתא לא ספקה עכ"ל דודאי בשעת קבלה ע"כ בספקה דאל"כ לית לן למימר דקבלה עליה כדקאמר לקמן בגדולה ולא ספקה דלא חיישינן למ"ד צאי כו' אלא דהכי קאמר דע"כ איירי אע"ג דהשתא לא ספקה אימא דמחלה דאי איירי בספקה נמי השתא למאן דחייש נמי משום צררי נימרו לה ב"ד צאי מעשה ידיך כו' כמ"ש התוס' לקמן ורב נמי הוה מודה ביה דאין פוסקין לה מה"ט ועיין בר"ן ודו"ק:

בד"ה קטנה וספקה כו' ואי לא ספקה א"כ היכי מחלה למ"ד כו' עכ"ל ר"ל דודאי בשעה שקבלה עליה ספקה דאל"כ לא הוה קבלה עליה כדקאמר קטנה וספקה אלא דהשתא לא ספקה ובגדולה כה"ג קאמר לעיל דמחלה למאן דאמר צאי מעשה כו' אבל בקטנה קשה להו הא אין מחילת כו' וק"ל:

בד"ה תרגמה שמואל כו' והא דנקט למי שהלך למ"ה רבותא נקט דס"ד ניחוש כ"כ לצררי כו' עכ"ל יש לדקדק אמאי לא תירצו בזה דלהכי נקט למי שהלך למ"ה כו' כיון דטובא איכא למיחש לצררי ולכך בני כהנים גדולים בעו לה שבועה בתחלה ובסוף אבל במת על מטתו דלא ניחוש כ"כ לצררי מודים דלא בעי שבועה אלא בסוף כחנן א"נ לחנן איצטריך למיתני למי שהלך למ"ה דאפ"ה לא ניחוש לצררי בתחלה וסגיא ליה בשבועה דלבסוף ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה ואם בא ואמר כו' דהכי משמע דאנשבעה קאי כו' ונראה לרבי דנאמן להצריכה שבועה כו' עכ"ל ר"ל [דלפירש"י] דאנשבעה קאי אבני כהנים גדולים דהשתא ליכא לפרושי דנאמן להשביעה שהרי כבר נשבעה בתחלה אלא ע"כ דנאמן אף להוציא ממנה ולפירוש רבי דנאמן להצריכה שבועה קאי אחנן שלא נשבעה בתחלה ועיין ברא"ש ודו"ק:

בד"ה ואם בא ואמר לה צאי כו' ודייקינן טעמא דמיאנה כו' התם שפסקו לה ב"ד עכ"ל ומדברי רש"י לקמן במתניתין [נראה דמפרש] בע"א ע"ש:

בד"ה מאי פסקא כו' אלא אשתו ובניו סמוכין על שלחנו כו' עכ"ל דבניו ובנותיו אם אין סמוכין על שלחנו ולא משרה אותן על ידי שליש לא איצטריך ליה למתני דאין יורדין לנכסיו לזונן כיון דבחייו אינו חייב לזונן והא חזינן ביה דלא פרנסן גם כשהיה בביתו אבל בסמוכין על שלחנו או במשרה סד"א לירד לנכסיו לזונן דחזינן ביה דניחא ליה לזונן וק"ל:

פוסקין מזונות לאשת איש פי' אם תובעת מזונות להבא דאילו לשעבר אין פוסקין לה כלל דהא אילו הוה בעל הכא מצי טעין פרעתי ולא מחייבין ליה ובלהבא הוא דפליגי והכי רהיטא כולא סוגיין וכן כתבו בתוספות ודוקא ליוצא לדעת נחלקו דבהא איכא למיחש לצררי או לשמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך כו'. אבל אם יודע בודאי שיצא למקום קרוב על דעת לחזור לאלתר כדרך בני אדם ואח"כ נשתקע שם וכיוצא בו דכ"ע פוסקין ואפילו תוך ג' חדשים וכן הורו רבותי. הריטב"א ז"ל: אמר שמואל מודה לי אבא שמואל הוה קרי ליה לר' אבא לפי שהיה גדול ממנו כגון אבא דכולהו אב לחכמים ואית דאמרי אבא ממש כלומר אבי ומשום חביבותיה הוה קרי ליה הכי. בג' חדשים הראשונים שהלך למדינת הים שאין פוסקין לה מזונות אם תתבען בתוך ג' לפי שאין אדם מניח ביתו ריקן ומסתמא לג' חדשים שבק לה מזונות כששמעו בו שמת במדינת הים ואשתו תובעת מזונות כ"ע לא פליגי דפוסקין דכל אימת דהוא קיים איכא לספוקי דלמא למחר אתי וטעין דאיהו אתפסה צררי א"נ יאמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך הלכך אמר שמואל דכל זמן שלא שמעו בו שמת אין פוסקין אבל היכא ששמעו בו שמת ליכא למיחש למידי ואהכי מודה שמואל דפוסקין. שאמר לה בשעה שהלך צאי מעשה כו' וקי"ל כרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה וכיון דאיהי מציא אמרה איהו נמי מצי למימר צאי כו'. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא פירש וז"ל כששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי דפוסקין דלמאי ניחוש לה אי לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה משלהם כלום ואי לשמא אמר לה צאי מעשה כו' וקבלה עליה משמת אינה משועבדת לו למעשה ידיה כו' ע"כ. והקשו עליו בתוספות דא"כ השתא בעי למימר כי פליגי בשלא שמעו בו שמת דהיינו בלא שבועה דאי בשבועה אמאי לא תטול והא ליתא דהא בסמוך פריך ע"כ לא פליגי אלא לענין שבועה אבל למזוני יהבינן לה משמע דתרוויהו ס"ל דבשבועה יהבינן לה מזוני וקשה לשמואל אלמא לשמואל אף בשבועה לא תטול ואע"ג דמצי למפרך מחנן דקאמר לא תשבע בתחלה מ"מ לישנא דתלמודא דקאמר ע"כ לא פליגי משמע דמתרוייהו פריך ואיברא ודאי דלפי' ז"ל מקשו שפיר דקא מפרשי לקמן הא דתניא ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן דהיינו להצריכה שבועה בלחוד ובשבועה תגבה וכדבעינן למכתב קמן בס"ד מיהו רש"י פי' לקמן דנאמן אף להוציא מידה מה שנתנו לה ב"ד בשבועה מעתה לא תקשי ולא מידי אע"ג דכששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי דפוסקין משום דלא חיישינן לצררי כיון דסופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה משלהם כלום מ"מ כשלא שמעו בו שמת ס"ל לשמואל דאין פוסקין ואפילו בשבועה דבשלמא כששמעו בו שמת הרי שבועתה קיימת והרי היא גובה כתובתה ושוב לא אתי בעל מקברו להכחישה אבל כשלא שמעו בו שמת אין שבועתה מעלה ומוריד דאם יבא הבעל למחר או ליומא אחרי ויכחישנה הויא לה שבועתה כמאן דליתא דהא נאמן הבעל אף להוציא מידה מה שנתנו לה ב"ד בשבועה כנ"ל. עוד הקשו עליו דהיאך הוא אינו יכול לומר לה צאי מעשה ידיך כו' אם אינה מתרצה והא בפרק אע"פ וגם בפרק המדיר מכרחינן שיכול לומר כן מתוך שיכול לכופה על מעשה ידיה כל היכא דספקה. ותירץ הריטב"א דהתם הוא בשספקו מעשה ידיה דחמש סלעים והכא לא איירינן בהכי דאם כן למה פוסקין לה ב"ד מזונות אלא ע"כ הב"ע כשספקה ע"י טורח שהיא טורחת לעשות יותר מן השיעור או שהיא בעלת מלאכה חשובה והא לא סגיא אלא בשקבלה עליה כן כתב רש"י ז"ל. ומיהו קשיא ליה להריטב"א דהשתא לא ידעינן אכתי טעמא דצררי ודצאי מעשה ידיך ואין זה קושיא דבדרך כלל ידעינן דכששמעו בו שמת ליכא למיחש למידי וכדדייק רש"י בלישניה. והריטב"א פירש דכששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי משום דמוקמינן לה בחזקת אלמנה ודכ"ע פוסקין מזונות דהא נכסי קיימו בחזקתה כדאיתא לעיל בפרק אלמנה ניזונת ונאמנת לומר לא נתנו לי מזונות וגם אין לנו עכשיו לחוש כל כך שיבא הבעל ויאמר פסקתי לה מזונות ע"כ: וז"ל הרמב"ן בשמעו בו שמת כ"ע לא פליגי פי' רש"י למאי נחוש לה אי משום צררי הרי סופה לישבע כשתגבה כתובתה שלא עכבה משלהם כלום ואינו מחוור דהא לשמואל אפילו בשבועה נמי אין פוסקין לה דאין פוסקין כלל קאמר וכדאמר לקמן והלא לא נחלקו חנן ובני כהנים גדולים כו' משמע דלשמואל נמי אפילו בשבועה אין פוסקין לה ואיכא דאמרי דכי לא מת מסתמא אין אדם מניח את ביתו ריקן וכי אתי אמר דאתפסה צררי אבל כי מת דעתיה למהדר הוה ולא אתפסה צררי והפירוש הנכון דכי מת נכסי בחזקת אלמנה קיימי ולא מצו יורשין למימר לה צררי אתפסוך אבונא כי היכי דלא יכלי למימר לא נתננו לך מזונות וכדאסיקנא בפרק אלמנה ניזונת אבל מחיים נכסיה בחזקתה קיימי ואינה מוציאה מיד בעלה בלא ראיה ובודאי טעמא דמלתא דאורח ארעא הוא דמאן דאזיל למדינת הים מתפיס צררי ואינו מניח ביתו ריקן ומ"ה אמר שמואל אין פוסקין ודילמא נמי כי אתי טעין דאתפסה צררי ומהימן לשעבר וכדתני לקמן דרב סבר כיון דאילו אתי הכא וטעין ואמר נתתי לה מזונות אינו נאמן להבא כיון דמשעבד לה כי אתי ממדינת הים נמי פוסקין ולפי דברים אלו הא דאמר ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן מתחזי מלתא דדוקא לשעבר שאם תבעה ממנו מזונות שלותה ואמר נתתי נאמן אבל לא מצי למימר נתתי לך מזונות להבא לעשר שנים או לפחות מכאן שאם אתה אומר כן אין לך אלמנה שיש לה מזונות דטענינן להו ליתמי מאי דמצי טעין אבוהון ואמר אלו אבוהון דיתמי קיים הוה טעין ואמר נתתי לה מזונותיה אלא ש"מ אינו נאמן ועוד מי שהלך למדינת הים מ"ט פוסקין לה מזונות וטעין ליה הכי שהרי טוענין לו ואין מוציאין ממון ממנו בלא ראיה אלא ש"מ אינו נאמן ואפילו קדמו ב"ד ופסקו ונטלו אין מוציאין ממנה ומדקאמר קטנה וספקה שפוסקין לה ואמר בברייתא מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות ואמר צאו לה מעשה ידיה במזונותיה כלומר שלותה היא ואכלה ואמר הוא הרי יכולה לעשות ולאכול הדין עמו ואם קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו שמעינן שמי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות אין ב"ד אומר לה שתעשה ותאכל אלא פוסקין לה מזונות ולכשיבא בעלה אם לא עשה כלום הפסיד וכן דעת הר"ם שהוא סובר אפילו לותה ואכלה אין הבעל מחשב עמה על מעשה ידיה אלא אם עשתה יטול ואם לא יטול הפסיד ונראה שהוא מפרש הא ברייתא הכי מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות שהוציאה ואמר לה איני משלם לך כלום אלא מה שעשית יהא במזונותיך רשאי שכיון שדחקה בעצמה ולא לותה אין לה עליו כלום ובנסחא של ר"ח ובהלכות אם אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי וכן בתוספת' אם אמר הוציאו מעשה ידיה במזונותיה ולפי זו הגירסא שאמר להבא וספקה אבל בלותה ואכלה ורוצה לחשב עכשיו מעשה ידיה והיא לא עשתה כלום י"ל הרשות בידו וי"ל אינו רשאי ובטלנו בה דעתנו מפני דעת הר"מ וכששמע בו שמת אין פוסקין לה מזונות במספקא אלא מחשבין לה ואין לסמוך על מה שאמר בירושלמי בענין זה ע"כ:

תרגמה שמואל בששמעו בו שמת וא"ת א"כ מאי טעמא דבני כהנים מה לי מת בביתו מה לי שמעו בו שמת בעדים וי"ל דאפילו מת בביתו פליגי בני כהנים גדולים דלעולם אינה ניזונת בלא שבועה ואין סומכין על מה שיש לה לישבע לבסו' דשמא תמות ולא תבא לידי גבוי כתובה או שמא תהיה ניזונת כל ימיה והא דנקט מי שהלך למדינת הים לרבותא כו'. הרא"ש ז"ל:

בששמעו בו שמת כו' ואשמעינן מתני' דאע"ג דאין פוסקין מזונות לאשת איש היכא דשמעו בו שמת פוסקין. רש"י במהדורא קמא. וליכא לפרושי ששמעו בו בעדים ברורים חדא דלישנא לא משמע הכי בשום דוכתא וכדמוכח בב"מ בשמעתא דאין מורידין קרוב לנכסי קטן דאמרינן בששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי דמורידין ואם יש עדים מה הורדה היא זו אלא שירדו לנחלתם ועוד מדפרקינן שבא לאחר שמועה והיכי מוקמינן סהדי בשיקרא וליכא לפרש ששמעו בו שמת בעד אחד מדפרקינן לקמן הב"ע ששמעו בו שמת בעד אחד מכלל דהשתא לא משמע לן הכי אלא ה"פ ששמעו בו שמת בקלא דאתחזק בב"ד בשני עדים ששמעו מאחרים שהלכו למדינת הים ולקמן אמרינן ששמעו קול זה בעד אחד ואיהי משתריא בעד מפי עד לאנסובי הבנים לא נחתי לנחלה ואפילו בעד נמי כנ"ל. הריטב"א ז"ל: פוסקין וז"ל רש"י לקמן במהדורא קמא ואם בא בעלה ממדינת הים ואמר פסקתי לה בהליכתי נאמן בשבועה ומזונות שפסקו לה ב"ד בעודו במדינת הים נוטלתן בכתובתה אלמא פוסקין דע"כ לא פליגי אלא לשבועה אבל מזונות מיהא פוסקין ומשני אם בא לאחר ששמעו שמת ולא מסהדי עדים אלא קול יצא בעולם לשקר שמת ע"כ: פוסקין דהא משועבד לה פירוש דאע"ג דלכי אתי ואמר פסקתי היה נאמן לדברי הכל כדאיתא לקמן דהויא בטענתו לשעבר וכי פסקינן לה השתא שוב אינו נאמן ומוסיפין ליה חיובא אפילו הכי לא חיישינן לה כיון דמשועבד לה ודיינינן לה כי השתא דאילו הוה בעל הכא ואמר פסקתי לה היה נאמן דה"ל להבא ושמואל אמר דאין פוסקין דלא דיינינן ליה כי (הכא) השתא כיון דלכי אתי ה"ל להבא והוה נאמן ומשום דמימרא דרב מסתברא להכי בעינן מאי טעמא דשמואל. רב זביד אמר משום צררי פי' וזו חששא גדולה בכאן דאפילו בשבועה לא פסקינן לה ודכוותה אשכחן בפרק הנושא לענין מזון הבנות מה שאין כן בחשש צררי דאלמוה לענין כתובתה דגביא בשבועה ואין כל החששות שוות כדפרשינן התם רב פפא אמר חיישינן שמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך פי' וקבלה עליה כדכתיבנא לפי רש"י ז"ל וכן עיקר ומסתברא דרב זביד ורב פפא לא פליגי דהא ודאי מאן דחייש לכל חד מהני טעמי מצי חייש לדון את הבעל כשעת ביאתו והאי דאמר מאי בינייהו הכי פירושו מאי נפקא לן בין הני תרי טעמי ודכוותא טובא בתלמוד וכן פירשו רבותינו. הריטב"א ז"ל. ורש"י ז"ל כתב איכא בינייהו גדולה הראויה להתפיסה מעות ולא ספקה מזונות במעשה ידיה שהן שני בצורת או שאינה בעלת מלאכה לצררי איכא למיחש לצאי מעשה ידיה כו' ליכא למיחש דכיון דלא ספקה לא קבלה עליה אי נמי קטנה ובעלת מלאכה והשנים כתקנן. לרב זביד פוסקין דלא עביד דמתפסה צררי לקטנה לרב פפא אין פוסקין דאיכא למימר צאי מעשה כו' ע"כ. ויש לדקדק בלשונו קצת בנפקות' אמאי בגדו' ולא ספקה לא הזכיר הרב אלא הטעמים ולא הזכיר שם האמוראים ונפקותא דקטנה וספקה הזכיר הרב שם האמוראים לרב פפא כו' ומשמע לי דסבירא ליה לרב דרב זביד להתפסת צררי חייש בדוקא דהא ודאי האשה כל רצונה היא בכך אבל לאמר לה צאי מעשה ידיך כו' לא חייש דכיון דאנן רצונה וקבלתה בעינן לשיטת רש"י וכדכתיבנן הא ודאי דאינה מתרצה בכך ורב פפא אפילו לאמר לה צאי מעשה כו' קא חייש וכל שכן דחייש להתפסת צררי מעתה כי אמרינן גדולה ולא ספקה דחששת צררי איכא וחששת צאי מעשה ידיך כו' ליכא כולהו מודו דחיישינן לה וליכא פלוגתא בין רב זביד ורב פפא בהא כלל ואין הנפקותא אלא בטעמים ולא באמוראים וכמו שפירש הריטב"א אבל כי אמרינן קטנה וספקה דחששת צררי ליכא וחששת צאי מעשה כו' איכא הרי בזו פליגי בה רב זביד ורב פפא דלרב זביד פוסקין דאיהו לא חייש לאמר צאי מעשה כו' וחששת צררי ליכא ולרב פפא אין פוסקין דחייש לאמר לה צאי מעשה כו' ובזה עלו דברי הרב בדקדוק כהוגן דוק ותשכח כנ"ל:

וז"ל הרא"ה מסתבר דרב זביד ורב פפא לא פליגי אלא כל חד וחד אמר בה חד טעמא דהיכי אפשר דלפלוג רב פפא בגדולה ולא פסקה דלא ניחוש לצררי והא אלו אתי ואמר אתפסתי צררי במזונא מי לא מהימן והא דאמר אפילו לרב מהימן כשבא קודם שפסק לה ב"ד אלא ודאי דלא פליגי וכי קאמרי מאי בינייהו אטעמי קאמרינן והא דאמר רב פפא שמא אמר לה צאי מעשה כו'. לאו למימרא דיכול למימר לה הכי על כרחה דהא ודאי לאו כל כמיניה דאי בעייא לא טרחא כולי האי שאינו יכול לכופה אלא בכדי חמש סלעים והא דכולי עלמא הוא ואפילו לריש לקיש כדפריך לעיל אלא כלומר צאי לך מעשה ידיך במזונותיך וקבלה עליה דהא קיימא לן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלים. וכן פירש רש"י ומהדרינן דאיכא בינייהו גדולה ולא ספקה כלומר דאי משום דרב פפא בהא ליכא למיחש להכי דכיון דלא ספקה בודאי מסתמא לא קבלה עליה ואיכא למיחש לדרב זביד דילמא אתפיסי' צררי וקטנה וספקה דמשום דרב זביד ליכא דצררי לקטנה לא מתפיס ואיכא למיחש לדרב פפא והא דאמרינן דספקה לאו דספקה בכדי ה' סלעים דאם כן לא בעי קבלה דידה לעולם חייבת ליה בהכי אלא כלו' שדרכה לעשות במעשה בכדי מזונותיה והיא יכולה לעשות כך והוא יותר מחמש סלעים והבעל אינו כופה אלא בכדי חמש סלעים והיינו דבעי קבלה דידה ע"כ. עוד כתב הרא"ה לקמן וז"ל ומותבינן תו מדתניא מי שהלך למדינת הים אשתו תובעת מזונות ובא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך כלומר שכך קבלתי עמה בתחלה רשאי כלומר נאמן דומיא דמאי דתניא באידך שאם בא ואמר פסקתי ליך מזונות נאמן קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו שאינו נאמן אחר פסק ב"ד כדפרישנא לעיל ומהכא משמע דרב זביד ורב פפא לא פליגי דודאי מודה רב פפא לרב זביד ורב זביד לרב פפא דאי לא נימא תהוי תיובתיה דרב זביד מהא דהא הכא אמרינן בהדיא דאילו אתי וטעין שקבלה עליה מעשה ידיה במזונותיה מהימן ואנן אליבא דשמואל כל מאי דלכי אתי טעין ליה מהימן חיישינן עלה מהשתא אלא ודאי דלא פליגי ע"כ: ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן ופירש"י נאמן ובשבועה ומחזרת מה שנתנו לה ב"ד והקשו בתוספות עליו דא"כ לתניי' התם בהדי נשבעין ונוטלין ועוד דא"כ מה כח ב"ד יפה והלא לא תמצא מי שילוה לה שמא יבא הבעל ויאמר פסקתי ויפסיד לכך פירש נאמן להצריכה שבועה קאמר ותשלום מימרא דחנן הוא ואינו נכון דלא משמע הכי לישנא דנאמן אלא ה"פ שאם בא קודם שפסקו לה ב"ד ואמר פסקתי לה מזונות נאמן לשעבר וכדקתני באידך דבסמוך ואמר צאי מעשה ידיך למזונותיך רשאי וכן פירשו רבותי. הריטב"א ז"ל: מי שהלך בעלה למדינת הים וחזר ובא ואשתו תובעת ממנו מזונות שלותה ואכלה בעוד שהיה במדינת הים ואמר לה בחזירתו צאי מעשה ידיך למזונותיך כלומר אותה מלאכה שעשית לי בהיותי לשם טלי במזונותיך רשאי ואפילו לא עבדה לא יהיב לה מזונות הואיל והיא משעבדת ליה למעשה ידיה וקא עסקינן כגון שאילו היה עושה היה מספקה לה למעשה ידיה וכיון דלא עבדה איהי דאפסדה אנפשה. רש"י במהדורא קמא:

וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל אם אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך נאמן ואין זה נכון שבכל הספרים גורסין רשאי ועוד דלשון אם אמר לא משמע הכי אלא ודאי הכי פרישנא אם אחר שבא אמר לה תקח מעשה ידיך כו'. שעשית בעודי במדינת הים למזונותיך רשאי וא"ת והיאך יוכל לומר לה שתקח מעשה ידיה בשכר מזונותיה כי שמא לא עשתה כשיעור המזונות י"ל דמיירי כיון דרגילה מתחלה לעשות כשיעור מזונותיה שכיון שהיתה מתחלה רגילה בכך רשאי אחר כך לומר לה צאי מעשה ידיך במזונתיך וכתב רש"י דמי שהלך למדינת הים ואמר לאשתו בשעה שהולך צאי מעשה ידיך במזונותיך אינו רשאי אא"כ הסכימה בדבר היא או אם מספיקין לה מעשה ידיה ונראין דבריו דודאי אם היא אינה מתרצי' בדבר מה טעם הוא לומר שיוכל לעקור תקנת חכמים ולומר צאי מעשה ידיך במזונותיך ובשלמא אליבא דמסקנא דאסיקנא באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ניחא דמצינא לפרושי שאמר לה והיא נתפשה בדבר אלא מעיקרא היכי קאמר נעשה כאומר לה והלא אינו מועיל לו האמירה אא"כ מתפייסת בדבר וי"ל דהתם נמי הכי קאמר כיון שאשה זו רגילה לעשות כשיעור מזונות נעשה כאומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך והיא מתרצית בדבר ע"כ. וז"ל הריטב"א ואמר לה צאי מעשה ידיך כו' רשאי פי' לישנא קלילא נקט וה"פ שאם אמר שכן אמר לה כשהלך וקבלה עליה רשאי לומר כן כיון שעדיין לא פסקו לה ב"ד ומכאן מוכח דמודה רב זביד בטעמו של רב פפא דהא תניא הכא להדיא שאלו אמר כן הבעל רשאי ולשמואל כל מה שהבעל יכול לטעון כשיבא טוענין לו מעיקרא כשהיא תובעת מזונות:

קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו ולא מבעיא אם גבתה ברשותה אלא שכיון שלותה ברשותה חייב לפרוע. מפי מ"ה נר"ו. תלמידי רבינו יונה. וכתב הריטב"א מדקאמר קדמו ב"ד משמע שאילו בא הבעל קודם לכן לא היו פוסקין לה כלום ממה שתבעה ושמעינן מינה שאין פוסקין לה מזונות אלא להבא ע"כ: אי הכי אפילו בניו נמי פי' בשלמא לרב דמיירי בשלא השרה אשתו ע"י שליח ניחא דדוקא לאשתו פוסקין לה מזונות לפי שמשועבד לה אבל אין פוסקין לבניו ולבנותיו דלא משתעבד להו ומצוה בלחוד הוא דאיכא כדאיתא בפרק נערה אלא לדידך אפילו בניו נמי ופרקינן כשהשרה לזו ולא לאלו ופרכינן ומאן פסקה פי' דהא ע"כ סמוכין על שולחנו היו מדאצטריך למיתני שאין זנין אותן וכיון דסמוכין על שלחנו היו כשהיה כאן מסתמא משרי להו כשהולך דלא ניחא ליה דליתבזו והא דלא אוקמה בששמעו בו שמת יש שפירשו משום דא"כ בניו נמי יורדין לנחלה וכל שכן למזונות ואין זה נכון לפי הפירוש שכתבנו בששמעו בו שמת. אבל י"ל דכל ששמעו בו שמת זנין את בניו ובנותיו מיהא כיון שהוא היה מפרנסן ואפשר נמי שהשמועה אמת שנפלה נחלה לפניהם כדי שלא יתבזו לשאול על הפתחים. הריטב"א ז"ל. וז"ל רש"י במהדורא קמא במשרה אשתו על ידי שליש כשהלך למדינת הים העמיד לה שליח לפרנסה דמשרה לה על ידי שליש ליכא למיחש לצררי ולצאי מעשה ידיך דמאי דאתפיס לשליש אתפיס הלכך כי כלו מזונות שביד שליש פסקינן לה. אי הכי דאוקמה במשרה וקס"ד דכשהלך בעלה למדינת הים השרה את אשתו ובניו ע"י שליש אלא שכלו מזונות משל ידי שליש אי הכי אלמא ניחא ליה לזון אשתו ובניו ובנותיו וכיון דניחא ליה לזון את בניו ובנותיו נפסו' נמי לבניו ולבנותיו. מאי פסקה בתמיה הא קא פסיק ותני מי שהלך בעלה למדינת הים ואי במשרה קא מיירי ודאי כשהשרה לזה ולזה קא מיירי ואיכא למפרך אפילו בניו ובנותיו נמי. ה"ג אלא אמר רב פפא כו' בשלא השרה קא מיירי ולא קשיא כגון ששמעו בו שמת בעד א' ומציא אנסובי דאקילו רבנן בעד א' משום עגונא הלכך כי אתא וקא תבעה מזוני יהבינן לה ולא יהבינן להו ואהכי קתני אבל בניו ובנותיו ע"כ:

גמרא איתמר רב אמר פוסקין מזונות לאשת איש ושמואל אמר אין פוסקין כששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי ופרש"י דלמאי ניחוש לה אי לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על זה דמאי סברא היא זו כיון דלשמואל חיישינן לצררי א"כ היאך מגבינן לה השתא שלא בשבועה על סמך שתשבע אח"כ ומאן יימר דאתיא לידי גיבוי שמא תמות קודם שתגבה וליכא למימר דאפ"ה כיון דביד היורשים לסלק לה כתובתה וליפטר ממזונות מש"ה לא משבעינן לה משום מזונות הא ליתא דהא אליבא דשמואל קיימינן הכא דמודה ושמואל ס"ל בפ' נערה דהלכה כאנשי גליל דניזונית אף לאחר שקבלה כתובתה וא"כ מזונות לא תליא בכתובה והדרא קושיא לדוכתיה ועוד דהא לענין שבועת כתובה דמשביעין אותה היינו משום דבאה ליפרע מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה וכתבו התוס' בפרק השולח דף ל"ד ע"ב דהיינו משום חשש צררי וכמו שאבאר וא"כ מזונות נמי היכי יהבינן לה כיון דשייך הא חששא גופא ובאתה לגבות מנכסי יתומים וכן לפרש"י לעיל בפ' הכותב דף פ"ז במשנה דנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה דהיינו משום דאי הוה אבוהון חי הוה מצי למיטען אישתבע לי וטענינן ליתמי א"כ כ"ש דשייך הך דינא גופא לענין מזונות דהא לשמואל שייך חששא דצררי מחיים טפי דאף לפי מה שהבינו התוספות בשיטת רש"י דלשמואל נמי פוסקין בשבועה מ"מ שבועה בעי א"כ אנן טענינן ליתמי דתשבע ובשלמא בפשטא דמתניתין דקאמר חנן תשבע בסוף ולא בתחלה לא תיקשי דמצינן לפרש דלא תשבע בתחלה היינו מחיים דמיניה דידיה גופא לא חיישינן לצררי וכ"ש לפירוש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה דתשבע בסוף דקאמר חנן היינו נמי מחיים אם יבא ויכחישנה משא"כ לפירוש רש"י הכא ואליבא דשמואל קשה מיהו לענ"ד לא קשה מידי לפרש"י דבפשיטות מצינן למימר דנהי דאין נפרעת כתובתה אלא בשבועה היינו משום שבאתה ליפרע מנכסי יתומים חוב כתובת אביהם משא"כ לענין מזונות דלאחר מיתה לא קרינן בה באה ליפרע מנכסי יתומים כיון דעיקר התנאי ב"ד במזונות דלאחר מיתה הוא על היתומים עצמן מנכסי אביהם כמו שכתבתי לעיל בפ' נערה דף נ' ע"ב וכדאיתא לעיל בגמרא להדיא בפ' אלמנה ניזונית דף צ"ז ע"ב דאיפשטא האיבעיא דלענין מזונות דלאחר מיתה נכסי בחזקת אלמנה קיימי טפי ולענין כתובה דמה"ט נאמנת אף לגבי יתומים עצמן שאמרו פרענו וכמ"ש התוספות וע"ש בחידושינו שהוספתי בעזה"י טעם לשבח מה"ט גופא שכתבתי כאן והשתא למאי דפרישית ממילא נתיישב מה שהקשו בתוס' על פרש"י בד"ה ששמעו דנהי דלפרש"י לשמואל אין פוסקין כלל מחיים משום דאלים ליה חששא דצררי טובא ומש"ה אין מוציאין הממון מחזקה לירד לנכסיו שלא בפניו מ"מ כששמעו בו שמת ממילא קיימי נכסי ברשותה לענין מזונות ואין היורשים יכולים להוציא הנכסים מחזקתה בשביל האי חששא דצררי טפי מאילו היו טוענין ברי פרענו כן נ"ל נכון בשיטת רש"י ז"ל ומה שהוצרך רש"י ז"ל לפרש בדבריו אי לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע למאי דפרישית אין צורך לזה אלא דיש ליישב לשונו לפי מה שכתבתי לעיל בפ' אלמנה דף הנ"ל ובדף צ"ח דהא מילתא גופא דאין צריכה לישבע על מזונות לגבי יתומים לא ידעינן אלא מהא דקי"ל כר' שמעון ס"פ הכותב דכל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה וכדמשמע שם להדיא מל' התוספות דף צ"א בד"ה מוכרת מש"ה נקיט רש"י ז"ל הך לישנא גופא ועוד דלישנא דמתני' דידן נמי הכי משמע דמשום שנשבעת בסוף לא תשבע בתחלה ולשמואל היינו בשמעו בו שמת ודוק היטב ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה בששמעו בו שמת פ"ה דלמאי ניחוש כו' וזה אינו נראה לרבי כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך ליישב שיטת רש"י ז"ל ולפי זה קשיא לי טובא למה הוצרך רבי בעל התוס' לדחוק בכל זה דהא ודאי בפשיטות הכי הוא קושטא דמילתא דמששמעו בו שמת נכסי בחזקת אלמנה קיימי טפי מבחיים כדאיפשט איבעיין לעיל פ' אלמנה ולכאורה היה צ"ל ליישב דסברת רבי דהא דאמרינן לעיל דנכסי בחזקת אלמנה קיימי היינו דוקא לגבי היורשין כשבאו בטענת עצמן ואמרו פרענו דמכיון דבשעת מיתת אבוהון קיימי הנכסים ברשותה לענין מזונות דלהבא תו לא מהימני משא"כ הכא שבאין בטענת אביהם שמא אתפסה צררי א"כ כיון דלשמואל חששא גמורה היא ואין פוסקין ממילא קיימי הנכסים ברשותם ואית להם למיטען ליתומים כל מאי דאבוהון הוי מצי למיטען אלא דאכתי קשיא לי דהא רבי גופא מפרש בסמוך בד"ה ואם בא ואמר פסקתי מזונות נאמן דהיינו להצריכה שבועה א"כ הבעל גופא לא היה נאמן בטענתו וע"כ דהא דקאמר שמואל דאפ"ה אין פוסקין היינו שמא יבא ויברר בעדים שהתפיס לה צררי או שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך א"כ מאי קשיא ליה לרבי מהא דשמעו בו שמת דודאי מודה שמואל בכה"ג דפוסקין דלא טענינן ליתמי מאי דאבוהון היה צריך להביא ראיה אם לא שנאמר דמה שכתב רבי כאן היינו שרוצה לפרש ג"כ בענין זה דברי רש"י בעצמו וכיון דלפירש"י בסמוך דאם בא בעלה ואמר פסקתי לה מזונות נאמן היינו שהבעל נאמן אף להוציא ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא כשמת נמי ליטעון ליתמי דהא אבוהון הוי מצי למטען לכך הוצרך לפרש דדוקא מחיים אלים לשמואל חששא דצררי שהבעל נאמן אף להוציא כיון דאיכא הוכחה גמורה משא"כ כשמת אין כאן הוכחה שהתפיסה צררי ולא טענינן ליתמי אלא דאכתי מיהא איכא חששא בעלמא להשביעה וע"ז מפרש רש"י שפיר דמשום האי חששא הרי סופה לישבע כן נ"ל לכאורה בכוונת רבי אלא שזה דוחק לכך נראה יותר דמה שמפרש רבי בסמוך בד"ה ואם בא ואמר פסקתי נאמן דהיינו להשביעה מפרש כן בשיטת רב דקאמר פוסקין ולא אלים ליה חששא דצררי כלל אם לא היכא שהבעל טוען ברי ונאמן להשביעה משא"כ הכא דקאי רבי אליבא דשמואל דמודה בששמעו בו שמת והוכרח רבי לפרש כן דאליבא דשמואל דאמר אין פוסקין ואלים ליה חששא דצררי לר' זביד והיינו משום דלשמואל אין ה"נ דהא דאמרינן בסמוך ואם בא ואמר פסקתי נאמן היינו דנאמן אף להוציא מידה והיינו מה"ט גופא שכתב רבי דאיכא הוכחה שנסתלק ממנה כן נ"ל נכון וכמו שאבאר עוד בסמוך בד"ה ואם בא ודו"ק:

בא"ד דמוכחא מילתא מדלא חזר שנסתלק ממנה בשום ענין לר' זביד בצררי כו' עכ"ל. משמע לכאורה דלר' זביד נסתלק ממנה והתפיס לה צררי אף לזמן רב שיתעכב וא"כ יש לתמוה דאכתי נתת דבריך לשיעורין ומה סברא היא זו אם נאמר דאף אם נתעכב כמה שנים קאמר שמואל דאין פוסקין דמסתמא התפיסה צררי שיהא לה די והותר על כמה וכמה שנים וכשמת תוך ב' או ג' שנים או לעשר שנים אמרינן דליכא הוכחה שלא חזר לשוב לביתו וא"כ אפשר שלא פסק לה צררי כלל אף אם מת בזמן מועט ודברי זרות הן ונראה שזה דחקו להר"ן ז"ל לפרש שהתפיס צררי לזמן מועט ואם נתעכב יותר מסתמא חזר ושלח לה על כמה חדשים וכן עד יום מותו משא"כ בששמעו בו שמת תו לא שייך האי חששא וכן מצאתי להדיא בל' הירושלמי דשמעתין דתשבע בתחלה היינו שלא שלח לה אלא דלכאורה לישנא דשמעתין דקאמר שמא צררי אתפסה לא משמע הכי ועוד דא"כ מאי אמרינן איכא בינייהו קטנה דלצררי ליכא למיחש דצררי לקטנה לא מתפיס והא אכתי איכא הוכתה מדלא חזר בודאי שלח לה דאטו משום דאין מתפיס צררי לקטנה יניחנה למות ברעב מאי אמרת דכיון דספקא כשהלך כסבור הבעל דעדיין ספקא ואינו שולח לה א"כ אמאי קאמר קטנה וספקא איכא בינייהו וגדולה ולא ספקא האיכא נמי בינייהו גדולה וספקא דלצררי ליכא למיחש דלא שלח לה ועוד דלקמן גבי לוותה ומיאנה משמע דאף בקטנה דלא ספקא נמי לא חיישינן לצררי וצ"ע ליישב מיהו י"ל דרבי קאי הכא בהך שינויא דמתרץ לעיל בפ' הנושא בד"ה צררי אתפסה דבקטנה שהלך בעלה למדינת הים אינו מתפיסה צררי אלא מעלה בדעתו שתלוה וכשיבא יפרע ומש"ה אינו שולח ג"כ ע"י שליח ונראה דאף הר"ן ז"ל הרגיש בזה ומש"ה כתב עוד פירוש אחר דכשמת קיימי נכסי בחזקת אלמנה וכדפרישית בשיטת רש"י ז"ל אלא דאכתי קשיא לי לשיטת התוס' דלא משמע להו האי סברא דנכסי בחזקת אלמנה קיימי לענין מזונות דלאחר מיתה א"כ בפשיטות מצי להקשות על שיטת רש"י דפשיטא ליה דבשמעו בו שמת פוסקין אף בלא שבועה לכ"ע ואמאי הא קי"ל דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה ואי משום דסופה לישבע על כתובתה אכתי קשה לרב דהא רב לא מגבי כתובה לארמלתא כדאיתא פ' השולח דף ל"ד וא"כ אין סופה לישבע על כתובתה ואפ"ה משמע התם דלרב מיהא אית לה מזוני כדאיתא בעובדא דהאי איתתא דאמרה ליה הב לי מזוני וכמו שאבאר בסמוך בשיטת הרמב"ם והר"ן ז"ל אע"כ דלענין מזונות לא קרינן בה באתה ליפרע מנכסי יתומים מה"ט דפרישית דנכסי בחזקת אלמנה קיימי וצ"ע ובסמוך אבאר יותר בזה בשיטת הרמב"ם ז"ל ודו"ק:

בד"ה ששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי נראה לרבי דהאי שמעו בו שמת בשני עדים כו' ובקול נמי ליכא למימר כו' עכ"ל. ולכאורה נראה דכל האריכות של רבי כאן לאו משום עד א' הוא דהא לקושטא דמילתא בע"א נמי מסקינן דכ"ע לא פליגי אלא דעיקר דקדוקו משום דלכאורה לשון ששמעו בו לא משמע דאיירי בשני עדים דא"כ הו"ל למימר במת כ"ע לא פליגי וא"כ אפשר לפרש דאיירי ע"י קול דהא בע"א נמי ליכא לאוקמי כמו שהוכיחו מיהו לפרש"י בלא"ה א"א לאוקמי ע"י קול דקול זה אינו מעלה ולא מוריד דכיון שאין מתירין אותה לינשא ע"י קול כמבואר בטוא"ע בסי' י"ז בטור ובש"ע א"כ אינה גובית כתובתה שהרי מספר כתובתה נלמד לכשתנשאי לאחר ובלא"ה נמי פשיטא דאין גובית כתובתה ע"י ע"א אלא דוקא היכא שהעד מתירה לינשא למידין מספר כתובה אלא משום דרבי לשיטתו דמפרש לעיל דהא דמודה שמואל בששמעו בו שמת דפוסקין לאו משום דסופה לישבע אלא משום דתו ליכא הוכחה שנסתלק ממנה ולפ"ז שפיר מצינן למימר דע"י קול נמי מודה שמואל דנהי דלא מהני הקול שתנשא משום חומר אשת איש מ"מ אפשר שהקול אמת וא"כ תו ליכא הוכחה ולא מפסידין לה מזוני כך היה נראה בעיני לכאורה אלא דלפ"ז אדרבה קשה יותר בדברי רבי מה בא ללמדנו בכל זה האריכות כיון דבכל ענין ששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי ובשלמא אי הוי קאי רבי בשיטת רש"י דטעמא דשמואל משום דתשבע בסוף היה באפשר לומר דכוונתו בזה שאם היה מההכרח לפרש דשמעו בו שמת היינו ע"י קול כדמשמע לכאורה א"כ ממילא הוי שמעינן דמותר לינשא ע"י קול כסברת קצת מרבוותא ומש"ה מפרש רבי דאפ"ה א"א לאוקמי סוגייא דשמעתין ע"י קול וא"כ תו ליכא ראיה דמשיאין אשה ע"י קול ואדרבא הוי ראיה להיפך ממסקנת הסוגייא דלא מוקי בכה"ג אלא כיון דרבי לא ס"ל כשיטת רש"י א"כ הדרא קושיא לדוכתא דכל השקלא וטריא דרבי נראה ללא צורך דלקושטא דמילתא בכולהו מודה שמואל לכך נראה בעיני דכל שקלא וטריא דרבי היינו לברר וללבן הסוגיא דפ' המפקיד והמשך לשונו הוא כך דלכאורה פשטא דלישנא דששמעו בו שמת משמע בע"א או על ידי קול בין בסוגייא דהכא בין בסוגייא דהמפקיד ואהא מסיק רבי דאע"ג דנראה לו דששמעו בו שמת דהכא היינו ע"י שני עדים וא"כ משמע לכאורה דההיא דפ' המפקיד נמי משמע דוקא בשני עדים כיון דבחד לישנא נקיט להו אלא דאפ"ה ע"כ ההיא דפ' המפקיד איירי בע"א או בקול דאי בשני עדים מאי למימרא כן נ"ל בכוונתן וכן איתא להדיא בתוספות בפ' המפקיד ע"ש מיהו בעיקר דברי התוספות שכתבו דא"א לאוקמי ע"י קול מסוגייא דלקמן ומה שדקדק מהרש"א ז"ל בזה בדבריהם אבאר אי"ה לקמן בסוף הסוגיא לנכון ודוק היטב:

גמרא רב פפא אמר חיישינן שמא א"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך לכאורה משמע מהכא להדיא דכל שא"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך ונתרצית פעם א' שוב אין יכולה לחזור בה לעולם ובאמת שדבר זה מחלוקת הפוסקים הובא בהגהת רמ"א בא"ע סי' ס"ט וכתבתי לעיל בפ' אע"פ דף נ"ח באריכות וא"כ תיקשי מהכא לשיטת הסוברים דיכולה לחזור בה אלא דאפשר דהכא חיישינן שפטרתו בפירוש על זמן קצוב או לעולם ובאופן המועיל וכן כתב בס' נתיבות המשפט דף קמ"ד ע"ד ועי"ל דשאני הכא דאיירי דהשתא נמי ספקא לדברים גדולים ולא ספקא לדברים קטנים כמ"ש בתוספות וא"כ אפשר דלכ"ע אין יכולה לחזור בה כיון שגילתה דעתה שאין רצונה בדברים קטנים וכמ"ש התוספות דאפי' קטנה מהני מחילתה בכה"ג כן נ"ל ועדיין צ"ע:

שם תנן מי שהלך למדינת הים כו' ע"כ לא פליגי כו' אבל מזוני יהבינן לה. והא דלא מוקי למתניתין בקטנה ולא ספקא היינו משום דסתמא קתני אבל הא דמשני הש"ס דאיירי לשמואל בששמעו בו שמת ליכא למידק הא סתמא קתני משום דפשטא דמתניתין הכי משמע לשמואל דקתני תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה וכיון דבסוף היינו בגביית כתובתה א"כ משמע דבששמעו בו שמת איירי וכן נראה מלשון רש"י במשנתינו שמפרש תשבע בסוף כששמעו בו שמת ואע"ג דקי"ל כרב ולא איצטריך לאוקמי מתניתין בששמעו בו שמת אפ"ה הך בבא דתשבע בסוף היינו בששמעו בו שמת וכמו שאבאר עוד בסמוך וא"כ מה"ט גופא מוקי שמואל נמי דלא תשבע בתחלה היינו בכה"ג גופא וטעמא הוא דיהיב כיון שנשבעת בודאי בסוף דהא מת מש"ה לא תשבע בתחלה כן נ"ל ודו"ק:

שם תרגמא שמואל בששמעו בו שמת מכאן השיג הראב"ד ז"ל על שיטת הרמב"ם ז"ל ורבותיו (בפי"ח מהל' אישות הי"ט) שפסקו דאלמנה שבאתה לתבוע מזונות מהיורשים אין פוסקין לה עד שתשבע שלא תפסה צררי והיא נגד סוגיית הגמרא להדיא דהא מוקמינן למתניתין אליבא דשמואל בששמעו בו שמת וקי"ל כחנן דלא תשבע בתחלה וכן הקשה הרא"ש ז"ל בסוף סוגייא הסמוכה על שיטת הרמב"ם ז"ל והוסיף דאע"ג דליתא לדשמואל מ"מ בסברא זו לא אשכחן דפליגי רב ושמואל ע"ש בל' הרא"ש באריכות ואף דלכאורה היה נ"ל ליישב קושיא זו דודאי רב ושמואל פליגי בהכי ולאו מסברא אלא בעיקר פירושא דמתניתין דלשמואל ע"כ איירי כולה מתניתין בששמעו בו שמת וא"כ בהדיא אמר חנן דלא תשבע בתחלה וכדפרישית בסמוך משא"כ לרב דקי"ל כוותיה סבר הרמב"ם ז"ל דלרב מפרשינן כולה מתניתין בחיי הבעל ובתחלה היינו קודם שבא ובסוף היינו כשבא הבעל ומכחישה וטוען ברי שהתפיסה צררי או שא"ל צאי מעשה ידיך וכמו שפירש הרמב"ם ז"ל להדיא בפירוש המשניות ע"ש וכמו שכתבתי משמע להדיא מלשון הירושלמי דשמעתין דמ"ד פוסקין מפרש כולה מתניתין מחיים ע"ש כיון דמתניתין דחנן לא איירי כלל מששמעו בו שמת לרב ממילא הדרינן לכללין דכל שבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ומזונות נמי בכלל כדמסיק הרמב"ם ז"ל שם להדיא כן נ"ל לכאורה אלא שעדיין אין דעתי נוחה בזה דא"כ הוי מילתא דרב ושמואל סברות הפוכות דרב דלא חייש מחיים לטענת צררי ולשמא א"ל צאי כו' אפ"ה יסבור דלאחר מיתה חיישינן לצדרי דשבועה מיהא בעי ושמואל דחייש טפי לצררי מחיים וקאמר דאין פוסקין כלל יסבור דלאחר מיתה אפילו שבועה לא בעי וכן מצאתי שהר"ן ז"ל הרגיש ג"כ בזה בסוף שמעתין ודחה דברי הרמב"ם ז"ל מה"ט גופא וכן בעל לחם משנה הרגיש בזה ומסיק דודאי פליגי בסברות הפוכות כיון שיש להרמב"ם ז"ל ראיה לדבריו כמ"ש בזה ה"ה ז"ל ובאמת שעל שיטת הרב המגיד יש לי לדקדק ואין כאן מקומו ועוד דבלא"ה אכתי קשה על הרמב"ם ז"ל קושיית הרא"ש ז"ל בהא דמסיק הרמב"ם שם דצריכה שבועה דטוענין ליורש וע"ז כתב הרא"ש ז"ל דאמרי נואש הם דכמו שטוענין ליורש כן טוענין לנפרע שלא בפניו ואפ"ה קי"ל כרב וכחנן דאין נשבעת ע"ש באריכות וכל זה לא נתיישב בתירוצי הרב המגיד לבעל לחם משנה וכן במה שכתבתי דפליגי רב ושמואל בפירושא דמתניתין בשיטת הירושלמי אמנם כן לענ"ד הקלוש' נראה ליישב שיטת ולשון הרמב"ם ז"ל בפשיטות אחר העיון שדקדקתי עוד בדבריו במה שכתב שם יש מי שהורה שפוסקין לה מזונות ואין נשבעת ואין ראוי לסמוך על הוראה זו מפני שנתחלף לו הדבר באשה שהלך בעלה למ"ה עכ"ל. וראוי לעמוד על לשון זה מהו ענין החילוף דאי כדפרישית דלשמואל הוא דמוקמינן למתניתין בששמעו בו שמת משא"כ לרב איירי מחיים עדיין עיקר חסר מהספר ואין לשון הרמב"ם מורה ע"ז במה שכתב שנתחלף לו באשה שהלך בעלה למ"ה דהא ודאי לכ"ע מתניתין בהדיא קתני מי שהלך בעלה למ"ה ולא הו"ל לרמב"ם ז"ל לומר אלא שנתחלף במי שבאתה לגבות מזונות בחיי בעלה כשהלך למ"ה לכך נראה בעיקר דברי הרמב"ם ז"ל שתמך יסודו על זה הטעם שכתב בפירוש דצריכה שבועה כדין הנפרעת מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ולא שני ליה בין כתובה למזונות דלאחר מיתה דמאי שנא אדרבא לענין מזונות אמרינן להדיא לעיל בפ' הנושא כיון דבתנאי ב"ד אכלה אימר צררי אתפסה ופירש"י דכיון דאדם רגיל להתפיס צררי לכך בשעת מיתה ואע"ג דהתוספות כתבו שם לחלק בין בתו לאלמנתו דלענין הרווחה בתו עדיפ' כדאיתא בפ' נערה מ"מ הרמב"ם ז"ל לא משמע ליה דכה"ג מקרי הרווח' ולא דמי למציאה ומעשה ידיה דמיקרי הרווחה משא"כ ענין צררי היינו שלא תצטרך לחזר על היתומים ולזילותא דב"ד חייש א"כ לענין זילותא הא קי"ל דאלמנתו עדיף מבתו וכל זה מוכרח דאל"כ בכתובה נמי אמאי אמרינן דבאתה ליפרע מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה הא הו"ל תוך זמנו וקיי"ל דאין אדם פורע תוך זמנו כדאיתא בפ' השותפין דמסקינן התם אפי' מיתמי והקשו שם בתוספות מכתובת אלמנה ותירצו דבכתובה חיישינן טפי לצררי שרגיל להתפיסה בשעת מיתה ומה"ט כתבו כמה פוסקים דבמיתת פתאום לא שייכא הך שבועת המשנה ונקטינן מיהא דעיקר הטעם משום חשש צררי דמשעת מיתה וא"כ לפ"ז יפה פסק הרמב"ם ז"ל דסתם אלמנה שמת בעלה כאן צריכה שבועה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים כמו בכתובה ובע"ח ואע"ג דתוך זמנו הוא מ"מ כיון שרגיל להתפיסה צררי קודם מותו טענינן ליתמי מה דאבוהון מצי למיטען. ולפ"ז לא תיקשי ליה סוגיא דהכא דמוקמינן למתני' כששמעו בו שמת וקי"ל כחנן דאין צריכה לישבע בתחלה דודאי הכי הוא דכיון דאמרינן בהדיא בששמעו בו שמת מודה שמואל דפוסקין אלמא דלא חיישינן לצררי באשה שהלך בעלה למ"ה אלא ששולח לה תמיד וכמ"ש בשם הירושלמי וכיון שמת אזלא לה האי חששא דשוב אינו שולח לה וכ"ש דלא התפיסה צררי לפני מותו כיון שהוא במ"ה ומש"ה מוקי שמואל שפיר למתניתין בששמעו בו שמת דאינה צריכה שום שבועה לחנן כיון דלא שייך האי חששא מכ"ש למאי דקי"ל כרב פשיטא דמיתוקמא מתניתין שפיר אף בששמעו בו שמת כיון דרב לא חייש כלל לצררי דמחיים כ"ש לאחר מיתה וכה"ג מכ"ש דא"ש לרב פפא דלשמואל נמי לא חיישינן לצררי בהלך למ"ה ואזלא לה קושיית הרא"ש מההיא דנפרעת שלא בפניו דודאי לא דמי דהתם איירי לאחר זמן פרעון דחיישינן לצררי ולפרעון משא"כ הכא במזונות דלהבא תוך זמנו הוא ואע"ג שפסק הרמב"ם ז"ל גופא במי שהלך בעלה למ"ה שאם בא בעלה ואמר פסקתי לה מזונות תשבע היינו משום שכן הדין בכל ב"ח אף תוך זמנו כשהלה טוען ברי דאטו מי אמרינן דודאי לא פרע איניש תוך זמנו אלא דלא שכיח דפרע תוך זמנו ומילתא דלא שכיח לא טענינן ליתמי ולא למי שאינו בפנינו ונפרעין שלא בפניו נמצא דיפה כתב הרמב"ם ז"ל לפי שיטתו דאין לסמוך על הוראה זו מפני שנתחלף לו הדבר באשה שהלך בעלה למ"ה דאין משביעין אותה אף כששמעו בו שמת מה"ט דפרישית משא"כ סתם אלמנה שמת בעלה במדינת הים לעולם צריכה שבועה כמו בכל הנפרע מנכסי יתומים וכמו כתובה דאע"ג דתוך זמנו הוא אפ"ה רגיל להתפיסה צררי קודם מותו כן נראה לי נכון ומתוך מה שכתבתי בשיטת הרמב"ם ז"ל ממילא רווחא ליה שמעתתא דאדרבא מזה סיוע לדבריו דלא תיקשי קושיית התוס' בד"ה תרגמא שמואל דמ"ט דבני כהנים גדולים מה לי שמעו בו שמת מה לי מת בביתו ותירוצם נראה לו דוחק אבל לשיטתו א"ש דאדרבא להיפך הוא דבמת על מטתו אפי' חנן מודה דתשבע בתחלה כדין הבאה ליפרע מנכסי יתומים כיון שרגיל להתפיסה צררי ולא פליגי אלא בהלך למ"ה דוקא וכדפרישית ודוק היטיב:

קונטרס אחרון תרגמא שמואל כששמעו בו שמת מכאן השיג הראב"ד ז"ל בפי"ח מהל' אישות על שיטת הרמב"ם ורבותיו ז"ל שפסקו דאלמנה שבאתה לגבות מזונות מהיורשין אין פוסקין לה עד שתשבע והוא נגד הסוגיא דהא מוקמינן לה למתניתין בששמעו בו שמת וקי"ל כחנן דלא תשבע בתחלה וכן הקשה הרא"ש ז"ל וכתבתי ליישב בטוב טעם דאדרבה סוגיא דשמעתין מסייע טפי לשיטת הרמב"ם ורבותיו ז"ל ע"ש באריכות: