Ketubot 102b

כי פליגי כו' כלומר הא דמוקמת ריש לקיש כבן ננס ולא כר' ישמעאל ליתא דאמר לך ר"ל אנא אפילו לרבי ישמעאל קא פליגנא אדרבי יוחנן:

ערב שיעבודא דאורייתא:

אבל הכא פלוני חייב ליכא שיעבודא דאורייתא:

דקא מטי הנאה לידיה כסף קדושיה לאביה:

אבי הבן אביו של חתן:

ניתנו ליכתב נתנו חכמים כתיבה לדבר אם באו להחתים עדים בדברים הללו שהן בלא קנין:

לא ניתנו ליכתב דלא ליטרוף ממשעבדי וכיון דליכא קנין לא משתעבדי נכסי:

שטרי אירוסין ממש שטר שמקדש בו את האשה הרי את מקודשת לי כותב בשטר ומוסר לה ואשמעינן דצריך לכתוב על פיה כדרב פפא ורב שרביא דאמרי כתבו שלא מדעתה אינה מקודשת:

ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב פי' משום דסתם קנין לכתיבה עומד שמא משום הכי ניתנו ליכתב דכי קנו מידו דמי וקשה דמאי קפריך מההיא דאין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם הא מדעת שניהם כותבין דלמא הכי קאמר הא מדעת שניהם כשאומר לו לכתוב וקמ"ל דאין כותבין בסתמא והיה מפרש רבי דמשמע ליה להש"ס אין כותבין אלא מדעת שניהם היינו בידיעת שניהם ששניהם נתרצו בדבר דידעו גמר הפסיקה אבל לא ידעו בכתיבה דומיא דהך דלעיל מיניה כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו דהיינו אע"ג דאין יודע עכשיו מן ההלואה כלום וכותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו דהיינו אע"פ שאין הלוקח יודע במקח כלום ואין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם מדעת גמר הפסיקה הא מדעת שניהם כותבין אף בלא ידיעת השטר נמי:

רבה ורבינא אמרי מקודשת תימה דלרבינא דאמר מקודשת מיבעי ליה לאוקמה לההיא דאין כותבין שטרי אירוסין בשטרי פסיקתא ואם כן מאי קמיבעיא ליה לעיל דברים הללו ניתנו ליכתב תפשוט ליה מהך:

תא שמע מתו בנותיהם נזונות תימה אמאי לא מייתי הך מעיקרא מקמי דמייתי ההיא דהפקחין דההיא נשנית תחלה במשנתנו וי"ל שכן דרך הש"ס משום דאי הוה מייתי הך מעיקרא והוה משני בשקנו מידו תו לא הוה מצי למפרך מההיא דהפקחין דאיכא לאוקמה נמי כשקנו מידו:

הכא במאי עסקינן בשקנו מידו הוה מצי לשנויי בדכתב ליה ור"ח ור"ת מפרשים ניתנו ליכתב ניתנו לגבות ע"י כתיבה דווקא או לא ניתנו ליכתב שאף בלא כתיבה תקנו לה קנין איתיביה הפיקחין היו כותבין מדקתני כתיבה ש"מ בעי כתיבה דלא קני באמירה בלא כתיבה ואין כותבין שטרי אירוסין ונשואין נמי מדקתני כתיבה ש"מ בעי כתיבה דלא קני באמירה בלא כתיבה והשתא לא גרסינן הא מדעת שניהן כותבין וברוב ספרים אינו ת"ש והיא ניזונת מנכסים משועבדים אלמא דכותבין דאי אין כותבין אמאי הוה גביא ממשעבדי דס"ד דכך הוא רגילות כל שעה לכתוב לה ומשני בשקנו מידו כלומר דבלא כתיבה יכולין לגבות מן המחוררין והכא כך אירע הדבר שהקנה לה:

הב"ע בשקנו מידו בפ' הנזקין (גיטין דף נא. ושם) מוקי להך נמי בשקנו מידו וההיא דהמקבל עליו לזון בן אשתו ובת אשתו בשלא קנו מידו איירי ולפי מאי דמשמע בגיטין דלמאן דלא בעיא אלא קצובין אתי שפיר הך דהיא ניזונת מנכסים משועבדים אפילו דלא קנו מידו מצינו לאוקמה ההיא דחמשה גובה מן המחוררין [לעיל (כתובות נא:)] כשאין שם קצבה:

אימר צררי אתפסינהו תימה לרבי דבגיטין פ' הנזקין (גיטין דף מח:) תנן אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם ומפרש ר"ל בגמ' (שם נ:) טעמא לפי שאין כתובין והיינו טעמא נמי דמזון הבנות והכא מפרש טעמא משום אימר צררי אתפסה וי"ל דאיצטריך טעמא לפי שאין כתובין היכא שהודה האב שלא התפיס צררי ועוד תימה לרבי דהכא משמע דמתפיס צררי לקטנה ולקמן בפ' בתרא (כתובות דף קז.) אמר שמואל אין פוסקין מזונות לאשת איש מ"ט רב זביד אמר אימר צררי אתפסה רב פפא אמר חיישינן שמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך מאי בינייהו איכא בינייהו קטנה וספקה פי' דלרב זביד לא חיישינן דצררי לקטנה לא מתפיס ותירץ רבי דודאי לענין דלא גבי ממשעבדי לא חיישינן כי התם אבל הכא למיגבי ממשעבדי אמרינן עוד תירץ דהתם כשהלך למדינת הים מיירי ואינו חושש להתפיסה צררי דמעלה בדעתו שתהא לוה ואוכלת וכשיחזור יפרע אבל הכא דמיית אתפסה צררי עוד תימה לרבי כיון דהיינו טעמא דלא גבו בנות ממשעבדי משום דכיון דאיתנהו בתנאי ב"ד אימר אתפסינהו צררי כתובה נמי מהאי טעמא לא תגבי ממשעבדי ותירץ רבי דטפי מתפיס צררי לבתו כדאמרינן לעיל בפרק נערה (כתובות דף מג. ושם) לענין הרווחה דבתו עדיפא ליה ואמרתי לפני רבי דמשמע הכא דבת אשתו אי הוה גובה בתנאי ב"ד לא היתה גובה ממשעבדי דהוה חיישינן להתפיס צררי אע"ג דלא ניחא ליה בהרווחה ואמר לי רבי דודאי הוה מצי למימר בתה לא ניחא ליה בהרווחה בתו ניחא ליה אלא איצטריך טעמא דתנאי ב"ד שאם פסקה עמו לזון את בתה מחיים דאז לא אכלה בתנאי ב"ד א"נ לאחר מיתה ולאחר שתבגר היתה גובה ממשעבדי דלא חיישינן לצררי אלא היכא דאיכא תרי טעמי דאכלה בתנאי ב"ד וניחא ליה בהרווחה ובהאי שינויא מיתרצא נמי ההיא פירכא דלקמן משמע דצררי לקטנה לא מתפיס עוד תירץ דה"ק כיון דאיתנהו בתנאי ב"ד פי' שכל כך יפה כסה שהקנה לה אע"ג דאיתנהו בתנאי ב"ד ודאי איכא למיחש לצררי ובהאי שינויא מתורצין לגמרי כל הנך פירכי ההיא דגיטין וההיא דקטנה וההיא דכתובה. מ"ר:

אימר צררי אתפסינהו הקשה הרשב"א ז"ל היכי אמרינן סתמא דאין הבנות ניזונות מן המשועבדין ומשמע אפילו קטנות, והא בקטנה ליכא למיחש לצררי, ובפרק שני דייני גזירות (להלן כתובות קז, א) אמרינן איכא בינייהו קטנה וספקה, כלומר דלמאן דאמר משום צררי ליכא, וגבי ממאנת אמרינן נמי התם (קז, ב) למאי ניחוש לה אי משום צררי, צררי לקטנה לא מתפיס, ויש לומר דהיינו באשתו, אבל בתו כיון דמקרבא דעתיה לגבי ברתיה, ועוד דבתנאי בית דין קא אכלה, אף על גב דקטנה היא חיישינן לצרריֿ (ר"ן על הרי"ף).

גופא אמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך פי' הרשב"ם ז"ל דווקא שעמדו וקדשו באותו מעמד אבל במעמד אחר צריך קנין והיינו דנקטינן עמדו וקידשו ור"י ז"ל פי' שזה אינו דלעולם כל שקדשו על דעת התנאים הראשוני' הוא ועמדו לשון התלמוד הוא בכמה מקומות כדתנן ועמד פרנס א' ופרנס את אשתו מיהו כל שלא קדשו לא קנו וכן אם חזרו בהם בפני עדים קודם קדושין ובירושלמי אמרו שאין האם פוסק ע"י בתה ולא האח ע"י אחותו ואמרי' ג"כ שהאב אינו חייב אלא בפוסק בנשואין הראשונים ודעת הגאונים ז"ל הוה דמהני הא דרב גידל אפי' בפוסק ע"י עצמו מטבע ודבר שאינה ברשותו ושאינה נקנה בחליפין והא דרב גידל בחיוב דקנין הוא וכל דמהני התם מהני הכא בדברי'. ומסתברא מלתא דרב פי' מסתברא כי אי נמי מסתברא לעלמא. בבתי נערה פי' ובאבי' דוק' דקא מטי הנאה לידי' אבל (לא בן הבן כלל) [בוגרת דלא מטי הנאה לידו לא] והאלהי' אמר רב אפילו בוגרת דאי לא תימא הכי וכו' וש"מ שיכול אינש למימר כה"ג אפ' על מלתא דלא שמיע ליה כיון דאית ליה הכרחא דאמר ליה ודו"ק:

אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב פי' רש"י ז"ל ויש עיקר לכתיבתן לגבות ממשעבדי כשנכתבו או אין עיקר לכתיבת דאע"פ שנכתבו לא עדיף ממשעבדי כיון דלא הוו בהו קנין א"ל לא נתנו לכתוב שאעפ"י שנכתבו לא טריף ממשעבדי ומותבי' לרב אשי מדתנן הפקחין היו כותבין ומדנקט לישנא דכתיבא מכלל דהא נמי בכלל פקחותא דקרובי אשה כדי שתטרוף ממשעבדי דאע"ג דעיקר פקחותא דקתני תנא איכא מפני שאומרים כל זמן שאת עמי כדמוכח מתני' מ"מ הא נמי בכלל דאי לא לתני אומרין או פוסקי' ופרקינן דהא כתיבה אמירה היא כדתנן הכותב לאשתו דין ודברים ותני רבי חייא האומר ודקארי לה סבר דאדרבה התם בלחוד כדתני עלה רבי חייא ואין למדים משם למה שלא נתפרש לו כן ואותבינן מהא דתנן אין כותבין שטר ארוסין ולא מצי למטען פרעתי דהא ודאי כל היכא דלא מטא זימנא בלאו הכי נמי לא מהימן וכל היכא דמטא זמניה אפילו איכא כתיבה נמי מהימן דחזקה היא שלא היו כונסין אלא בכך אלא וודאי דעתייהו לכתוב לענין משעבדי קאמר ופרקינן דלרב אשי מתניתן בשטר קדושין וכדרב פפא ורב שרביא ושמעי' מינה דהלכתא כוותייהו כיון דרב אשי הכי סבירא ליה וכן פסק הרי"ף ז"ל אבל ר"ת ז"ל פי' דכל היכא דנכתבו פשיטא דגבי ממשעבדי והכא קא מבעיא לן אם צריכין כתיבה או אם טרוף ממשעבדי אפי' בלא כתיבה כלל דקלא אית להו אמר ליה שלא נתנו ליכתוב שאינה צריכין כתיבה ואקשי' דא"כ מאי פקחות דכותבין ופרקינן דמאי כותבין אומרין הדר אקשינן מדתנן אין כותבין שטר ארוסין אלא מדעת שניהם מאי לאו שטר פסיקתא ממש אלמא בלא כתיבה לא טריף ממשעבדי ואוקימנא בשטר קדושין וכדר"פ, הדר פרכי' מדתנן מתו בנותיו וכו' והיא ניזונת מנכסי' משועבדי' אלמא לא נתנו לכתוב דבלא כתיבה נמי טריף ממשעבדי ופרקי' דמתני' בשקנו מידו ואיכא דקשיא לן להאי פי' למה לן לאוקמי בשקנו מידו לוקמה בשנכתב, וי"ל דאין הכי נמי ורווחא דמלתא נקטי שקנו מידו לוקמה בשנכתב. וי"ל דאין הכי נמי ורווחא דמלתא נקטי שקנו מידו להפוכי לגמרי הא דס"ד מעיקרא דליכא אלא אמירה גרידתא וכההיא דאמרי' בפ"ק דחולין כגון שלבנה באור ודכוותא בתלמודא טובא כך נראה לי ואף לפי שיטה זו אתיא דרב פפא ורב שרביא אליבא דרב אשי והלכתא כוותייהו כדפסק הרי"ף ז"ל והראב"ד ז"ל פירש נתנו לכתוב שלא מדעתם ואפי' נכתבו ליכא תוספת חיוב ולא טריף ממשעבדי או לא ניתן לכתוב שלא מדעתם ואפי' וכו' דכתיבה מהניא להו ואקשינן ליה מדתנן הפקחים היו כותבין ואי איתא דבכתיבה איכא תוספת חיוב א"כ טפשים הם שעושין ממלוה ע"פ מלוה בשטר דהא בכתיבת בעל מיירי כדקתני כל זמן שאת עמי ופרקי' דמאי כותבין אומרין הדר אותיב רב אשי לרבינא מדתניא אין כותבין שטרי ארוסין אלא מדעת שניהם דאלמא מהניא להו כתיבה ופרקינן דמתני' לרבינא בשטר קדושין וכדרב פפא ורב שרביא הדר פרכינן לרבינא מדתנן והיא ניזונת מנכסי' משועבדים אלמלא מהני להו לכתיבה ובשלמא לרב אשי דמוקים לה בשכתב אלא לרבינא קשיא ופרקינן דמתני' לרבינא בשקנו מידו דוקא ולהאי פי' לא מצי לאוקמי לרבינא אלא בשקנו מידו ולפי שיטה זו פסק הוא ז"ל דלית הלכתא כרב פפא ור' שרביא דהא ליכא הכרחה דרב אשי ס"ל כוותייהו דהא מצי לאוקמא בשטרי פסיקתא כיון דליכא הכריחא מדרב אשי הוה ליה פלוגתא דרבא ורבינא לגבי רב פפא והלכתא כרבא ורבינא ואין פי' זה נכון מכמה טעמים חדא דלישנא דנתנו ליכתוב או לא נתנו לכתוב לא אתי שפיר ועוד דקא פריש לרבינא הוא דפרכינן ממהני' דאין כותבין שטר אירוסין ואיהו מוקים לה בשטר קדושין וכדרב פפא והא רבינא גופיה פליג אדרב פפא ורב שרביא והיכי מוקים לדידיה מתני' כסברא דידהו ואין זו שיטת התלמוד ועוד דהיכי פרקינן לעיל מאי כותבין אומרינן וכההיא דכותב לאשתו דהא לא דמי דהתם לא כותב ממש אלא כמו שכותב ואלו הכא בעינן למימר דלא בעי לומר כותבין אלא אומרין דוקא וזו אינה שיטה לומר כותב במקום אומר והנכון בכולם פי' רש"י ז"ל או פי' ר"ת ז"ל:

אימר צררי אתפסינהו פי' והא חששא אלימתא הכא כולי האי אפילו בשבועה לא גביא משא"כ בחשש צררי דכתובה דגביא בשבועה מיהת ואין כל החששות שוות דאע"ג דלקמן בפרק שני דייני גזירות אמרינן גבי מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות אמרינן דלקטנה לא תפיס איכא צררי ואלו הכא אמרינן דהפיס תירץ ר"י ז"ל דלגבי משעבדי החמירו לחוש אפילו בקטנה והתם גבי בני חרי קאמר אי נמי דמיתה שאני דכיון דלא הדר מתפיס ליה צררי ועוד דהתם הוא באשתו אבל לגבי בתו מתפיס אפילו לקטנה על ידה או ע"י מי שזוכה לה ובפרק הניזקין פרישנא טעמא דאין מוציאין למזון אשה והבנות מנכסים משועבדים לפי שאין קצובין אי נמי שאין כתובין ההיא טעמא אלים טפי ואלו לפום טעמא דהתם אפי' הודה האב בשעת מיתה דלא אתפסה צררי לא טרפה ממשעבדי וא"כ ההוא טעמא הוה ליה למתני הכא דאלים טפי אלא דהכא סוף טעמא נקט ותדע דהתם פרכינן מההיא דניזונה מנכסים מנכסים משועבדים למ"ד לפי שאין קצובים ואוקימנא בשקנו מידו ובסוגיין דהכא ממש ש"מ דתרווייהו איתנהו דאי לאו דאיכא נמי חששא דצררי היו גובין מן המשועבדין בדין כיון דאיכא קנין וכדמהני קנין אצל בתו וזה ברור. והא דתנן אלו נותנין לה מדור לפי כבודה נראה מכאן שאינה משתמשת עם היתומים ביחד אלא שנותנים לה בית מיוחד לפי כבודה באחד מן הדיורים וכ"כ הרשב"א ז"ל:

זה שביארנו שכל שמתנים אבי החתן ואבי הכלה זה לזה בשעת קדושין אינו צריך קנין לא סוף דבר בבתו נערה שהקדושין שלו אלא אף בבתו בוגרת שהרי אבי הבן מיהא הרי הוא אצל בנו כאב אצל בוגרת ואף עליו אנו דנים כן שאין הטעם אלא דבההיא הניתא דמיחתני אהדדי גמרי ומקנו אהדדי ומכל מקום פירשו בתלמוד המערב דוקא אב שפסק לבתו וכן האב שפסק לבנו אבל אח שפסק לאחותו ואשה שפסקה לבתה וכן שאר קרובים אינו כלום אלא בקנין גמור וכן פירשו שם ובלבד מן הנשואין הראשונים ר"ל שאף אב לבן ובת דוקא בנשואין הראשונים שהשמחה יתירה בו אבל כל שהם לבן או לבת נשואין שניים בטל חינם ואין האבות מקנין זה לזה בלא קנין ואשה ובעלה שהתנו זה לזה יראה שאף הם דברים הנקנין באמירה שהרי משנתנו בעל ואשתו הוא והעמידוה לריש לקיש בשטר פסיקאתא ומכל מקום בתלמוד המערב שבפרק אע"פ אמרו כשם שהבעל פוסק כך האב פוסק אלא שהבעל מזכה בכתב והאב בדברים כדרב גידל וכו' אלא שחכמי ההר פירשו שסוגיא זו שבתלמוד המערב שנויה על דעת האומר במנה אני חייב לך שפטור ובבעל הוא שחייב ומטעם שנזכר שם רוצה הוא ליתן כמה וליקרות חתנו של פלוני ואמרו שם עד כדון בשפסק מן האירוסין וכו' והעלו שאף לאחר נשואין חייב בכתובה זו מטעם שרוצה הוא וכו' ופירוש הדברים כשם שהבעל פוסק על אשתו ותנאו קיים כך האב פוסק ליתן לבנו ולבתו ותנאו קיים בלא קנין אלא שהבעל מזכה בכתב אף לאחר קדושין ונשואין מטעם שהזכרנו דרוצה הוא וכו' והאב מזכה בדברים ובלבד בשעת קדושין אבל שלא בשעת קדושין אף בכתיבה לא שהרי סוברים בחייב אני לך מנה שפטור ומכל מקום הואיל ופסקנו במנה אני חייב לך שחייב אף אב פוסק בכתיבה כל זמן שירצה ונמצאו בעל ואם שוים לכל דבריהם שניהם פוסקים באמירה בשעת קדושין ובכתיבה אף שלא בשעת קדושין ואף גדולי המחברים כתבו כן ר"ל שאיש ואשתו מתנים ומקנים באמירה וכן כתבוה רבותיהם בפרק אע"פ ומעתה יראה שבאיש ואשתו מיהא אין בהם חלוק בין נשואין הראשונים לנישואין שניים שהרי משנתנו באשה שהיה לה בעל היא שנויה ומסתמא אף בבעל הואיל ומקבל עליו גידול בת אחרים אף הוא נתאלמן או גירש והביאו עליה זו של רב גידל והדברים נראין וכבר כתבנו מענינים אלו בכדי הצורך בראשון של קדושין:

דברים אלו שפסקו אבי הבן ואבי הבת זה לזה שאמרו עליהם שהם נקנין באמירה בעלמא שאלו בה בסוגיא זו אם ניתנו ליכתב אם לאו והגאונים מפרשים בה ניתנו ליכתב כלומר שכתיבתם מועלת לטרוף בה ממשעבדי כדין הכתובה או לא ניתנו ליכתב ר"ל שאף אם נכתבו לא עלה על דעתם לפסוק זה לזה על דעת טירפא אלא מבני חרי והעלו בה שלא ניתנו ליכתב שאין הנאת החתון מביאתם לפסוק על דעת טירפא מזה לזה בלא קנין אלא אם כן כתב זה לבנו וזה לבתו חייב אני לך כך וכך בשטר אבל פסיקא מאבי הבן ואבי הבת זה לזה אף בכתיבה אינו מועיל אלא לבני חרי והקשו בה מדתנן הפקחין היו כותבין וודאי מדקאמר כותבין רגילים היו בכך ואלמלא שהכתיבה מועלת למשעבדי למה היו נוהגים בכתיבה ופירש מאי כותבין אומרין וכדאמרינן בהכותב לאשתו מאי כותב אומר וחזרו והקשו ממה שאמרו אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם ונשואין פירושו על שטר הכתובה וסלקא דעתיה לפרושי באירוסין שטרי פסיקאתא ומדקאמר דאין כותבין אלא מדעת שניהם אלמא כתיבה מועלת בהם לענין טירפא דאי לאו הכי דעת שניהם למה ודחי לה רב אשי באירוסין ממש ר"ל כתב הקדושין ולאשמעינן דבעינן דעתה כרב פפא ורב שרביא הא שטר פסיקאתא אע"פ שנכתבה פסיקתם בשטר לא טרפא ממשעבדי בלא קנין ועל פירוש זה סמכו גדולי הפוסקים בראשון של קדושין בשטר אירוסין שצריך מדעתה כרב פפא ורב שרביא ואע"פ שיש חולקים לומר שבשטר אירוסין לא בעינן מדעתה וכרבא ורבינא כמו שכתבנו בראשון של קדושין אותם החולקים יש להם פירוש אחר בסוגיא זו כמו שנבאר וכמו שביארנו בראשון של קדושין ולענין זה מיהא חזרו והקשו לרב אשי מה שאמרו במשנתנו מתו בנותיו ניזונות מבני חורין והיא נזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב וודאי בדאיכא שטרא דאי ליכא שטרא לקוחות היכי מפסדי אלא בדאיכא שטרא אלמא ניתנו ליכתב פירושה בשקנו מידו ואם תאמר ואם כן בנותיו נמי בשקנו מידו ואי קנו מידו אף בנותיו נמי יזונו ממשעבדי ואי בקנו לזה ולא קנו לזה מאי פסקה ואם תאמר שבנותיו אינן בעולם ואין מקנין למי שלא בא לעולם ומה תאמר בבנותיו שהן בעולם כגון שגירשה והחזירה הואיל ואיתנהי בתנאי ב"ד חוששין שמא התפיסה צרורות ומה שפירשו במסכת גיטין נ' ב' הטעם על מה שאין אשה ובנות ניזונות מנכסים משועבדים מפני שאין כתובים וכאן אמרו שאף בקנו מידו לא גבי ממשעבדי פירושו שאין סמך להן בכתיבה אלא בתנאי ב"ד ויש כאן מקום עיון אם בקטנות הרי אינן בנות התפסת צרורות כמו שיתבאר בפרק אחרון ק"ז א' ואם בגדולות נזקיקם לשבועה ויטרופו אחר שקנו להן שהרי אלמנה חוששין לה להתפסת צררי ומשביעין אותה ופירשו חכמי ההר שכל שאוכלות בתנאי בית דין ודאי צררי אתפוס ליורשים:

ממה שכתבנו אתה צריך לבאר במה שהביאו בכאן שמועת אין כותבין שטרי אירוסין שקושיא היה לרב אשי שהיה אומר לא נתנו ליכתב וכן הוא דעת גדולי הפוסקים עד שמתוך מה שתירץ רב אשי לא בשטרי אירוסין ממש פסקו הם שבשטרי אירוסין צריך דעתה כמו שכתבנו ומכל מקום אנו פוסקים כרבינא ששטרי אירוסין אין צריכין דעתה ואם כן היאך נפסוק בכאן כרב אשי לומר שלא ניתנו ליכתב אלא שלשיטתנו פירשו קדמונינו שזו של שמועת אין כותבין וכו' לסייע לרב אשי היא באה והשיבו דרך דחיה מיהא לא תסייען דאפשר לאוקומה בשטרי אירוסין ממש ומחלקת זו תלויה בביאור ניתנה ליכתב האמור כאן שהם מפרשים אותו בהפך כלומר ניתנו ליכתב שלא מדעת שניהם שאף כשנכתבה אינן נגבין ממשעבדי או לא נתנו ליכתב אלא מדעת שניהם שאם נכתבו אף הם נגבין ממשעבדי והשיב רב אשי לא ניתנו ליכתב ואותביה מהפקחין שהיו כותבין וכו' ואם הכתיבה גורמת טירפא של לקוחות היכן פקחותם ושאר השמועות סיוע לרב אשי אלא שבזו של שטר אירוסין תירץ דרך דחיה מינה לא תסייען כמו שביארנו ויש בו פירושים אחרים וכבר כתבנו הענין בראשון של קדושין ט' ב' בשמועת כתבו לשמה ושלא מדעתה:

זה שביארנו במשנה שאי אפשר לבעל שפסק במזון הבת וגירש לומר אזונה בביתי אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא אמה אין בו חלוק בין גדולה לקטנה שבשתיהן אנו אומרין תעמוד הבת אצל האם אם קטנה מפני הצורך גדולה ואם בגדולה מפני הנהגת טכסיסיה במלאכה ובצניעות וזהו שאמרו למקום שהיא אמה ולא אמר למקום שהיא לבד:

מי שמת והניח בן קטן יורשי האב אומרין יהא הבן גדל אצלינו והאם אומרת יהא בני גדל אצלי אין מניחין אותו אצל הראוי לירשו כלל ודבר זה תקנת חכמים כדי שלא יהו פושעים בו כלל מעשה היה ושחטוהו בערב הפסח:

תוספות בד"ה ניתנו לכתוב כו' מש"ה ניתנו לכתוב דכי קנו מידו דמי כו' הא מדעת שניהם כו' עכ"ל אין זה כפרש"י דלפירושו אפילו אם רוצים שניהם לכתוב אין יכולין לכתוב כמ"ש הרא"ש ע"ש:

בד"ה הב"ע בשקנו מידו ה"מ לשנויי בדכתב לה כו' עכ"ל ר"ל דאימא מסתמא לא ניתן לכתוב דלאו כי קנו מידו דמי אלא בשכתב לה מדעתיה דומיא דמשני בקנו מידו ואיצטריך ליה למתני בשכתב לה דדומיא דהכי בבתו לא גבי ממשעבדי אפילו בכתב לה משום דאימא צררי אתפסה כדמסיק לפי שינויא דקנו מידו ודו"ק:

בא"ד הפקחין היו כותבין מדקתני כתיבה ש"מ בעי כתיבה דלא קני באמירה כו' עכ"ל ר"ל דלא קני באמירה אפילו לגבות מן המחוררין דליכא למימר בכותבים קתני אף ממשועבדים ובאמירה מבני חרי דהא לא קתני הכא גבי פקחין ממשועבדים אבל מרישא דפריך לקמן דקתני ניזונית מנכסים משועבדים יש לבעל דין לחלוק לפי פירושם מאי פריך דאימא בכותבין גבי ממשעבדי ובאמירה לא גבי ממשעבדי אבל מבני חרי מיהא גבי ולזה הוצרכו לדחוק דהכי פריך דס"ד כיון דבמתני' לא הוזכר מבני חרי אלא ממשעבדי ע"כ דהיינו משום דרגילות לכתוב כל שעה משום דלא קני כלל באמירה והמתרץ השיב לו בקנו מידו דכך אירע לה אבל אי הוה איירי בכתיבה היו תולין ברגילות כך ולכך לא כתבו כאן לפי' ר"ת ור"ח דה"ה דה"מ לשנויי בכתב לה כמ"ש לעיל ודו"ק:

בד"ה אימור צררי כו' דאיצטריך טעמא לפי שאין כתובין היכא שהודה האב כו' עכ"ל וטעמא דצררי איצטריך דאפילו בקנו מידו לא גבי ממשעבדי וק"ל:

גופא אמר רב גידל וכו' פיר' רשב"ם דדוקא שעמדו וקדשו באותו מעמד אבל במעמד אחר צריך קנין והיינו דנקט עמדו וקדשו ור"י ז"ל פירש שזה אינו דלעולם כל שקדשו על דעת תנאים הראשונים הוא ועמדו ל' התלמוד הוא בכמה מקומות כדתנן ועמדו אחרים ופרנסו את אשתו והרבה כיוצא בו ומיהו כל שלא קדשו לא קנו וכן אם חזרו בהן בפני עדי' קודם קידושין ובירושלמי אמרו שאין האם פוסקת על ידי בתה לא האח ע"י אחותו ואמרו ג"כ שאפילו האב אינו חייב אלא בפוסק בנשואין הראשונים ודעת הגאונים ז"ל דמהניא הא דרב גידל אפי' בפוסק על ידי עצמו מטבע ודבר שאינו ברשותו שאינו נקנה בחליפין דהא דרב גידל בחיוב בקנין הוא וכל דמהני התם מהני הכא בדברים. הריטב"א ז"ל. וכתבו תלמידי ר' יונה וז"ל ויש ששואלין היכי אמרי' הכא הן הן הדברים הנקנים באמירה והא תנן לקמן באידך פרקין הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל כלומר שנתלוצץ ממנו ולא רצה וכו' ותירץ ר"מ הלוי ז"ל דהתם ודאי אם הוי לו מעות היה יכול חתנו לכופו ליתן לו מה שפסק עמו אבל כשאין לו מעות מיירי ולפיכך היו אומרים חכמים תהא יושבת עד שתלבין ראשה מאחר שפסק האב במעמדה וקבלה הקדושין על דעת כן סברה וקבלה ופי' דפשט לו את הרגל ר"ל לית לי מידי דיהבינא לך אי ניחא לך שלוף מסאני ודוץ. ע"כ: מסתברא מלתיה דרב פי' מסתברא לי א"נ מסתברא דלעלמא הריטב"א ז"ל: בבתו נערה פירוש ובאביה דוקא דקא מטי הנאה לידיה אבל לא בהבת הריטב"א ז"ל: דקא מטי הנאה לידיה שמקבל כסף קדושיה והוא שלו ובההיא הנאה גמר ומקנה ליה ובאמירה בעלמא קני כפל רש"י במהדורא קמא. וכתבו תלמידי רבינו יונה וז"ל דקא מטי הנאה לידיה פירוש שזוכה בכסף קדושיה ואע"ג שאותו הזכות הוא דבר מועט אפ"ה כיון שהקידושין נעשין על ידו וע"י הקידושין הללו שהוא זוכה בהן היא אסורה לכל העולם חייב לגמור כל המעשה אבל בוגרת כו' לא ע"כ:

והאלהי"ם אמר רב דברי גופיה קא מסיים לה למילתיה הכי רש"י ז"ל במהדורא קמא. וכתב הריטב"א דיכול איניש לומר כה"ג אפי' על מילת' דלא שמיע ליה כיון דאית ליה הכרח' דאמר ליה ודוק ע"כ: דאי לא תימא הכי דאמר רב אפי' בבתו בוגרת אבי הבן דאמרינן כמה אתה נותן לבנך וכו' רש"י במהדורא קמא:

א"ל רבינא לרב אשי דברים הללו נתנו ליכתב וכו' דברים הללו דברי פסיקתא. נתנו ליכתב כלומר צריכין ליכתב או אין צריכין ליכתב בלא קנין ובלא כתיבה קנו ל"א צריכין ליכתב ולהוו כמלוה בשטר וגבי ממשתעבדי. א"ל לא נתנו ליכתב כלומר אין דברים הללו ראוין ליכתב דאין אדם רוצה לעשות דברים הללו עליו כמלוה בשטר. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל נתנו ליכתב נתנו חכמים כתיבה לדבר אם באו להחתים עדים בדברים הללו שהן בלא קנין. לא נתנו ליכתב דלא ליטרוף ממשעבדי וכיון דליכא קנין לא משתעבדי נכסי ע"כ. פי' לפי' אי אלמוה חכמים לדברים הללו שהם בלא קנין דאם באו להחתים עדים בדבר יש להם דין שטר לגבות ממשעבדי ולכך הרשות בידם לכתוב ולהחתי' או לא נתנו ליכתב דלא נתנו חכמים כתיבה לדבר ואין רשות להחתים עדים בדברים הללו דלא לטרוף ממשעבדי ושורת הדין דכיון דליכא קנין לא משתעבדי נכסי לכך ולכך אין להחתים עדים בדברים הללו ואפי' שניהם רוצים כנ"ל: וז"ל הרא"ש ז"ל נתנו ליכתב פרש"י ז"ל נתנו חכמים כתיבה בדבר אם באו להחתים עדים בדברים הללו שהם בלא קנין או לא ניתנו ליכתב דלא לטרוף ממשעבדי דכיון דליכא קנין לא משתעבדי נכסיה משמ' דרוצה לפרש דאפילו אם רוצים שניה' לכתוב אין יכולין לכתוב עד כאן. והריטב"א ז"ל לא פירש כן וזה לשונו ניתנו ליכתב פירש רש"י ז"ל ויש עיקר לכתיבתן לגבות ממשעבדי כשנכתבו או אין עיקר לכתיבת' דאע"פ שנכתבו לא טריף ממשעבדי כיון דלא הוו בהו קנין א"ל לא ניתנו ליכתב שאע"פ שנכתבו לא טריף ממשעבדי ע"כ. והתוס' פירשו ניתנו ליכתב דכי היכי דאמרינן סתם קנין לכתיבה עומד ולא צריך לאמלוכי ביה הכי נמי הני דברים במקום קנין הם עומדים ואי בעו סהדי כתבי שטרא בלא רשות המתחייב כלל בקנין דלא צריך לאמלוכי ביה וטרפי ממשעבדי או דילמא לא ניתנו ליכתב בלא רשות המתחייב אבל ברשות כותבין וטרפי נמי ממשעבדי ורבינו חננאל ורבינו תם ז"ל פירשו ניתנו ליכתב דאפילו מבני חרי לא גבי אלא בכתיבה דוקא והא דאמרינן הן הן הדברים הנקני' באמירה לאפוקי דלא בעי קנין ומיהו כתיבה בעי ולא סגי בדברים בלחוד ובכתיבה גבי אפי' ממשעבדי או לא נתנו ליכתב דבדברים בלחו' סגי והיינו כפירוש' קמא דפרש"י במהדורא קמא הרי הצעתי לפניך פירושים אלו ועתה אפרש הסוגיא לפי כל א' מהפירושי' כל דבר במקומו בס"ד: איתיביה הפקחין היו כותבין וכו' לפי מאי דפרישנא בלשון רש"י שבמהדור' בתרא אתי שפיר כפשט' דהא קמן דכותבין והיכי קאמרת דלא נתנו ליכתב ואפי' ברשות המתחייב כי היכי דלא לטרוף ממשעבדי ולשיט' ר"ת ז"ל נמי ניחא דמדקתני כותבי' ש"מ דבעי כתיבה ולא קני באמירה בלא כתיבה והיכי קאמרת דלא נתנו ליכתב דלא בעי כתיבה אבל לפי מאי דפריש הריטב"א ז"ל בלשון רש"י מאי תיובתא דילמא אין עיקר לכתיבתם וכדפשיט רב אשי ופריש הריטב"א ז"ל דהכי קא מותיב הפקחין הי' כותבין וכו' מדנקט לישנא דכתיבה מכלל דהאי נמי בכלל פקחות דקרובי אשה כדי שתטרוף ממשעבדי דאע"ג דעיקר פקחותם דקתני תנא אינו אלא מפני שאומרים כל זמן שאת עמי וכדמוכח מתני' מ"מ הא נמי בכלל דאי לא לתני אומרי' או פוסקים: וז"ל רש"י במהדורא קמא הפקחין היו כותבין ואוקימנא לעיל בשטר פסיקתא אלמא נתנו ליכתב וקרי ליה לאמירה כתיבה בתמיה והא תנן בניחותא ע"כ. ולשיטת התוספות ז"ל נמי קשיא מאי תיובתיה דהא הפקחין ברצונם היו כותבין והיכי שמעינן מהכ' דנתנו ליכתב בלא רשות בקנין דלא צריך לאמלוכי ביה וי"ל דהכי קא מותיב דהא ודאי הפקחין בעו למעבד מידי דלמעיט חיובייהו ובשלמא אי נתנו ליכתב כיון דכ"ע היו כותבין שלא כרצונ' לכך היו כותבין אבל אי אמרת דלא ניתן ליכתב בלא רשות המתחייב מאי פקחותא דקא כתבי ומשעבדי נכסייהו בכדי דקמזדלזלי נכסייהו כיון דמשועבדין נינהו אלא ודאי משמע דנתנו ליכתב ותיובת' דרב אשי וכיוצא בזה פי' הראב"ד ז"ל וכדבעי' למכתב קמן בס"ד. ואיכא למידק דמדקאמר איתיביה הפקחין וכו' משמ' דרבינ' גופיה הוא דקא מותיב בהכין משמע לשון איתיביה וכיון שכן קשיא מאי קא בעי מעיקרא ליפשוט לדידיה ואפשר דלישנא דמתני' גופה הוה מסתפקא ליה ומשום דפשיט ליה בפשיטות לא נתנו ליכתב ולא חש למתני' כלל קא מוסיף ליה ממתני' דהא קמן דקתני מתני' כותבין ויש מקום להסתפ' ואמאי ברירא לך כולי האי עד דפשטת לי מבלי נתינת טעם כלל דמסתפקא לי אי נתנו ליכתב אי לא נתנו ליכתב וקא מהדרת לי לא נתנו ליכתב בלי טעם ומשמ' דאין להסתפק כלל והא מדתנן הפקחין היו כותבין יש להסתפק אי נתנו להכתב כותבין דוקא קתני אי לא נתנו ליכתב ולאו דוקא כותבין ומהדר ליה דאין להסתפק כלל בזה דמאי כותבין אומרין ופריך עליה וקרי ליה לאמירה כתיבה פי' מי איכא בשום דוכתא דקרי לאמירה כתיבה עד דפשיטא ליה כולי האי ומשני אין דתנן הכותב לאשתו דין ודברים וכו'. וכתב הריטב"א ז"ל ודקארי ליה מאי סבר דאדרבה התם בלחוד הוא כדתני לה ר' חייא ואין למדין משם למה שלא נתפרש לו כן ע"כ כנ"ל:

ת"ש אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם אבי הבן ואבי הבת א"נ בעל ואשה. הא מדעת שניהם כותבין מאי לאו שטרי אירוסין היינו שטרי פסיקתא אלמא דצריכין ליכתב ושטרי נשואין היינו שטר כתובה. שטרי אירוסין ממש אם ארסה בשטר כגון שכתב לה הרי את מקודשת לי ואמרה ליה אין ולא אמר לה בשטרא מקדישנא לך וקמ"ל מתני' דגט פשוט דאין כותבין ואם כתבו שלא מדעתה אינה מקודשת דהכי הוא כדרב פפא ורב שרביא דאמרי אינה מקודשת באותו שטר ומחלוקתן דרב פפא ורב שרביא ורבא ורבינא במס' קדושין פ"ק והתם מפרש טעמייהו. רש"י במהדורא קמא. ולמאי דפרישנא בלשון רש"י ז"ל שבמהדורא בתרא הא ודאי דאתיא מילתא כפשטה ופריך שפיר ולשיטת התוספות ז"ל קשיא דאדרבה סייעתא היא דלא נתנו ליכתב ואין כותבין אלא מדעת שניהם היינו בדעת שניהם גמר הפסיקתא אפי' לא ידעו שניהם בכתיב' דומיא דהנך דלעיל מינה דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו דהיינו אע"פ שאין המלוה יודע מן ההלואה כלום. כותבין שטר מוכר אע"פ שאין לוקח עמו היינו אע"פ שאין הלוקח במקום כלום. ואין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהן כלומר שידעו שניהם גמר הפסקתה הא מדעת שניהם כותבין אפי' בלא ידיעת המתחייב ולשיטת ר"ת ז"ל לא גרסי מדעת שניהם כותבין וברוב ספרים אינו ופשיט להדיא מדקתני כתיבה ש"מ בעי כתיבה ולא קני באמירה לחודה והריטב"א ז"ל כתב לפי מאי דפריש בלשון רש"י ז"ל וז"ל ואותביה מהא דתנן אין כותבין שטרי אירוסין ולא מצי למטען פרעתי דהא ודאי כל היכ' דלא מטי זמניה בלאו הכי נמי לא מהימן וכל היכא דלא מטא זמניה אפי' איכא כתיבה נמי מהימן דחזקה היא שלא היו כונסין אלא בכך אלא ודאי נתנו ליכתב משעבדי קאמר ע"כ:

כדרב פפא ורב שרביא וכו' רבא ורבינא אמרי מקודשת הקשו בתוספות לשיטת ר"ת ז"ל דלרבינא דאמר מקודשת צריך לאוקומי ההיא דאין כותבין בשטרי פסיקתא וא"כ מאי קא מיבעיא ליה לעיל ניתנו ליכתב או לא ליפשוט מהך דניתנו ליכתב ולשיטת התוספות ניחא דאיכא למימר דס"ל לרבינא דאפשר דדוקא מדעת שניהם ממש כותבין פי' שידעו שניהם מהכתיבה ולא משתעי בידיעת גמר הפסיקת' ותלמודא הוא דלא משמע ליה הכין וכדכתיב לעיל. אבל לשיטת ר"ת ז"ל קשיא ומעתה אידחייא שיטת ר"ת ז"ל כן משמע מהתוס' ז"ל דמשום הך קושיא הדרי לשיטת התוס' ואדחייא לן שיטת ר"ת. ורש"י כתב במה' בתרא וז"ל שטרי אירוסין ממש שטר שמקדש בו את האשה הרי את מקוד' לי כותב בשטר ומוסר לה ואשמעינן דצריך לכתוב על פיה כדרב פפא וכרב שרביא דאמרי כתבו שלא מדעתה אינה מקודשת. ע"כ. ואפשר דבהכי מיתרצא קושיין דלרבינא נמי מתוקמא שפיר בשטרי אירוסין ממש דאע"ג דאיהו סבר מקודשת היינו בדיעבד וכדקאמרי' כתבו לשמה ושלא מדעתה אבל לכתחלה מודה רבינא דאין כותבין אלא מדעת שניהן דכיון דלרב פפא ורב שרביא אינה מקודשת אפי' בדיעבד מעתה יש לחוש בלכתחלה מיהת והלכך שפיר מצינן לאוקומה בשטרי אירוסין ממש ואפי' לרבינא ולהכי קמיבעיא ליה כנ"ל:

ת"ש מתו בנותיהן נזונות כו' מפני שהיא כב"ח פרש"י ז"ל במ"ק מפני שהיא כב"ח אי לא דנקיטא ההיא בת שטרא בידה במאי טרפה ממשעבדי הא מלוה ע"פ היא ומלוה ע"פ לא טרפ' ממשע' אלא ודאי דנקיטא שטר פסיקתא בידה וקשיא למ"ד לא ניתנו ליכתב בשקנו מידו שעשה לה לאשתו יותר מדאי שהקנה לה בקנין גמור וקנין ניתן ליכתב ואהכי טרפא ע"כ. ואזיל לשיטתי' למאי דפריש לעיל טעמא דקאמר לא ניתנו ליכתב ומיהו במהדורא בתרא כתב ג"כ וז"ל שהיא כב"ח. ואי לאו דנקיטא שטרא מי טרפא ממשעבדי ע"כ. ולא ידעתי ל"ל למפרש בכה"ג דהא מציא לאקשויי להדיא מדנזונת מנכסין משועבדין וכי קאמרי' לא נתנו ליכתב היינו משום דלא משעבדי נכסיה וכדפרש"י ז"ל וכדכתב לעיל במהדורא קמא ניחא דפריש לפי דפרי' לעיל וכדכתיב' אבל כפי מאי דפריש הרב במהדורא בתרא הוה מצי לאקשויי להדיא מדנזונית מנכסים משועבדים. ואיברא דמשמע מלישנא דתלמודא דהך ת"ש הויא כאידך דלעיל דקא מהדרי לאותובי אכתיבת השטר דניתן ליכתב והכא נמי בעי לאותובי דכתבי שטר ותיובתא דה"ד לא ניתן ליכתב מיהו אתלמודא גופיה איכא לאקשויי למה ליה לאותובי בכה"ג כיון דמצי לאותובי להדיא מדנזונת מנכסים משועבדים ואפשר דלכך פירש רש"י כן דאי תיובתין היינו מדניזונת ממשעבדי ע"כ איכא לאקשויי ולדידך מי ניחא והא מתני' סתמא קתני והיא מנזונת מנכסי' משועבדין משמע אפי' בדלא כתב וכי אמרינן ניתנו ליכתב בעינן כתיבה מיהא כדי לגבות ממשעבדי הלכך לכ"ע איכא למפרך בכה"ג אלא מאי אית לך למימר בדכתב ולכך נזונת ממשעבדי לדידיה נמי נדחוק ונאמ' כגון שנתחייב בכך על ידי קנין אבל כי מותבינן דבע"כ נקיט שטרא ע"כ לא הויא תיובתא אלא למ"ד לא ניתן ליכתב ולא אסיק אדעתין כשנתחייב על ידי קנין דמדקתני מפני שהיא כב"ח משמע דנקיט שטרא בידי' וס"ד דלמ"ד לא ניתן ליכתב לא כתבינן שטר' כלל ואפי' בדקנו מידו כי היכי דלא ליטעו למכתב שטרא בדלא קנו כיון דהוו דברים הנקני' באמירה ומשמע איברא ודאי דנקיטא שטרא בידה ומיהו איהו הקנה לה מעיקרא בקנין גמור ולכך נקיטא שטרא בידה וכי קאמרינן לא ניתן ליכתב היינו בדלא קנו כנ"ל פי' לפי' רש"י ז"ל והוא דחוק קצת ומ"מ שפיר פרכינן לשיטה זו ולשיטת ר"ת קשיא מאי קא מותיב דילמא לעולם אימ' לך דלא סגי כתיבה כדי לגבות מבני חרי ודוקא אמרו דברים הנקני' באמירה דאין צריך כתיבה כלל ופירשו בתוס' לשיטתו דהכי פריך מדקתני והיא נזונת מנכסים משועבדים אלמא דכותבין דאי אין כותבין אמאי הוה גבי ממשעבדי וס"ד מדקא פסיק ותני והיא נזונית מנכסים משועבדים דלעולם רגילין לכתוב וליכא לשנויי דהכ' מיירי כשאירע הדבר וכתבו דאי מיירי בע"כ בשכתב א"כ משמע דכך הוא רגילות לכתוב ובלא כתיבה לא גבי ולא מידי דכל היכא דמיירי בכתיבה משמע דכך הוא רגילות לכתוב כל שעה וכדפרכי' אינך דלעיל לשיט' ר"ת ז"ל ואין דרך לשנויי מהן ללאו וא"ת ומאי משני בשקנו מידו הכי נמי איכא למימר דדוקא משום שקנו מידו גבי אבל בלא קנין לא גבי ולא מידי כדאקשינן בכתיבה וי"ל דדוקא בכתיבה דלא הויא מילתא יתירתא ס"ד דכך הוא רגילות אבל השתא דמשנינן בשקנו מידו דהיינו מלתא יתירתא דהא הוו להו דברים הנקנין באמירה הא ודאי דה"ק דבלא כתיבה יכולין לגבות מן המחוררין והכא כך אירע הדבר שהקנה לה וא"ת אכתי הא מכרחינן מדקא פסיק ותני והיא נזונת מנכסים משועבדים דמשמע עד לעולם רגילין לכתוב ומזה לא תירץ כלום במאי דמוקי לה בשקנו מידו וי"ל דאי מיירי בכתיבה ודאי דאיכא לאקשויי דכל כה"ג הו"ל לפרושי אי לאו משום דרגילין לכתוב אבל אי מיירי בשקנו אין צריך לפרש דמסתמא לא משעבדי נכסי בשום דוכתא אלא בקנין ואין אחר קנין כלום וסתמו כפי' כנ"ל לשיטת ר"ת ז"ל ולשיטת התוס' קשיא דלמה ליה לשנויי בשקנו מידו דהא הוה מצי לשנויי כשצוה לכתוב וכתב דגבי ממשעבדי ונדחקו לומר דה"ה דהוה מצי לשנויי הכין וצריכין נמי לומר דכולה שקלא וטריא דתלמודא כדאיתא עלה דאוקמה דבשקנו מידו הכי נמי איתא עלה דהך שינוייא דבשכתב דאי לא תימא הכי תיקשי למה ליה לשנויי בשקנו מידו ולדחוקי נפשיה כולי האי לישני בשכתב ותו ליכא לאקשויי עליה מבנות כלל. והרא"ש כתב וז"ל הב"ע בשקנו מידו הוה מצי לשנויי בשצוה לכתוב אלא דהיינו הך דהקנין הוי כמו צווי ע"כ. והתוס' לא כתבו אלא דהוה מצי לשנויי הכין בלחוד ועוד הקשו התוס' לפי שיטתם אמאי לא מייתי מעיקרא מתו בנותיהן כו' מקמי דמייתי ההיא דהפקחין כדרך שנשנית למשנתינו ודע דדרך התלמוד לאקשויי הקושיא הפשוטה ברישא ושוב הקושיא החלושה דאי מקשה מתחלה הקושיא החלושה הוה דחינן לה בגילא דחיטתא אבל כי פרכינן עלה מעיקרא מקושיות חזקות ופשוטות והוצרך לדלוק בהם שוב פרכינן עליה קושיא כל דהו לומר דבהכי נמי אצטריך לידחק וכי מצרפת לה בהדי דאינך דוחקי הרי היא נמי קושיא חזקה מעתה לשיטת ר"ת ניחא דפריך מהפקחין ברישא דהויא פשוטה ושוב פריך מהני דמתו בנותיהן וכו' דהויא לה קושיא חלושה דלא הוזכר שם כתיבה וכדכתיב לעיל אבל לשיטת התוס' הויא איפכא דההיא דהפקחין הויא לה קושי' חלושה וכדדחקי' בה לעיל וההיא דמתו בנותיהן הויא לה קושיא פשוטה לפי שיטתם ז"ל דמשמע דלעולם גובה מנכסים משועבדים ותירצו בתוס' שכן דרך התלמוד משום דאי הוה מייתי הך דמתו בנותיהן וכו' מעיקרא והוה משני בשקנו מידו תו לא הוה מצי למפרך מההיא דהפקחין דאיכא לאוקומה נמי בשקנו מידו וקשה קצת דהא בעלי התלמוד אינהו נינהו רבינא ורב אשי ואכתי קשי' אמאי רבינא אותיב ברישא מההיא דהפקחין אטו מי הוה ידע המקשן דהוה מפרק ליה בשקנו מידו עד דמותיב ברישא מההיא דהפקחין דמתנייא בסיפא ושביק ההיא דמתו בנותיהן וכו' דמתנייא ברישא והא לשיטת התוס' ז"ל כי מותיב מההיא דמתו בנותיהן כו' הוה מצי לשנויי נמי בשכתב ואי הוה משני הכי אכתי הוה קשיא ליה מההיא דהפקחין וכדפרישנא ליה לשיטת התוס' ז"ל מעתה הדרן קושיא לדוכתין אמאי רבינא אותיב ברישא מההיא דהפקחין וי"ל דהמקשן הוה ברירא ליה דהוה משני ליה בשקנו מידו משום דבפרק הנזקין מוקי לה נמי בשקנו מידו ואגב אורחין מתרצא דמש"ה משני בשקנו מידו ולא משני בשכתב ולשיטת התוס' משום דבפרק הנזקין מוקי לה נמי בשקנו מידו ואם תשאל אכתי בשלמא אי לא הוה מתוקמא התם בהנזקין אלא בשקנו מידו ניחא דמשום הכי אותיב ברישא מההיא דהפקחין משום דידע המקשן דאי הוה מותיב ברישא מההיא דמתו בנותיהן כו' ברישא הוה מהדר ליה בשקנו מידו ותו לא הוה מצי למפרך מההיא דהפקחין אבל כיון דהתם נמי בהנזקין לא מתוקמא בשקנו מידו בדוקא דלמאן דלא בעי אלא קצובין אתי שפיר הך דהיא נזונת מנכסים משועבדין אפילו בדלא קנו מידו וכיון דלא מכרחא לאוקומי בשקנו מידו מנא ידע המקשן דהוה מוקי לה בשקנו מידו עד דפריך מהפקחין ברישא. תשובתך דע דמתני' דקתני והא נזונת מנכסים משועבדים קשיא אברייתא דפרק נערה דקתני חמשה גובין מן המשוחררין המקבל עליו לזון את אשתו וכו' וכמ"ש התוספות במשנה ולאוקמתא דבשקנו מידו איברא דדחיקנא קצת לאוקומה מתני' בשקנו מידו ומיהו א"ש ברייתא דהמקבל עליו לזון דמיירי בשלא קנו מידו דהכי מוכח לישנא דהמקבל עליו כו' ולמאן דלא בעי אלא קצובין הויא איפכא דמתני' מתוקמא שפיר כפשטה אפילו דלא קנו מידו דהא קצובין הויא כדקתני לזון חמש שנים כו' ומיהו ההיא דחמשה גובין מן המשוחררין לא א"ש דלכאורה דומיא דגט חוב וכתובת אשה שאין בה אחריות קתני דהוי להו קצובין וכיון דנצטרך לדחוק ההיא דחמשה גובין וכו' דמיירי בשאין שם קצבה להכי מאן דמותיב לא אסיק אדעתיה דהוה מהדר ליה אלא באוקמתא דבשקנו מידו ולהכי לא פריך אלא מהפקחין ברישא ולהכי נמי לא בעי לשנויי אלא בשקנו מידו ולא בשכתב כיון דהכי מתוקמא בפ' הניזקין כנ"ל. ודוק שחזרו התוספות לפרש כאן מה שפירשו כבר במתני' ושנו בלשונם וגם דוק דמתחלה כתבו ההיא דהמקבל עליו וכו' ובסוף הדבור כתבו מצינו לאוקמי ההיא דחמשה גובין מן המשוחררין וכו' שינו הברייתא דמתחלה נקטו ההיא דהמקבל ובסוף נקטו ההיא דחמשה וכו' וק"ל במאי דכתיבנא ואל תשכח מה שכתבתי לעיל דמה שמקשים התוספות לרבינא דאמר מקודשת מבעי ליה וכו' והניחו בתימה היינו לשיטת ר"ת ומש"ה נדו משיטת ר"ת ז"ל והדרי לפרושי שיטתם דמעיקרא ושני הדבורים דבתר הכין ת"ש מתו וכו' הכא במאי עסקינן בשקנו מידו וכו' שייכי כשטתם ז"ל ולא לשיטת רבינו תם ז"ל דוק ותשכח וככדתיבנא:

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל ור"ת כתב דכל היכא דנכתבו פשיטא דגבי ממשעבדי והכי קא מבעיא לן אם צריכים כתיבה או אם טורף ממשעבדי אפי' בלא כתיבה דקלא אית להו וא"ל לא נתנו ליכתב שאינם צריכים כתיבה ואקשינן דא"כ מאי פקחותא דכותבין ופרקינן דמאי כותבי' אומרי' הדר אקשינן מדתנן אין כותבין שטרי ארוסין אלא מדעת שניהם מאי לאו שטרי פסיקתא ממש אלמא בלא כתיבה לא טריף ממשעבדי ואוקימנא בשטר קדושין וכדרב פפא הדר פרכינן מדתנן מתו בנותיהן וכו'. והיא נזונית מנכסים משועבדים אלמא לא נתנו ליכתב דבלאו כתיבה נמי טריף ממשעבדי ופרקינן דמתני' בשקנו מידו ואיכא דק"ל להאי פירושא למה לן לאוקומה בשקנו מידו לוקמה בשכתב וי"ל דאה"נ ולרווחא דמלתא נקט שקנו מידו להפוכי לגמרי מאי דס"ד מעיקרא דליכא אלא אמירה גרידתא וכההיא דאמרינן פ"ק דחולין כגון שלבנה באור ודכותא בתלמודא טובא כנ"ל. ואף לפי שיטה זו אתיא דרב פפא ורב שרביא אליבא דרבי אשי והלכתא כותייהו כדפסק הרי"ף ז"ל ע"כ. והתוס' ז"ל לא פירשו כן בשם ר"ת אלא כדכתיבנא עוד כתב הריטב"א ז"ל וז"ל והראב"ד ז"ל פירש נתנו ליכתב שלא מדעתם דאפי' נכתבו ליכא תוספות חיוב ולא טריף ממשעבדי או לא נתנו לכתב שלא מדעתם דכתיבה מהניא להו ואיכא תוספת חיוב וא"ל לא נתנו לכתוב שלא מדעתם דכתיבה מהניא להו ואקשינן ליה מדתנן הפקחין היו כותבין ואם איתא דבכתיבה איכא תוספת חיוב א"כ טפשים הן שעושין ממלוה על פה מלוה בשטר דהא בכתיבת בעל מיירי כדקתני כל זמן שאת עמי ופרקינן דמאי כותבין אומרים הדר אותיב רב אשי לרבינא מדתנן אין כותבין שטרי ארוסין אלא מדעת שניהם אלמא מהניא כתיבה ופרקינן דמתני' לרבינא בשטר קדושין וכרב פפא ורב שרביא הדר פרכינן לרבינא מדתנן והיא נזונית מנכסים משועבדים אלמא מהניא להו כתיבה ובשלמא לרב אשי מוקי לה בשכתב אלא לרבינא קשיא ופרקינן דמתני' לרבינא בשקנו מידו דוקא ולהאי פי' לא מצינא לאוקמיה לרבינא אלא בשקנו מידו ולפי שטה זו פסק הוא ז"ל דליתא הלכתא כרב פפא ורב שרביא דהא ליכא הכריחא דרב אשי ס"ל כוותייהו דהא מצי לאוקומא בשטרי פסיקתא וכיון דליכא הכריחא מדרב אשי ה"ל פלוגתא דרבא ורבינא לגבי רב פפא ורב שרביא דהלכתא כוותיייהו דרבא ורבינא אבל אין פי' זה נכון מכמה טעמי חדא דלישנא דנתנו ליכתב או לא נתנו ליכתב לא אתי שפיר ועוד דקא פריש דלרבינא הוא דפרכינן ממתניתין דאין כותבין שטרי ארוסין ואיהו מוקים לה בשטר קדושין וכרב פפא והא רבינא גופיה פליג על ר"פ ורב שרביא והיכי מוקמי' לדידיה מתני' כבר פלוגתא דידיה ואין זו שיטת התלמוד ועוד דהיכי פרקינן לעיל מאי כותבין אומרין וכההיא דהכותב לאשתו דהא לא דמו דהתם לא כותב ממש הוא אלא דמי ככותב ואלו הכי בעי' למימר דלא בעי למימר כותבין אלא אומרין דוקא וזו אינה שיטה לומר כותבין במקום אומרין והנכון בכולם פרש"י ז"ל או פי' ר"ת ז"ל ע"כ:

וז"ל הרא"ה ז"ל אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו נתנו וכו' יש שפירשו נתנו ליכתב צריכין ליכתב שאלו לא נכתבו אינו גובה אלא מבני חרי או לא נתנו שאין צריכין ליכתב דאע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי וא"ל לא נתנו ליכתב ואותביה מדתנן הפקחין היו כותבין מדתנן לישנא דהיו כותבין אלמא דרכן לכתוב לפי שצריכין ליכתב ומפרקינן מאי כותבין אומרים כלומר כתיבה דמתניתין לאו דוקא ולא למימרא דבעינן כתיבה אלא ה"ה לאמירה בעלמא וקרי ליה לאמירה כתיבה כלומר מי אשכחן דתני תנא כתיבה ולאו דוקא ואייתי ליה ממתני' דהכותב דלאו דוקא דודאי ה"ה לאמירה. תו מייתי מדתנן אין כותבין שטרי ארוסין וכו' אלמא דניתנו ליכתב וצריכין לכתוב ומפרקינן ההיא בשטרי ארוסין וכו' תו מייתי מדתנן מתו בנותיו וכו' אלמא דלא נתנו וכו' ולעולם גובה מנכסים משועבדים וליתא להאי פירושא דא"כ לישני ליה דהב"ע בשכתב בין לזו בין לזו אלא דמזון הבנות אינו נגבה לעולם מן המשועבדים ויש שפירשו ניתנו ליכתב שלא מדעתם דלא מהני להו כתיבה כלל דאע"ג שכתב אינו גובה מן הנכסים משועבדין אלא מבני חורין או דלמא לא נתנו ליכתב אלא מדעתם משום דאלו נכתבו גובה מן המשועבדים וא"ל לא נתנו ליכתב לומר שאם נכתבו גובה מן המשועבדים ומותבינן מדתנן הפקחין היו כותבין ואי ס"ד דאלו נכתבו גובה מן המשועבדים אלו הן שאומרים עליהם פקחין טפשין הן דאדרבה עדיפא להו כשלא נכתבו ומהדרינן מאי כותבין לאו דוקא אלא אומרים וליתא דא"כ שפיר מקשינן עליהו קרי לה לאמירה כתיבה וסיעתא דמתני' דהכותב לאו כלום הוא דהתם נהי דאמרינן דכותב לאו דוקא אלא ה"ה לאמירה ומיהו בין באמירה בין בכתיבה איתא ולהכי תנא כותבין אבל מי איכא למימר דתנא תני כותבין ונימא דאמירה בלחוד ולא כותבין כלל אבל הפירוש הנכון כמו שפרש"י נתנו ליכתב רוצה לומר יש להן דין כתיבה ואלו נכתב גובה מן המשועבדין או לא נתנו ליכתב שאין להם דין כתיבה ואע"פ שנכתבו אינו גובהו מן המשועבדין אלא מבני חורין דכיון דקנייה דרבנן לא חזו רבנן בהא דלטרוף ממשעבדי ואע"ג דאיכא שטרא ומהדרינן לא נתנו ליכתב שאין גובין לעולם אלא מבני חורין ומותבינן מדתנן הפקחין היו כותבין וקס"ד מדתנן האי לישנא דהיו כותבין דאלמא אית בהו דין כתיבה ומהדרינן מאי כותבין אומרים כלומר דלאו דוקא כתיבה דה"ה לאמירה וכתיבה לא מהניא מידי והשתא מייתי ליה שפיר ממתני' דהכותב דהתם כתיבה לא מהניא מידי אלא ה"ה לאמירה ומותבינן ממתני' דאין כותבין שטרי ארוסין וכו' אלמא מהניא להו כתיבה ותיובתא דרב ומפרקינן דשטרי ארוסין ממש קאמר וכדרב פפא ורב שרביא וכו' והלכך הלכתא כוותייהו ע"כ:

גמרא א"ל רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ופירש"י דמספקא ליה לרבינא אם נתנו חכמים כתיבה לדבר או דילמא דלא ניתנו ליכתב דלא לטרוף ממשעבדי. ולכאורה דברי רש"י קשין להולמן דממה שכתב תחלה אם באו להחתים משמע דאפילו בשניהם רוצין בכתיבה נמי מספקא ליה לרבינא דאיכא למימר דלא ניתנו ליכתב וא"כ איזה נתינת טעם יהיב רש"י ז"ל לזה במה שכתב דלא לטרוף ממשעבדי דממה נפשך אם הדין נותן כשנכתב מדעת שניהם דשפיר טריף ממשעבדי א"כ למה נאמר דלא ניתן ליכתב דלא לטרוף ממשעבדי ולטרוף דודאי יכול אדם לשעבד נכסיו מדעתו בכל ענין ואם מעיקר הדין בשטרי פסיקתא שאף אם נכתבו אין טורפין בהם ממשעבדי א"כ מה זה שכתב רש"י ז"ל דלא לטרוף ממשעבדי ואכתי אמאי לא ניתנו ליכתב דסוף סוף אין טורפין וכבר עמד על זה ג"כ בספר נתיבות המשפט דף צ"ד וכתב דנראה דוחק לפרש שיטת רש"י משום דחיישינן לב"ד טועין אמנם כן לענ"ד נראה לפרש בפשיטות דלשיטת רש"י ז"ל הא מילתא גופא מספקא ליה לרבינא בהנך שטרי פסיקתא אי דמו לחוב או למתנה דאי לחוב מדמינן בדין שיטרוף ממשעבדי ואי למתנה מדמינן להו מעיקר הדין שאין טורפין ממשועבדים כסתם מתנה שאין בה אחריות דלא גביא ממשועבדים בין למ"ד שיעבודא דאורייתא בין למ"ד שיעבודא דרבנן שלא תיקנו אלא משום נעילת דלת כדאיתא שילהי פ' גט פשוט וע"ש בתוס' והיינו דאיבעיא ליה דאי תקנו חכמים כתיבה לדבר משום דדמיא לשאר חוב ולא פלוג רבנן כמו שאבאר בענין חייב אני לך מנה בשטר דכמעט לכל הפוסקים גובין ממשועבדים וא"כ ניתנו ליכתב או דילמא דאין גובין ממשועבדי' דדמיא למתנה בעלמא ומש"ה לא ניתן ליכתב אף מדעת שניהם דחיישינן לעדים טועין שיכתבו בלשון שטר ממש פלוני התחייב עצמו ליתן מנה לבדו או שיטעו לכתוב אחריות בפירוש כמו בשאר שטרות דכותבין אחריות אע"ג שלא התנה ואתא לגבות ממשעבדי שלא כדין אבל אין ה"נ שאם נתרצו באמת לכתחלה בלשון חיוב ולעשות שטר גמור או שהתנו ג"כ על אחריות נכסים פשיטא שכותבין אלא דסתם שטר פסיקתא היינו שהתנו בלשון פיסוק ומש"ה לא ניתן ליכתב כלל אלא בלשון זכרון דברים בעלמא תחת יד העדים ובהכי א"ש כל השקלא וטריא דשמעתין ועפ"ז יתיישבו היטב דברי הטור בא"ע סימן נ"א שהשוה דעת הרמב"ם ז"ל לדברי רש"י ז"ל דאף אם נכתב כמאן דלא כתוב דמי לענין משועבדים והיינו נמי כדפרישית לענין דלא אמרינן ביה אחריות טעות סופר אם לא נכתב בפירוש ולדעתי כך הדעת נוטה דהא מסקינן בפ"ק דבבא מציעא דהא דאמרינן אחריות ט"ס הוא היינו משום דלא שדי איניש זוזי בכדי והכא לא שייך לומר כן ואי תקשי מחייב אני לך מנה בשטר באמת כתב בעל התרומות דאיכא למ"ד דאין גובה ממשעבדי אלא דהסכמת רוב הפוסקים דגובה והיינו מטעמא דפרישית כיון שאמר בלשון חייב אני סתם לא פלוג רבנן או אפשר דאף מדינא דאורייתא ומלשון חייב אני משמע שהוא מקבלו עליו בחוב גמור וקרינן ביה והאיש אשר אתה נושה בו דמהאי קרא ילפינן שילהי גט פשוט דשיעבודא דאורייתא משא"כ בשטרי פסיקתא וכיוצא בו אין שום סברא לומר אחריות ט"ס הוא כן נ"ל נכון כיוצא בזה נראה מלשון הב"ח סי' נ"א ובחנם כתב עליו הבית שמואל שפירושו דחוק ועיין מה שכתבתי כיוצא בזה לעיל פ' נערה דף מ"ג גבי והילכתא אידי ואידי מן הנשואין דכיון דכתובת אירוסין לא ניתן ליכתב סברי רבינו שרירא גאון ז"ל והרמב"ם ז"ל דאף אם נכתב אינו גובה ממשועבדים והיינו נמי מה"ט ואין להאריך יותר ודו"ק:

קונטרס אחרון א"ל רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא א"ל לא ניתנו ליכתב עיין מה שכתבתי בזה ביישוב ל' רש"י דהא דקאמר לא ניתן ליכתב היינו שלא יכתוב שטר גמור באחריות דבאמת מדינא אין לו לטרוף ממשעבדי אם לא שציוה לכתוב אחריות בפירוש ובענין זה נתיישב היטב לשון הטור שכתב דדעת הרמב"ם ז"ל כדעת רש"י וכן מצאתי להדיא בירושלמי דשמעתין דפליגי ר' יוחנן ור"ל בתנאי כתובה שכתב אחריות בפירוש לכ"ע גובין ממשעבדי אלא דפליגי אי שייך בכה"ג אחריות ט"ס וכדפרישית וממילא דה"ה אם כתב בלשון שטר גמור ולא בלשון תנאי כתובה דגובין ובזה נתיישב מה שנתקשה בספר נתיבות המשפט על פירש"י ונתיישב ג"כ פירוש הב"ח בא"ע סי' נ"א ודלא כבית שמואל:

תוספות בד"ה ניתנו ליכתב כו' משום דסתם קנין כו' עכ"ל נראה דלא ניחא להו בפרש"י מה"ט כדפרישית בסמוך או שלא מצאו כן בפרש"י שלפניהם מדלא מייתי להו וכנראה מל' מהרש"א ז"ל ומש"ה מפרשי לה סוגיא בענין אחר אי ניתנו ליכתב שלא מדעת שניהם ומה שכתבו משום דסתם קנין היינו דכי היכי דבקנו מידו אצ"ל כתובו כיון דגמר ומקני בעין יפה ויש לקנין נמי קול א"כ מסתמא בדעתו שיכתבו ה"ה נמי בשטרי פסיקתא כיון דאנן סהדי דבהאי הנאה דאיחתוני גמרי ומקני ויש לו קול כמ"ש התוספות בדף הקודם מש"ה כותבין אף שלא מדעת שניהם וק"ל:

גמרא איתיביה הפקחין היו כותבין כו' למאי דפרישית בסמוך בשיטת רש"י ז"ל שפיר הוי מצי לאוקמי שכתבו בלשון פסיקא בעלמא או להיפך שנתרצו שניהם לכתוב שטר גמור בלשון חיוב אלא דבלא"ה הוי מצי לאוקמי בשקנו מידו אע"כ דעיקר הקושיא כיון דהכא לא נחית במתניתין לאשמעינן אלא עיקר מילתא דהפקחין שהיו עושין כן לפטור באלמנות וגירושין א"כ מסתמא בשאר מילי היו עושין כדרך סתם שאר פסיקתא דלאו אורחא ליכתב כלל בלשון שטר אלא לזכרון דברים תחת יד עדים והאי לישנא לכל זמן שאת עמי משמע שיוצא מתחת ידה בלשון שטר וכהאי גוונא יש לפרש בשיטת התוס' דאי ס"ד דלא ניתן ליכתב אלא מדעת שניהם משום דמסתמא אין עיקר דין לגבות ממשעבדי וא"כ לאו אורחא דמילתא שיתרצו שניהם בכך דלא ניחא ליה לאינש דליפשו שטרי עליה וא"כ לא הו"ל למיתני הכא הפקחין שבהן היו כותבין אלא הו"ל למתני הפקחין שבהן היו אומרין או היו פוסקין כן נ"ל וכן נראה מל' הריטב"א ז"ל בחדושיו בשם הראב"ד ז"ל אע"ג דמפרש לעיקר האי בעיא בענין אחר ע"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה הב"ע בשקנו מידו הו"מ לשנויי בדכתב ליה כו' עכ"ל זה נמשך אפירושם דלעיל ומסידור דבור התוס' שאח"ז נראה שדיבור זה הוא דיבור א' עם הקודם דאי לפרש"י ודאי לא מצי לאוקמי כשכתב לה דאף אם כתב לה לא גביא ממשעבדי ואף למאי דפרישית לעיל דלרש"י נמי אם כתב אחריות בפירוש מהני אפ"ה לא מצי לאוקמי בהכי דא"כ מאי קמל"ן וניחא ליה טפי לאוקמי בשקנו מידו כן נ"ל:

בא"ד ור"ח ור"ת מפרשים ניתנו ליכתב לגבות ע"י כתיבה דוקא עכ"ל ולפ"ז הא דאמר רב גידל ניקנין באמירה לאו דוקא אלא בדכתיבי וקמ"ל דלא בעי קנין דקס"ד אמינא דאפילו שטר לא מהני להתחייב בדבר שאינו חייב כמו שהקשה בתוספות לעיל בד"ה אליבא דבן ננס דמטלטלין אין ניקנין בשטר וכדפרישית התם דכיון דאמירה לא מהני לר"ת אף בא"ל אתם עידי וא"כ מאי אולמא דשטר קמל"ן דכיון דכתב שטרא גמר ומקנה כמו שתירצו התוספות לעיל וכ"ש דבפסקה איכא רבותא טפי דהוי כמו אסמכתא כדפרישית ועוד שאין כותב האב לבנו דרך חיוב אלא שפוסק נגד אבי הכלה וכן להיפך ואפילו שלא בפני החתן והכלה אפ"ה מהני האי שטרא כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה רבה ורבינא אמרי מקודשת תימא דלרבינא כו' וא"כ מאי קמיבעיא ליה לעיל כו' תיפשוט ליה מהן עכ"ל. ולא ידעתי למה הניחו בתימה דהא לעיל בד"ה ניתנו קשיא להו איפכא דאיכא לאוקמי הא דמדעת שניהם כותבין כשנתרצו בפירוש על הכתיבה ואע"ג דמתרצו שפיר דמשמע ליה להש"ס דאיירי שלא ידעו בכתיבה דומיא דהנך דלעיל מיניה אפ"ה לרבינא גופא לא פשיטא ליה הא מילתא כ"כ דאם הסברא נותנת דלא ניתן לכתוב מסתמא אלא שנתרצו בפירוש א"כ ע"כ נוקמי מתניתין דפ' גט פשוט נמי בהכי מיהו סתמא דתלמודא לא משמע ליה לאוקמי בהכי אלא דומיא דלעיל מיניה מש"ה איצטריך לשנויי דאיירי בשטר אירוסין וכר"פ ורב שרביא דמשמע להש"ס דהכי הלכתא כמו שהובא באמת לרוב הפוסקים ולשיטת פירש"י שכתבתי לעיל נמי יש ליישב למאי דפרישית דכשנתרצו לכתוב בלשון חיוב ודאי דכותבין מדעת שניהם וא"כ איכא לאוקמי בכה"ג ואע"ג דשינוי' דחיקא הוא מדקתני סתמא אפ"ה כיון דבעיקר הדין דניתנו ליכתב מספקא ליה לרבינא תו לא מצי למיפשט מהך ובלאו הכי ע"כ צריך לפרש בכה"ג במאי דיש להקשות מאי קמיבעיא ליה לרבינא דהא איהו גופא הדר ואותביה לרב אשי מההיא דהפקחין היו כותבין וא"כ מאי קמיבעיא ליה מעיקרא אע"כ כדפרישית דכיון דמספקא ליה בסברא תו לא הוי מצי למיפשט מהך דשפיר הוי ידע דאם הסברא נותנת דלא ניתנו ליכתב ע"כ צריך לדחוק דהא דקתני כותבין איכא לאוקמי בשינויא דחיקא או דהיינו אומרין או דאיירי כשנתרצו שניהן והא דהדר ואותביה כה"ג מצינו בש"ס טובא דהוי סבר דאפשר דרב אשי לישני ליה שינויא אחרינא כן נ"ל וכיוצא בזה כתב מ"ז זצ"ל באריכות בספר מג"ש ע"ש:

גמרא ת"ש מתו בנותיהן ניזונות כו' כבר כתבתי לעיל דהא דפשיטא ליה הכא דמתניתין איירי בשטרי פסיקתא אע"ג דלרבי יוחנן הוי משמע לעיל דמצי איירי באומר חייב אני לך בשטר מ"מ למסקנא דאליבא דר"ל מיתוקמא דוקא בשטרי פסיקתא וכדרב גידל ממילא דלר"נ נמי בהכי מיתוקמא כפשטא דמתניתין דהנושא ופסקה משמע שפסק כן בשעת נישואין וקתני סיפא הפקחין שבהן היו כותבין משמע דבדבר הרגיל ומצוי איירי ומסתמא רגילין לפסוק בשעת קידושין או נישואין אבל אין לפרש דקושטא דהכא אליבא דר"ל קאי ומדר"ל נשמע לרבי יוחנן דניתן ליכתב הא ליתא למאי דפרישית לעיל בלשון רש"י בד"ה בשטרי פסיקתא דבלא"ה ע"כ ריש לקיש סבר כמ"ד ניתן ליכתב והכא אליבא דר"י פליג אע"כ כדפרישית ודו"ק:

גמ' זאת אומרת בת וכו' עי' שיטה מקובצת בב"מ קב. ד"ה אר"א ז"א בשם רב סעדיה גאון: