Gittin 79a

גמ' והא לא מינטר אויר הגג דאתי זיקא ושדי ליה מקמי דלינח וכי לא שדיה זיקא ואירע לו דבר אחר שבא כלב וקלטו או גשמים מחקוהו אמאי קתני מגורשת מן האויר הא בעינן אויר שסופו לנוח:

בפחות מג' כו' אויר דמתני' בהכי עסקינן דהוי כמאן דנח והלכך קנאתו בהנחתו דכיון דהגג גבוה י' הוא הויא לה חצר המשתמרת לכל דנייח בגויה:

והא לא מינטר דקס"ד שהגג גבוה מחומת החצר והיכי קתני כיון שיצא מרשות הגג מגורשת הא אין סופו לנוח אפילו לא באת דליקה דאתי זיקא ודחי ליה חוץ למחיצות:

שהיו מחיצות התחתונות של חצר:

עודפות על מעקה של גג דכי נפיק מגג מטא לאויר מחיצות חצר ומשום הכי בעינן עודפות דהאי דקאי בתוך מחיצות מעקת הגג וזרקו כלפי מעלה כדי שיעבור את המעקה יפול לחצר:

קלוטה בתוך האויר:

כמי שהונחה לארץ דתניא הזורק בשבת מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע רבי מחייב וחכמים פוטרים:

וא"ל רבי זירא לרבי אסי כו' גרסי' בה כדשני עולא אפילו תימא רבנן כו':

היתה עומדת בראש הגג לרבי אושעיא דאמר לעיל אפילו היא בטבריא וחצרה בציפורי האי עומדת היינו כמי שעומדת כלומר כגון שמשתמרת כדמשני לעיל אעומדת בתוך ביתה או בתוך חצרה אי נמי נקט עומדת לאשמועינן דבגג דידה מיירי שעומדת ברשותה כדמוקי לה בגמרא:

כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפו' על העליונות דמיד שיצא מרשות גג נכנס לרשות חצר וא"ת ומה מועיל דעודפות מ"מ כשזרקו מעל המעקה לא מנטר כנגד הגג וי"ל דכיון דשלש מחיצות עודפות חשיב משתמר ואין לחוש למחיצה רביעית אי נמי כשהגג קצר וחצר רחב הרבה ועודפות המחיצות גם רביעית מצד זה ומצד זה וכנגד המעקה אינו כי אם פתח בעלמא אי נמי כשהגג עומד באמצע החצר ולא מן הצד ומחיצות החצר מוקפות לו מכל צד וא"ת דאמרינן במרובה (ב"ק דף ע:) באומר זרוק גניבתך לחצרי ותיקני לי חצרי גניבתך דאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד והיכי באין כאחד והא לענין שבת מיחייב אפילו למעלה מן המחיצות עד שלא נכנס עדיין תוך המחיצות דרה"י עולה עד לרקיע ולענין קנין עד דמטי לתוך המחיצות וי"ל דמיירי כשזורק דרך פתח ולא מעל המחיצות:

כמאן כרבי דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא תימה דנקט רבי דלא איירי אלא ברשות היחיד מקורה משום דביתא כמאן דמליא דמיא כדאמרינן בריש שבת (דף ה.) ודר"ע הוה ליה למינקט דאית ליה קלוטה כמי שהונחה דמיא אפילו ברה"ר ונראה דהשתא סלקא דעתין דטעמא דרבי לאו משום קירוי אלא משום מחיצה אית ליה דכמאן דמליא דמיא ולהכי קאמר כמאן כרבי דכר"ע לא מיתוקמא מדמצרכת מחיצות החיצונות עודפות ולר"ע אית ליה דכמי שהונחה דמיא אפילו ברה"ר אלא ודאי כרבי מוקמת לה ומשני אפילו תימא רבנן כו' ולפי זה יכול להיות טעמא דרבי משום קירוי כדאמרינן בשבת:

דרך עלייה אינה מגורשת מ"ט מעיקרא לא למינח קאי ולא דמי להא דבעי רבא בפ"ק דב"מ (דף יב.) זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחרת מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא הכא דבדרך עלייה אין דומה כל כך שיהא עומד לנוח אי נמי התם בבית מקורה דומה יותר עומד לנוח:

הא דאוקי עולא מתניתין בגג שאין לו מעקה ובפחות משלשה לגג. קשיא לי דהא כיון שהגיע לאויר הגג קתני, ויש לומר דלאוירו של גג ממש קאמר דהיינו תוך שלשה לגג דכל תוך שלשה לגג אף על פי שאין לו מחיצה קרוי אוירו של גג וכדגרסינן בירושלמי שאין לו מעקה והוא שירד לאויר שלשה שהן סמוכין לגג לכל שלשה שהן סמוכין לגג כגג הם].

הא דאמרינן כמאן כרבי דאמר קלוטה כמו שהונחה. הקשו בתוספות אמאי נקט כרבי ולא אמר כמאן כרבי עקיבא דהא רבי עקיבא קאמר לה בפרק קמא דשבת (ד, א) דהתם קאמר רבי עקיבא הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע חייב שתים משום דקלוטה כמו שהונחה דמיא והוי כאלו נח ברשות הרבים שבאמצע, ועוד קשה דהא רבי לא אמרה אלא במקורה והכא בחצר איירי דאינה מקורה, ותירצו דהכי קאמר כמאן כרבי דאלו לרבי עקיבא לא אתיא מדבעי מחיצות ולרבי עקיבא קלוטה כמו שהונחה אף על פי שאין שם מחיצות דהא זורק הוא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים ורשות הרבים אין לו מחיצות אלא ודאי כרבי אתיא דמחייב שתים בזורק מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות היחיד דאיכא מחיצות, ואי משום דרבי בעי מקורה ההיא אמוראי נינהו דקאמרי הכי התם ורבי גופיה לא אמר הכי בהדיא, ובירושלמי מצאתי דמקשי לה דגרסינן התם מתניתא דרב עבד אויר מחיצות כממשל [בנדפס: כמשקל], אמר ליה דברי הכל היא הכא בגיטין איתיביניה רבי אומר מקורה ואת אמרת אינה מקורה מה בין גיטין ומה בין שבת אמר רב אילא בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה נעשית היא מאליה ברם הכא ונתן בידה ברשותה.

לא שנו אלא שנמחק דרך ירידה אבל דרך עליה לא מאי טעמא מעיקרא לאו למינח קאי. ואין להוכיח מכאן בעיא דרבא דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי דשאני דרך עליה דמינכר טפי שהוא מתרחק מן ההנחה שהולך כלפי מעלה אבל התם לא מיירי בדרך עלייה.

הא דאמרינן במאי עסקינן אילימא בגג דידה וחצר דידה למה לי אויר הגג. כלומר מכיון שזרקו הויא מגורשת דהא אויר חצרה זכתה לה. וקשיא לי דהא כל שהוא באויר חצר דרך עלייה הוא ואין אויר חצרה קונה לו אלא דרך ירידה וכדאמר לעיל לא שנו אלא שנמחק דרך ירידה אבל דרך עליה לא דדרך עלייה לא חשבינן ליה כמונח, ואין לומר דהני מילי כשנמחק או כשנשרף אבל בשנח אויר שסופו לנוח הוא ואפילו דרך עליה זכה לה ובשקבלה קידושין בינתיים דהא ליתא דהכא הא אין סופו לנוח בחצר אלא בגג, ויש לומר דהכי פירושא למה לי אויר הגג דנקט כלומר אמאי נקט שיגיע לאויר הגג דמשמע דאינה יכולה להתגרש עד שיגיע לאויר הגג ודרך ירידתו אפילו בחצר עצמה דרך ירידתו מגורשת.

[בנדפס מידי איריא דילמא הא כדאיתא והא כדאיתא. ומסתברא דרבא דדייק מינה סבר דכיון דתנינן תרתי בבי היא בראש הגג והיא מלמטה ולא תנא חדא בלבד ומינה נשמע ודאי לאידך דלא שנא אי איכא למידק ולא אמרינן דמשנה יתירא היא לכדי, כך נראה לי].

הא דאמרינן קלוטה כמי שהונחה ופליגי רבנן עליה הני מילי לענין שבת אבל הכא משום אינטורי הוא והא מינטר. קשיא לי דהא בזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע הוא דאמר רבי ומשמע דדכותה הוא דקאמרינן הכא דגבי גט הויא מגורשת, והיכי דמי כגון דזרק לה גט בביתה ונכנס בפתח זה ויצא חוץ לביתה בפתח זה דקלוטה בתוך מחיצות הבית כמי שהונחה דמיא, וזה תמה והא רבא גופיה הוא דאיבעיא ליה בפרק קמא דמציעא (יב) זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח זה מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא, ואם תאמר דבתר דאיבעיא ליה לרבא פשיטא ליה הא ליתא דאם כן הוה ליה לאקשויי הכא דרבא אדרבא ולשנויי הכין, ואם תאמר דהכא שאני דאיכא דעת אחרת מקנה אותו והתם במפקיד קא מיבעי ליה, אם כן כי פרכינן לעיל כמאן כרבי דאמר קלוטה כמי שהונחה הוה ליה לשנויי דהכא שאני דאיכא דעת אחרת מקנה, ואיכא למימר דקלוטה דקאמר הכא היינו כגון ההיא דלעיל שזרקו בביתה והיה ראויה לנוח שם בשעת זריקה ונשבה הרוח וקלטתו וזרקתו לחוץ או שנשרף ונמחק דהשתא קרינן ליה מינטר בשעת כניסתו לרשותה אבל אם מכח זריקתו יצא חוץ לרשותה קלוטה בכי הא לאו כמי שהונחה דמי דהא לא מינטר ולענין שבת אף על פי שהיה ראוי לנוח שם בשעת זריקה אלא שקלטתו הרוח והוציאתו פליגי רבנן ואמרי דלאו כמי שהונחה דנח ממש בעינן, וכדאיתא בירושלמי, גיטין אפילו לא נח שבת עד שעה שינוח כלומר גיטין אף על פי שלא נח בקרקע ממש ושבת עד שעה שיניח בקרקע ממש.

[בנדפס נעץ קנה ברשות היחיד ובראשו טרסקל. כך הגירסא ברוב הספרים שלנו אבל רש"י ז"ל לא גריס ובראשו טרסקל ובודאי כן הוא לענין שבת דאפילו נח על קנה לבד חייב דברשות היחיד לא בעינן שיניח על מקום חשוב אלא אפילו כל שהוא וכדאיתא התם בפרק קמא וכמו שכתבתי בריש פרק קמא אבל נראה לי דמשום גט אמרוה כאן לומר דאפילו נח על טרסקל אינה מגורשת דלא מינטר].

זרק ונח על גביו אפילו גבוה מאה אמה וכו' אבל הכא משום איטורי הוא והא לא מינטר. קשיא לי והא משמע דכי נח ממש ברשותה אף על גב דלא מינטר מחמת רשותה אלא מחמתה דמינטר ליה מגורשת דהא זרקו לה ברשות הרבים כל שיכולה לשמרו מגורשת ואי נמי בתוך ארבע אמות דידה הא לא מינטר מחמת רשותה אלא מחמת שמירת עצמה ואפילו הכי מגורשת ולעיל נמי דפרכינן אמתניתין דהיתה עומדת בראש הגג והא לא מינטר אוקמה עולא משמיה דאבימי בפחות משלשה סמוך לגג דכל פחות משלשה סמוך לגג כגג דמי כלומר ואף על פי שאין לו מחיצות וכדאיתא בירושלמי בהדיא אמר רבי אלעזר מתניתא בגג שיש לו מעקה מעתה והוא שירד לאויר המעקה ושאין לו מעקה והוא שירד לאויר שלשה שהן סמוכין לגג שכל שלשה שהם סמוכין לגג כגג דמי אלמא כל שנח ברשותה ממש או סמוך לקרקע פחות משלשה שהם כקרקע לא קפדינן אמינטר ולא אמרו אלא במתגרשת מאויר רשותה דלא נח ממש אם כן כי נח בטרסקל שלה ממש כי לא מינטר מאי הוי הא נח ממש ברשותה, ואיכא למימר דטרסקל שאני שהוא קצר ביותר ואזיל מיניה אפילו ברוח מצויה ולא מינטר כלל וכמאן דלא נח דמי אבל בגג דידה אף על גב דלית ליה מחיצות מינטר הוא קצת מתוך שהוא רחב, וצריך עיון.

כבר ביארנו שאע"פ שלענין שבת אמרו קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא לענין גט אינו כן דמשום אינטורי הוא והא מינטר אבל אם זרק גיטה לרשותה ועבר בתוך הרשות שהיא עומדת בה ויצא חוץ לרשותה אפי' עבר בפחות משלשה סמוך לארץ אינו כלום וכן כתבוה גדולי המחברים אף מה שאמרו לענין שבת נעץ קנה ברשות היחיד ובראשו טרסקל וזרק מרשות הרבים ונח על גביו חייב ואפי' גבוה מאה אמה מפני שרשות היחיד עולה עד לרקיע לענין גט אינו כלום משום אינטורי הוא והא לא מינטר:

בד"ה היתה עומדת כו' האי עומדת היינו כמי שעומדת כו' עכ"ל ולולי דבריהם היה נראה לפרש למאי דמוקי הסיפא כגון שמחיצות החיצונות עודפות רישא נמי איירי בכה"ג דעודפות מחיצות התחתונות ולמאי דמוקי נמי ביש לגג מעקה ומצד החצר אין לו מעקה ולא הוי אויר הגג משתמר מפני בני החיצונה ולכך בעי שהאשה עומדת בצד חצרה דכה"ג כתבו התוס' לקמן גבי פנימית גופא כו' ע"ש ודו"ק:

בד"ה כגון שהיו כו' דאיסור שבת ואיסור גניבה כו' והא לענין שבת מחייב אפילו למעלה כו' עכ"ל לר' עקיבא דס"ל קלוטה כמי שהונחה דמי קאמרינן הכי התם אבל לרבנן לענין איסור שבת לא מחייב עד דמטיא לארעא ולענין גניבה לא מתוקמא לרבנן התם אלא באומר לא תקני לי גניבותך עד שתנוח והיינו לפי המסקנא דהכא דלענין קנין סגי לרבנן במנטר ומיהו מה שכתבו בזה הכא גם בתוספות פרק מרובה דרשות היחיד עולה עד לרקיע אין זה מדוקדק לכאורה דלר' עקיבא ברה"ר נמי דליכא מחיצות אמרינן לענין שבת דקלוטה כמי שהונחה דמי ויש ליישב משום דלמעלה מעשרה אין אויר רה"ר כרה"ר כפרש"י בשמעתין ומחיצת החצר גבוה עשרה הוא לכך צריכין לומר דרה"י עולה עד לרקיע אף למעלה מן המחיצות שהן גבוהים עשרה וק"ל:

בד"ה כמאן כו' ס"ד דטעמא דר' לאו משום קירוי כו' דכר"ע לא מתוקמא כו' עכ"ל היינו למאי דס"ד השתא דאיסור שבת וקנין שוין הן ולא אסיק אדעתיה למימר לענין קנין תליא מלתא במנטר אבל למאי דמסיק דתליא בקנין במנטר ניחא דאתיא נמי הכא כר"ע דבעי מחיצות עודפות משום דמנטר כדמוכח ההיא סוגיא דמרובה שכתבו התוספות לעיל וק"ק השתא למאי דס"ד דאיסור שבת וקנין שוין הן ולר"ע לא בעי הכא מחיצות עודפות מי הכריחם לאוקמא במחיצות עודפות נוקמא בלא מחיצות עודפות וכר"ע ויש ליישב דהוה ס"ד דלכך אוקמא כרבי דהלכתא כוותיה ולא כר"ע אלא דפריך דמ"ט לא תוקמא כרבנן דרבים נינהו ולדברי המתרץ ניחא לכולהו תנאי דבקנין תליא מלתא במנטר ואתיא מתניתין בעודפות לכ"ע ובזה יתיישב מה שהקשה מהרש"ל בזה תימה אמאי לא קאמר אפילו תימא רבנן התם אין עומד לנוח שם באויר דרה"י משא"כ באויר דהכא דסופו עומד לנוח שם עכ"ל ואין כאן קושיא דודאי לפי המסקנא לא בעי למימר דאיסור שבת וקנין שוין הן כדס"ד הכא כדמוכח הך דפרק מרובה והא דבעי נמי רבא בב"מ זרק ארנקי בפתח זה ויצא כו' היינו פלוגתא דרבי ורבנן גופה לענין איסור שבת ותפשוט אבעין דאתיא כתנאי אי הוה איסור שבת וקנין שוין גם סתמא דתלמודא פריך לעיל בפשיטות והא לא מנטר אע"ג דלענין שבת לר"ע ודאי דחייב דקלוטה כמו שהונחה אפילו ברה"ר היא דליכא מחיצות אבל למאי דמפלגי' בין איסור שבת לקנין דבעי מינטר ניחא כולהו סוגיין דתלמודא ודו"ק:

גמ' והא דאמר רב חסדא נעץ קנה ברה"י ובראשו טרסקל כו' כתב מהרש"ל כך היא הגירסא כו' אבל רש"י ל"ג ובראשו טרסקל ובודאי האמת כן לענין שבת דאפילו נח על קנה לבד חייב דברה"י לא בעינן שינוח על מקום חשוב אלא אפילו כל שהוא כו' אבל נ"ל דמשום גט אמרוה כו' עכ"ל רשב"א בחידושיו לא ידענא פשיטותיה דהא אדרבה בפשיטות פריך אמתנית' דפרק קמא דשבת דאיירי נמי ברה"י אמאי חייב והא בעינן עקירה והנחה על מקום ד' ומסיק שם דידו חשובה כד' אלא לר"ע דסבר קלוטה כמי שהונחה אמרינן הכי דלא בעינן מקום ד' והכא אליבא דרבנן קיימינן כדקאמר במלתא קמייתא מג' מדות הא דאמר רבי קלוטה כו' ופליגי רבנן עליה כו' ובהדיא קאמרינן לרבנן לענין איסור שבת עד דמטיא לארעא דהיינו מקום ד' וא"כ שפיר קאמר לרבנן דבעי טרסקל דהוה הנחה במקום ד' ונקט רה"י משום דעולה עד לרקיע אבל ברה"ר בנעץ קנה ובראשו טרסקל אפי' הוי מקום ד' לא הוי נעשה רה"י למאן דפליג ארבי יוסי ב"י בפ"ק דשבת ולית ליה גוד אחית מחיצה וק"ל:

שם ה"מ לענין שבת אבל הכא משום אינטורי כו' כתב מהרש"ל צ"ע מ"ש פחות מג' דלעיל גבי גג דחשבינן ליה כנח מכח לבוד אע"פ שאינו משתמר מפני הרוח ק"ו כו' וכ"כ הרשב"א ולא כתב בו דבר המספיק ונראה בעיני בשלמא כו' עכ"ל ע"ש ואין להאריך בדחוקיו אבל הנראה למאן דל"ג הכא טרסקל כמ"ש בשם הרשב"א ודאי ניחא דבפחות מג' לגג דמי דבמונח על הגג מיד מגורשת ולא בעי מנטר אח"כ מן הזיקא אבל במונח על הקנה כיון דלא הוי מקום חשוב הוי כמונח באויר ובעי להיות משתמר מן הרוח ואפילו למאי שכתבנו לעיל דשפיר גרסינן טרסקל לק"מ דבמונח על הגג מקרי מינטר מן הרוח אילו היה עומד שם דאפילו ברה"ר תוך ד' אמות לא מבעיא ליה לר"א אלא באויר אבל על הארץ ודאי דמינטר מן הרוח בעומד שם אבל על הקנה אפילו ע"ג טרסקל כיון שהוא באויר לא הוי מינטר מן הרוח בעומד שם למטה ודו"ק:

רש"י בד"ה והא לא מינטר אויר הגג כו' הא בעינן אויר שסופו לנוח עכ"ל. ולא ידענא מאי פשיטא ליה לרש"י דבעינן אויר שסופו לנוח הא בפ"ק דמציעא מיבעיא ליה לרבא ולא איפשטא בזרק ארנקי דף י' אלא דאפ"ה א"ש הא דמקשינן בשמעתין והא לא מינטר ואיצטריך לאוקמי בפחות משלשה או בגג שיש לו מעקה כי היכי דלא תיפשוט איבעיא דרבא אלא דלפ"ז תיקשי על הפוסקים שכתבו בפשיטות דבעינן דוקא גג שיש לו מעקה או בפחות מג' סמוך לגג ומשמע מדבריהם בפשיטות דבלא"ה לא הוי גט כלל ולמאי דפרישית הוי להו לפרש דספק מגורשת היא דשמא אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי. ואין לחלק בזה בין ממון לגיטין דלפירש"י ז"ל ותוספות בפ"ק דמציעא דמפרשי לאיבעיא דרבא נמי לענין הפקר ומכל הסוגיא דהתם משמע דגיטין עדיף מהפקר. והנראה מזה דהפוסקים לא ס"ל בהא כשיטת רש"י ז"ל אלא מפרשים לקושיא דהכא והא לא מינטר כפשוטו דכיון דהאויר לא מינטר לא עדיף מחצירה ממש דבעינן שיהא משתמר ולפ"ז אין זה ענין להאיבעיא דאויר שאין סופו לנוח ורש"י ז"ל סובר דאי ס"ד דאויר שסופו לנוח כמונח דמי הו"ל כחצר המשתמרת דכמונח בחצר דמי וכן משמע מהסוגיא דפחות משלשה ועדיין צריך עיון ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה כגון שהיו מחיצות כו' וא"ת דאמרינן במרובה כו' ולענין קנין עד דמטי למחיצות עכ"ל. ולמאי דפרישית בסמוך בשיטת רש"י ז"ל אין מקום לקושיית התוס' דלמאי דס"ד התם דלא מיתוקמא מתני' דפ' מרובה אלא כרבי א"כ ע"כ קס"ד דאויר שסופו לנוח כמונח דמי ותיפשוט איבעיא דרבא וא"כ לא בעינן דמטי למחיצות ומיתוקמא שפיר כרבי והא דמיבעיא ליה לרבא בפ"ק דמציעא היינו למסקנא דפ' מרובה דמוקי למתני' באוקימתא אחריתא כן נ"ל לשיטת רש"י ז"ל ונראה שמה שלא כתבו התוספות כן היינו משום דלא משמע להו דתליא האי מילתא באויר שאין סופו לנוח אלא כאידך פירושא שכתבתי ודו"ק ועיין בסמוך:

בד"ה כמאן כרבי כו' תימה דנקיט כרבי כו' ודר"ע הוי להו למינקט כו' ונראה כו' דכר"ע לא מיתוקמא מדמצריך כו' עכ"ל. ולענ"ד אין דבריהם בזה מוכרחים דנהי דלא אסיק אדעתיה דמקשה הא דמשני ליה דשאני גיטין דמשום אינטורי הוא היינו משום דהוי סבר דבגיטין נמי תרתי בעינן שיהא הגט במידי דמיקרי רשותה ושיהא נמי מקום המשתמר ומש"ה מקשה שפיר דכיון דלענין שבת לא מיקרי רשות א' דלא אמרינן קלוטה כו' א"כ לא מהני מה שהוא במקום המשתמר אפי' לענין גיטין כיון דלא מיקרי רשותה ושני הש"ס דבגיטין באינטורי לחוד סגי אע"ג דלא מיקרי רשותה דלא גרע מרשות הרבים. אבל מ"מ הוי ידע המקשה שפיר דלעולם בעינן מקום המשתמר ולפ"ז אפילו הוי מוקי לה כר"ע אפ"ה בעינן לאוקמי במחיצות התחתונות עודפות דאל"כ לא מינטר ולא עדיף מחצירה דבעינן משתמר וכמ"ש בסמוך דע"כ כך היא שיטת התוספות ופוסקים. ולולא דברי התוס' היה נלע"ד ליישב קושייתם בענין אחר דהא דלא קאמר כר"ע היינו משום דמיבעיא בעי ליה לרבה בפ"ק דשבת אי הוי טעמא דר"ע משום קלוטה או משום דילפינן זורק ממושיט וכמ"ש שם התוספות דאפשר דר"ע לא ס"ל קלוטה כו' ע"ש. ועוד מבואר שם בפ"ק דשבת דלר"ע לענין הנחה אמרינן קלוטה ולא לענין עקירה וכמ"ש שם התוספות מדלא קתני ר"ע מחייב שתים והטעם משום דילפינן ממשכן וא"כ אין זה ענין לגיטין משא"כ כר' אתיא ליה שפיר דמחייב שתים ולא שני ליה בין עקירה להנחה והא דבעי רבי רה"י מקורה לאו משום דבלא"ה לא אמרי' קלוטה אלא משום דבשבת בעינן הנחה על מקום ארבעה ולא חשיב כמקום ארבעה אלא ברה"י מקורה דכמאן דמליא דמי כן נ"ל נכון אלא מדאמרי' במרובה כמאן כר"ע מוכח כשיטת התוס' ולפ"ז הדרא קושייא לדוכתא כדפרישית וצ"ע ודו"ק:

גמרא אמר רבא ג' מידות בגיטין הנ"מ לענין שבת. אבל לענין גיטין משום אנטורי אנטור. ע' במהרש"א שכ' דמשמע בכה"ג גופה מהני בגט. דהיינו בזורק לה הגט דרך ביתה. והקשה דהא הוי אויר שא"ס לנוח והוא איבעי' דלא איפשטא בש"ס. ע"ש שכ' לחלק. לכאורה צריך ביאור דהיכי קאמר הכא משום אנטורי אנטור דהא באמת לא ינטור, דהא מצא הגט בפתח אחר. בשלמא בסוגיא דב"מ באיבעי' דמצא ארנקי ל"ק. דהא לא משתמר. די"ל דדעת אחרת מקנה לא בעי משתמר. אבל הכא בגיטין דבעי משתמר כדפריך והא לא מנטר קשה כנ"ל. ונלענ"ד דהמעיין בסוגיא דב"מ יראה דר"פ אמר דעת אחרת מקנה אותו שאני. ומנא תימרא כו' ע"ש. והנה הרמב"ם והמחבר פסקו דלא כר"פ שאף במתנה בעי חצר המשתמר. ואפ"ה פסקו במתנה מהני רץ אחריו ואינו מגיע וגם העתיקו האיבעי' דזרק ארנקי (ע' ססי' רמ"ג) ובהכרח צ"ל דאין ס"ל לחלק דלענין זה מתנה הוי מעלה שמפני אם בעצמו חצר המשתמר אף שרץ אחריו ואינו מגיע ואינו משתמר לדבר הזה מ"מ לדבר אחר שנח בחצר הוי משתמר. אבל אם החצר בעצמותו אינו משתמר אף במתנה לא מהני. ומש"ה שפיר העתיקו איבעי' דב"מ זרק ארנקי דמצד אינו משתמר אינו מזיק דהא חצר בעצמותו חצר משתמר. וא"כ י"ל דגם בגט דהוי דעת אחרת מקנה מהני אם החצר בעצמו משתמר. וא"ש דברי הרמב"ם, וכדברינו זה נלענ"ד לבאר דברי תוס' ד"ה כגון ע"ש: ולכאורה תמוה מה הקשו מסוגיא דבב"ק דהא פירשו בתוס' בב"מ בדעת אחרת מקנה אותו לא בעי משתמר, וא"כ התם בגניבה דדעת אחרת מקנה אתו אפשר כשאינו באויר חצירו קנה, ואף אם נדחק שהתוס' בכאן ס"ל כשיטת הרמב"ן דלא מהני דעת אחרת, מ"מ הא מרא דשמעת' הוא ר"פ, ור"פ אמר להדי' בב"מ דבמתנה לא בעי משתמר. וחידוש שלא התעוררו בזה האחרוני', ונלפענ"ד ובתחילה נביא ראיה לדברינו ולחילוק הנ"ל, ממ"ש הב"ש (סי' קלט) בדעת רש"י דמפרש והא לא מנטר היינו מטע' שא"ס לנוח. דמשמע דבנח באמת מהני משום דהוי משתמר משום גזלנים, אף צד האויר משום שמא ידחפנו לחוץ לא מנטר ומשתמר מהני וע"ש: ולכאורה תמוה הא ברץ אחריו ואינו מגיע לא משתמר מקרי והרי בחצר ג"כ משתמר ואפ"ה הוי אינו משחמר מחמת שיצא לחוץ ומ"ש מאויר. ובהכרח לומר כנ"ל דהא במתנה מקרי זה משתמר והוי גט ג"כ כמתנה. אך נ"ל דתוס' לא ס"ל כרש"י והיינו ממש דבב' חצירות זו לפנים מזו דמהני אף שאפשר שיכול הרוח להוליך גט לחצירו של בעל. מ"מ מהני כיון דעומדת בצדה ומשתמר שלא יקחהו בי' חצר הבעל ע"ש. ואם נאמר דלא מנטר היינו שא"ס לנוח הא מהני א"ס לנוח בחצירה. אע"כ דדעת תוס' דהוי סופו לנוח כיון שראוי לנוח. ואפשר דלא שקיל זיקא ושאני ההיא דבב"מ דזרק ארנקי דמיד זרק בכח דבודאי יצא לפתח אחר. וע"כ הא דפריך והא לא מנטר היינו דאויר נקרא אינו משתמר וכן מוכח עוד באיזה הוכחות וע'. וכיון שכן יקשה כנ"ל כיון דאויר נקרא אינו משתמר אמאי מהני בזרק הגט שיצא לפתח חצירה דומיא דשבת הא לא מנטר. ואפשר לחלק דשאני חצר דשארי דברים שנח בתוכו משתמר. אבל אויר אף דבעודו באויר כמו שהוא עכשיו משתמר מגזלנים מ"מ כל דבר לא משתמר באויר. ולשום דבר לא משתמר. מש"ה נקרא אינו משתמר. וא"כ י"ל דבזה פליגי רש"י ותוס'. דרש"י סבר דהכל תלוי באם בעודו בחצר משתמר מגזלנים מקרי משתמר ומש"ה אויר משתמר מקרי רק באם באמת קלט כלב מקרי אויר שא"ס לנוח. ולתוס' בהיפוך דמקרי סופו לנוח כיון דראוי לנוח. ולענין משתמר בעי דשאר דברים משתמרי' בתוכה ומהני בזרקו שיצא דרך חצירה. אבל אויר שלמעלה מחצר דבכל דבר לא משתמר אינו משתמר מקרי. כך היה נלענ"ד. אך כדי ליישב דברי תוס' הנ"ל בכוונת קושייתם מההיא דבב"ק יש לי לומר דגם תוס' ס"ל בהא כרש"י דבגט תלי' רק אם עודו בחצר משתמר מגזלנים. ומוכח לה מכח דקדוק הש"ס שדקדק הרשב"א שכ' ולזה היו מפרשי' הא דפריך והא לא מנטר אף בעודו באויר משתמר מגזלנים. מ"מ ס"ל להש"ס דזה בחצר ממש. אבל באויר לא מקרי אויר חצירה רק אם ראוי לתשמיש להניח בו דבר, אבל כל שאינו משתמר שום דבר בתוכ' אין אויר כמו חצר, וגרע מחצר שאינו משתמר, ושפיר הקשו מההיא דבב"ק, כך נלענ"ד, וע':