Gittin 76a

בשלמא לרבא דאוקי רישא דמתני' ב' שנים ממש ואע"ג דסתם:

רישא דקאמר מת הבן בתוך שתי שנים ה"ז גט:

בדלא פריש ב' שנים והרי הניקתו כל צרכו:

סיפא דפריש על כרחיך דוקא קאמר דהא לא איצטריך לפרושי ופריש:

אלא לרב אשי דאמר רישא דמתני' יום אחד קאמר על כרחך מת הבן או האב דקתני כגון שמת ולא הניקתו כלל ואמאי ה"ז גט הרי לא נתקיים כלום מן התנאי:

לפי שלא אמר לה אם תניקי יהא גט אם לא תניקי לא יהא גט דבעינן תנאי כפול כתנאי בני גד ובני ראובן:

ר"ש כו' מיפרשא בהדיא ואזלא:

איכא דאמרי לר"מ קאמר ליה אין לנו ללמוד מתנאי בני גד שאין לך תנאי בכל המקרא שאינו כפול כגון אז תנקה מאלתי (בראשית כ״ד:מ״א) וכגון אם שכב אם לא שכב (במדבר ה) אם תאבו ושמעתם אם תמאנו ומריתם (ישעיהו א׳:י״ט) הלכך הוי להו שני כתובין הבאים כאחד ואין מלמדין:

בשלמא לרבא רישא בדלא פריש וסיפא בדפריש פי' בקונט' כיון דלא אצטריך לפרושי ופירש אמרי' דאתיא למימר דאפילו מת לא הוי גט ואין נראה לר"י דהא גבי אביו אצטריך לפרושי וגבי בן אצטריך לפרושי לר' יהודה דאמר י"ח חודש ומה שפירש נמי אלא לרב אשי מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא כיון דברישא כמפרש יום אחד דמי על כרחין מת האב או הבן דקתני כגון שמת ולא הניקתו כלל ואמאי ה"ז גט הא לא נתקיים כלום מן התנאי ואין נראה דלכ"ע מת הבן היינו שלא הניקתו כלל כדפירש במתני' ונראה לר"י לפרש בשלמא לרבא כו' וסיפא בדפריש דהואיל ופירש שתי שנים ודאי לצעורה קא מכוין ואפילו מת אינו גט אלא לרב אשי כיון דרישא נמי הוי במפרש יום א' הרי נמי נתכוין לצעורה כיון דפירש ואפילו מת לא ליהוי גט כמו בסיפא:

והוו להו שני כתובין הבאין כאחד הקשה ה"ר אלחנן בפרק האומר (קדושין דף סא:) דפריך מקראי טובא לר' חנינא בן גמליאל דלא בעי תנאי כפול לימא דהויא ב' כתובין הבאים כאחד וי"ל דהתם כאיכא דאמרי דהכא דלרבנן קאמר להו אי נמי אי הוה פריך ליה התם מכולהו בהדי הדדי הוי משני להו דהוו שני כתובין הבאין כאחד ועוד דשפיר מצריך להו רבי חנינא בן גמליאל התם:

וגמרינן מינייהו פי' בקונטרס ולא הוו שני כתובים הבאין כאחד דכולהו מצריך להו ר' חנינא בן גמליאל בקדושין (ג"ז שם) ואין נראה להרב רבי אלחנן דהתם לא מצריך להו אלא דמשני להו דאין משום אחד מהן ללמוד דניבעי תנאי כפול אבל לרבי מאיר דיליף מינייהו לא עביד שם צריכותא ויש לומר דיש בהן שום צריכותא:

הא דמקשינן בשלמא לרבא רישא בדלא פריש וסיפא בדפריש. פירש רש"י ז"ל: סיפא בדפריש ומה היה לו לפרש אם לא להקפיד אפילו אם תמות, אלא לרב אשי מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ברישא נמי היה לנו לומר דלא הוי גט כיון דלא קיימתו כלל שלא התחילה להניקו דעל כרחין לרב אשי מת הבן עד שלא הניקתו כלל קאמר, והקשו עליו בתוספות דלרבא נמי סיפא אמאי אינה מגורשת דהא איכא למימר דמאי דפריש שתי שנים באב איצטריך ליה כדי להקל עליה דאי בסתם הוה ליה לשמושיה עד דמאית, ובהנקה נמי תינח לרבנן דאמרי שתי שנים אלא לרבי יהודה הרי אהני פירושו להחמיר עליה להניק שתי שנים. ועוד מאי קא פריך לרב אשי דילמא רישא בשהניקתו שעה אחת ולא הספיקה להניקו יום תמים עד שמת ורב אשי במפרש יום אחד דוקא קאמר יום אחד ולא תהני לה שעה אחת בדלא מאית הא מאית בשעה אחת סגי דמכל מקום הרי נתקיים התנאי שהניקתו. ועוד, דאם כן למה לי לאיתויי סיפא דהא מרישא הוא דפריך ליה לרב אשי ולא מסיפא. ופירש ר"י ז"ל: דהכי קאמר, בשלמא לרבא דרישא בדלא פריש וכיון שלא פירש אומדין דעתו שלא נתכוון זה אלא לימי הצורך וכיון שמת אין כאן צורך, ואף על פי שלא הניקתו כלל הרי זה גט, סיפא בדפריש וכיון שפריש איכא למימר דלצעורה קא מיכוון ודוקא קאמר, וברייתא נמי לא להוי בדפירש יום אחד ואם מת עד שלא הניקתו כלל אינו גט כתנא קמא דמתניתין שהרי לא נתקיים התנאי, אלא לרב אשי מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא כי היכי דבסיפא אינו גט רישא נמי לא ליהוי גט שהרי כיון שלא נתכוון לימי הצורך בדוקא קא מתנה וכאלו אמר בפירוש על מנת שתניקי יום אחד אם כן מאי שנא מסיפא [בנדפס: בסיפא] דאמרינן מת הבן אינה מגורשת כיון שלא נתקיים התנאי, כן פירשו בתוספות. ולענין פסק הלכה, אמר לה הרי זה גיטך על מנת שתניקי את בני שתי שנים ועל מנת שתשמשי את אבא שתי שנים מת הבן או שאמר האב אי אפשי שתשמשני שלא בהקפדה אינה מגורשת כרבנן, וכללא דכאיל רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה, לאו דוקא הוא דלא אמרין אלא בדאיכא טעמא דמסתבר וכן כתב רבנו אלפאסי ז"ל בפרק גט פשוט גמרא המלוה את חבירו על ידי ערב, וכן פסק הרמב"ם ז"ל, ובירושלמי גרסינן רבי אבהו בשם רבי יוחנן סדר סמפון כך הוא: אנא פלן בר פלן מקדש ליך אנתי פלונית בת פלונית על מנת ליתן לך מקמת פלן ומנכסיך ליום פלן דאי אתא יום פלן ולא כנסתיך לא יהוי לי עלך כלום אירעו אונס רבי יוחנן אמר אונסא כמה דלא עבד כלומר דאין טענת אונס, וריש לקיש אמר אונסא כמה דעבד, כלומר דיש טענת אונס, חד בר נש אקדם פריטין לאלפא ונגב נהרא אתא עובדא קמי רב נחמן בר יעקב אמר הא אלפא אייתי נהרא, אבא בר רב הונא ורב הונא בשם רב אבא הוה מצלי דינגב נהרה בגין דיהיב פריטי כלומר כשהקדים זוזי לאלפא ובעי מהדר ביה הוה מצלי דינגב נהרא כי היכי דלימא ליה למרי אלפא הב לי פריטין דיהבית דהא לא מצית לעבורי, אשכחת אמר רב ורבי יוחנן ורבי אבא סברין כרבן שמעון בן גמליאל כלומר דאמר עכבה שאינה ממנה הרי זה גט ריש לקיש ורבי נחמן בר יעקב לא סברין כרבן שמעון בן גמליאל חתכה דדה כמי שעכבה וחתכה דדה כמי שלא עכבה. ונראה דגירסא זו משובשת ואיפכא גרסינן רב ורבי יוחנן ורבי אבא לא סברין כרבן שמעון בן גמליאל דריש לקיש ורב נחמן בר יעקב סברין כרבן שמעון בן גמליאל דהא ריש לקיש ורב נחמן יש טענת אונס סבירא להו כרבן שמעון בן גמליאל, ולפי גירסא זו צריך עיון אם הלכה כרבן שמעון בן גמליאל כיון דקא מוקי ליה לרב נחמן דהוא בתרא כותיה וקיימא לן כרב נחמן, ועוד דעבד עובדא כותיה ומעשה רב.

אמר לה סתם הרי זה גיטך על מנת שתניקי את בני על מנת שתשמשי את אבא מת הבן או מת האב אפילו קודם שתניק את הבן ושתשמש את האב הרי זו מגורשת. ואף על פי שיש לבעל הדין לחלוק ולומר אליבא דרבנן דאינה מגורשת עד שתקיים תנאה שעה אחת כמו שכתבתי למעלה מכל מקום הראשון נראה עיקר מן הטעם שכתבתי במשנתינו, ולמאן דפסק הלכתא כרב אשי ודאי אף על פי שמת האב או הבן קודם ששמשתו ולא הניקתו כלל הרי זו מגורשת לא מת האב אלא שאמר אי איפשי שתשמשני שלא בהקפדה מסתברא דמגורשת כיון שלא הקפיד עליה להתנות עמה זמן קצוב, אבל מצאתי בתוספתא שנחלקו תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל אפילו במתנה עליה סתם דגרסינן התם על מנת שתשמשי את אבא ואמר האב אי איפשי שתשמשני הואיל ולא נתקיים התנאי אינו גט רבן שמעון בן גמליאל אומר אם ברצון אמר הרי זה גט ואם בהקפדה אמר אינו גט, ונראה דדוקא נקיט לה במתנה סתם דלמטה ממנה קא תני תנאי מפורש על מנת שתניקי את בני שתי שנים ועל מנת שתשמשי את אבא שתי שנים ונתקרע הגט או אבד וכו', משמע דעד השתא במתנה עליה סתם קאמר וכדקתני לעיל מינה על מנת שתשמשי את אבא ועל מנת שתניקי את בני שמשתו שעה אחת הרי זה גט, וזו ודאי בסתם היא ולא במפרש. שמשה את האב יום אחד או שהניקה את הבן יום אחד ואפילו שעה אחת ועדיין הן קיימין לרבא דאוקי מתניתין בסתם אינה מגורשת דסתם כמפרש כל זמן שצריך לו הוא, עד שיפרש לה זמן ידוע, ולרב אשי סתם כמפרש יום אחד הוא עד שיפרש לה זמן ידוע אלא שצריכה להניק את הבן תוך שתי שנים ללידתו שהוא זמן הנקתו של בן, ורבנו אלפאסי ז"ל פסק כרב אשי דבתרא הוא ואף על גב דאקשינן ליה ואסיקנא בקשיא הילכתא כותיה דהא לא אסיקנא בתיובתא, ואיכא מאן דאמר כיון דדיקא מתניתין כותיה דרבא הילכתא כותיה כמו שכתוב בהלכות הרב ז"ל והרמב"ם ז"ל פסק כרב אשי. ולענין תנאין שבממון שכיוצא בזה, אם אמר לו בית זה נתון לך במתנה על מנת שתזון את בני או את אבי ולא פירש לו זמן, איכא למימר דלרבא צריך לזונן כל ימי חייהן, ולרב אשי כמפרש על מנת שתזון יום אחד או שעה אחת דמי, ואיכא למימר דלכולי עלמא לענין ממונא סתם כמפרש כל ימי חייו דמי דלא פליג רב אשי אלא לגבי גיטין משום דלצעורה קא מיכוין והא ציערה יום אחד או שעה אחת. ורב חסדא ורבא ורב אשי בהא פליגי רב חסדא סבירא ליה דלתנא קמא דמתניתין סתם כמפרש יום אחד דמי לגבי גיטין משום דלצעורה קא מיכוין והא ציערה ומשום דאקשיתיה לישנא דמתניתין דקתני כמה היא מניקתו שתי שנים דמשמע דחיוב הנקתה של זו שתי שנים אפיק לה למתניתין לבר מהילכתא ואוקמה כרבן שמעון בן גמליאל, ורבא סבר דלענין זה גט כממון וסתם כמפרש כל זמן הצריך לו קאמר דלא אמרו דלצעורה קא מיכוין אלא באיצטלית ודומה לו, דכיון שהתנה עליו בפירש שתתן לו איצטליתו צריכה לקיים תנאו שהתנה עליה דלצעורה קא מיכון להשלים תנאו שפירש לה אבל לגבי האי כיון דלענין ממון מתנה סתם כמפרש כל ימי חייו אף לגבי גיטין כן, אי נמי דלא אמרו לצעורה קא מיכוין אלא להחמיר עליה ולא להקל עליה, ורב אשי סבר כיון דאית להו לרבנן דלגבי גיטין לצעורה קא מכוין אף בזו נאמן [בנדפס: נאמר] דלצעורה קא מכוין ואפילו להקל עליה אלא דאפילו מתניתין רבנן היא ומתניתא לא פליגו ומתניתין הכי קאמר יום אחד משתי שנים לאפוקי לאחר שתי שנים דלא, אבל לגבי ממונא לכולי עלמא להרוחה קא מיכוין וסתם כמפרש כל ימי חייו קאמר. וצריך תלמוד, [ובנדפס: וצריך עיון].

תנו רבנן אמר לה בפני שנים הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא וחזר ואמר לה בפני שנים על מנת שתתני לי מאתים זוז לא בטלו דבריו הראשונים את האחרונים רצתה משמשתו רצתה נותנת מאתים זוז וכו'. פירש רש"י ז"ל: כגון שלא מסרו לה בפני השנים הראשונים שאם מסרו לה איגרשא לה ותו לא מצי לאתנויי תנאה אחרינא אלא כך אמר בפניהם כשאמסרנו לה לא אמסרנו אלא על מנת כן וחזר ואמר לה בפני שנים אחרים תנאי אחר ומסרו לה, בכי הא הוא דאמרינן שהוא יכול לבטל תנאו הראשון, וכן כתבו רבותינו בעלי התוספות ז"ל שאם מסרו לה בתנאי הראשון שוב אינו יכול לבטל דבריו הראשונים דקיימא לן כרבי דאמר כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ומסתמא הא ברייתא כותיה אזלה ואם כן כיון שגיע גט לידה כל היכא דמקיימא תנאה מגורשת ואפילו נתקרע הגט או נאבד מגורשת לכשתשלים תנאה, וכן כתב רבינו אלפאסי ז"ל בתשובה דמשהגיע גט לידה אינו יכול לבטל הגט שנתן לה על תנאי במעכשיו ובעל מנת קל וחומר משנתקרע הגט או נאבד דמקיימא תנאה ומתגרשת למפרע, ואי קשיא לך הא דגרסינן בפרק קמא דקידושין ואיתא בבבא בתרא פרק הספינה שני שטרות הן זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואין חוזר בשדה על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה, דאלמא אף בעל מנת חוזר ומבטל תנאו, הא כבר מותבי לה רבוותא ז"ל ומפרקי לה דכיון דאמר על מנת הוה ליה כמאן דאמר לא תקנה אלא בשטר, ואי לאו דמסתפינא אמינא דאין עיקר לקושיתם כלל דהתם שלוחין שוינהו ומבטל שליחותו ואזיל כל אימת דבעי והכי קאמר להו על מנת שתעשו שליחותי זה שתכתבו לו את השטר ולא תעכבו אתם בכתיבתו כל זמן שאין אני חוזר בי אבל בתולה בדעת הקונה ודאי אינו חוזר דאילו אמר לחברו זכה בשדה זו על מנת שתכתוב [בנדפס: שאכתוב] את השטר כותב הוא את השטר בעל כרחו ומקיים תנאו וזכה בשדהו למפרע והיינו דנקט לה באומר לעדים ולא נקט לה במתנה עם הזוכה בעצמו, וההוא דאמר לה אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליהוי גיטא ואמר חזו דאתאי חזו דאתאי ואמר שמואל לא שמיה מתיא, ואותיב מינה אביי לרבא דאמר גלויי מילתא בגיטא מילתא היא, ופרקינן אטו התם לבטוליה קא מיכוין דמשמע דאילו מבטל ליה בפירוש מבוטל, איכא למימר דהתם בדלא אמר לה מעכשיו אי נמי בשמסרו ביד שליש, אלא ודאי הא דאמרינן הכא דיכול לבטל דבריו הראשונים דוקא בשלא מסרו לידה בפני שנים הראשונים, ובתוספתא מוכיח כן וקרובים דברי התוספתא לדברי רש"י ז"ל דגרסינן התם: אמר לשנים תנו גט לאשתי על מנת שתמתיני לי שתי שנים וחזר ואמר לשנים תנו גט לאשתי על מנת שתתן לי מאתים זוז לא בטלו דבריו האחרונים את הראשונים הרשות בידה רוצה ממתנת רוצה תתן, אמר לשנים תנו גט לאשתי על מנת שתמתין לי שתי שנים וחזר ואמר לשנים אחרים על מנת שתמתין לי שלש שנים בטלו דבריו האחרונים את הראשונים, וכתב הרמב"ן נ"ר דאף על פי כן נראה שאם אמר כשאתן גט לאשתי על מנת כן אתתננו לה ובשעת מעשה נתן על תנאי אחר שדבריו הראשונים אינן כלום שהרי לא התנה עמה ואפילו אמר לה מתחלה בפני שנים, על מנת כן אתן ליך גט ובשעת מעשה התנה תנאי אחר בטלו דבריו הראשונים, ולא דמיא לההיא דתניא בתוספתא דקידושין זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואחר כך תבעו זה את זה וקדשו [בנדפס: האשה] אם האיש תבע את האשה עשו דברי האשה ואם האשה תבעה את האיש ועשו דברי האיש, דאלמא על דעת ראשון גמרו מעשה, שאני התם דסתם הוא אבל התנה תנאי אחר אין לנו אבל לפי דרכו של רש"י ז"ל כך יש לו לאומרה שאמר בפני שנים הראשונים על מנת כן אתן ולא מסר לה וכן בפני האחרונים ולא מסר לה וכשמסר לה לאחר כן מסר לה בפני כולם סתם ועל תנאין הראשונים מסר והא דקתני הרי זה גיטך על מנת לאו דאמר הכי בפירוש אלא דהא כמאן דפריש, עד כאן, ומיהו לפי דברי התוספתא שכתבתי נראין הדברים דאפילו בשאמר לה על מנת כן וכן אתן ליך גיטיך וכשנתנו לה הזכיר [בנדפס: לו] תנאי אחר לא בטלו דבריו הראשונים כיון שלא בטלן בפירוש דבמוסר לעדים כענין התוספתא אין לומר כדברי רבינו נ"ר אלא שאין זה תנאי אחר אלא תוספת תנאין לומר או ראשון או אחרון, והאי דנקט לה בתוספתא בשני כתי עדים הוא הדין לכת אחת אלא דמשום דינא דסיפא נקט הכי דמסיים בה ואחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים מצטרפין ליתן לה גיטה, והרב בעל העיטור ז"ל פירשה אפילו בשנתן לה בפני שנים הראשונים ואפילו הכי יכול לבטל תנאו ולהתנות עליה תנאי אחר עד שיתקיים התנאי דלא אמרו כל האומר על מנת כאומר מעכשיו אלא דלכשיתקיים התנאי איגלי מילתא דמההיא שעתא איגרשי לה ואי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר או שאבד הגט או שנתקרע קודם קיומו של תנאי מגורשת אבל ביני ביני יכול הוא לומר איני רוצה בתנאי זה ואינה מגורשת מדגרסינן לעיל אמר רבא מתקנתו של הלל נלמוד אמר לאשתו הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז ונתנה מדעתו מגורשת בעל כרחו אינה מגורשת, אלמא אף על גב דהתנה עליה בעל מנת יכול הוא לומר איני רוצה בתנאי זה, ומסתברא דלא כותיה דבעל מנת ודאי אינו יכול לחזור בו כדכתבינן לעיל, וראייתו מדרבא אדרבה איפכא שמעת מינה דאם איתא דיכול הוא לחזור בו ולבטל תנאו למה ליה למילף מתקנתו של הלל ומשום דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה דהא אף כשתמצא לומר דבעלמא שמה נתינה הכא אינה מגורשת דכל שאינו רוצה בקיום תנאו בטלי מבטל ליה, אלא ודאי שמע מינה אי לאו דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה וכל המתנה על מנת שתתן לי כך לדעתו קאמר הא נמי הויא מגורשת ואף על פי שאינו רוצה בקיום תנאו וזהו בטולו, ועוד דאמרינן בפרק קמא דקדושין אמר רבי אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת וישלים מאי טעמא כיון דאמר לה מנה ויהיב לה דינר כמאן דאמר לה על מנת דמי דאמר רב הונא אמר רבי כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי, ואקשינן עליה מהא דתניא התקדשי לי במנה והיה מונה והולך ורצה אחד מהם לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו, לומר שאינו כמתנה על מנת שאתן, אלמא באומר על מנת אינו יכול לחזור בו דאי יכול לחזור בו מאי קושיא לעולם מקודשת למפרע לכשישלים ואי פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר בנתים אינה מקודשת לשני והיינו דרבי אלעזר, אבל אי חזרו בהן עד שלא ישלים הרשות בידן והיינו דברייתא, אלא ודאי כל האומר על מנת אינו יכול לחזור בו, כך נראה לי. והרמב"ן נ"ר פירשה בשנתן לה הגט בפני שנים הראשונים ובטלו דבריו ולא בטלו לאו על כרחה קאמר אלא דברישא תלה הדבר ברצונה רצתה נותנת רצתה משמשת והיא ודאי יכולה לבטלה שאילו רצתה לא תקיים תנאו ונמצא מתבטל מעצמו והכא נמי לא שנא ואינו צריך ליטלו ממנה ולחזור וליתנו לה בתנאי האחרון דהא תניא בתוספתא הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה הרי זה גיטך מעכשיו לא אמר כלום כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הרי זה גיטיך מעכשיו ההיא כרבי שמעון בן אלעזר מיתניא דאמר בפרק הזורק עד שיטלנה ממנה ויחזור ויתננו לה ואנן כרבי קיימא לן דאמר אינו צריך אלא שיאמר לה הא גיטיך, וסיפא דקתני בטלו דבריו הראשונים את האחרונים הכי נמי הוא כשקבלה עליה ליתן שלש מאות זוז והילכך שניהם תנאי ראשון וכיון שכן אף על פי שהיא רוצה לקיים תנאה הראשון אינה מגורשת שהרי בטלתו ואינה מתגרשת אלא בתנאי זה השני.

כבר ביארנו שכל בעל מנת אינו צריך תנאי כפול ואע"פ שדין תנאי כפול לר' מאיר הוא נאמר והרי ר' מאיר סובר כן אף בעל מנת כמו שנאמר בהדיא בבריתא הנזכרת בסוגיא זו מ"מ אנו פוסקים כמותו באם ואין פוסקין כמותו בעל מנת והילכך על מנת שתניקי וכו' נתקיים התנאי הרי זה גט ואם לאו אינו גט ואם אמר אם תניקי אע"פ שלא נתקיים התנאי הרי זה גט שהרי אין התנאי כלום הואיל ולא נכפל והמעשה קיים:

מי שאמר לאשתו הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים ולא מסרו לה שאלו מסרו לה על תנאי זה אינו יכול משהגיע לידה להחליף תנאו או להוסיף עליו אלא כך אמר לה בפניהם הרי זה גיטיך שאני מגרשיך בו והריני אומר לך בפני עדים אלו שכשאמסרנו לך על תנאי זה אמסרנו שלא יהא גט אלא על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים ובשעת מסירה חזר ואמר לה בפני שנים אחרים ושלא בפני הראשונים כשאמסור לך גט זה אני מוסרו על מנת שתתני לי מאתים זוז ולאחר שעה נתנו לה בפני ארבעתם ולא התנה כלום אומרין שעל סמך התנאים מסר ורצת משמשת רצת נותנת מאתים ואין מזקיקין אותה לשניהם הואיל ולא התנה שתיהן בפני כלם אלא אחד בפני אלו ואחד בפני אלו ולמדת שכל שאדם מתנה קודם מעשה ועושה המעשה בסתם על סמך התנאי הוא עושה ואין מצריכין לתנאי בשעת מעשה וכמו שאמרו בתוספתא זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואחר כך תבעו זה את זה וקדשו אם האיש תבע יעשו כדברי האשה ואם האשה תבעה יעשו כדברי האיש אבל אם התנה באחרונה ממין התנאי הראשון והוסיף עליו נתבטל הראשון כיצד אמר בפני הראשונים על מנת שתתני לי מאתים זוז ובפני האחרונים על מנת שתתני לי שלש מאות ביטל דברו האחרון את הראשון ואין אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים מצטרפים להעיד שהיה תנאי בגט הואיל ואין שניהם מעידים על תנאי אחד ולא סוף דבר באחרונה שאפי' באו שנים הראשונים אינו כלום אלא אף בראשונה שאלו באו שנים הן ראשונים הן אחרונים עדותם עדות לקיום התנאי כל שבא אחד מזו ואחד מזו אינו כלום כך פירשו בשמועה זו גדולי המפרשים וגדולי הרבנים מפרשים בראש השמועה שכשאמר לה בפני הראשונים לא מסרו לה כדרך שפירשנו אבל בפני האחרונים כשהתנה בפניהם במאתים זוז מסרו לה בפניהם ואעפ"כ דנין שלא בא להוסיף ולא לבטל אלא או תנאי ראשון או מאתים ולפי' זה הוא הדין אם התנה בשניה בפני הראשונים:

ומקצת גדולי הדורות חולקים לומר שכל שבתנאי ראשון לא מסר לה ובתנאי שני מסר לה שביטל שני את הראשון ומפרשים שמועה זו בשמסר לה בתנאי ראשון וחזר אחר מסירה ואמר לה בפני שנים אחרים אותו גט שבידך הרי את מגורשת בו על תנאי אחר ואנו אומרין שלא בא להוסיף ולא לבטל והדבר תלוי ברצונה שהרי נתרצו שניהם שיהא גט מנטילה ראשונה על סמך תנאי ראשון או משעה שניה על סמך תנאי שני שמאחר שאינה מקיימת התנאי הראשון נמצא הגט כאלו הוא ביד הבעל ומתגרשת בתנאי שני מאמירה שניה ומ"מ בתוספתא אמרו הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה הרי זה גיטיך מעכשו שאינו גט אלא בקיום התנאי ומ"מ הם אומרים שלא כהלכה נאמר אלא כל שלא קיימה תנאי ראשון ומסכימים שניהם לתנאי שני ואין בתנאי שני תוספת ולא בטול הרי הסכימו שניהם להיות גט משעה ראשונה על תנאי ראשון או משעה שניה על תנאי שני אבל כשהתנו בשניה ממין תנאי ראשון והוסיף עליו הרי הסכימו שניהם לבטל תנאי ראשון ולעולם אינו מתקיים אחר בטולו:

המשנה השמינית והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר הרי זה גיטיך אם לא באתי מיכן ועד שלשים יום היה הולך מיהודה לגליל הגיע לאנטיפטרס וחזר בטל התנאי הרי זה גיטיך אם לא באתי מיכן ועד שלשים יום היה הולך מן הגליל ליהודה הגיע לכפר עותני וחזר בטל התנאי אמר הר"ם פי' אנטיפטרס מקום בארץ יהודה וכפר עותני מקום בארץ הגליל ועכו עומד לארץ ישראל על הגבול וזאת המשנה מבוארת על שני תנאים וזה שהוא אמר לה אם הגעתי בגליל הרי זה גט ואם לא הגעתי לגליל אלא שאשתהא ביהודה הרי זה גט ואם לאו אינו גט ולא זה כאשר לאנטיפטרס וחזר בתוך הל' יום אינו גט לפי שאנטיפטרס היא ארץ יהודה ולא שהא ל' יום וכן הדין באמרו גליל ומדינת הים:

אמר המאירי הרי זה גיטיך אם לא באתי מיכן ועד שלשים יום והיה הולך מיהודה לגליל והגיע לאנטיפטרס וקא ס"ד השתא דאנטיפטרס בגליל ושכונת המאמר הוא שהוא אומר הריני הולך מיהודה לגליל וכל שהגיע לגליל ואשתהא שלשים יום יהא גט ונכנס לאנטיפטרס שהוא בגליל וחזר בתוך שלשים ביטל תנאו שהרי חל מנין השלשים ולא נשתהא ואינו גט ואפי' יחזור לגליל פעם אחרת וישתהא שלשים אינו כלום הואיל וחזר מהליכה ראשונה ואין אותו הגט עוד כשר לגרש בו ואם לא הגיע לגליל אע"פ שנשתהא שלשים אינו גט שלא התחיל זמן התנאי אלא משהגיע לגליל הא אם יחזור אחר כן לגליל וישתהא שלשים הרי זה גט שלא ביטל התנאי הואיל ולא הגיע לגליל בהליכה ראשונה וכן המשנה השנויה אחריה במגליל ליהודה והגיע לעותני וכן השנויה אחריהן במארץ לחוצה לארץ והגיע לעכו וודאי כל שפירש כן ר"ל שכל שהגיע לגליל וישתהא כו' כך הוא הדין ומכל מקום משנתנו אי אפשר לפרשה כן שהרי אנטיפטרס מיהודה ועותני מן הגליל והוא שאמרו בגמרא אנטיפטרס מיהודה ועותני בגליל וכל שאמר הריני הולך מיהודה לגליל והגיע לאנטיפטרס שהוא ביהודה וחזר הרי לא הגיע לגליל ואין מנין השלשים יום תל עדין ולא בטל תנאו אלא כל שיחזור ויגיע לגליל וישתהא שלשים יהא גט וכן אם היה הולך מגליל ליהודה והגיע לעותני שהוא מן הגליל וחזר לא ביטל תנאו שהרי לא חל מנין השלשים ואם היה הולך מיהודה לגליל ועבר לאנטיפטרס ולכפר עותני לא בא ונשתהא שלשים או שחזר בתוך שלשים וחזר לו אחר כן לגליל ונשתהא שלשים הרי זו ספק ומגורשת ליפסל לכהנה ואינה מגורשת לינשא בגט זה:

ומכל מקום משנתינו פירשו בגמרא שכל שהוא אומר בסתם הריני הולך מיהודה לגליל וכל שאשתהא שלשים יהא גט דעתו על שני דרכים אחת שכל שיגיע לגליל יהא גט לאלתר משעת הגעתו וכל שלא יצא מיהודה יהא תלוי בשהיית שלשים והילכך כל שהגיע לאנטיפטרס שהוא מיהודה וחזר בתוך שלשים הרי אין כאן הגעת גליל ולא שהיית שלשים ובטל התנאי שהרי משיצא ממקומו חל מנין השלשים ולא נשתהא שלשים וכן בעותני וכן בעכו ועכו לפי מה שהיה עולה בדעתנו לפרש במשנה היא מחוצה לארץ ומתוך כך הקשו בה כחברותיה למימרא דעכו בחוצה לארץ והא כי מיפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מיפטרי משום דאסור לצאת מארץ לחוצה לה עד שהעלו בפירושה בגמרא כחברותיה ושהיא מארץ ישראל וכבר כתבנו שבתלמוד המערב אמרו שמקצתה מכאן ומקצתה מכאן וסלמות של הרים מפסיקין ביניהם והם קרויים כיפי דעכו וא"כ אף בגמרא היה יכול לפרש משנתנו בשהגיע לחציה שכנגד חוצה לארץ אלא שסתם משנתנו בבא מארץ לחוצה לה וכשהוא אומר והגיע לעכו ודאי פירושו בצד שכנגד ארץ ישראל ודבר זה בכבוש שני נאמר שהרי ביהושע נאמר לא הוריש את יושבי עכו:

ודברים אלו כלם לא כתבום לא גדולי הפוסקים ולא גדולי המחברים ונראה לי שהם מפרשים דיניו אלו דוקא במפרש לגמרי אבל בסתם אע"פ שגלה דעתו שבגליל הוא הולך הכל תלוי בשהיית השלשים ומנין השלשים חל מיום שיצא ומתוך כך לא הוצרכו לכתבה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא שלא ביארנוהו:

תד"ה בשלמא כו' כיון דרישא נמי הוי במפרש יום א' כו' לא ליהוי גט כמו בסיפא עכ"ל ויש לדקדק לפי הסברא שכתבו התוספות לעיל דאפילו במפרש יום אחד הוה ס"ד כיון שהיקל עליה כ"כ שלא הצריכה אלא יום אחד כו' כי מת ולא הניקתו ושמשתו כלל ליהוי גט והשתא לא תקשי רישא לסיפא דאימא דוקא בסיפא שהחמיר עליה ב' שנים הוי הקפדה ולא הוי גט אבל ברישא דסתמא יום אחד קאמר כיון דהיקל עליה כ"כ נימא במת אפילו לא שמשתו והניקתו כלל דהוי גט וברייתא דקתני דבעי יום אחד היינו בשהוא חי כי מתני' ואיצטריך ליה לאשמועינן דאפילו בסתמא כמפרש יום א' דמי וסגי ביום אחד ויש ליישב דתלמודא דפריך הכא מ"ש רישא ומ"ש סיפא לא משמע ליה לפלוגי בהכי בין רישא וסיפא לפי האמת כיון דתרוייהו במפרש איירי ודו"ק:

בד"ה והוה להו כו' וי"ל דהתם כא"ד דהכא דלרבנן קאמר להו כו' עכ"ל ולא הוו שני כתובים לרבנן כמ"ש התוספות לקמן דיש בהן שום צריכותא וק"ל:

בד"ה וגמרינן כו' דהתם לא מצריך להו אלא דמשני להו דאין משום א' כו' עכ"ל האי לישנא גופיה דשפיר מצריך להו ר"ח בן גמליאל התם כתבו התוספות לעיל והיינו דמצריך בהו הכפול ואין ללמוד משום א' מהן אבל דברי רש"י הכא דפי' דכולהו מצריך להו ר"ח כו' ע"כ ליכא לפרושי הכי דא"כ היכא קאמר דגמרינן מינייהו אלא דר"ל דכלהו מצריך להו ר"ח כו' דהיינו דעביד בהו צריכותא דלא הוה ב' כתובים ושפיר איכא למגמר מינייהו ואהא כתב הרר"א דהא ליתא דהתם לא מצריך להו בדרך צריכותא אלא דמצריך בהו הכפול וליכא למגמר מינייהו ותרצו דסוגיא דהכא לא ס"ל אלא דיש שום צריכותא ויש למגמר מינייהו ודו"ק:

גמ' מאן חכמים דהכא רבן שמעון בן גמליאל כו' דקדק לומר חכמים דהכא והיינו כלישנא דלעיל דרבן שמעון בן גמליאל לרבנן קא"ל אבל ללישנא דלר"מ קא"ל ס"ל לרבן שמעון בן גמליאל נמי כחכמים ובעי לעיל לקיים התנאי דשתי שנים בחיי האב ובחיי הבן אבל במת האב והבן סבר הכא אע"פ שלא נתקיים התנאי כיון דעיכובא אינו ממנה וק"ל:

בפרש"י בד"ה אנטיפרס כו' היה הולך מיהודה לגליל כו' וחזר לא בטל תנאו כו' עכ"ל ה"מ לפרושי כמו במתניתין דלענין ביטל תנאי איירי וכגון שהלך מגליל ליהודה והגיע לאנטיפרס ולא שהה שם שלשים הרי התנאי בטל והגט בטל וכן בהיפך שהיה הולך מיהודה לגליל והגיע לכפר עותנאי כו' אלא דמשמע ליה כיון שלא הזכיר בברייתא מהיכן הלך משמע דאמתני' קאי בהולך מיהודה לגליל והגיע לאנטיפרס ובהולך מגליל והגיע לכפר עותנאי ובהכי ניחא מה שפרש"י בינתיים היה הולך וכו' וחזר בתוך ל' ולאחר זמן חזר והלך לגליל ממש ושהה עכ"ל אמאי לא פי' בפשיטות דהיינו בחזר במהלך ראשון ושהה דהויא ספק מגורשת אלא משום דניחא לפרושי מתני' וברייתא בחדא גוונא דלא משתהי במהלך ראשון וק"ל:

תוספות בד"ה בשלמא לרבא כו' פירש בקונטרס כיון דלא איצטריך לפרושי כו' ואין נראה לר"י דהא גבי אביו כו' וגבי בן נמי איצטריך לפרושי לרב יהודה כו' עכ"ל. ולענ"ד דברי רש"י ז"ל מבוארין דודאי לענין מת האב וכן בבן אליבא דרב יהודה לא הוצרך רש"י לפרש שום דבר דפשיטא שיש לחלק בין רישא לסיפא דרישא כיון שסתם ולא פירש ואנן הוא דאמרינן דעתיה דמסתמא להרווחה מכוון ומה"ט כשמת האב והבן תוך הזמן הוי גט משא"כ בסיפא שאמר בפירוש שתי שנים צריכה לקיים כפי התנאי דלצעורי קא מכוון ומכ"ש לר"י דסגי ביניקת י"ח חדש להרווחה והוא התנה שתי שנים אלמא דלצעורי קא בעי ודוקא קאמר ולא הוצרך רש"י לפרש אלא לענין יניקת הבן לרבנן דאורחא דמילתא הכי הוא וא"כ יש סברא לומר דאין לחלק עוד בין סתם למפרש דלעולם בכולהו להרווחה קמכוון וכיון שהתנה במידי דאורחא בהכי להרווחה לכך הוצרך רש"י לפרש דהכא נמי ע"כ לצעורה מכוון מדלא הוצרך לפרש ופירש כן נ"ל נכון לשיטת רש"י ז"ל וק"ל:

בא"ד ונראה לר"י כו' אלא לרב אשי כו' הרי נמי נתכוון לצעורה כיון דפירש כו' עכ"ל. והלשון אינו מדוקדק דהא לקושטא דמילתא לא פירש אלא שאנו אומרים כמפרש דמי ומ"מ תוכן דברי ר"י הם בענין זה כיון דלרב אשי כל סתם כמפרש יום א' דמי ע"כ דטעמא דמילתא דאי איתא דלהרווחה איכוון הו"ל לפרושי שתי שנים אע"כ דלצעורה בעלמא איכוון והיינו יום אחד וא"כ מה"ט גופא אפילו מת לא ליהוי גט כנ"ל מדקדוק לשון הר"ן ז"ל שהעתיק שיטת ר"י אלא דגם זה לא יתכן לפי פירוש האי נמי שכתבו התוספות בד"ה מתניתין רשב"ג דאפילו לצעורי קא מכוון לא נתכוון לצערה בחנם ונראה דר"י ס"ל כפירוש קמא לעיל וא"כ הדרא קושיא דלעיל לדוכתא ודו"ק. ויותר נראה דה"ק ר"י כיון דר"א קאמר כל סתם כמפרש יום אחד דמי ובמפרש ודאי אם מת ולא הניקתו לא הוי גט כיון דפירש א"כ משמע דבסתם נמי הוה הכי כנ"ל: