Gittin 41a

ויאמר לו עבדי אתה ויוציא לעז על בניו:

אלא המשחרר כותב שטר לבעל חובו על דמיו הואיל והזיק שעבודו ישלם לו:

אין העבד חייב כלום במצות הנוהגות בבני חורין יותר מבעבדים שלא היה קנוי לו ולא יכול לשחררו:

על דמיו העודפים על החוב:

אינו כותב אין עבד כותב לו שום שטר דמאי עבד ליה איהו לא גרם ליה ולא מידי:

אלא משחרר כותב לו שטר על העודף:

היזק שאינו ניכר שמיה היזק ולתנא קמא לא שמיה היזק לפיכך אין לנו לחייב את המשחרר אלא העבד לפי הנאתו מן השחרור:

שני רבו קרית ליה תנא דמתני' בתמיה דקתני כופין את רבו ומוקמת לה ברבו שני:

במזיק שעבודו של חבירו קמיפלגי‎—They argue regarding one who damages his friend’s lien O VERVIEW רב explained the משנה that the לוה freed the slave (who was an אפותיקי for the מלוה), so even though the עבד is no longer indentured to the מלוה, nevertheless we force the מלוה to free the עבד and (according to the ת"ק) the עבד writes a promissory note to the מלוה for his value (since the לוה freed him and the מלוה lost his payment). However רשב"ג maintains that it is the לוה who writes the note to the מלוה‎. The גמרא explained that רשב"ג maintains that מזיק שעבודו של חברו is חייב and the ת"ק holds he is פטור‎. Our תוספות clarifies our case. ----------------------------------- וכגון דאמר ליה אין לך פרעון אלא מזה דלא גבי משאר נכסים‎ – And for instance that the לוה told the מלוה regarding the אפותיקי of the עבד, ‘you will receive no other payment except from this עבד', in which case the מלוה cannot collect his debt from the other assets of the לוה‎ – דאי לאו הכי אמאי פטור הרי עדיין חייב לו חובו‎ – For if we are not discussing an אפותיקי מפורש, why does it say that he is פטור, since he still owes him his debt – תוספות anticipates a difficulty: והא דלא מוקי פלוגתייהו בדינא דגרמי – And the reason the גמרא did not establish that the argument (between the ת"ק and רשב"ג) is regarding the rule of גרמי‎ – תוספות replies: משום דאפילו מאן דפטר בדינא דגרמי אפשר דמחייב במזיק שעבוד חברו – Because even according to the one who exempts from paying in a case of גרמי, it is possible that he will hold him liable where he is מזיק שיעבוד חברו‎ – כדמוכח בפרק המניח (בבא קמא דף לג, ב) : As is evident in פרק המניח‎. S UMMARY The case here is by an אפותיקי מפורש, in which there may be more reason to be חייב than by גרמי‎. T HINKING IT OVER 1. תוספות proves that we are discussing an אפותיקי מפורש for otherwise why is he פטור. Seemingly we can prove that it is an אפותיקי מפורש, for if it were an אפותיקי סתם (where the מלוה can collect from the other assets, why does רשב"ג require that the לוה (the משחרר ) should write a שטר, when there is the שטר already that he owes him the money and the עבד is an אפותיקי סתם? 2. What would be the advantage of establishing the מחלוקת regarding גרמי, as opposed to having the מחלוקת regarding מזיק שעבוד חברו?

בהיזק שאינו ניכר קמיפלגי‎—They argue regarding a damage which is not apparent O VERVIEW עולא explained our משנה that the מלוה (רבו שני) freed the slave and (after רבו ראשון is משחרר the עבד) the עבד (according to the ת"ק) writes a note of debt to the לוה for his value which exceeds the loan. However רשב"ג maintains that the משחרר (the מלוה) writes the note (not the עבד) for the excess amount. The גמרא explained that the ת"ק maintains היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק therefore the משחרר is not liable, however רשב"ג maintains שמיה היזק and therefore the משחרר is liable. תוספות clarifies various levels in היזק שאינו ניכר‎. ------------------------------ לרב דמוקי לה בשחררו רבו ראשון חשיב שפיר היזק ניכר – According to רב who establishes the משנה where the first master (the לוה) freed him, it is definitely considered a היזק ניכר, so all (ת"ק ורשב"ג) would agree that the משחרר (and not the עבד) writes the שטר על דמיו to the מלוה‎ – אבל שחרור דרבו שני דלא הוי אלא מדרבנן חשיב היזק שאינו ניכר‎ – However the שחרור of רבו שני (the מלוה), which is effective only מדרבנן, is considered a היזק שאינו ניכר‎. וצריך לומר דהאי היזק שאינו ניכר חשיב ניכר טפי מההוא דפרק הניזקין (לקמן דף נג, ב) – And it will be necessary to say that this היזק שאינו ניכר (by freeing the slave) is considered more ניכר (and therefore more liable for payment) than those cases of היזק שאינו ניכר in פרק הניזקין‎ – דהתם קיימא לן דלא שמיה היזק והכא קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דמשנתנו דשמיה היזק: For there in פרק הניזקין we rule that היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, and here (by עבד) we follow רשב"ג of our משנה that שמיה היזק; therefore we must conclude thar our case is more of a היזק ניכר than those cases. S UMMARY A שחרור which is חל מה"ת is considered a היזק ניכר (as opposed to a שחרור which is only מדרבנן). The היזק is more ניכר by the עבד than by המטמא והמדמע והמנסך‎. T HINKING IT OVER 1. Why is it that if the שחרור is חל מה"ת it is a היזק ניכר, but if it is only מדרבנן it is considered a היזק שאינו ניכר‎? 2. תוספות states that in our case of עבד the היזק is more ניכר than in the cases of המטמא והמדמע והמנסך‎. How is it so? 3.. תוספות states that in our case of עבד, the היזק is more ניכר than in the cases of המטמא והמדמע והמנסך‎. Why then does תוספות need to explain that according to רב it is a היזק ניכר since it is מה"ת as opposed to מדרבנן, perhaps רב maintains that this היזק שאינו ניכר by עבד is considered more ניכר and therefore the חכמים will agree that he is חייב‎.

גובין משאר נכסים‎—They collect from the other assets O VERVIEW The גמרא cites a ברייתא which states, ‘if one made his field an אפותיקי, he collects from the other assets. This seems puzzling; why should he collect from the other assets if there is an אפותיקי‎. Our תוספות clarifies this ברייתא‎. ---------------------------- כלומר אם רצה מוכר את אלו והן גובין מן השאר: The ברייתא means to say, if the owner of the אפותיקי wants, he may sell the אפותיקי and the creditors will collect from the rest of his assets. S UMMARY An אפותיקי may be sold T HINKING IT OVER If the owner may sell the אפותיקי, what is the purpose of making it as an אפותיקי, since he can always sell it and the creditor will not be able to collect from it.

אשה אינה גובה משאר נכסים לפי שאין דרכה לחזר אחר בתי דינין‎—A woman does not collect from the other assets, since it is not her manner to search after courts O VERVIEW רשב"ג ruled in the ברייתא that a woman collects her כתובה from the אפותיקי (even if the husband sold it). רש"י and תוספות qualify this ruling. ------------------------------------ פירש בקונטרס דווקא הטילה אחריות על שדה זו ועל מנת כן ניסת‎ – רש"י explained that this rule is specifically if she placed the responsibility for her כתובה on this field (the אפותיקי) and she married him with this stipulation – ולא שיהיו כל נכסיו אחראין לה ולא תדע על איזה לחזור מי קנה ראשון ומי אחרון – And she did not want that all his assets should be responsible for her כתובה, for then she will not know who bought first and who bought last – ותצטרך לדון עם כל אחד ואחד‎ – So she will need to litigate with each one. This concludes פרש"י – ונראה דאם מכר מכרו בטל לגמרי דאפילו בעל עצמו שמכר יכול לחזור ולבטל המכירה – And it is the view of תוספות that if the husband sold the אפותיקי, the sale is completely nullified, so that even the husband himself who sold the אפותיקי can go back and nullify the sale (even while they are still married and no כתובה payment is due) – דהכי אמרינן ביבמות בפרק אלמנה (דף סו, ב) גבי מכנסת שום לבעלה‎ – For this is what the ברייתא states in מסכת יבמות regarding a woman who brought in assessed items to her husband – דתניא מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל‎ – For the ברייתא taught, if both (the husband or the wife) sold the שום for their sustenance; this incident was brought before רשב"ג – ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות ופירש שם בקונטרס מכרו שניהם או זה או זה‎ – And he ruled that the husband can take back the שום from the possession of the buyers; and רש"י explained there that when the ברייתא states, 'מכרו שניהם', it meant either the husband or the wife (but not both of them), and רש"י explains – דאם מכר הבעל האשה מוציאה ואם מכרה האשה הבעל מוציא‎ – That if the husband sold the שום, the woman can extract it from the לקוחות (if he dies or divorces her), and if the woman sold it the husband can extract it from the לקוחות (if she dies). This concludes פרש"י. According to רש"י if the husband sold it, the sale is valid unless the wife dies so the husband can be מוציא מיד הלקוחות (and the wife can certainly be מוציא if the husband die or divorces her) – תוספות disagrees with פרש"י: ורבינו תם פירש דאפילו אם מוכר הבעל הוא עצמו מוציא‎ – And the ר"ת explained that even if the husband sold the שום, the husband himself can be מוציא from the לקוחות‎ – דתקון רבנן שלא יתקיים המקח כלל ובטל לאלתר שלא תטרח האשה לטרוף מהם – For the רבנן instituted that sale should not take effect at all, and it is nullified immediately so that the woman should not need to bother to collect it from them for her כתובה‎ – דרבן שמעון בן גמליאל לטעמיה דאמר הכא שאין דרכה של אשה לחזר אחר בתי דינים‎ – For רשב"ג in that ברייתא follows the reasoning which he states here (in our גמרא) ‘that it is not the manner of a woman to go searching for courts’ to litigate for her כתובה‎ – ולא דמי לשאר נכסים של בעל שהמקח קיים עד שתבא האשה ותטרוף‎ – And the case of שום (or אפותיקי) is not similar to other assets of the husband where the sale is valid until the woman comes to collect her כתובה‎ – דהתם אין כתובתה מיוחדת עליהן יותר משאר נכסים ואי איכא בני חרי לא גביא ממשעבדי‎ – For in those cases the liability of paying her כתובה is not specifically designated on these s old properties more than on the other properties, so therefore if there are unsold properties (בני חרי) which the estate still has, she cannot collect from the sold properties (משעבדי) – אבל הכא אפילו איכא בני חרי יכולה היא לומר לא שקילנא אלא הני שנתייחדו לי‎ – However here by an אפותיקי/שום, even if there are בני חורי, the wife can say, ‘I am not taking the בני חרי, but I rather take from those properties which were designated for me as payment for my כתובה’ – על כן הפקיעו חכמים כח המוכר לאלתר שלא תהא צריכה לחזר אחר בתי דינין‎ – Therefore since the wife can collect the אפותיקי משועבד even if there are בנ"ח, the חכמים invalidated the power of the seller (the husband) immediately (at the point of sale that it does not take effect) so that she will not need to search for בתי דינין‎ – וכן מוכח בירושלמי (יבמות פ"ז ה"א) דפליג רבי יוחנן ורבי אלעזר בנכסי צאן ברזל – And so it is evident in תלמוד ירושלמי where ר"י ור"א argue regarding צאן ברזל slaves – רבי יוחנן אמר מכרו אינן מכורין‎ – ר"י said if he sold the עבדי צאן ברזל, they are not sold (the sale is invalid) – אמר ליה רבי אלעזר אוכלין בתרומה מכחו ואת אמרת אינן מכורין‎ – ר"א said to ר"י; these עבדי צאן ברזל are eating תרומה on account of the master (the husband), and you say they are not sold! והדר קאמר במאי פליגון במכרן לעולם או במכרן לשעה – And then the ירושלמי asks in which case are they arguing; when the עבדים were sold permanently or when they were sold temporarily – ומסיק דאתיא דרבי אלעזר כרבנן דאמרי הכא גובין משאר נכסים‎ – And the ירושלמי concludes that ר"א agrees with the רבנן who rule here that the woman collects from the other assets (not from the אפותיקי), meaning that it is a valid sale – ורבי יוחנן כרבן שמען בן גמליאל‎ – And ר"י agrees with רשב"ג that she collects from the אפותיקי, for the sale is invalid – הוי כשמכרן לשעה אינון קיימין אבל מכרן לעולם דברי הכל אינן קיימין‎ – The ירושלמי concludes; that is when they were sold temporarily, that is when there is the מחלוקת between ר"י ור"א, and ר"א maintains that it is a valid sale, however if he sold them permanently all agree that the sale is not valid – ומתיישב בהך פירוש הקונטרס דהאשה שנפלו (כתובות דף פא, א) : And with this interpretation, sרש"י explanation in פרק האשה שנפלו will be understood. S UMMARY There can be no sale of an אפותיקי for כתובת אשה (and שום). T HINKING IT OVER Why did the ירושלמי assume thatר"א ור"י maintain that according to רשב"ג it is not a מכירה even לשעה‎?

לישא שפחה אינו יכול‎—He cannot marry a slave woman O VERVIEW The משנה taught regarding an עבד כנעני who is half free and half slave, that he cannot marry neither a שפחה כנענית, nor a בת ישראל, so therefore in order from him to be מקיים the מצוה of פריה ורביה we force the master to free him, so he can marry a בת חורין‎. Our תוספות discusses various other options that would seemingly enable this עבד to be מקיים the מצוה of פריה ורביה (and rejects them all). ------------------------------- ואם תאמר אפילו יכול לישא שפחה הא אינו מקיים בכך פריה ורביה‎ – And if you will say; even if the חצי עבד וחצי בן חורין could marry a שפחה, but he still would not fulfill the מצוה of פו"ר with any children he will have with her – כדמוכח בפרק הבא על יבמתו (יבמות סב, א) גבי היו לו בנים קודם שנתגייר ונתגייר – As is evident in פרק הבא על יבמתו regarding the issue of one who had children before he converted and then he was מתגייר, whether he was מקיים פו"ר with those children – דאמר הכל מודין בעבד שאין לו חייס – Where רב stated; ‘all agree regarding an עבד that he has no lineage’ – תוספות answers: ויש לומר דאם היה יכול לקיים שבת כל דהו‎ – And one can say that if the עבד would be able to fulfill the מצוה of שבת in some manner – משום מצות פרו ורבו לחודיה לא הוה כפינן לרבו דלא מיחייב בה כיון דאנוס הוא‎ – They would not have forced his master to free him, just so that he could fulfill the מצוה of פו"ר alone, since the עבד is precluded legally from marrying – In summation; if the חעוחב"ח could be מקיים שבת, there would be not have been a תקנת חכמים to free him so he can be מקיים פו"ר. תוספות asks: ואם תאמר וליתי עשה דפרו ורבו ולידחי לאו דלא יהיה קדש (דברים כג) – And if you will say; and let the עשה of פו"ר come and push aside the prohibition of לא יהיה קדש, why free the slave; let him marry a בת חורין and they will not be עובר the לאו, for עשה (פו"ר) דוחה לא תעשה (לא יהיה קדש) – תוספות answers: ויש לומר דהכא אפשר לקיים שניהם על ידי כפייה – And one can say; that here it is possible to observe both (the עשה and the ל"ת) though forcing the master to free the עבד‎ – A second answer: ועוד דכי מיעקרא לאו לא מקיים עשה אלא בגמר ביאה דחזיא להתעבר – And additionally when the לאו is being transgressed, the עשה (of פו"ר) is not being fulfiiled, for the מצוה of פו"ר is fulfilled only with the completion of ביאה when she becomes fit to conceive – A third and final answer: ועוד דבדידה ליכא עשה דאפילו מיפקדא אפשר לה בכיוצא בה – And furthermore there is no עשה for this woman to be with this חצי עבד וכו', for even if we assume that a woman is commanded to observe פו"ר, it is possible for her to observe it with someone like her, a ישראל, not a חצי עבד וכו'. In Summation: There is no עדל"ת here because; 1. It is אפשר לקיים שניהם, 2. They are not simultaneous, 3. (she is not מצווה, and) she can do פו"ר with a ישראל‎. תוספות asks: ואם תאמר וימכור עצמו בעבד עברי דעבד עברי שרי בשפחה – And if you will say, but let him sell himself as an ע"ע, for an ע"ע is permitted to be together with a שפחה‎ – ואפילו אין לו אשה ובנים הא איכא למאן דאמר דרבו מוסר לו שפחה כנענית‎ – And even if the חצי עבד has no wife and children, nevertheless there is one who maintains that his master may give him a שפחה כנענית as a wife even to such an עבד‎ – תוספות answers: ויש לומר דאמר באיזהו נשך (בבא מציעא עא, א עיין שם) גר ומשוחרר אין נמכרין בעבד עברי‎ – And one can say, that the גמרא states in פרק איזהו נשך that a גר and a freed עבד כנעני cannot be sold as an ע"ע – משום דבעינן ושב אל משפחתו‎ – Because we require that when he is freed he should return to his family (and a גר ומשוחרר have no family). In summation; a חצי עבד וחצי בן חורין cannot sell himself as an ע"ע since an ע"כ משוחרר cannot become an ע"ע. תוספות asks: ואם תאמר וישא חציה שפחה וחציה בת חורין כדאמרינן בפרק אותו ואת בנו (חולין דף עט, א) – And if you will say; but let him marry a חציה שפחה וחציה בת חורין (who has the same status as he has), as ר' יהודה stated in פרק אותו ואת בנו‎ – דפרדה שתבעה אין מרביעין עליה אלא מינה‎ – That a female mule that was demanding to be sired, we only mate her with her kind, a male mule תוספות replies: ויש לומר דגבי כלאים לא אסר אלא תרי מיני והנהו הוו חד מינא‎ – And one can say, that regarding the prohibition of כלאים, the תורה only prohibited the mating of two species, but these two (the פרד and the פרדה) are one species – אבל הכא אתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות‎ – However here (by the עבד ושפחה), the עבדות part of the חצי עבד will be mating with the חירות part of the חציה בת חורין, which is prohibited. In summation; a חצי עבד וחצי בן חורין cannot marry a חציה שפחה וחציה בת חורין because the צד עבדות is משתמש בצד חירות‎. תוספות asks: ואם תאמר וישא ממזרת דצד עבדות שרי בה‎ – And if you will say, so let this חעוחב"ח marry a ממזרת, for the צד עבדות of the חצי עבד is permitted to marry a ממזרת‎ – כדתנן בפרק האומר (קידושין סט, א) יכולין ממזרים ליטהר כיצד ממזר נושא שפחה – As the משנה taught in פרק האומר, it is possible for ממזרים to become טהור (eligible to marry a ישראל), how is this done, a ממזר marries a שפחה, etc. This indicates that a ממזר can marry a שפחה and the same applies for an עבד to marry a ממזרת‎ – וצד חירות נמי שרי בה כדתנן פרק י' יוחסין (שם סט, א) חרורי וממזרי מותרין לבא זה בזה‎ – And the חירות part of the חצי בן חורין is also permitted to marry a ממזרת, as the משנה taught in פרק י' יוחסין; ‘freed עבדים כנענים and ממזרים are permitted to intermarry one with the other, so this חצי עבד is permitted to marry a ממזרת from both his צד עבדות and צד חירות, why is the master required to free him; let him marry a ממזרת‎?! תוספות anticipates and resolves a possible difficulty with this solution: וכי תימא דאתי צד עבדות ומשתמש באשת איש ישאנה באיסור בלא קדושין‎ – And if you will say that a חעוחב"ח cannot marry a ממזרת because the עבדות part will come and be involved with an אשת איש, that is not a problem, for he can marry her illegally without קידושין so she will not be an א"א – כמו שממזר נושא שפחה וכמו לישא שפחה אינו יכול‎ – Just like a ממזר marries a שפחה without קידושין, and just like the גמרא says, ‘ he cannot marry a שפחה‎. The question remains why cannot he marry a ממזרת without קידושין‎?! תוספות answers: ואומר רבינו תם דאין זו תקנה להרבות ממזרים בישראל – And the ר"ת says there cannot be such an enactment to increase ממזרים in the Jewish population. In summation; the חעוחב"ח cannot marry a ממזרת (even without קידושין) because we do not want to increase ממזרים בישראל‎. תוספות asks: ואם תאמר וישא נתינה דחרורי ונתיני מותרין לבא זה בזה בפרק י' יוחסין (שם) – And if you will say; but let the חעוחב"ח marry a נתינה, since freed slaves and נתינים are permitted to intermarry with each other as it states in פרק י' יוחסין‎ – ועבד נמי מותר בה דאמרינן בפרק יש מותרות (יבמות פה, ב) ממזרת ונתינה לישראל איכא בינייהו‎ – And an עבד כנעני is also permitted to marry a נתינה, as the גמרא states in פרק יש מותרות, there is a difference between them regarding whether a ממזרת ונתינה who marries a ישראל will receive a כתובה – למאן דאמר מפני שהוא מרגילה וזו היא מרגילתו‎ – According to the one who maintains that she receives a כתובה because he persuades her, however by a ממזרת ונתינה לישראל she persuades him (so she will not receive a כתובה) – פירוש שיוכל בנה ליטהר על ידי שישא שפחה – The explanation (why she persuades him by ממזרת ונתינה לישראל) is because through this marriage her son can be become טהור through marrying a שפחה‎. We see that the son of a נתינה (who is a נתין) is marrying a שפחה, similarly an עבד may marry a נתינה. The חעוחב"ח may (seemingly) marry a נתינה both from the צד חירות and the צד עבדות‎. ¬ תוספות answers: ויש לומר דאף על גב דאסור בנה בשפחה אינה חוששת רק שיש לו טהרה‎ – And one can say; that even though her son (the נתין) may not marry a שפחה, nevertheless she (the שפחה) is not concerned about this איסור as long as eventually there will be a טהרה for her grandson; the reason she is not concerned – דסבורה שלא יחשב איסור כמו שהיא אינה חוששת דהא מינסבא לישראל‎ – For the נתינה assumed that her son will not consider it an איסור to marry a שפחה, just as she is not concerned, for she married a ישראל who is forbidden to her. In summation; a נתין/נתינה and an עבד/שפחה are not permitted to intermarry. תוספות anticipates a difficulty: והא דאסור נתין בשפחה טפי מממזר אף על גב דשניהם פסולי קהל‎ – And the reason why a נתין is forbidden to a שפחה more than a ממזר (who is permitted to marry a שפחה), even though both of them (a נתין and a ממזר) are forbidden to marry into the Jewish community; תוספות will now explain why a נתין is included in פסולי קהל – דנתין אית ביה לאו דלא תתחתן – For regarding marrying a נתין there is the prohibition of לא תתחתן, so why is there a difference between a נתין and a ממזר‎ – תוספות responds: אומר רבינו תם משום דבממזר לא שייך לא יהיה קדש – The ר"ת says that the prohibition of לא יהיה קדש (which prevents one from marrying a שפחה), is not applicable to a ממזר‎ – דכולי מקדשות קאתי מאיסור דלא תפסי קדושין – For a ממזר comes entirely from a קדש prohibition, meaning he is born from parents who transgressed a prohibition where קידושין do not take effect – תוספות anticipates a difficulty: ואף על גב דאסור בזכר ובבהמה דנפקי נמי מלא יהיה קדש‎ – And even though that a ממזר is forbidden from a male partner and from bestiality, which are also derived from לא יהיה קדש, we see therefore that the איסור of לא יהיה קדש applies to a ממזר, so why is he also not forbidden to a שפחה‎?! תוספות replies: ובפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נד, ב) לא שרינן אלא קדשות דאתי מיניה – That in פרק ד' מיתות we permit ממזרים to be exempt from the איסור of לא יהיה קדש, only if it is a קדש which is similar to where the ממזר came from – In summation; a ממזר may marry a שפחה but is אסור בזכור ובבהמה; he is only exempt from לא יהיה קדש prohibitions which entail relationships that can bear children. תוספות anticipates a difficulty: והא דשרי חרורי בנתיני ואסירי בשפחה אף על גב דבתרווייהו איכא לאו – And the reason freed slaves are permitted to נתינים and prohibited with a שפחה, even though that there is a לאו by both of them – תוספות replies: אומר רבינו תם דנתיני ילפינן משאר פסולי קהל‎ – The ר"ת explains that we derive the rules regarding נתינים from other פסולי קהל‎ – כגון עמוני ומואבי ומצרי ואדומי דשרו בקהל גרים דלא אקרי קהל – For instance עמוני ומואבי and מצרי ואדומי who are permitted to marry גרים, since גרים are not considered קהל and neither are עבדים משוחררים considered קהל‎ – אבל עבדות דלאו בני קדושין נינהו לא ילפינן מינייהו: However regarding slaves (like a שפחה) where קידושין does not apply by them, we cannot derive them from עמוני, etc. and say they are מותר בקהל גרים, but rather they are אסור to עבדים משוחררים (and גרים). In summation; נתינים, )where קידושין is תופס) may marry עבדים משוחררים וגרים just as עמוני וכו' (where קידושין are תופס) may marry עבדים משוחררים וגרים, however a שפחה (where אין קידושין תופסין) may not marry משוחררים וגרים‎. S UMMARY The only option for the חעוחב"ח is that the master should free him. T HINKING IT OVER תוספות asks that the חצי עבד should sell himself as an ע"ע and will be מותר בשפחה כנענית for there is a מ"ד that even if אין לו אשה ובנים nevertheless רבו מוסר לו שפחה כנענית‎. We see תוספות addresses the issue of אין לו אשה ובנים, however why did not תוספות address the issue that there is (also) a dispute whether by מוכר עצמו (as the case is here) is רבו permitted to give him a שפחה כנענית‎?! 2. תוספות asks that the חעוחב"ח should marry a ממזרת without קידושין, and that is no problem just as there would be no problem if he could marry a שפחה כנענית even though by her there is no קידושין‎. However how can we compare the two cases; by a שפחה there is no concept of קידושין, however by a ממזרת there is קידושין תופסין, so how can we say that he should marry her without קידושין‎?! 3. After תוספות explained that the חעוחב"ח cannot marry a ממזרת because אין להרבות ממזרים בישראל‎. תוספות immediately asks, that he should marry a נתינה‎. Why do we not give the same answer אין להרבות נתינים בישראל‎?!

העושה שדהו אפותיקי ושטפה נהר אם אפותיקי סתם הוא כלומר שייחדו לפירעונו לומר שיהא קרקע זה מיוחד לו לגביית החוב או שכתב לו אם לא אפרעך לזמן פלני תהא רשאי לירד בקרקע זה לפירעונך וכיוצא בזה לא הופקע שעבודו על שאר הנכסים בכך וגובה משאר נכסים אפי' מן המשועבדים ולא הועיל יחודו אלא לגבות הימנו כמה שהוא אם עדית אם זבורית ויש חולקים לומר דוקא מבני חרי וממה שהוצרכו לשאול בסוף פרק מי שהיה נשאוי צ"ה א' על מה שאמרו אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין אי אשתדוף בני חרי מאי ואי איתה מה מקום לשאלה זו והרי אף בייחדו לזה שנשדף אפותיקי טורף בזה שלא ייחדו אלא שהיה שעבודו עליהם בסתם לא כל שכן ואין זו ראייה שכל שנמכרו האחרים הרי המונחים כעין אפותיקי לפטור את הנמכר והכל אחד ייחדו לאפותיקי מפורש אינו גובה משאר נכסים אפי' מבני חורין ויש מפרשים דמבני חרי מיהא גבי ואינו כלום:

עשה שדהו אפותיקי סתם לבעל חוב ומכרה גובה מנכסים בני חורין ואין האפותיקי סתם מונע דין מה שאמרו שאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין שאין ענינו אלא לגבות ממנו אם עדית אם זבורית ויראה שאם מכר אחר כן את הבני חורין שזה אומר הנחתי מקום וטורפן ואין הלקוחות יכולות לומר כלך אצל שעבודך ויש חולקין בזו ממה שאמרו בתלמוד המערב הכתוב למטה והלוקח יחוש לעצמו והם מפרשים שמא ימכור נכסיו הנשארים ולא ימצא בני חורין באותה שעה ומ"מ אנו מפרשין יחוש לעצמו שלא יקח אלא א"כ יודע שיש לו באותה שעה בני חורין וכן עיקר אלא שגדולי המפרשים כתבוה כשטה האחרת בתשובת שאלה:

אבל אם עשאו אפותיקי מפורש ומכרו גובה מן המשועבד ואין הלקוחות יכולות לומר הנחתי לך מקום ויש חולקין לומר שאינו גובה מן המשועבד אף באפותיקי מפורש במקום בני חורין ועל כרחו גובה מבני חרי וממה שאמרו בפרק חזקת הבתים מ"ד ב' המוכר שדהו שלא באחריות אין מעיד לו עליה כלומר לא סוף דבר במכרו באחריות שאין מעיד עליה דהא אי מפיק מיניה עליה הדר ונמצא נוגע בעדות אלא אף שלא באחריות אינו מעיד מפני שמעמידה לפני בעל חובו כלומר ניחא ליה דליקום בידיה דלוקח כדי שיטרפנה בעל חוב שלו ויפטר מחובו ושאלו בה אי דאית ליה ארעא אחריתי סוף סוף עליה הדר כלומר ואין כאן העמדה לבעל חוב ולמה אינו מעיד ואי דלית ליה מאי נפקא ליה מינה וכו' ואם איתא אף באית ליה ארעא אחריתי היאך יעיד ליחוש שמא עשאו לשדה שבא להעיד עליו אפותיקי מפורש ומעמידה בפני בעל חובו אף באית ליה ארעא אחריתי אלא שמע מינה דאף במפורש אין נפרעין מן המשועבדים במקום בני חורין ואינה ראיה שבזו אין לחוש לעשאו אפותיקי מפורש שכל שעשה אפותיקי מפורש לבעל חוב ובא אחר לטרוף הרי הוא כשטפה נהר שאין חייב לו כלום כמו שביארנו ואף במקומה תירצנוה בפנים אחרים ועמדנו על שרשנו שכל באפותיקי מפורש גובה ממנו אף במקום בני חורין אלא שיש אומרין שאם רצה לגבות מבני חורין אין הלוה יכול לעכב שאין זה פחות מדינא דגרמי או מזיק שעבודו ויש לומר שאף הלוה מעכבו ויכול לומר אין לך אצל בני חורין כלום ודינא דגרמי או מזיק שעבוד אין כאן שהרי אפותיקי שלו לפניו ואף בתלמוד המערב שבמסכת שביעית אמרוה כן המשעבד שדה לאשתו ומכרה אם רצתה גובה משאר נכסים הורי ר' אלעזר לא תגבה אלא מן המשועבדים אמר ר' יוסי בני חורין לפניה ואת אמרת ממשועבדים מתניתא בשאמר יהא לך פירעון מזו אבל אמר לא יהא לך פירעון אלא מזו אינה גובה אלא ממנו:

עשה שדהו אפותיקי לכתבת אשתו אף זו דינה כעשאו לבעל חוב אם בסתם כסתם ואם במפורש כמפורש ואין הלכה כרשב"ג שעושה אפותיקי סתם לכתבת אשה כמפורש בבעל חוב ומפני שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין אלא כרבנן אלא שיש פוסקים כרשב"ג ולדבריהם אתה צריך לחלק בה שאע"פ שבמפורש לבעל חוב הלוה יכול לעכבו כמו שביארנו לשיטתנו בסתם שבאשה ידה על העליונה וכן היא שנויה בתוספת כתבות בלשון זה רשב"ג אומר עשה שדהו אפותיקי לכתבת כלתו ומכרה ידה על העליונה רצתה גובה ממנו רצתה גובה משאר נכסים אבל במפורש אפי' באשה יראה שאין לה אצל האחרים כלום בכדי לא התנה לא יהא לך פירעון אלא מזה ולפי דרכך למדת שבריתא זו באפותיקי סתם היא שנויה:

ואע"פ שלענין פסק הסוגיא דייך במה שכתבנו צריך שתדע שמה שהביאו גדולי הפוסקים בכאן בשם תלמוד המערב הוא כענין זה שכתבנו והוא שאמרו העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתבתה ולבעל חוב בחובו ומכרה מכור וביאורה באפותיקי סתם וכל שמכרה מכור והלוקח יחוש לעצמו שבזמן הפירעון גובה ממנו אם לא היו שם בני חורין רשב"ג אומר לאשה אינה מכורה כלומר וטורפת ממנו אף במקום בני חורין שסתם שלה כמפורש לבעל חוב כשמכרן לשעה אנן קיימין כלומר שמוצאה כדי לגבות דלרבנן מכורין וגובה משאר נכסים שאין בין שאר נכסים לאפותיקי אלא אריכות זמן שאם היה שם האפותיקי נוטלתו לאלתר ושאר נכסים צריכה בית דין וזהו הקרוי מכר שעה כלומר מכר שאינה מעכבתו אלא שעה אבל מכרן לעולם כלומר מכר שהוא מזיק לעולם כגון שאין שם בני חורין דברי הכל מכורין וגובה ממנו ואע"פ שדברים אלו פשוטים הם ולא היה צריך לאמרן על ידי דין אחר שהיה צורך בו לאמרו נתגלגלו שם והוא שאמרו עבדי צאן ברזל ר' יוחנן אמר מכרן אין מכורין אמר ליה ר' אלעזר אוכלים בתרומה מכחו ואתה אומר אין מכורין על מה פליגין בשמכרן לשעה פליגין אבל לעולם דברי הכל אין מכורין או במכרן לעולם פליגין אבל מכרן לשעה דברי הכל מכורין נשמיענה מן הדה העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתבתה ולבעל חוב בחובו ומכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו רשב"ג אומר לאשה בכתובתה אינה מכורה שלא עלה על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין הוי בשמכרן לשעה אנן קיימין כלומר בזו ודאי בשאין שם הפסד אלא אריכות זמן הן פליגין דבהא קאמר רשב"ג שיפה כח ליטלו מיד כשתבא לגבות כתבתה ולא להפקיעה משאר נכסים כמו שביארנו אבל מכרן לעולם דברי הכל אין מכורים שלא עשה לה סתום כמפורש לדעתה אלא ליפוי כחה ואף זו בשמכרן לשעה פליגין אבל לעולם גובה מהם ובא ללמד שאין אומרין בהם מטלטלי נינהו ולכתבה לא משתעבדי ובעבדי צאן ברזל הלכה כר' יוחנן ואף לשעה אין מכורין וגובה מהם מעתה אף היא מבטלת המכר מיד וכן שהטעם משום שבח בית אביה אבל באשה הלכה כרבנן ואינה גובה אלא משאר נכסים ולרשב"ג גובה ממנו ולדבריו אף היא מבטלת המכר מיד כדי שלא תחזר על בתי דינין ואם עשה לה אפותיקי מפורש אף בזו לרבנן מכור ולכשתבא לגבות נוטלתהו והרבה חולקים לומר שבמפורש אף לרבנן מבטלין את המכר מיד בין אשה בין בעל חוב וכן כתבוה גדולי פרובינצא בחבוריהם:

וגדולי המפרשים פירשו זו של תלמוד המערב באפותיקי מפורש ואמרו חכמים שאם מכרה מכור עד שיטלנו והלוקח יחוש לעצמו שהרי בעל חוב יוציאנה מידו רשב"ג אומר בכתבה אינה מכורה כלל דמבטלת המכר לאלתר שכשתבא לגבות לא תחזר על בתי דינין בשמכרן לשעה אנן קיימין כלומר שמכרו בעוד שלא יתבע בעל חוב את חובו שלרבנן מכור ואינו יכול לבטלו לאלתר ולרשב"ג מבטלו לאלתר אבל מכרן לעולם דברי הכל אינו מכור להטיל שעבודו אף על בני חורין אלא גובה ממנו אף במקום בני חרי ופסקו בכתבת אשה כרשב"ג ומשום דאתיא כר' יוחנן ואין הדברים מחוורים ולא עוד שאף גדולי הפוסקים כתבו בתשובת שאלה על זו שבתלמוד המערב שבסתם היא שנויה ואף מתלמוד המערב שבמסכת שביעית נראה כן שאמרו המשעבד שדה לחברו ומכרה ר' אחא אומר מכורה לשעה ר' יוסי אומר אינה מכורה לשעה חייליה דר' יוסי שור מצוי להבריח שדה אינו עשוי להבריח הגע עצמך שהיתה מכורה לבעלי זרוע מצויין בעלי זרוע ליפול והא תניא הכותב שדה לאשתו ולבעל חוב מכורה והלוקח יחוש לעצמו מתניתא בדאמר יהא לך פירעון והן פליגין באמר לה לא יהא לך פירעון אלא מזו כו' הא למדת שמחלקת רבנן ורשב"ג באפותיקי סתם:

ויש מי שפירש שזו של תלמוד המערב פירושה במפורש וכל שמכר מכור עד שיבא לגבות בין בבעל חוב בין באשה אלא שבאשה אומר רשב"ג שאינה מכורה לענין שהיא טורפת פירות שאכל וזו שאמרו במכרן לשעה פליגין פירושו לענין פירות שלרבנן מכור עד שתבא לגבות ולכשתבא לגבות אינה נוטלת פירות שאכל וזהו שאמר הלוקח יחוש לעצמו כלומר שיהא זריז לחלק הפירות קודם הזמן ולרשב"ג אף היא טורפת הפירות שאכל אבל מכרן לעולם ר"ל לענין טירפת גוף הקרקע דברי הכל אינו מכור ודברים זרים הם:

ויש מפרשה באפותיקי מפורש גם כן וכל שמכרו לשעה ר"ל לזמן ידוע ולפירות מכור לדעת חכמים ואם מכרו מכר גמור לא יהא מכר ויהא בטל מיד וכן נראה דעת גדולי המחברים וכעין שאמרו בשום של מטלטלין המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור כמו שיתבאר ביבמות ושם יתבארו קצת דיניו בענינים אלו בע"ה:

בא"ד וכעולא נמי לא מצי לשנויי דקאמר שורת הדין אין העבד חייב כלום במצות ולאביי כו' עכ"ל וליכא לפרושי בעולא מי שחררו רבו שני ושורת הדין אינו חייב כלום לרבו ראשון אף על העודף דכיון דלמפרע (ד) הוא גובה שפיר שחרריה רבו שני דאם כן במאי פליגי דכיון דשחרור דשני הוה מדינא הוה ליה לכ"ע היזק ניכר כמו לרב בשחררו רבו ראשון כמו שכתבו התוס' לקמן ודו"ק:

בד"ה לישא שפחה כו' וליתי עשה דפריה ורביה כו' וי"ל דהכא אפשר לקיים שניהם על ידי כפיה כו' עכ"ל ויש לדקדק (ה) אכתי ליתי עשה דלעולם בהם תעבודו ולידחי לא תעשה דלא יהיה קדש דמפני עשה דפריה ורביה ודאי נדחה עשה דלעולם בהם תעבודו משום דלשבת הוה מצוה רבה כמו שכתבו לעיל התוס' אבל הכא נקיים מצות פריה ורביה ולידחי לא תעשה דלא יהיה קדש גו' מפני עשה דלעולם גו' ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בא"ד וישא ממזרת כו' ישאנה באיסור בלא קדושין כמו כו' עכ"ל פירוש באיסור דהיינו בזנות ומיהו לאו ליכא ביה ועיין בדבריהם אלו יותר בפ"ק דב"ב וק"ל:

ע"א תד"ה לישא שפחה אינו יכול וכו' עד וא"ת וליתי עשה דפרו ורבו ולדחי לאו דלא יהיה קדש וכו'. לפום ריהטא פשטא דתוס' משמע דמקשין רישא בת חורין דאז מקיים עשה דפרו ורבו אבל כשנושא שפחה אינו מקיים עשה דפרו ורבו כמו שכתבו לפני זה בסמוך אלא שקצת מגומגם לומר כן דא"כ לפי זה לא היה להם להתוס' למנקט ולדחי לאו דלא יהיה קדש אלא הוה להו למימר לאו דלא תהיה קדשה כיון דאבת חורין קאי אבל אין זה קושיא כלל דהתוס' נקטי לישנא דמורגל בגמרא לומר תמיד באיסורא דעבדות לאו דלא יהיה קדש ויש לפרש ג"כ קושית התוס' דמקשין רישא שפחה והא דקאמר וליתי עשה דפרו ורבו לאו דוקא אלא ר"ל שבת דזה נמי מצוה היא דהא אי הוה יכול לקיים שבת כל דהו לא הוה כפינן לרביה לשחררו והא דקאמר בתירוצא בחדא ועוד דבדידה ליכא עשה ר"ל ועברה אלאו דלא יהיה קדש וזה לא שייך לומר גבי שפחה יש ליישב דכשהוא נושא שפחה אף השפחה עוברת בלאו כשנשאת לו כיון שאסורה לינשא לו דהא היא חייבת בכל הלאוין כמו אשה ישראלית דעלמא אלא דלפי זה יקשה הא דקאמר בתר הכי ועוד דבדידה ליכא עשה והא אפי' בשפחה שייך שבת כמו שכתבו התוס' לקמן בסמוך בד"ה לא תוהו בראה כפירושו של ר"י בר מרדכי וצ"ל דהשתא לא ס"ל התוס' כן:

בא"ד וא"ת ולאביי דאמר בפרק כל שעה דלמפרע גובה היכי משני למתניתין דהכא כו' עכ"ל. זהו לשיטתם דלאביי לית ליה לגמרי הא דרבא דהקדש חמץ ושיחרור מפקיע מידי שעבוד וכבר הארכתי למעניתי דאפשר דאביי נמי אית ליה מימרא דרבא אלא דלאביי שניהם יכולין לשחררו וא"כ מיתוקמא שפיר מתניתין לאביי בשחררו רבו ראשון ומצאתי סייג לדברי משיטת הירושלמי אלא דאף לשיטת התוספות קשיא לי מאי קשיא להו לאביי דהא ע"כ איירי מתני' שהעבד עדיין ברשות רבו ראשון דל"ל דאיירי במשכונא מוחזקת והשני משתמש בו דא"כ היאך מצי הראשון לשחררו שהרי השני יש לו בו קנין פירות והתוספות כתבו לקמן בדף הסמוך בד"ה בעבד של שני שותפין דכל היכא שיש לזה גוף ולזה פירות אין שום אחד מהם יכול לשחררו לר"א בפרק החובל ושם משמע דקי"ל כר"א אע"כ דאיירי שהראשון משתמש בו וא"כ לפ"ז הוי איפכא אליבא דאביי דנהי דלמפרע גובה והוי הגוף ברשות המלוה מ"מ יש להלוה ק"פ עד זמן הפרעון ואם כן לא מצי המלוה ולא הלוה לשחררו אליבא דר"א אלא דאיכא למימר דמשו"ה לא מצי לאוקמי מתני' כר"א דא"כ אכתי כשכופין את רבו השני לשחררו נמי לא מהני כדמסיק אמימר בפרק החובל דלר"א אפילו איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום ואם כן להתוספות לקמן גבי עבד של שני שותפין דמדמי שיחרור למכר ממילא דאפילו שחררו שניהם נמי לא מהני אלא דבפרק חזקת הבתים דף נ' משמע דלחד לישנא מהני לאמימר היכא דמכרו שניהם וא"כ א"ל דאביי סבר כהאי לישנא ועוד דמצי לאוקמי מתני' דהכא כר"מ דאמר בפרק החובל גבי המוכר עבדו לאחרים ופסק עמו שישמשנו ל' יום שהראשון ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא תחתיו א"כ לשיטת התוספות לקמן דמדמה שיחרור לשן ועין ה"נ הראשון יכול לשחררו מפני שהוא תחתיו אלא מפני הלעז של השני כופין את השני לשחרר או להיפך כר"י בפרק החובל דהשני ישנו בדין יום או יומים וה"ה לשן ועין משום דק"פ לאו כקנין הגוף דמי וממילא דה"ה לשיחרור לשיטת התוספות וא"כ מיתוקמא מתניתין דהכא בשחררו רבו שני דלאביי אין העבד חייב כלום לרבו הראשון שהרי השני יש לו קנין הגוף ויכול לשחררו או כרבי יוסי בפרק החובל דכל אחד מהם יכול לשחררו ואיירי מתני' בכל ענין וכופין את השני לשחררו מפני הלעז ולדעתי היא קושיא עצומה על שיטת התוספות אלא דבלא"ה משני התוספות הכא שפיר וצ"ע ודו"ק:

בא"ד וכעולא לא מצי לאוקמי כו' עיין מ"ש מהרש"א ז"ל דהא דלא מוקי לה כעולא בשחררו רבו השני ומדינא אין חייב כלום לרבו ראשון כיון שהשני יכול לשחררו ותירץ דלא מצי לאוקמי בהכי משום דלפ"ז לא מצי לאשכח פלוגתייהו בהיזק שאינו ניכר דהא היזק הניכר הוי לשיטת התוס' בסמוך אבל עדיין קשיא לי אמאי לא מוקי לה כרב בשחררו רבו ראשון ואין העבד חייב כלום היינו במצות אלא משום שיצא עליו שם ב"ח כופין את השני ופליגי במזיק שעבודו של חבירו אע"ג דמדינא אין שיחרורו של הראשון כלום לאביי וא"כ הוי היזק שאינו ניכר אכתי מצינן למימר דכ"ע היזק שאינו ניכר שמיה היזק ויש ליישב דלא ניחא לאוקמי בהכי כיון דמסקינן בפרק הניזקין דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק אלא לפמ"ש התוספות דהאי דהכא חשיב היזק הניכר טפי הדרא קושיא לדוכתא וצ"ע ויש ליישב:

בא"ד ואיצטלא דפרסוה אמיתנא כו' הא אינו יכול לסלוקי בזוזי כו' עכ"ל ויש לדקדק בלשון התוספות דמעיקרא שקלו וטרו בזה הדיבור הכל במילתא דרבא ובתר הכי מקשו אליבא דאביי ועכשיו חזרו לדייק מאיצטלא דפרסוה אמיתנא אליבא דרבא ויש ליישב דמעיקרא הוי משמע להו כשיטת הסוברים דבאפותיקי מפורש לא מצי לסלוקי בזוזי כדאיתא בטוח"מ סימן קי"ז וא"כ כיון דמתני' ע"כ באפותיקי מפורש איירי כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה במזיק שעבודו ממילא דע"כ לרבא אע"ג דלא מצי לסלוקי בזוזי יכול הלוה לשחררו ולהקדישו והא דתלי רבא בפסחים טעמא במצי לסלוקי בזוזי היינו דוקא לענין אקדיש מלוה וא"כ ל"ק להו כלל מאיצטלא דפרסוה אמיתנא דהו"ל כאקדיש לוה משא"כ עכשיו לבתר דקשיא להו מתניתין אליבא דאביי ומסקו דע"כ איירי שרוצה לסלקו בזוזי נמצא דלפ"ז ע"כ אפילו באפותיקי מפורש יכול לסלקו בזוזי וממילא דלרבא נמי דינא הכי דלא אשכחן דפליגי אביי ורבא בהא ומשו"ה מקשו שפיר מאיצטלא דפרסוה אמיתנא ולא משמע להו לחלק בין אקדיש לוה או מלוה דבתרויהו טעמא דרבא משום דמצי לסלוקי בזוזי כנ"ל ודו"ק:

בד"ה בהיזק שאינו ניכר קמיפלגי לרב כו' חשיב שפיר היזק ניכר כו' ויש לדקדק דלמאי דמסקו דהכא חשיב ניכר טפי וא"כ מי הכריחם לומר דלרב חשיב שפיר היזק ניכר דהא בלא"ה א"ש דבההיא דהכא סובר רב דכ"ע היזק שאינו ניכר שמיה היזק ולא ניחא ליה לרב לפרש דפליגי בהיזק שאינו ניכר דא"כ היה צ"ל דכ"ע מזיק שעבודו של חבירו חייב ואנן אשכחן ברייתא דפ' המניח דף ל"ג דדייקינן מזיק שעבודו ש"ח פטור ואפשר דלקושטא דמילתא מ"ש התוס' דהכא חשיב ניכר טפי היינו דוקא לעולא אבל לקושטא דמילתא לא משמע להו לחלק ומש"ה ניחא להו לפרש דלרב דוקא הוי היזק הניכר כיון שיכול לשחררו מן הדין וק"ל:

רש"י בד"ה גובין משאר נכסים כלומר אם ירצה מוכר את אלו וגובין מן השאר עכ"ל. וכ"כ התוספות ונראה דאיירי באפותיקי סתם אבל באפותיקי מפורש נראה הסכמת כל הפוסקים דאף שהניח הלוקח מקום לגבות ב"ח אצל המוכר אפ"ה לא מצי לדחותו אצל ב"ח דהא א"ל בהדיא לא יהא לך פרעון אלא מזו נמצא דהני לאו ב"ח מיקרי שאין שעבודו עליהם וכ"כ כל המפרשים בשם הרי"ף ז"ל בתשובה דהכא באפותיקי סתם דוקא איירי ועיין בלשון הרמב"ם ז"ל בפי"ח מהלכות מלוה ובמפרשיו ועיין בסמ"ע סי' קי"ז מ"ש בזה:

תוספות בד"ה לישא שפחה אינו יכול וא"ת כו' הא אינו יכול לקיים בכך פריה ורביה כו' עכ"ל. לכאורה נראה דאצד ב"ח קאי דאי אצד עבדות הא משמע מדבריהם לקמן בד"ה לא תוהו דלא מיפקיד והטעם משום דקי"ל נשים לא מיפקדו אפ"ו וכל שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב ואם כן ע"כ אצד חירות קאי הכא מיהו לפ"ז נראה דפשיטא להו להתוספות דצד חירות חייב בכל המצות אע"ג דעיקר לה לה מאשה דילפינן מאו חופשה לא ניתן לה איירי בחציה שפחה וחציה ב"ח כבר הרגישו תוס' בזה בריש פ"ק דחגיגה ותירצו דאצד עבדות קאי ולענ"ד הטעם מדאיצטריך קרא לפטור מחגיגה מדכתיב אל פני האדון ה' למעט חצי עבד וחב"ח מראיה אלמא דבשאר מצות חייב ול"ל דנילף מראיה דאם כן לישתוק מיניה ונילף לה לה מאשה אע"כ דבא ללמד שחייב בכל המצות אבל מלשון הרמב"ם ז"ל בהלכות חגיגה נראה להדיא דח"ע וחב"ח פטור מכל המצות שנשים פטורות ואם כן לפ"ז ע"כ הא דחייב בפ"ו היינו דעבד גמור נמי חייב כמ"ש בסמוך מיהו לקמן שם אפרש מה שנלע"ד דצד עבדות נמי מיפקיד אפ"ו ועיין בסמוך:

בא"ד וי"ל דהכא אפשר לקיים שניהם ע"י כפייה עכ"ל והקשה מהרש"א ז"ל דאכתי ליתי עשה דלעולם בהם תעבודו ולדחי ל"ת דלא יהיה קדש והניחו בצ"ע ולענ"ד לק"מ דהא לגבי דידיה ליכא עשה דבהם תעבודו כיון שהב"ד כופין אותו והפקיעו ממנו שעבודו ממילא פקע שעבודו שאינו רשאי עוד לשעבד לו דקי"ל הפקר ב"ד הפקר ולגבי הב"ד פשיטא דלא שייכא עשה ויש להם כח להפקיע שעבודו כדי שלא יעבור העבד בכל יום בלאו דלא יהיה קדש או אעשה דפ"ו. מיהו מלשון התוספות לקמן בד"ה כופין שהקשו וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך א"כ משמע קצת דאיכא איסורא דבהם תעבודו לגבי האדון. מיהו לפי שיטת הר"ן והרמב"ם ז"ל שכתבו דהאי דבהם תעבודו לאו איסור עשה גמור הוא אלא עיקר האיסור משום מתנת חנם וא"כ כשמתכוון לשם מצוה ולא לשם מתנה מותר ולפ"ז א"ש טפי אלא דאף לפי זה לא יתיישב קושיית התוס' לקמן בד"ה כופין וק"ל:

בא"ד ועוד דבדידה ליכא עשה דאפילו מיפקדא כו' פירוש לרבי יוחנן בן ברוקא דנשים מצוות על פ"ו ועוד יש לפרש לפמ"ש לקמן בד"ה לא תוהו דאף עבדים לא מיפקדו אפ"ו ואפ"ה אלשבת יצרה מיפקדו וכתב שם דלפ"ז שפחה נמי מיפקדא אלשבת יצרה ולזה נתכוונו ג"כ כאן אבל בעיקר תירוצם בזה קשיא לי דאכתי לא סגי בהאי שינויא לחוד דאכתי תיקשי מה שהקשו בסמוך וישא ח"ש וחציה ב"ח ומה שתירצו בסמוך דאסור משום דאתי צד עבדות שבו כו' לא שייך כאן דאכתי ליתי עשה דפ"ו ולידחי הל"ת שיש בצד עבדות שבה דכיון דאיהי נמי מיפקדא וא"א לה לינשא אלא כיוצא בה א"כ ודאי מותר לחצי עבד וחצי ב"ח לישא חציה שפחה וחב"ח כדי שיקיימו שניהם מצות פ"ו ואתי עשה ודחי ל"ת ונלע"ד ליישב דאפ"ה אסור לישא ח"ש וחב"ח דלדידה ליכא עשה דאפשר לה להנשא לעבד עברי שימסרנה רבה לו ואע"ג דממה שהקשו התוספות לקמן בד"ה לא תוהו אהא דלא כפינן בחצי שפחה לשחררה אי מיפקדא וא"כ נראה דלא משמע להו לומר דאין כופין משום דאפשר לה לינשא לע"ע דאיירי שאין לרבה עכשיו ע"ע כמ"ש מהרש"א ז"ל שם אלא דאיכא למימר דדוקא לענין שכופין לשחררה כתבו שפיר דכיון שאין לו ע"ע עכשיו יש לכופו לשחררה משום מצות פ"ו אבל כאן דאיירי לענין איסור דאתי עשה ודחי ל"ת דצד עבדות א"ש דלא אמרינן אתי עשה ודחי משום לתא דידה דאפילו מיפקדא אפילו הכי אפשר בשום צד שתקיים העשה אם יזדמן לה ע"ע כן נראה לי נכון ודוק היטב:

גמ' אמי שפיר נאה בנדה דף יט ע"ב קרי ליה אמי וורדינאה עי' פרש"י שם:

רש"י ד"ה ויאמר לו כו' על בניו קשה לי הא קי"ל דעבד הבא על בת ישראל הולד כשר אלא דלהרבה פוסקים פגום לכהונה ולמאי נקט רש"י בניו ולא כפשוטו דיוציא לעז עליו שפסול לבא בקהל דהוא עבד ומאי אולמא בניו ממנו: