Gittin 3b

אי רבי מאיר דאמר עיקר השטר זו היא חתימתו:

חתימה לשמה בעי דכי כתיב וכתב לה אחתימה כתיב כדקתני לקמן (גיטין דף כא:) כתב גט על המחובר כשר ואע"ג דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שהוא מחוסר כתיבה קציצה ונתינה אפ"ה כיון דחתמו בתלוש מכשר ליה ר"מ אלמא וכתב דקרא אחתימה הוא:

אין כותבין לכתחילה על המחובר שמא יחתום במחובר ומפסיל כדפרישית והכי מפ' בפ"ב (דף כא:):

ואי ר' אלעזר דאמר מדאורייתא גט שאין עדיו חתומין עליו כשר אלמא וכתב כתיבה היא דמשמע:

כתיבה בעי לשמה ולא חתימה:

והא שלשה גיטין פסולין דקא חשיב בפ' בתרא (לקמן גיטין פו.) וחד מינייהו אין עליו עדים:

דרבנן כלומר פסולייהו אפי' לת"ק לא הוי אלא מדרבנן מדקתני אם ניסת הולד כשר:

ולא בעי רבי אלעזר חתימה ופליג עלה ר"א דאפילו לכתחילה תנשא אלמא פסולא דרבנן נמי לית ליה:

דתנן אין כותבין במחובר וכו' הך סוגיא ובסמוך נמי דמוקי רב אשי מתניתין כר' יהודה אתיא כריש לקיש דפ"ב (לקמן גיטין דף כא:) דמוקי מתניתין כר"מ דחתמו שנינו דמשמע חתימה ממש אבל רבי יוחנן ושמואל מוקי התם מתניתין כרבי אלעזר וחתמו אתורף קאי כלומר סיימו כמו תורה חתומה ניתנה דס"פ הניזקין (לקמן גיטין דף ס.) ולשמואל ורבי יוחנן נמי יש להוכיח דר"מ לא בעי כתיבה לשמה כדמסיק בסמוך מדרב נחמן דאמר אומר היה ר"מ אפילו מצאו באשפה כו' וא"ת והיכי מוכח מהכא דלא בעי כתיבה לשמה דילמא לכתחילה בעי כתיבה לשמה כדבעי לכתחלה בתלוש וי"ל דאפילו אי לכתחילה בעי כתיבה לשמה לא מיתוקמא מתני' כוותיה כיון דדיעבד כשר לא היו מתקנין לומר בפ"נ ועוד דתנן בריש פ"ב (לקמן גיטין דף טו.) דאי לא אמר בפני נכתב פסול ותימה לר"י דהכא משמע דלא מיתוקמא מתני' כר"מ משום דר"מ לא בעי כתיבה לשמה ולקמן (גיטין דף ה:) תניא בהדיא המביא גט ממדינת הים נתנו לה ולא אמר בפ"נ ובפני נחתם יוציא והולד ממזר דברי ר"מ ולרבא ניחא דבעי בפני נכתב דלא ליתי לאיחלופי והא דאמר רב נחמן בסמוך דלר"מ מצאו באשפה כשר היינו כשהבעל עצמו נותנו לה או בא"י אבל שולח גט ממדינת הים צריך שיראה השליח כתיבת הגט שיוכל לומר בפני נכתב דלא ליתי לאיחלופי אבל לרבה קשה דלית ליה טעמא דאיחלופי אף לפי המסקנא דרבה אית ליה דרבא כדפירשנו:

שלשה גיטין פסולים איכא דמוקי בפ' בתרא (לקמן גיטין דף פו.) הך מתני' כר"מ אע"ג דאית ליה לר"מ כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר אור"ת דהכא היינו טעמא דהולד כשר דכך היה המטבע שלא יפסל הולד בהנך שלשה ואע"ג דר"מ סבר וכתב היינו וחתם מ"מ כשר הולד בכתב ידו ואין עליו עדים דכיון שהבעל עצמו כתב אין לך חתימה גדולה מזו ואין בו אלא עד אחד למ"ד בפ' בתרא (ג"ז שם) כתב ידו ועד שנינו שפיר אלא למ"ד כתב סופר ועד קשה ניחוש דשמא סופר כתבו להתלמד וזרקו לאשפה ובאתה האשה והחתימה עליו עד אחד ואין כאן שנים וי"ל שהסופרים חוששים למכשול ונזהרין בכך ומיהו אין רגילות להזהר לגמרי שתחשב כתיבת סופר כעד אחד:

כתב בכתב ידו ואין עליו עדים טעמא דפסול משום שיוכל לכתוב הזמן כמו שירצה והוי כאין בו זמן וא"ת בשלמא למ"ד בפ"ב (לקמן גיטין דף יז.) דתקנו זמן בגיטין שלא יחפה על בת אחותו הכא בכתב ידו נמי איכא למיחש שמא יחפה אבל למאן דמפרש התם דתקינו זמן משום פירי קשה לר"י מה חשש יש בכתב ידו ואם יש לחוש שיקדים זמן לטובת האשה אע"פ שבא לגרשה ולעשות עמה קנוניא שתגבה מלקוחות שמכר להם פירות בינתים מאותו הזמן הכתוב בגט עד עכשיו כמו שאנו חושדין את האשה גבי שובר כתובה בסוף שנים אוחזין (ב"מ דף יט.) א"כ לא נסמוך עליו לטרוף לקוחות מזמן הכתוב בו וי"ל דודאי אינו נאמן ולכך פסלוהו דלפעמים תפסיד האשה שלא כדין כשיכתוב הבעל יום שעומד בו ולא יקדים הזמן ואז היה לה לטרוף לקוחות מזמן הכתוב והיא לא תוכל לטרוף לפי שאנו חושדין אותו שהקדים הזמן ולכך. פסלוהו דהשתא בדין לא תטרוף האשה מזמן הכתוב כיון שהגט פסול דדוקא בגט כשר גובה מיום הכתיבה ועי"ל דחיישינן דאחר הכתיבה מיד תתפוס הפירות ותאמר שכבר נתגרשה מזמן הכתוב בו:

יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד למ"ד כתב ידו ועד שנינו תנא כתב בכתב ידו ואין עליו עדים לאשמועינן דאפ"ה הולד כשר וסיפא דאין בו אלא עד אחד איצטריך דאפ"ה לא תנשא לכתחילה:

יש בו זמן נראה ה"ה דאין בו זמן אלא לאשמועינן אע"ג דיש בו זמן לא תינשא לכתחילה:

רבי אלעזר אומר אפילו אין עליו עדים כו' וא"ת דילמא דוקא כתב בכתב ידו או בעד אחד דאיירי ת"ק מכשיר ר"א וי"ל דהלשון אפילו אין עליו עדים משמע דאין עליו עדים כלל ועוד דקתני דאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם משמע דבעדי מסירה לחוד סגי ונראה לר"י דאף לכתחילה מכשיר ר' אלעזר בעדי מסירה כדפירש בקונטרס מדקתני לקמן בפ"ב (גיטין דף כא:) אין כותבין על הנייר מחוק וחכמים מכשירין ואמר מאן חכמים ר"א דאמר עדי מסירה כרתי ומשמע מכשירין וכותבין והדתנן בהשולח (לקמן גיטין דף לד:) התקין ר"ג שיהו העדים חותמין על הגט לא שצריך לעשות כן אלא תיקן שילמד להם לעשות כן שלא יצטרכו לעדי מסירה כשירצו להראות לראיה השטר והגט אבל אם באים לסמוך לכתחילה אעדי מסירה סומכין:

וגובה מנכסים משועבדים לשון שני פי' בקונטרס אם שטר מלוה הוא גובה מנכסים משועבדים וכן נראה לר"ת עיקר דאפילו בשאר שטרות גובה בעדי מסירה מנכסים משועבדים כדמשמע בפ' בתרא (לקמן גיטין דף פו:) דאמר רב הלכה כר"א בגיטין ובשאר שטרות לא והא קתני וגובה מנכסים משועבדים אלמא דר"א איירי נמי בשאר שטרות וקשה דאמר בגט פשוט (ב"ב דף קעו.) הוחזק כתב ידו בב"ד מהו פי' מהו שיגבה ממשעבדי ומייתי מהך. דגיטין דקתני וגובה מנכסים משועבדים ומשני שאני התם דאיכא כתובה משמע דדוקא בגט איירי ולא בשאר שטרות ורשב"ם גרס התם שאני התם דמשעת כתיבה שיעבד נפשיה פירוש כשנכתב השטר נכתב כדי למוסרו בפני עדים שיהו עדי מסירה במקום עדי חתימה והוי קול כאילו עדים חתומים אבל לעיל איבעיא לן הוחזק כתב ידו בב"ד ומסר בינו לבין עצמו ולא נתכוין אלא להודאה ולא לעשות שטר שיהיה לו קול והתם לא יועיל אפילו איתחזק בב"ד ורבינו חננאל פי' דההיא דגט פשוט (שם דף קעו.) פליגא אההיא דהמגרש (לקמן גיטין דף פו:) ופסק רבינו חננאל שיש לסמוך אההיא דגט פשוט ולא מגבינן בעדי מסירה אלא מבני חרי והא דפריך סתמא דהש"ס בפירקין (דף יא.) גבי שטר פרסאה דמסרי באפי סהדי ישראל אי הכי ממשעבדי נמי ליגבי לא קשה לפסק רבינו חננאל דמיירי בחתימי עליה סהדי עובדי כוכבים הדיוטות כדפי' בקונטרס ומשום הכי ס"ד דגבי ממשעבדי כיון דמסרי באפי סהדי ישראל חשיבי הנך הדיוטות כערכאות וגם מלשון הקונטרס מוכיח לקמן דלא גבי ממשעבדי אלא בעדי חתימה:

וכי לא בעי רבי מאיר כתיבה לשמה מדאורייתא אבל מדרבנן בעי ופסול בדיעבד דבענין אחר לא מתוקמא מתניתין כוותיה כדפיר' לעיל ואם תאמר ומאי שנא ממחובר דאמר לעיל אין כותבין לכתחילה אבל בדיעבד כשר אפילו מדרבנן דמדאורייתא אין חילוק בין לכתחילה לדיעבד ויש לומר דהשתא מוקי ההיא מתניתין דמחובר כרבי אלעזר וחתמו אתורף קאי:

ר' אלעזר אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר. והא דמכשר ר"א לא תימא בכה"ג דאיירי ת"ק דכתב בכתב ידו או יש בו עד אחד, אלא כי מכשר ר"א אפי' בכתב סופר ונתנו לה בפני עדי מסירה דעדי מסירה כרתי, וכן מוכח מדקתני גובה מנכסים משועבדין לפי שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם דמשמע דבעדי מסירה בלחוד סגי. ונראה נמי דר"א אפי' לכתוב לכתחילה ולתת לה בעדי מסירה בלבד בלא עדי חתימה מכשיר, כדתנן לקמן (גיטין כא, ב) אין כותבין על נייר מחוק ועל הדפתרא מפני שיכול להזדייף וחכמים מכשירין, וחכמים היינו ר"א דאמר עדי מסירה כרתי כדאי' התם (כב, ב), ומדקאמר ת"ק אין כותבין ואיהו קא מכשר משמע דמכשירין לכתוב וליתן קאמר. והא דתנן לקמן (גיטין לד, ב) התקין ר"ג שיהו העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם, לאו למימרא שיהו צריכין לכך לכתחילה, אלא תקן ולמד דעת את העם לעשות כן ולא יסמכו על עדי מסירה [לבן שלא יהיו] צריכין לעולם לעדי מסירה אם יצאו עליו עוררין, וכדאידך דר"ג התם (לב, ב) מלמדין אותם שלא יחזרו בהם אבל אם באין לכתחלה לסמוך אעדי מסירה סומכין, וכן פרש"י ז"ל כאן דר"א מכשיר לכתחלה בכך, וכן דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל. ויש לי ללמד עליה משמעתין דהכא דמהדרינן לאוקמה למתני' כר"א, ודחינן אי ר"א כתיבה בעי חתימה לא בעי וכ"ת לעולם ר"א וכי לא בעי ר"א כתיבה מדאורייתא אבל מדרבנן בעי, והא שלשה גיטין פסולין וכו' ור"א אומר אפי' אין עליו עדים וכו', ואם איתא דר"א לא מכשר לכתחלה וכמו שנראה מפי' ר"ח ז"ל בפ' המגרש (גיטין פו, א), אמאי לא מוקמינן לה כר"א, ולימא הכי לעולם ר"א וכי לא בעי ר"א חתימה לשמה מדאורייתא ובדיעבד, אבל מדרבנן ולכתחלה בעי ומתני' מדרבנן ולכתחלה, וכ"ת דמתני' אי אפשר לאוקומה בלכתחלה אבל דיעבד כשר, דהא קתני לקמן (גיטין טו, א) המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב אבל לא בפני נחתם וכו' פסול, אלמא פסול לגמרי אפילו דיעבד, הא ליתא דפעמים קרי פסול כל שאינו יכול לגרש בו לכתחלה, וכדמשמע לקמן (גיטין פו, א) גבי ג' גיטין פסולין דפרכינן עלה ותו ליכא והא איכא גט ישן ופרקינן התם תנשא לכתחלה, כלומר שלא פסלוהו אלא שלא יגרש בו לכתחלה קרי גט פסול, ועוד דהא ג' גיטין גופיהו קרי פסולין ואם נשאת הוולד כשר דאלמא פסול לאו לגמרי משמע

הא דקתני גובה מנכסים משועבדים פירש"י ז"ל גובה בו כתובה מנכסים משועבדין וכדתנן (כתובות פט, א) הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה. ואינו נכון דהא לקמן (גיטין פו, א) משמע דאשאר שטרות קאמר, כדאמר התם עלה אמר רבי יהודה אמר רב הלכה כר"א בגיטין ושמואל אמר אפי' בשאר שטרות, ופרכינן וסבר רב בשאר שטרות לא והא קתני גובה מנכסים משועבדין, ופרקינן ר"א תרתי אית ליה ורב סבר לה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא, אלמא גובה מנכסים משועבדין בשאר שטרות קאמר לומר דבעדי מסירה גובין בשאר שטרות מן הלקוחות, ועוד דאי כתובה קאמר מאי קמ"ל פשיטא דכיון דנתגרשה וגובה כתובתה שגובה אותה מן המשועבדין, דאטו האי מחמת גיטא גביא, הא אינה גובה אלא מחמת כתובתה או מחמת תנאי ב"ד, ועוד דלקמן (גיטין כב, ב) משמע נמי דאפילו בשאר שטרות מכשיר ר"א, דא"ר יוחנן אפילו בשאר שטרות והא כתיב (ירמיהו ל״ב:י״ד) ונתתם בכלי חרס למען יעמדו וגו' ההיא עצה טובה קמ"ל. אלא נראה כלשון שני שפרש"י ז"ל דגובה מנכסים משועבדים אשאר שטרות קאי, דכל שטר קרי גט וכדאמרינן בעלמא (ב"ק צה, א) גט חוב שאין בו אחריות נכסים (לקמן רע"א), כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגטי נשים. ואי ק"ל הא דגרסינן בבבא בתרא (קעו, א) גבי מתני' דהוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין, בעא מיניה ר' אבא בר נתן מר' יוחנן הוחזק כתב ידו בב"ד מהו, א"ל אע"פ שהוחזק כתב ידו בב"ד אינו גובה אלא מנכסים בני חורין, מתקיף לה רמי בר חמא והא תנן שלשה גיטין פסולין וכו' ר"א אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדין, שאני התם דאיכא כתובה דמשעת כתובה שעביד נפשיה, דאלמא בכתובה בלחוד קא מיירי ולא בשאר שטרות. תירץ רש"י ז"ל שם בב"ב, דלא גרס שאני התם דאיכא כתובה, אלא ה"ג שאני התם דמשעת כתיבה שעביד נפשיה, ופי' הוא ז"ל דהתם שאני שכתבו על דעת למסרו בפני שנים כדי שיגבה בו, ומסרו לו בפניהם והלכך משעת כתיבה שעביד נפשיה, אבל כאן לא מסרו לו בפני עדים אלא בינו לבינו ולא נתכון זה אלא להודות לו בכתב ידו שלוה ממנו מנה, והלכך לא עדיף הוחזק בב"ד על ידי המלוה כעדי מסירה שמסרו לוה למלוה בפניהם. וכתוב בתוספות דנראים דברי רש"י ז"ל דודאי עדי מסירה כרתי אף בשאר שטרות, ופסק נמי הכין דגובין בו מנכסים משועבדים, דהא שטרא פרסאה דמסרה ניהליה בפני ישראל מגבי ביה רבא מבני חרי כדאיתא לקמן (גיטין יא, א), ואוקמינן לה בדידעי למקרי ובדאפוצן, ובמהדר מענינו של שטר בשטה אחרונה, ופרכינן עלה א"ה אפילו ממשעבדי, אלמא כל בעדי מסירה גובין אפילו ממשעבדי, ותמיהא לי דהא כולהו אמוראי לקמן (גיטין פו, ב) הלכה כר"א בגיטין קאמרי ולא בשטרות כמו שנכתוב במקומה בס"ד (לקמן גיטין ד, א ד"ה מהדרינן), ועוד דדוחק הוא למחוק גירסת הספרים שבשילהי ב"ב (קעו, א). ונראה להעמיד גירסת הספרים ובודאי דר' אלעזר תרתי אית ליה כדאיתא לקמן (גיטין פו, ב) במקומה וגובה מנכסים משועבדים הכי משמע, אלא דלית הלכתא כותיה לגבות ממשעבדי אלא בגיטין ככולהו אמוראי הבקיאין בדבר הלכה [כדאי' שם], והא דאמרינן לקמן (גיטין יא, א) גבי שטרא פרסאה אי הכי אפילו ממשעבדי ודאי מעיקרא הכי הוה משמע לן ולא הוה קים לן הדין סברא, והיינו דפרקינן לית ליה קלא, כלומר ממשעבדי ודאי לא גבינן בהאי שטרא דעדי מסירה לית להו קלא דמאן מפיק קלא עדי חתימה, וכיון דלא חתימי ביה ישראלים לית להו קלא, אלא א"כ נעשה בערכאות דערכאות אית להו קלא, וכן פרש"י ז"ל לית ליה קלא לפי שאין חותמין ישראל דסהדי דחתימי על שטרא אינון מפקי לקלא ע"כ, ולא אשטרא פרסאה בלחוד קאמר, אלא כל שטרא דלא חתמי בה סהדי ישראל, וההיא דבשילהי ב"ב (קעו, א) הכי פרכינן והקתני שלשה גיטין פסולין וכו' ור"א אמר אע"פ דאין עליו עדים אלא שמסרו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדין ובין בגיטין בין בשטרות קאמר, אלא ר' יוחנן דאמר דאף על פי שהוחזק כתב ידו אינו גובה אלא מבני חרי לית ליה דר"א בשאר שטרות ומ"ש גיטין משאר שטרות, ופרקינן שאני התם דאיכא כתובה שעבודי שעביד נפשיה, כלומר התם לא משום גט גובה מנכסים משועבדין אלא משום כתובה דאית לה קלא ואף על גב דלא הוציאה כתובה גובה בתנאי ב"ד מנכסים משועבדין, אבל בהוחזק כתב ידו בב"ד דלית ליה קלא דהא לא חתימי עליה סהדי ולית ליה קלא לא, מיהו אינו מחוור חדא דאין הלשון מתחוור, ועוד דא"כ לקמן בפרק המגרש (שם) הוה ליה למיבעי לרב מ"ט פסק כר"א בגיטין ולא בשטרות וגירסת הספר צ"ע.

אין כותבין את הגט במחובר לקרקע כתבו על המחובר תלשו וחתמו ונתנו לה פסול ומכל מקום יתבאר בפרק שני שאם כתב הטופס במחובר ותלשו ואחר כך כתב התורף שהוא שם האיש והאשה והזמן והרי את מותרת לכל אדם וחתמו ונתנו לה כשר:

גט שיש עליו עדים ואין בו זמן פסול אלא שאם נשאת בו הולד כשר וכן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד ושהבעל כתב בכתב ידו הרי זה גט פסול אבל כתב סופר ועד אחד אינו כלום והוא שאמרו על זה בפרק אחרון פ"ו ב' כתב ידו שנינו ואף כתב ידו בלא שום עד פסול ואם נשאת הולד כשר כדקאמר ברישא כתב בכתב ידו ואין עליו עדים ושמא תאמר א"כ כ"ש כתב ידו ועד אחד תנא סופא לגלויי רישא שלא לדקדק ממנה שבכתב ידו ועד יהא כשר אבל כתב ידו כשר מן התורה שכתב ידו כעדים הוא וכן כתבו גדולי הרבנים ומכל מקום בכתב ידו בלא עדים אם נתנו בעידי מסירה כשר לגמרי כמו שכתבנו וגובה כתובתה מנכסים משועבדים שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם שמא ימותו עידי מסירה ומכל מקום בעידי מסירה כשר ולא סוף דבר בכתב ידו אלא אפילו בכתב סופר בלא שום עד כל שנתנו בעידי מסירה כשר ויש מפרשים שכתב ידו בלא שום עד אינו כלום ורישא דמתניתין בחתם ידו הוא וכגון שכתב אני פלני מגרש וכו' וחתם שם אבל בלא חתם ידו אינו כלום וראיה לזה ב"ב קע"ו א' הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו שפירושו חתם ידו ומה שנאמר כאן הלכה כר' אלעזר בגיטין אלמא דבשטרות מיהא אין הלכה כמותו אלא עידי חתימה בעינן ושיש חולקים לומר שאף בשטרות כן כמו שביארנו במסכת כתובות וכן מה שכתבו הפוסקים דר' אלעזר אף עידי מסירה קאמר ומכל מקום עידי חתימה כרתי היכא דליכא עדי מסירה ושעיקר הענין הוא עידי מסירה אלא שתקנו חכמים עידי חתימה מפני תקון העולם ואע"פ שחתמו צריך לכתחלה עידי מסירה מפני שעיקר הענין בעידי מסירה הא כל שאין שם עידי חתימה נכשר בעידי מסירה וכל שאין עידי מסירה או שנמצאו פסולים נכשר בעידי חתימה יתבאר הכל בפרק אחרון בע"ה:

תוס' בד"ה דתנן אין כו' דלית ליה טעמא דאחלופי אף לפי המסקנא כו' עכ"ל בפשיטות (א) ה"מ לאוכוחי הכי לר' מאיר כיון דבעי חתימה לשמה ע"כ ידענו לא מהני וליכא למיחש לאחלופי ודו"ק:

בד"ה ג' גיטין כו' ומיהו אין רגילות להזהר לגמרי שתחשב כתיבת סופר כע"א עכ"ל ר"ל דלכך הגט פסול ולא תינשא בו לכתחלה אבל למאן דמפרש לה כתב ידו ועד שנינו פסול ולא תינשא לכתחלה משום דהוה כאין בו זמן כמ"ש לקמן וק"ל:

בד"ה ר"א אומר כו' אין עליו עדים משמע דאין עליו עדים כלל כו' עכ"ל דכתב בכתב ידו נמי מקרי כיש עליו עדים דאין לך חתימה גדולה מזו כמ"ש לעיל וק"ל:

בא"ד משמע מכשירין וכותבין כו' עכ"ל דהא אאין כותבין דקאמר ת"ק קאי וחכמים מכשירין וכ"ה בחדושי הרשב"א וק"ל:

בד"ה וגובה מנכסים כו' ליגבי נמי ממשעבדי לא קשה לפסק ר"ח דמיירי בחתימי כו' עכ"ל ולר"ת דנראה לו עיקר דגבי ממשעבדי לא קשה ממאי דמסיק שם לית ליה קלא ולא גבי ממשעבדי היינו משום דנכתב לשון פרסי ורש"י פירש שם משום דאין עליו עדים חותמין ישראל והיינו כפי' ר"ח וק"ל:

בד"ה וכי לא בעי ר"מ כתיבה כו' וי"ל דהשתא מוקי ההיא מתני' דמחובר כר"א כו' עכ"ל ולמאי דמוקי נמי השתא מתני' דמחובר כר"א וחתמו אתורף קאי כשמואל ור"י ולא אסיק אדעתיה הא דרב נחמן אומר היה כו' מ"מ פסיקא ליה בשום דוכתא דלר"מ כתיבה לשמה מדאורייתא מיהת לא בעי דמ"ה לא מתוקמא להו אתורף קאי אלא לר"א אבל לר"מ לא מתוקמא להו בכה"ג כיון דלא בעי כתיבה לשמה מיהת מדאורייתא וק"ל:

ד"ה דתנן וכו' עד וי"ל דאפי' אי לכתחלה בעי כתיבה לשמה לא מתוקמא מתני' כוותיה וכו'. אבל אי ס"ל דפסול מדרבנן אפי' בדיעבד דהיינו אפי' אם כבר נתגרשה בגט זה שלא נכתב לשמה הוי פסול ולא תינשא אלא שאם נשאת הולד כשר מתוקמ' שפיר מתני' כוותיה אבל לכתחלה הוי פי' דלכתחלה צריך לכתבו לשמה אבל נכתב שלא לשמה ונתגרשה בו כשר ותינשא בו וזה פירושו של לכתחלה בכל דברי התוס' שבעמוד זה:

בא"ד והא דקאמר רב נחמן בסמוך דלר"מ מצאו באשפה כשר היינו כשהבעל בעצמו נתנו לה וכו' או בא"י. ר"ל לפי המסקנא דמסיק לקמן דגם דבא מודה דבארץ ישראל אפי' ממדינה למדינה אין צריך לומר בפני נכתב וכו' משום דכיון דקביעי בתי דינים משכח שכיחי לקיימו:

בא"ד אבל לרבה קשה דל"ל טעמא דאחלופי וכו' כדפירשנו ר"ל כדפירשו בד"ה מאן תנא דאף לפי המסקנא ס"ל לרבה דידענו לא מהני ולכך לא שייך טעמא דאחלופי וא"כ בפני נכתב ל"ל כיון דלא בעי חתימה לשמה:

ד"ה ג' גיטין פסולין וכו' עד למאן דאמר כו' דכתב ידו ועד שפיר אלא למ"ד כתב סופר ועד קשה ניחוש וכו'. ר"ל דאין לומר דכתב הסופר חשוב ג"כ כעד אחד דניחוש דשמא כתבו להתלמד וכו':

ד"ה כתב בכתב ידו וכו' עד א"כ לא נסמוך עליו לטרוף לקוחות והא דלא הוקשה לתוס' באין בו זמן למה פסלינן ליה לגט לא לטרוף מלקוחות בגט זה רק תינשא בו דהתם אתי ליה שפיר דפסול משום דתפסיד האשה שלא כדין אבל הכא אי תפסיד כדין תפסיד ולא תטרוף כיון דחשדינן ליה דהקדים הזמן ותירץ דה"נ תפסיד שלא כדין:

בא"ד ועי"ל דחיישינן דאחר הכתיבה מיד תתפוס הפירות ותאמר שכבר נתגרשה מזמן הכתוב בו. רוב התלמידים מפרשים כוונת התוס' בתירוץ זה שר"ל לתרץ מה שהקשו א"כ לא נסמוך עליו לקוחות וכו' ותירצו דחיישינן דשמא תתפוס האשה הפירות מהלקוחות ואחד התפיסה אין בה בידינו להוציא מידה כי היא תאמר שכבר נתגרשה מזמן הכתוב בו והמוציא מחבירו עליו הראיה ופירוש זה נראה בעיני דחוק כי למה ניחוש שתתפוס האשה הפירות שביד הלוקח כי איך יכולה לתפוס מזמן הכתוב בגט מה שכבר אספו ואצרו בידם או אכלו אם לא שתוציא מידם בדין שיתחייבו לשלם לה או להחזיר פירותיה כדיך הטורף ועוד למה דקדקו התוס' בלשונם לומר דחיישינן לאחר הכתיבה מיד תתפוס הפירות מה כוונתם לפירוש זה במה שכתבו מיד אחר הכתיבה ויש לפרש כוונתם בע"א שר"ל דחיישינן שקודם שיתן לה בעלה הגט לשם גירושין אלא מיד אחר שיכתבנו תקח היא הגט ותטרוף בו הפירות מהלקוחות ותאמר שכבר נתגרשה בו בזמן הכתוב וא"כ אע"פ שלא תטרוף הפירות אלא מהיום ולא מזמן הקורם היא תטרוף שלא כדין אבל גט החתום בעדים מיד אחר החתימה אין לבעל פירות למ"ד משום פירי כדלקמן בפ"ב ולכך ליכא למיחש וכשתטרוף כדין תטרוף:

גמרא אי ר"מ כו' כתיבה לא בעי ויש להקשות מאי קושיא נהי דר"מ לא בעי כתיבה לשמה ואפי' מצאו באשפה כשר אפ"ה כתבו התוס' דס"ו ע"ב בד"ה הא כתב הגט כו' לחד שינויא דמודה ר"ל היכא שציוה הבעל לא' לכתוב הגט וכתבו אחר דפסול ומשמע שם דאפילו בדיעבד תצא וא"כ ה"נ דלמא חייש ר"מ לכה"ג ואף לפמ"ש התוס' לעיל דכיון דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי תו לא חיישינן אלא לערעור הבעל בלעז בעלמא ה"נ מצי לערער ולומר שהוא ציוה ע"י שליח שיכתוב סופר פלוני דהא ר"מ מכשיר באומר אמרו אפילו בחתימה כ"ש בכתיבה והלך השליח והניח לסופר אחר לכתוב בלתי ידיעת הבעל וא"כ שפיר מצי לערער ולהוציא לעז דקפיד אכתיבת הסופר וממילא דפסול לר"מ ואע"ג דכיון דר"מ מכשיר באומר אמרו א"כ ממילא לא חיישינן שמא ישנה השליח על דעתו של הבעל י"ל דהיינו דווקא למי שבקי לשמה אבל הכא נהי דרוב סופרים בקיאין הם מ"מ אפשר דהשליח לא היה בקי לשמה ומכ"ש דלא חייש אכתיבה. ומש"ה לא הקפיד לומר לסופר אחר שיכתוב ומש"ה מצריך ר"מ לומר בפני נכתב ומסתמא שכותבו הסופר בצווי הבעל כדלעיל. ויש ליישב דתלמודא לא מצי לאוקמי מילתא דרבה בכה"ג דהא רבה גופא אית ליה לקמן ס"פ התקבל דאומר אמרו כשר ולא תעשה וכיון דאומר אמרו גופא כשר ולא תעשה לא שכיח ולא חיישינן כמ"ש שם התוס' שם ואף למאן דלית ליה שם דרבה ורב יוסף נמי יש ליישב ע"ש ואין להאריך יותר. מיהו נתיישב בזה קושיית התוס' דנהי דסתמא דתלמודא לא בעי לאוקמי אליבא דרבה סתמא דמתני' כר"מ ומשום אומר אמרו כיון דתלמודא גופא סובר בפשיטות דאומר אמרו פסול משא"כ ר"מ גופא דס"ל בהדיא אומר אמרו כשר וא"כ לדידיה א"ש דצ"ל בפני נכתב מה"ט גופא כמ"ש ועוד מצינן ליישב בכה"ג מטעמא דחתם סופר ועד דפסול לר"מ ואין להאריך והמשכיל יבין:

תוספות בד"ה דתנן אין כותבין כו' הך סוגיא ובסמוך נמי כו' עכ"ל ופירושם תמוה דא"כ מאי מקשה הש"ס עליה דרבה מאן תנא דהא מצי סבר שפיר כרבי יוחנן ואינך אמוראי דמוקי למתני' דמחובר כר"א דהכי קי"ל ואי מדר"נ מקשה הו"ל לאתויי מעיקרא מילתא דר"נ ועוד דלמא רבה לית ליה דר"נ ומכ"ש למ"ש התוס' שם דף כ"ב דהא דר"נ אמר אומר היה ר"מ אפילו מצאו באשפה היינו מחמת קושיא דאוקימתא דמתני' דהכל כותבין אפי' חש"ו וא"כ אם נאמר דרבה מוקי למתני' דמחובר כר"א והוא ששייר מקום התורף כהנך אמוראי דמוקי הכי וממילא דמתני' דהכל כותבין נמי מתוקמי בהאי גווני גופא כמבואר שם בסוגיא וא"כ אין צורך והכרח למילתא דר"נ. וכן מ"ש התוס' דרב אשי דבסמוך דמוקי כרבי יהודה דהיינו נמי כר"ל יש לתמוה ג"כ דמלבד מאי דמוקי רב אשי מילתא דרבה כר' יהודא ללא צורך דהא שפיר מתוקמי כר"א ומשום מזוייף מתוכו דהוי אליבא דהלכתא וכבר כתבתי בזה בסמוך דרב אשי מוקי לדרבי יהודא נמי כר"א ומשום מזוייף מתוכו אבל מ"מ נראה דוחק לומר דרב אשי מפרש מילתא דרבי יהודא כר"ל ולא כרבי יוחנן דקי"ל כוותיה ואיהו מפרש דחתמו במחובר אתורף קאי וא"כ רבי יהודא נמי דקאמר עד שיהא כתיבתו וחתימתו בתלוש אטופס ואתורף קאי ולא איירי כלל מחתימה וא"כ היאך מוקי רב אשי מילתא דרבה כרבי יהודא ולפרש דלא כהלכתא ללא צורך דבלא"ה מתוקמי שפיר מילתא דרבה כר"א והנלע"ד בישוב קושיית הראשונים דהמשך לשון הש"ס הוא כך דהא דמקשה מעיקרא מאן האי תנא כו' עיקר הקושיא אחתימה קאי משום דפשטא דקרא וכתב לה לשמה משמע טפי דקאי אכתיבה לחוד ועוד דתנינן לקמן אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם וא"כ מהיכי תיתי נצריך חתימה לשמה ומנ"ל לרבה הכי. וע"ז קאמר הש"ס אי ר"מ ולפ"ז ע"כ היינו משום דרבה גופא אהאי סמיך דשמעינן לר"מ דס"ל דכתיבה לא מיפסל בגט בשום ענין והיינו במתני' דמחובר דל' חותמו משמע חתימה ממש וממילא דאף שכל הכתיבה היה במחובר אפ"ה מכשיר דוכתב לה אחתימה קאי וע"כ דרבה מוקי לה כר"ל דאי כרבי יוחנן הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל דר"מ מצריך חתימה לשמה דאע"ג דבסוגיא דגיטין משמע דסובר דבעינן ע"ח אכתי מנ"ל דמדאורייתא דלמא מדרבנן דהא לא חשיב אלא פסולא דרבנן והא דנקט כתב בכתב ידו ואין עליו עדים ולא נקט כתב סופר ואין עליו עדים היינו לאשמעינן דאפ"ה פסול מדרבנן וכה"ג לענין ע"א ולעולם דמדאורייתא לא בעינן ע"ח כלל דאף את"ל דבעינן משום דאין דבר שבערוה פחות מב' אכתי מנ"ל דבעינן לשמה דפשיטא דוכתב אכתיבה קאי אע"כ דרבה דייק לה ממתני' דמחובר דע"כ מוקי לה כר"ל וכדכתיבנא וא"כ מקשה הש"ס שפיר דהא מהאי מתני' גופא מוכח דלא בעינן כתיבה לשמה והיינו נמי דמקשה הש"ס בסמוך מדר"נ עליה דרבה כיון דרבה גופא ע"כ דייק למילתא אליבא דר"מ מההיא דמחובר א"כ ע"כ כר"נ ס"ל כדדייק התם ר"נ גופא ע"ש וכמו שנבאר עוד שם באריכות אי"ה. ובישוב קושיא השנייה אליבא דר"י נלע"ד דאף לר"י ושמואל דמוקי לת"ק דמתני' דמחובר כר"א ולענין טופס ותורף אפ"ה מפרשי מילתא דרבי יהודא לענין כתיבה וחתימה ממש והיינו מתרי טעמי אם מצד הלשון דדוקא בלשון ת"ק דמתני' מצינן לפרש חתמו אתורף כמ"ש התוספות כאן מלשון מגילה חתומה דאע"ג דבאמת כותבין התורף קודם לטופס כדאיתא להדיא בפ' המביא תניין דמסקינן חציו ראשון ופרש"י דבחציו ראשון כותבין להתורף מ"מ כיון דבמתני' דמחובר איירי הת"ק בדיעבד אי מתרמי שכתב הטופס תחילה במחובר והניח מקום פנוי לתורף כהאי דתנינן הכותב טופסי גיטין צריך שישייר מקום התורף ובכה"ג שייך שפיר שאם חתמו אח"כ והיינו כתיבת התורף בתלוש כשר משא"כ לר' יהודא דאמר אין כותבין עד שיהא כתיבתו וחתימתו א"א לפרש חתימתו אתורף כמו וחתמו דרישא דהא באמת כותבין התורף תחלה. ועוד יש הוכחה אחרת דוחתימתו דר"י היינו חתימה ממש דאלת"ה אלא אטופס ואתורף קאי ופליג את"ק דמכשיר בטופס א"כ בסיפא דמתני' דהכל כותבין אפילו חש"ו דמוקי שמואל ור"י נמי כר"א ובשייר מקום התורף א"כ אמאי לא פליג נמי ר' יהודא דאפי' הטופס פסול בחש"ו. ול"'ל דפליג ברישא וה"ה להאיך. חדא דשינוייא דחיקא הוא. ועוד דא"כ קשה אמאי פליג ר' יהודא במשנה שלישית בההיא דהכותב טופסי גיטין דף כ"ו דפוסל בטופס שלא לשמה וא"כ תקשי ממ"נ מ"ש רישא וסיפא דפליג ובמציעתא לא פליג אע"כ דבאמת האי וחתמו דרישא אחתימה ממש קאי ומוסיף את"ק דלא איירי אלא בכתיבה לשמואל ור"י ואתא רבי יהודא לאוסופי דחתימה נמי בעינן במחובר ומשכחת ליה כמ"ש התוס' בסמוך ולענין טופס ותורף לא איירי אלא במשנה דהכותב טופסי גיטין אי משום דנטר עד לבסוף ופליג אכולה או דמכשיר במחובר בטופס משום דלא שכיח כמ"ש התוספות לקמן אליבא דר"מ כנ"ל נכון ודו"ק היטב:

בא"ד ובסמוך נמי דמוקי רב אשי כו' עכ"ל פי' דרב אשי נמי ע"כ כר"ל ס"ל דאי כר"י כיון דמוקי חתמו דמתניתין אמקום תורף א"כ הא דקאמר ר' יהודא עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש היינו אמקום הטופס ומקום התורף קאי דגזיר אבל מחתימת העדים לא איירי כלל וא"כ אפשר דס"ל כר"א דע"מ לחוד כרתי וע"ח גריעי אפילו מטופס ולא בעי לשמה דהא לרב אשי אפשר דשלא לשמה לא מיקרי מזוייף מתוכו אע"כ דאליבא דר"ל קאי וק"ל:

בא"ד תימא לר"י דהכא משמע כו' ולקמן תניא בהדיא כו' עכ"ל לכאורה אין מקום לקושייתם דמצינן למימר דר"מ ס"ל דבפ"נ צ"ל נמי משום קיום דלא ליתי לאחלופי וס"ל נמי דידענו מהני משא"כ לרבה דקאי אליבא דתנא דמתני' דע"כ ס"ל דידענו לא מהני כדאיתא במשנה דריש פ"ב כמ"ש התוספות לעיל אלא דלא ניחא להו להתוספות לומר דשייך פלוגתא דתנאי לענין ידענו כיון דלא אשכחן בשום דוכתא דפליגי תנאי בהכי ובעיקר קושיית התוספות כבר כתבתי בל' הגמרא מה שנראה לענ"ד ליישב בזה. ועוד נ"ל ליישב בד"א לפי השיטה שכתבתי לעיל בל' התוספות בד"ה לפי שאין בקיאין לשמה וכתבתי שם דמשמע מל' הירושלמי דלא בקיאי בשום דיני גיטין. אח"ז מצאתי עוד בירושלמי להדיא דצריך השליח לומר בפ"נ ביום ובפנ"ח ביום בפ"נ לשמה ובפנ"ח לשמה א"כ משמע להדיא דהיינו משום שאין בקיאין נמי בדיני מוקדם וכבר כתבתי דאפשר דתלמודא דידן נמי סבר הכי אלא דאף לפמ"ש התוספות שם דרבה נקט ע"כ לשמה דווקא כבר כתבתי די"ל משום דפסולא דנכתב ביום לא שייך בגט הנשלח ממדינת הים כדאמרינן לקמן בפ"ב דהנהו קלא אית להו ובין משום בת אחותו ובין משום פירות לא תלי מידי בזמן החתימה אלא מיום המסירה. אלא דלפ"ז תקשי על הירושלמי אמאי מצריך לומר בפ"נ ביום כו' ונראה לי משום דהירושלמי לשיטתו דפוסק שם להדיא כר"מ דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר נמצא דלפ"ז כיון שכבר תקנו חכמים לחתום דוקא ביום הכתיבה משום הנהו טעמי ממילא אפילו היכא דלא שייכי הני טעמי אפ"ה פסול דהו"ל מיהא משנה ממטבע כו' לבר מהני תלת דחשיב בסמוך שכך היה המטבע לפסול לבד וא"כ אפילו בגיטין הבאים ממ"ה היכא דנכתבו ביום ונחתמו בלילה ודאי פסילי לר"מ דהכי רהטא כולה סוגיא דמכילתין דהכי הוא לר"מ. ובזה נתיישב' היטב קושית התוס' דנהי דתלמודא לא מצי לאוקמי מילתא דרבה אליבא דר"מ ומשום טעמא דנכתב ביום דמדנקט רבה לשמה דוקא מכלל דלא חייש לנכתב ביום וכמ"ש דבגיטין הבאים ממ"ה לא מיפסלי בהכי למאי דלית לן דר"מ בהא דכל המשנה ממטבע כו' ועוד דהא לקמן בברייתא דקאמר ר"מ דכל שלא אמר בפ"נ ובפ"נ הוי משנה ממטבע שטבעו חכמים והולד ממזר פליגי עליה חכמים ואמרו אין הולד ממזר אלא כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור כו' ויאמר בפ"נ ובפ"נ נמצא דאפילו הני רבנן דפליגי עליה דר"מ וסברי דלא אמרינן כל המשנה כו' אפ"ה סברי דצ"ל בפני נכתב וא"כ מקשה הש"ס שפיר דכיון דהנהו רבנן ע"כ לא ס"ל לפסול בנכתב ביום כו' בגיטין הבאים ממ"ה וא"כ לרבה תקשי להו מ"ט סברי דבעינן כתיבה לשמה וחתימה לשמה מש"ה צ"ל דאתיא כר"א או כר' יהודא וממילא דטעמא דידן נמי משום הכי הוא למאי דקי"ל דלא אמרינן כל המשנה כו' משא"כ לר"מ גופא דאית ליה כל המשנה ממילא א"ש דצ"ל בפ"נ משום חששא דנכתב ביום וכל' הירושלמי ואין להקשות אמאי לא נקט בהדיא בפ"נ ביום די"ל דתחלת המטבע עיקרה לומר בפנ"כ ובפ"נ לחוד משום דאי מפשת ליה גייז אבל לבתר הכי שיילינן ליה על כל מה שיש להסתפק וכמ"ש לעיל בל' רש"י וכן משמע להדיא מל' הירושלמי ואף למ"ש התוספות לעיל דכל הסופרים בקיאין אפ"ה איכא למיחש בנכתב ביום שהסופר עשה כדין והעדים היו ממיעוטי דמיעוטי שאינן בקיאין ודוק היטב בכל מ"ש בזה שלענ"ד נכון:

בא"ד תימא לר"י כו' בפרק הזהב דף נ"ו כתבו התוס' דלר"מ לא בעינן באמת בפ"נ אלא בפנ"ח לחוד ובפ"נ אגב גררא דרבנן נקטי' מיהו לפמ"ש הרמב"ן ז"ל פ' כל הגט דלמסקנא דרבה אית ליה דרבא תו לא שייך להקשות רבה מ"ט לא אמור כרבא דרבה חייש לכל התומרות וא"כ י"ל דרבה נמי חייש לאחלופי וא"כ א"ש דמצריך ר"מ נמי בפ"נ:

בא"ד אבל לרבה קשה דלית ליה טעמא דאחלופי כו' וכתב מהרש"א ז"ל דמדר"מ גופא מצי לאוכוחי בפשיטות דידענו לא מהני וממילא לא חיישינן לאחלופי עכ"ל. וכתב כן לפי שיטתו אבל לפמ"ש לעיל א"ש דלר"מ אפשר דידענו מהני כגון שאמר -ידעתי שנכתב לשמה משא"כ לרבה א"א לומר כן דא"כ אמאי לא אמר כרבא אע"כ דס"ל בפשיטות דידענו לא מהני ממתניתין דפ"ב ודו"ק היטב:

בד"ה שלשה גיטין כו' ואע"ג דלר"מ וכתב היינו וחתם כו' דכין שהבעל עצמו כתב אין לך חתימה גדולה מזו עכ"ל. מיהו למה שמפרש ר"ת בסמוך בד"ה דקי"ל הלכה כר"א דלר"מ נמי בעינן ע"מ משום דאין דבר שבערוה פחות מב' א"כ צ"ל דה"נ איירי בעידי מסירה אלא דר"מ בעי נמי ע"ח בהדי ע"מ מגזירת הכתוב דוחתם ובזה קאי שפיר כתיבת יד הבעל במקום חתימת העדים דהא קרינן ביה וכתב אבל במקום ע"מ לא אמרינן דליהוי כתיבת יד הבעל דהא אין דבר שבערוה כו' והודאת בע"ד כמאה עדים דמי לא שייך כאן כמ"ש התוספות לקמן משום דקמחייבי לאחריני מיהו אף לפר"ת לא מיחייבה האשה להביא ע"מ לפנינו אלא דאף שאין ע"מ לפנינו אפ"ה אמרינן דבכתיבת יד הבעל לא תצא דכיון דברור לנו שהגט יצא מתחת יד הבעל ליד האשה דהא לנפילה לא חיישינן א"כ תלינן שפיר שהבעל מסר לה הגט בפני ב' עידי מסירה דהכל בקיאים הם שצריכין ע"מ משום דבר שבערוה כו' ולעולם לא משכחת שתהא צריכה להביא ע"מ לפנינו אלא אליבא דר"א בדליכא ע"ח דאז ודאי חיישינן שמא לא בא הגט לידה מיד הבעל אלא זיופי זייפיה ולשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דלר"מ לא בעינן ע"מ ואפילו לר"א בחד מינייהו סגי או בע"ח או בע"מ מ"מ צ"ל דלמאי דמוקי מתניתין דג' גיטין כר"מ איירי בע"מ וכמ"ש מטעם דאין דבר שבערוה כו'. ועי"ל דכיון דלדידהו סגי בע"ח לחוד ע"כ דסברי דאע"ג דקי"ל אין דבר שבערוה כו' מ"מ כיון שהעדים חתומים על הגט ודאי מסרוהו ליד הבעל וכיון שאנו רואין עכשיו הגט ביד האשה א"כ אנן סהדי שגרשה והוי כמאה עדים א"כ ה"נ בכתיבת יד הבעל אף בלא עדים כיון שודאי מיד הבעל בא לה הו"ל כמאה עדים ולא שייך כאן ענין הודאת בע"ד כמאה עדים שאין אנו צריכין להודאתו אלא דבר ברור הוא שגירשה ואף שכל זה ברור הוצרכתי להאריך לפי שדברים אלו מפתח גדול בזו המסכת ואנו צריכין להם בכמה מקומות בפרקים הבאים בעזה"י:

בא"ד ואין בו אלא ע"א כו' וקשה ניחוש שמא סופר כתבו להתלמד כו'. פי' דודאי אילו כתבו הסופר לשמה ע"פ הבעל א"כ מסתמא נמסר ליד הבעל והבעל החתים עליו העד השני ומסתמא הבעל מסר לאשתו ע"פ ע"מ דהכל יודעין שאין דבר שבערוה פחות מב' ע"מ לשיטת התוספות וכן לענין גזירת הכתוב דבעינן וכתב והיינו וחתם אפשר דכתיבת הסופר לשם גירושין חשיב כחתימה וא"כ הו"ל שני ע"ח או שנאמר דכיון דדבר דבר לשיטת התוספות אע"מ קאי א"כ אפשר דלענין חתימה לא בעינן ב' דקרא וכתב היינו וחתם סתמא כתיב ואפשר דבחד סגי. והא דבעינן כתב הסופר בהדי ע"א היינו כדי שלא תצטרך לע"מ דבע"א גרידא ודאי הגט בטל בלא ע"מ לפנינו דשמא שכרה ע"א שכתב וחתם לה ולא בא לידה מיד הבעל משא"כ בסופר ועד שודאי היה ביד הבעל לא צריכה להביא ע"מ לפנינו דמסתמא אמרינן שנתן לה כדין אלא דעיקר קושייתם דניחוש שמא כתב להתלמד ונמצא שלא היה ביד הבעל וא"כ הוי לן למימר דתצא אח"ז מצאתי וראיתי בחידושי הרשב"א בקידושין גבי מקדש בע"א אי חוששין לקידושין שכתב דבגיטין הא דכתיב וכתב היינו וחתם בע"א סגי ולא ירד לחלק במ"ש ודו"ק. עיין בקונטרס אחרון שכתבתי דטעות הוא:

ברש"י ד"ה ולא בעי ר"א חתימה ופליג עלה ר"א וכו' ק"ל הא י"ל כפשוטו על הת"ק במה דתולה דווקא שהוא כתב ידו אבל דכתב סופר ואין עליו עדים אפילו בדיעבד פסול בזה הוסיף ר"א דאע"פ שאינו כתב ידו ואין עליו עדים כשר בנתן לה בפני עדים. ואילולי דברי רש"י היה אפשר לפרש דכיון דת"ק קורא שם פסול במה דפסיל לכתחילה לא הוי ליה לר"א למינקט כשר במה דפסול לכתחילה והול"ל דהולד כשר. אח"כ כתב לי נכדי הרב מהו' שמואל בנימין נ"י שכבר עמד בזה הגאון בה"ז בספרו תפארת שמואל למהרש"ק:

גמרא אי לר"מ חתימה בעי כתיבה לא בעי קשה לי דלמא רבה סבר כדשמואל לקמן (דף פו) דכתב סופר ועד בדיעבד כשר, ואפי' לכתחלה כשר בסופר מובהק, וע"כ משום דמסתמא הסופר כותב ג"כ בתורת עד, וא"כ ממילא בכל גיטין שבעולם ישנו ג' עדים הסופר וב' עדים, וא"כ אף דהכתיבה לא בעי לשמה, מ"מ חיישי' דהסופר כיון עצמו ג"כ לעד והוי חתימה שלא לשמה. והא ל"ל כיון דהסופר יודע דלכתחלה כתב סופר ועד פסול ויצטרך הבעל לחתום ב' עדים ממילא אינו מתכוין להעיד בתורת עד, דזהו טעות דא"כ אמאי הדין דכ' סופר ועד בדיעבד הולד כשר הא מכח דהדין דלכתחלה לא תנשא הסופר לא יכוין לעד. וממילא ליכא כאן רק ע"א. אע"כ דמ"מ אמרי' דהסופר כיון להעיד. או דממילא הוי עד דכתיבתו הוי עדות מעליא, א"כ ממילא בעי שיהא כתיבתו לשמה. לא מהדין כתיבה אלא מדין חתימה לשמה, וגם דוחק לומר דהא דכתב סופר ועד הולד כשר מיירי דוקא דידענו דהסופר ידע שהבעל לא יחתום רק ע"א דאז כיון להעיד, אבל היכא דב' עדים חתומים לא כיוון להעיד דמסתימת דברי הפוסקים לא משמע כן דמשמע דגם בסתם כתב סופר ועד כשר בדיעבד. וע"כ דהסופר מכוין תמיד להעיד. א"כ יקשה כנ"ל. ומהכרח קושיא זו נלענ"ד באם יש הרבה עדים חתומים וקצתם חתמו שלא לשמה דהגט כשר ע"י אינך חתימות דחתמו לשמה דבפסול זה שלא לשמה אין הפסול מתפשט על כל העדים ואינו דומה לנמצא א' מהן קרוב או פסול, דהתם הפסול בגופו דעד דלא חזי להעיד וא"כ שפיר פריך הש"ס כיון דב' עדים חתומים והוא אומר בפנ"ח אף אם כתיבת הסופר נדון כחתימה ולא הוי לשמה. מ"מ כשר מכח אינך חתימות העדים שלשמה חתמו. ואין להקשות ממתני' דרפ"ב בפנ"כ כולו ובפנ"ח חציו פסול. ואמאי פסול ליתכשר כמו כתב סופר וע"א דכשר בדיעבד לשמואל. די"ל דהא זה קשה בלא דברינו הנ"ל. עכ"פ לרבא דס"ל דרק משום קיום הוא וא"כ בפנ"כ כולו ובפנ"ח חציו ליתכשר דלו יהיה חתימות עד השני מזוייף הא כתב סופר ועד הוא. אע"כ צ"ל דאם נכשיר מכח כתב סופר לדונו כחתימה ממילא בעי קיום וליכא הכירא דאינו משום קיום ושייך אחלופי. א"כ גם לרבה ניחא דהא באמת גם לרבה לבתר דתקנו משום לשמה תקנו ג"כ משום אחלופי וזהו מהני רק היכא דמעיד בפנ"ח כולו ואע"פ כן אמר בפנ"כ יאמרו העולם דהאמינו משום קיום דל"ש זה על כתיבת סופר. אבל באומר בפנ"ח חציו ולמחשב כתב הסופר לעד ממילא יאמרו העולם דהוא משום קיום ואתי לאחלופי:

תד"ה דתנן ועוד דתנן רפ"ב דאי לא אמר בפנ"כ פסול. לכאורה תמוה דהא מבואר בסוגיין דרפ"ב דלבתר דתקנו משום לשמה תקנו ג"כ משום אחלופי ולא סמכו על ההיכר דהתם בפני והכא ידענו דמש"ה בעי דוקא שהשליח האומר בפנ"ח צריך שיאמר בפנ"כ ולא מהני אם ב' אחרים מעידים על הכתיבה לשמה. וכמ"ש תוס' שם ד"ה אלמא קסבר, וא"כ עדיין קשה דדלמא תקנו בפנ"כ משום דלכתחילה בעי לשמה. וכיון דתקנו כן משום לשמה תקנו ג"כ משום אחלופי. ומש"ה בלא אמר בפנ"כ דיעבד פסול משום אחלופי. ואפשר דכוונתם דפירכת הש"ס מסיפא דמתני' ב' אומרי' בפנינו נחתם וא' אמר בפנ"כ כשר דמשמע דאם לא אמר בפנ"כ פסול ובזה דב' אומרי' בפנ"ח ליכא אחלופי בזה יקשה דאמאי פסול בלא אמר בפנ"כ הא דיעבד לא בעי כתיבה לשמה. ואף דלרבא ע"כ בפנ"כ ל"ד דהא במקוים ל"צ כלל לומר בפנ"כ. וכמ"ש תוס' לקמן להדי' (רפ"ב דף יז ע"א) א"כ דלמא גם לרבה הוא ל"ד. די"ל דבשלמא לרבא דאין מציאות לאמירת בפנ"כ היכא דמקוים הגט שייך שפיר לומר ל"ד נקט דדבר פשוט הוא דא"צ כלל לאמירת בפנ"כ. אבל לרבה כיון דבאמת גם בזה צריך שיאמר בפנ"כ משום לשמה לכתחלה. וא"כ אם איתא דבדיעבד כשר בלא אמר בפנ"כ, היה להתנא דמתניתין לאשמעי' רבותא יותר דאפילו לא אמר בפנ"כ כשר. ומה שהקשו תוס' אח"כ מברייתא דלא אמר בפנ"כ ובפנ"ח דלר"מ הולד ממזר דלר"מ בפנ"כ ל"ל. ולא ניחא להו דגם לר"מ צריכי' בפנ"כ משום לכתחלה לשמה וממילא תקנו ג"כ משום אחלופי, ומש"ה בלא אמר בפנ"כ הולד ממזר, ובאמת היכא דב' מעידים על החתימה ולא אמר. בפנ"כ כשר לר"מ ומתני' דלקמן רפ"ב דמוכח מסיפא דאף כה"ג פסול. וצ"ל בזה באמת דלא כר"מ כדמסקי' הכא דמתני' ר"א או ר"מ. י"ל דקושית תוס' דהא באמת למסקנא אף לכתחילה לא בעי כתיבה לשמה לר"מ כמ"ש תוס' ד"ה חתמו ונתנו לה. וא"כ א"צ כלל לתקן לומר בפנ"כ לר"מ. כנלענ"ד:

רש"י ד"ה ואם נשאת אלמא ת"ק גופא לא פסל אלא מדרבנן ומדפליג עלי' ר"א כו'. מבואר דרש"י מפרש הא דפרכי' והא ג' גיטין פסולים מדרבנן ולא בעי ר"א חתימה היינו כיון שת"ק פוסל רק מדרבנן, א"כ במאי פליג עלי' ר"א. אע"כ דר"א מכשיר אפי' לכתחלה, ולא זכיתי להבין דהא בפשוטו י"ל דבהא פליגי דת"ק חשיב ג' דברים והיינו או כ"י דכמאה עדים דמי. או דיש באמת עדים. או דיש ע"א עם כת"י. או בצירוף הסופר. באלו כיון דיש עדים הולד כשר. אבל בליכא עדים הולד ממזר. ובא ר"א להוסיף דאפילו אין עליו עדים כלל הולד כשר והיינו ע"י ע"מ. ועדיין י"ל דר"א מכשיר רק בדיעבד ופליגי רק לענין דיעבד דלת"ק לא מתכשר רק ע"י עדים ולר"א אף בליכא עדים רק בכתב סופר. ולולי פי' רש"י היה אפשר לדחוק דכוונת הש"ס כיון דת"ק קורא פסול מה דלכתחלה פסול. א"כ מלישנא דר"א דאמר כשר משמע כשר לגמרי דמה דכשר בדיעבד קורא ת"ק פסול, אבל על פירש"י קשה. וצלע"ג:

תד"ה ר"א וא"ת דלמא דוקא כת"י כו'. לכאורה נ"ל ליישב דס"ל להש"ס דר"א ע"כ על יש עליו עדים וא"ב זמן קאי. דאי על כת"י גם לר"א פסול כמו דפסול לר"א מטעם חיפוי או פירי, ומה בכך דלר"א ע"מ כרתי הא בפשוטו גם לר"א בגט החתומים עליו עדים פסול בא"ב זמן אף שמסרה בע"מ מ"מ קאי החשש שיתן לה בצנעה ויחפה עלי', דהא עליה (דהא) ל"צ להביא ע"מ דאמרי' מסתמא נמסר כהלכתו. וא"כ ה"נ בכ"י פסול לר"א מדין מחוסר זמן דהא גם בכת"י אמרי' נמסר כהלכתו דמ"ש כ"י מחתימת עדים. וכ"כ להדי' המהר"ם שיף בסוגיין, ועיין ב"ב (דף קעב ע"ב) בהא דאמרי' דלמא אבא שאול כר"א ס"ל וע' ברשב"ם שם דלר"א גט שאין בו זמן. מ"מ י"ל דדוקא בלא חתימת עדים דתצטרך להביא ע"מ שיש על יום המסירה, וכן מבואר להדיא דעת הרמב"ם פ"א מהל' גירושין, שכ' וז"ל גט שיש עליו עדים וא"ב זמן פסול דייק בלשונו הזהב שיש עליו עדים דמשמע בלא עדים כשר בלא זמן. וא"כ כמו בעדים פסול בלא זמן ה"נ בכ"י פסול לר"א וע"כ לא קאמר ר"א רק על יש עליו עדים וא"ב זמן ועלה קאי דאפי' שאין עליו עדים. (ה"נ הל') וא"ב זמן אע"פ שאין עליו עדים כשר לכתחלה. ולשון אע"פ דנקט אף דדוקא באין עליו עדים כשר לכתחלה היינו דמ"מ הוי רבותא דלת"ק אין עליו עדים הוי פסול דאורייתא ולזה קאמר דאף בזה כשר, ומ"מ מה דכשר לכתחלה אף דא"ב זמן היינו מכח דאין עליו עדים. וא"כ מיושב קושי' תוס', וק"ל: