Gittin 24b

גדולה וקטנה לאו דוקא:

לאיזו שארצה אגרש פסול לגרש בו דאין ברירה דלא אמרינן הוברר הדבר דבשעת כתיבה היה דעתו לזו והרי נכתב לשמה:

גמ' אלא רישא דתני איש פלוני גירש פלונית כו':

במאי אי לאו הכי דאותו פלוני כתב לגרש את אשתו ונמלך:

להתלמד לכתוב גיטין:

מקרין הגדולים מקרים לתלמידיהם כך וכך כשיבא גט לפניך כתבהו והזכירו שם אינש בעלמא אלמא בתלמידים עסקינן:

לא זה שלא נכתב לשם שום גירושין אלא להתלמד:

אלא אף זה שנכתב לשם גירושין גמורין ונמלך פסול:

לאיזו שארצה אגרש בו פסול‎—I will divorce with it whichever one I want, it is invalid O VERVIEW The משנה states if a person (who has two wives with the same name) says to a scribe ‘write a גט for me, and I will use it to divorce whichever one of my wives that I will decide’; the גט is פסול‎. Our תוספות broadens this ruling. -------------------------------- בגמרא מפרש משום דאין ברירה – The גמרא explains the reason for this ruling because there is no concept of ברירה‎ – ואומר רבינו יצחק דאפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה הכא מודה‎ – And the ר"י states that even according to the one who maintains elsewhere that יש ברירה, nevertheless here he will admit that אין ברירה by a גט‎. תוספות explains – משום דוכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה‎ – Because the פסוק of וכתב לה, from which we derive that a גט needs to be written לשמה, indicates that it needs to be specified at the time of writing, who is being divorced – וכן משמע בגמרא דקאמר אי איתמר בהא בהא קאמר רבי יוחנן דאין ברירה‎ – And so it seems from the גמרא where it states, ‘if it would be taught (that ר"י maintains אין ברירה) in this case (of גט), we could think that only in this case does ר"י maintain אין ברירה, but not in other cases (inheritance), for this case is different – משום דבעינן לה לשמה‎ – Because we require לה לשמה’, therefore ברירה is ineffective (however in other cases he could maintain יש ברירה). This concludes the citation from the גמרא‎ – משמע אף על גב דבעלמא יש ברירה הכא פסול משום דכתיב וכתב לה: Indicating that even if we maintains generally יש ברירה, nevertheless here by גט it would be פסול (in a ברירה case) since the תורה wrote 'וכתב לה'. S UMMARY Even those who maintain יש ברירה will agree that by גט it is אין ברירה since the תורה writes וכתב לה‎. T HINKING IT OVER זעירי and רב אסי argue on ר"י (who maintains אין ברירה) and maintain that in the last case (of האומר ללבלר) she is פסול לכהונה, indicating they hold יש ברירה (regarding פסול כהונה), but nevertheless the גט is פסול and she is still married; proving that even though זעירי ורב אסי maintains אין ברירה, but regarding the כשרות of a גט we say אין ברירה‎. Why did not תוספות use this proof?!

בעדי מסירה ורבי אלעזר היא‎—With the transferring witnesses and it is according to Rabi Elozor O VERVIEW The גמרא concluded, based on the inference from our משנה that if a man has two wives with the same name, he may be מגרש one of them (even though that from the גט, it is not evident which wife he is מגרש), that our משנה follows the view of ר"א that ע"מ כרתי, and therefore since the ע"מ see which wife he is divorcing, it is a proper גט‎. ---------------------------- אבל לרבי מאיר בעינן שיהא מוכח מתוך החתימה שנכתב לשם זה האיש ואשה זו‎ – However according to ר"מ (who maintains עדי חתימה כרתי) he cannot divorce either wife, because we require that it should be evident from the signature that this גט was written for the sake of this man and this woman, and it is not evident from the signed גט for which wife it was written – ולא מהני עדי מסירה – And the ע"מ will not help to establish the לשמה, because we need it to be מוכח מתוך הגט, which was signed by the ע"ח. תוספות anticipates a difficulty: וההיא דהמגרש (לקמן פו, ב) שנים ששלחו ב' גיטין ושמותיהן שוין – And regarding that משנה in פרק המגרש where two people sent two גיטין, each to his respective wife, where all the names were the same [and the גיטין became mixed up], the משנה rules – נותן שניהם לזו ושניהם לזו וקאמר רבי ירמיה בגמרא הא דלא כרבי אלעזר – He gives both גיטין to this woman and both גיטין to the other woman, and ר"י stated in the גמרא there, ‘this משנה is not according to ר"א’ – משמע דכרבי מאיר ניחא‎ – implying that according to ר"מ the משנה is understood; however תוס' just said that we require that it be מוכח מתוכו, and here since the names are the same it is not מוכח מתוכו‎?! תוספות responds התם מיירי כדפרישית לעיל כשכתבו דורות או סימן או כהן שניכר מתוך החתימה‎ – There we are discussing a case, as I previously explained, where they wrote the previous generations, or some identifying sign, or one of them was a כהן, so it is evident from the signed גט who the parties are – ועדי מסירה אין מכירין באבותיהן או בסימן הכתוב – However the ע"מ did not recognize their forefathers or the sign indicated in the גט‎. תוספות asks: ואם תאמר למאן דחייש לקמן בפרקין (דף כז, א) לשני שוירי ולשני יוסף בן שמעון‎ – And if you will say; according to the one who, later in this פרק, is concerned for two cities called שוירי and for two people called יוסף בן שמעון; this concern is – אף על גב דלא הוחזקו אם כן לרבי מאיר יפסלו כל הגיטין‎ – Even if it was not established that there are two שוירי or two יב"ש; according to this מ"ד all גיטין should be פסול according to ר"מ who requires מוכח מתוכו‎ – דלא משכחת תו שום גט שיהא מוכח מתוכו – Since you can no longer find any גט that it should be מוכח מתוכו that this man from this city is divorcing his wife because perhaps there is another man with the same name from the same city (or another city with the same name) who is divorcing his own wife! תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דדוקא בגט הנמצא הוא דחייש שמא מאחר נפל – And the ר"י says that only by a גט which was lost an found are we concerned that perhaps it fell from another יב"ש (even though לא הוחזקו) – אבל חשיב שפיר מוכח מתוכו כיון דלא הוחזקו אלא שוירי אחד ויוסף בן שמעון אחד‎ – However by a regular גט it is indeed considered מוכח מתוכו since we know of only one שוירי and one יב"ש – תוספות asks: ואם תאמר דתנן בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קסז, א) כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו‎ – And if you will say; for the משנה in פרק גט פשוט teaches, ‘we write a גט for a man even though his wife is not with him’ – ופריך בגמרא וליחוש לשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת‎ – And the גמרא there asks, ‘but let us be concerned for two יב"ש who live in the same city, and their wives also have the same names – דלמא ממטי לה גיטא לאיתתיה דהאיך‎ – Perhaps he will bring the גט to the other s יב"ש' wife’, and she will be divorced illegally – ומשני הכי אמר רב שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשין אלא זה בפני זה – And the גמרא there answered, ‘this is what רב taught; two יב"ש who live in one city, cannot divorce their wives only in the presence of each other’. This concludes the citation of the משנה and גמרא‎. תוספות continues with his question – והשתא היכי מיירי אי בלא הוחזקו הא מסקינן לקמן (כז, א( דלא חיישינן‎ – But now, what case are we discussing; if it not established that there are two יב"ש, there is no concern, since the גמרא concluded later that we are not concerned for two יב"ש, if it is לא הוחזקו, so there is no need for any תקנה and no concern – ואי בהוחזקו אם כן לרבי מאיר אפילו זה בפני זה אין מגרשין‎ – And if it is הוחזקו, so according to ר"מ, they cannot divorce even in the presence of each other, for we require מוכח מתוכו (which it is not), so the תקנה is useless – עד שיכתבו כהן או דורות או שום סימן ואז ליכא למיחש למידי‎ – Unless they write כהן or previous generations or some sign, and in that case there is no concern at all, since we will notice the distinction in the גט – ואי לרבי אלעזר הא עדי מסירה ידעי שפיר אם זו היא אשתו או לאו כדאמר הכא – And if it is according to ר"א, so the ע"מ properly know if this is his wife or not as the גמרא states here?! How can we understand that גמרא in ב"ב‎?! תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דאין עדי מסירה מדקדקים לראות אם זו אשתו – And the ר"י says that the עדי מסירה are not that careful to see if this is his wife – כיון שמכירים שמו ושמה וכתוב בגט שמו ושמה‎ – Since they recognize his name and her name and his and her names are written in the גט, so they assume that the woman receiving the גט is his wife – ולא חיישינן שמא יתננו לאשת חבירו ששמו כשמו ושמה כשמה‎ – And the ע"מ are not concerned that perhaps the husband will give the גט to his friend’s wife whose name is like his name and her name is like his wife’s name – וגם לא מסקי אדעתייהו להבחין אם יש יוסף בן שמעון אחר בעיר – And also it does not enter in the minds of the ע"מ to verify whether there is another יב"ש in the city – וכשבאה לבית דין להתירה להנשא מעידים עדי מסירה בפני בית דין‎ – So when the woman comes to בי"ד with her גט, so that בי"ד should permit her to remarry, the ע"מ will testify before the בי"ד – שראו שבעלה נתן לה גט אף על פי שלא דקדקו אם היא היתה אשתו‎ – That they saw that her husband gave her a גט, even though they were not meticulous to verify whether she was actually his wife – ולהכי פריך ניחוש דלמא ממטי לה גיטא לאיתתיה דהאי‎ – So therefore the גמרא asked (how can you לכתחלה write a גט for the husband without the wife), ‘let us always be concerned that perhaps he will bring this גט to his friend’s wife – דאפילו אין יודעין הכותבין אם הוחזקו אין להם לכתוב דזימנין דהוחזקו ולא ידעי – For even if those who are writing the גט are unaware whether הוחזקו or not (so seemingly there is no concern), nevertheless they should not write a גט (without the wife present) for occasionally it may be הוחזקו and the scribes and the ע"מ are unaware – ומשני שני יוסף כולי אין מגרשין אלא זה בפני זה‎ – And the גמרא answers two י ב"ש, etc. do not divorce except in the presence of each other – וכשבאה לבית דין להתירה שיילי בית דין לעדי מסירה אם היו שם שני יוסף בן שמעון – So when she comes to בי"ד to be permitted to remarry, בי"ד ask the ע"מ, (in a case where it was הוחזקו) whether there were there two יב"ש, by the מסירת הגט – תוספות responds to an anticipated difficulty: ולא רצה לתרץ דאין מגרשין אלא אם כן מכירין עדים שזו היא אשתו – And the גמרא did not want to answer that ( if there are two יב"ש in a city) they can’t divorce unless the ע"מ recognize that this is his wife, so there will no longer be the concern perhaps he is divorcing is friend’s wife – דאין זו תקנה טובה דאם כן בטורח ימצאו עדי מסירה: For this is not a good enactment, for if indeed this will be the resolution, it will be difficult to find ע"מ; most people are not that familiar with knowing who are the respective wives of the husbands. S UMMARY If there are two יב"ש, according to ר"מ they cannot divorce their wives unless there is a clear distinction between them mentioned in the גט, for we require מוכח מתוכו‎. The concern of ב' יב"ש is only by נפל and only if הוחזקו‎. The requirement that by ב' יב"ש they need to divorce in each other’s presence is because the ע"מ may not (recognize the wives and not) be aware that there are ב' יב"ש (even if הוחזקו). T HINKING IT OVER תוספות writes regarding the גמרא of ב' יב"ש הדרים בעיר אחר that אין מגרשין אלא זה בפני זה, that it cannot be in a case where לא הוחזקו, because 'הא מסקינן לקמן דלא חיישינן'. Seemingly there is a much simpler proof, for if that גמרא is in a case where לא הוחזקו, what does the גמרא answer that אין מגרשין אלא זב"ז, but we do not know even that there are two יב"ש, so when will we institute this תקנה‎?! Obviously we are חושש only if הוחזקו, for then we can implement that אין מגרשין אלא זב"ז‎!

גמרא אמר רבה זאת אומרת שני יוסף בן שמעון דגרין בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים. כלומר דלא חיישינן, אלא האי דנפיק מתותי ידיה גבי ביה, כי היכי דלא חיישינן בגט, שמא נפל מזו ומצאתו זו. ואף על גב דלגבי שני יוסף בן שמעון איכא למיחש שמא מסרו לו לקנותו ולגבות בו ואותיות אין נקנות במסירה, אליבא דרבא, כדאיתא ביבמות פרק האשה שהלכה (יבמות קטו, ב) גבי עובדא דיצחק ריש גלותא, דאזל מקורטובא ובא לאספמיא, ולגבי גט ליכא למיחש להכי, דהא כולי עלמא ידעי דאין אשה מתגרשת בגט חברתה, מכל מקום אילו היינו חוששין [בנדפס: לכך], שמא נתנו לה חברתה, לצור על פי צלוחיתה.

גמרא אי הכי רישא דקתני מצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך וכו' שני הוא דלא מצי מגרש ביה הא ראשון מצי מגרש ביה והא אמרינן בבבא בתרא פרק גט פשוט (בבא בתרא קעב, ב)

ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב דאמר ליה חברו ששמו כשמי מסרו לך, כדי לגבות ממנו [בכת"י: ממני], הכא נמי אמאי מתירין אשת הראשון בגט זה, נחוש שמא השני כתבו לאשתו ונמלך עליו שלא ליתנו, ונתנו לזו.

אלא מאי אית לך למימר, בעדי מסירה ורבי אלעזר היא, הכא נמי בעדי מסירה ורבי אלעזר היא. אבל בלא עדי מסירה, חיישינן לנפילה. ורבינו תם לא גריס ורבי אלעזר היא, דאפילו כרבי מאיר נמי אתיא, ובדאיכא סהדי דמסריה ניהליה באפייהו. אבל ר"י ז"ל אמר, דודאי גרסינן ליה, דלרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי בעינן שיהא מוכיח מתוך עדי החתימה, הא לאו הכי לא הוי גיטא, וכדפרישית בריש מכילתין. והא דתנן לקמן בפרק המגרש (גיטין פו, ב) שנים ששלחו שני גיטין ושמותיהן שוין, ונתערבו זה בזה, נותן שניהם לזו, ושניהם לזו, ופרכינן ולרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי, והא לא ידעי בהי מינייהו מיגרשא. דמשמע, דלרבי מאיר ניחא. ההיא, במשולשין בגט, ומוכיח מתוך הגט הי אשתו של זה והי אשתו של זה, אלא שאין השליח ועדי המסירה מכירין בשלוש האבות. ובריש מכילתין הארכתי בה יותר בסייעתא דשמיא. ובתוספות הביאו ראיה לדברי רבינו תם ז"ל, מהא דתנן (בב"ב פרק גט פשוט (בבא בתרא קסז, א)) כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו, ופריך עלה בגמרא וליחוש לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת, דילמא כתב גיטא ואזיל וממטי ליה לאיתתיה דהאי. ומשני, הכי אמר רב, שני יוסף בן שמעון בעיר אחת, אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה. ואם איתא, דבעינן שיהא מוכיח מוך הגט, הכא היכי דמי, אי במוכיח וכגון ששלשו, תו ליכא למיחש ואפילו במגרש שלא בפני חבירו, ואי בשאין מוכיח מתוכו, אפילו במגרש בפני חבירו הרי אינו גט לרבי מאיר, ואי לרבי אלעזר הא בעי עדי מסירה, ואינהו ידעי שפירתא זו אשתו אם לאו. ואם תאמר, דחיישינן לשני יוסף ואף על גב דלא הוחזקו, הא ליתא, דהא לא חיישינן בדלא הוחזקו. ועוד נראה לי, דהתם אי אפשר לומר כן, דאם כן מאי קא משני שני יוסף בן שמעון בעיר אחת אין מגרשין אלא זה בפני זה, דאי חיישינן ולא ידעינן מאי, דמי איכא למימר דבדקינן כולה מדינתא. ור"י ז"ל תירץ, דעדי מסירה אין דרכם לדקדק ולראות אם זו אשתו, כיון שהם רואין שמו ושם אשתו כתובין בגט, ואם נתנו לאשת חברו, כשבאה לבית דין להתירה לינשא, ומביאין עדי מסירה אמרו בפני בית דין שראו שנתן לה בעלה גט זה, אף על פי שלא דקדקו אחרי אותה שקבלה את הגט, והילכך אף על פי שכותבים דורות או סימן או כהן, אין אנו סומכים בכך, עד שיגרש בפני חברו, דאז ליכא למיחש לשמא נתן את הגט לאשת חברו, שלא היה האחר טובל [בנדפס: שותק]. אי נמי יש לומר, שאז ידקדקו העדים יותר. זו היא שיטתם של רבותינו בעלי התוספות ז"ל.

כבר ביארנו במשנתנו שכל שיש לו שתי נשים ששמותיהן שוים וכתב לגרש את הגדולה ונמלך אינו מגרש בו את השניה ולפי דרכך למדת שהראשונה מיהא שנכתב לשמה יכול לגרש בו אע"פ ששמה כשם האחרת וכשתבא לבית דין בגיטה יתירוה לינשא ומגבין אותה כתובתה ואין הבעל יכול לטעון קטנה גרשתי ונפל לה ואת מצאתו שאין חוששין לנפילה ומגבין אותה כתבתה כענין שני יוסף בן שמעון שאחד מהם יכול להוציא שטר חוב על אחר דעלמא ואין הנתבע יכול לומר מחבירך לויתי ונפל לי השטר ואתה מצאתו ובזו אין צורך לעידי מסירה וכשאמרו בסוף השמועה אלא מאי אית לך למימר בעידי מסירה כו' אין גורסין בה הכא נמי בעידי מסירה שלא הוזקקנו לעידי מסירה אלא לרישא וכן מצאתיה בספרים מדוייקים ואף למי שגורס כן אינו אמור אלא דרך דחיה כלומר אין ללמוד מכאן שיהא אחד משני יוסף בן שמעון יכול להוציא שטר חוב על אחרים דדילמא הכא נמי בעידי מסירה שראו שזו היא שנתגרשה או שזהו שהלוה:

ומכל מקום לענין פסק בזו מיהא אין צורך לעידי מסירה כלל שאין חוששין לנפילה כלל ומכל מקום בראשונה שאמרו כתב לגרש את אשתו ונמלך ומצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך שאין זה מגרש בו הא ראשון מגרש בו ומתירין אותה ומגבין לה כתבתה צריך לפרש שהרי שני יוסף בן שמעון אין אחר יכול להוציא עליהם שטר חוב שהרי הנתבע יכול לומר לא אני לויתי ושמא חברי לוה ואף זה יטעון שמא חברי כתב ונתנו לך מפני שנתן עיניו בך ואע"פ שמ"מ אם הוא אומר חברי כתבו לאשתו ונפל לו ומצאתו אינו כלום דלנפילה לא חיישינן בכתב ונתנו לך מיהא נחוש אי נמי שמא האחר כתבו לשם אשתו ונמלך והשליכו מדעת וזו מצאתהו או שמא אחר שנתגרשה האחרת והותרה בבית דין מסרתו לזו ואחר שכן לא נגבה לה כתובה וכן לא נתירה לינשא אלא שהעמידוה בעידי מסירה שמעידים שזו היא שנתגרשה ומשיאין ומגבין על פיהם שאף בשטר חוב כן ואין צורך לגרוס ור' אלעזר היא שאף לר' מאיר עידי מסירה בכי הא מהנו ופירושו בעידי מסירה בזולת עידי החתימה ואע"פ שבתוספות כתבו דלר' מאיר לא מהני כלל דמוכיח מתוכו בעינן והרי גט זה אין גירושיו נכרתים מתוך עידי חתימה שבו ועידי מסירה הוא שמשלימין את הדבר אין דבריהם נראין שהרי בפרק אחרון אמרו שנים ששלחו שני גיטין שוים ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו והעמידוה דלא כר' אלעזר אלמא דכר' מאיר אתיא והרי לא נכר מתוך החתימה באי זו מתגרשת ואע"פ שהם נדחקו בפירושה אין צורך בכך ומי שגורס ר' אלעזר היא נראה שהוא גורסו מפני שמן הסתם אין אדם טורח לעידי חתימה ולעידי מסירה ופירושה בעידי מסירה לבד וכדעת ר' אלעזר או שמא פירשו כר' אלעזר מתוך ששיטת המשנה מוכחת כדבריו והוא כתב לגרש ואע"פ שאיפשר לפרש בכלם חתם מכל מקום האחרונה ר"ל אמר ללבלר כתוב לא שייך ביה חתימה:

וכל שהוציאה בפנינו אשה את גיטה ויש בעיר ששמה ושם בעלה שוים לה צריך שתביא ראיה בעידי מסירה אם להיתר נשואיה אם לגוביינת כתובתה ומ"מ יש בה תקון בדרך אחרת ונזכר באחרון של בתרא קס"ז ב' והוא שהקשו שם במה שאמרו שכותבין וחותמין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ניחוש דילמא יהיב ליה לאחריתי ששמה כשם אשתו ושם בעלה כשמו שנתן עיניו בה ותירץ זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אין מגרשין נשותיהם אלא זה בפני זה ויש מפרשים זה בפני זה הבעל ואשתו בפנינו ויש מפרשים בה שיהו שני היוסף בן שמעון במעמד אחד בפנינו והיא צריכה לברר אחת מדרכים אלו ולמדת מ"מ שצריך שיהו העדים והסופר מכירין את האיש ואת האשה אלא שגדולי המפרשים כתבו באחרון של בתרא שדי להם בהכרא אפי' על פי אשה או קרוב דומיא דחליצה ואני מפקפק בה כמי שכתבתי שם ומ"מ כל שבשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין ויראה שעל זה סומכין עכשו להקל בכך שכל שעת הדחק שעת סכנה היא:

כל מקום ששנו חכמים גט פסול פוסל לכהנה חליצה פסולה פוסלת מן האחים שלא תתיבם עוד להם שמכל מקום שם חליצה עליה וכיון שחלץ שוב לא יבנה וכל שפוסלה לאחים פוסלת לכהנה מדברי סופרים והחליצה אינה אלא ביום וברגל ימין וכל שחלצה בלילה או מעל רגל שמאל חליצתו פסולה אבל אם חלצה לקטן אינה חליצה כלל וכן אם חלצה באנפיליא ר"ל שחלצה מנעל של בגד שעל רגלו אינה חליצה כלל שאינו קרוי מנעל:

בפרש"י בד"ה הא אמרינן במתני' כו' ה"נ נימא לא בעלה כתבו כו' אחר כתבו לאשתו ונמלך כו' עכ"ל יש לדקדק מאי קושיא דאימא דנמלך ולא גירשה והשליכתו לאיבוד ולקחתו זו כו' לא חיישינן (ג) כמו דלא חיישינן לנפילה וכיון דגיטא בידה מגורשת ולא דמיא להא דאין אחרים מוציאין עליהם שט"ח משום דכ"א דוחה את המלוה לומר לו שאני לא לויתי ממך אלא חבירי כפרש"י לעיל ויש ליישב ודו"ק: :

ע"ב תוס' ד"ה בעדי מסירה ור"א וכו' עד ואומר ר"י דאין עדי מסירה מדקדקים וכו'. ויש לדקדק א"כ מאי משני הכא אלא מאי אית לך למימר בערי מסירה ור"א הכי נמי וכו' והא אין עדי מסירה מדקדקין לראות אם זו אשתו או לא ונ"ל דהכא נמי י"ל בעדי מסירה ור"א היינו בשעת מסירת חגט היו השני יוסף בן שמעון לפניהם וגירשו זה בפני זה לפני העדי מסירה דהשתא ליכא למיחש למידי וק"ל:

בא"ד ולא חיישינן שמא יתננו לאשת חבירו וכו' ט"ס הוא וצ"ל ולא חיישי. ר"ל העדי מסירה אין חוששין לחששא זו:

תוספות בד"ה יתר מיכן כו' וא"ת בהכותב טופסי גיטין הו"ל למימר יתר על כן כו' וי"ל דההיא בבא לא תני כלל לאשמעינן כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה דבריהם אינן מובנין לי דסוף סוף כיון דסתמא פסול לא שמעינן מכל הנך בבי דמתניתין אלא מההיא א"כ הו"ל למיתני בהדיא דסתמא פסול ולמיתני יתר מיכן ויש ליישב דכל הנך דמתניתין תחילת הכתיבה הוא בהיתר אלא שפסול לגרש בהן ומש"ה קתני להו משא"כ סתמא כההיא דטופסי גיטין לא שכיח כלל שהרי הסופר אסור לו לכתוב סתם תורף הגט לשם גירושין כדאמרינן צריך שיניח כו' וא"כ לא דמי להנך דמתניתין אם לא כדי להתלמד וא"כ לא מיקרי סתמא דבלא"ה פסול משום דלא נכתב לשם כריתות והיינו בבא דרישא ומעיקרא נמי לא קשיא להו להתוס' אלא כיון דסוף סוף תנא לבבא דטופסי גיטין והו"ל למיתני יתר מיכן וע"ז תירצו שפיר דהתם נמי לא קתני משום איסורא דתורף אלא משום התירא דטופס וממילא ידעינן דתורף אסור ופסול כן נ"ל ומה שהקשה מהרש"א ז"ל דאכתי ליתני יתר מיכן נטל ספר תורה לגרש בו כבר כתבתי דלק"מ דס"ת בלא"ה פסול משום דבעינן שמו ושמה וק"ל. ואף את"ל דמשכחת לה שכתב שמו ושמה על הגליון אפ"ה לא שייך למיתני בהדי הנך לפמ"ש דלא קתני אלא הנהו שתחלת כתיבתן בהיתר וק"ל:

בד"ה לאיזו שארצה אגרש כו' ואור"י דאפילו מאן דסבר כו' משום דוכתב לה כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מהסוגיא דלקמן באיבעיא דרב אושעיא לרב יהודה וכל השקלא וטריא דלקמן ונראה דהנך אמוראי דלקמן ודאי סברי דבעלמא נמי אין ברירה אבל ר"י כתב כן לשיטתו שפסק בפרק בית כור ובמסכת נדרים פ' השותפין כמ"ד יש ברירה וא"כ הוצרך לפרש כן כי היכי דלא תיקשי להו סתמא דמתניתין דהכא וכ"כ מהרש"ל ז"ל בספר ים של שלמה במס' בבא קמא פ' הפרה ע"ש ולקמן אפרש באריכות כל הסוגיא:

רש"י בד"ה הא גדולה מצי מגרש וכי מפקא ליה לא חיישי' לאיסור אשת איש כו' עכ"ל. מדקדוק לשונו נראה דדוקא משום האי חששא קשיא ליה אבל אי לאו האי חששא לא איכפת לן במה שאין גט מוכח מתוכו אף למאי דקס"ד דאתיא כר' מאיר וכן נראה מלשון רש"י בכמה דוכתי וכמו שכתבתי לעיל דף כ"ב גבי דבר שיכול לזייף אלא דלפ"ז קשיא הכא קושיית התוספות דלמאי דמוקי לה בעידי מסירה אמאי קאמר ור' אלעזר היא דהא כר' מאיר נמי מיתוקמא וע"י ע"מ. ולענ"ד נראה ליישב דעיקר דיוקא דדייקינן הא גדולה מצי מגרש אפילו לכתחילה משמע והיינו משום דלישנא דמתני' קשיא דבכולהו בבי קתני פסול לגרש בו והכא קתני לא יגרש בו את הקטנה ואמאי לא קתני פסול לגרש בו את הקטנה אע"כ דלדיוקא אתא לאשמעינן דלגדולה מיהא מותר לגרש בו לכתחלה וא"כ מסתמא היינו כסתם גירושין בכל מקום וא"כ תו לא מצינן לאוקמי כר' מאיר דלר"מ כיון דלא בעינן עידי מסירה בשאר גיטין אי איתא דהכא צריך דוקא ע"מ תו לא שייך שפיר דיוקא דמתניתין אע"כ דאתיא כר' אלעזר דלדידיה בכל הגיטין בעינן ע"מ וא"כ אתי שפיר דיוקא דמתני' דלגדולה שפיר מצי לגרש לכתחלה כדין שאר גיטין ואע"ג דבשאר גיטין כשרוצה לינשא אינה צריכה להביא ע"מ לפני הב"ד כמ"ש התוס' בכמה דוכתי שאף רש"י ז"ל סובר כן עיין דף כ"ג והכא צריכה להביא לפני הב"ד. מיהו מתניתין לא איירי בהיתר הנשואין אלא עיקר דין גירושין קתני דגדולה מצי לגרש כדין שאר גירושין כן נ"ל נכון והר"ן ז"ל כתב בענין אחר בשם הרמב"ן ז"ל משום דבלא"ה לא מיתוקמא מתניתין כר"מ דהא אפי' מצאו באשפה כשר ע"ש. מיהו אי לאו דקדוק לשון רש"י ז"ל היה נ"ל דאי לאו דמיתוקמא בע"מ וכר"א דוקא יש כאן חשש איסור להסופר לכתוב הגט לבעל שיש לו שני נשים ששמותיהן שוות דשמא ימסור לה הבעל ע"י עידי חתימה לחוד ואח"כ יערער ויאמר לא אותך גרשתי אלא לחברתך וממנה נפל ומצאתו וע"י כן יכול לקלקלה דבכה"ג חיישינן בפ' גט פשוט דף קס"ז וכפי' מהרש"א ז"ל שם והכא איכא למיחש יותר דוק ותמצא ובפ"ק דמציעא מוכח להדיא דלכתחלה לא כתבינן היכא דאיכא שום צד חששא ועוד שהרי יכול להפסידה ג"כ הפירות והכתובה ע"י טענה זו תדע דהא אפי' במוקדם דחד יומא חיישינן לפסול הגט שתפסיד האשה הפירות שלא כדין וכ"ש הכא שיוכל להפסידה לגמרי ע"י ערעור זה ומש"ה לא מיתוקמא כר' מאיר אף אי לא בעי מוכח מתוכו אבל כר"א אתי שפיר כיון דלעולם בעינן ע"מ וא"כ תו לא מצי לערער ולהפסידה כלום אלא דמדקדוק לשון רש"י ז"ל לא משמע כן ונראה דעיקר מילתא נקיט אף למאי דמוקמינן כר"א אפ"ה מחמרינן שצריכה להביא עידי מסירה לפני הב"ד כשרוצית לינשא והיינו משום חומרא דאשת איש ולקושטא דמילתא כתב כן ודו"ק ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה בעיד' מסירה ור"א היא אבל לר"מ בעינן שיהא מוכח כו' עכ"ל. והיינו משום דקשיא להו דלמאי דמוקי בע"מ למה הוצרך לומר ור"א היא ואמאי לא מוקי לה אליבא דכ"ע ואפילו כר"מ וע"י ע"מ אע"כ דלר"מ לא מהני ואף שכתב בלשון הש"ס דלא מצי לאוקמי כר' מאיר מהני טעמא דכתיבנא אין בזה סתירה לדברי התוס' דאינהו לטעמייהו שכתבו לעיל דף ד' ובכמה דוכתי דלר"מ נמי לא סגי לעולם בשום גט אלא ע"י ע"מ עם עידי חתימה וא"כ לפ"ז ודאי הוי מצי לאוקמי הכא כר"מ אלא ע"כ משום דלדידיה בעינן מוכח מתוכו אבל מ"ש בלשון הש"ס היינו לשיטת הסוברים דלר"מ לא בעינן ע"מ ודו"ק:

בא"ד וא"ת דתנן בפ' גט פשוט כו' ופריך בגמרא וליחוש כו' ומשני הכי אמר רב כו' והשתא היכי מיירי כו' עכ"ל. ולכאורה כל אריכות דבריהם בזה הם אך למותר דבלא"ה ע"כ הא דמביא התם שני יוסף ב"ש אין מגרשין אלא זה בפני זה היינו שלעולם אין מתירין לינשא אלא ע"י שיעידו עידי מסירה ששניהם היו בשעת הגירושין וא"כ הו"ל לאקשויי בפשיטות דלמה לן כולי האי כיון דאיכא ע"מ אפילו זה שלא בפני זה נמי שרי ע"י שיעידו שזו היא אשתו שגירש בפניהם ואפשר שכתבו כן לאלומי הקושיא דעל התרצן היה באפשר לומר דתקנתא דפסיקא נקיט לגרש זה בפני זה כגון שאין האשה לפנינו בשעת הגירושין ושולח הגט ע"י שליח אבל על המקשן מקשו שפיר דבשום ענין לא מצי לאקשויי. מיהו לפמ"ש בלשון הש"ס אתי שפיר דהסוגיא דהכא היינו ממש כסוגיא דהתם. תו יש לי לדקדק מאי מקשו התוס' לעולם דהתם איירי בדלא הוחזקו ונהי דאמרי' לקמן דלא חיישינן היינו דיעבד. אבל אכתי מקשה שפיר לכתחלה היכי כתבינן וכדפרישית לעיל מסוגיא דב"מ וצ"ע: