Gittin 18b

"Shema peis" He reconciled - He appeased his wife during their argument, and then he had sexual relations with her, making the get (divorce document) invalid due to their renewed intimacy.

"Kala it leya lemilta" There is room for him regarding the matter - The neighbors, both men and women, hear the conflict and discord between the husband and wife. When they see that their dispute has been resolved and they are peaceful, everyone feels relieved.

Rabbi Yochanan said "Two [witnesses] - they intend to sign [the document] as witnesses."

"And all [other people] they only sign it out of public embarrassment, and a complete condition is imposed in this get, that it should not be a valid divorce document unless all sign it."

"All [other people sign] as witnesses" it is intended for their signatures to be [considered as] witnesses.

And two (witnesses) sign and it is difficult for both statements, as they both say that everyone needs to sign:

Rather, (the resolution is) that when they say "all of you" it means that the divorce document is not valid until all of them sign.

What is the difference between them? Whether due to a condition or due to witnesses, all of them need to sign. As we learned in the latter part, that "All of you write a bill of divorce for my wife, one writes and all sign."...

חיישינן שמא פייס‎—We are concerned perhaps he appeased O VERVIEW ר"ל ruled that when ר"ש stated that נכתב ביום ונחתם בלילה it is a גט כשר that is limited to that case only, however, if the חתימה took place ten days later it is not a גט כשר, because we are concerned שמא פייס‎. Our תוספות qualifies when we are concerned for שמא פייס and when not. -------------------------- תוספות anticipates the following question: ואין להקשות בגיטין הבאים ממדינת הים ובמשליש גט לאשתו אמאי לא חיישינן שמא פייס And one cannot ask regarding גיטין that come from overseas and by משליש גט לאשתו, why are we not concerned there that שמא פייס‎? תוספות replies: דהכא הוא דחיישינן טפי לפי שעדיין לא נחתם וכי מתפייס נמי ליכא קלא – For only here (where it was נכתב and not נחתם) we are more concerned that he will be appeased because the גט was not signed yet, and also when he is appeased there is no publicity – וכן כי אמר לעשרה חתומו וחתום בי תרי ביומיה דבסמוך – And similarly the case which the גמרא states shortly, where he told ten witnesses to sign, and only two signed on that first day, in that case as well – רגיל להתפייס כיון דלא חתמו כל הצריכים לחתום וכי מפייס נמי ליכא קלא – It is usual for the husband to be appeased since all those that were required to sign did not sign, and also when he appeases there is no קול‎ – אבל כשכבר חתמו כל העדים בגט ומזומן לינתן אין רגיל להתפייס‎ – However, in the cases of גיטין הבאין ממדה"י and המשליש גט לאשתו where all the witnesses signed the גט already and it is ready to be given to the wife, it is not usual that he will be appeased – וכשחוזר ומתפייס הכל מרגישין‎ – And when he will retract and become appeased everyone is aware. תוספות asks: אבל קשה דבפרק כל הגט (לקמן דף כט, ב) גבי ההוא דשדר גיטא לדביתהו‎ – However there is a difficulty, for in פרק כל הגט regarding the incident where a person sent a גט to his wife – ואמר ליה לשליח לא תיתביה ניהלה עד תלתין יומין פריך עלה וניחוש שמא פייס‎ – And he said to the שליח, ‘do not give it to her until thirty days (from now), and the גמרא there asks on this, ‘and let us be concerned perhaps פייס' – וכן אההיא אם לא באתי מכאן עד י"ב חדש‎ – And similarly the concern of שמא פייס applies to that משנה where a person says, ‘this is your גט if I do not come from now until twelve months’; seemingly in these two cases the גט was already signed and תוספות just concluded that when the גט is signed there is no concern of שמא פייס‎ – תוספות cites how רש"י resolves (part of) this difficulty: ובקונטרס פירש שם דבשולח גט ממדינת הים ליכא למיחש שמא פייס‎ – And רש"י there explains that by שולח גט ממדה"י there is no concern of שמא פייס דמימר אמר הבעל השליח קדמני וכבר הגיע גט לידה ולא עקר נפשיה מספיקא – Because the husband assumes that the שליח preceded me, and the גט is already in her possession, and because of this doubt he will not uproot himself from his place to be מפייס his wife. תוספות acknowledges that this explanation resolves why there is no concern of שמא פייס by גיטין הבאין ממדה"י – אבל מהמשליש גט לאשתו קשה וגם לרבי יוחנן דהכא – However, there is still the difficulty from המשליש גט לאשתו and from the view of ר"י here in our גמרא‎ – תוספות offers his explanation why these is no concern of שמא פייס, in the (two) aforementioned cases: ונראה לרבינו תם דבהמשליש שהוא עמה בעיר ואינו הולך משם‎ – And it is the view of the ר"ת that by המשליש, where the husband is with his wife in the same city and he is not leaving from there so – מסתמא מחמת קטטה מגרש ומה שקובע זמן בנתינת הגט לצעורה קא מכוין ולא להתפייס- Presumably he is divorcing her because of a conflict, so the reason he is setting a date for the giving is because he intends to cause her pain, but not to appease אבל בהנך דלקמן שהולך משם ואינו אצלה בעיר‎ – However by those cases mentioned later where he is leaving from there and he is not by her in the same city – מסתמא לטובתה נתכוין שלא תתעגן וקובע זמן חיישינן שמא יבא בתוך כך ויתפייס‎ – Presumably his intent is for her benefit that she should not be an עגונא, and that is why he is setting a time for the divorce, in those cases we are concerned that he will come within the allotted time and he will be מתפייס‎ – וכי יתפייס נמי ליכא קלא כיון שאינו מגרשה בשביל קטטה אפילו רבי יוחנן מודה התם: And in addition if he will be מתפייס there will be no קול since he is not divorcing her because of a conflict, even ר"י will admit in those cases, that there is the concern of שמא פייס‎. S UMMARY There is the concern of שמא פייס if the גט was not (completely) signed immediately after the כתיבה (according to ר"ל). If the גט was already signed then it depends if his intent was לצערה like המשליש then there is no concern of שמא פייס, however if לטובתה מכוין (like אם לא באתי מכאן וכו') then there is the concern of שמא פייס‎. By גיטין הבאין ממדה"י there is no concern of שמא פייס because the שליח precedes him. T HINKING IT OVER 1. It seems that by גיטין הבאין ממדה"י even תוספות agrees that we are not חושש for שמא פייס, since the בעל presumes השליח קדמני‎. However according to תוספות that שמא פייס means that the husband may be מבטל the גט, so how is that averted by the argument of שמא קדמני‎?! 2. It appears from תוספות that we are not חושש for פיוס by המשליש גט לאשתו only in a case where he is עמה בעיר, not otherwise. Previously תוספות mentioned that when רש"י stated that משליש is in a case where the husband הלך לדרכו, so תוספות comments that ובחנם פירש כן; however according to our תוספות it is not merely ובחנם פי' כן, but rather we must be discussing only a case where he is עמה בעיר‎!

שמא פייס‎—Perhaps he appeased O VERVIEW ר"ל maintains (according to ר"ש) that if the גט was signed ten days after it was written it is a גט פסול because we are concerned שמא פייס‎. There is a dispute between רש"י and תוספות as to what is the concern of שמא פייס‎. ------------------------ פירש בקונטרס שמא נתייחד עמה והוי גט ישן‎ – רש"י explained that שמא פייס means, perhaps he isolated himself with her, and so it is a גט ישן, which is פסול (לכתחילה) – תוספות disagrees with פירש"י: ואין נראה לרבינו תם דהא בסוף פרק מי שאחזו (לקמן דף עו, ב) קאמר ולגט ישן אין חוששין‎ – And the ר"ת disagrees, for in the end of פרק מי שאחזו, the ברייתא states, and we are not concerned for a גט ישן‎ – שהרי לא נתייחד עמה ופריך עלה וליחוש שמא פייס משמע דתרי מילי נינהו‎ – Because he was not מתייחד with her (this concludes the ברייתא), and the גמרא asks, ‘but let us be concerned שמא פייס’; this (question) indicates that גט ישן and שמא פייס are two separate concerns. תוספות mentions an additional difficulty with פירש"י: ועוד דלמה ליה למיפרך שמא פייס ומשום גט ישן התם דקאי אההיא‎ – And furthermore why is it necessary for the גמרא to ask there שמא פייס, which is פסול on account of גט ישן, since we are referencing that case where he said – דהרי זה גיטך כל זמן שאעבור מנגד פניך שלשים יום ואם לא באתי מכאן עד י"ב חדש‎ – ‘This is your גט as long as I do not appear in your presence for thirty days’, or where he said, ‘here is your גט if I do not come back from now up to twelve months’; to invalidate this גט it is not necessary to say גט ישן and יחוד‎ – כיון דאם בא בלא שום ייחוד בטל הגט – For since even if he came without any ייחוד the גט is בטל, since he stipulated, I will not be here for (either thirty days or) twelve months. תוספות offers his explanation of שמא פייס: ואומר רבינו תם דשמא פייס דהכא וריש פרק כל הגט (לקמן דף כט, ב) – And the ר"ת states that שמא פייס which is mentioned here and in the beginning of פרק כל הגט‎ – רוצה לומר שמא פייס וביטל ואמר גט שנתתי בטל הוא – It means that perhaps he appeased her and nullified the גט, by saying, ‘the גט which I gave is nullified’ – ומיירי הכא כשאמר להם לחתום מכאן עד עשרה ימים או לאלתר‎ – And here (by נכתב ביום ונחתם כו') we are discussing that he told the עדים, either to sign from now up to ten days from now, or he told them to sign immediately – והם לא חתמו עד עשרה ימים ובשעת החתימה לא היה הבעל שם‎ – And the witnesses did not sign until ten days, and when they signed the husband was not present – ולהכי חיישינן שמא פייס וביטל שליחותם ושלא מדעתו חתמו‎ – So therefore we are concerned that שמא פייס and he nullified their שליחות to sign, so they signed without his consent – אבל אם אחר עשרה ימים צוה להם לחתום כשר דאפילו בטל הגט קודם‎ – However if he told them to sign even after the ten days elapsed the גט is כשר, for even if he was מבטל the גט previously, nevertheless – הא קיימא לן כרב נחמן דאמר בריש השולח (לקמן דף לב, ב) דחוזר ומגרש בו‎ – We rule like ר"נ who states in the beginning of פרק השולח that the husband may go back and divorce with the גט which he was previously מבטל‎. תוספות differentiates between the שמא פייס here (and in the beginning of כל הגט) with the שמא פייס of מי שאחזו: ומיהו אההיא דאם לא באתי אינו רוצה לומר שמא פייס ובטל את הגט בדיבור – However, regarding that case where he said, ‘it is a גט if I do not come (for twelve months)’, there the גמרא did not mean to say שמא פייס and he was מבטל the גט, by saying the גט is בטל‎ – דכיון דאמר מעכשיו אם לא באתי ולא בא הוי גט מעכשיו אף על גב דבטלו אחר כך – For since he said, ‘ the גט will be effective retroactively as of now, if I do not come’, and he did not come; it will be a גט retroactively from now, even though he was מבטל it later – אלא נתפייס ובא קאמר ומתוך כך בטל הגט – But rather the גמרא meant to say he was נתפייס and therefore he came, and on account of his coming the גט became בטל automatically – ואין מזכיר הפיוס אלא משום שעל ידי שנתפייס חוזר לו ובא‎ – And the גמרא mentions the פיוס, only in order to explain to us that because of the פיוס he retracted and came; the פיוס has no halachic relevance – ומשני באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי שאפילו באתי אם היא תאמר שלא באתי יהא גט‎ – And the גמרא there answered the reason we are not concerned (for שמא פייס and) that he returned, is because we are discussing a case where he said, ‘she is trusted by me to say, ‘I did not come’’, meaning that even if I did come, if she would say that I did not come, it would still be a גט‎. תוספות poses another question on פירש"י: ועל פירוש הקונטרס קשה דמאי משני דאף על גב דאמר נאמנת עלי לומר שלא באתי אצלה‎ – And on פירש"י there is a difficulty, for what does the גמרא answer that he said נאמנת עלי, nevertheless even though he said נאמנת עלי that he did not come near her, nonetheless – אנן חיישינן ולא מהימנינן ליה – We (the בי"ד) are concerned that he did come (and was מתייחד with her), for we do not believe her. תוספות asks a question on פי' ר"ת as well: ומיהו גם על פירוש רבינו תם קשה אההיא דכל זמן שאעבור נגד פניך ל' יום‎ – However, there is also a difficulty on the פירוש ר"ת regarding that case, where the husband said here is your גט as long as I will be not in your presence for thirty days – דמשני באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי‎ – Where the גמרא also answers that we are discussing a case where he said, ‘she is believed onto me to say that I did not come’; this is not a sufficient answer, for – מכל מקום ניחוש שמא בטל את הגט דכיון דלא אמר מעכשיו‎ – Nonetheless we should be concerned that perhaps he was מבטל the גט, since in this case he did not say מעכשיו‎ – ואין הגט חל עד שיעבור מנגד פניה ל' יום ואם בתוך כך בטלו לא הוי גט‎ – So the גט is not effective until he was not in her presence for thirty days, and if he was מבטל the גט before the thirty days, there is no גט, so why are we not concerned שמא פייס‎?! תוספות answers: ונראה לרבינו יצחק דלא חיישינן לשמא פייס – And it is the view of the ר"י that we are not concerned for שמא פייס, that perhaps he was actually מבטל the גט‎ – אלא חיישינן משום לעז בעלמא שיוציא הבעל לעז שבטל את הגט‎ – But rather we are concerned for loose gossip that the husband will spread a rumor that he was מבטל the גט, this is the meaning of שמא פייס (here), so therefore – והשתא משני שפיר באומר נאמנת כולי‎ – Now the גמרא properly answers that he said, ‘she is to be believed’, etc. – דכיון שהאמינה עליו שוב לא יוציא לעז דכסיפא ליה מלתא – For since she is believed by him, he will not then be מוציא a לעז for it is embarrassing to him – והשתא משני שפיר גם לפירוש הקונטרס – So now that we say שמא פייס means that the husband will be מוציא לעז, the גמרא answers properly even according to פירש"י – וכן משמע התם מתוך פירושו דלא הוי אלא לעז שהזכיר בדברי המקשה ערעורו של בעל: And it also seems so from פירש"י there that it is only a לעז, for רש"י mentions in the words of the questioner, the husband’s challenge to the גט. S UMMARY רש"י explains שמא פייס to mean that he was מתייחד עמה and it is a גט ישן‎. However, תוספות maintains that שמא פייס (usually) means שמא ביטל הגט‎. In the case of מכאן ועד י"ב חודש, there תוס' admits that שמא פייס merely explains why he returned, but not ביטול הגט‎. T HINKING IT OVER תוספות explains regarding the case of אעבור מנגד פניך ל' יום, that there is only a חשש of לעז, and therefore since he said נאמנת עלי it is כסיפא ליה מילתא‎. Seemingly, the לעז which he can be מוציא is that he was מבטל the גט; the נאמנות that he gave her is that לא באתי; how can the נאמנות of לא באתי cause a כסיפא ליה מילתא for ביטול הגט‎?!

ואינך מכאן עד עשרה ימים‎—And the rest, from now until ten days O VERVIEW The גמרא cites a case where he told ten people to sign a גט; whereupon two signed immediately and the others signed up to ten days later. If we maintain that ten (the extra eight) was meant merely as a stipulation, the גט is כשר‎. Our תוספות qualifies this ruling. ------------------------ ובמעמד כולן כדאמרינן בפרק קמא (לעיל י, ב) דעדי הגט אין חותמין זה בלא זה: And each of the ten עדים signed the גט in the presence of all of them, as רב פפא ruled in the first פרק that the witnesses on a גט cannot sign one without the other (s) being present. S UMMARY All the עדים must be present when any one of the עדים signs (even if we maintain וכולם משום תנאי). T HINKING IT OVER If we maintain שנים משום עדים והשאר משום תנאי, why is it necessary to have them sign זה בפני זה, even if they do not sign זב"ז, it should be כשר‎. The concern is only if כולכם משום עדים, for the woman may remarry before all the עדים sign; however if השאר משום תנאי, the תנאי can be fulfilled even later!

אי נמי כגון שנמצא אחד מהן קרוב או פסול‎—Or you may also say; for instance on of the them was found to be a relative or invalid O VERVIEW The גמרא states that there is a difference whether we maintain כולם משום עדים or משום תנאי in a case where one of the עדים was a קרוב או פסול‎. If we assume משום תנאי it is כשר and if משום עדים it is פסול‎. Our תוספות explains why we do not ask the עדים what their intention was. ----------------- תוספות anticipates a question: דאף על גב דאמרינן (מכות דף ו, א) דשיילינן להו למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו‎ – For even though the גמרא states that we ask them, ‘did you come merely to see, or did you come to testify’ – תוספות replies: הכא לא שייל דפשיטא דחתמו לדעת הבעלים: Here, however, we do not ask them what their intention was, because it is obvious that they signed according to the wishes of the owners (the husband, who is [writing and] giving this גט) S UMMARY We do not ask the עדים whether their intention was for עדות or for תנאי‎. T HINKING IT OVER What would be (according to either ר"י or ר"ל) if (we asked the עדים and) the קרוב או פסול said I signed it for עדות; or for תנאי‎?

אמרי לה פסול דאתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא‎—Some say it is פסול, for it will become confused with the authenticating of שטרות generally O VERVIEW According to the one who maintains כולם משום תנאי (in a case where he told ten people to sign the גט), there is a view that if the first two signatures on the גט were from a קרוב או פסול the גט is פסול, because we may confuse this with קיום שטרות דעלמא and assume that there too it is כשר if it was signed by a קרוב או פסול‎. Our תוספות discusses where a קרוב ופסול may sign on a שטר‎. ------------------------- תוספות asks: ואם תאמר מאי שנא מגט מקושר דאמר לקמן בסוף הזורק (דף פב, א) – And if you will say; why is this case different from a גט מקושר concerning which אביי states later in פרק הזורק, that – אי בעי חתים קרוב בין בתחילה בין באמצע בין בסוף – If he wishes he may allow a קרוב to sign, whether it is in the beginning, the middle, or the end of the גט (as long as there are two עדים כשרים) – תוספות answers: ויש לומר דשאני גט מקושר דעדיו שלשה ושנים מהן הכשרין חתומין עליו לשם עדות‎ – And one can say; that a גט מקושר is different, for a גט מקושר requires three עדים, but only two of them who are כשר are signing for the sake of עדות‎ – הלכך לא אתי לאיחלופי – Therefore there is no concern for איחלופי‎ – אבל הכא שאין צריך כי אם שנים משום עדות‎ – However here (by אמר לעשרה), since only two signatures are required for עדות‎ – יאמרו דשנים הראשונים ודאי הם לשם עדות ואתי לאיחלופי‎ – People will assume that certainly the first two signed for עדות, and it may cause איחלופי‎ – In summation; תוספות distinguishes between a גט מקושר where the עד פסול does not affect the גט even if he signed first, and a regular גט where it will be invalid if the פסול signed first (according to this אמרי לה פסול). תוספות asks: אבל קשה דאמר חזקיה מלאוהו בקרובים כשר ומשמע בהדיא בפרק המגרש (לקמן פז, ב) – However there is a difficulty, for חזקיה ruled that if he filled up the empty space with relatives, the שטר is כשר; and it is explicitly indicated in פרק המגרש‎ – דמילתיה דחזקיה גבי מילוי שני שיטין שהרחיק מן הכתב איתמר – That sחזקיה' ruling was taught regarding the case where he filled up (with קרובים) the two blank lines in which he separated the signatures from the writing of the שטר‎ – תוספות answers; distinguishing between גיטין (where it is פסול) and other שטרות (where it is כשר): ואומר רבינו תם כיון דעדי הגט אין חותמין זה בלא זה סברי שהראשונים הם עיקר עדות‎ – And the ר"ת answered; that since the עדים of a גט do not sign one without the other (all עדים must be present when any of them sign), it is logical to assume that the first witnesses to sign are the main עדות‎ – לפי שחתמו הראשונים לפני כל העדים – Since they signed first before all the other עדים‎ – אבל התם בשאר שטרות כשרואים שקרובים חתומין תחילה‎ – However, there (regarding חזקיה) we are discussing other שטרות (not גיטין), so when they see that the קרובים sign first – יאמרו אותם שמצאו תחילה החתימו תחילה או אחרי כן חתמו למילוי‎ – They will assume that they signed first those that were there first, or that the קרובים signed later to fill up the blank space, but not because they are עיקר העדות‎. In summation; תוספות distinguishes between שאר שטרות were it does not matter if the פסולים signed first, and גיטין where it is פסול if the פסולים signed first. תוספות qualifies the ruling of our גמרא: ואומר רבינו תם דאפילו מאן דפסיל הכא לא פסיל אלא בתחילה אבל באמצע וסוף כשר – And the ר"ת ruled that even according to the one who invalidates the גט here, he is not פוסל unless the קרובים signed first, however if they signed in the middle or the end of the other signatures it is כשר‎ – דכיון דלא הוי בתחילה לא אתי לאיחלופי – For since they did not sign in the beginning it will not come to אחלופי‎ – תוספות anticipates a difficulty: והא דתניא בתוספתא ומייתי לה בריש גט פשוט (בבא בתרא דף קסב, ב) – And regarding that which we learnt in the תוספתא and it is cited in the beginning of פרק גט פשוט‎ – היו לו ארבעה וחמשה עדים חתומים על השטר‎ – He had four or five עדים signed on a שטר‎ – ונמצאו שנים הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר – And the first two were found to be קרובים or פסולים; the testimony can be sustained with the other עדים‎ – כך היא הגירסא בתוספתא‎ – This is how the text reads in the תוספתא. This would seem to indicate that it is כשר only if the קרובים ופסולים were the first to sign. This seemingly contradicts the ruling of the ר"ת, that on the contrary, in the middle and end there is more reason that it should be כשר‎ – תוספות replies: אומר רבינו תם דנקט שנים הראשונים לרבותא דאף על פי שנראה יותר שהם עיקר העדות‎ – The ר"ת explained that the ברייתא mentioned that the פסולים were the first two, to teach us a novelty, that even though it is readily apparent that these פסולים are the main witnesses since they signed first, nevertheless it is כשר‎ – וכל שכן אם נמצאו אמצעיים או אחרונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר‎ – And certainly if these עדים קרובים or פסולים were found to be the middle or last witnesses, the עדות will be validated by the rest of the עדים כשרים‎. In summation; according to the ר"ת by שאר שטרות if קרובים or פסולים sign anywhere we say תתקיים העדות בשטר, and by גיטין (according to the אמרי לה פסול), it is פסול only if they sign first, but not if the sign באמצע or בסוף‎. תוספות offers a dissenting opinion (whether by שטרות it is כשר wherever the קרובים sign): ואין נראה לרבינו יצחק דאי כשר בשטרות שנים קרובים בין בתחלה בין באמצע בין בסוף‎ – And this is not the view of the ר"י, for if by other שטרות it is כשר regardless if the קרובים signed in the beginning or in the middle or in the end – ניחוש דלמא אתי לקיומיה בשנים קרובים או בחד קרוב וחד כשר – Let us be concerned that perhaps the שטר will be authenticated by two קרובים or one קרוב and one כשר, which is invalid. תוספות anticipates a possible rebuttal (and rejects it): וליכא למימר דלעולם לא מקיים עד שיכירו כל החתימות שבשטר‎ – And we cannot say that there is no concern that we will be מקיים the שטר thorough the קרוב (only), because בי"ד is never מקיים a שטר until they recognize all the signatures in the שטר (so they will be מקיים the שטר through the עדים כשרים [as well]), this seemingly removes the sר"י' objection – תוספות interjects that seemingly this rebuttal cannot be valid: ואף על גב דבגט מקושר מקיימינן מכל תלתא דאית ביה – And even though that by a גט מקושר we are מקיים it from any three witnesses that are found there, but we do not check on all the additional witnesses, so how can תוספות even suggest that by קיום השטר we check all the witnesses – תוספות responds that we cannot compare a גט מקושר to regular שטר: התם משום דאטרחוה רבנן להחתים על כל קשר לא אטרחוה לקיים כולם – There by a גט מקושר, since the רבנן troubled them to sign on every stitch, therefore the רבנן did not trouble her to be מקיים all the עדים; three is sufficient – אבל הכא דכמה דבעי מחתים בעי קיום בכולהו – However here by שאר שטרות that he can sign how many he wants, perhaps we can say that all the עדים require קיום, so the concern of the ר"י is seemingly resolved – תוספות rejects this notion that קיום is required for all the signed עדים: דהא אמרינן בגט פשוט לא שנו אלא בין העדים לכתב אבל בין העדים לאשרתא – For ר' יוחנן states in פרק גט פשוט, this law (that if there is a blank space of one line it is כשר) is only if the space is between the signature of the witnesses and the text of the שטר; however, between the witnesses’ signature and the אשרתא‎ – אפילו הרחיק שיטה אחת פסול – Even if it is removed only one line it is פסול‎. This concludes the ruling of ר"י – ופריך בין העדים לכתב נמי ליחוש‎ – And the גמרא there asks, we should also be concerned if there is a blank line between the signature of the witnesses and the text of the שטר, that – דלמא כתב הוא ועדיו בשיטה אחת ואמר לרבות בעדים הוא דעבדי‎ – Perhaps he will write what he desires and forge witnesses on one line (right above the real witnesses) and he will say, I did this in order to increase the number of witnesses, so why is such a שטר כשר‎?! – ומשני כל כי האי גוונא אין מקיימין אותו מעדים של מטה אלא מעדים של מעלה‎ – And the גמרא answered, any שטר which is made in this manner (that there are עדים on the same line as the שטר, and עדים underneath the שטר), we are not מקיים this שטר from the עדים that are below the שטר, but rather from the עדים which appear above on the same line as the שטר‎. This concludes the citation from that גמרא‎. Now תוספות continues with his proof that we are not מקיים a שטר from all the witnesses – משמע דבעלמא מכל תרי דאית ביה מקיימין – It appears from the גמרא that generally we are מקיים a שטר from any two עדים that signed it – ואי הוה צריך לקיים כל החתימות לא הוה פריך מידי – For if it would be necessary to be מקיים all the signatures (as תוספות suggested), the גמרא there would have no question at all on ר"י. This concludes תוספות proof that we only need to be מקיים two signatures and not the rest. The ר"ת retracts: וחזר בו רבינו תם ומפרש כמו שמפרש בהלכות גדולות‎ – And (therefore on account of this difficulty) the ר"ת retracted his previous ruling (that קרובים are כשר בין באמצע בין בסוף) and he explained the תוספתא as it is explained by the ה"ג – דדוקא נקט בברייתא שנים הראשונים קרובים כולי‎ – That the ברייתא specifically mentioned that if the first two were קרובים, etc. it is כשר‎ – דתלינן דחתמו לכבוד או למילוי לכך תתקיים העדות בשאר‎ – For we assume that they signed as an honor or to fill up the blank lines, therefore only in such a case do we say the testimony can be validated by the rest of the עדים‎ – אבל נמצא מן האמצעיים או מן האחרונים קרוב או פסול עדותו בטלה דודאי לשם עדות חתמו- However, if a קרוב או פסול was found to sign in the middle or from the latter עדים, the testimony of the שטר is בטל, for they certainly had him sign as a witness (and not merely for an honor or מילוי) – והכי קאמר בגט פשוט (בבא בתרא דף קסג, ב) – And this is what the גמרא explained in פרק גט פשוט (to justify ר"י) כל כי האי גוונא אין מקיימים מעדים של מטה אלא מעדים של מעלה – Any שטר which is presented in this manner (that there are עדים on the same line as the שטר, and עדים underneath the שטר), we are not מקיים it from the עדים who signed below the שטר, but rather only from the עדים who signed above on the same line as the שטר‎ – אבל בעלמא אדרבה הוי איפכא דאין מקיימין מעדים שלמעלה אלא מעדים של מטה‎ – However generally (by a regular שטר where the עדים sign below the שטר), we are not מקיים it from the עדים שלמעלה (who may have signed for ceremonial or other reasons), but rather from the עדים that signed lower down. According to this retraction תוספות reinterprets our גמרא: ומאן דמכשיר הכא לא מכשיר אלא בתחילה אבל בסוף פסול לכולי עלמא – And the one who validates the גט here in our גמרא (where קרובים signed first), he is only מכשיר when the קרובים signed in the beginning, however if they signed at the very end, it is פסול according to everyone. תוספות asks: ואם תאמר למאן דאמר משום עדים – And if you will say; according to the one who maintains that all ten are considered witnesses – דדעת בעל השטר להחתים משום עדים והם חותמים לפי דעתו‎ – For the intention of the writer of the שטר is to have them sign as witnesses, and they are signing according to his wishes – אמאי תלינן בשאר שטרות שחתמו למילוי‎ – Why do we assume by other שטרות that the פסולים signed merely to fill the blank lines – לישיילינהו כי היכי דשיילינן התם למיחזי אתיתו כולי‎ – Let us ask them; just as we ask there (regarding relatives that saw an incident), ‘ did you come merely to see, etc. (or did you come to testify)’ – תוספות answers: ואמר רבינו תם דשאני שטר דעדים החתומים נעשה כמו שנחקרה עדותם בבית דין: And the ר"ת answered that שטר is different for עדים on a שטר it is as if their testimony was examined and validated in בי"ד (that the שטר was signed properly). S UMMARY In a גט מקושר or by שאר שטרות the קרוב (או פסול) may sign first. By a (regular) גט (according to the אמרי לה פסול) the פסול may not sign (at all), and according to the אמרי לה כשר he may sign (only) first. We authenticate only two עדים on a שטר‎. T HINKING IT OVER 1. The גמרא rules that there may be one line of separations between the שטר and the עדים (but not between the עדים and the אשרתא). Seemingly in that case, after בי"ד will be מקיים the שטר (by the עדים כשרים which signed it), the מלוה will tear off the top of the שטר and write on that one line whatever he desires and sign עדים on that one line, and he will have a שטר מקויים (from the קיום that was done before)?! 2. Initially the ר"י states that פסולים cannot sign באמצע or בסוף because ניחוש דאתי לקיומי בב' קרובים‎. Later תוספות writes that if the פסולים signed in the middle or last עדותו בטלה because דודאי לשם עדות חתמו‎. Can we reconcile these two explanations? 3. תוספות distinguishes between seeing an incident and signing on a שטר (where we say כמי שנחקרה עדותן בבי"ד). In the previous תוספות, when תוספות asked the same question, why do we not ask the עדים if they signed for עדות or for תנאי, why did not תוספות give the same answer he gives here, namely that we do not ask them because עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד‎?!

ורבי יוחנן אמר אפילו מכאן ועד עשרה ימים אם איתא דפייס קלא אית לה למילתא. שהשכנים והשכנות שומעים תיגרה וקטטה שבין איש לאשתו וכאשר ישקוט ריבם הכל מרגישין. ותמיהא לי דהא גט ישן לא הוי אלא כשראוהו שנתייחד עמה, הא סתמא לא חיישינן שמא נתייחד ונתיישן הגט, וכדתנן (לקמן גיטין עט, ב) איזה גט ישן כל שנתייחד עמה משכתבו לו דאלמא דוקא בשנתייחד הא סתמא לא, ועוד דלכאורה הא דאמרינן מכאן ועד עשרה ימים לא מכשר, הכי קאמר לא מכשר אלא מודה להו לרבנן בהא ומסתמא מטעמייהו דרבנן מודה להו דהיינו משום פירות דאתיא למיטרף לקוחות שלא כדין בגט זה, ואי משום גט ישן כיון שנתגרשה בו נתגרשה ותנשא לכתחלה וטורפת היא לקוחות מזמן כתיבה או מזמן חתימתו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ועוד הקשה עליו רבינו תם ז"ל (כאן בתוס' ד"ה שמא) דפייס לא משמע פייס ובא עליה מדאמרינן בשילהי מי שאחזו (גיטין עו, ב) ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה ופריך עלה וליחוש שמא פייס משמע דתרי מילי נינהו, ועוד דלמה ליה למיפרך התם שמא פייס ובא עליה דאפילו לא בא עליה מכיון שבא בטל תנאו ואפילו לאחר שלשים [יום] לא תנשא. ופירש רבינו תם ז"ל דהכא הכי קאמר שמא פייס כלומר נתפייס ובטל הגט, ואמר לו רבי יוחנן אם איתא דנתפייס ושקטה מריבה שביניהן קלא אית ליה, ובפרק כל הגט (גיטין כט, ב) גבי ההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו ואמר ליה לשליח לא תתביה ניהלה עד תלתין יומין ואמרינן התם דחיישינן שמא פייס, הכי נמי קאמר שמא נתפייס ובטל הגט. ומיהו בההיא דבפרק מי שאחזו (גיטין עו, ב) דאם לא באתי אי אפשר לפרש שמא נתפייס ובטל הגט, שהרי אין בידו לבטלו דהתם על מנת שאעבור מנגד פניך גרסינן וכדמוכח בתניא כותיה דרבי יוחנן כדבעינן למיכתב קמן (בד"ה תניא) בסייעתא דשמיא וקיימא לן כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי (לקמן גיטין עד, א) וכיון שאמר לה מעכשיו שוב אין יכול לבטלו. אלא הכי פירושא שמא נתפייס ומתוך פיוסו חזר ובא ונתבטל הגט על ידי ביאתו והיכי קתני ולאחר לא תנשא עד שלשים יום והא אפילו לאחר שלשים יום שלא ראינוהו שבא יש לחוש שמא נתפייס ובא בסתר ונתבטל תנאו ומשום דעיקר ביטולו תלוי בפיוסו שנתפייס ובא נקט שמא פייס, ומיהו התם איכא נוסחאי דלא גרסי על מנת אלא כל זמן שאעבור מנגד פניך ולאותה גירסא היה איפשר לנו לפרש שם שמא נתפייס ובטל הוא את הגט, ואפילו לגירסת הספרים דגרסי על מנת יש לפרשה שמא פייסה ובטלו שניהם את הגט כמו שאני עתיד לכתוב שם בסייעתא דשמיא. ואם תאמר ולפי פירושו של רבינו תם ז"ל מאי קאמר הכא שמא פייס וביטל הגט, מכל מקום הרי חזר והחתימו בעדים ונתנו לה לאחר עשרה ימים, וכיון שכן יכול הוא לגרש בו, דהא קיימא לן כרב נחמן דאמר בריש פרק השולח (גיטין לב, ב) שחוזר ומגרש בו, ודלא כרב ששת דאמר דכיון שביטלו אינו חוזר ומגרש בו. ותירץ ר"י זצ"ל דהתם בשלא ביטל את הגט אלא השליחות וכדמשמע מתוך גירסת הספרים שבריש האומר בקידושין (נט, ב) נהי דבטליה מתורת שליחות מתורת גט מי בטליה אלמא משמע דמשום דלא בטליה מתורת גט אלא מתורת שליחות הוא דחוזר ומגרש בו הא בטליה בטיל ואינו חוזר ומגרש בו, אלא מיהו לקמן בפרק השולח (שם) גרסינן נהי דבטליה מתורת שליחות גט מי בטיל ואף על גב דמבטל ליה בפירוש משום דלגבי גט גופיה הוי כמו דיבור ומעשה ואין דיבור מבטל מעשה. ובתוספות העלו את הענין בקושי, דהכא לאו בשהחתימו הוא לאחר עשרה ימים אלא שהוא ציוה לעדים עכשיו לחתמו מכאן ועד עשרה ימים אי נמי שנשתהו העדים עד עשרה ימים הילכך חיישינן שמא פייס ובטלו והעדים הם שחתמוהו ונתנוהו שלא מדעתו ותירצו את הקשה בקשה ממנו לפי דעתי, דאיפשר לומר כן דלימא ריש לקיש סתם אבל מכאן ועד עשרה ימים לא ואנן ניקום ונימא ואם נתנו לה הוא כסתמא דמילתא יהא גט ודאי כל כי האי גוונא צריך לאודועי, ועוד דלקמן גבי ההוא דאמר להו לעשרה כתבו גט לאשתי וכו' ואתא לקמיה דרבי יהושע בן לוי ואמר כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק אקשינן עליה והאמר ריש לקיש לא הכשיר רבי שמעון אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא ואם איתא דריש לקיש לא אמר אלא במצוה לעדים והן עכבוהו ונתנוהו לה שלא מדעתו היכי אקשינן עליה להדיא והאמר ריש לקיש דילמא עובדא כי הוה בשנתנוהו לה מדעת הבעל דסתמא דמילתא הכי הוה עובדא אלא אם כן תדחה דמעשה שהיה בשנתנוהו לה שלא מדעת הבעל ונודע אצל המקשה וזה דחוק. ונ"ל לפרש לא הכשיר רבי שמעון אלא לאלתר משום דכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות וכי טרפה מזמן הכתיבה כדין טרפה אבל מכאן ועד עשרה ימים מודה להו לרבנן דפסול דחיישינן שמא פייס ובטלו בין כתיבה לחתימה דכל זמן שלא נחתם בין שצוה שלא לחתמו עד עשרה ימים או שידע הוא שלא נחתם עדיין קרוב שימלך בלבו ומבטלו וכיון שכן אף על פי שחזר והחתימו או שחתמוהו הם ונתנוהו לה פסול דחיישינן שמא בטלו וכי טרפה מזמן ראשון שלא כדין טרפה, ואף כשתמצא לומר דחוזר ומגרש בו מכל מקום פירות מיהא אינו מפסיד מחמת גט זה כיון שבטלו, ואם נפשך לומר כיון שגירשה בו ומשעת כתיבתו זכתה היא בפירותיה כי בטלו מאי הוי דכיון שזכתה זכתה. לא היא, דלא אמרו שאין לבעל פירות אלא בשכתב לגרש וגרש ולא נתפייס בין כתיבה לנתינה אבל כשנתפייס בינתיים לא. והגע עצמך בשכתב לגרש ונמלך וקרע הגט ונתפייס שלא לגרש, אם אחר שנתפייס חזר וגרשה כלום הפסיד פירות משעת כתיבת גט ראשון והא נמי להא דמי, ודרב נחמן דאמר חוזר ומגרש בו דווקא ביומו כלומר כתבו בו ביום ובטלו בו ביום דליכא משום פירות. עוד יש לי לפרש ללישנא קמא דבפרק האומר דאמר ר"ל לא אתי דיבור ומבטל דיבור שיש בו קצת מעשה הא בדיבור גרידא מודה הוא דאתי דיבור ומבטל דיבור הכא נמי כל שביטלו קודם חתימתו כדיבור גרידא דמי דהא מיתלא תלי עד דחתמי ליה סהדי וחתימת סהדי דיבור הוא ועד שלא חתמוהו מודה ריש לקיש דיכול לבטלו וכי בטלו מבוטל לגמרי ובהא לכולי עלמא אינו חוזר ומגרש בו, ודרב נחמן בחתום ולפיכך אף על פי שביטלו אינו מבוטל לכולי עלמא ואפילו לרבי יוחנן דמתורת גט אינו מבטלו וכדאיתא התם בפרק האומר, ואמר ליה רבי יוחנן אם איתא דפייס וביטל קלא אית לה למילתא. והשתא לא תיקשי לן לריש לקיש דאמר חוששין שמא פייס וביטל הגט אמאי לא חיישינן נמי בגיטין הבאים ממדינת הים, דכיון שהחתימו ומסרו לשליח אין דרכו לבטלו, ואי משום פירות הא אמרינן דהנהו קלא אית ליה אבל כאן שלא נחתם עדיין בין שצוה הוא שלא חתמו בין שנתעכבו העדים מלחתמו מעצמן, נמלך הוא ומבטלו, ורבי יוחנן סבר דלא חיישינן להכי דאם איתא דפייס קלא אית להו. ואם תאמר אם כן תיקשי לן הא דאמרינן בפרק כל הגט (גיטין כט, ב) ההוא דשדר גיטא לדביתהו ואמר ליה לשליח לא תתביה ניהלה עד תלתין יומין ואסיקנא התם אי לאו דארוסה הויא פסלינן ליה משום דחיישינן שמא פייס והתם הא החתימו ומסרו לשליח, איכא למימר דהתם שאני שהקפיד שלא למסרו לה עד תלתין יומין הילכך רגלים לדבר שעדיין רוצה לתת ריוח לדבר שמא יתפייס ויבטלנו, ואפילו לרבי יוחנן דאמר דאם איתא דפייס קלא אית לה הכא דאיכא רגלים לדבר חיישינן שמא פייס ולא נשמע קולו, ועוד דממרחק אין פיוסו נשמע אלא במי שהוא בעיר שעל ידי השקט הקטטה הכל מרגישין. והא דתנן בפרק מי שאחזו (גיטין עו, ב) הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש לגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה ופרכינן עלה וליחוש שמא פייס, התם נמי כיון שהתנה עמה וגלה דעתו שאינו מגרש מדעתו ורוצה הוא באריכות הזמן כדי שיתבטל הגט, משום הכי חיישינן לה שמא נתפייס וחזר ובא ונתבטל הגט בקיום תנאו, ומיהו אם האמינה לומר שלא בא אין חוששין שמא בא דכיון שהאמינה עליו אם איתא דחזר ובא מודיע היה לכל שחזר ובא כדי שלא תכפור בו ותכחישנו וכיון דלית קלא לביאתו ודאי לא נתפייס ולא בא. אי נמי התם הכי קאמר שמא פייסה מעיקרא ובטלו שניהן התנאי כשהיה הולך ובא, ואפילו איכא סהדי דמסהדי עליה שהיה עמם לבסוף כל שלשים יום במדינת הים אינה מגורשת שהרי נתבטל התנאי מדעת שניהם וכיון שכן אמאי מגורשת ומשני באומר נאמנת עלי לומר שלא פייסתיה ולא נתרצתה לבטל התנאי. ואי קשיא לך המשליש גט לאשתו ואמר לו אל תתנו לה אלא לאחר שלש חדשים דמשנתנו לה מותרת לינשא מיד ולא חיישינן שמא פייס אף על פי שהקפיד באריכות הזמן, התם ליכא רגלים לדבר שיקפיד על אריכות הזמן כדי לפייס ולבטלו דאיכא למיתלי דשלשה חדשים אלו שאמר משום דיודע הוא שאין מועיל לה הגט כלום עד שלש חדשים משום הבחנה וכיון שאין הפרש בין נתינתו עכשיו לנתינתו מכאן ועד שלשה חדשים מעכבו משום דפעמים שאדם בוש מאשתו ומעכבו כל מה שיכול לעכבו והיינו נמי דמשלישו על ידי שליש ולא נתנו לה בתנאי שלא תתגרש בו אלא מכאן ועד שלשה חדשים. ומיהו אכתי קשיא לי הא דתנן בפרק השולח (גיטין לב, א) ואם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטל ואמרינן עלה בגמרא פשיטא לא צריכא דקא מהדר עליה מעיקרא לבטוליה מהו דתימא תיגלי מילתא למפרע דבטולי בטליה קא משמע לן, ואמאי לא חיישינן דילמא בטליה כיון דרגלים לדבר דהא מהדר עליה מעיקרא לבטולי ועוד דהתם משמע דבעל קא מערער ואמר דבטליה דאי לא מאי קאמר תיגלי מילתא למפרע דבטוליה בטליה דהא איהו אמר דלא בטליה אנן אמרינן תיגלי מילתא דבטליה אלא ודאי בשערער עסקינן ואפילו הכי לא חיישינן ומנסבינן לה. וכן נמי עובדא דגידול בר רעילאי (לקמן גיטין לד, א) דשדר גיטא לדביתהו ואמרה ליה זיל השתא ופתח איהו ואמר ברוך הטוב והמטיב ואמר אביי ברוך הטוב והמטיב לא בטיל גיטא, אמאי התם נמי ליחוש שמא כיון שנתפייס בטל הגט בפירוש, ומיהו בהא איכא למימר דגידול גופיה מודה דלא בטליה בפירוש אלא ברוך הטוב והמטיב בלחוד הוא דקאמר וגלוי דעתא בלחוד הוא דאיכא ולא ביטול מפורש ומשום הכי אמר אביי דלא מילתא היא, וכי אמרינן ליחוש שמא פייס שמא יבא הבעל ויערער לומר שפייס קאמרינן אבל אם לאו משום חשש ערעורו של בעל אנן לא חיישינן ואף על גב דמית ליה בעל הרי זה גט פסול דכיון דמעיקרא פסלינן ליה משום ערעורו של בעל תו לא מכשרינן ליה, דומיא דגיטין הבאין ממדינת הים דלא פסלינן לה כי לא אמר להו בפ"נ אלא משום ערעורו של בעל ואפילו הכי לעולם פסול ואף על גב דמית ליה בעל ולא ערער, אבל כשהבעל לפנינו ומגלה דעתו שרוצה בביטולו ואינו מבטלו כעובדא דגידול בר רעילאי תו לא חיישינן לשמא ביטל מדשמעינן ליה דאמר הכי ולא בטליה בפירוש, והיינו דכי אמר לה נאמנת עלי לומר שלא פייסתי דלא חיישינן דכיון דהימנה תו לא אתי ומערער. ומההוא (לד, א) דאמר חזו דאתאי ליכא לאקשויי, דהתם הא איכא ידים מוכיחות דלא ביטלו דהא איהו לקיומי תנאיה בעי ולא לבטוליה גיטיה בעי. וסמך לדבר מצאתי בפירושי רש"י ז"ל שכתב בפרק מי שאחזו (גיטין עו, ב) שמא פייס כשהוא בא אצלה וכו' ולאחר זמן אתי בעל ומערער ואמר פייסתי עד כאן. והאי נמי (לד, א) דאמר להו רב יהודה לסהדי אתיבו קירא באודניכו לא קשיא לי, דרב יהודה כרשב"ג סבירא ליה דאמר (לג, א) בטלו אינו מבוטל כמו שפירשתי במקומו בסייעתא דשמיא. ומכל מקום ההיא דריש השולח קשיא, דמשמע דבעל עצמו מערער דבטליה מעיקרא ואפילו הכי לא חיישינן ליה, ושמא נאמר דהתם כיון דרהיט בתריה דשליח חזקה לא בטליה דאם כן תרתי למה לי לבטולי דלאו באפיה דשליח והדר לאהדורי ומרהט בתריה לבטולי הא ודאי מדרהיט בתריה דשליח שמע מינה דמעיקרא לא בטליה, וצריך עיון. ובתוספות ראיתי שהאריכו בפירוקי קושיות אלו ולא נתישבו לי הענינים וזה לשונם: חיישינן שמא פייס, אין להקשות על זה מגיטין הבאים ממדינת הים דלא חיישינן שמא פייס, דהכא הוא דחיישינן טפי שעדיין לא נחתם, אבל קשה מההיא דלקמן בפרק כל הגט (גיטין כט, ב) ההוא דשדר גיטא לדביתהו ואמר ליה לשליח לא תתביה עד תלתין יומין וכו' ופריך עלה וליחוש שמא פייס ומשני דארוסה הות, וכן אההיא (עו, ב) דאם לא באתי מכאן עד י"ב חדש וכן אההיא דהרי זה גיטך כל זמן שאעבור מנגד פניך שלשים יום ומוקמינן הנך תרתי באומר נאמנת עלי שלא באתי, ופירש בקונטרס בפרק כל הגט (שם) דאין זה דומה לשולח גט ממדינת הים ואינו קובע זמן לשהותו בידו דהתם ליכא למיחש שמא פייס דמימר אמר הבעל השליח קדמני וכבר הגיע גט לידה ולא עקר נפשיה מספיקא, ואכתי קשה מהמשליש גט לאשתו דלעיל ואמר לו אל תתנהו לה אלא לאחר ג' חדשים ולא פריך עלה וליחוש שמא פייס ושמא יש לחלק שם משום דנקטו שלשה חדשים התלויים בהבחנה ולא קבע הזמן כדי לפייס. עד כאן לשונם. וזה הענין כדרך פירושו של רש"י ז"ל שפירש שמא פייס ובא עליה, אבל כבר כתבנו למעלה שזה קשה ואינו אלא שמא פייס וביטל, ואם כן אפילו כי לא עקר נפשיה מאי הוי דילמא בדוכתיה עבד בית דין ובטליה וכדתנן (לב, א) בראשונה היה עושה בית דין ומבטלו, ואפילו לאחר שהתקין רשב"ג שלא יהו עושין כן מפני תקנת ממזרים הא קיימא לן כרבי דאמר (לג, א) בטלו מבוטל וכן פסק רבא כותיה לקמן בפרק השולח. ורבינו תם ז"ל היה אומר דהיינו טעמא דלא חיישינן בהמשליש שמא פייס דכיון שהוא בעיר ואינו הולך משם מסתמא מחמת קטטה שביניהם מגרשה ואין מתכוין לטובתה שלא תהא עגונה הלכך אמרינן דאותו זמן שקבע לא נתכוין אלא לצערה ולא להתפייס דלא שכיח דמפייס אחר שנכתב הגט ונחתם מתוך איבה, ואפילו לריש לקיש דחייש הכא שמא פייס קודם חתימה רגיל להתפייס יותר, ועוד דאיכא רגלים לדבר שאינו רוצה לסיים את הגט ולחותמו עד עשרה ימים, ואפילו אמר לעדים לחתום לאלתר אם ירצו והם לא חתמוהו עד עשרה ימים לא מפרסמא מילתא כל כך ולא איתרע קטטייהו כמו היכא דכבר חתמו העדים בגט מחמת הקטטה ומזומן יותר לינתן וכשחוזרין ומתפייסין מרגישין הכל כשישקוט ריבם אבל כל זמן שלא חתמו לית ליה קלא למילתא כל כך וחייש ריש לקיש טפי שמא פייס. ובהנך דלקמן שאינו אצלה תדיר בעיר סתמא לטובתה מתכוין שלא תשב כעגונה ולכך קובע זמן שמא יבוא בתוך כך ויתפייס ואי מפייס נמי לית ליה קלא למילתא, ואפילו רבי יוחנן דהכא מודה התם דמסתמא רבא דכל הגט כרבי יוחנן סבירא ליה ומשמע התם דבנשואה הוה חיישינן שמא פייס. וגם זה אינו מתחוור, דאכתי קשה גיטין הבאין ממדינת הים דלטובתה מתכוין ניחוש שמא פייס וביטל במקומו.

אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אמר ר' יוחנן שנים משום עדים וכולן משום תנאי ור"ש בן לקיש אמר כולן משום עדים. ואסיקנא כגון דאמר להו כולכם כתובו ואיכא בינייהו כגון דחתמי תרי מינייהו ביומיה ואינך מכאן עוד עשרת ימים מאן דאמר משום תנאי כשר ומאן דאמר משום עדים פסול דהוה ליה מוקדם, וקיימא לן כרבי יוחנן דאמר תרי משום עדים ואינך משום תנאי ומקיים תנאיה ואזיל, וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ט, וכן נראה לכאורה מדאמרינן בגמרא להדיא ולחתום בתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול אמרי לה כשר דתנאי הוא אלמא הלכתא כמאן דאמר משום תנאי, ואף על גב דריב"ל קאי כותיה דריש לקיש כדאמרינן בסמוך והאמר רבי יוחנן שנים משום עדים וכולם משום תנאי ומשני בההיא כרשב"ל סבירא ליה אפילו הכי מדאמרינן תנאי הוא להדיא כרבי יוחנן שמע מינה כותיה עבדינן. אבל הבה"ג כתב דברי ריב"ל דאמר כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק ולא כתב חלוקתן של רבי יוחנן וריש לקיש, משמע דסבירא ליה דדוקא בשעת הדחק כלומר שנשאת בו וכרבי שמעון דמתניתין דמכשר נכתב ביום ונחתם בלילה הא לאו הכי פסול וכרשב"ל דאמר כולן משום עדים.

ולחתום בתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול אמרי לה כשר דתנאי הוא אמרי לה פסול אתי לאיחלופי בשאר שטרות דעלמא. כלומר שיבואו להכשיר קרוב או פסול בשאר עדיות דעלמא. תימה דהכא משמע דשטר שחתמו עליו ארבעה או חמשה עדים ושנים הראשונים או אחד מהן קרוב או פסול שאין מקיימין את השטר מן השאר, ובבבא בתרא (קסב, ב) תניא הרחיק את העדים מן השטר שני שיטין פסול פחות מיכן כשר, היו ארבעה עדים חתומין על השטר ונמצאו הראשונים קרובים או פסולין מתקיים העדות בשאר, ואמרינן התם מסייע ליה לחזקי' דאמר חזקי' מלאוהו בקרובים כשר, ובתוספתא דמכלתין תניא בפרק בתרא (פ"ז, ה"י) גט שחתמו עליו חמשה עדים ונמצאו שלשה עדים הראשונים קרובין או פסולין תתקיים עדות בשאר עדים, ותירץ ר"י ז"ל דבתחלה דהכא היינו שחתמו הקרובים קודם שחתמו האחרים כל עיקר דהשתא איכא משום איחלופי דמאן דחזי סבר דמאן דחתים קודם הוי עיקר העדות ואתי לאיחלופי ולאכשורי קרובים או פסולין לעדות דעלמא, אבל התם שחתמו הכשרים תחלה אף על פי שחתמו הקרובים אחר כך למעלה לית בה כלום ובכי הא לא אמרינן דהוו העליונים עיקר העדות דודאי ידעו דלמילוי אויר החתימום או לכבוד בעלמא והילכך בין שחתמו למעלה או למטה תתקיים עדות בשאר, וכן היה סבור תחלה רבינו תם ז"ל והא דקתני בברייתא ונמצאו הראשונים קרובים או פסולין רבותא קאמר דאפילו הראשונים דנראין כעיקר העדות אפילו הכי תתקיים עדות בשאר. ומיהו קשה, דלפי פירוש זה ארבעה או חמשה החתומין על השטר אין העדות קיימת עד שיתקיימו כלן דדילמא מקצתן קרובים או פסולין ולמילויי חתמו או לכבוד בעלמא ולא ידעינן אי בתחלה או באמצע או בסוף, וכי תימא דלהכי לא חיישינן הא כיון דלא קביע להו מקום צריכין אנו למיחש או שלא נכשיר להחתים עליו לעולם קרוב או פסול גזרה שמא יקיימו מן הקרובים, וכדאמרינן בשילהי הזורק (גיטין פא, ב) גבי גט מקושר לא הכשירו בו אלא עד אחד קרוב בלבד אבל תרי לא דילמא אתי לקיומיה בתרי קרובים וחד כשר, ואי אפשר לומר כן שאין העדות מתקיימת עד שיתקיימו כלן מדאמרינן בגט פשוט (ב"ב קסג, א) גבי הרחיק העדים מן השטר שטה אחת כשר לא שאנו אלא בין העדים לכתב אבל בין העדים לאשרתא אפילו שטה אחת פסול, ואקשינן בין העדים לכתב נמי דילמא כתב הוא ועדיו בשטה אחת ואמינא לרבות בעדים הוא דבעי כלומר ומקיימו מן העדים שלמטה, ומשני קסבר כל כי האי גוונא אין מקיימין אותו מן העדים שלמטה אלא מן העדים שלמעלה, אלמא משמע מדקא מקשה ואזיל ואמינא לרבות בעדים הוא דבעי דבשאר שטרות לא בעינן שיתקיימו כלן אלא שנים מהן סגי ומדפרקינן נמי כל כי האי גוונא אין מקיימין אותו מן העדים שלמטה אלא מן העדים שלמעלה משמע דבכי האי גוונא אין מקיימין אותו מן העדים שלמטה לבדן הא בעלמא מקיימין מן השנים האחרונים לבדן, על כן חזר בו רבינו תם ז"ל ואמר דדוקא בשחתמו בראש הוא שהכשירו בו בברייתא קרובים או פסולין לפי שבמלוי ההרחק או לכבוד בעלמא דרך העולם להחתימם שם וכדגרסינן ברוב הספרים בברייתא ונמצאו הראשונים קרובים או פסולין דמשמע דוקא הראשונים, וכן הוא גירסת ר"ח זצ"ל, וכן דעת הרב בה"ג דאין מכשירין את הקרובים אלא בתחלה אבל בסוף לא, והילכך כל שעדיו חמשה וארבעה אין מקיימין אותו מן הראשונים אלא מן האחרונים כדמשמע נמי התם בגט פשוט דאמרינן קסבר כל כי האי גוונא אין מקיימין מן העדים שלמטה אלא מן העדים שלמעלה משמע הא בעלמא הוי איפכא, והאי בתחלה דאמרינן הכא היינו שחתם בראש וקודם שחתמו הכשרים כמו שכתבנו.

מי שאמר לעשרה בני אדם כתבו ותנו גט לאשתי ולא אמר להם כלכם אין צריך שיחתמו כלם אלא אחד כותב ושנים חותמין ואפי' אחד מן השנים החתומים יכול לכתבו ואם אמר להם כלכם אחד כותב וכלן חותמין ואף הכותב צריך לחתום עמהם ונמצא שאם מת אחד מהם קודם חתימה בטל הכל ומכל מקום נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש שלדעת ר' יוחנן שנים משום עדים ואידך משום תנאי כלומר כונתו היתה שהשנים יהו חותמין משום עדים והשאר לא היתה כונתו בחתימתם אלא דרך תנאי כדי לביישה ולדעת זה אם חתמו שנים ביום הכתיבה והשאר מכאן ועד עשרה ימים אין כאן משום מוקדם שהרי אותם שבאו בתורת עדות חתמו בו ביום ומשום בת אחותו ליכא דהא יהבוה נהלה בחתימת השנים אי נמי לא יהבו לה דכל דמחתים עשרה קלא אית לה אי נמי בכל גט שנכתב ונחתם כראוי אין בו משום בת אחותו בשהיית הבעל שכל שהיית הבעל דבר שאינו מצוי הוא דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה ולא עוד אלא דהאי דמפרשי לה בנתנו לה יש מפרשים שאפי' לר' יוחנן פסול ובעינן שיחתמו כלם קודם נתינה ואי לאו הכי פסול ואע"ג דבשאר תנאים מהני אף לאחר נתינה שאני הכא הואיל והתנאי בענין כתיבה וחתימה כי היכי דכתיבה וחתימה בעינן קודם נתינה הכי נמי תנאי הבא עליה וזה חדוש גדול אין ראוי לסמוך עליו ומכל מקום למדת מדבריהם שאם נתן גט לאשתו ולא החתים בו עדים והחזירתהו להחתימו והחתים בו עדים שאין אותה חתימה כלום ומכל מקום בצרפת עשו בה מעשה להכשיר וכן אם חתמו כלם אף ביום אחד ונמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם כשרה אף בשחתמו במעמד אחד ותתקיים עדות בשאר שהרי שנים לבד משום עדות והאחרים בתורת תנאי והרי זה כמי שאומר כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי על מנת שיחתום בו אביה שחותם לקיים התנאי ואין בכך כלום ולריש לקיש כלם משום עדים וכשחתמו שנים בו ביום הרי הוא כאלו לא חתמו וכשחתמו לעשרה ימים נמצא הגט מוקדם ופסול וכן אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה שכלם להעיד באו הואיל ובמעמד אחד חתמו ומה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה והוא הדין למאה כמו שהתבאר במקומו והלכה כר' יוחנן ואם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר קודם חתימת השמנה הוו קדושין דכי אקיים תנאה איגרשה לה למפרע אלא שלא תנשא עד שיתקיים התנאי וכן פסקוה גדולי הפוסקים ומגדולי תלמידיהם פוסקים כריש לקיש מדאמרינן לקמן דר' יהושע בן לוי סבירא ליה כותיה ואין הדברים נראין:

מכיון שביארנו ששנים משום עדים ואינך משום תנאי אם אותם השנים שחתמו תחלה הם קרובים או פסולים ואחר כך חתמו השאר יש בענין זה ערער ונחלקו בה בסוגיא זו אמרי לה כשר דהא מכל מקום תנאה הוא ומקבלין את הכשרים בעדות והשאר בתנאי והרי זה כמשלים התנאי קודם החתימה ואמרי לה פסול משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא שיאמר הרואה דקמאי ודאי לאסהודי אתו ויאמרו שקרוב כשר לעדות זו היא גרסת גדולי הרבנים ופירושם ולמדת שהם גורסים ואי חתים בתחלה קרוב או פסול ר"ל קודם האחרים ולדעתם מאן דאמר פסול פסול אף בדיעבד ויש לדון בה שהרי אף בשאר שטרות מכשירין כן בדין האמור במלאהו בקרובים ואומרים על התחתונים רווחא למאן דקשישי מניהו שבקי ובהדיא אמרו היו ארבעה וחמשה חתומים על השטר ונמצאו ראשונים קרובים או פסולים תתקיים עדות בשאר ותירצו בה שבזו הואיל ואין עידי הגט חותמין זה שלא בפני זה מסתמא במעמד אחד חתמו ואע"פ שאף בגט אשה אמרו בתוספתא גט שחתמו עליו חמשה ונמצאו שלשה הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר הרי אמרו עליה בתלמוד המערב אתיא כמאן דמר עדים חותמין זה בלא זה ומכל מקום יש גורסין ולמחתם לכתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר כלומר שמותר לכתחלה להחתים בו קרוב או פסול ואמרי לה לכתחלה לא ומילאהו בקרובים כשר דוקא בדיעבד ומשום דלא זייפי לאקיומי בקרובים דקרובים מידע ידעי ואע"פ שבגט קרח אמרו לא הכשירו בו אלא עד אחד קרוב אבל תרי לא דלמא אתי לקיומיה בקרובים וחד כשר דוקא אתמר בגט קרח דלא סגיא דלא חתימי ביה תלת וכן בכלכם אפי' כמה שהרי כלם כשנים הם אבל שאר שטרות כיון דלא צריכי למחתם ואין דרך בני אדם לרבות בעדים בגט פשוט ודאי אמרי כי דינא מאי דקמא ומגליא מילתא דקרובים ננהו ולמלאות ריוח חתמו:

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר בכל כותבין בדיו ובסם בסיקרא בקומוס ובקנקתוס ובכל דבר שהוא רושם אין כותבין לא במשקים ולא במי פירות ולא בכל דבר שאינו של קיימא פי' לר"ם דיו אלמדד סיקרא אלמגרה קומוס אלזוג קנקנתוס אלקקות והוא מין הזוג:

אמר המאירי בכל כותבין את הגט בדיו והוא דיו של עפצים ובסם והוא הנקרא בלשון לעז אוור פימינט ובסיקרא והוא צבע אדום הנקרא מיני ובקומוס והוא הנקרא רדינא וקנקנתוס ופרשו בגמרא חרתא דאושכפי והוא הנקרא אירמינט ויש אומרים וידרשיל ובכל דבר שהוא מתקיים ופרשו בגמרא לאתויי מי טריא ואפסא ומי טיריא פירושו מים שנתבשלו בו פרי שהוא כמין עפצים ויש מפרשים בו מים הנוטפים מעצים שבתקרת הבית בשעת הגשמים ומקבלים שם אדמימות ואפצא פירושו מים שנישורו בהם עפצים בלא בשול שאם בבשול הרי הוא דיו ויש מפרשים אפצא אף בשנתבשלו בו כל זמן שלא נתערב בו שרף ודיו הוא בשול עפצים במים ועירוב שרף בתוכו ואין מכאן ראיה לאחרוני הרבנים שהיו אומרים שדיו של עפצים פסול בספר תורה מדאמרי' עלה עד שתהא כתובה אשורית בספר ובדיו וכאן אמרו דיו דיותא וחזרו ואמרו ובכל דבר המתקיים לאתויי אפצא אלמא אפצא לאו דיו הוא ולדבריהם אין דיו אלא העשוי מקליפי האילנות ואין זה הכרח שאף דיו סתם דיו של עפצים הוא אם דוקא בבשול אם דוקא בעירוב שרף על הדרך שכתבנו ואע"פ שבמסכת נדה אמרו קורטא דדיותא ודיו של עפצים אינו יבש עד שיהא בו כקורטא מכל מקום כשהוא מתבשל הרבה נעשה ממנו קורט ומאחר שנתרבו שני אלו ר"ל מי טיריא ואפצא ממשנתנו כותבין בו את הגט לכתחלה וכן במי מילין ופירושו מים שנישורו בהם עפצים שחוקים אבל מה שאמרו בגמרא כתבו באבר ובשחור ר"ל פחם ובשיחור ר"ל ניאל כשר דוקא דיעבד ואף בדיעבד באבר מיהא דוקא במיא דאברא ר"ל מים ששרו שחיקת האבר אבל באבר עצמו אינו כלום ואין כותבין לא במשקין ולא במי פירות ובכל דבר שאינו מתקיים:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

תוספות בד"ה חיישינן כו' דמימר אמר הבעל השליח קדמני כו' עכ"ל גם לפירושם לקמן דשמא פייס היינו שמא ביטל מ"מ כיון דלא קבע לו זמן לגט נימא דגם במקומו לא ביטל הגט מהאי טעמא דמימר אמר השליח קדמני להביא גט לידה קודם ביטולו וק"ל:

בא"ד אבל מהמשליש גט לאשתו קשה כו' ונראה לרבינו תם דבהמשליש שהוא עמה בעיר כו' עכ"ל לפי זה מתוך קושיא זו הוי מצי לדחות פרש"י לעיל במשליש שהלך לדרכו ולא הל"ל נמי דלרבותא נקט המשליש אלא דוקא המשליש שהוא עמה בעיר כו' כמו שכתבו התוספות הכא דאל"ה חיישינן שמא פייס ויש ליישב דה"ק לעיל דלא ה"ל למנקט המשליש ובקבע לו זמן ג' חדשים אלא בשולח ולא קבע זמן דבנתנו לו מותרת לינשא מיד כשמואל אלא דנקט המשליש לרבותא כו' ודו"ק:

בד"ה שמא פייס כו' ועל פ"ה קשה דמאי משני דאע"ג דאמר נאמנת כו' אנן חיישינן ולא מהימנינן לה כו' עכ"ל ר"ל דלפירוש רבינו תם כיון שתלה התנאי באמירתה גם אם יבא אם היא תאמר שלא בא יהיה גט ניחא גם אם לא מהימנינן לה שלא בא אבל לפ"ה אם לא מהימנינן לה אע"ג שמכח התנאי לא יבטל הגט כיון דתלה באמירתה שלא בא מכל מקום משום גט ישן יפסול הגט כיון שלא מהימנינן לה וק"ל:

בד"ה אמרי לה פסול כו' ומאן דמכשיר הכא לא מכשיר אלא בתחילה אבל בסוף כו' עכ"ל ומאן דפוסל הכא אפילו בתחלה משום איחלופי טפי מבשאר שטרות יש ליישב גם להאי פירושא כמ"ש לעיל דאע"ג דהשתא עדים שלמטה הם עיקר מ"מ כיון שבגט אין העדים חותמין זה בלא זה יטעו לומר שהראשונים הם עיקר עדות כו' וברא"ש פרק גט פשוט תירץ בע"א ע"ש ומהני טעמי אפילו למאן דפוסל הכא בגט אין לפסול אלא בתחלה או בסוף אבל באמצע (ד) כשר וכ"כ הרא"ש פרק גט פשוט דלכך נקט הכא תחלה למעוטי אמצע אבל בסוף כ"ש הוא דפסול אף בשאר שטרות ובזה יתיישב דלא צריכין אנו לדחוקי כמ"ש מהרש"ל דהאי דקאמר הכא אי חתם בתחלה קרוב כו' ה"ק א"ד כשר והוי שפיר א"ב קרוב או פסול וא"ד פסול וליכא בינייהו כו' עכ"ל אלא דאיך שיהיה איכא בינייהו אמצעי דלמאן דאמר משום תנאי אע"ג דפוסל אף בתחלה בגט משום אחלופי באמצע מכשיר וזה ברור ודו"ק:

בא"ד ואם תאמר למאן דאמר משום עדים כו' אמאי תלינן בשאר שטרות שחתמו למילוי כו' דעדים החתומים נעשה כמי שנחקרה כו' עכ"ל וז"ל התוס' בפרק גט פשוט דבשטר אין צריך לחקור אמאי חתימי דעדים החתומים כו' כאילו נחקר שלמילוי או לתנאי חתמו עכ"ל בשאר שטרות דלא ידעינן למאי חתמו תרצו כך אבל לעיל בידעינן דאמר כלכם ולדעתו חתמו לא ניחא להו לתרץ הכי אלא דפליגי באומדין דעתן של הבעלים ודו"ק:

ד"ה חיישינן שמא פייס כו' וכן כי אמר לעשרה חתמו וחתים ביה תרי וכו'. הוצרכו לכתוב כן משום דלקמן בסמוך אההוא דאמר לעשרה כתבו גט לאשתי וחתום ביה תרי בההוא יומא וכו' עד כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק פריך והאמר ר"ל לא הכשיר ר"ש אלא לאלתר וכו' ש"מ דכי אמר לעשרה חתמו וחתמו בי תרי ביומי' וכו' שייך גמי לומר שמא פייס כמו גבי מכאן וער עשרה יומין:

תוספות בד"ה חיישינן שמא פייס ואין להקשות כו' דהכא הוא דחיישי' טפי כו' עכ"ל. נראה שהתוס' כתבו כן לפי שיטתם בדיבור הסמוך דהחששא הוא שמא ביטל הגט משא"כ לפירש"י ז"ל דהחששא שמא בא עליה והוי גט ישן נראה שאין צורך לפרש כהאי טעמא שכתבו התוס' כאן אלא דבלא"ה לא שייכא האי חששא דגט ישן אלא היכא דאיכא רגלים לדבר דבלא"ה לא חיישינן לגט ישן כיון דבגט ישן גופא קיימא לן אם נתגרשה תנשא לכתחילה לקמן דף ע"ט וא"כ מהיכי תיתי ניחוש להחמיר בדלא ידעינן בודאי שהוא גט ישן אלא דוקא היכא דאיכא רגלים לדבר יש לחוש לכתחילה שמא יבא הבעל ויערער שנתגרשה בגט ישן ויהא מקום לערער כיון דאיכא רגלים לדבר והיינו כגוונא דהכא שאין רגילות לאחר זמן החתימה מהכתיבה כ"כ א"כ יש מקום לומר שמא פייס והוי גט ישן משא"כ בשולח גט ממדינת הים ליכא רגלים לדבר כלל וכן במשליש דמשמע שהשליש ע"י איזה תנאי כדמשמע לשון משליש א"כ ליכא רגלים לדבר ובזה נתיישב מה דקשיא להו לתוס' על שיטת רש"י ז"ל בדיבור הסמוך מההיא דאומר נאמנת עלי שלא פייסתי דלפמ"ש א"ש כיון דבאמת בגט ישן גופא לא מיפסל הגט אם כבר נתגרשה אלא דהחששא שמא פייס היינו מחמת עירעור ולעז בעלמא וא"כ כשאומר נאמנת עלי ודאי לא יערער דהא ליכא רגלים לדבר אדרבא הוא העיד על עצמו שלא יפייס ונתיישב ג"כ ההיא דשדר גט לדביתהו ואמר אל תיתבוה ניהלה עד תלתין יומין דהתם נמי איכא רגלים לדבר דאל"כ למה לא ציוה למסרו מיד כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל וכמעט שמצאתי ככל הדברים האלה בלשון הר"ן ז"ל ועיין באריכות בחידושי הרשב"א ז"ל:

בד"ה שמא פייס כו' ומיירי הכא כשאמר להם לחתום כו' אבל אם אחר עשרה ימים כו' הא קי"ל כרב נחמן כו' עכ"ל. בחידושי הרשב"א ז"ל כתב בזה דלעולם כשציוה להם אחר עשרה ימים ואפ"ה לא תיקשי מדרב נחמן דאמר חוזר ומגרש בו דאכתי חיישינן משום פירות דכיון שביטל הגט ממילא זכה הבעל בפירות אף לר' שמעון ונמצא אם תטרוף מיום הכתיבה יפסידו הלקוחות שלא כדין והא דאמר ר"נ חוזר ומגרש בו היינו אם ביטל ביום הכתיבה שחזר ומגרש באותו יום עצמו ע"ש באריכות אבל זה דוחק לפרש מילתא דר"נ באותו יום עצמו דהא אמתני' דשולח גט לאשתו קאי אמנם לא ידעתי מי הכריחו לרשב"א ז"ל לפרש כן דאף לפי שיטתו לא שייך לומר חששא דשמא פייס משום פירות אלא בסוגיא דשמעתין דאיירי אליבא דר"ש שסובר משעה שנתן עיניו לגרשה וחייש לחששא דפירות משא"כ לקמן במילתא דרב נחמן דאיירי אליבא דהילכתא לא שייך חששא דפירות דהא קי"ל כר' יוחנן דאין לאשה פירות אלא משעת נתינה וא"כ לא שייך כלל חששא דפירות ובההיא דפ' כל הגט דמקשה הש"ס וניחוש שמא פייס התם לא צריכינן כלל לחששא דפירות אלא שמא ביטל הגט ופסול לגמרי שהרי אין הבעל לפנינו שיצוה לחזור ולגרשה נמצא דלפ"ז עולה כל הסוגיי' כהוגן לפי שיטת הרשב"א ז"ל ובחנם נדחק בזה אגב חורפיה ושיטפיה ועיין מ"ש הרשב"א ז"ל עוד בדרך אחר באריכות ודו"ק:

גמרא ור' יוחנן אמר אפילו מכאן ועד עשרה ימים נראה דאע"ג דאנן לא קי"ל כלל כר"ש ואפי' בשעת הדחק לשיטת רוב הפוסקים אפ"ה נפקא מינה בפלוגתא דר"י ור' אף אליבא דרבנן בגט הבא ממ"ה לפי מה שכתבתי שהפוסקים הכשירו בגט מוקדם כה"ג דקלא אית ליה וא"כ לריש לקיש לא מיתכשר גט מוקדם אף בבא ממ"ה אלא בנכתב ביום ונחתם בלילה אבל מכאן ועד עשרה ימים פסול משום שמא פייס ולר' יוחנן כשר בכל ענין. מיהו לפמ"ש בסמוך בשם הרשב"א ז"ל דחששא דפיוס בשמעתין אינו אלא משום פירות א"כ תו לא שייך הא מילתא כלל לר' יוחנן אליבא דרבנן דכיון דס"ל יש לבעל פירות עד שעת נתינה תו ליכא למיחש שמא פייס לענין חששא דפירות ודו"ק:

שם בגמרא היכי דמי אילימא דלא אמר כולכם כו' משמע לכאורה מסוגיא דשמעתין דהיכא דלא אמר כולכם לא שייך כלל האי מילתא דנמצא אחד קרוב או פסול דכיון שאין צריכין לחתום כולם אם כן אמרינן דמסתמא לא נתכוון הבעל אלא על הכשירים לבד ויש לדקדק מזה על הש"ך בח"מ סי' ל"ו שכתב שם בס"ק ט"ז דאפילו היכא דאמר לחבורת אנשים שיחתמו שנים מהם ונמצא ביניהם א' שהוא קרוב או פסול נתבטל' כל העדות וכן יש לדקדק במאי דאמרינן בסמוך דלמאן דאמר משום תנאי כשר אפילו בדא"ל כולכם ולפי שיטת הסמ"ע והש"ך הו"ל למיפסל דנהי דכולם משום תנאי מכל מקום כיון שלא פרט השנים שיחתמו משום עדים הו"ל כהזמין בערבובי' דפסול לדידהו כיון דאפשר דלקרובים נמי נתכוון ואף שיש לדחוק וליישב מכל מקום נראה לי עוד ראיה מההיא דמקרי ינוקא ובריה דלקמן דף ס"ו דמשמע דלענין חתימת הגט איירי ע"כ דברי הסמ"ע והש"ך צ"ע ועיין בסמוך:

שם אי חתם בתחלה קרוב או פסול כו' הרי"ף ז"ל גרס מיחתם לכתחלה קרוב או פסול כו'. ופירשו המפרשים דאע"ג דלמ"ד תנאי אמרינן דכשר בדיעבד מ"מ לענין אי שרי להחתים לכתחילה קרוב בדא"ל כולכם פליגי תרי לישני ולפי פירושו נתיישבו קושיות התו' ואין לדקדק א"כ היאך שייך לישנא דאמרי לה פסול דל' פסול משמע דיעבד יש לומר כיון שהוא הטיל תנאי שיחתמו כולם בגט זה א"כ כיון שאין אנו מתירין לכתחילה להחתים הקרובים א"כ אף הרחוקים אינן רשאים להחתים אם לא שיבטל הבעל התנאי א"כ א"ש דקתני פסול ויש עוד שיטות רבות בסוגיא זו עיין בתוס' פרק גט פשוט ובב"י א"ע סי' ק"כ) ובש"ך ח"מ סי' מ"ה האריך מאד ויש לי לדקדק על דבריו ואין כאן מקומו להאריך:

שם אמרי לה פסול דאתי לאיחלופי בשטרות דעלמא ופירש"י ויכשירו קרוב בכל השטרות. לכאורה נראה שהרגיש בקושיית התוספות דבשטרות נמי כשר כשחתמו למילוי לכך פירש"י ז"ל דעיקר החששא דאתו לאכשורי קרוב לגמרי בשטרות אף דרך עדות גמור אלא דלפ"ז קשה אמאי נקיט שטרות דמשום גיטין גופא הוי לן למיפסל שיכשירו קרוב לגמרי ונראה משום דעיקר החשש הוא דאתו למימר דלא פסלינן קרוב או פסול אלא כשמעיד בע"פ לפני ב"ד ולא בעדות שבשטר מש"ה נקיט לשון שטרות ולעולם דה"ה לגיטין. ועוד יש לפרש בד"א ע"פ מה שכתב הרמב"ם ז"ל דאף כשחתמו הקרובים לשם עדות לא שייך למיפסל בגיטין אם יש שני עדים כשירים אלא משום גזירה דשטרות דבשטרות ודאי פסול כה"ג משא"כ בגיטין גופא ליכא למיפסל כיון דע"מ עיקר אבל קשיא שהרי הרמב"ם ז"ל גופא פסק בפ"א מהל' גיטין דאף למ"ד ע"מ כרתי מודה דכשר נמי בעידי חתימה לחוד ועוד קשה כיון שנתכוונו הפסולים לשם עדות פסול מדאורייתא דמקשינן שלשה לשנים א"כ אף בדאיכא ע"מ ליפסל דהו"ל מזוייף מתוכו. והנלע"ד בזה ע"פ מה שכבר כתבתי בזה בריש מכילתין גבי ג' גיטין פסולין דאף למ"ד ע"ח כרתי אפ"ה אין עיקר העדות תלוי בחתימת העדים ולאו עלייהו קאי דבר דבר שהרי העדים גופייהו אינן יודעים אם נתגרשה אלא שע"י חתימת העדים ידוע לנו שמיד הבעל בא ליד האשה וכיון שאנו רואין הגט ביד האשה אנן סהדי שנתגרשה ומשתריא שפיר משום דבר שבערוה דראיה דידן בגוף הגט חשיב כהעדאת עידי מסירה וא"כ היכא דליכא עדות גמור בחתימת העדים לא שייך למיפסל משום הקישא דשלשה לשנים. ותדע דהכי הוא דהא לשיטת הרמב"ם ז"ל בלא"ה א"א לומר דעידי חתימה עדות גמור הוא שהרי הוא סובר כל עדות בכתב כה"ג פסול משום מפיהם ולא מפי כתבם ועוד דאי ס"ד דעדות גמור הוא ליבעי זמן מדאורייתא כמ"ד ע"ח כרתי משום דרישה וחקירה ועדות שאתה יכול להזימה אע"כ כדכתיבנא שאין כאן עדות גמור אלא כעין גילוי מילתא שנכתב הגט בציווי הבעל ולא גרע מכתב ידו שאין עליו עדים דכשר מדאורייתא אף לר' מאיר מכל זה מבואר דאין כאן דין עדות גמור בע"ח אלא דלר"מ בעינן מדאורייתא שיהא מוכח מתוך הגט עצמו שנכתב בציווי הבעל ודריש לה מוכתב ולר"א כשר אף בעידי מסירה דעלייהו קאי דבר דבר אלא דלשיטת הרמב"ם ז"ל מיתכשר נמי בע"ח משום דאנן סהדי שמיד הבעל בא לה וחשיב כע"מ אבל מ"מ אין כאן עדות גמור וכן מוכח מנוסח הגט שהרי אין העדים כותבין שנעשה בפניהם שום דבר כמו בשאר עדות והא דאמרינן בריש פ"ק דעדים החתומים על הגט כמי שנחקרה עדותן בב"ד היינו לענין דלא חשיד איניש לזייף חתימתן וא"צ קיום מדאורייתא כמו שהארכתי שם נמצא דשפיר כתב הרמב"ם ז"ל דלא שייך לפסול בגט שחתומים בו כשירים וקרובים משום דלא שייך הקישא דשלשה לשנים אלא היכא דבעינן עדות גמור כגון דיני נפשות ודיני ממונות היכא דלא מיתברר מילתא אלא בעדות גמור ובשאר שטרות אע"ג דלהרמב"ם ז"ל עיקר מילתא דשטרות דרבנן כמו שכתבתי בריש מכילתין גבי עדים החתומים כמי שנחקרה כו' מ"מ כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון כיון שאין השטר מתקיים כלל בלא חתימת עדים כגון בשטרי מקנה או הודאה דהוי עדות גמור וכן בשטר חוב עיקר השיעבוד עפ"י העדאת עדים א"כ הוי עדות גמור' ומיפסל בהצטרפות פסולים לכשירים ומש"ה גזרו בגיטין אטו שטרות כן נ"ל נכון לשיטת הרמב"ם ז"ל. וממילא דמצינן לפרש כן כוונת רש"י ז"ל כאן שהרי רש"י ז"ל נמי סובר כן לפי מה שכתבתי בדף ט' במה שכתב רש"י ז"ל דהא דפסילי חתימת ערכאות מדאורייתא היינו משום דוכתב ונתן והני לאו בני נתינה נינהו ולא פשיטא ליה לפרש דפסולים משום דגוים לאו בני עדות נינהו אע"כ כמו שכתבתי שם משום דעידי חתימה בגט לאו עדות גמור הוא אלא גילוי מילתא ולא איברא סהדי אלא לשיקרא והני ערכאות נמי חזקה דלא משקרי וא"כ יש לפרש כאן כוונתו על דרך הרמב"ם ז"ל וכמ"ש אלא דקשיא לי לפי שיטה זו א"כ מאי שנא דנקיט הש"ס הכא האי גזירה דאתי לאחלופי בשטרות דלעיל נמי דקאמר ריש לקיש כולהו משום עדים נמי הוי בעי לפרושי דהיינו משום גזירה דאתי לאחלופי בשטרות ויש ליישבו ודוק היטב:

תוספות בד"ה אמרי לה פסול כו' ואומר ר"ת דאפילו מאן דפסיל כו' עיין בזה בתוספות פרק גט פשוט ובלשון הרא"ש בשמעתין שהאריכו לפרש דהא דפסול בתחלה היינו דוקא כשחתמו הראשונים בפועל קודם שחתמו האחרונים אחריהם אבל כשחתמו האחרונים והניחו מקום לראשונים כל שכן דכשר ועיין בזה בב"י א"ע ובש"ך ח"מ סימן מ"ה שהחזיק בסברא זו ע"ש:

בד"ה וחזר בו ר"ת כו' דדוקא נקיט כו' עכ"ל ונראה לכאורה דהשתא להאי לישנא דאמרי לה פסול הדר ביה הש"ס ממאי דקאמר מעיקרא איכא בינייהו שנמצא א' קרוב או פסול דהא אף למאן דאמר משום תנאי אמרינן הכא דפסול אפילו בראשונים וכל שכן באחרונים ועיין מ"ש מהרש"ל ומהרש"א ז"ל בזה אבל הבית יוסף בא"ע סימן ק"כ) כתב דאפילו למאן דאמר פסול נמי איכא בינייהו דלמאן דאמר משום תנאי אם חזר והוציא את הפסול מהתנאי מיתכשר הגט באינך משא"כ אי הוי משום עדים פסול' כל העדות דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וצריך להזמין מחדש ע"ש:

גמרא דחתום בי תרי מנייהו ביומא כו' תמוה לי מאד דמה נ"מ לר"י אם תנאי או עדים הא ב"כ וב"כ הוי מוקדם כיון דהנתינה נתאחר מן החתימה. ואף דלר"ל ניחא כיון דלא ס"ל משום ב"א רק משום פירי וס"ל דיש לבעל פירות עד שעת חתימה, א"כ אם כולם משום תנאי ליכא מוקדם דכדין תטרף משעת זמן הגט כיון דהעדים חתמו ביומא, ואם משום עדים תטרוף שלא כדין. אבל מ"מ לר"י דמכשיר משום דס"ל דמשום תנאי א"כ מ"מ לפסול כיון דהנתינה נתאחר. ולהנ"י דס"ל בפ"ק דבב"מ כיון דאמרי' לא מקדים אף אי איתרמי דהקדים לא פסול כיון דל"ש לא גזרי' בי' ואינו פסול רק דנתאחר הכתיבה מן החתימה ניחא, אבל להרא"ש דפסול קשה כנ"ל. ולדעת הב"ש דהא דמהני להרא"ש במוקדם ע"י שליח היינו בנתאחר הנתינה אבל בנתאחר החתימה דהוי כאלו מעידים בשקר על זמן הכתיבה לא מהני שליח. א"כ ניחא די"ל דנ"מ הכא למסור ע"י שליח אבל לדעת שאר האחרונים דגם במוקדם ממש מהני ע"י שליח קשה כנ"ל. וזהו צלע"ג לדעתי הקלושה והנמוכה למאד וה' יאיר עיני: