Commentary page
Yoma 66b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerYoma 66b
Yoma 66b. The full printed text of this folio side — 20 numbered segments, about 397 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
גמ' שיהא מזומן מוכן לכך מאתמול:
עתי אפילו בשבת עתי בעתו ובמועדו ישתלח ולא יעבור ואפי' בשבת ובטומאה ולקמן מפרש מאי איסור שבת וטומאה שייך בשילוחו דאיצטריך לרבויי:
למאי הלכתא מה חלול שבת יש שהוצרך להתירו אי משום תחומין דרבנן בעלמא נינהו שגזרו עליהן לאחר מתן תורה:
כמאן איצטריך לרבויי דלא כרבי נתן דאמר חי נושא את עצמו הוא ואין בו אלא משום שבות ופלוגתא במסכת שבת (דף צד.):
חולה שאני דהשתא לא נושא את עצמו והנושא מחלל שבת:
זאת אומרת מדאיצטריך למתני עתי אפילו בשבת איכא למשמע דאין איסור הוצאה ליום הכפורים דאי יום הכפורים כשבת להוצאה למה לי קרא להתיר משאו בשבת הרי כשחל בחול נמי כשבת דמי וקאמר רחמנא ישלחנו. עירוב כדי נסבא אלא דהא בהא תליא דלא תקינו חכמים עירובי חצרות אלא בשביל איסור הוצאה שגזרו מרשות לרשות גזירה משום הוצאה מרשות היחיד לרה"ר:
למאי הילכתא מה איסור טומאת מקדש או קדשיו יש בשילוחו שהוצרך לומר שידחה את הטומאה:
נכנס טמא לעזרה שהכהן מוסרו לו שם:
21 more comments on this page.
Rashi on Yoma 66b · Sefaria
Tosafot
אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה כו' אמרינן בפרק אמרו לו (כריתות דף יד.) דרפרם בדותא היא דפריך עליה ודילמא שאני שעיר המשתלח דהכשירו ביום הכפורים בכך אלא דרפרם בדותא היא:
פלוני מהו לעולם הבא פר"ח אבשלום שבא על פילגשי אביו מהו לעולם הבא מי סבירא לן הא דאמר רב נשים בכתובה וקידושין פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין הכי אמרינן בסנהדרין פרק כ"ג (דן כא.) או לא וי"מ ששאלוהו על שלמה מי סבירא לן כרבי יונתן דאמר כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה שנאמר ולא היה לבבו שלם כו' כלבב דוד אביו הוא דלא היה מיחטא נמי לא היה חטא הכי אמר בפרק במה בהמה יוצאה (שבת דף נו:) ובתוספתא פ"ג דיבמות:
מהו להציל הכבשה מן הארי כלומר בת שבע מיד דוד מי סבירא לן דאמר ר' יונתן במסכת כתובות (דן ט:) כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו ואוריה כתב גט לבת שבע מהו להציל הרועה מיד הארי כלומר מהו להציל אוריה מיד דוד מי סבירא לן חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב ולא היה מורד במלכות או דילמא אין חולקין ומורד במלכות הוה עכ"ל פירוש משום דקאמר ואדוני יואב דקרי ליה ליואב אדוני בפני המלך ופלוגתא היא בפרק יש נוחלין (ב"ב דף קיט:) אם חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב או לא:
אמר ליה ר' יוסי תנוח דעתך כו' וא"ת בס"פ שתי הלחם (מנחות דף ק.) גבי חל להיות יום הכפורים ערב שבת שעיר החיצון של יום הכפורים אוכלין אותו כשהוא חי תניא בגמרא איפכא רבי יוסי אומר לא בבליים היו כו' עד אמר לו רבי יהודה תנוח דעתך שהנחת דעתי ויש לומר מר מאי דשמיע ליה קאמר ומר מאי דשמיע ליה קאמר ר' יהודה קיבל דההיא דהכא לא בבליים הן ור' יוסי קיבל בההוא דהתם:
Tosafot on Yoma 66b · Sefaria
Rabbeinu Chananel
שאם נטמא נכנס לעזרה ומשלחו עתי ואפי' בשבת שאם חלה השעיר ואינו יכול להלך מרכיבו על כתפו. ואפי' לר' נתן דאמר החי נושא את עצמו. לא מיבעיא לן חולה שני דחולה כמאן דכפות דמי. ואינו נושא את עצמו וכמשוי הוא. וא"ר יוחנן מודה ר' נתן בכפות המוציא אדם כפות כלומר קשור ידיו ורגליו חילל את השבת ודברי ר' נתן בשבת פ' המצניע [שבת ד' צד. ובעירובין פ' המוצא תפילין (עירובין ד' קג)]. אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ. זו השמועה בכריתות פרק אמרו לו שנים אכלת חלב. אמרו על שמועה זו דרפרם ממאי דילמא שני שעיר המשתלח דהכשירו דיוה"כ בכך. אלא דרפרם ברייתא היא. פי' אם בא רפרם לדקדק מהא דתנן בכריתות א"ר מאיר אם היתה שבת והוציאו חייב. ואמר מדקאי ביוה"כ וקתני אם היתה שבת ש"מ דשבת הוא דאסירא להוציא מרשות לרשות אלא אם יערב. אבל יוה"כ מותר בלא עירוב. ונדחו דבריו. ואם קנא בכריתות אלא [האי דאמר רפרם בריית' היא] כלו' חיצונה [היא] ולא. נאמרה בביה מ"ד. ולא שנא יוה"כ אין מוציאין ולא יוצאין בתחומין אלא ע"י עירוב כדגרסי' בעירובין [פרק בכל מערבין] ותני' אמרו ב"ה לב"ש אתם מודים שמערבין לגדול ביוה"כ אמרו להן כשם שמערבין לגדול ביוה"כ כך מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. להודיעך דכ"ע מודים ומילתא פשוטה היא שמערבין לגדול ביוה"כ וכל מאן דמפרש חילוף זה טעות הן הדברים בידו:
שאלו את ר' אלעזר חלה מהו שירכיבוהו כו' וחכ"א חלה מרכיבו על כתפו חלה השליח משלחו ביד אחר. דחפו ולא מת יורד וממיתו. שאלו את ר' אלעזר אבשלום שבא על פילגשי אביו מהו לעוה"ב. מי סבירא לן הא דאמר רב נשים בקדושין וכתובה. פילגשים בלא כתובה וקדושין. וכן שאלוהו על שלמה מי סבירא לן כר' יונתן דאמר כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה. שנאמר ולא היה לבבו שלם עם ה' אלהיו כלבב דוד אביו. כלבב דוד אביו לא היה מיחטא נמי לא חטא כו'. כדאיתא בפ' במה בהמה יוצאה ותוספתא בפ"ג דיבמות:
מהו להציל כבשה כלומר בת שבע מיד דוד מי סבירא הא דר' יונתן במס' כתובות [ד' ט.] כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות נותן לאשתו. ואוריה נתן גט לבת שבע מהו להציל הרועה מיד הארי כלומר מהו להציל אוריה מיד דוד מי סבירא לן חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב. ומפני שאמר ואדוני יואב אינו מורד במלכות וניתן להצילו או אין חולקין כבוד לתלמיד ומורד במלכות הוא. ומסקנא בהו בהני שאילתא.
לא מפני שהפליגו בדברים אלא שלא אמר דבר שלא שמעו מרבו לעולם במעשה העגל רב ולוי חד אמר זיבח וקיטר בסייף.
גיפף ונישק במיתה שמח בלבו בהדרוקן.
וחד אמר מי שהעמידו עליו עדים והתראה בסייף עדים בלא התראה במיתה. לא עדים ולא התראה בהדרוקן. חולי נפוח בני מיעים עד שימות.
שבט לוי לא עבד ע"ז והאי דכתיב לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו'.
אביו אבי אמו ישראל וכן אמו מישראל אחיו מאמו בן ישראל. בניו בני בתו מישראל: וכבש עושין לו מפני הבבלים שהיו מתלשין בשערו כו'.
Rabbeinu Chananel on Yoma 66b · Sefaria
Ritva
למאי הלכתא כלומר מה חלול שבת יש בזה דהא תחומין דרבנן נינהו:
חלה שאני פי׳ דהוה ליה ככפות דאמרי׳ התם מודה ר׳ נתן בכפות:
אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ולא עירוב והוצאה ליום הכפורים פי׳ מדאיצטריך קרא למישרי הולכתו של שעיר כשחל להיות בשבת. מכלל די״הכ דעלמא ליכא איסור הוצאה דאי לא מה לי יו״הכ דעלמא מה לי יו״הכ שחל להיות בשבת אלא ודאי כדאמרן. וא״ת והא ביום הכפורים כתיב לא תעשה כל מלאכה וי״ל דהוצאה לאו ממלאכה נפקא אפילו בשבת אלא מדכתיב ויכלא העם מהביא או מאל יצא איש אל יוציא וכדפרי׳ בפ״ק דשבת. וא״ת ולגבי שעיר דיום הכפורים מאי מלאכת הוצאה איכא. וי״ל דמעביר ד׳ אמות ברשות הרבים מהוצאה גמיר לה וכדפרי׳ בפרק הזורק. והא דאמרי׳ עירוב והוצאה לאו דוקא אלא איסור הוצאה קאמרי׳ ונקטי׳ לישנא דרבנן דתקון עירובי חצרות: (הגהה לאחד קדוש ז״ל ובודאי דהא מתני׳ פליגא אמתני׳ דפרק מגלה נקראת דאין בין שבת ליום הכפורים וכו׳ וקיימא לן דערוב והוצאה ליום הכפורים כההיא דאמרינן (עירובין דף ל') דמערבין לגדול ביום הכפורים בין לב״ה בין לב״ש. אי נמי דהכא מדאורייתא הוא דאמרינן דאין אסור הוצאה ליום הכפורים אבל מדרבנן אסור והיינו מתני׳ ומתניתא ע״כ):
יכול להרכיב אני ואתם חלה משלחו מהו שישלחנו ביד אחר אמר להם אהא בשלום אני ואתם. פי׳ יכול להרכיב אני ואתם כלומר דבר שאינו שאלתם כי חזק ובריא היה השעיר שיכולין להרכיב עליו לי ולכם וכן בריא היה המזומן לשלחו ומי יתן ואהיה אני ואתם בשלום כמותו אבל רש״י ז״ל פי׳ מה לכם לשאול על זאת לא אני ואתם נזקקין לשלחו ואין פי׳ זה מחוור ועוד כתב ז״ל ולקמן אמרינן שלא היה חפץ להשיב על שאלתם מה שלא שמע מפי רבו ע״כ. ואע״גב דהא לא איתמר אלא אשאלות דלקמן משמע לרבינו ז״ל דאכולהו קאי ומשום הא מייתי להו תלמודא לשאלות דלקמן אגב שאלות אלו משום דכלהו בחדא מחתא מחתינהו:
פלו׳ מה הוא לעולם הבא פרש״י ז״ל יש אומרים כי על אדם אחד שהיה בדרום שאלוהו מה מעשיו בעיניו ויש מפרשי׳ על שלמה בן דוד שאלוהו מי סבירא ליה כמ״ד בפרק במה אשה יוצאה כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה ואמר להם לא שאלתוני אלא על אבשלום וכן פירש רבינו חננאל ז״ל כי על אבשלום שבא על פלגשי אביו שאלוהו. מי סבירא ליה הא דאמר רב פילגשים בלא חופה וקדושין וליכא אלא איסור הבא על מפותת אביו אם היא בקידושין ואיכא משום אשת אב ואשת איש ואמר להם למה לא שאלתוני אלא על שלמה ואמר לו ושלמה מהו לעולם הבא כלומר עוד שאלוהו על שלמה. מי סבירא לן כר׳ נתן דאמר כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה:
מהו להציל הרועה מיד הארי פי׳ להציל אוריה מיד דוד מי סבירא לן חולקין כבוד לתלמיד דהיינו יואב במקום הרב שהוא דוד ומפני שאמר ואדוני יואב אינו מורד במלכות וניתן להצילו. או דילמא אין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב ומורד במלכות היה וכדין הרגו. אמר להם לא שאלתוני פעם אחרת אלא על הכבשה. אמר לו ואת הכבשה מהו להציל פי מהו להציל לבת שבע מיד דוד מי סבירא לן הא דאמר רבי יוחנן כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו. וכן הוא בראש תוספתא דיבמות וכן פירש בעל הערוך ז״ל:
Ritva on Yoma 66b · Sefaria
Meiri
המשלח את השעיר לכתחילה מיהא צריך שיזמינוהו לכך מבערב וכשם שביארנו שאינו צריך כהן אלא אף הזר כשר בה כך הטמא וכן לא סוף דבר שהלוכו חוץ לתחום מותר בו אלא אף הוצאה גמורה כלומר אם אין השעיר יכול להלך כגון שחלה שהוא יכול להרכיבו על כתיפו ולהוציאו ואע"פ שלא אמרו החי נושא את עצמו אלא באדם וכן שאף לדעת האומר כן בבהמה בחולה מיהא הרי הוא ככפות בזו מיהא כל שהוא צריך לכך הותר בו חלול הוצאה לגמרי ואפי' חל להיות בשבת שהרי דין עירוב והוצאה אין בה חילוק בין שבת ליום הכפרים וכן אפי' נטמא אותו המזומן לכך והוא צריך ליכנס בעזרה עד מקום השעיר שיהא הכהן מוסרו לו שם נכנס לו בעזרה אפי' בטומאה ואם חלה המשלח משלחו ביד אחר ואם כשנדחה השעיר ראה שלא מת יורד אחריו וממיתו לשם בכל מה שאפשר לו להמיתו:
כל פסידא שבממון אין מחללין עליה את השבת אפי' היתה פסידא ידועה כגון להציל כשבה מפי ארי בהריגת הארי אבל כל שיש בה סכנת נפשות מחללין אפי' בדבר הנראה שלא יהו אחרים צריכים לכך אלא שהמסתכן עצמו יכול להשתדל בהצלתו בלי עזר אחרים וזהו ששאלו לר"א מהו להציל כבשה מפי ארי ר"ל בשבת ובהריגת הארי והשיבם לא שאלתוני אלא על הרועה כלומר שזו ששאלתם אינה כדאי לשאול שהאסור פשוט ומבורר אלא שמא על הרועה שאלתם וכששאלוהו על הרועה אמר להם לא שאלתוני אלא על הכבשה כלומר שעל הרועה אינה כדאי לשאול שהיתרה ברור וי"מ אותה בענין אחר כמו שכתבנו בפירושנו אלא שאין צורך בה לענין פסק:
ממזר הרי הוא אצל מורישו כשאר הבנים הכשרים לא נדחה שום בן זרע מירושת מורישו אלא הבא מן השפחה והנכרית וכן לענין יבום וזה ששאלוהו לר' אליעזר ולא השיבם אלא שדחה אותם בדברים שאין בהם טעם מהו לסוד את ביתו מהו לסוד את קברו לא שהפליגם בדברים כמשיא את שואליו לדבר אחר מצד שאינו יודע להשיב אלא מפני שמעולם לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו וזו היא מדת חכמים שלא יהו נשענים יותר מדאי על בינתם במה שאין הקבלה בידם ומ"מ ראוי לשואל שלא יטריח לשאול בדברים הנעלמים וזהו ששאלו לר' אלעזר פלוני מהו לעוה"ב כלומר מה מעשיו בעיניך והשיבם לא שאלתוני אלא על פלוני כלומר עד שאתם שואלים אותי על פלוני שהוא מוחזק אצלכם ברשע שאלו על פלוני שהוא מוחזק אצלכם בצדיק כלומר ששאלה זו אינה שלנו וברוך היודע:
וכן מדרכי המוסר לתלמיד שלא להטריח את הרב שלא לצורך בדברים שאינם מצויים וזהו ששאלוהו חלה השעיר מהו להרכיבו על כתיפו והשיבם יכול להרכיב אני ואתם כלומר דבר רחוק הוא זה אדרבא השעיר בריא וחזק עד שיכול להרכיב אני ואתם וכן כששאלוהו חלה מהו לשלחו ביד אחר אמר להם אהא בשלום אני ואתם כלומר שלא תחושו על חליו של משלח וכן כששאלוהו דחפוהו ולא מת מהו לירד אחריו ולהמיתו אמר להם כן יאבדו כל אויביך וכו' כלומר שאי אפשר שלא ימות בדחיפתו:
וכן אין להדיוטות ולעמי הארץ להתראות בשאלותיהם לפני הרבנים הגדולים אלא שיהו שואלין לבני אדם אחרים גדולים מהם ודים בכך דרך צחות אמרו על אשה חכמה ששאלה לר' אליעזר מאחר שכולם היו שוים במעשה העגל מפני מה לא היתה מיתתם שוה כלומר שמצינו מהם בסייף כדכתיב הרגו איש את אחיו ומהם במיתה בידי שמים כדכתי' ויגוף ד' את העם ומהם בהדרוקן כדכתי' ויזר על פני המים וישק את בני ישראל ודרשו בו ע"ז מ"ד א' ונתכוון לבדקן כסוטות וכעס עליה ואמר אין חכמה של אשה אלא לפלך שנאמר וכל אשה חכמת לב בידיה טוו כלומר ומה לה להטריחינו בשאלות אלו תתעסק בפלכה ובעסתה ודיה ותשובת השאלה מיהא מתבארת בסמוך:
כבר ביארנו בשביעי של סנהדרין בענין ע"ז שהמשתחוה והזובח והמקטר והמנסך נסקל אע"פ שאין עבודתה בכך והם הנקראות עבודות שבפנים והזורק בכלל המנסך וכל שאינה מארבע עבודות אלו וכן שאין עבודתה בכך אלא שהוא ממיני כבוד כגון גיפוף (ונישוף) [ונשוק] עובר בלאו וכל שעבודתה בכך אפי' לא היה מארבע עבודות ולא ממיני כבוד נסקל ודינין אלו ביחידים אבל במרובין כגון עיר הנדחת בסייף כמו שביארנו שם וכן בני נח לא היה להם מיתה אלא בסייף ובמעשה העגל נעשה דין אחר דרך הוראת שעה והוא שאותם שהיו שם עדים והתראה בסייף כדכתי' איש חרבו על ירכו וכו' ויפול מן העם וכו' עדים בלא התראה במיתה כדכתי' ויגוף ד' את העם לא עדים ולא התראה בהדרוקן כדכתי' ויזר על פני המים וישק את בני ישראל שנתכוון לבדקם כסוטות ויש אומרים זבח וקטר בסייף כדין בני נח גפף ונשק במיתה שמח בלבו בהדרוקן ולפי דרכך למדת ששבט לוי לא עבדו ע"ז א"כ מהו שנאמר האומר לאביו ולאמו כלומר שנעשו אכזרים עליהם לנקום נקמת ד' במעשה העגל אלמא אביו ואמו ואחיו ואחיותיו היו בכלל העובדים לא נאמר אביו אלא על אבי אמו מישראל אחיו על אחים מן האם בניו על בני הבנות הבאים מישראל ובני בנות הרי הם כבני בנים כמו שהתבאר ביבמות ס"ב ב' בענין מצות פריה ורביה:
Meiri on Yoma 66b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה מהו להציל כו' במלכות הוה עכ"ל פי' משום כו' כצ"ל:
Chidushei Halachot on Yoma 66b · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' מהו לסוד את ביתו עיין מהרש"א ספ"ג דב"ב בחידושי אגדות:
שם אלא מפני שלא אמר דבר שלא שמע עיין מהרש"א רפ"ד דברכות בח"א:
שם בני בתו מישראל עיין יבמות דף סב ע"ב:
Gilyon HaShas on Yoma 66b · Sefaria
Ben Yehoyada
מַהוּ לְהַצִּיל כִּשְׂבָּה מִן הָאֲרִי? אָמַר לָהֶם לֹא שְׁאַלְתּוּנִי אֶלָּא עַל כִּשְׂבָּה. הנה ה' כִּשְׂבָּה ' היא בת שבע שהנביא קראה במשל בשם כִּשְׂבָּה ו' הָאֲרִי ' הוא דוד המלך ע"ה, ושאלתם היתה אם יש טענה להציל את בת שבע מענין שעשה עמה הָאֲרִי לומר דהיא אנוסה מכח אימת מלכות דחשיב ארי רביע עלה? והשיב ברמז דממקרא אין כאן עון ואמר ' לֹא שְׁאַלְתּוּנִי אֶלָּא עַל הַכִּשְׂבָּה ' היה לכם לשאל על הארי עצמו אם יש בידו עון אשת איש בדבר זה? ואז ממילא הייתם יודעים שאין עון אצל הכשבה! כי באמת דוד המלך ע"ה לא היה בידו חטא אשת איש דמגורשת היתה וראויה אליו והיתה טהורה שטבלה, וגם הבחנה שלשה חדשים הוה ואם כן אין כאן עון כלל! ומה שנחשב לו עון בשביל שאכלה פגה שהביאה בסתר ולא בגלוי דנראה לעיני הרואין כאלו היא אשת איש ולקחה בהסתר והיה בזה חלול השם ועון זה שייך אצלו דוקא אבל לגבי בת שבע עצמה ליתיה כלל. ועוד שָׁאֲלוּ מַהוּ לְהַצִּיל רוֹעֶה מִן הָאֲרִי? פירוש הָרוֹעֶה שהוא אוּרִיָּה שהיה רועה תחילה את הַכִּשְׂבָּה שנהרג בשביל דנחשב לו שמרד במלכות באומרו (שמואל ב' יא, יא) וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל דָּוִד הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת 'וַאדֹנִי יוֹאָב' וְעַבְדֵי אֲדֹנִי וכו׳ מהו שנציל אותו מעון זה שתפס עליו הָאֲרִי שהרגו בעבור זה, והיינו לומר דסבירא ליה חולקין כבוד לעבד במקום הרב ולא חטא באומרו 'וַאדֹנִי יוֹאָב'? והשיב להם לֹא שְׁאַלְתּוּנִי אֶלָּא עַל הָרוֹעֶה הוא אוּרִיָּה, דהיה לכם לשאל מעיקרא על הָאֲרִי עצמו אם חטא בדבר זה שהרג את אוּרִיָּה לחשבו מורד, ואחר שהיה מתברר אצלכם שאין עליו חטא ובדין הרגו אז לא היה נשאר מקום לשאל שאלה שלכם! גם רמז להם יפה כונתם לקראו בשם רוֹעֶה אף על פי שהיה חכם גדול, בהאי מלתא עשה עצמו רוֹעֶה שלא השכיל בדבריו לומר 'אַדֹנִי יוֹאָב' לפני דוד המלך ע"ה. ושוב ראיתי בפתח עינים שפירש בשתי חלוקות אלו קרוב למה שפרשתי בס"ד. ועוד שָׁאֲלוּ מַמְזֵר, מַהוּ לִירַשׁ? והשיב להם ' מַהוּ לְיַבֵּם? ' פירוש היה לכם לשאל אם יוכל ליבם ואם תשמעו שיוכל ליבם תדעו שירש, דהא בהא תליא. ובאמת הוא לא יוכל ליבם וגם חליצה לא יוכל לעשות ד'כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה' ותשאר זקוקה עד שימות ותנשא. ועוד שָׁאֲלוּ מַהוּ לָסוּד אֶת בֵּיתוֹ? אם ימנע מן הסיד בשביל צרת החרבן והשיב היה לכם לשאל ' מַהוּ לָסוּד אֶת קִבְרוֹ? ' כי מדין הקבר תבינו דמותר לסוד את ביתו דהא נותנין סיד על הקבר גם כן, ושמע מינה דאין בסיד שמחה וכן בביתו מותר ורק ציור וכיור יש בו שמחה.
שָׁאֲלָה אִשָּׁה חֲכָמָה אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְכִי מֵאַחַר שֶׁמַּעֲשֵׂה הָעֵגֶל שָׁוִין, מִפְּנֵי מָה אֵין מִיתָתָן שָׁוָה? אָמַר לָהּ : אֵין חָכְמָה לָאִשָּׁה אֶלָּא בַּפֶּלֶךְ. יש להקשות למה דחה אותה בדברים אלו ומה שייכות יש לשאלתה בדבר זה של פלך? ונראה לי בס"ד כי אותה אשה אף על פי שהיתה חכמה טעתה בשאלה זו טעות גדולה כי עשתה יסוד בטעות ובנתה עליו שאלתה דהיא הניחה במונח שמעשה העגל שוין ולכך שאלה ' לָמָּה אֵין מִיתָתָן שָׁוָה?' ובאמת יסוד זה כוזב דאין מעשה העגל שוין שיש בעדים והתראה ויש עדים בלא התראה ויש לא עדים ולא התראה וגם בגוף המעשה יש שינויים אחרים יש זִבֵּחַ וְקִטֵּר ויש גִּפֵּף וְנִשֵּׁק בלבד ויש שמח בלבו בלבד וכדאמר בגמרא. והנה ידוע שהחטא נדמה לחוט כמו שנאמר 'הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה' וכתב הרב חסד לאברהם ז"ל (נהר ל"ח) וז"ל דע כי החטא נמשל לחבל של שני חוטין והעון נמשל לחבל של שמונה חוטין והפשע נמשל לחבל של עשרים חוטין בסוד ראשי תיבות בּ וּשָׁה חֶ רְפָּה כְּ לִמָּה וכו' עיין שם. ועוד מצינו בסוכה (סוכה נב.) דאמרו יצר הרע דומה לחוט של בכיא [כלומר חוט דק] ולבסוף דומה כעבותות העגלה עיין שם. והנה זאת האשה דחשבה כל מעשה העגל שוין נמצא טוותה בדעתה כל החוטין של החוטאין והיצר הרע שלהם ביחד ובאמת אינו כן אלא זה חוטו עב וזה בינוני וזה דק שאי אפשר לטוות אותם ביחד לעשותם שווים דאיך ישוו בטויה ורב המרחק בין זה לזה כדי שתבא לשאל 'לָמָּה אֵין מִיתָתָן שָׁוָה?' לכן אמר לה אֵין חָכְמָה לָאִשָּׁה אֶלָּא בַּפֶּלֶךְ שעושין בו חוטי צמר או פשתן שיודעת להשוות שם אבל בחוטין של עונות ופשעים אין לה חכמה שאין יודעת לעשות להם שיעור בדעתה ואינה מבחנת בין גס לדק והואיל וידע שהיא חכמה השיב לה ברמז.
אִיתִיבֵיה בְּנֵי רַב פָּפָּא בַּר אַבָּא לְרַבִינָא (דברים לג, ט) " הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ : לֹא רְאִיתִיו ". הקשה מהרש"א ז"ל תיקשי להו לדידהו קראי אהדדי דהא כתיב (שמות לב, כו) 'כָּל בְּנֵי לֵוִי'? יעוין שם. ונראה לי בס"ד דידוע בתיבת 'כָּל' יש פלוגתא חד אמר כל ממש, וחד אמר רוב ככל, ולכן על קראי ליכא קושיא דיש לומר הוא רוצה לומר 'רוֹב' אבל לרבינא דמפרש 'כָּל' ממש קשיא ליה. ועוד הקשה מהרש"א ז"ל אמאי לא הקשה לו מפרשת כי תשא עצמה, דכתיב (שמות לב, כז) 'הִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו' וכן מפסוק (שמות לב, כט) 'מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַהֳ' כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו'? עיין שם. ונראה לי בס"ד ד'הִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו' יש לומר אתי למשרי קרובים, ואף על פי שלא היו עובדים עבודה זרה בשבט לוי כלל, לימד זה כאן להיות בנין אב לכל העניינים כאלה, דבמקום קדוש השם וקנאתו שרי גם בקרובים! אי נמי יש לומר לאו 'אָחִיו' ממש ואלא רוצה לומר אף על פי שהוא אהוב לו כאח, וכן פסוק 'אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו' גם כן יש לפרש בהכי, אך פסוק 'לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע' ליכא לפרושי בהכי, חדא כי זכר פרטים הרבה שהם אב ואם ואח ובן, ודוחק לפרש דכולהו נקיט על צד הדמיון. ועוד דהאריך לחלקם לכמה בבות לֹא רְאִיתִיו לֹא יָדָע לֹא הִכִּיר ולא כללם יחד בחד בבא, ולכן מוכרח לפרש אב ואם ואח ובן ממש.
Ben Yehoyada on Yoma 66b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Yoma, daf 66, Amud Bet, about 397 words in 20 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 20 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 110 words
Opens “שֶׁיְּהֵא מְזוּמָּן. ״עִתִּי״ — וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת, ״עִתִּי״…”
- Segment 214 words
Opens “״אִישׁ״ — לְהַכְשִׁיר אֶת הַזָּר. פְּשִׁיטָא? מַהוּ…”
- Segment 316 words
Opens “״עִתִּי״ וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַב…”
- Segment 418 words
Opens “כְּמַאן, דְּלָא כְּרַבִּי נָתָן. דְּאִי רַבִּי נָתָן,…”
- Segment 512 words
Opens “אָמַר רַפְרָם, זֹאת אוֹמֶרֶת: עֵירוּב וְהוֹצָאָה לְשַׁבָּת,…”
- Segment 617 words
Opens “״עִתִּי״ וַאֲפִילּוּ בְּטוּמְאָה. לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַב…”
- Segment 728 words
Opens “שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: חָלָה, מַהוּ שֶׁיַּרְכִּיבֵהוּ…”
- Segment 834 words
Opens “דְּחָפוֹ וְלֹא מֵת, מַהוּ שֶׁיֵּרֵד אַחֲרָיו וִימִיתֶנּוּ?…”
- Segment 915 words
Opens “שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: פְּלוֹנִי, מַהוּ לָעוֹלָם…”
- Segment 1039 words
Opens “מַהוּ לְהַצִּיל רוֹעֶה כִּבְשָׂה מִן הָאֲרִי? אָמַר…”
- Segment 1114 words
Opens “לֹא מִפְּנֵי שֶׁהִפְלִיגָן בִּדְבָרִים. אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא…”
- Segment 1231 words
Opens “שָׁאֲלָה אִשָּׁה חֲכָמָה אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מֵאַחַר…”
- Segment 1317 words
Opens “אִיתְּמַר, רַב וְלֵוִי. חַד אָמַר: זִיבֵּחַ וְקִיטֵּר…”
- Segment 1417 words
Opens “וְחַד אָמַר: עֵדִים וְהַתְרָאָה — בְּסַיִיף, עֵדִים…”
- Segment 1516 words
Opens “אָמַר רַב יְהוּדָה: שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי לֹא…”
- Segment 1617 words
Opens “יָתֵיב רָבִינָא וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֵיתִיבֵיהּ בְּנֵי…”
- Segment 1715 words
Opens “״אָבִיו״ — אֲבִי אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל, ״אֶחָיו״ —…”
- Segment 1843 words
Opens “וְכֶבֶשׁ עָשׂוּ לוֹ כּוּ׳. אָמַר רַבָּה בַּר…”
- Segment 1910 words
Opens “טוֹל וָצֵא. תָּנָא: מָה שָׁהֵי צָפִירָא דֵּין,…”
- Segment 2014 words
Opens “מַתְנִי׳ מִיַּקִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם הָיוּ מְלַוִּין אוֹתוֹ עַד…”
Sages named on this page
- Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim
Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…
Source: Yoma 66b · Segment 16 — “יָתֵיב רָבִינָא וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֵיתִיבֵיהּ בְּנֵי רַב פָּפָּא…”
Original text
שֶׁיְּהֵא מְזוּמָּן. ״עִתִּי״ — וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת, ״עִתִּי״ — וַאֲפִילּוּ בְּטוּמְאָה.
that he should be designated the day before. The word appointed also indicates that the scapegoat is always sent away at the appointed time, and even on Shabbat. Similarly, the word appointed indicates that the scapegoat is always sent away at the appointed time, and even when the appointed man is in a state of ritual impurity.
״אִישׁ״ — לְהַכְשִׁיר אֶת הַזָּר. פְּשִׁיטָא? מַהוּ דְּתֵימָא: ״כַּפָּרָה״ כְּתִיבָא בֵּיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
The baraita stated that the word man is mentioned to qualify a non-priest. The Gemara expresses surprise: It is obvious that a non-priest is qualified for this service; why would one have thought otherwise? The Gemara answers: Lest you say: The term atonement is written with regard to it, and atonement is achieved only through services performed by priests. Therefore, it teaches us that this atonement is not achieved through a sacrificial offering, and consequently the service may be performed even by an Israelite.
״עִתִּי״ וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיָה חוֹלֶה — מַרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ.
The baraita stated that the word appointed indicates that the service is performed even on Shabbat. The Gemara asks: With regard to what halakha is this stated? There is no apparent desecration of Shabbat by escorting the goat, since the halakha of Shabbat boundaries is merely Rabbinic. Rav Sheshet said: It is mentioned in order to state that if the goat were ill and could not walk the whole way, the one who escorts the goat carries it on his shoulder.
כְּמַאן, דְּלָא כְּרַבִּי נָתָן. דְּאִי רַבִּי נָתָן, הָאָמַר: חַי נוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי נָתָן, חָלָה שָׁאנֵי.
The Gemara comments: In accordance with whose opinion was this stated? It is not in accordance with the opinion of Rabbi Natan, as, if it were in accordance with the opinion of Rabbi Natan, didn’t he say that a living being carries itself? Because a living being is lighter than dead weight, the living being is considered to be aiding the one carrying it, and therefore carrying a living being is not considered an act of prohibited labor according to Torah law. The Gemara rejects this: Even if you say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Natan, a living being that is ill is different. Since the goat cannot walk on its own strength, despite the fact that it is alive, all agree that the one who carries it is performing a prohibited labor.
אָמַר רַפְרָם, זֹאת אוֹמֶרֶת: עֵירוּב וְהוֹצָאָה לְשַׁבָּת, וְאֵין עֵירוּב וְהוֹצָאָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים.
Based on the fact that the word appointed indicates that the scapegoat is sent away even on Shabbat, Rafram said: That is to say that the concept of eiruv and the prohibition against carrying out apply to Shabbat, but eiruv and carrying out do not apply to Yom Kippur. If these halakhot applied equally to Yom Kippur, and nevertheless the Torah commanded that the scapegoat be sent away, it would be unnecessary to derive that the same is true even if Yom Kippur occurs on Shabbat.
״עִתִּי״ וַאֲפִילּוּ בְּטוּמְאָה. לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לוֹמַר שֶׁאִם נִטְמָא מְשַׁלְּחוֹ — נִכְנָס טָמֵא לָעֲזָרָה, וּמְשַׁלְּחוֹ.
The baraita stated that the word appointed indicates that the service is performed even in a state of ritual impurity. The Gemara asks: With regard to what halakha is this stated? Rav Sheshet said: The verse comes to tell you that if the one sending the goat away became impure, he nevertheless enters the Temple courtyard while he is impure and sends it away.
שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: חָלָה, מַהוּ שֶׁיַּרְכִּיבֵהוּ עַל כְּתֵפוֹ? אָמַר לָהֶם: יָכוֹל הוּא לְהַרְכִּיב אֲנִי וְאַתֶּם. חָלָה מְשַׁלְּחוֹ, מַהוּ שֶׁיְּשַׁלְּחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר? אָמַר לָהֶם: אֱהֵא בְּשָׁלוֹם אֲנִי וְאַתֶּם.
§ Apropos this discussion, the Gemara mentions that the students once asked Rabbi Eliezer: If the goat became ill, what is the halakha with regard to whether the escort may carry it on his shoulder? He said to them: That goat can carry me and you, meaning the goat designated healthy was unlikely to become ill. Rabbi Eliezer thereby avoided the question. They asked him: If the one sending the goat away became ill, what is the halakha with regard to whether they send it with someone else? He said to them dismissively: I and you shall be in peace, i.e., this would never happen.
דְּחָפוֹ וְלֹא מֵת, מַהוּ שֶׁיֵּרֵד אַחֲרָיו וִימִיתֶנּוּ? אָמַר לָהֶם: ״כֵּן יֹאבְדוּ כׇל אוֹיְבֶיךָ ה׳״. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חָלָה — מַרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ, חָלָה מְשַׁלְּחוֹ — יְשַׁלְּחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר. דְּחָפוֹ וְלֹא מֵת — יֵרֵד אַחֲרָיו וִימִיתֶנּוּ.
The students continued to question Rabbi Eliezer: If he pushed the goat and it did not die upon its fall, what is the halakha with regard to whether he should follow it down and kill it? He said to them: “So may all your enemies perish, Lord” (Judges 5:31). In other words, the goat will certainly die on its own. Rabbi Eliezer did not wish to answer these questions, as will be explained below. However, the Sages say: If the goat became ill, the escort carries it on his shoulder. If the one sending out the goat became ill, he sends the goat with someone else. If he pushes it and it does not die, he follows it down and kills it.
שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: פְּלוֹנִי, מַהוּ לָעוֹלָם הַבָּא? אָמַר לָהֶם לֹא שְׁאֶלְתּוּנִי אֶלָּא עַל פְּלוֹנִי.
The Gemara cites more questions that the students asked Rabbi Eliezer, which he refused to answer. They asked Rabbi Eliezer: What is the fate of so-and-so, a certain man who was known to be wicked, with regard to the World-to-Come? He evaded the question and said to them: You have only asked me about so-and-so, and not a different individual whom you believe to be righteous?
מַהוּ לְהַצִּיל רוֹעֶה כִּבְשָׂה מִן הָאֲרִי? אָמַר לָהֶם: לֹא שְׁאֶלְתּוּנִי אֶלָּא עַל הַכִּבְשָׂה. מַהוּ לְהַצִּיל הָרוֹעֶה מִן הָאֲרִי? אָמַר לָהֶם: לֹא שְׁאֶלְתּוּנִי אֶלָּא עַל הָרוֹעֶה. מַמְזֵר, מַה הוּא לִירַשׁ? מַהוּ לְיַבֵּם? מַהוּ לָסוּד אֶת בֵּיתוֹ? מַהוּ לָסוּד אֶת קִבְרוֹ?
They asked him: What is the halakha with regard to whether a shepherd may save a ewe from a lion on Shabbat ( Me’iri )? He said to them: You have only asked me about the ewe? They asked him: What is the halakha with regard to saving the shepherd from the lion on Shabbat? He said to them: You have only asked me about the shepherd? They asked him: What is the halakha with regard to whether a mamzer inherits from his parents? Rabbi Eliezer responded with a question: Did you not ask me what is the halakha with regard to whether he may perform levirate marriage? They asked him: What is the halakha with regard to whether it is permitted to plaster one’s house after the destruction of the Temple? Rabbi Eliezer responded: What is the halakha with regard to plastering one’s grave?
לֹא מִפְּנֵי שֶׁהִפְלִיגָן בִּדְבָרִים. אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא אָמַר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַע מִפִּי רַבּוֹ מֵעוֹלָם.
The Gemara explains: It was not because he was distancing them with words, and made irrelevant statements because he did not know the answers to these questions. Rather, Rabbi Eliezer responded in this way because he never said anything that he did not hear from the mouth of his teacher. Since he had not learned these points from his teacher, he did not answer directly, thereby indicating that he did not have a tradition with regard to these questions.
שָׁאֲלָה אִשָּׁה חֲכָמָה אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מֵאַחַר שֶׁמַּעֲשֵׂה הָעֵגֶל שָׁוִין, מִפְּנֵי מָה אֵין מִיתָתָן שָׁוָה? אָמַר לָהּ: אֵין חׇכְמָה לָאִשָּׁה אֶלָּא בְּפֶלֶךְ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְכׇל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ״.
The Gemara cites another question posed to Rabbi Eliezer. A wise woman asked Rabbi Eliezer: Since all bore equal responsibility for the incident of the Golden Calf, due to what factor were their deaths not equal? Some of the people were killed by the sword of Moses and the Levites, some were killed in a plague, and others were struck with an intestinal illness. He said to her: There is no wisdom in a woman except weaving with a spindle, and so it states: “And any woman who was wise-hearted spun with her hands” (Exodus 35:25). Therefore, it is unbefitting for a woman to concern herself with such questions.
אִיתְּמַר, רַב וְלֵוִי. חַד אָמַר: זִיבֵּחַ וְקִיטֵּר — בְּסַיִיף. גִּפֵּף וְנִישֵּׁק — בְּמִיתָה. שָׂמַח בִּלְבָבוֹ — בְּהִדְרוֹקָן.
With regard to this issue, it was stated that the amora’im Rav and Levi disagreed: One of them said: One who sacrificed and burned incense to the calf, which are idolatrous practices that incur capital punishment, was punished by the sword. One who embraced and kissed it, which are not forms of idolatrous worship that incur capital punishment, was subject to a divine punishment of death by a plague. One who rejoiced inwardly but performed no act was killed by the intestinal illness known as hidrokan .
וְחַד אָמַר: עֵדִים וְהַתְרָאָה — בְּסַיִיף, עֵדִים בְּלֹא הַתְרָאָה — בְּמִיתָה, לֹא עֵדִים וְלֹא הַתְרָאָה — בְּהִדְרוֹקָן.
And one of them said: One who served the calf in the presence of witnesses and after a warning was punished by the sword. One who served the calf in the presence of witnesses but without warning was subject to death by a plague. One who served without witnesses and without warning was killed by hidrokan .
אָמַר רַב יְהוּדָה: שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי לֹא עָבַד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעֲמוֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וְגוֹ׳״.
Rav Yehuda said: The entire tribe of Levi did not engage in idol worship, as it is stated: “Then Moses stood in the gate of the camp, and said: Who is for God, let him come to me; and all the children of Levi gathered to him” (Exodus 32:26).
יָתֵיב רָבִינָא וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֵיתִיבֵיהּ בְּנֵי רַב פָּפָּא בַּר אַבָּא לְרָבִינָא: ״הָאוֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו״.
Ravina sat and related this halakha with regard to the tribe of Levi. The sons of Rav Pappa bar Abba raised an objection to Ravina: The verse states in praise of the tribe of Levi: “Who said of his father and of his mother: I have not seen him, neither did he acknowledge his brothers, nor did he know his sons” (Deuteronomy 33:9). This indicates that some of them did engage in idol worship and were killed by their relatives.
״אָבִיו״ — אֲבִי אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל, ״אֶחָיו״ — אֶחָיו מֵאִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל, ״בָּנָיו״ — בְּנֵי בִתּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל.
Ravina answered them: “His father” does not refer to his actual father, but rather his mother’s father, who was an Israelite. Similarly, the term “his brothers” is referring to his half- brothers from his mother, who were fathered by an Israelite. “His sons” is referring to his daughter’s sons from an Israelite, who are considered Israelites. In fact, however, no one from the tribe of Levi worshipped the calf.
וְכֶבֶשׁ עָשׂוּ לוֹ כּוּ׳. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לֹא בָּבְלִיִּים הָיוּ, אֶלָּא אֲלֶכְּסַנְדְּרִיִּים הָיוּ. וּמִתּוֹךְ שֶׁשּׂוֹנְאִים אֶת הַבָּבְלִיִּים הָיוּ קוֹרִין אוֹתָן עַל שְׁמָן. תַּנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא בָּבְלִיִּים הָיוּ, אֶלָּא אֲלֶכְּסַנְדְּרִיִּים הָיוּ. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: תָּנוּחַ דַּעְתְּךָ, שֶׁהִנַּחְתָּ אֶת דַּעְתִּי.
§ It was taught in the mishna that they made a ramp for the goat due to the Babylonian Jews in Jerusalem. Rabba bar bar Ḥana said: They were not actually Babylonians, rather they were Alexandrians from Egypt. And since in Eretz Yisrael they hate the Babylonians, they would call all foreigners who acted inappropriately by their name as an insult. Similarly, it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: They were not Babylonians, rather they were Alexandrians. Rabbi Yosei, whose family was from Babylonia, said to him: May your mind be at ease, since you have put my mind at ease.
טוֹל וָצֵא. תָּנָא: מָה שָׁהֵי צָפִירָא דֵּין, וְחוֹבֵי דָרָא סַגִּיאִין.
It was taught in the mishna that the Babylonians would say: Take our sins and go. It was taught in the Tosefta that they would say as follows: Why does this goat remain here with the many sins of the generation; let him hurry and leave.
מַתְנִי׳ מִיַּקִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם הָיוּ מְלַוִּין אוֹתוֹ עַד סוּכָּה הָרִאשׁוֹנָה. עֶשֶׂר סוּכּוֹת מִירוּשָׁלַיִם וְעַד צוּק,
MISHNA: People from among the prominent residents of Jerusalem would escort the one leading the goat until they reached the first booth. Booths were set up along the path to the wilderness to provide the escort a place to rest. There were ten booths from Jerusalem to the cliff,