Talmud Builders

    Commentary page

    Yoma 64a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Yoma 64a

    Yoma 64a. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 354 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    רבא אמר מחוסר זמן דאיצטריך קרא לשעיר המשתלח כגון שהיה לו למי שמוכרן לציבור חולה בתוך ביתו שמותר לחלל עליו יום הכפורים ושחט את אמו של שעיר שנעשה מחוסר זמן משום אותו ואת בנו לאחר שהגריל עליו:

    מי אסיר להוליכו לצוק משום אותו ואת בנו:

    אין נדחין אם אירעה להם שעת פסול עדיין יכולין להתקן כשיזדווג לו אחר ולא אמרי' הואיל ונדחה ידחה אלא בשחוטין כגון מת המשתלח ישפך הדם:

    הא על ידי תערובת ירצו כרבי אליעזר:

    איברים של עולה תמימה שנתערבו בהן איברי בעלת מום אחת:

    אם קרב הראש של אחד מהן קודם שהרגישו בדבר:

    יקריבו כל הראשין כולן ותולין האיסור באותו שקרב כבר ותלינן לקולא דהואיל ונתערבו אין כאן ספק איסור דאורייתא למיזל לחומרא דלא הזהירה תורה עליהן אלא כשהן בעצמן שנאמר בהם כי משחתם בהם מום בם כי איתנהו בעינייהו:

    מבם בהם מדמצי למיכתב בם וכתב בהם:

    2 more comments on this page.

    Rashi on Yoma 64a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    דחייתו לצוק זו היא שחיטתו הקשה הרב רבי משה מפונטייז' זצ"ל דבפרק אותו ואת בנו (חולין דף פא:) תנן השוחט עגלה ערופה ושור הנסקל וכו' חייב ור"ש פוטר פירוש דה"ל שחיטה שאינה ראוייה ופריך בגמרא [שם דף פב.] והתנן נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר אלמא לא מיתסרא מחיים ואמאי פוטר ר' שמעון ומשום הכי קאמר עלה עגלה ערופה אינה משנה ואמאי לא קאמר דשוחט דמתניתין היינו עורף ורבי שמעון פוטר משום דלא חזיא לאכילה וחייב לרבנן דעריפתה זו היא שחיטתה כדאמרי' הכא דחייתו לצוק זו היא שחיטתו ובפרק חטאת העוף בזבחים (דף ע:) אמרינן דעריפה מטהרת מידי נבילה ותירץ ר"ת דלא הוה ליה למיתני השוחט אלא העורף ודוחק הוא דדילמא תנא שוחט משום פרת חטאת ושור הנסקל דמיתנו בהדה כדאשכחן ריש פרק השוחט (חולין דף כט.) דקאמר סיפא בקדשים ודקאמר שחיטתן כשרה מליקתן כשירה מיבעי ליה איידי דסליק מבהמה תנא שחיטתן כשירה וכן הא דקתני התם) השוחט) חיה ועוף ולא יצא מהם דם וכו' וקאמרינן בגמרא אי סלקא דעתך בקדשים חיה בקדשים מי איכא אבל לא פריך אי בקדשים שחיטה בעוף מי איכא אלא משום בהמה וחיה נקט השוחט:

    התם לא איתחזאי כלל הכא נראה ונדחה הוא ואפילו לרבי יוחנן דסבירא ליה בפרק קמא דקידושין (דף ז:) ובפ"ק דזבחים (דף יב.) דיחוי מעיקרו הוי דיחוי ואפילו בבעלי חיים גבי בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדיש חציה קדושה ואינה קריבה ולא דמי למחוסר זמן דהתם משעה שהקדישה היתה דחויה ואף על דגבי מחוסר זמן נמי אמרינן לילה לקדושה יום להרצאה אלמא אף ע"ג דבעידנא דאקדשיה לא חזיא להקרבה אפ"ה כי חזי למחר מקריב ליה ולא אמר דיחוי מעיקרו הוא וכן כל קרבן שהקדישו ביום ועבר עליה לילה אחת שלא הקריבו תו לא לקרביה דהוה ליה נראה ונדחה ואין לתרץ לילה לאו מחוסר זמן ולא חשיב נדחה דהא הכא חשיב נדחה אע"ג דהדר חזי ביומיה וי"ל כיון שאינו מחוסר מעשה בגופו לא חשיב נדחה ועוד דלילה לא חזיא להקרבת שום קרבנות אבל הכא שצריך להביא שנים אחרים ולהגריל עליהם דהוי כמחוסר מעשה ועוד דהוא זמן הקרבה ואפ"ה לא מצי לאקרוביה הלכך חשיב דיחוי:

    הא על ידי תערובת מרצו כדתנן כו' וסבירא ליה כרבי אליעזר א"נ אפילו כרבנן אע"ג דפליגי עליה רבנן התם בברייתא רבנן דמתני' שרו מדאורייתא כדמשמע לישנא דמתניתין דלא אסרו אלא אבר הנשאר אבל אותם שקרבו ועלו למערכה לא ירדו ומדרבנן הוא דאסרי לכתחילה כדמשמע לישנא דמתניתין אפי' קרבו כולם חוץ מאחד מהם יצא לבית השריפה:

    ואידך נפקא ליה מבם בהם והשתא איכא שלשה דרשות הא עבר מומם ירצו ואידך הא כל דחויין הואיל ונדחו ידחו ואידך הא על ידי תערובת מירצו והא דלא מייתי התם בפ' התערובת (זבחים דף עז:) דרשא דרבי (יוחנן) משום דלא בעי לאתויי אלא הנך שתי דרשות דאפי' רב מודה בהו והא דמשמע התם דדרשא דר' יוחנן מה"א דבהם אין לחוש בזה דלא נחת גמרא לדקדק בזה:

    Tosafot on Yoma 64a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rabbeinu Chananel

    רבינא אומר פחות מבן ח' ימים לא איצטריך קרא דהא פשיטא היא דלא קדוש כי איצטריך קרא כגון שהיה לו חולה מסוכן ושחט לו שעירה ביוה"כ ויש לו בן ראוי לקרבן לאותה השעירה והיה מזומן עם שעיר אחר והגריל עליהן מקודם שתשחט אמו ועלה עליו הגורל לעזאזל. והוא אסור לשחטו ביום אחד עם אמו כמחוסר זמן סד"א כבר נקדש וישתלח קמ"ל דלא ואקשינן עליה וכי האי גוונא אסיר אותו ואת בנו לא תשחטו אמר רחמנא ושעיר המשתלח אינו נשחט ודחי הכי דחייתו לצוק היא שחיטתו: ויאמר אם של שם מת כו'. פי' כגון שהגריל על שני השעירים ומת אחד והביא שם אחרים והגריל עליהן. יאמר אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו. ואם של עזאזל מת זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו. והוא העומד במקום המת. נשארו שנים האחד הראשון שמת חבירו והאחד שעמד חבירו במקום המת וחלקו בה רב אמר שני שבזוג ראשון שמת חבירו הוא יקרב.

    דבעלי חיים אין נידחין ויליף לה מבעל מום עובר התם לאו אע"ג דאינה (לא) חזיא להקרבה דהא אית ביה מום כי עבר ליה מומא והדר חזי שפיר דמי. הכא נמי לא שנא.

    וסבר לה רב נמי כר' יוסי דאמר מצוה בראשון לפיכך אמר שני שבזוג ראשון יקרב. ור' יוחנן אמר שני שבזוג שני יקרב אבל שני שבזוג ראשון ירעה כי כבר נדחה. והא דיליף רב מבעל מום עובר שאני התם דכתיב כי משחתם בהם מום בם ודייקינן משחתם בהם לא ירצו כלומר כל זמן שבהם מום פסול הא עבר המום שבהם כשר. וילפינן מינה דכל הדחויין אע"ג דהדר חזו פסולין מדכתיב הכא בהם בא לו זה הדין ולא בכיוצא בהם כי האי גוונא פסול והדר חזו. ורב אמר לך האי בהם לא אתא אלא ללמד כ"ז שהמום בהם לא ירצו אי איתנייהו בעייניהו אבל אם נתערבו מירצו כדתנן בזבחים פרק ח' נתערבו אברים באברים בעלי מומין ר' אליעזר אומר אם קרב הראש של אחד מהן יקרבו כל הראשים כרעיו כל אחד מהן יקרבו כל הכרעים וחכ"א אפי' קרבו כולן חוץ מאחד מהן יצא לבית השריפה ומפרש בגמ' דהא מתניתין דר' אליעזר אית ליה האי סברא דרב דאמר ע"י תערובת ירצו.

    Rabbeinu Chananel on Yoma 64a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Ritva

    כגון שהיה לו חולה בתוך ביתו פי׳ ובלאו הכי נמי משכחת לה ששחטו במזיד לבריא שלא כדין אלא דכל דאפשר לאוקומה בהתירא עדיף טפי:

    דחייתו לצוק זו היא שחיטתו פי׳ דהכי גמירי לה:

    רב סבר בעלי חיים אינן נדחין והקשו בתוס׳ מהא דאמרינן בפסחים (דף צ״ח) המפריש נקבה לפסחו תרעה ואמרינן עלה ש״מ בעלי חיים נדחין ותירצו דמוקים לה רב כר׳ יהודה דאמר בעלי חיים נדחין ואע״ג דבסוף פרק אלו דברים דחיק תלמודא לאוקומה חדא מתניתא כר׳ אליעזר או כרבי יוסי בר חוני ולא בעי למימר דסבירא ליה בעלי חיים נדחין משום דרב סבר אינן נדחין ואע״ג דמצי לאוקומה כרבי יהודה התם כיון דאפשר לאוקומה במלתא דלא אשכחן דרב פליג עלה הכי עדיף טפי אבל כל היכא דלית ליה פתרי ודאי מוקמינן לה לרב אליבא דר׳ יהודה. ועוד י״ל דההיא דהמפריש נקבה לא תיקשי לרב דאמר לך רב מודינא בכי הא דכיון שעיקרו לפסחו ונדחה ממנו לגמרי לא אמרינן שיהא דיחוי לשלמים. ולא נימא דפסח בשאר ימות השנה שלמים כיון דלגבי פסח מתחלה ועד סוף עומדין בדיחויין:

    מי דמי התם מחוסר זמן לא אתחזי כלל וא״ת והא השוחט את האם דהוה ליה בנו מחוסר זמן שנראה ונדחה היום ואפילו הכי חוזר ונראה למחר וכדתנן התם בזבחי׳ גבי מחוסר זמן דאותו ואת בנו רבי שמעון אומר כל הראוי לבא לאחר זמן הרי הוא בלא תעשה ויש בו כרת. וי״ל דלא חלקה תורה וכיון דמחוסר זמן דעלמא שהיה דחוי מעיקרו כשר אף זה כשר אעפ״י שנראה ונדחה דכיון שאין דיחויו אלא לבו ביום עשאו הכתוב כבעל מום עובר:

    הא על ידי תערובת מרצה כדתנן נתערבו איברים כשרים באיברים בעלי מומין רבי אליעזר אומר אם קרב הראש של א׳ מהם יקריבו כל הראשים כולם. נראה מדברי רש״י ז״ל דמדר׳ אליעזר מייתינן ראיה דכיון דקתני יקריבו כל הראשים כולם אלמא על ידי תערובת מרצה. וקשה הוא דא״כ רב דאמר כרבי אליעזר והיכי שביק רבנן ואמר כרבי אליעזר. ובר מהכי נמי קשיא לן אשמעתין מנא לן דאפילו לרבי אליעזר תערובת מרצה דילמא שאני התם דכיון דקרב אחד מהם תלינן איסורא בדידיה כדאשכחן גבי טבעת של ע״ז שנתערבה בין הטבעות שאוסרת תערובתה אפילו באלף וכשנפלה אחת מהן לים הגדול כולן מותרות דתלינן בדידה. אבל י״ל בזו דלא תלינן בעלמא איסורא במה שפי׳ מן התערובת אלא היכא דתערובת גופיה איסורא דרבנן כי ההיא דטבעות דאלו מדאורייתא חד בתרי בטיל אבל היכא דתערובת גופיה אסור מן התורה כי פירש אחד מהם ספקא דאורייתא הוא ולחומרא והיינו דאמרינן הכא דכיון דכי קרב אחד מהן כולם מותרין. מכלל דמעיקרא תערובת גופיה איסורא דרבנן הוא דאלו מדאורייתא משרא שרי וא״ת נהי דמוכח מהא דתערובת גופיה שרי מדאורייתא מנא לן דטעמא משום דבעל מום על ידי תערובת מרצה דילמא משום דבטיל חד בתרי: י״ל דרבי אליעזר אפילו בשנתערבו חד בחד הוה שרי כשקירב אחד מהם כדמשמע במסכת זבחים דנקטי סתמא איברים באיברים. ועוד מדמודה באברי רובע ונרבע. ואם בשנתערבו ברובא אפילו רובע ונרבע אמאי לא בטיל חד בתרי. והא דתני לה בתערובת מרובה משום רבנן נקטיה. והשתא דאתית להכי י״ל עוד דהכא אפי׳ מדברי חכמים מייתי׳ ראייה דעד כאן לא אסרי רבנן ואמרי לא יקריבו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא יקריבו ור׳ שמעון נמי מדרבנן הוא דבעי קרב אחד מהם ומדאוריי׳ בלא קרב נמי דהא תערובת מרצה ואפילו לכתחלה וכו׳ יקריבו. וא״ת אי לרבנן מדאוריי׳ שרי אם עלו לא ירדו ואלו במס׳ זבחים משמע דלרבנן אם עלו ירדו דאמרי׳ התם איברי׳ באיברי בעלי מומין אם קרב אחד מהם רבי אליעזר אומר יקריבו כלן. וחכמים אומרים לא יקריבו ואמרי׳ עלה הכל מודים באיברי רובע ונרבע שלא יקריבו לא נחלקו אלא באיברי בעלי מומין שר׳ אליעזר אומר יקריבו וחכמי׳ אומרים לא יקריבו. והא ודאי באיברי רובע ונרבע דלכולי עלמא לא יקרב אם עלו ירדו דהא לא כתיב בהו קרא להתירם על ידי תערובת ודכותא הא דאמרינן דלרבנן באיברי בעלי מומין לא יקרבו. וי״ל דהא ליתא אלא הא כדאית׳ והא כדאית׳ דברובע ונרבע הכל מודים אפילו מן התורה ובבעלי מומין פליגי מדרבנן ואמרי רבנן דלא יקריבו ויצאו לבית השריפה מדרבנן. ויש מתרצים בתוספות דרבנן דהתם דסבירא להו לא יקריבו מדאוריית׳ לאו היינו רבנן דהכא וזה אינו מחוור לאוקמי פלוגתא בין רבנן לרבנן מדלא מפרש לה תלמודא:

    Ritva on Yoma 64a · Sefaria · Edition: Chiddushei HaRitva, Berlin, 1860. · Public Domain

    Meiri

    זה שביארנו שבעלי חיים אינן נידחין שלא להיות חוזר ונראה אין בה חלוק בין דחוי מעיקרו לנראה שנדחה וחוזר ונראה וזכר לדבר שמחוסר זמן דחוי מעיקרו הוא וחוזר ונראה לכשיגיע זמנו ובעל מום עובר נראה ונדחה וחוזר ונראה לכשיעבור דכתיב משחתם בהם מום בם בעוד שמום בם הוא דלא ירצה הא עבר מומן ירצה:

    נתערבו איברין של בעלי מומים באיברי שאר קדשים אפי' אחד באלף יצאו כולם לבית השריפה ואפי' קרב אחד מן הראשים בשוגג אין אומרין שתולין לומר זה שקרב היה אותו של בעל מום ונקריב מיהא הראשים האחרים בחזקת תמימים וכן אם קרבו אחד מן הכרעים יקרבו כל הכרעים וכן בשאר האברים שמ"מ ספק תורה הוא ואפי' קרבו כולם חוץ מאחד הרי זה ישרף:

    ומה שנתגלגל כאן בענין מצוה בראשון משלש קופות של תרומת הלשכה ומהפריש פסחו ואבד כבר ביארנוהו בפרק הוציאו לו נ"ה ב':

    Meiri on Yoma 64a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בא"ד דלא תיתי דלקבלה לא איצטריך אלא לגלויי כו' עכ"ל כצ"ל:

    בד"ה התם לא איתחזי כו' דהתם משעה שהקדישה היתה דחויה כו' עכ"ל ולא ידענא מה תיקנו בזה דהא בהמה של שני שותפין נמי משעה שהקדישה היתה דחויה ובתוס' פרק מי שהיה טמא הוסיפו בדבריהם דבמחוסר זמן הזמן קבוע להיות ראוי ליום ח' הלכך לא שייך למילף מיניה בעלמא עכ"ל אבל לפי זה [לא] הוה קשיא להו מידי מהא דאמרינן לילה לקדושה יום להרצאה ודו"ק:

    בא"ד לא חזיא להקרבה אפילו הכי כי חזיא למחר כו' כצ"ל:

    בד"ה ואידך כו' והא דמשמע התם דדרשא דרבי אליעזר מה"א דבהם כו' כצ"ל וע"ש בתוספות וק"ל:

    Chidushei Halachot on Yoma 64a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Gilyon HaShas

    גמ' מי דמי התם לא איתחזי בתוס' תמורה דף כו ע"ב ד"ה שמע הגירסא כאן ואידך התם:

    גמ' מי דמי התם לא איתחזי בתוס' תמורה דף כו ע"ב ד"ה שמע הגירסא כאן ואידך התם:

    Gilyon HaShas on Yoma 64a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    גמרא אמר לך רב אליבא דר' יהודא לא קאמינא (דבעלי חיים אין נדחין כי קאמינא אליבא דרבנן).

    פירוש דקאמר ת"ק אם של שם מת (זה שעלה עליו הגורל מהזוג השני לשם), יתקיים תחתיו, משמע דאידך (זה שהיה לעזאזל) כדקאי קאי אלא דסברי דבעלי חיים אין נדחין (דהא משמת ראשון עד שהגריל שני להשם לא היה זה ראוי לעזאזל) וכמו דדייק רבא מזה דמתני' כוותיה דרב, ועלה פליג ר"י ואמר דהראשון ימות דבע"ח נדחין. ורש"י ז"ל דחק טובא למצוא הוכחה דרבנן סברי בע"ח נדחין, ולא ידעתי על מה:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Yoma 64a · Sefaria · Edition: Chiddushei Rabbi Akiva Eiger, Warsaw 1892 · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Yoma, daf 64, Amud Aleph, about 354 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 112 words

      Opens “רָבָא אָמַר: כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ חוֹלֶה בְּתוֹךְ…”

    2. Segment 221 words

      Opens “וְכִי הַאי גַּוְונָא מִי אֲסִיר? ״לֹא תִשְׁחֲטוּ״…”

    3. Segment 38 words

      Opens “אִם שֶׁל שֵׁם מֵת, זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו…”

    4. Segment 425 words

      Opens “אָמַר רַב: שֵׁנִי שֶׁבְּזוּג רִאשׁוֹן — יִקְרַב,…”

    5. Segment 515 words

      Opens “בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַב סָבַר: בַּעֲלֵי חַיִּים…”

    6. Segment 634 words

      Opens “מַאי טַעְמָא דְּרַב? דְּיָלֵיף מִמְּחוּסַּר זְמַן. מְחוּסַּר…”

    7. Segment 728 words

      Opens “אֶלָּא: הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַב, דְּיָלֵיף מִבַּעַל מוּם…”

    8. Segment 820 words

      Opens “וְהָתָם מְנָא לַן? דִּכְתִיב: ״כִּי מׇשְׁחָתָם בָּהֶם…”

    9. Segment 918 words

      Opens “וְרַבִּי יוֹחָנָן? מִיעֵט רַחֲמָנָא ״בָּהֶם״, הֵם הוּא…”

    10. Segment 1013 words

      Opens “וְרַב? הָהוּא ״בָּהֶם״ בְּעֵינַיְיהוּ הוּא דְּלָא מִירְצוּ,…”

    11. Segment 1141 words

      Opens “כְּדִתְנַן: אֵיבָרִים תְּמִימִים בְּאֵיבָרִים בַּעֲלֵי מוּמִין. רַבִּי…”

    12. Segment 1210 words

      Opens “וְאִידַּךְ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״בָּם״ ״בָּהֶם״. וְאִידַּךְ? ״בָּם״…”

    13. Segment 1315 words

      Opens “וּלְרַב, נְהִי נָמֵי דְּבַעֲלֵי חַיִּים אֵינָן נִדְחִין,…”

    14. Segment 1455 words

      Opens “אָמַר רָבָא: רַב סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי,…”

    15. Segment 159 words

      Opens “דִּילְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דִּבְעִידָּנָא דְּאִתְחֲזַי קַמַּיְיתָא לָא…”

    16. Segment 1630 words

      Opens “אֶלָּא רַבִּי יוֹסֵי דְּפֶסַח, (דִּתְנַן:) הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ…”

    Original text

    רָבָא אָמַר: כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ חוֹלֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְשָׁחַט אִמּוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.

    The Gemara presents another explanation as to why a verse is needed to indicate that the scapegoat may not be lacking time. Rava said: It is referring to a case where the one who sold the two goats had a critically ill person in his household, and he slaughtered the mother of the scapegoat in order to save the ill person’s life on Yom Kippur. Although the scapegoat is more than eight days old, it is considered lacking time because it is prohibited to slaughter a mother animal and its offspring on the same day.

    וְכִי הַאי גַּוְונָא מִי אֲסִיר? ״לֹא תִשְׁחֲטוּ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהָא לָאו שְׁחִיטָה הִיא! הָא אָמְרִי בְּמַעְרְבָא דְּחִיָּיתוֹ לַצּוּק זוֹ הִיא שְׁחִיטָתוֹ.

    The Gemara asks: Is it prohibited in a case like this? The Merciful One stated in the Torah: “And whether it be a cow or ewe, you shall not slaughter it and its young on one day” (Leviticus 22:28), and this act of pushing the scapegoat off the cliff is not a ritual slaughter. Consequently, the prohibition against slaughtering a mother animal and its offspring should not apply. The Gemara answers: They say in the West, i.e., Eretz Yisrael, that pushing it off the cliff, which is the manner in which the scapegoat is supposed to be killed, is considered its slaughter.

    אִם שֶׁל שֵׁם מֵת, זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו וְכוּ׳.

    § It was taught in the mishna that if one of the goats dies after the lottery, a second pair of goats is sought and new lots are drawn. After that lottery, the priest utters a stipulation: If the one to be sacrificed to God died, that goat upon which the lot for God was drawn shall stand in its stead; and if the one to be sent to Azazel died, that goat upon which the lot for Azazel was drawn shall stand in its stead. The second, superfluous goat should graze until it becomes blemished, at which point it will be sold and the money received in its sale will go to the purchase of a public gift-offering. The Gemara discusses which goat is set to pasture: The one that remains from the first lottery or the one that remains from the second lottery?

    אָמַר רַב: שֵׁנִי שֶׁבְּזוּג רִאשׁוֹן — יִקְרַב, שֵׁנִי שֶׁבְּזוּג שֵׁנִי — יִרְעֶה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: שֵׁנִי שֶׁבְּזוּג רִאשׁוֹן — יִרְעֶה, שֵׁנִי שֶׁבַּזּוּג שֵׁנִי — יִקְרַב.

    Rav said: If the goat to be sent to Azazel died, he should sacrifice the second goat of the first pair to God, and the second goat of the second pair should graze until it becomes unfit. Rabbi Yoḥanan said: The second goat of the first pair is the one that should graze, whereas he should sacrifice the second goat of the second pair.

    בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַב סָבַר: בַּעֲלֵי חַיִּים אֵינָן נִידְחִין, וְרַבִּי יוֹחָנָן סָבַר: בַּעֲלֵי חַיִּים נִידְחִין.

    The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? The Gemara explains: Rav holds that animals are not rejected. An animal that was consecrated as an offering but later became unfit for sacrifice is not considered disqualified forever. Therefore, although the remaining goat was not eligible to be sacrificed when its counterpart died, once another goat has been paired with it following a new lottery, it is no longer rejected and should be sacrificed. And Rabbi Yoḥanan holds that animals are rejected. Therefore, once the remaining goat from the first pair became disqualified, it remains disqualified forever.

    מַאי טַעְמָא דְּרַב? דְּיָלֵיף מִמְּחוּסַּר זְמַן. מְחוּסַּר זְמַן, לָאו אַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא לָא חֲזֵי, כִּי הָדַר מִיחֲזֵי — שַׁפִּיר דָּמֵי, הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא. מִי דָּמֵי? הָתָם לָא אִיתְחֲזִי כְּלָל. הָכָא נִרְאָה וְנִדְחָה!

    The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rav? The Gemara answers: He derives it from the halakha applicable to an animal that is lacking time. In the case of an animal that is lacking time, is it not true that although it is unfit now, when it again becomes fit, it seems well, i.e., it may be sacrificed as an offering? Here, too, it is no different. The Gemara rejects this answer: Is it comparable? There, when the animal is lacking time, it was never fit to be sacrificed. Here, the animal was fit as an offering and later became unfit and was therefore rejected. Perhaps in this case it is permanently disqualified.

    אֶלָּא: הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַב, דְּיָלֵיף מִבַּעַל מוּם עוֹבֵר. בַּעַל מוּם עוֹבֵר, לָאו אַף עַל גַּב דְּלָא חֲזֵי הַשְׁתָּא, כִּי הָדַר מִיחֲזֵי — שַׁפִּיר דָּמֵי, הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא.

    Rather, the Gemara retracts the first explanation and says that this is the reasoning of Rav: He derives it from the case of an animal with a temporary blemish. The animal is disqualified as an offering as long as the blemish remains, but is eligible for sacrifice once the blemish has healed. In the case of an animal with a temporary blemish, is it not true that although it is unfit now, when it again becomes fit, it seems well, i.e., it may be sacrificed as an offering? Here too, it is no different.

    וְהָתָם מְנָא לַן? דִּכְתִיב: ״כִּי מׇשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם״, מוּם בָּם — הוּא דְּלֹא יֵרָצוּ, הָא עָבַר מוּמָן — יֵרָצוּ.

    The Gemara asks: There, in the case of an animal with a temporary blemish, from where do we derive this halakha ? As it is written: “Because their corruption is in them, there is a blemish in them; they shall not be accepted for you” (Leviticus 22:25), which teaches us: It is when the blemish is in them that they shall not be accepted; but if their blemish passes, they shall be accepted.

    וְרַבִּי יוֹחָנָן? מִיעֵט רַחֲמָנָא ״בָּהֶם״, הֵם הוּא דְּכִי עָבַר מוּמָן יֵרָצוּ, הָא כׇּל דְּחוּיִין, הוֹאִיל וְנִדְחוּ — נִדְחוּ.

    The Gemara asks: And what does Rabbi Yoḥanan respond to this proof? The Merciful One limited this halakha by using the term: In them, which indicates that it is they, animals with temporary blemishes, that are accepted when their blemishes pass, but with regard to all other animals that become disqualified, once they are rejected they remain rejected.

    וְרַב? הָהוּא ״בָּהֶם״ בְּעֵינַיְיהוּ הוּא דְּלָא מִירְצוּ, הָא עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבוֹת — מִירְצוּ.

    The Gemara asks: And how does Rav answer Rabbi Yoḥanan? That term: In them, should be understood as follows: It is on their own that they are not accepted; but in mixtures with animals that are fit to be sacrificed, animals that have a temporary blemish are accepted.

    כְּדִתְנַן: אֵיבָרִים תְּמִימִים בְּאֵיבָרִים בַּעֲלֵי מוּמִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם קָרַב הָרֹאשׁ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן — יַקְרִיבוּ כׇּל הָרָאשִׁין כּוּלָּן, כְּרָעָיו שֶׁל אֶחָד מֵהֶן — יַקְרִיבוּ כָּל הַכְּרָעַיִים כּוּלָּן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֲפִילּוּ קָרְבוּ כּוּלָּן חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן — יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה.

    As we learned in a mishna: If limbs from unblemished burnt-offerings became mixed with limbs from blemished burnt-offerings, which are disqualified, Rabbi Eliezer says: If the head of one of them is sacrificed on the altar before they knew of the blemish, they should sacrifice all the heads, as it is assumed that the head of the disqualified animal was the one already sacrificed on the altar. Similarly, if the legs of one of them were sacrificed, they should sacrifice all the legs. And the Rabbis say: Even if all of them were sacrificed except for one, that one should be taken out to the place designated for burning disqualified offerings, as it is not assumed that the limbs of the disqualified animal have already been brought.

    וְאִידַּךְ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״בָּם״ ״בָּהֶם״. וְאִידַּךְ? ״בָּם״ ״בָּהֶם״ לָא דָּרֵישׁ.

    The Gemara asks: And how does the other Sage, Rabbi Yoḥanan, derive the halakha that the limbs are acceptable if they are in a mixture? The Gemara answers: He derives it from the Torah’s choice of terminology: It could have written: “In them,” as bam , but instead it used the term bahem , with the extra letter heh , and therefore an extra halakha can be derived from this word. The Gemara comments: And the other Sage, Rav, does not expound the difference in terminology between the words bam and bahem , as he does not consider the distinction significant enough to teach a halakha .

    וּלְרַב, נְהִי נָמֵי דְּבַעֲלֵי חַיִּים אֵינָן נִדְחִין, אִי בָּעֵי הַאי נַקְרֵיב אִי בָּעֵי הַאי נַקְרֵיב!

    The Gemara asks: According to Rav, although living beings are not permanently rejected, that only explains why the remaining goat of the first pair is acceptable for sacrifice, but why must it be the one to be sacrificed? If he wants this one from the first pair he should sacrifice it, and if he wants that one from the second pair, he should sacrifice that.

    אָמַר רָבָא: רַב סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: מִצְוָה בָּרִאשׁוֹן. הֵי רַבִּי יוֹסֵי? אִי נֵימָא רַבִּי יוֹסֵי דְּקוּפּוֹת, דִּתְנַן: שָׁלֹשׁ קוּפּוֹת שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ סְאִין, שֶׁבָּהֶן תּוֹרְמִין אֶת הַלִּשְׁכָּה, וְכָתוּב עֲלֵיהֶן: אָלֶף בֵּית גִּימֶל. וְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לָמָּה כָּתוּב עֲלֵיהֶן אָלֶף בֵּית גִּימֶל — לֵידַע אֵיזֶה מֵהֶן נִתְרְמָה רִאשׁוֹן, לְהָבִיא הֵימֶנָּה רִאשׁוֹן, שֶׁמִּצְוָה בָּרִאשׁוֹן.

    Rava said: Rav holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who said: The mitzva should be fulfilled with the goat from the first pair. The Gemara asks: Which statement of Rabbi Yosei indicates that this is his opinion? If we say it is the statement of Rabbi Yosei with regard to the containers, as we learned in a mishna: There were three containers, each of which held three se’a , with which they collected coins from the chamber. And the letters alef , beit , and gimmel were written on them. And it was taught in a baraita that Rabbi Yosei said: Why were alef , beit , and gimmel written on them? In order to know which of them was collected from the chamber first, in order to bring an offering from it first, as the mitzva is performed with the first one.

    דִּילְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דִּבְעִידָּנָא דְּאִתְחֲזַי קַמַּיְיתָא לָא אִתְחֲזַי בָּתְרָיְיתָא.

    That statement of Rabbi Yosei cannot serve as the source for Rav’s opinion. Perhaps it is different there, in the case of the containers, because at the time when the first container of coins was fit for use, the containers used later were not yet fit for use. Therefore, it cannot serve as a precedent with regard to a case in which both became fit for use at the same time. In the case of the Yom Kippur goats, none of the goats are actually fit for sacrifice until the point in the Temple service when they are supposed to be sacrificed. By that time, lots have already been drawn for the second pair of goats.

    אֶלָּא רַבִּי יוֹסֵי דְּפֶסַח, (דִּתְנַן:) הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ וְאָבַד, וְהִפְרִישׁ אַחֵר תַּחְתָּיו, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא הָרִאשׁוֹן, וַהֲרֵי שְׁנֵיהֶן עוֹמְדִין — אֵיזֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה יִקְרַב, דִּבְרֵי חֲכָמִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִצְוָה בָּרִאשׁוֹן.

    Rather, the source of Rav’s opinion is the statement of Rabbi Yosei with regard to the Paschal lamb. As we learned in a baraita : With regard to one who separated an animal as his Paschal lamb and it became lost, and he separated another in its stead, and afterward, but before midday on the eve of Passover, the first one is found, and they are both standing before him, the owner may bring whichever of them he wishes. This is the statement of the Rabbis. Rabbi Yosei says: The mitzva should be performed with the first one.